הכרעה ע”פ עדות יחידה במשפט פלילי – סעיף 54א לפקודת הראיות

סעיף 54א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“54א. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי (תיקון: התשמ”ב)
(א) בית-המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה – טעונה עדותו סיוע; לעניין זה, “עד מדינה” – שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה.

(ב) הרשיע בית-משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה’ לפרק י’ לחוק העונשין, תשל”ז-1977, על-פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהאמור בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955.”

למעשה, קיימים שלושה סוגים של תוספות ראייתיות: דבר לחיזוק, דבר מה נוסף וסיוע.

בפועל, התוספות הראייתיות נחלקות לשתי קטגוריות עיקריות, השונות במהותן זו מזו:

הקטגוריה הראשונה היא של ראיות מסבכות {ראיית סיוע}.

הקטגוריה השניה היא של ראיות מאמתות או מחזקות {דבר-מה או דבר לחיזוק}.

ראיית הסיוע, כגון סיוע לעדות של עד מדינה {סעיף 54א(א) סיפא לפקודת הראיות} צריכה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים {ע”פ 4596/98 פלונית נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(1), 145 (2000); ע”פ 7832/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע”פ 7450/01 אבו ליטאף נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); י’ קדמי על הראיות, חלק ראשון (תש”ע-2009), 264; ע”פ 378/74 מסר נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(1), 687 (1976); בש”פ 7194/97 נחמן כהן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(5), 403 (1997)}:

ראשית, עליה לבוא ממקור נפרד ועצמאי.

שנית, עליה לסבך, או לנטות לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה המיוחס לו.

שלישית, על הראיה לסייע בהוכחת נקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים.

ה”דבר-מה” וה”דבר לחיזוק” הם בגדר ראיה מאמתת או מחזקת {בהתאמה}, ואין הם בבחינת ראיה מסבכת כגון הסיוע.

לפיכך, ככלל, הן ה”דבר-מה” והן ה”דבר לחיזוק”, בהבדל מה”סיוע”, אינם צריכים לסבך את הנאשם בעבירה מושא האישום {על הגישות השונות בעניין היחס בין הדבר לחיזוק לבין הדבר-מה, ראה למשל ע”פ 4769/92 ניג’ם נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ע”פ 6147/92 מדינת ישראל נ’ כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993); ע”פ 190/82 מרקוס נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(1), 225 (1983)}.

ביחס לשאלה האם הדבר לחיזוק {או הדבר-מה} צריך להתייחס לגזרת המחלוקת או לנקודה השנויה במחלוקת אם לאו, ניתן לומר כי קיימות שתי גישות שונות:

יש הגורסים כי הדבר לחיזוק או הדבר-מה, צריך להתייחס לנקודה שנויה במחלוקת {ראה למשל ע”פ 715/78 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 228 (1979); ע”פ 3361/91 אבו ראס נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1991); ע”פ 3967/91 מזון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 168 (1992)} ויש הגורסים ההיפך {ראה למשל ע”פ 169/86 חסונה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(2), 466 (1987); ע”פ 6147/92 מדינת ישראל נ’ כהן, פ”ד מח(1), 62 (1993)}.

יחד-עם-זאת, אין מדובר בגישות עקרוניות שונות, אלא במסקנות יישומיות שונות הנובעות מהמשקל השונה של הראיה הבסיסית הטעונה דבר לחיזוק במקרים הקונקרטיים, כך שכאשר בפועל המשקל של הראיה הבסיסית הוא מלא, אין צורך כי הדבר לחיזוק יתייחס לגזרת המחלוקת או לנקודה השנויה במחלוקת ואילו כאשר מתברר כי המשקל של הראיה הבסיסית אינו מלא, או אינו גבוה, נדרש דבר לחיזוק בעל משקל ממשי אשר יתייחס לחזית המריבה או לפחות לנקודה השנויה במחלוקת בתוככי חזית המריבה.

ככלל, דבר-מה להודאה של נאשם בחקירתו צריך לאמת את ההודאה, ועל-כן, די בדבר-מה המתייחס לאחת מן העבירות המיוחסות לנאשם, ואין צורך בדבר מה נפרד ביחס לכל עבירה או לכל אישום, אך זאת, רק כאשר מדובר בסידרת עבירות הקשורות זו בזו עד כדי היותן “מסכת אחת” או פרשה עובדתית אחת {ראה למשל ע”פ 750/80 שמלץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1), 617 (1981); ע”פ 378/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

בדומה לכך, דבר לחיזוק אינו צריך להתייחס לכל עבירה בנפרד אם מדובר בעבירות המהוות מסכת אחת או פרשה עובדתית אחת והשאלה אם נדרש דבר לחיזוק נפרד לכל עבירה, או שמא דבר לחיזוק כללי ביחס לראיה הטעונה חיזוק – תלויה גם במהות הראיה הטעונה חיזוק ובמשקלה.

כך גם נפסק כי מקום שמדובר במסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות שכל אחת מהן מהווה אמנם פרשיה עצמאית כשלעצמה, אך-עם-זאת היא קשורה גם לפרשיות האחרות, די בסיוע לפרשיה אחת כדי לבסס הרשעה גם בקשר לחוליות האחרות המרכיבות את המסכת הכוללת {ראה למשל ע”פ 2801/95 קורקין נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(1), 791 (1998)}.

ובדומה לכך, נפסק כי כאשר נדרש סיוע {לעדות של עד מדינה}, ניתן להסתפק בסיוע לעבירה אחת לשם הרשעה גם בעבירה אחרת, רק כשמדובר בסידרה של עבירות דומות הקשורות זו לזו וכאשר הראיה המסייעת לעבירה האחת תומכת בבירור גם בכך שנעברה העבירה האחרת {ע”פ 7752/03 חלאילה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(2), 259 (2004); ת”פ (ב”ש) 8286-09 מדינת ישראל נ’ הני אבו צעלוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כלומר, ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נושא האישום, ודי לה אם מתייחסת לפרט מהותי אחד. באופן דומה, אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת, ודי לה אם היא תתייחס לאחת או לאחדות מהן, ובלבד שתהא זו, בנסיבות העניין, עובדה מהותית {ת”פ (יר’) 1117/01 מדינת ישראל נ’ ישראל גדבאן, תק-מח 2002(1), 5140, 5143 (2002)}.
קיימים מספר מקרים בהם נדרשת ראיית סיוע. ואלה הם: הראשון, עדות שותף לעבירה {נ’ זלצמן “השותפים לעבירה בדיני ראיות” הפרקליט לו 127; ע”פ 3795/92 יוסי לוי נ’ מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1732 (1994); ת”פ (יר’) 417/97 מדינת ישראל נ’ הפניקס חברה לביטוח, תק-מח 2001(4), 929, 1163 (2004)}. השני, עדות של קורבן עבירת מין {ע”פ 6378/95 ברוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(5), 278 (1995); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(4), 45 (1988); ת”פ (ת”א-יפו) 5035/99 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2002(4), 792, 795 (2002)}. השלישי, עד יחיד בעבירה של עדות שקר. הרביעי, עדות קטין ללא שבועה והודעת קטין בפני חוקר נוער.

כאשר נקבע בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, כי עדותו של “עד מדינה” טעונה סיוע, הרי הכוונה היא לעדות שנמסרת על-ידי אותו “עד מדינה”, לאחר שהובטחה לו טובת הנאה {ע”פ 442/85 מזרחי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ(4), 748 (1986); ע”פ 765/84 יוסף נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(2), 673 (1985)}.

ברור מתוכנה של ההגדרה כאמור, שעל-מנת שנזדקק לדרישת הסיוע, יש להוכיח, בראש ובראשונה, שהעד הינו שותף לאותה עבירה ביחד עם הנאשם {ע”פ 475/87 מנדלפרוסט נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1), 818 (1989)}.

משבוטלה “הלכת קינזי” {ע”פ 194/75 קינזי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(2), 477 (1976)}, ב”הלכת ז’אנו” {בג”צ 11139/05 מדינת ישראל נ’ בית-המשפט המחוזי בבאר שבע ואח’, תק-על 2006(1), 138 (2006)}, רשאית המדינה להעיד שותף לעבירה כנגד שותפו, בטרם נגזר דינו של העד, השותף.

ואולם, במקרה כזה, בשל החשש כי עדותו של השותף תושפע מאי-הוודאות שלו באשר לגזר דינו והחשש כי עדותו “נגועה” ברצונו “למצוא חן” בעיני המאשימה וכך לזכות להקלה בדינו, על בית-המשפט לשוקלה בזהירות, לא להסתפק בה כעדות יחידה, ולא להסתפק רק ב”דבר לחיזוק” הנדרש לעדות שותף “רגיל” לפי סעיף 54א לפקודת הראיות.

על בית-המשפט לדרוש “חיזוק מחוזק” או “סיוע מופחת” לעדותו של עד – שותף – כזה {ע”פ 6325/19 שלמה פחימה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע”פ 4523/09 גורש נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}; דנ”פ 4366/11 גורש נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יתרה-מזאת, בית-המשפט ב- ע”פ 7758/04 {עבד אל קאדר נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} העלה אפשרות כי בנסיבות מיוחדות עשוי בית-המשפט להידרש ל”סיוע” ממש לעדות של עד – שותף – כזה, ולא להסתפק ב”חיזוק פלוס או סיוע מינוס” {ראה גם ת”פ (חי’) 20903-03-12 מדינת ישראל נ’ מוסא טבאש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כאמור, סעיף 54א לפקודת הראיות קובע את הדרישה הראייתית לשותף רגיל ולעד מדינה. הדרישות הן חיזוק וסיוע, בהתאמה. ההבדל ביניהן בקליפת אגוז הוא שחיזוק מהווה ראיה מאמתת, ואילו סיוע מהווה ראיה מסבכת. החוק הוא-הוא אשר נותן מענה לדרישה הראייתית בסוגים אלו של עדויות.

השאלה המשפטית ביחס לעד שותף שמעיד טרם נגזר דינו מורכבת יותר. האיסור על השמעת עדות זו {הלכת קינזי}, וביטול האיסור {עניין ז’אנו}, הינם פרי יצירה של הפסיקה.

ככאלו, אין הוראה חקוקה עלי ספר בדבר הדרישה לתוספת ראייתית. ברם עמדת המחוקק עשויה לסייע במלאכה.

שותף המעיד טרם נגזר דינו איננו כשותף אחר שמעיד. באופן מובנה, קיים חשש שאי-הוודאות הנובעת מכך שטרם הסתיים משפטו עלולה להשפיע על תוכן עדותו, וזאת בנבדל משותף שמעיד לאחר שמשפטו הסתיים.

לכן, קשה לקבל את הטענה שהתוספת הראייתית בשני סוגי שותפים אלו תהיה זהה.

מתבקש, כי הדרישה לעד שותף שטרם נגזר דינו תהא ברף גבוה יותר.

מהצד האחר, עדות של עד מדינה שקיבל או שהובטחה לו טובת הנאה – זקוקה לסיוע, טרם ירשיע בית-המשפט את השותף האחר.

שותף שמעיד טרם נגזר דינו מעלה סימני דאגה יותר מהשותף הרגיל, ברם אלו אינם מגיעים לרף של שותף שקיבל או שהובטחה לו טובת הנאה – עד מדינה.

לכן נראה שאין מקום לעמוד על דרישת הסיוע ביחס לשותף שמעיד טרם נגזר דינו.

במילים אחרות, העד השותף שטרם נגזר דינו עומד במקום באמצע בין השותף הרגיל לבין עד המדינה ונדמה כי הדרישה לתוספת ראייתית אמורה לשקף זאת.

הפתרון של דרישה שבין חיזוק לבין סיוע מהווה, איפוא, מענה הולם מבחינת ההרמוניה המשפטית בדין הקיים {עפ”א 6325/11 שלמה פחימה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

מצבו הנפשי של מתלונן בעבירת מין יכול לשמש ראיית סיוע או חיזוק, כאשר היה צורך בראיית סיוע בעבירות מין, וכמובן שיש בכך כדי למלא את דרישות “חובת ההנמקה” לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות {ע”פ 3416/98 אלברט איפרגן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(4), 769 (1998); תפ”ח (ת”א-יפו) 1242/02 מדינת ישראל נ’ וסילי בן וסילה דיבו, תק-מח 2004(3), 5057 (2004); תפ”ח (ת”א-יפו) 1244/02 מדינת ישראל נ’ מאיר בן אלברט אזולאי, תק-מח 2004(3), 4461 (2004); תפ”ח (ת”א-יפו) 1066/01 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2002(3), 2114, 2132 (2002)}.

מלשון סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות עולה כי בית-המשפט רשאי להסתמך על עדות יחידה של מתלוננת, ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

בהיעדר דרישת סיוע יכולה הכרעת-הדין להיות מושתתת על ממצאי המהימנות שקבע בית-המשפט ועליהם בלבד.

אשר-על-כן מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא “ממשית”. ככל שהעדות העיקרית “חלשה” יותר, יידרש בית-המשפט להנמקה “ממשית” יותר לצידה. ואולם אם בפנינו עדות מתלוננת שרמת האמינות והמהימנות שניתנה לה גבוהה היא, תידרש רמת הנמקה פחותה יותר {ע”פ 4043/93 פלוני נ’ מדינת ישראל, דינים עליון לח 353 (1994); ע”פ 993/00 אורי שלמה נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6), 205 (2000); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(4), 45 (1988); תפ”ח (ת”א-יפו) 1027/02 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2003(3), 6714 (2003); ע”פ 4912/91 תלמי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(1), 581, 615 (1993); תפ”ח (ת”א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3490 (2003)}.

ברור כי כאשר התרשמותו של בית-המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות – די בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה {ע”פ 993/00 נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6), 205 (2002); תפ”ח (ת”א) 51536-06-11 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ת”א נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

המסגרת המשפטית בעבירות מין מאופיינת בכך שהן נעשות בצנעה ובחדרי חדרים, כשעדים ישירים להם שניים.

הליך מסוג זה מוכרע בעיקר על בסיס מהימנות עדויות המעורבים הישירים באירוע, וייחוס המשקל הראוי לעדויותיהם.

כפועל יוצא מכך, בירורן מעורר קשיים ראייתיים, ובראשם ההכרח לעמת בין עדויות הנאשם לבין מי שנטען כי הייתה קורבנו.

בעבירות המין ניתן לבסס הרשעה על בסיס עדות יחידה של קורבן עבירת המין, ובלבד שבהכרעת הדין תובא הנמקה העומדת בבסיס אימוצה של עדות שכזו, כאמור בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות.

יחד-עם-זאת, על בית-המשפט להתמודד באופן ראוי וממצה עם כל קושי שעלול להתעורר מהעדות המרשיעה {ע”פ 4930/07 טולדו נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע”פ 9930/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע”פ 4487/10 רוני גלילי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בקשר לכך נפסק כי מתן אמון מלא בגירסת מתלוננת ימלא אחר דרישת ההנמקה {ע”פ 9902/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע”פ 8148/11 שאול מנשה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); תפ”ח (ב”ש) 49775-07-11 מדינת ישראל נ’ משה דויד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

המחוקק קבע זאת בידעו, כי “זהו מעשה הנעשה בצנעה ובחדרי חדרים, כשרק עדות הנוכחים לפנינו”, דבר הפועל לשני הכיוונים {ראה הצעות חוק תש”ם, 398} וכדי שלא לאפשר לעברייני מין לחמוק, אך גם כדי שבית-המשפט יזהיר עצמו, נקבע בחוק שלא יידרש ולוא גם דבר מה נוסף כבהצעת החוק, אך נחוצה הנמקה.

יחד-עם-זאת, לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה {סעיף 55(ב) לפקודת הראיות} ובשים-לב כי המועד הקובע לעניין זה הוא מועד מתן העדות {ת”פ (ב”ש) 31383-09-10 מדינת ישראל נ’ חיים פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

חובת ההנמקה המיוחדת על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שבאה כתחליף לדרישת הסיוע לעדות יחידה של נפגעת בעבירת מין, מחייבת אף היא הקפדה יתרה בקביעת אמינותה ומהימנותה של מתלוננת {תפ”ח (ת”א-יפו) 1206/02 מדינת ישראל נ’ דוד בן אברהם מבשב, תק-מח 2005(1), 5183, 5219 (2005)}.

סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מורה לנו כי בכדי להרשיע בעבירת האינוס, על-פי עדות יחידה של הקורבן, נדרשת הנמקה בפסק-הדין. על בית-המשפט לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. אם נתן בית-המשפט אמון מלא בגירסתה של המתלוננת בשל התרשמותו ממהימנותה – הוא מילא בכך אחר חובת ההנמקה {ת”פ (ת”א-יפו) 4124/98 מדינת ישראל נ’ משה צדוק, תק-מח 2003(1), 98, 123 (2003); ע”פ 6274/98 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(2), 293 (2000)}.

דרישת “ההנמקה” באה על סיפוקה, אם על-ידי פירוט מימצאי האמינות שעלו מן העדות היחידה, ואם על-ידי הצבעה על הראיות שהובאו לצורך ביסוס טעם זה {ע”פ 147/79 קובו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 721 (1979)}.

זאת ועוד. אין בהוראת סעיף 54א לפקודת הראיות כדי לגרוע מהאמור בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955 הקובע כי “לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת” {ראה סעיף 54א(ג) לפקודת הראיות}.

ראה גם: ע”פ 6375/02 בבקוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2), 419, 426 (2004); ע”פ 6643/05‏‏ מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.07); ע”פ 3250/10 מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.12); ע”פ 814/12 מדינת ישראל נ’ סויסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.12); ע”פ 4487/10 גלילי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.12); ע”פ 7653/11 ידען נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.12); ע”פ 5484/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.12); ע”פ 5203/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 13000 (2016); ע”פ 7396/07 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.09); ע”פ 10711/07 מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.08); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(4), 45, 49 (1988); ע”פ 4187/04 גנטשקה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.06); ע”פ 1385/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.04.09); ע”פ 465/06 אביבי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.08); ע”פ 3636/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 12191 (2016)}.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *