אשם תורם למול הוראות שונות בפקודת הנזיקין

1. אשם תורם למול סעיפים 65, 66 ו- 68 לפקודת הנזיקין
בסעיף 66 לפקודת הנזיקין מדובר באשם המזיק שגרם לאשם הניזוק, התוצאה היא הפחתת ההפחתה, כלומר הגדלת הפיצויים.

סעיף 65 לפקודת הנזיקין דן בניזוק שגרם לאשם המזיק ושהתוצאה היא הפחתת הפיצויים.

בשני הסעיפים הללו אין מעורבות של הניזוק במעשה הנזק מבחינת הקשר הסיבתי שבין המעשה לנזק.

בסעיף 68 לפקודת הנזיקין המדובר באשם הניזוק והמזיק שגרמו לאירוע הנזיקי, ישנו קשר סיבתי בין מעשי הניזוק והמזיק לקרות הנזק והתוצאה של תרומת הניזוק היא הפחתת גובה הפיצויים על-ידי חלוקת אחוזי הפיצויים על-פי אחוזי התרומה לאירוע הנזק.

אם יש קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין הרשלנות של המזיק להתרשלות של הניזוק יש לחלק את האשם בין שני הגורמים.

יכול להיות גם מצב הפוך – למרות שהייתה ההתרשלות של הניזוק, מעשה המזיק היה כה חמור שמעשה הניזוק לא מנתק את הקשר אלא מעשה המזיק מנתק את הקשר. למשל ראה אדם בלי קסדה וזרק בכל זאת פטיש – ההתרשלות כל-כך חמורה ולכן ניתקה את הקשר סיבתי בין התרשלות הנפגע להתרשלות המזיק.

2. אשם תורם למול הסתכנות מרצון
סעיף 5 לפקודת הנזיקין המהווה טענת הגנה לתביעת הניזוק מכיוון שהסתכן מרצון.

התובע ידע על הסיכון ולמרות זאת חשף עצמו לסיכון.

בית-המשפט פירש את סעיף 5 לפקודת הנזיקין, כהגנת ההסתכנות מרצון באופן מצמצם בשל השלכתו הקיצונית – שלילת הפיצויים.

על-פי פרשנותו של בית-המשפט לא מספיקה ידיעת הסיכון טרם הכניסה למקום או לסיטואציה של הסכנה, אלא על הנתבע להוכיח כי התובע קיבל על עצמו שלא לתבוע במקרה שבו יתרחש הסיכון האמור. בכך הפכה ההגנה של הסתכנות מרצון לנדירה.

בקודקס האזרחי החדש אחד מתנאיה המפורשים של הסתכנות מרצון הוא שהאדם מוכן לשאת בתוצאות נטילת הסיכון.

משום כך, הסתכנות מרצון הינה הגנה מקבילה שעל-אף שעיקרה זהה, המדובר בטענה שונה לחלוטין כפי שיפורט להלן:
א. כאמור, אשם תורם אינו הגנה מוחלטת, אלא מפחית את גובה הפיצויים לעומת טענת הסתכנות מרצון המהווה טענת הגנה מוחלטת לתביעת הניזוק בפני האחריות הנזיקית.

ב. הסתכנות מרצון יש להוכיח ידיעה והערכת הסיכונים בפועל של הניזוק – מבחן סובייקטיבי בעיקרו. באשם תורם די להוכיח כי הניזוק היה צריך לדעת על הסיכון או להיות מודע לו – המבחן אובייקטיבי של האדם הסביר.

ג. אשם תורם חל גם על קטין מתחת לגיל 12, אך הסתכנות מרצון לא חלה עליו כיוון שלא חלה עליו האחריות הנזיקית.

3. אשם תורם למול חובת הקטנת הנזק
באשם תורם הפחתת הפיצויים נעשית על-פי אחוז התרומה של הניזוק לקרות הנזק, לעומת-זאת, כאשר המדובר בחובת הקטנת הנזק, נעשית הערכה כמותית של הנזק שיכול היה להימנע על-ידי הניזוק, ובאותו הסכום שיכל הניזוק להקטין את נזקו מוקטנים פיצוייו.

הבדל נוסף בין הקטנת הנזק לאשם התורם הינו במישור הזמן.

אשם תורם נמדד לפני ובעת המעשה המזיק ואילו חובת הקטנת הנזק קמה לניזוק מייד עם היווצרותו של הנזק, או ידיעה על קיומו העתידי.

אשם תורם הינו סיבה נוספת, מעבר לתרומת הניזוק לקרות הנזק וחובת הקטנת הנזק החלה על הניזוק, המביאה לידי הקטנת גובה הפיצוי המגיע לניזוק.
ב- בש”א 6649/96 {הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ עופרה גלעד, פ”ד נג(3), 529 (1999)} קבע בית-המשפט:

“מידת ההפחתה של הפיצוי בשל אשם תורם מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט הדן בעניין, והכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון דא אלא במשורה ובמקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו: ע”א 632/81 בן יעקב נ’ מיכאלי, פ”ד לח(4) 12, 17 (1984); ע”א 3214/98 שלוס נ’ רגומי (1978) בע”מ, פ”ד נח(4) 445, 458 (2004) (להלן: “עניין שלוס”)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. בית-משפט קמא בחן כדבעי את הראיות ואת הטענות הצריכות לעניין והגיע לכלל מסקנה כי נוכח העובדה שהנזקים למבוטחים השונים אירעו בארבעה “גלים” של הצפות שכל אחד מהם נמשך בין יומיים לחמישה ימים, היה בידי המבוטחים לנקוט פעולות מסויימות להגנה על רכושם ובעיקר פעולות להגבהתו, ובכך למנוע לפחות חלק מן הנזק שנגרם. ממצאים ומסקנות אלה מעוגנים בהתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית-משפט קמא מן הראיות שהוצגו בפניו בעקבותיהם קבע כי יש לייחס לניזוקים אשם תורם בשיעור כולל של 20%. לא מצאתי בטענות שהעלו הצדדים לעניין זה בערעורים ובערעורים שכנגד טעם ראוי המצדיק התערבות בכך.”

ת”א (יר’) 9488/97 {פרימיסלר ויצ’יסלב נ’ השמירה, תק-של 99(3), 2553 (1999)} הינו דוגמה לשימוש בשתי הדוקטרינות מבלי להפריד ביניהן ומבלי לקבוע מה תרומת כל אחת מהן להפחתת הפיצויים המגיעים לניזוק:

“סעיף 14(א) לחוק התרופות מטיל על הנפגע את הצורך לנקוט באמצעים סבירים להקטנת הנזק, זאת מן הזמן שנודע לו על הפרת החוזה או ממועד קרוב לו (ע”א 4606/90 תל-מר בע”מ ואח’ נ’ מוברמן ואח’, פ”ד מו(5) 353, 373 (1992)). סבירות האמצעים נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, של מה שהיה סביר בשעת מעשה, ולא בחוכמה שלאחר מעשה (ע”א 195/85 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ סוראקי ואח’, פ”ד מב(4) 811, 825 (1989)). ואף זאת בעיניו של “האדם הסביר”, מבלי לדרוש כי הנפגע יצא מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו (ע”א 531/71 לכוביצר נ’ רודה, פ”ד כו(2) 113, 118 (1972)).

במקרה דנן … לא התקשר התובע אל הנתבעת. אף אם יצא לחו”ל … יכול היה עם שובו לברר עם עובדיו או עם הנתבעת אם הותקנה המערכת וזאת ביודעו כי כל תכולתו של המחסן הישן הועברה כבר אל המחסן החדש. כל שהיה עליו לעשות בשובו מן הניכר הוא לוודא עם עובדיו, האם הותקנה מערכת המיגון אם לאו ואז לפנות לתובעת בדרישה להשלים העבודה. התובע גם לא עידכן את אחיו, שמונה כאחראי על העסק בזמן שהותו של התובע בחו”ל, על הצורך לברר ולעמוד על המשמר של התקנת המיגון. כפי שציינתי, גילה התובע אי-אכפתיות בדרגה גבוהה.

בהחילנו את האזכורים על המקרה דנן, סבורני, כי יש לייחס לתובע “אשם תורם” לנזק שנגרם לו, במובנו של סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכן בהחלת מושג זה ביחסים החוזיים בין הצדדים בהשוואת תרומת שני הצדדים לנזק שנגרם, וכן בהיבט של אי-מילוי החובה להקטנת הנזק, כאשר היה על התובע לנקוט בפעולה פשוטה ביותר ולוודא עם עובדיו או עם הנתבעת אם בוצעה ההתקנה כפי שהתחייבה הנתבעת. בניסיון לאזן בין הצדדים סבורני, כי יהא זה צודק ונכון לזקוף מחצית מהנזקים לחובתו של התובע ורק המחצית לחובתה של הנתבעת.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *