אשם תורם במסגרת החלקה ונפילה

ככלל, אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף העירייה אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה {ע”א 2004/92 עיריית קריית אונו נ’ מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011 (1995)}.

ב- ת”א (שלום ת”א) 17546-08 {דינה שמלי נ’ עיריית חולון, תק-של 2010(4), 108270, 108273 (2010)} התובעת העידה כי מדובר היה בשעת לילה, כאשר התאורה במקום הופרעה על-ידי הצמחייה והעצים שבסביבה.

בתנאים אלה, היה קשה להבחין בתלולית שנוצרה במדרכה, ואכן – קשה היה להבחין במפגע גם בעיון ראשוני בתמונות שהוצגו.

מדובר במדרכה רחבה, לכאורה ישרה, והתובעת לא הייתה צריכה לצפות לקיומה של התלולית בדרכה. בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי אין לייחס לתובעת אשם תורם בשל התרחשות התאונה.

ניסיון החיים מלמד כי במרכולים הענפים של ימינו, קונה צריך מידה רבה של תשומת-לב וריכוז במדפי המוצרים הארוכים והעמוסים על-מנת שיוכל לאתר ולבחור את מצרכיו, וקשה לצפות מהקונה הסביר שנמצא בסביבה “מסנוורת” שכזו, שניכר כי היא ערוכה וסדורה במיוחד על-מנת למשוך את תשומת-ליבו של הקונה, להבחין בגרגרי סוכר הפזורים על רצפת המרכול מתחת לרגליו {דברי בית-המשפט ב- ת”ק (תביעות קטנות יר’) 34539-03-10 ניצה שמש נ’ שיווק השקמה רמי לוי, תק-של 2010(2), 109510, 109512 (2010), שם נקבע כי לא הוכח כי התובעת הלכה בצורה משונה ויוצאת דופן שיכולה להטיל עליה אשם תורם בגין נפילתה}.

ישנן דעות לפיהן אדם המהלך באזור המיועד לעריכת קניות רשאי לצפות לכך שבמקום לא ימצאו מפגעים העלולים לסכנו, ולא יימצא לוקה באשם תורם אם נתקל במפגע ונפגע הימנו {וכפי שנראה להלן יש להבחין בין הליכה בקניון פתוח לבין הליכה בקניון סגור}.

אשר לקניון “סגור”. הקניון כשמו כן הוא – מקום מרכזי לקניות. כל באיו, חוזים בנפלאותיו, ברצפת המרצפות המצוחצחת וביפי חלונות הראווה.

מצבם של החולפים בשעריו אינו זהה לשל אלה המהלכים ברחובה של עיר, שכן בעוד רחובות הערים מועדים לפורענות, אם בדמות חריצים ונעיצים ואם בדמות מיני הפרשות של בעלי חיים המצריכות תשומת-לב לנעשה על המדרכה, לא כך הם פני הדברים במקום מסוגר ומטופח כגון הקניון. ממילא אין מקום להטלת אשם תורם על הקונה במקום, אם איתרע מזלו להיפגע ממפגע המצוי במקום {דברי בית-המשפט ב- ת”א (יר’) 7030/03 ילנה רובינשטיין נ’ רנה פרחים, טרם פורסם (2005)}.

לא כך הדבר בקניון “פתוח”, שהוא למעשה חלק מן הרחוב, על סכנותיו האינהרנטיות, ועל אחת כמה וכמה באזור העגלות בכניסה למרכול, שכאמור, מועד למפגעים ולכלוך הנושר מן העגלות.

ב- ת”א (שלום ת”א) 48177-07 {פרג איריס נ’ שופר סל בע”מ, תק-של 2011(4), 28590, 28595 (2011)} עסקינן בקניון “פתוח”. בית-המשפט קבע כי יש להטיל על התובעת אשם תורם. היה, איפוא, על התובעת להקדיש יותר תשומת-לב למקום דריכתה, ואילו עשתה כן, מן הסתם הייתה התאונה נמנעת. בית-המשפט ייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

ב- ת”א (שלום ק”ג) 1223-06 {פרחיה רוחם נ’ הראל – חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2010(3), 59038, 59044 (2010)} קבע בית-המשפט:

“אשם תורם
44. לעניין האשם התורם של התובעת, זו העידה על עצמה כי עד לאירוע לא נהגה כלל להסתכל על הרצפה אלא “רק ישר” (עמוד 27 לפרוטוקול).

45. ב”כ התובעת הגיש שני פסקי-דין של בתי-משפט השלום אשר קבעו כי אין לייחס אשם תורם לקונה במרכול שלא עיין ברצפה לפניו, זאת משום שמעיניו נתונים לסחורה הססגונית על המדפים, בשל פיתוי מודע של המרכול, ועל-פי רצונו (ת”א (יר’) 14230/06 מור נ’ קלאבמרקט בע”מ, תק-של 2008(2), 18097 (1.6.08), וכן ת”א (פ”ת) 1467/00 צוברי נ’ קו-אופ בע”מ, תק-של 2005(1), 15784 (13.3.05).

46. עיינתי בדברי השופטים שם, ואני נאלץ, בכל הענווה, לחלוק על דבריהם. השופטת דיסקין בבית-משפט השלום בפתח תקווה ביססה את קביעתה על-כך שהתובעת דהתם הלכה עם עגלת קניות, אשר מטיבה וטבעה חוסמת את הראייה ואינה מאפשרת באופן סביר לראות את הרצפה. אני מסכים עם קביעתה כי עצם הספקת העגלה מגדילה את אחריות המרכול, אך איני יכול להסכים כי הדבר מסיר לגמרי כל אחריות מהצרכן. השופט וינוגרד בבית-משפט השלום בירושלים, אמר כי המרכולים מעודדים את הצרכנים לעיין דווקא במוצרים המוצגים לראווה, תוך כדי הליכה, ולפיכך, שומה על המרכולים לדאוג לרמת ניקיון כזו שתאפשר לקונה סביר להסתובב מבלי להביט ברצפה. לשיטתו אין קונה סביר מצפה כי ייתקל במפגעים על הרצפה.

47. לטעמי, יש לדרוש מהקונה הסביר שיסתכל לאן הוא הולך גם במרכול המפתה ביותר. המרכול לעולם לא יוכל להיות נקי במאה אחוז, והדרישה כי יהיה עובד ניקיון בכל פינה ובכל רגע אינה סבירה. מדיניות נכונה חייבת להעביר חלק מן האחריות גם לצרכנים. אכן, האחריות העיקרית היא של המרכול, אך לא אחריות בלעדית.

48. ישנם מקומות, בסופרמרקט המצוי, המועדים במיוחד לפורענות. כך לדוגמא, הירקות והפירות מועדים להחליק אל הרצפה ולהימעך, הקפואים מועדים לטפטף, מוצרי חלב מועדים להישפך וסוכריות או פיצוחים בתפזורת מועדים להתגלגל אל הרצפה. אזור הקופות בו הידיים העסקניות מוציאות את המוצרים, מעבירים אותם, שוקלים אותם ואורזים אותם, מועד לאירועי קרע, נפילה או שפיכה של מוצרים. אזור הפתח מועד לכניסה של גשם או לכלוך אחר. אולם, סכנה מסויימת אורבת בכל מקום, ברחבי המרכול.

49. איני סבור שראוי לפטור את הקונה שנמצא במקום, ועיניו בראשו, מחובה בסיסית לשים-לב לאן הוא הולך, אפילו הוא דוחף עגלה לפניו. יש להטיל אחריות למנוע נזקים על כל מי שבאופן סביר, יכול לזהות את הסכנה ויכול למנוע אותה. למרות שהאחריות העיקרית היא על בעל המרכול, אין לפטור את הקונה מהאחריות הבסיסית לשלמות גופו שלו, במקום המועד לפורענות ממין זה.

50. במקרה דנן התובעת הלכה עם שקיות בידיה וללא עגלה והעידה שכלל לא הסתכלה על הרצפה שלפניה, אף-על-פי שיכולה הייתה לעשות כן. לפיכך, יש לייחס לתובעת 15% אשם תורם.”

ב- ת”א (שלום ת”א) 164522-09 {חיים רביבו נ’ מזנון גלילי, תק-של 2010(4), 43877, 43882 (2010)} קבע בית-המשפט כי סקירת העובדות, מצביעה גם על אשם תורם מצד הניזוק.

התובע לא ראה כי יש נוזלים על הרצפה אשר עשויים לגרום להחלקתו ובית-המשפט אף האמין כי התובע אף ציפה כי הרצפה בנתבעת תהא נקייה בכל עת.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט לא יכול להתעלם מהעובדה כי התובע הינו אדם המוגדר כנכה במחלת הפוליו, ומחלות נוספות, גילו מבוגר, והאפשרות למעידה או החלקה היא סבירה, ועליו להגביר באופן יחסי לאחרים את רמת הזהירות האישית ולהיזהר מהחלקה או מעידה.

בית-המשפט הדגיש כי מבחן הציפיות דן בסוג הנזק ולא בהיקפו ואין צורך בצפיות כל פרטי התרחשות שהביאו לנזק, אלא די בצפיות כללי של סוג הנזק ולא הנזק הספציפי. בית-המשפט ייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%.

ב- ת”א (שלום פ”ת) 5843-11-09 {אלכסנדרה טמיס נ’ כלבו לבניין בע”מ, תק-של 2011(4), 608, 611 (2011)} התובעת העידה בהגינותה כי הבחינה בשקים כאשר נכנסה למעבר. המדובר בשקים בולטים בצבעם לעומת הרצפה. המקום היה מואר.

בית-המשפט סבר כי לתובעת אשם תורם משמעותי לקרות האירוע וקבע כי אומנם אדם אינו צריך ללכת כשעיניו ברצפה במיוחד כאשר הוא מבקר באולם תצוגה, יחד-עם-זאת התובעת העידה כי הלכה ישר כאשר השקים היו לפניה ויכולה הייתה להבחין בהם ולמנוע את אירוע התאונה. בית-המשפט ייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 35%.

ב- ת”א (שלום ת”א) 34946-08-10 {לולו חורי נ’ עיריית רמת גן, תק-של 2011(3), 60411, 60419 (2011)} הנפגעת, בת 84, יצאה מביתה סביבות השעה 8:00 בבוקר כאשר המקום מואר וניתן היה ללכת ליעד בבטחה.

בית-המשפט אינו סבור, שבחירתה של התובעת ללכת לבדה באזור בו מתבצעות עבודות, יש בו משום מעשה לא אחראי ביחס לאישה בגילה. הנפגעת לא יכולה הייתה לחזות מראש, כי מדובר בשטח שבו טרם נסתיימו עבודות הבניה, והיא לא מצאה כל דרך חלופית בכדי להגיע ליעדה, ואין עליה כל אשמה מוסרית בגין הנזק שהתרחש. בית-המשפט לא מצא לנכון להטיל על הנפגעת אשם תורם כל שהוא.

ב- ת”א (שלום יר’) 19134-08 {דבורה מחרוביץ נ’ עיריית ירושלים, תק-של 2011(3), 26341, 26342 (2011)} עסקינן בפגם במדרכה שלא היה נסתר. בנסיבות המקרה ומאחר ומדובר בפגם גלוי ובולט לעין, קבע בית-המשפט כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.

ב- ת”א (שלום יר’) 5108-06 {עמית הר לב נ’ עיריית רמת גן, תק-של 2011(2), 167160, 167167 (2011)} הנתבעות טענו שיש לקבוע אשם תורם משמעותי, שכן התובעת הייתה מודעת לתנאי השטח של המדרכה, שכן היא עשתה את דרכה באותו מסלול לעבר בית ספרה במשך תקופה של מספר חודשים.
בית-המשפט דחה הטענה וקבע כי אין להשית על התובעת אשם תורם כלשהו שכן, התאונה אירעה בשעה 19:30, שעת חשיכה, ואין לצפות שילדה צעירה, תצפה לכך שבמדרכה, המהווה את נתיב ההליכה של הולכי רגל, יפערו בורות מסוכנים.

במיוחד נכון הדבר בשעות החשיכה, ובשעה שמספר ילדים עושים את דרכם בצוותא, משוחחים תוך כדי הליכתם, ואינם מסתכלים כל העת על המדרכה.

יתרה-מזאת, מעיון בתצלומים ובעדויות עולה שהמדרכה הייתה רצופה בורות ומהמורות, לא מדובר במפגע קל או מזערי, אלא בבורות ממשיים.

לפיכך, בבחינת אשמם התורם של הצדדים, בית-המשפט אינו רואה הצדקה להטלת אשם תורם כלשהו על התובעת, למרות שייתכן שראתה את הבורות קודם לכן, בעת הליכתה לבית ספרה.

ב- ת”א (שלום כ”ס) 1246-08 {אלקיים ישראל נ’ המוסד לביטוח לאומי, תק-של 2011(1), 111187, 111193 (2011)} בית-המשפט לא קיבל את טענת התובע לפיה דווקא משום שהמקום היה מוכר לו, אין מקום לחייבו באשם תורם, שכן פעל מתוך תחושת ביטחון.

לו התקבלה טענת התובע לפיה המדרגות, שהיו מוכרות לו היטב, היו מחליקות, הרי אשמו התורם ברור. מי שיודע ומכיר דבר קיומו של מפגע, צריך לפקוח עיניו ולפעול בתשומת-לב.

התובע לא מצא לנכון לאחוז במעקה, עלה כאשר מגשים תופסים את ידו השמאלית {בצד המעקה}, נמנע משימוש במעלית הקיימת {אף שהמדרגות היו מחליקות, כך לפי ההנחה}, ובנסיבות אלו יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20%.

ב- ת”א (שלום טב’) 931-05 {מיכאל (מיקי) כהן נ’ כהן דני – “גגות צמרת”, תק-של 2010(4), 87673, 87681 (2010)} טען הנתבע כי יש להטיל אשם תורם מלא על התובע שעלה על הסולם תוך שהוא מדבר בטלפון, ועלה על דעת עצמו מבלי שיבקש ממי מהעובדים להחזיק לו את הסולם.

בית-המשפט קבע כי אומנם התובע לא קרא לנתבע או לרוימי להחזיק לו את הסולם לפני שהוא עולה עליו, אף שהיה צריך לעשות זאת, אולם לאור האמור לעיל הסתבר שזו הייתה דרך ההתנהלות הרגילה באתר העבודה, כך שהתובע לא ביצע מעשה חריג עת לא ביקש עזרה כאמור.

לפיכך, אין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו בגין העובדה כי עלה על הסולם לבדו מבלי לקרוא לנתבע או לרוימי להחזיק לו את הסולם.

לעניין הדיבור בטלפון הנייד בעת העלייה על הסולם כטענת הנתבע ורוימי, הטענה לא הוכחה כראוי. חשוב לציין כי הנתבע ורוימי לא ראו, ולא היה להם שדה ראייה שבאמצעותו יכלו להבחין בתובע עולה על הסולם. כך שלא יכלו באמת לראות אם הוא עלה על הסולם תוך כדי דיבור בנייד שלו, ועדותם בעניין זה היא השערה בלבד.

עולה מן האמור לעיל כי אומנם לא דיבר התובע בטלפון בעת העלייה לסולם, אך הוא החזיק את הנייד בידו בעת העלייה עליו. אם הוא החזיק בידו בטלפון הנייד בעת העלייה על הסולם, הדבר מוכיח כי התובע לא החזיק את הסולם בשתי ידיו בעת עלייתו עליו, אלא ביד אחת בלבד, ולכל הפחות הוכח מכך כי התובע לא החזיק במלוא העוצמה בסולם עם שתי ידיו כי יד אחת החזיקה את הנייד.

ב- ת”א (שלום ת”א) 13483-07 {סוזאן שאשא נ’ עיריית כפר-סבא, תק-של 2010(4), 43402, 43404 (2010)} טענה הנתבעת כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע ומלא וזאת לאור העובדה כי מדובר היה באור יום בשעות הבוקר, במקום המוכר לתובעת בו נהגה ללכת פעמים רבות ועל-פי עדות התובעת בעצמה יכול להיות שלא הסתכלה קדימה אלא על הרמזור בצד.

בית-המשפט קיבל באופן חלקי את טענת הנתבעת וקבע כי אשמה התורם של התובעת הוא בשיעור 10% בלבד וזאת מן הטעמים הבאים:

התובעת אכן העידה כי היא הכירה את מקום הנפילה שכן נהגה ללכת בו; האירוע אירע באור יום ללא בעיית תאורה; על-פי תיקה הרפואי של התובעת הייתה צריכה להיות מודעת למצבה לפיו היא סובלת מחולשות וסחרחורות וכן נפילתה של התובעת הייתה במדרכה רחבה יחסית {על-פי תמונות התובעת} כך שיכול והיה מקום אחר בו יכלה התובעת לצעוד.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *