1. הדין
סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“3. הגדרת מונחים (תיקונים: התשמ”א, התשנ”ו, התשס”ז)
לעניין חוק זה:
“אדם”, לעניין סעיפים 2, 7, 13, 14, 17ב, 17ג, 17ו, 17ז, 23א, 23ב ו- 25 – למעט תאגיד;
“הסכמה” – הסכמה מדעת, במפורש או מכללא;
“מחזיק, לעניין מאגר מידע” – מי שמצוי ברשותו מאגר מידע דרך קבע והוא רשאי לעשות בו שימוש;
“פרסום” – כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965;
“צילום” – לרבות הסרטה.
“שימוש” – לרבות גילוי, העברה ומסירה.”
ראה גם צו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים), התשמ”ו-1986.
2. פרטיותו של תאגיד הוחרגה מפורשות בסעיף 3 לחוק. הזכות לפרטיות הינה זכות עמומה אשר מהותה משתנה בהתאם לחברה הספציפית ולמטריה המשפטית
ב- ת”א (יר’) 43849-02-13 {עמותת נס לארץ ישראל נ’ עמותת איכלו רעים, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.05.14)} התובעת טענה כי נעשה שימוש בבית התמחוי ובבית הכנסת כאולם אירועים לשם עריכת שמחות פרטיות, לאו דווקא לאנשים נזקקים ובמחירים הגבוהים ממחירי עלות.
כתב התביעה הוסיף ופירט ליקויים נטענים נוספים, כגון שימוש בבני נוער לאיסוף תרומות ללא מתן קבלות, שימוש לא ראוי בעודפי פירות וירקות שקיבלה העמותה, רכישת שני רכבים ששימשו בעיקר לצרכים פרטיים וכן חומרי בניין ואינסטלציה, רכישות פרטיות שנעשו בכרטיסי אשראי של העמותה, וכן תשלומים שונים שבוצעו מחשבון העמותה לצרכים פרטיים של מלול ומשפחתו ועובדים אחרים של אכלו רעים, כגון חשבונות טלפון, ארנונה, חשמל, שירותי בריאות, ביטוח דירה, שירותי אינטרנט ודו”חות חניה.
הנתבעים התנגדו לבקשת התובעת, וטענו כי דרישתה מביאה להכבדה יתרה ופוגעת באופן חמור בפרטיות אכלו רעים, וזאת מבלי שהתובעת הרימה את נטל הראיה להראות את רלוונטיות המסמכים לתובענה.
הנתבעים טענו כי עצם העובדה כי קיבלו מהתובעת תרומות אין פירושה שהדבר מקנה לה את הזכות לעיון בכל מסמכיה הפנימיים.
בתשובתה לתגובת הנתבעים חזרה התובעת על טענותיה כי חובת הנתבעים לגלות מסמכים ולהשיב על שאלונים הינה עצמאית ובלתי מותנית במעשי התובעת, ושהיא מצידה העבירה לנתבעים התייחסות מלאה על שאלותיהם.
עוד טענה התובעת, כי הנתבעים אינם רשאים להסתמך על המסמכים המבוקשים בכתב הגנתם אך מאידך לסרב לגלותם לתובעת, בטענה לפגיעה בפרטיות.
לבסוף טענה התובעת כי אין בבקשת הגילוי ובשאלון כל הכבדה, אלא מדובר במידע ובמסמכים המצויים בכל עמותה.
בית-המשפט קבע כי לאחר שבחן את טענות הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת התובעת לגילוי המסמכים ולמתן מענה על השאלון.
בית-המשפט קבע כי זכותה של התובעת לעיון במסמכים איננה נובעת, כפי שניסו לטעון הנתבעים, מהיותה תורמת לפעילות העמותה, אלא בשל מעמדה כבעלת דין יריבה בתביעה אזרחית, ובשל הצורך לייעל את הדיון ולהגיע לחקר האמת.
אל מול האינטרס בגילוי רחב ככל האפשר עשויים לעמוד אינטרס אחרים שיש לאזנם, כגון הצורך בהגנת הפרטיות {בג”צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ’ אברהם עוז, פ”ד סב(4), 167 (2008)}.
בית-המשפט מצא כי הנתבעים לא הצביעו על מקור בדין או בפסיקה לחיסיון כגון זה שלהתקיימותו טענו. במקרים מסויימים היו בתי-המשפט נכונים להכיר, באופן עקרוני, בחיסיון פסיקתי בכל הנוגע לגילוי מסמכים הפוגעים באופן בלתי-מאוזן בפרטיותו של אדם.
עם-זאת, טענת הנתבעים כי קיימת לאכלו רעים זכות לפרטיות איננה פשוטה כלל ועיקר.
בית-המשפט הבהיר כי הזכות לפרטיות הינה מטבעה זכות עמומה, אשר מהותה משתנה בהתאם לחברה הספציפית ולמטריה המשפטית {ראה מיכאל בירנהק, (מרחב פרטי) הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (תשע”א), 37-43} בהקשר של חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981, הרי שפרטיותו של תאגיד הוחרגה באופן מפורש {ראה הגדרת “אדם” בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות}.
להכרעה כי זכות כזו ניתנת לתאגיד עשויה לגרור עמה השלכות חברתיות, משפטיות וערכיות רבות {עומר טנא, הזכות לפרטיות בעקבות חוק יסוד כבוד האדם: מהפך מושגי, חוקתי ורגולטורי, קרית המשפט ח (2009), 51-50).
מכל מקום, בית-המשפט קבע כי מאחר וכאמור בנסיבות העניין הרלוונטיות של המסמכים היתה גבוהה במידה כזו שיש בה כדי להצדיק פגיעה מסויימת בפרטיותה של אכלו רעים, ככל שזכות זו עמדה לה, ומשכך לא היה צורך להאריך בסוגיה זו.
ב- ע”א (חי’) 7151-10-09 {גרפונט בע”מ נ’ גיא פלד, תק-מח 2010(1), 11760 (2010)} קבע בית-משפט:
“כניסה לא חוקית לחומר מחשב הוגדרה בסעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ”ה-1995, ואולם, חדירה שכזו היא מבחינתו של חוק המחשבים עבירה פלילית בלבד. על-כן ביססו המערערות את תביעתן על חוק הגנת הפרטיות ועל חוק האזנת הסתר. נראה הדבר שהתביעה לא הזכירה את פקודת הנזיקין, שכן המערערות לא הצליחו להראות כי נגרם להן נזק כתוצאה מפעולותיהם של המשיבים.
מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בפרשנות בית-המשפט קמא לתחולת חוק הגנת הפרטיות על המערערות, הנני סבור כי בית-המשפט קמא צדק בפרשנותו, שכן סעיף
3 לחוק הגנת הפרטיות מוציא באופן מפורש מגדר תחולת הדיבור “אדם” לצורך סעיף 2 לחוק, תאגידים.
על-כן תביעת המערערות בעילת חוק הגנת הפרטיות נדחתה, ובדין נדחתה, ולפיכך אף המערערות אינן זכאיות לפיצוי הקבוע בחוק הגנת הפרטיות המשולם לאדם שפרטיותו נפגעה, ללא הוכחת נזק.”
3. עתירה לתיקונו של סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות
ב- בג”צ 648/99 {דוד נאוי, עו”ד נ’ יו”ר הכנסת ואח’, תק-על 99(1), 1512 (1999)} העותר מבקש כי בית-המשפט יורה למשיבים להביא לתיקונו של סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “החוק”}. זאת, הואיל ולטענתו הגדרת המונח “אדם” שבסעיף זה – סותרת את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו {להלן: “חוק היסוד”} בכך שאינה מטילה על תאגידים איסור לפגוע בזכות עובדיהם לפרטיות. בית-המשפט דחה את העתירה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
