מומחים, נזיקין

המומחה בראי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

פרק 21: המומחה בראי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
1. מבוא
בניגוד לתביעות אזרחיות אחרות, בתביעות המוגשות על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מינוי המומחה הרפואי על-ידי בית-המשפט מהווה המסלול הדיוני האחד והיחיד הפתוח בפני תובע להוכחת נזק רפואי.

כב’ השופט א’ ריבלין מתייחס בספרו {תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 443} אל השיקולים העיקריים שעמדו בפני המחוקק בקובעו דרכי הוכחת נושאים שברפואה, והם: מתן פיצוי מלא ככל האפשר לנפגעים בגוף כתוצאה מתאונת דרכים, ופישוט וחיסכון בהליכי המשפט.

לאור מטרות אלה, הוגבלו דרכי ההוכחה של בעלי הדין. צד אינו רשאי להזמין מומחה מטעמו. בית-המשפט הוא הממונה היחיד על מינוי המומחה הרפואי האובייקטיבי אשר אינו עד מטעם צד זה או אחר אלא מומחה מטעמו. אי-מינוי מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט יסגור בהכרח את הגולל בפני התובע, ומכאן, חשיבות ההליך {ע”א (ב”ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ’ “מגדל” חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2001(1), 65721 (2001)}.

סעיפים 6א ו- 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נפגעי תאונות דרכים, הוספו לחוק בתיקון 5 משנת התשמ”ה. התיקון בא לזרז ולייעל את ההליכים המשפטיים, בכל הנוגע להוכחת הנכות הרפואית של הנפגע.

עמדו על-כך מציעי החוק, באומרם {ה”ח 1674, התשמ”ד, עמ’ 193} כי “נושא חוות-הדעת של מומחים הסותרות זו את זו מעורר בעיות קשות ביותר בבתי-המשפט וזכה לביקורת חריפה הן מצד שופטי בית-המשפט והן מצד הגופים הנזקקים להן. המצב כיום הוא בלתי-נסבל, כאשר לפני בית-המשפט הדן בתביעות פיצויים לנפגע בתאונת דרכים מובאות שתי חוות-דעת רפואיות: אחת, של התובע, והשניה, של חברת הביטוח ולרוב אין מנוס מהגשת חוות-דעת שלישית, של מומחה שקבע בית-המשפט. מצב זה גורם לסחבת ולבזבוז משווע של משאבים ומוצע לבטלן.”

2. מיהו מומחה?
תקנה 1(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) {להלן: “תקנות הפיצויים (מומחים)}, מגדירה “מומחה” כ”רופא או מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי, לרבות בנושא דרכי שיקומו של נפגע”.

משמע, ניתן למנות כמומחה רפואי הן רופא והן מי שעוסק כמומחה רפואי. התקנה אינה דורשת כי המומחה הרפואי יישא תואר של מומחה שלפי תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל”ג-1973. יחד-עם-זאת, הדגיש בית-המשפט, לא אחת, כי ראוי למנות כמומחה אדם בעל התמחות באותו תחום ריפוי בו נדרש הוא לחוות-דעה.

המומחה הרפואי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים פועל על-פי כתב המינוי. המומחה ממונה בתחום רפואי ספציפי, זאת על-פי ניסיונו והכשרתו. גם אם הרופא מקבל מינוי רפואי, אין זה הופך אותו לרופא מומחה כללי הרשאי להביע עמדתו בכל תחום אשר ימצא לנכון. מסקנה זו נגזרת מהניסיון ומהספצליזציה שהינן נחלת הרופא המודרני, ואף מדרישות הדין {ע”א (ב”ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ’ “מגדל” חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2001(1), 65721 (2001)}.

כב’ השופט א’ ריבלין מציין בספרו {תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 532} כי “תקנות הפיצויים (מומחים) מציעות הגדרה גמישה למונח “מומחה רפואי” וכך גם הפסיקה”.

בהקשר זה מעיר כב’ השופט נ’ הנדל {ע”א (ב”ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ’ “מגדל” חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2001(1), 65721 (2001)}, כי גמישות זו עניינה אך בחירת המומחה, ולא בהרחבת תפקידו לכל כיוון אשר יחפוץ. לדבריו המומחה ממונה על-ידי בית-משפט לחוות-דעתו בתחום ספציפי. חריגה מתחום זה על-ידי המומחה איננה טעות בשיקול-דעת, אלא פעולה ללא הסמכה.

נבהיר כי כל מומחה מחווה-דעתו בתחומו הוא. קיומן של נקודות חפיפה עובדתיות הינו מצב בלתי-נמנע, אך עדיין יש לשמור על האוטונומיה של כל מומחה בתחומו.

3. “נושא רפואי אחר”
סעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע, כי בית-המשפט ימנה מומחה: “אשר יחווה-דעתו בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע…”

על-פי האמור בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא רק שאלת הנכות הרפואית מסורה לקביעתו של מומחה מטעם בית-המשפט, גם כל “נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע…”. הנפגע, לא יוכל להביא עדות מומחה מטעמו גם בנושאים אלו, ויזקק לקביעת המומחה מטעם בית-המשפט.

טיפולים פיזיותרפיים הדרושים לנפגע כדי לשמר את מצבו הרפואי או כדי לשפרו נכללים במסגרת טיפולים רפואיים ומהווים “נושא רפואי אחר” כהגדרתו בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. קביעת הצורך בטיפולים פיזיותרפיים – כולל טיבם של טיפולים אלה, תדירותם והתקופה שבה יידרשו – הינה קביעה רפואית אשר יש לה השלכה על שיעורם של הפיצויים {דברי כב’ השופט ת’ אור ב- רע”א 6706/95 ביטוח חקלאי נ’ גיל לשם (קטין) ואח’, פ”ד מט(5), 133 (1995)}.

סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא נותן הגדרה מדוייקת למונח “נושא רפואי”, אולם, הגדרה מדוייקת אינה הכרחית, ודי שנאמר, שטיפולים פיזיותרפיים הדרושים לנפגע כדי לשמר את מצבו הרפואי, או לשפרו, נכללים במסגרת טיפולים רפואיים ומהווים “נושא רפואי” שכן, לעיתים, יש בהם להביא לריפוי מלא, או כמעט מלא, של הנפגע; ולעיתים יש בהם לסייע לנפגע לשפר את תפקודו ולסייע בשיקומו. אך בכל אחד ממקרים אלה, המדובר בטיפול בעל אופי רפואי הנדרש לנפגע עקב פגיעתו בתאונה.

כאמור, את המונח “טיפול רפואי” יש לפרש פירוש מרחיב, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, לרבות טיפול שיקומי, ואין לפרשו במובנו הצר, ככולל רק טיפולים רפואיים במובנם “הקלאסי”.

הגישה המקובלת בשנים האחרונות היא שהתהליך של החזרתו של נפגע למצבו ולתפקודו לפני הפגיעה אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא הוא כולל גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון טיפולים פיזיותרפיים, פסיכולוגיים ואחרים {רע”א 2339/96 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ אוולין דלל, תק-על 96(4), 186 (1996)}.

4. מתי יש למנות מומחה רפואי?
בתביעה המוגשת על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השיקום של התובע היא באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט.

לפיכך, אי-מינויו של מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט, יסגור בפני התובע את האפשרות להוכיח את נזקו, ומכאן את תביעתו.

בשל החשש שיומו של הנפגע לא יינתן לו בבית-המשפט, נקבע בפסיקה כי די בראשית ראיה בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסויים בכדי להצדיק את המינוי המבוקש. נבהיר כי, ראשית הראיה הנדרשת לצורך מינויו של מומחה אינה חייבת להיות תמיד ראשית ראיה כי הניזוק החל בטיפול. הצורך ב”ראשית הראיה” מיועד כלפי אפשרות קיומה של נכות, או פגם גופני כלשהו שנותר בניזוק עקב התאונה.

אם בסופו של דיון, יתברר, כי הבקשה למינוי מומחה היתה קנטרנית ומיותרת, עלול המבקש לשאת בהוצאות הכרוכות בשכר-טרחתו של המומחה. אולם, בשקילת המאזניים, הנזק העלול להיגרם, בנסיבות כגון דא, קטן בהרבה מדחיית בקשתו למינוי מומחה, המביאה בעקבותיה את דחיית תביעתו כולה.

לעיתים, מתקשה בית-המשפט בהבנת הטרמינולוגיה הרפואית המוגשת לו, במסגרת הבקשה למינוי מומחים רפואיים. במידה ובית-המשפט מחליט, בסופו של דבר, למנות מומחה רפואי בתחום מסויים, אך מהסס בנוגע למינוי מומחה בתחום אחר, מקובל להטיל על המומחה הראשון לחוות-דעה לגבי ההיזקקות למומחה האחר. זאת בשל העובדה כי המינוחים הרפואיים מוכרים היטב למומחה ויש ביכולתו לסייע לבית-המשפט להכריע בעניין. פרקטיקה זו ראויה ונוהגת תכופות, אולם יש להפעילה בזהירות ומדוע?

ראשית, יש ליישם זאת רק במקרים בהם תחום מומחיותו של המומחה הממליץ, קרובה לתחום מומחיותו של המומחה המומלץ.

מקום בו חיווה מומחה את דעתו לגבי מינוי מומחה רפואי בתחום אשר רחוק מתחומו הוא, לא יזקק בית-המשפט להמלצתו, שכן המלצתו זו אינה מתבססת על מומחיותו או על ידע רפואי כללי שקיים לו, אלא על נתונים כלליים אשר בית-המשפט יכול לבחנם בעצמו, ואינו זקוק לצורך בחינת נתונים אלו למומחה רפואי.

כך למשל, אין מקום ליתן משקל להמלצתו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי לגבי הצורך שבמינוי מומחה אורטופדי וזאת משום שהתחומים רחוקים זה מזה ואין כל קשר רפואי ביניהם. לעומת זאת, התחום הנוירולוגי הוא תחום הקרוב יותר לתחום האורטופדי, ועל-כן מן הראוי לייחס להמלצתו של המומחה הנוירולוגי משקל ראוי {בר”ע (ת”א) 20236/99 בוגינסקי נ’ קאופמן, תק-מח 99(3), 47022 (1999)}.

שנית, על בית-המשפט להותיר בידיו בכל מקרה את שרביט ההכרעה המסורה לו. בית-המשפט אינו רשאי להחליף את שיקול-דעתו בזה של המומחה ועליו לשקול את ההמלצה לפניי-ולפנים ולא לקבלה כמות שהיא.

השאלה אם ומתי יש למנות מומחה לצורך מתן חוות-דעת אודות תהליך שיקומו של נפגע, צריכה להיות מוכרעת על-פי הנסיבות. יהיו נסיבות בהן מינוי זה לא יהא נחוץ ודי בבירור העובדות על-ידי חקירת המומחים האחרים, ויהיו מקרים אחרים, בהם יהיה ברור שמינוי כזה נחוץ וחיוני.

כך בנסיבות בהן נפגע סובל מנכויות קשות ונדרשת חוות-דעתו של מומחה לשיקום על-מנת שתתקבל תמונה הולמת על השפעת התאונה על המשך חייו. לעיתים, כאשר הכל מסכימים שהנפגע סובל מנכות קשה, וכי שיעור נכותו עומד על 100%, הצורך במינויים של מומחים אחרים מתייתר ודי יהא במינוי מומחה לשיקום {רע”א 3044/01 קרייזל נ’ מלול, תק-על 2001(2), 1038 (2001)}.

גם בנסיבות בהן נפגע נפטר בעקבות התאונה, יהא לעיתים צורך למנות מומחה רפואי בכדי שיבדוק אם מחלותיו עובר לתאונה, שממילא היו מקצרות את תוחלת חייו ומקשות על פרנסתו.
ב- רע”א 8796/99 {הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ’ אור בן יאיר, פ”ד נד(2), 460 (2000)} קבע כב’ השופט א’ ריבלין כי מקום שקיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה, אין מקום לדחות בקשה למינוי מומחה רפואי. עקרונות אלה יפים הם גם מקום שבעל דין מבקש להוכיח את הטענה כי מקצת מן המגבלות שהנפגע היה צפוי לסבול מהן אינן קשורות כלל לתאונה.

במקרה דנן, חברת הביטוח הציגה ראשית ראיה בתיעוד הרפואי אשר די היה בה כדי להצדיק מינוי מומחה על-פי המבוקש.

ב- רע”א 7612/99 {אלוני נ’ ציון חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד(2), 404 (1999)} קבע כב’ השופט א’ ריבלין, כי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו מטיל חובה לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי כל דין. מכאן שפניה לקביעת נכות בביטוח הלאומי אינה תנאי לקביעת דרגת נכות לפי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בחירתו של המבקש שלא לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי דין אחר, אינה יכולה לשמש עילה לעכב את הדיון בבקשתו למינוי מומחים רפואיים או לנקיטת סנקציה דיונית אחרת.

ב- רע”א 4935/99 {מירב מליאל ואח’ נ’ אהוד דוידוביץ, תק-על 2000(2), 635 (2000)} קבע כב’ השופט א’ ריבלין כי העובדה שלא נקבעה נכות יציבה במוסד לביטוח לאומי, כשלעצמה אין בה כדי למנוע מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, בהתקיים ראשית ראיה לצורך בכך.

השאלה אם תוצאותיה של הפגיעה הן צמיתות, או שמא עשויות הן להשתנות, היא עניין למומחה הרפואי שיתמנה כדי לענות בו.

ב- ת”א (חד’) 3377-07 {מתוקה צברי ואח’ נ’ AIG חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2008(3), 10823 (2008)} קבע כב’ השופט סברי מוחסן כי מעיון במסמכים הרפואיים אשר צורפו לבקשה עולה כי התובעת סבלה עובר לתאונה ממחלת הסכרת.

הנתבעת צירפה לבקשתה את דו”ח הוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי וכן מסמכים רפואיים מעברה הרפואי של התובעת, ממוסדות רפואיים שונים אליהם פנה התובעת לשם קבלת טיפול רפואי בגין תלונותיה שונות, כגון: טישטוש בראיה. כאשר במסגרת העבר הרפואי ציינו הגורמים הבודקים כי התובעת ידועה כסובלת ממחלת הסכרת וכי התובעת נדרשת ליטול טיפול רפואי.

יחד-עם-זאת, לא עולה מהתיעוד הרפואי אשר צורף לבקשה ו/או בנימוקי הבקשה משום עדות לכך כי התובעת היתה מוגבלת בחייה, עובר לתאונה נשוא התובענה, עקב המחלה ממנה סבלה.

בנסיבות אלה, הואיל וקיימים ממצאים בבדיקות ובמסמכים הרפואיים אשר לבית-המשפט לא הידע ולא המומחיות לקבוע את משמעותן מבחינת הנכות האפשרית הלכאורית של התובעת שאינן קשורות לתאונה ואת תוחלת חייה של התובעת, בית-המשפט סבור כי יש תשתית ראייתית מספקת למינוי מומחה רפואי בתחום הפנימי.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 45267/06 {ביזאוי מרים נ’ לוי רמי ואח’, תק-של 2008(2), 19774 (2008)} קבעה כב’ השופטת יעל הניג, בקבלה את הבקשה, כי די בכך וכי נכון לעת הזו, קיימת קביעה על-פי דין של הוועדות הרפואיות בדבר שיעור נכותה של התובעת עקב המצב הקודם וקביעת קשר סיבתי בין הנכות שנמצאה בסופו של יום לבין התאונה.

5. מסמכים שניתן להגיש למומחה הרפואי
5.1 כללי
תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986 קובעת כדלקמן:

“2. בקשה למינוי מומחה וצרופיה
(א) נפגע הטוען בכתב תביעתו לעניין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לעניין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה
(1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1;
(2) תצהיר שבו ייתן תשובות לשאלות המפורטות בטופס 2;
(3) כתב ויתור על סודיות רפואית לפי טופס 3;
(4) העתק של סיכומי המחלה מתיק המוסד הרפואי שבו היה מאושפז.
(ב) לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לעניין נושא רפואי אחר שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לעניין טענותיו.”

אם-כן, תקנה 2 לתקנות פיצויים (מומחים) מסדירה את דרך הגשת הבקשה למינוי מומחה וצירופיה.

על-פי תקנה 2 לתקנות פיצויים (מומחים), לצורך מינוי מומחה יש לצרף לכתב התביעה בקשה למינוי מומחה; תצהיר; כתב ויתור על סודיות והעתק של סיכומי המחלה מתיק המוסד הרפואי שבו היה הנפגע מאושפז ואם לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לעניין נושא רפואי שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, על הנפגע לצרף לכתב תביעתו מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי ושיש בו ראשית ראיה לפגיעתו הנטענת.

תקנה 2 לתקנות פיצויים (מומחים), אינה דורשת המצאת מסמך רפואי הנערך על-ידי רופא, בכדי לתמוך בבקשה למינוי מומחה. אולם, עם זאת, אין להסיק מכך שהתחום פרוץ לכל מסמך יהא אשר יהא.

אף שאין המדובר ברשימה סגורה של מסמכים שניתן לצרף, רצוי ונדרש, שהמסמך המוגש – גם אם לא נערך על-ידי רופא – יהיה רלבנטי, רציני וממקור מוסמך.

ב- רע”א 5638/95 {מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ כריסטיאן שמור, פ”ד מט(4), 865} התבררה השאלה אילו מסמכים ניתן להגיש למומחה.

לדעת המבטחת “מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי” צריך שייערך על-ידי רופא וצריך שייערך לצורך טיפול רפואי, וכי פסיכולוג איננו רופא וכרטיס רפואי שנערך על ידו איננו מסמך הנערך לצורך טיפול רפואי.

כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן קבעה כי אין צורך במסמך רפואי הנערך על-ידי רופא דווקא, כדי לתמוך בבקשה למינוי מומחה. יש לתת לתקנה 2 לתקנות הפיצויים (מומחים) פירוש רחב הן מבחינת סוג המסמכים העשויים לשמש תשתית להפעלת שיקול-דעת בית-המשפט לשם מינוי מומחה רפואי והן לעניין קביעת “הגבול התחתון” שמתחתיו אין לקבוע שמסמך נערך “לצורך טיפול רפואי”. כל חסימה של הזרמת אינפורמציה לבית-המשפט מקשה על הפעלת שיקול-הדעת תוך ראיה מקפת.

באשר למהותו של ה”מסמך”, קבעה כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן כי מחוקק-המשנה בחר להשתמש בביטוי “מסמך” ולא “מסמך רפואי”. על-פי תקנה 1(א) לתקנות הפיצויים (מומחים) אין המומחה חייב להיות רופא דווקא אלא יכול הוא להיות “מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי לרבות בנושא דרכי שיקומו של נפגע”.

אם ניתן למנות כמומחה מי שאיננו רופא, קל וחומר שניתן לבקש מינוי מומחה על-סמך מסמך שלא נערך על-ידי רופא. יחד-עם-זאת, אין התחום פרוץ לכל מסמך שהוא. יש לדרוש שהמסמך המוגש – גם אם לא נערך על-ידי רופא – יהיה רלבנטי, רציני וממקור מוסמך. נוסף לכך צריך שהמסמך ייערך לצורך “טיפול רפואי”.

אם כן, מהו “טיפול רפואי” לעניין זה – גם ביטוי זה צריך להתפרש על דרך ההרחבה. טיפול נפשי הניתן על-ידי פסיכולוג יבוא בגדר “טיפול רפואי” אף שהפסיכולוג איננו רופא. אין לומר כי הגדרת טיפול רפואי במסגרת התקנות נגזרת מהגדרת עיסוק ברפואה בפקודת הרופאים.

באשר לשלב של הגשת חומר למומחה לאחר שנתמנה – אין מדובר ברשימה סגורה של מסמכים אותם ניתן להעביר למומחה וראוי שכל צד יעביר לצד האחר את המסמכים שבדעתו להעביר למומחים ואם קיימים חילוקי-דעות יכריע בית-המשפט בדבר.

עוד נקבע כי המסמכים שניתן להגישם למומחה בתחום הפסיכולוגי, הם בראש ובראשונה אלה שנערכו על-ידי גוף ניטרלי-אובייקטיבי כגון בית-חולים, לצורך טיפול בנפגע. אשר לטיפולים פרטיים, כאן יש לנהוג משנה-זהירות, שמא הכין לעצמו התובע תשתית לקראת תביעה על-ידי פנייתו לרופא הפרטי.

בעיקרון אין מניעה להעביר למומחה כרטיס טיפולים אוטנטי שנערך על-ידי פסיכולוג פרטי, להבדיל מחוות-דעת של פסיכולוג פרטי, אלא שראוי להבהיר למומחה כי מדובר בפסיכולוג פרטי שאליו פנה הנפגע מיוזמתו וכי אין המומחה קשור במסקנותיו של אותו פסיכולוג.

5.2 העברת מסמכים למומחה
תקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986 קובעת כדלקמן:

“8. המצאת מסמכים למומחה
(א) תוך חמישה-עשר ימים מיום שהודע לנפגע על מינויו של מומחה, ימציא הנפגע למומחה ולכל בעלי הדין האחרים את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לעניין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות-דעת רפואית.
(ב) תוך ארבעים וחמישה ימים מקבלת המסמכים, רשאי כל בעל דין להמציא למומחה מסמכים כאמור בתקנת-משנה (א) אשר הנפגע לא המציאם לו.”

תקנה 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986 קובעת כדלקמן:

“9. סמכותו של מומחה וחובותיו
(א) המומחה רשאי לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת, וכן רשאי הוא לדרוש מכל אדם או מוסד את הרשומות הרפואיות הנוגעות לנפגע לשם עיון והעתקה.
(ב) המומחה יעיין בכל המסמכים שהוגשו לו ורשאי הוא לדרוש מבעלי הדין מסמכים קיימים שלא הומצאו לו והדרושים לצורך מילוי תפקידו על-פי ההחלטה שלפיה התמנה, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות-דעת רפואית.”

תקנה 8 לתקנות פיצויים (מומחים) קובעת את פרק הזמן מקסימאלי של 15 ימים, במהלכם על הנפגע להמציא למומחה מסמכים הנוגעים לטיפול הרפואי שנערך בו, להוציא חוות-דעת רפואית.

תקנה 9 לתקנות פיצויים (מומחים) מאפשרת למומחה לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה יסודית, וכן מכל אדם או מוסד רשומות רפואיות הנוגעות לנפגע הנדון.

כב’ השופט י’ טירקל ב- רע”א 2339/96 {“אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ אוולין דלל, תק-על 1996(4), 186 (1996)}, מתייחס לסייג שלפיו על המסמכים להיות “בדבר הטיפול הרפואי” והסייג האוסר המצאה של חוות-דעת אחרת.

לגישתו, מטרתם של סייגם אלה לאפשר למומחה הרפואי לעיין במסמכים הכוללים מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי בנפגע, בעקבות הפגיעה, להבדיל מפרשנות וממסקנות של רופא אחר ושל אדם אחר, שאינם בגדר מידע כזה ואינם מכלי ראשון. זאת על-מנת שיוכל לגבש חוות-דעת עצמאית משלו.

בנוסף, מומחה שמינה בית-המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות-דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול-הדעת שלו לבדו. כמו השופט שאינו רשאי להעביר את החלטתו לגורם אחר, אלא עליו לשאת אותה לבדו, במלוא כובדה, על כתפיו שלו, כך גם המומחה הרפואי. רשאי הוא לבקש בדיקה נוספת על-ידי רופא או מומחה אחר ורשאי הוא לסמוך על תוצאותיה, אחרי שהעביר אותן בכור מומחיותו, אך אל לו לסמוך את חוות-דעתו על חוות-דעתו של המומחה האחר ואל לו לאמצה.

המונח “מסמך” המוגדר בתקנה 1 לתקנות פיצויים (מומחים) ונזכר לא אחת בתקנות השונות, כולל גם מסמך שנערך שלא על-ידי רופא. גם למונח “טיפול רפואי” יש לתת משמעות רחבה, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, לרבות טיפול שיקומי.

אין לתת למונח “טיפול רפואי” משמעות צרה, הכוללת רק טיפולים רפואיים “קלאסיים”. הגישה הרווחת, היא לראות בהחזרתו של נפגע למצבו הקודם, אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא הוא כולל גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון, טיפולים פיזיותרפיים, פסיכולוגים, אלטרנטיביים ועוד {רע”א 2339/96 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ אוולין דלל, תק-על 96(4), 186 (1996)}.

יש לאזן בין השאיפה להציג לפני המומחה מסכת עובדתית שלמה ומפורטת ככל האפשר לבין השאיפה שלא להציף אותו בחומר בלתי-רלבנטי {רע”א 2339/96 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ אוולין דלל, תק-על 96(4), 186 (1996)}.

אין רשימה סגורה של מסמכים שאותם ניתן להעביר למומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט, וראוי כי כל צד יעביר לצד האחר את המסמכים שבדעתו להעביר למומחה קודם שיעשה כן, ובמידה שקיימים חילוקי-דעות בין הצדדים, יכריע בעניין זה בית-המשפט.

באופן כזה לא ייווצר מצב שבו צד זה או אחר, מלעיט את המומחה בחומר חד-צדדי שיש בו כדי להטות את חוות-דעתו של המומחה, מבלי שהצד האחר יודע על כך ומבלי שניתנת לו הזדמנות למנוע זאת {רע”א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ שמור, פ”ד מט(4), 865 (1996)}.

כשמדובר בבדיקה פסיכיאטרית ומתן חוות-דעת בתחום הפסיכיאטריה, נוהגים בתי-המשפט ביד נדיבה בכל הנוגע להעברת מסמכים למומחה בטרם מתן חוות-הדעת, גם כשאין הם נוגעים לטיפול הרפואי גרידא. מהסיבה המובנת שלמומחה בתחום הפסיכיאטריה, נדרש מידע רחב אודות הנפגע, מידע שלא בהכרח קשור להיסטוריה הרפואית שלו {ת”א (י-ם) 1422/99 קריטי נ’ אלצנע, תק-מח 2000(4), 1212 (2000)}.

מוטב, בדרך-כלל, כי לא יתלוו אל הנפגע בני משפחה, כשמטרת הליווי הזו היא להביא בפני המומחה לא רק את תלונותיו וטענותיו של הנפגע עצמו, כי אם תוספת חיזוק לאלה, מפי מלוויו {ריבלין א’ תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)}.

בהיעדר טעמים מיוחדים, אין לאסור על מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה – להבדיל, בדרך-כלל, ממומחים אחרים – להשתמש במכשיר החשוב והחיוני, המקובל בתחום זה, של שיחות, ואף ראיונות, עם אנשים היכולים לתת למומחה, לפי דעתו המקצועית, מידע מועיל הנובע מקרבתם לנבדק בעבר או בהווה {רע”א 7265/95 שרון גלדשטיין ואח’ נ’ ג’נט בראל, פ”ד נ(3), 214 (1996)}.

בעזרת מידע זה ייטיב המומחה לחקור את מצבו של הנבדק וכך תהיה התמונה שיציג לפני בית-המשפט שלמה ומדוייקת ככל האפשר. על אנשים אלה נמנים בני משפחה, מורים ואף אחרים, שהמומחה החליט שיש לו צורך במידע שבידיהם. למותר לומר שעל המומחה להשתמש רק במידע אמין, שיהיה ככל יכולתו גם בדוק ומאומת, ולהזהיר את עצמו שלא להשתמש בסברות, בהשערות או במסקנות של נותני המידע. כן עליו לזכור שההיתר שניתן לו אסור שיסיח את דעתו ואת חוות-דעתו מן העיקר, שהוא גיבוש חוות-דעת מקצועית ואובייקטיבית על מצבו של הנבדק {ראה גם ע”א 381/84 פלונית – פסולת דין ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לט(1), 645 (1985); רע”א 4746/90 אן בר-זאב נ’ ג’ומעה מוחמד, תק-על 96(4), 186 (1996)}.

5.3 מסמכים שאין למסור למומחה
תקנה 8 לתקנות פיצויים (מומחים), קובעת מהם המסמכים המותרים והאסורים להצגה בפני המומחה בשלב שלפני מתן חוות-דעתו, וקובעת, כי המסמכים שהמצאתם הותרה סוייגו, איפוא, בשלושה סייגים: עליהם להיות “בדבר הטיפול הרפואי”, לרבות הבדיקות לצורך הטיפול; על אלה להיות “נוגעים לעניין שבמחלוקת”; נאסרה הגשת חוות-דעת רפואית {רע”א 2339/96 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ אוולין דלל, תק-על 96(4), 186 (1996)}.

המסמכים המוגשים למומחה, צריכים להיות מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי והשיקומי שניתן לנפגע בעקבות הפגיעה. במידה ויש במסמכים אלו פרשנויות ומסקנות, יש צורך לבחון האם הן משלימות ומסבירות את המידע ואין בהן כדי לפסול את המסמכים ולהופכן לחוות-דעת פסולות.

האיסור על הגשת חוות-דעת חל בין שחוות-הדעת מוכתרת ככזו, ובין שהמסמך כולל חוות-דעת נסתרת. גם כשמדובר באישור על טיפול רפואי הכולל בו חוות-דעת רפואית, גם אז אין אפשרות להגיש את חוות-הדעת האמורה לפני מתן חוות-דעתו של המומחה, הגם שבשלב מאוחר יותר של חקירת המומחה לא תהיה כל מניעה להגיש לו את חוות-הדעת ולשאול אותו עליה {ת”א (י-ם) 1422/99 עמוס קריטי נ’ אלצנע מוחמד, תק-מח 2000(4), 1212 (2000)}.

ב- רע”א 6401/00 {לה ניסיונל חברה לביטוח נ’ עומר סאלח, פ”ד נה(3), 97 (2001)} כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן מציינת שני טעמים מרכזיים לכלל האמור. ואלה הם:

האחד, תכלית ההסדר שבחוק, לפיו, בהיעדר קביעה על-פי דין, ימונו מומחים רפואיים על-ידי בית-המשפט. הסדר זה נועד להפסיק את המירוץ להשגת חוות-דעת “פרטיות”, ולהגשתן “מטעם”, דבר המביא לבזבוז משאבים, לבזבוז זמן, לעיתים, פערים משמעותיים ובלתי-מוסברים בין חוות-הדעת השונות ולהכבדה על עשיית צדק ועל בירור הדברים לאשורם.

ניסיון להכניס חוות-דעת “מטעם” בתביעות כאלה הוא ניסיון להכניס בדלת האחורית, אל תוך מסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת “מטעם”, אותן ביקש ההסדר להוציא מן הדלת הקדמית.

הטעם השני, יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי, ניטראלי ומבלי להיות מולעט בחומר חד-צדדי ומושפע מחוות-דעת חד-צדדית {ראה גם רע”א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ כריסטיאן שמור, פ”ד מט(4), 865 (1996); ראה גם י’ אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, התש”ן) 280.

במידה ואכן נמסרה חוות-דעת למומחה, חרף האיסור, תהיינה לכך תוצאות חריגות, עד כדי פסילת חוות-הדעת של המומחה. פסילה זו אינה באה להטיל דופי במומחה, אלא ליצור סנקציה שתמנע מצד זה או אחר לנסות להשפיע, בדרכים לא כשרות, על האובייקטיביות והניטרליות של המומחה.

כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן מדגישה כי הטעמים לאיסור הצגת חוות-דעת למומחה, אינם מתקיימים מקום בו מבקשים להציג בפני מומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט, חוות-דעת של מומחה אחר שנתמנה אף הוא על-ידי בית-המשפט, בין אם מבקשים להציגה לו בטרם הכין את חוות-דעתו ובין אם מבקשים להציגה לו במסגרת חקירתו. נהפוך הוא, כאשר מתמנים מספר מומחים רפואיים הדנים בענייניו של אותו נפגע, ראוי שחוות-דעתו של כל מומחה, תומצא במקביל לייתר המומחים {רע”א 6839/99 הדר, חברה לביטוח בע”מ נ’ גיטרמן, תק-על 99(3), 842 (1999)}.

לעיתים, עשוי מומחה, להיעזר בחוות-דעתו של מומחה מומנה אחר לצורך קביעת התשתית הנחוצה לו לגיבוש חוות-דעתו בתחום שאינו בגדר ידיעתו המקצועית המיוחדת. כשם שרשאי בית-המשפט להורות על הגשת חוות-דעת מקובצת אחת, שתוגש על-ידי כמה מומחים בתחומים שונים, כן רשאי המומחה הממונה, מאותם טעמים, להיעזר בחוות-דעת של מומחים ממונים אחרים {רע”א 333/89 שילוח חברה לביטוח בע”מ נ’ ידידים, פ”ד מג(4), 375 (1989)}.

בנסיבות בהן, קיבל מומחה מטעם בית-המשפט, חוות-דעת של מומחה רפואי שנתמנה על-ידי בית-משפט בתביעה אחרת של התובע, יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו וישקול האם יש מקום לפסול את חוות-דעתו של המומחה מטעמו {רע”א 6839/99 הדר, חברה לביטוח בע”מ נ’ גיטרמן, תק-על 99(3), 97 (1999)}.

כאשר סבור מומחה, כי על הנפגע לעבור בדיקה נוספת על-ידי רופא או מומחה אחר, רשאי הוא לסמוך ידיו על תוצאותיה של הבדיקה, אולם, רק לאחר שיבחן את תוצאותיה בכור מומחיותו.

מומחה הסבור שלא די בבדיקות עזר גרידא, אלא יש צורך בחוות-דעת נוספת כדי להשלים את חוות-דעתו ולבססה, ייטיב לעשות אם יפנה בבקשה, או בהמלצה, לבית-המשפט למנות מומחה רפואי נוסף על פניו {רע”א 7265/95 גלדשטיין נ’ בראל, פ”ד נ(3), 214 (1996)}.
5.4 העברת חומר למומחה לאחר מתן חוות-הדעת
בנסיבות בהן, לאחר קבלת חוות-דעתו של המומחה, חלה התפתחות של ממש במצבו הרפואי של הנפגע, הופכת חוות-הדעת להיות חסרה ולא רלבנטית.

במצב דברים זה, יש להמציא למומחה כל מסמך רפואי אותנטי, המתעד את האירועים הרפואיים שאירעו לאחר מתן חוות-הדעת. על המומחה לעיין במסמכים, ואם יש צורך בכך, לבדוק את הנפגע ולהשלים את חוות-דעתו.

יש לפרש את תקנה 8 לתקנות הפיצויים (מומחים), המחייבת להמציא למומחה הרפואי את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, כחלה גם לגבי אשפוזים וטיפולים שהתרחשו לאחר מתן חוות-הדעת {רע”א 3906/95 אמר נ’ “הדר” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מט(3), 303 (1995)}.

בהקשר זה יש להדגיש, כי לא כל שינוי במצבו הבריאותי של הנפגע יצדיק בדיקה חוזרת. יש וחלים שינויים במצב הנפגע שאינם מצדיקים פניה למומחה להשלמת חוות-דעתו. אם חלו שינויים שאינם משמעותיים, על בית-המשפט להחליט, לפי שיקול-דעתו, בכל מקרה לפי נסיבותיו, אם די בשאלות הבהרה או בחקירה על-מנת להביא בפני המומחה את העובדות החדשות, או אם ראוי לבקש השלמה לחוות-דעתו. אין מניעה להביא עובדות חדשות לידיעת המומחה במסגרת שאלות ההבהרה ולבקש תגובתו להם ולהשפעתן על האמור בחוות-דעתו, זאת במסגרת חקירתו בבית-המשפט {רע”א 3906/95 אמר נ’ “הדר” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מט(3), 303 (1995)}.

לעיתים, במסגרת החקירה בבית-המשפט, מבקש בעל דין את תגובת המומחה הרפואי למסמך שהוא חפץ להמציא לו לאחר נתינת חוות-הדעת. במידה והצד השני אינו מתנגד, הפגם באי-קבלת הרשות לכך מראש, נרפא.

אולם, ככלל, פעולה זו טעונה רשות של בית-המשפט והעניין מסור לשיקול-דעתו, אם להתיר הפניית “שאלות בכתב” אל המומחה. למעשה, הוחל בכך בחקירת המומחה על חוות-דעתו, בפרוצידורה שאינה מותווית בתקנות, בה אפשר ללכת, לעיתים, משיקולי נוחיות וחיסכון, רק ברשות בית-המשפט.

בדרך-כלל ייעתר בית-המשפט לכך, אם נשמרו כללי הדיון ההוגן בין הצדדים, ואם עשוי הדבר להבהיר פרט הצריך לעניין או לחסוך את הצורך בהזמנת הרופא לחקירה על חוות-דעתו {בר”ע (חי’) 646/95 בלס נ’ איתן לברה לביטוח בע”מ, תק-מח 95(2), 1230 (1995)}.

האיסור על הצגת חוות-הדעת מטעם הצדדים חל גם בשלב שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית. הפסלות נובעת לאו דווקא בשל החשש של פגיעה בשיקול-דעתו של המומחה הממונה {אף כי גם חשש זה אין לבטל ולו גם בשלב החקירה הנגדית}.

הפסלות נובעת גם מן הפגיעה בתכלית העומדת מאחורי עצם שלילת הפניה למומחה רפואי מטעמו. מתן היתר להצגת חוות-דעת, שהוזמנה על-ידי צד במשפט במהלך החקירה הנגדית של המומחה הממונה, תמריץ בעלי דין לפנות ולבקש חוות-דעת “פרטיות”, תביא לבזבוז משאבים מיותר, ותכניס בדלת האחורית, אל תוך מסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת שמטעמם.

במסגרת שאלות ההבהרה או החקירה הנגדית, ניתן להציג למומחה הרפואי תזות או גישות של אסכולות רפואיות הסותרות את חוות-דעתו, במטרה לקעקע את קביעותיו. מותר לנסות לערער את מסקנותיו, בהסתמך על ספרות רפואית ודעות רופאים לגבי נושאים השנויים במחלוקת בין בעלי הדין. אך זאת בהבחנה מהצגת חוות-דעת המתייחסת לתובע אשר בפני בית-המשפט.

העלאת מחלוקות רפואיות והצגת עמדות רפואיות הסותרות את המומחה מותרת. על-פי התייחסות המומחה אליהן, ידע בית-המשפט עד כמה ניתן לסמוך על חוות-דעתו ואם נתן הסברים הולמים לעמדות הסותרות את עמדתו {רע”א 1422/01 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ עבד אל רחמן, תק-על 2001(2), 837 (2001)}.

חוות-דעת שונות, של מומחים שונים, באותו תחום, הקובעים נכות בגין אותה תאונה, מצדיק בירור על-ידי הצגה למומחה הנחקר את חוות-הדעת של המומחה האחר. בהצגת חוות-הדעת או שאלות על-סמך חוות-הדעת ומתוכה, למומחה הנחקר, יש כדי להביא לידי הבהרה את נושא הנכות, כאשר המומחה הנחקר מעומת עם חוות-דעתו של המומחה האחר באותו תחום ובהקשר לנכות כתוצאה מאותה תאונה {רע”א 6401/00 לה ניסיונל חברה לביטוח נ’ עומר סאלח, פ”ד נה(3), 97 (2001)}.

6. חקירת מומחה
מומחה רפואי הממונה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותקנות פיצויים (מומחים) איננו עד מטעם אחד מן הצדדים, אלא הוא מומחה המתמנה מטעם בית-המשפט.

משכך, חזקה על המומחה שייבסס את חוות-דעתו על סמך נתונים אובייקטיבים ולא על-פי שיקולים שלא מן העניין, וכי מערכת שיקוליו שקופה ואובייקטיבית.

חקירה של המומחה על-ידי בעלי הדין, איננו דבר הגורם לפגיעה בשיקול-דעתו של המומחה. קיום החקירות הוא דבר נדרש, עקב היות המומחה עד מטעמו של בית-המשפט ולא מטעמו של אחד הצדדים {בר”ע (י-ם) 775/03 אבישג אוהנה נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-מח 2004(2), 5893 (2004)}.

כיוון שהמומחה אינו עד מטעם אחד מבעלי הדין, רשאים כל בעלי הדין לחקרו בחקירה נגדית. בעניין זה אין נפקות לשאלה מי מן הצדדים יזם את הזמנת המומחה לחקירה, או מי היה מעוניין בחקירתו בבית-משפט. משהוזמן להעיד – רשאי כל צד לחקור אותו בחקירה שכנגד {א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)}.

מההסדר המנוי בסעיף 6א(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ומתקנה 15 לתקנות פיצויים (מומחים), עולה כי בעל דין רשאי להציג למומחה שאלות בכתב להבהרת חוות-דעתו תוך פרק זמן של שלושים ימים מקבלת חוות-הדעת. ככלל, נדרש המומחה להשיב על שאלות הבהרה אלה, בכתב, לבית-המשפט תוך חמישה-עשר ימים מקבלתן.

“שאלות הבהרה” אלו מיועדות להבהיר את חוות-דעתו של המומחה. לעומתן, חקירת המומחה מיועדת, בין השאר, לעמוד על מידת האובייקטיביות שלו, על מידת מהימנותו או אי-מהימנותו וכן להצגת עובדות חדשות אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו {ע”א 107/88 רז נ’ לאף ואח’, פ”ד מד(1), 857, 862 (1990)}.
זאת ועוד. אין לפסול שאלות הבהרה אף אם הן עולות כדי שאלות בחקירה נגדית. נהפוך הוא. יש בכך כדי לחסוך זמן ולחסוך את זימונו של המומחה להעיד בבית-משפט. ואולם, הפניית שאלות הבהרה אינה חקירה על חוות-הדעת. האחת אינה מוציאה את השניה, והשניה לא תמיד מיתרת את הראשונה, ומדובר בשני שלבים שונים בניהול המשפט {בר”ע (חי’) 646/95 קרני בלס נ’ איתן חב’ לביטוח בע”מ, תק-מח 95(2), 1230 (19995)}.

עוד נקבע, כי יש להבדיל בין הפניית שאלת הבהרה, שאינה מלווה בהמצאת מסמכים אל הרופא, לבין הפניית שאלה בצירוף מסמך שלא היה בפני המומחה קודם לכן. ההליך הראשון כאמור, אינו טעון רשות מבית-המשפט. ההליך השני כבר אינו חלק מהפניית שאלות הבהרה, אלא שונה ממנו, והוא טעון קבלת רשותו של בית-המשפט.

לעיתים קרובות מבקש בעל דין את תגובת המומחה הרפואי, לאור מסמך שהוא חפץ להמציא לו לאחר נתינת חוות-דעתו, ועושה כן במסגרת שאלות הבהרה. אם לא באה על כך התנגדות מן הצד השני, הפגם באי-קבלת הרשות לכך מראש, נרפא.

ואולם, פעולה זו טעונה רשות של בית-המשפט, והעניין מסור לשיקול-דעתו, אם להתיר הפניית “שאלות בכתב” אל המומחה. למעשה, הוחל בכך בחקירת הרופא על חוות-דעתו, בפרוצידורה שאינה מותווית בתקנות, בה אפשר ללכת, לעיתים, משיקולי נוחיות וחיסכון, רק ברשות בית-המשפט.

בדרך-כלל ייעתר בית-המשפט לכך, אם נשמרו כללי הדיון ההוגן בין הצדדים, ואם עשוי הדבר להבהיר פרט הצריך לעניין או לחסוך את הצורך בהזמנת הרופא לחקירה על חוות-דעתו.
בנוסף, על-פי ההסדר שבסעיף 6א(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובתקנה 15(ג) לתקנות פיצויים (מומחים), בעלי דין יהיו רשאים להזמין את המומחה לבית-המשפט לחקירה, אולם לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית-המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.

על הבקשה להיות מוגשת ארבעים וחמישה ימים לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות או תוך שבעה ימים לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות או תוך שבעה ימים לאחר קבלת ההודעה על המועד האמור, לפי המאוחר.

המגמה למנוע הזמנת מומחה לחקירה אם אין צורך בכך – רצויה היא. אין טעם להזמין מומחים רפואיים לחקירה, ועל-ידי כך להכביד עליהם, לגזול מזמנם המיועד לטיפול בחוליהם, ולהמאיס עליהם את נכונותם לשמש מומחים רפואיים – אלא אם באמת נחוץ הדבר.

כדי להגשים מגמה זו, רשאי בית-המשפט לפני הזמנת המומחה לחקירה לברר מה החקירה שמבקשים לחקור את המומחה, שמא באמת מיותרת היא. אם מתברר שהזמנת המומחה וחקירתו היו שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין שהזמינו לחקירה בהוצאות הולמות שיהיה בהן לבטא את מורת-רוחו על ההזמנה המיותרת של המומחה לחקירה {ע”א 107/88 שירלי כהן רז נ’ פרידה לאף ואח’, פ”ד מד(1), 857 (1990)}.

הטלת הוצאות, ובמקרים הולמים אף הוצאות מוגדלות, יכולה להוות גורם שידריך בעלי דין וסנגוריהם לשקול צעדיהם כהלכה, קודם הזמנת מומחה לחקירה.

מומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט אינו עד של מי מהצדדים, גם הזמנתו לחקירה על-ידי מי מהצדדים אינה הופכת אותו לכזה. חקירתו של העד בבית-המשפט, על-פי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינה אלא חקירה שכנגד. המומחה הרפואי יהא נתון לחקירה שכנגד של מי שהזמינו ואף לחקירה שכנגד של הצד האחר, אם יחפוץ בכך {ת”א (ב”ש) 653/85 האשם חמיד נ’ צברי, פ”מ מח(א), 45}.

הזכות לחקירה חוזרת, אינה עומדת לצד שחקר את המומחה – אין להתיר חקירה חוזרת של המומחה. יחד-עם-זאת, ייתכנו מקרים בהם יענה בית-המשפט לבקשת אחד הצדדים, ויתיר לו לשאול את המומחה שאלות נוספות {ת”א (ב”ש) 653/85 האשם חמיד נ’ צברי, פ”מ מח(א), 45}.

אין להציג בפני המומחה חוות-דעת של מומחה אחר, במסגרת שאלות הבהרה או במסגרת החקירה. זאת לאו דווקא בשל החשש של פגיעה בשיקול-דעתו של המומחה הממונה {אף כי גם חשש זה ראוי ומוצדק, גם בשלב זה}. הפסלות מובעת גם מן הפגיעה במטרה החשובה העומדת מאחורי עצם שלילת הפניה למומחה מטעמו.

מתן היתר להציג חוות-דעת, שהוזמנה על-ידי צד למשפט, במהלך החקירה הנגדית של המומחה הממנה, תמריץ בעלי דין לפנות ולבקש חוות-דעת “פרטיות”, תביא לבזבוז משאבים מיותר ותכניס בדלת האחורית, אל תוך המסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת מטעם {בר”ע (חי’) 646/95 קרני בלס נ’ איתן חב’ לביטוח בע”מ, תק-מח 95(2), 1230 (1995)}.

לעומת זאת, רשאי בעל דין להציב בפני המומחה עמדה שונה מעמדתו, קביעות סותרות ואבחנות רפואיות אחרות, באמצעות הצגת ספרות רפואית מקובלת.
7. קביעת דרגת נכות על-פי דין אחר
7.1 כללי
סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע כדלקמן:

“6ב. קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר
נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.”

מטרתו וייעודו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינו בייעול, פישוט וקיצור הדיון בתביעות הנופלות בגדרו. להשגת מטרה זו מתווה החוק דרכים קבועות וברורות המכוונות לשמש בסיס לקביעת הפיצוי המתאים.

כך בסעיף 4 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים על סעיפי-המשנה שבו, תוך התייחסות למשתנים ידועים, כגון שילוש השכר הממוצע במשק, כתיקרה בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות; ניכוי מס הכנסה בשיעור שלא יעלה על 25% מן ההכנסה לפיה יחושבו פיצויים; קביעת תקרת פיצוי ביחס לפיצוי בשל נזק שאינו נזק ממון, ועוד כיוצא באלה.

קביעות אלה, כאמור, נעשו על-מנת לפטור את בית-המשפט מדיונים ארוכים ומפרכים בשאלת גובה הפיצוי ודרך חישובו, ולהקל מלאכתו בנידון.

לתכלית זו מכוון גם התיקון בחוק משנת התשמ”ה, לפיו הוספו הסעיפים 6א ו- 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הנועדים, בעיקרו של דבר, לפטור את בית-המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע.

המשמעות הרעיונית העולה מדברי הסבר לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אחת היא, איפוא, לעניין התוספת שבסעיף 6א, שעניינה מינוי מומחה רפואי שקביעתו תחייב בקביעת דרגת הנכות הרפואית, ולעניין אימוץ דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין אחר לפי סעיף 6ב הדברים מדברים בעד עצמם – ואין צורך להוסיף {ע”א 516/86 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ שמעון אזולאי, פ”ד מ(4), 687 (1986)}.

על-פי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו בתאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים.

המשפט “לפני שמיעת הראיות”, המנוי בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מכוון לזמן בו טרם הוגשו חוות-דעתם של המומחים הרפואיים. מכאן, שקביעת נכות על-פי דין, שנתקבלה לאחר שהוגשה חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט, לא תחייב עוד לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים {רע”א 1619/93 “אליהו” חברה לביטוח בע”מ נ’ טטרו, פ”ד מז(4), 89 (1993)}.

סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא בא אלא לקבוע חריג למסלול הרגיל של קביעת דרגת נכות בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שנקבע בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובתקנות פיצויים (מומחים). וזאת כשמתקיימים כל התנאים הנזכרים בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אך סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו כולל כל הוראה, על פיה חובה על הנפגע, כשניתן לקבוע דרגת נכות לפי כל דין עקב תאונה המהווה גם תאונת דרכים, למצות דרך זו קודם שבית-המשפט ינקוט בהליכים שמתווים סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנות שהותקנו על פיו {רע”א 1619/93 “אליהו” חברה לביטוח בע”מ נ’ טטרו יאיר, פ”ד מז(4), 89 (1993)}.

לפיכך, בחירה שלא לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי דין אחר אינה יכולה לשמש עילה לעכב את הדיון בבקשה למינוי מומחים רפואיים או לנקיטת סנקציה דיונית אחרת {רע”א 7612/99 אלוני נ’ “ציון” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד(2), 404 (1999)}.

סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בא לתת מענה, ולו חלקי, לקושי בפניו ניצב בית-המשפט הדן בתביעות פיצויים והנדרש להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות ולעיתים אף מנוגדות המובאות בפניו.

על קושי זה עמד כב’ השופט מ’ עציוני ב- ע”א 521/77 {אשר ברוור נ’ רשות הנמלים, פ”ד לב(1), 416 (1978)} באומרו כי “המצב כיום הוא שחוקרים רופאים על גבי רופאים, גם כאשר מומחה רפואי מעיד בעניין. הדבר מביא להתארכות הדיון, לעינוי-דין לצדדים, ולבזבוז זמנו של בית-המשפט. לעיתים מוצא השופט את עצמו בין שתי דעות קיצוניות: רופא אחד קובע שלנתבע נגרמה נכות של 50% ואילו הרופא השני קובע לו 0 אחוז.”

למעשה, בקובעו כי במידה ונקבעה לנפגע-התובע נכות “על-פי כל דין” לפני שמיעת הראיות במשפט התביעה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי החוק ובית-המשפט לא יידרש לדון מחדש בסוגיה הרפואית – משיג סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים שתי מטרות:

האחת, קיצור ההליך בפני בית-המשפט.

השניה, דרגת הנכות נקבעת לאחר בדיקה ודיון ממצה על-ידי גוף או ועדה של מומחים רפואיים שהוסמכו לכך על-פי דין, היינו, שאינם פועלים מטעמו של אחד מבעלי הדין. בדרך זו נמנע הקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות {ר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985)}.

דרגת הנכות הרפואית אשר סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים דן בה היא דרגת נכות רפואית. דרגת נכות זו אינה משקפת כלל ועיקר את נכותו התפקודית, אשר מהווה נתון מרכזי בקביעת הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע.

הנכות הרפואית נקבעת על-ידי מומחה שמתמנה לפי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותקנות פיצויים (מומחים). מומחה זה יבסס את חוות-דעתו על פגיעותיו של הנפגע. קביעתה של הנכות התפקודית, מאידך, נקבעת על-פי רמת התפקוד של הנפגע במקצועו עובר לתאונה.

על-פי הדוגמה המפורסמת בפסיקה יכול כנר מפורסם לאבד אצבע אחת, דבר המותיר בו נכות רפואית של אחוזים ספורים, ואולם ככל שהדבר נוגע לנכותו התפקודית תותיר בו התאונה נכות תפקודית מקסימאלית, היות ופגיעה מינורית זו הפכה אותו למעשה, למחוסר יכולת לעבוד במקצועו הייחודי כנגן.

במקרה ההפוך, יכול אדם שעובד בעבודה משרדית, כפקיד בנק או רואה חשבון, להפוך למשותק ברגליו ובכל זאת לא תקופח באופן משמעותי פרנסתו, המבוססת בעיקרה על עבודת מחשבה וידע, במקרה כזה נכותו הרפואית של הנפגע תהא גבוהה, ונכותו התפקודית תהא נמוכה משמעותית.

ב- ראה ע”א 5779/90 {הפניקס הישראלי ואח’ נ’ טיארה אבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991)} קבע כב’ השופט ת’ אור כי הבאת ראיות לסתור, לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן.

כך, למשל, כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ועד לדיון בבית-המשפט, או כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה.

כדי שיותר להביא ראיות לסתור – לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול.

בפרשת הפניקס הישראלי מבדיל כב’ השופט ת’ אור בין הנכות הרפואית של נפגע לנכותו התפקודית בקובעו כי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים דן בדרגת נכות רפואית. דרגת נכות זו תשמש בקביעת הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע לפי הוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל”ו-1976.
אך כדי לקבוע את הפסדו של נפגע בגין פגיעה בכושר השתכרותו, שיעור הנכות הרפואית אינו מהווה בהכרח אמת-מידה ראויה לקביעת שיעור ההפסד, שכן לעיתים שיעור הנכות הרפואית אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית, שעל פיו אומדים את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע.

במקרה בו צד מעוניין להביא ראיות לעניין רפואי, שאינו דרגת נכות, עליו לפנות, על-פי תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים (מומחים), לבית-המשפט בבקשה למינוי מומחה רפואי, ואין הוא רשאי להעיד מומחים, על-מנת שאלה יחוו-דעתם בדבר השלכות הפגיעה והנכות הרפואית על כושר תיפקודו.
כך הוא לגבי הוכחת כל עניין שברפואה, ואם נקבעה דרגת הנכות מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין עילה לסטות מהדרך הקבועה בתקנות להוכחת עניינים שברפואה, אשר אינם קביעת דרגת נכות.

נפגע יכול לנסות ולהוכיח את ההשלכות התפקודיות של נכותו הרפואית {דבר שייעשה בדרך הקבועה בתקנות פיצויים (מומחים)} אך כל הוכחה כזו כפופה לדרגת הנכות הרפואית, כפי שזו נקבעה לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כל מומחה, שימונה על-ידי בית-המשפט לצורך עניין שברפואה, יהיה כבול לקביעה זו לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כל עוד לא התיר בית-המשפט להביא ראיות לסותרה.

בנסיבות בהן נקבע, מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כי לנפגע לא נותרה כל נכות עקב התאונה, והנפגע מבקש מינוי מומחה רפואי על-מנת שיקבע את נכותו התפקודית, על בית-המשפט לבחון, אם יש הצדקה להיעתר לבקשה כזו.

במקרה הרגיל בית-המשפט לא ייעתר לבקשה, שכן, אם לא נשארה כל נכות רפואית, אות הוא, בדרך-כלל, שלא נשארה כל מגבלה תיפקודית. חריג לקביעה כזאת הוא המקרה הנדיר, בו הקביעה הרפואית היא, שנותרה הגבלה שיש בה כדי להפריע לתפקוד, אך לא ניתן לקבוע את שיעור הנכות על-ידי כימותה באחוז נכות מסויים, בהיעדר סעיף מתאים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956.

מסקנה זהה תתקבל במקום בו בית-המשפט החליט, מכוח תקנה 7 לתקנות הפיצויים (מומחים), לא להיעתר לבקשה למינוי מומחה רפואי, למשל, משום שעל-פי המסמכים שהוגשו בנספח לבקשה למינוי מומחה רפואי, אין כל רמז לכך שנותרו לנפגע נכות או פגם גופני כלשהו.

7.2 נכות זמנית ונכות יציבה
סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו כולל דרישה, כי הקביעה על-פי דין תהא קביעה יציבה.

יחד-עם-זאת, אין ספק, כי לכך כיוון המחוקק וכי ההוראה האמורה בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חלה מקום בו מדובר בקביעה יציבה. כל עוד לא שונתה קביעה זו על-ידי הגשת ערר, או בדיקה מחדש, מחייבת היא גם בתביעה לפני חוק הפיצויים.

יחד-עם-זאת, במקום בו שונתה דרגת הנכות לפי הדין האחר, תחייב קביעה חדשה זו גם במסגרת התביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כל עוד תביעת הפיצויים טרם נסתיימה, אפילו אם נשמעו בה כבר ראיות, ובלבד שהקביעה היציבה הראשונה, נקבעה בטרם שמיעת הראיות.
נבהיר כי אם מחייבת אותנו קביעת המוסד, היא מחייבת על כל גלגוליה והשינויים שחלו בה {ת”א 747/82, המ’ 5517/82 צורי נ’ צברי סעיד (לא פורסם)}.

יש להדגיש, כי הקביעה היציבה תחייב את הנפגע בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, רק במקום בו נתקבלה “לפני שמיעת הראיות”. במידה ואכן נקבעה נכות יציבה בטרם החלו בשמיעת הראיות, בתביעה שנידונה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תחייב קביעה זו, אפילו תלוי ועומד, אותה שעה, ערר.

עם זאת, ראוי, בדרך-כלל, להמתין לתוצאות הקביעה בערר, ובמקרים מסויימים אף למנות מומחה {א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)}.

ואולם, נציין כי לעיתים יימנע בית-המשפט ממינוי מומחה, כאשר צפויה קביעה קרובה של נכות צמיתה על-פי דין {רע”א 1619/93 “אליהו” חברה לביטוח בע”מ נ’ טטרו יאיר, פ”ד מז(4), 89 (1993)}.

ב- ע”א 8511/02 {חנן ממן נ’ חברת הביטוח “המגן” בע”מ, תק-על 2003(1), 89 (2003)} התבררה השאלה האם קביעת נכות זמנית על-ידי קצין התגמולים, מונעת מינוי מומחים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

כב’ השופט ת’ אור קבע, כי קביעה זמנית זו אינה מחייבת בהליך לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שלגביו נדרשת קביעת נכות יציבה. במקרה דנן, לא היתה צפויה קביעת נכות יציבה שכן התביעה כנגד קצין התגמולים נזנחה, ולפיכך, לא היתה עילה למנוע מינוי מומחים רפואיים בתביעת המערער.
עוד נקבע כי בפני בית-משפט קמא היתה קביעה זמנית של נכות במסגרת הליך שנזנח, ולפיכך לא צפויה קביעה של נכות צמיתה במסגרתו. על-כן, אין כל ראיה על קיומה של “קביעה על-פי דין” בעניינו של המבקש, ולא היתה כל עילה למנוע את מינויים של המומחים על-ידי בית-המשפט בהתאם לסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות עבודה.

7.3 אימתי ניתן יהא להביא ראיות לסתור
משנקבעה נכותו של תובע על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לדוגמה או על-פי כל דין כהגדרת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בטרם שמיעת הראיות בתביעה שהגיש התובע לבית-המשפט, לא יהא ניתן להיעזר במומחה רפואי מטעם בית-המשפט, לצורך קביעת נכותו של תובע.

על-אף האמור לעיל, בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין-תובע, להביא ראיותיו, בכדי לסתור הקביעה האמורה לעיל לגבי נכותו וכל זאת באם שוכנע בית-המשפט שמן הצדק להיעתר לבקשה ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

יודגש כי הלכה היא כי בית-המשפט לא ימנה כדבר בשיגרה, מומחה, לעניין נושא רפואי שאינו נכות לרבות שיקומו של נפגע שכן, מינוי גורף זה, עשוי במקרים מסויימים, לסכל את מטרתו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

מגמת פסיקת בתי-המשפט בכל הקשור להבאת “ראיות לסתור” את קביעת הנכות על-פי דין, הינה מגמה מצמצמת. מגמה זו באה לקצר את ההליכים וליתן פתרון למצב בו על בית-המשפט להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. לפיכך, היתר להביא ראיות לסתור יינתן בנסיבות מיוחדות בלבד {ראה למשל ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991)}.

אם כן, נשאלת השאלה מהם התנאים לפיהם יעניק בית-המשפט היתר להביא ראיות לסתור הקביעה שניתנה על-פי כל דין אחר?

תשובה לכך מצאנו ב- רע”א 634/85 {אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985)} שם קבע כב’ השופט מ’ פורת כי קיימים שני טעמים מיוחדים. האחד, טעמים משפטיים הכוללים פגם מהותי בהליך הקודם כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. השני, טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

כב’ השופט מ’ פורת הדגיש כי מן הראוי שהחריגים לכלל ייעוצבו תוך בדיקת כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש {ראה גם רע”א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע”מ נ’ קמחי רחמים ואח’, פ”ד מז(4), 815 (1993)}.

בהמשך החיבור נסקור מקרים בהם קיבלו ומקרים בהם דחו בתי-המשפט את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

7.4 נטל ההוכחה
נדגיש כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ כמובן לפתחו של הטוען לקיומן. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בכלל הידוע כי “המוציא מחברו – עליו הראיה” {רע”א 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985)}.

7.5 מקרים בהם קיבל בית-המשפט את הבקשה והתיר להביא ראיות לסתור
ב- ת”א (ת”א-יפו) 50414/06 {בן עזרא אלי נ’ ישיר – אי.די.איי חב’ לביטוח בע”מ, תק-של 2007(3), 188 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת מיכל שריר:

“1. עסקינן, בבקשה להתיר לנתבעת (להלן: “המבקשת”) להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי מיום 2.6.04, לפיה נותרה לתובע (להלן: “המשיב”) נכות צמיתה בשיעור של 30% כולל תוספת לפי תקנה 15 בגין פגיעתו בתאונת דרכים מיום 29.10.01 המחייבת גם בתביעה שבפני לפי סעיף 6ב לחוק הפלת”ד, התשל”ה-1975.

2. טענות הצדדים
א. לטענת המבקשת, נמצא חומר רפואי, המצביע כי למשיב עבר רפואי עשיר בתחום האורטופדי בכלל וברגליו בפרט, באופן שהיה בו בכדי להשפיע על גובה הנכות אשר נקבעה על-ידי הוועדה הרפואית של המל”ל, לו היה מונח בפניה.

לטענתה, המל”ל אינו אוסף חומר רפואי ואין בידו דרך להיחשף לפרטי עברו הרפואי, אלא באמצעות החומר המוצג בפניה על-ידי המשיב. לדידה, במידה והיתה מעיינת הוועדה בפרטי עברו הרפואי של המשיב, לא היתה מייחסת נכותו כולה, לתאונה, נשוא התובענה.

ב. המבקשת מציינת מעברו הרפואי כדלקמן:

‘ביום 13.10.96 נפגע המשיב בתאונת דרכים, בה נפגע בברך ימין, בעקבותיה נותח לשחזור הרצועה הצולבת.
ביום 26.6.97, נפגע המשיב בתאונה נוספת, בה נפגע בכתף ובברך ימין, סבל מהגבלות בתנועה וטופל בפיזיוטרפיה. במהלך 1997 ולאחר תלונות מרובות על ברך שמאל ואי-יציבות בוצע צילום, בו נמצא כי המשיב סובל משינויי שחיקה, בשל מאמץ יתר בעקבותה ניתוח בברכו הימנית.
ביום 15.3.99 נפל המשיב לבור במהלך עבודתו ונחבל ברגליו ובגבו.’

ג. מנגד, טוען המשיב, כי המבקשת לא הוכיחה כי החומר הרפואי אותו ציינה, לא עמד בפני הוועדה הרפואית של המל”ל, עת קבע נכותו וכי חזקה על המל”ל שידע על מצבו הרפואי עובר לתאונה.

לטענתו, אף בחוות-הדעת של פרופ’ נרובאי, אשר הוגשה למל”ל, נזכר הניתוח בברכו הימנית.

לטענת המשיב, אין הוכחה כי המל”ל לא עשה שימוש בכתבי הוס”ר ויתכן כי קיבל מידע על עברו הרפואי וגם אם לא עשה בו שימוש, הרי שהיתה לו האפשרות לעשות כן.

ד. בתשובת המבקשת לתגובת המשיב, נטען כי ברור בענייננו שחומר רפואי בדבר מצבו הרפואי עובר לתאונה, לא נאסף ועל-כן, לא נבחן על-ידי הוועדה. בפרוטוקול הוועדה מצויינים המסמכים אשר עמדו בפניה, וביניהם לא מצויים המסמכים המפורטים בבקשה, בדבר מצבו הרפואי ובפרט באשר למצב ברכו, של המשיב. בשל כך שהחומר הנ”ל לא עמד בפני הוועדה, בבואה לקבוע נכותו של המשיב, די בכך בכדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, ולמנות מומחה מטעם בית-המשפט.

ה. כן עותרת המבקשת בבקשה להורות כי חוות-דעתו של פרופ’ נרובאי-אשר צורפה לתגובה לבקשה, תוצא מתיק בית-המשפט, שכן אין לצרפה בתביעה בהתאם לחוק הפלת”ד.

3. דיון ומסקנות
א. כאמור בסעיף 6ב לחוק הפלת”ד, התשל”ה-1975:

‘נקבעה על לפי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה. ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

כאמור ב- רע”א 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חב’ לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985):

‘בהקשר זה הכלל הוא, שהקביעה הקודמת מחייבת, אך בית-המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. מן הראוי, שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה, תוך בדיקת כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כלליים ניתן, לדעתי, להצביע על שני סוגי טעמים:
(א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית-המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר – בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).
(ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.
נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן.’

ב. בשורה ארוכה של פסקי-דין, נפסק, כי יש להפעיל את סיפת סעיף 6ב בצורה מצמצמת, על-מנת שלא לפגוע במטרתו החקיקתית של סעיף 6ב ועל-מנת שלא לסרבל שלא לצורך את ההליך השיפוטי. יחד עם זאת, כאמור, יש לשקול את נסיבות המקרה לגופו על-מנת לוודא שאכן נעשה צדק עם המבקש ואם שוכנע בית-המשפט כי נפל פגם מהותי בהליך, בין עובדתי ובין משפטי, יתיר לו להביא ראיות לסתור.

גם כאמור בספרו של א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שלישית, הוצאת גדין) 494:

‘ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות על-פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים…’

ג. בין יתר המקרים אשר אובחנו בפסיקה כחריגים שבהם ניתנה הרשות להביא ראיות לסתור מציין כב’ השופט ריבלין, כטענת המבקשת בענייננו כי:

‘מקום בו לא נתנה הוועדה הרפואית דעתה על תחום רפואי מסויים אשר התובע (או הנתבעת בענייננו – מ’ ש’) מעלה לגביו טענה מבוססת, כי הוא אכן נפגע בבריאותו, גם באותו תחום. במקרה כזה תהיה הצדקה להתיר לו הבאת ראיות לסתור את הקביעה שממנה משתמע היעדר פגיעה באותו תחום, ואם אכן תיסתר הקביעה הזו ימונה מומחה רפואי באותו תחום.’

ד. ומן הכלל אל הפרט
1. בדו”ח הוועדה הרפואית מיום 2.6.04 מצויין כי המסמכים אשר היו בפני הוועדה היו רק דו”ח הוועדה מיום 7.1.04 ודו”ח ועדת הרשות מיום 1.6.04.

בפני הוועדה מיום 7.1.04 הופיעו אישור לנפגע בעבודה (ללא ציון תאריך), צילום רנטגן (ללא ציון תאריך), מיפוי עצמות מיום 20.1.02, דו”ח מיון מיום 29.10.01, דו”ח מבית החולים “אסף הרופא” מיום 11.3.03 וחוות-דעת מומחה א.א.ג. מיום 24.12.03. משמע, בפני אף ועדה לא עמד תיקו הרפואי של התובע או מסמכים המתייחסים לתאונות שעבר.

2. אני דוחה טענת המשיב כי רק בשל האפשרות שעמדה בפניה של הוועדה, לעיין בתיעוד רפואי אשר לא הונח בפניה, על-פי כתב ויתור הסודיות יש בכדי לרפא מצבו בו הוועדה לא עיינה במסמכים אשר ייתכן ויש בהם כדי לשנות החלטתה בדבר נכותו של המשיב.

3. אשר-על-כן, סבורני כי נפל פגם משפטי מהותי, שכן ייתכן והנכות אותה יחסה הוועדה למשיב, נובעת כולה או חלקה ממצבו של התובע עובר לתאונה.

4. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי יש לאפשר לנתבעת להביא ראיות לסתור קביעת המל”ל בדרך של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט.

5. לאור האמור לעיל, הנני מורה על מינויו של פרופ’ אלכסנדר בלנקשטיין מבית החולים תל השומר כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה, להערכת נכותו של התובע, ככל שהיא נובעת מפגיעתו בתאונה הנדונה. על מינויו של המומחה כאמור לעיל, יחולו תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986.

6. בא-כוח בעלי הדין יעבירו למומחה טרם הבדיקה, את כל החומר הרפואי שבידיהם, למעט חוות-דעת רפואית, בא-כוח התובע תוך 15 יום מהיום, ובא-כוח הנתבעת תוך 45 יום מקבלת מסמכי התובע. על המומחה לציין בחוות-דעתו מה היו המסמכים הרפואיים אשר עמדו בפניו בטרם מתן חוות-דעתו.

7. המומחה יבדוק את התובע וימציא חוות-דעתו תוך 30 יום מיום קבלת כל המסמכים. המומחה יעריך נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה, אם נותרה, שיעורה, נכויות זמניות אם היו, והצורך בהמשך טיפול רפואי ו/או שיקומי.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 57662/06 {הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ קעאדן סאמר, תק-של 2007(3), 5422 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:

“1. בפני בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “מל”ל”), אשר הוגשה מטעם הנתבעת, היא המבקשת.

התובע (להלן: “המשיב”) נפגע בתאונת דרכים ביום 23.12.2004 אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן: “התאונה”). לטענת התובע, נגרם לו שבר חוזר בעצם הנביקולר, וביום 10.6.05 אף נותח בשורש כף יד שמאל. ועדה רפואית של המל”ל קבעה כי נותרה לו נכות אורטופדית, בגין שבר בכף ידו השמאלית, בשיעור 10%, בגין שינויים ניווניים שהתפתחו בעצם הסקפואיד, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל”ל.

2. טענות המבקשת
לטענת המבקשת, עוד בטרם אירוע התאונה כאמור, היה המשיב מעורב בתאונת דרכים ביום 4.2.2004 (להלן: “התאונה הקודמת”), בגינה סבל משבר בכף ידו השמאלית, באותו המקום בו נחבל בתאונה המאוחרת, מיום 23.12.2004. ועדה רפואית אשר דנה בעניינו של המשיב בגין התאונה הקודמת קבעה לו נכותו זמנית בשיעור 20% לתקופה מיום 6.5.2004 ועד 31.12.2004 ונכות זמנית בשיעור 10% לתקופה מיום 1.1.2005 ועד ליום 31.3.2005. לאחר מכן – נקבע כי לא נותרה כל נכות צמיתה למשיב בגין התאונה הקודמת.

לטענת המבקשת, במועד אירוע התאונה דנן, סבל עדיין המשיב מתוצאות התאונה הקודמת: היו לו כאבים, הוא קבל טיפולי פיזיוטרפיה והיה במעקב רפואי, כעולה מן התיעוד הרפואי שצורף לבקשה, והא ראיה שבמועד התאונה נקבעו לו 20% נכות זמנית בגין התאונה הקודמת.

עוד טוענת המבקשת, כי למעשה נשללה טענת המשיב לקיומו של שבר חוזר במקום בו נגרם לו השבר בתאונה הקודמת, שכן צילומי הדמיה שנעשו עובר לקביעת הנכות הצמיתה בגין התאונה מעלים כי השבר התאחה איחוי מלא. אמנם, במקום השבר התפתחו שינויים ניוונים, אשר הצריכו ביצוע כריתת הסטילואיד הרדיאלי, אך הנכות שנקבע בגין התאונה דנן, נקבעה בשל כאבים בעקבות השינויים הניווניים, שמקורם לטענת המבקשת, בתאונה הראשונה. גם לא נטען בפני הוועדה, כי מקור השינויים הניוונים בתאונה דנן. והואיל ושינויים ניוונים אינם קורים בן רגע, אלא מדובר בתרחיש הדרגתי, סבורה המבקשת, כי יש לייחס את השינויים הניוונים לתאונה הקודמת. בשל כך, מסקנת הוועדה הרפואית בעניין התאונה דנן, כי יש לשייך את הנכות בשיעור 10% לתאונה דנן ‘היות ולא ניתן לקשור את תוצאות וביצוע הניתוח לתאונה הקודמת עליה נפסקו 0% נכות לצמיתות ולכן יש לקבל את הנכות כתוצאה מהתאונה דנן’ – הינה מסקנה מופרכת הנוגדת את ההגיון הבסיסי, שכן לכאבים המתמשכים עקב השינויים הניוונים ו/או עקב הניתוח, בגינם נקבעה הנכות אותה מבקשת המבקשת לסתור, אין להם כל זיקה לתאונה מיום 23.12.04.

3. טענות המשיב
מנגד, טוען המשיב כי לאחר התאונה הקודמת מיום 4.2.2004, שהה בתקופת אי-כושר עד ליום 1.10.2004, אז חזר לעבודה סדירה, ואילו לאחר התאונה דנן נשוא התביעה, ידו גובסה לתקופה ארוכה והוא נזקק לניתוח, אשר במהלכו הסתבר כי השבר התאחה, אך לא נשלל עצם קיום השבר החוזר, תוצאת התאונה השניה.

לדידו, אין ספק כי השבר החוזר הוא שגרם לנזק החמור שבעטיו לא יכול היה לחזור לעבודתו כנהג משאית והוא אף נאלץ לעבור ניתוח כירורגי. עקב כך, טוען הוא, התפתחו השינויים הניוונים, הכאבים וההגבלה בתנועות מהן סובל.

4. דיון ומסקנות
סעיף 6 סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע, לעניין הבאת ראיות לסתור כי ‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו’.

הלכה פסוקה היא כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין, מיועד למקרים חריגים ומיוחדים. בית-המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

א. טעמים משפטיים – כאשר ההליך על-פי דין היה נגוע בפגם מהותי.

ב. טעמים עובדתיים – כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-פי דין ועד למועד הדיון המשפטי.

(ראה: בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495).

5. האם מתקיימים טעמים משפטיים או עובדתיים המצדיקים מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל, בגין התאונה נשוא התביעה?

לכאורה, לא נפל פגם משפטי בהליך שהתקיים בפני הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של המשיב בגין התאונה דנן. אין ספק, כי הוועדה היתה מודעת לפגיעה בתאונה הקודמת. היא ציינה בסעיף ה”אבחנה” – ‘מצב לאחר שבר חוזר בעצם הסקפואיד מימין’ (צ”ל – שמאל).

6. האם קיימים טעמים עובדתיים להצדקת מתן היתר להבאת ראיות לסתור?
בפרק הסיכום והמסקנות, מנמקת הוועדה את קביעתה כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, אותה יש לייחס במלואה לתאונה דנן דווקא ולא לתאונה הקודמת באמרה: ‘היות ולא ניתן לקשור את תוצאות ביצוע הניתוח לתאונה הקודמת, עליה נפסקו 0% זאת לצמיתות, לכן יש לקבל את הנכות כתוצאה מהתאונה הנדונה’.

לטענת המבקשת, חוסר ההיגיון שבייחוס הנכות לתאונה דנן, הוא הטעם המרכזי להתיר הבאת ראיות לסתור, שכן לטעמה, הנכות הוענקה בשל שינויים ניוונים, והם אינם מתפתחים כהרף עין. מצבו של המשיב לאחר התאונה הקודמת הוא שגרם לצורך בניתוח, והשינויים הניוונים הם פרי התאונה הקודמת ו/או הניתוח שהוא תולדת הפגיעה הראשונה, ואין קשר בין מצב זה לפגיעה בתאונה דנן.

הלכה היא, כי בית-המשפט לא שם את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הוועדה, בנושאים רפואיים. גם קיומה של מחלוקת רפואית בין גופים שונים, כגון: מומחים רפואיים או ועדות רפואיות, אינו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. יחד-עם-זאת, הנני סבורה, כי במקרים נדירים ויוצאי דופן, יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור, כאשר מסקנות הוועדה הרפואית אינן מתיישבות עם הגיונם הפנימי של הדברים, או כאשר אין התמודדות עצמאית של הוועדה הרפואית עם הנתונים שהונחו בפניה. ומקרה זה, הינו אחד מאותם מקרים נדירים.

ואסביר:

המשיב נפגע בתאונה קודמת ביום 4.2.04, ונגרם לו שבר בשורש כף יד שמאל. במועד התאונה דנן, עדיין סבל המשיב מהשלכות התאונה הקודמת, והא ראיה שבגין תקופה זו נקבעה לו נכות זמנית בשיעור לא מבוטל – 20%. צילום שנעשה לו ביום 30.11.04, קרי: כחודש לפני התאונה דנן, מראה שבר בעצם הסקפואיד – עדיין ללא חיבור, ללא שינויים אחריתיים במפרקים, כעולה מפרק הממצאים הרפואיים – בדו”ח הוועדה הרפואית של המל”ל מיום 30.12.04 – ואשר מתייחס לתאונה הקודמת. על הרקע הזה, באה החבלה בתאונה השניה ביום 23.12.04. הוועדה הרפואית שהתכנסה ביום 19.4.05, ואשר קבעה כי לא נותרה למשיב נכות בגין התאונה הקודמת, היתה מודעת לכך שהמשיב מוזמן לניתוח בחודש 5/05. בכל זאת, לא מצאה לנכון להמתין לתוצאות הניתוח, וקבעה את שקבעה, בשל היעדר מסמך המעיד על זימון המשיב לניתוח (ראה הסיפא לסעיף 28 בדו”ח).

הוועדה הרפואית שדנה בעייננו של המשיב בגין התאונה דנן, מצאה כי לתובע 10% נכות בגין שינויים ניווניים. הוועדה ייחסה את הנכות במלואה לתאונה דנן, וזאת הואיל ו ‘לא ניתן לקשור את תוצאת וביצוע הניתוח לתאונה הקודמת עליה נפסקו 0% וזאת לצמיתות’. זו, עם כל הכבוד, איננה מסקנה רפואית מנומקת. למעשה, הוועדה ייחסה את נכותו לתאונה דנן, אך ורק בשל קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניין התאונה הקודמת, כי למשיב 0% נכות בגינה. אין התמודדות של הוועדה עם המצב הרפואי של המשיב במועד שבו נפגע בתאונה דנן, ולעובדה כי במועד שבו נקבע עדיין היה שרוי בנכות זמנית בשיעור של 20% בגין התאונה הקודמת, וכי במועד הפגיעה בתאונה מיום 23.12.04, השבר שנגרם בתאונה הקודמת עדיין לא היה מאוחה.

אילו היה דיון מעמיק בשאלת הקשר הסיבתי בין נכותו של המשיב לבין אירוע כל אחת מן התאונות – שאני. אלא שנראה כי הוועדה הרפואית פשוט “אימצה” את קביעת הוועדה בגין התאונה הקודמת, כי למשיב לא נגרמה נכות בתאונה זו – ובשל כך בלבד, ייחסה את נכותו כולה לתאונה דנן. הוועדה הרפואית לא הפעילה שיקול-דעת עצמאי משלה, לא התמודדה עם שאלת ייחוס הנזק שנותר למשיב לכל אחת מן התאונות. נסיבות אלו הן נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות, לטעמי, מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל.

הבקשה להבאת ראיות לסתור – מתקבלת.”

ב- בש”א (רמ’) 3252/07 {כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ מרלין הלל, תק-של 2007(4), 6273 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת אסתר נחליאלי-חיאט:

“לפני בקשת הנתבעת למתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל (מיום 18.9.06) לפיה נותרה לתובעת (המשיבה) נכות בשיעור של 10% לצמיתות.

על שני טעמים מבססת הנתבעת את בקשתה:

1. הטעם העובדתי, כי לפני הוועדה הרפואית של המל”ל מיום 18.9.06 לא עמד החומר הרפואי הנוגע לעברה הרפואי של התובעת.

2. הטעם המשפטי, כי קיים פער בין קביעות הוועדות הרפואיות של המל”ל, מדרג זהה.

התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה הפרוטוקולים של הוועדות הקודמות עמדו לפני הוועדה הרפואית שהתכנסה ביום 18.9.06, וגם אם המסמכים מעברה הרפואי של התובעת לא היו לפני הוועדה הרפואית מיום 18.9.06, הרי מאחר שנקבע בשנת 2002 כי לתובעת אין נכות צמיתה אין משמעות למסמכים הללו, כי הקביעה משנת 2002 שלתובעת לא היתה נכות, מביאה למסקנה כי הנכות שנקבעה בשנת 2006 רלבנטית לתאונה, לאור המועד ש’נוצרה’.
הכלל
בהתאם לסיפא של סעיף 6ב לחוק הפלת”ד רשאי בית-המשפט:

‘… להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

ב- בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם”, פ”ד לט(4), 505 (1985), נקבעו המבחנים למתן היתר להבאת ראיות לסתור, ואיני רואה טעם לשוב ולצטט מבחנים אלו, רק אומר כי מגמת הפסיקה בכל הקשור להבאת “ראיות לסתור” את קביעת הנכות על-פי דין, הינה מגמה מצמצמת, כדי לישם את מטרת סעיף 6ב קרי, לקצר ההליכים ולתת פתרון למצב בו על בית-המשפט להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות; משכך ינתן היתר להביא ראיות לסתור בנסיבות מיוחדות בלבד (לעניין זה גם ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77, 83-82 (1991), שיצק תוכן לטעמים המבססים מתן היתר להבאת ראיות לסתור).

מכלול התנאים להפעלת החריג של היתר להבאת ראיות לסתור יבחנו באופן פרטני לגבי כל מקרה, כאמור בטעמים הנזכרים בפסק-דין עודה כאמור.

ולענייננו
ועדת המל”ל, מיום 16.3.06 אליה הוגשה בקשה לדון ב’החמרה’ נטענת של מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, אבחנה כי כאבי הגב התחתון הם לאחר ניתוח שאיבת דיסק. וכי ה-‘C.T.S לא קשור לתאונה הנדונה וההחמרה הנוכחית לא קשור לעבר הרפואי אלא לניתוח’ – הוועדה קבעה נכות זמנית עד ליום 30.9.06, בשל מצב לאחר ניתוח.

הוועדה מיום 18.9.06 שהתכנסה ל’אשר ההחמרה’, אישרה את אבחנת הוועדה מיום 16.3.06, קרי, כי כאבי הגב התחתון הם לאחר ניתוח שאיבת דיסק. וקבעה גם כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% נכות; בדוח הוועדה הרפואית (סעיף 10 לדו”ח הוועדה הרפואית) נכתב כי הדוח נערך בקשר לתאריך הפגיעה – 21.1.01 – הוא מועד התאונה.

ועדה מיום 23.1.02 קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, וכי ‘המצב סופי ומדובר בהחמרה זמנית וחולפת על רקע שינויים ניווניים בע”ש…’.

ועדת עררים שהתכנסה ביום 11.4.02 אישרה את מסקנות הוועדה הרפואית מינואר 2002, וקבעה כי:

‘מכרטיסה הרפואי של התובעת המתייחס לתקופה שלפני התאונה וממנו עולה כי סבלה מכאבי ראש וכאבים בע”ש שנים רבות לפני התאונה הנדונה… השינויים שנמצאו בע”ש צוארי וגבי הם על רקע ניווני, בכל מקום הנכות נקבעת לא על-סמך ממצא הדמיה אלה (כך במקור – א’ נ’ ח’) על סמך הבדיקה הקלינית כפי שמתואר הבדיקה האורטופדית והנוירולוגית תקינות לחלוטין.. וכי לא נותרה נכות בקשר לתאונה הנדונה…’

יוצא מאלו שנראה לכאורה כי החלטות שונות ניתנו על-ידי שתי ועדות בהתיחס לאותן מימצאים. לטעמי המקרה שלפני מתאים עקרונית למקרה שנדון בפרשת סטויקו מריה (קטינה) (בש”א (חי’) 1979/98 סטויקו מריה ואח’ נ’ הראל ואח’ (פורסם במאגר משפטי)).

כב’ השופט י’ גריל קבע ב- בש”א האמורה, תוך הסתמכות על פסיקת בית-המשפט העליון:

‘ז. בצדק מתבסס בא-כוח התובעת בבקשתו שבפניי על פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- בר”ע 129/89 הורוביץ נ’ ואסילה, תק-על 89(3), 1565 (1989), שם נכתב, בין היתר:

‘עם זאת, עשויה קביעתה של ועדת הנכות הכללית לשמש כראיה לסתור את קביעת הוועדה לנפגעי עבודה. כך, למשל, אם אין טענה שארע דבר בין מועד קביעת הוועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת ועדת הנכות הכללית, שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה, לבין הנזק, יכול בית-המשפט להסיק, בין ללא ראיות נוספות ובין בהתחשב בראיות נוספות, שיש לייחס את הנזק הנוסף, שבא לכלל ביטוי בקביעת דרגת הנכות, כולה או מקצתה, לתאונה נשוא התביעה.
כבר מטעם זה היה מקום לקבל את החלטת ועדת הנכות כראיה לסתור את קביעת הוועדה לנפגעי עבודה.’
במקרה שבפנינו נקבעה דרגת הנכות של 50% בוועדה הרפואית לפי פרק נכות כללית כחדשיים לערך לאחר תום הליכי קביעת הנכות לפי פרק הנכות מעבודה.
אין בענייננו טענה שארע דבר בין מועד קביעת הוועדה לנפגעי עבודה לבין קביעת ועדת הנכות הכללית, והפער שבין 19% מחד לבין 50% מאידך, די בו, לעניות דעתי, כדי להצדיק מתן רשות להביא ראיות לסתור.
ח. ב- רע”א 466/92 עברי והסנה נ’ צמח, תק-על 92(2), 1733 (1992), המצורף לבקשתו של בא-כוח התובעים, כותב בית-המשפט העליון:
‘במקרים ראויים כבר נקבע שקביעת הוועדה הרפואית לעניין נכות כללית עשויה לשמש נימוק להביא ראיות לסתור לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק (ראה החלטתו של כב’ השופט ש’ לוין, ב- בר”ע 129/89 הורוביץ נ’ ואסילה הנ”ל)…’
כך גם ב- רע”א 6960/95 בשארה נ’ מוניר וכלל (לא פורסם), שמצורף אף הוא לבקשת בא-כוח התובעת, שם נקבע:
‘כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה שקביעת דרגת נכות על-ידי ועדה רפואית של המוסד לעניין הפרק הדן בביטוח נכות יכולה לשמש כראיה לסתור, במובן הסיפא של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 המצדיקה מינוי מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט…’
ט. לסיכום
נראה לי כי הפער שבין קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל לעניין נכות מעבודה, לפיה נותרה לתובעת נכות משוקללת של 19% בברך שמאל (הגבלת יישור + צלקות) לעומת קביעת 50% נכות בגין ברך שמאל לפי הוועדה הרפואית שבפרק נכות כללית, בסמיכות זמנים קצרה בין הקביעה אחת לרעותה, די בו כדי להצדיק מתן רשות להביא ראיות לסתור.’

בחרתי לצטט בהרחבה את הדברים שלעיל מאחר שגם לטעמי, פער בין קביעת נכות (10%) על-ידי ועדת המל”ל מיום 18.9.06 הכללית לבין קביעה על-ידי ועדת המל”ל, מאותו דרג, משנת 2002, לפיה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, ומבלי שהוצגה כל אינדיקציה לאירוע כלשהו שיש בו כדי לשנות את הקביעה הראשונה, מהווה שינוי מהותי שמצדיק הבאת ראיות לסתור.

גם אם לצורך הדיון אניח כי 10% אינם ‘פער כה משמעותי’, הרי הפער בין קביעה לפיה לא נותרה לתובעת כל נכות כתוצאה מהתאונה לבין קביעה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור כלשהו, הוא משמעותי ובוודאי שיש לכך השפעה ניכרת לעניין פיצוי הנפגע בתאונת דרכים.

לטעמי קביעות שונות של אותה רשות, מבלי שהומצאה ראיה לשינוי במצבה של התובעת, מלבד ניתוח שהיה כנראה כתוצאה מהממצאים שהיו בעברה הרפואי של התובעת כמתואר בבדיקה של הוועדה הרפואית מ- 2002, ולנוכח הפער המשמעותי, כפי שציינתי לעיל, בין קביעות של אותה רשות – מהוות טעם של ממש למתן היתר להביא ראיות לסתור.

אמרתי ‘כנראה’ לעיל, והתכוונתי כי אינני יודעת מהקביעות השונות של ועדות המל”ל האם הניתוח הוא כתוצאה מהדיסק שלגביו כבר נקבע שקיומו אינו קשור לתאונה או כתוצאה מהתאונה – וגם דבר זה מצדיק מינוי המומחה.

נראה כי למעשה שתי ועדות מל”ל שהתכנסו ב- 2002 קבעו כי המימצאים אינם קשורים לתאונה, ועדה מספטמבר 2006 קבעה כי יש קשר סיבתי לתאונה, ואלה מחייבים התייחסות מומחה רפואי ויש להתיר הבאת ראיות לסתור.

מהטעמים האמורים, אני מקבלת את הבקשה, ומתירה להביא ראיות לסתור.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 53113/05 {אבו קוידר נ’ איילון בע”מ – חברה לביטוח, תק-של 2007(2), 25638 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל הניג:

“בקשת נתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”) ו/או למינוי מומחה בתחום הנפרולוגיה.

רקע
1. המשיב תבע את המבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה מיום 24.6.04 (להלן: “התאונה”).

2. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הוועדה הרפואית”) העמידה ביום 30.5.05 את נכותו הרפואית של המשיב כתוצאה מהתאונה על 50% לפי סעיף 22(7)ה לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956, זאת בגין החמרה של מחלה כלייתית כרונית ממנה סבל המשיב קודם לתאונה.

המחלוקת
3. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקשת הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה על-פי דין על-ידי הוועדה הרפואית.

4. טוענת המבקשת, כי בהליך שהתנהל בפני הוועדה בכל הנוגע לנכותו של המשיב נפלו פגמים מהותיים. כך אימצה הוועדה הרפואית, לטענתה של המבקשת, את חוות-הדעת של ד”ר האוזמן, אשר אינו מומחה רפואי שמונה מטעם המוסד לביטוח לאומי וכי לא ברור כלל באם המשיב נבדק על-ידי האחרון ואילו מסמכים עמדו בפניו. כן טוענת המבקשת להיעדר התייחסות לקיצור תוחלת חייו של המשיב, מצידה של הוועדה הרפואית.

5. המשיב מתנגד לבקשה להביא ראיות לסתור בכל הנוגע לאחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הוועדה הרפואית והקשר לתאונה. עם זאת מסכים המשיב, למינוי מומחה שיקבע את קיצור תוחלת החיים של המשיב, את אפשרויות שיקומו ואת מידת היזקקותו לעזרה.

6. להשלמת התמונה אוסיף, כי מכתבו של ד”ר האוזמן הומצא לתיק בית-המשפט ביום 13.5.07, וכי מעיון בו עולה, כי ד”ר האוזמן עובד במחלקה הנפרולוגית במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, וכי בתשובתו למוסד לביטוח לאומי הפנה האחרון לתשובות המעבדה מקבלתו של המשיב בבית החולים.

7. כמו-כן ובהמשך למכתבו של ד”ר האוזמן כאמור טוענת המבקשת עוד, כי מהתייחסותו של ד”ר האוזמן ניתן ללמוד, כי מצבו הרפואי של המשיב אינו נובע כלל מהתאונה וכי התייחסות זו אינה מתאימה לקביעתו של פרופ’ שלפר, המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי.

דיון
8. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77, 82 (1991)). כך לדוגמה במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי ועדה רפואית (רע”א 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985)).
9. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על-פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

10. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד (רע”א 863/93 התעשיה האווירית נ’ קמחי, פ”ד מז(4), 815, 822 (1993); רע”א 4045/01 אדרי נ’ איתן, פדאור 01(2), 217 (2001); רע”א 6547/04 גונן נ’ דולב, פדאור 04(14), 652 (2004); רע”א 1114/02 אלמקייס נ’ המגן, פדאור 02(1), 473 (2002); רע”א 7888/03 קרקיאשוולי נ’ קצין, פדאור 04(2), 884 (2004); רע”א 11325/05 מנורה נ’ גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

11. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו”ח הוועדה הרפואית, על ה”יש” ועל ה”חסר” שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. הפסיקה התירה הבאת ראיות לסתור מקום בו מדו”ח הוועדה הרפואית עצמו עלה צפי וצורך בהשלמת הקביעה הרפואית. כך לדוגמה ב- רע”א 3233/94 קרנית נ’ טלבינסקי, פדאור 94(2), 456 (1994) (באותו מקרה הפנתה הוועדה עצמה לצורך בניתוח לתיקון המצב). ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שניה, התשנ”ו-1995) 305 מצמצם ההיתר להבאת ראיות לסתור למקרה בו קיים ממצא רפואי במועד הבדיקה ואשר לא הובא בפני הוועדה הרפואית.

מן הכלל אל הפרט
12. עיון בדו”ח הוועדה הרפואית נושא הבקשה שלפני מעלה, כי עם הגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי, נשלח המשיב לבדיקה רפואית על-ידי פרופ’ שלפר, מומחה פנימאי מטעם המוסד לביטוח לאומי. פרופ’ שלפר בדק את המשיב ובטרם סיכם את חוות-דעתו בחר להפנות שאלה מקצועית לד”ר זליטניק, המנהל במחלקה הנופרולוגית בבית החולים סורוקה.

בפועל וכפי שעולה מדו”חות הוועדה הרפואית שנתכנסה בהמשך, השיב לשאלה ד”ר האוזמן, מהמחלקה הנפרולוגית בבית החולים סורוקה. תשובתו של ד”ר האוזמן צורפה לתיק ונחזית כתשובה מנומקת ומפורטת. התשובה כאמור התקבלה גם על-ידי פרופ’ שלפר, אשר העריך, כי ‘מצבו של המשיב מתאים ל- 100% נכות לפי סעיף 22(7)(ה) ומזה יש להפחית 50% לפי סעיף 22(7)(ג) בגין מחלה שהיתה קיימת עוד קודם לתאונה’.

13. לאחר שנמצאה תשובה לתהיות, שהועלו בבקשה, סביב תפקידו ותחום מומחיותו של ד”ר האוזמן ובהיעדר תשתית עובדתית נוספת לטענתה של המבקשת לפגם בהליך קביעת הנכות השתכנעתי, כי לא נפלה בהחלטת הוועדה הרפואית טעות כלשהיא ביחס לקביעת נכותו של המשיב. לא אוכל גם לקבל את טענתה של המבקשת, כי קיים פער בין התייחסותו של ד”ר האוזמן לקביעה הסופית שנעשתה על-ידי המל”ל. ד”ר האוזמן מתייחס לקיומה של מחלה כלייתית כרונית מתקדמת קודמת אצל המשיב ואינו מתייחס ולבטח לא שולל את החמרתה או אי-החמרתה בעקבות התאונה דנן.

14. זאת ועוד. שיקול-דעת ופרשנות אינם מהווים עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, ועצם קיומו של פער בין חוות-דעת איננו מהווה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור (ראה: ר”ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ סיסו, פ”ד מ(3), 138, 140 (1985)).

15. כאמור, הבקשה להבאת ראיות לסתור, לעניין גובה הנכות נדחית. לאור עמדת המשיב אני ממנה את פרופ’ יורם לבוא מבית החולים איכילוב כמומחה מטעם בית-המשפט לעניין תוחלת חייו של המשיב. המומחה יתייחס במסגרת חוות-דעתו גם לאפשרות שיקומו של המשיב ולהיזקקותו, אם בכלל, ובאיזו מידה לעזרה והכל כתוצאה מהתאונה.

16. כתב מינוי יוצא בנפרד.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 25158/05 {פאול פוואזן נ’ אלרד שירותי בניה בע”מ ואח’, תק-של 2007(4), 2846 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת בלהה טולקובסקי:

“1. בפני בקשת התובע להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה כי מחלת הטרשת הנפוצה, בה לקה התובע, אינה קשורה לפגיעתו בתאונת הדרכים מיום 18.10.04.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו;

2. מדובר בתביעה שהוגשה על-ידי התובע, בגין פגיעתו בשלוש תאונות.

התאונה הראשונה הינה תאונת עבודה, שארעה לתובע ביום 30.9.99 (להלן: “התאונה הראשונה”), עת עבד אצל הנתבעת מס’ 1, בעבודות שיפוצים בקיבוץ געש.

התאונה השניה הינה תאונת עבודה, שארעה ביום 3.6.03 (להלן: “התאונה השניה”), עת התובע הרים משטח כבד ונפגע בברך שמאל.

התאונה השלישית הינה תאונת דרכים, מיום 18.10.04 (להלן: “התאונה השלישית”), אשר הוכרה על-ידי המל”ל, כתאונת עבודה.

3. מדובר, אם כן, בתביעה המאגדת שלוש עילות תביעה הנדונות על-פי פרוצידורה שונה; פקודת הנזיקין, בכל הנוגע לתאונות הראשונה והשניה וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”), בכל הנוגע לתאונה השלישית.

4. בכל הנוגע לפגיעתו בתאונות הראשונה והשניה, הוגשו מטעם התובע, חוות-דעת של מומחים רפואיים, בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה.

ד”ר מאיר נסינג, מומחה בתחום האורטופדי, קבע בחוות-דעתו כי כתוצאה מהתאונה הראשונה, נותרה לתובע מגבלה קשה בהנעת בוהן ימין והעריך את הנכות בגינה, בשיעור של 10%.

ד”ר נסינג הוסיף וציין כי בתאונות השניה והשלישית, נפגע התובע בברך שמאל, במנגנון של חבלה סיבובית אשר הותירה נכות שיש לייחסה לפגיעה בתאונה השלישית.

כן הוגשה חוות-דעתו של ד”ר פלכטר, מומחה בתחום הנוירולוגי, אשר ציין כי במהלך חודש אוגוסט 2005, אושפז התובע, במחלקה הנוירולוגית, בבית-חולים וולפסון, עקב אירוע של חולשת פלג גוף שמאל שאובחן כאירוע וסקולרי מוחי. כחודש לאחר מכן, אושפז התובע בשנית, עקב חולשה והפרעת תחושה בפלג גוף שמאל ובעקבות ברור, אובחן כסובל מטרשת נפוצה. ד”ר פלכטר ציין כי קיימים מחקרים התומכים בקשר בין מצבי דחק, לבין התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה ובנסיבות העניין, הגיע לכלל מסקנה כי יש קשר בין מצבי סטרס שחווה התובע, על רקע החבלות החוזרות, הפיטורין ואובדן מקורות ההכנסה, לבין פרוץ המחלה. ד”ר פלכטר העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע, בשיעור של 52%.

5. מטעם הנתבעים, ביחס לתאונות הראשונה והשניה, הוגשו חוות-דעתם של פרופ’ נרובאי-ופרופ’ מלמד. פרופ’ נרובאי, העריך את נכותו של התובע, בגין התאונה הראשונה, בשיעור של 5%. אשר לפגיעה בברך, ציין פרופ’ נרובאי כי לא נותרה נכות בגין התאונה השניה וכי נכותו של התובע בשיעור של 5%, בגין פגיעה בברך, הינה תולדת התאונה השלישית.

פרופ’ מלמד, העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע, בשיעור של 10% וציין כי מצבו, אינו אופייני למחלת הטרשת הנפוצה. פרופ’ מלמד ציין כי ייתכן ומדובר באירועים איסכמיים, אם כי לא ניתן לשלול לחלוטין שמדובר בכל זאת, במחלת הטרשת הנפוצה.

פרופ’ מלמד הוסיף וציין כי גם אחותו של התובע, סובלת ממחלת הטרשת הנפוצה ועמד על פער זמנים של 10 חודשים, בין התאונה השלישית, לבין הופעת התופעות הנוירולוגיות. בנסיבות אלה, קבע פרופ’ מלמד כי לא ניתן להצביע על סמיכות בין החבלות והדחק הנפשי הנטען שהופיע בעקבות התאונות, לבין תחילת המחלה הנוירולוגית.

6. התובע עמד בפני ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעו את נכותו בכל הנוגע לפגיעתו בכל אחת מהתאונות.
אשר לתאונה השלישית, קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, מהווה קביעה על-פי דין ומחייבת, מכוח הוראות סעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, גם לצורכי תביעה זו. בכל הנוגע לנכות האורטופדית, בתחילה נקבעה נכות בשיעור של 10%, בגין הפגיעה בברך, ונכות זו, יוחסה על-ידי הוועדות הרפואיות של המל”ל, לתאונה השניה. סופו של יום, ועדה רפואית לעררים, מיום 17.7.07, קבעה כי את הנכות האורטופדית, בגין הפגיעה בברך, בשיעור של 10%, יש לייחס לתאונה השלישית ולא לתאונה השניה.

אשר לטענה בדבר קשר בין מחלת הטרשת הנפוצה והתאונה השלישית, ועדה רפואית מיום 22.6.06, קבעה כי אין היא מקבלת את מסקנותיו של ד”ר פלכטר, בדבר קשר בין מחלת הטרשת הנפוצה והתאונה השלישית.

טענות הצדדים
7. התובע עותר להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, בדבר היעדר קשר בין התאונה השלישית לבין מחלת הטרשת הנפוצה.

התובע טוען כי קביעת הוועדה הרפואית הנ”ל, היתה מבוססת על הנחה שגויה, על פיה לא נותרה נכות בגין התאונה השלישית ומדגיש כי ועדה מאוחרת יותר, יחסה את הנכות האורטופדית, בגין הפגיעה בברך, לתאונה השלישית ולא לתאונה השניה, כפי שנקבע מלכתחילה.

זאת ועוד, התובע טוען לקשר בין שלושת התאונות לבין מחלת הטרשת הנפוצה ועומד על הצורך למנות מומחה מטעם בית-המשפט על-מנת שיחווה דעתו בעניין זה, בהתייחס לתאונה הראשונה והשניה.

8. הנתבעים 8-6, מתנגדים לבקשה וטוענים כי מקום שמדובר בתביעה על-פי חוק הפיצויים, התובע מנוע מלהסתמך על חוות-דעת של מומחים מטעמו ומציינים כי קביעותיהם של מומחה אלה, אינן יכולות לשמש טעם להבאת ראיות לסתור.

עוד טוענים הנתבעים כי בנסיבות העניין, לא התקיימו טעמים מיוחדים, משפטיים או עובדתיים, המצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

דיון
9. לאחר שבחנתי ושקלתי טענות הצדדים, סבורה אני כי בנסיבות התביעה דנן, מן הראוי למנות מומחה מטעם בית-המשפט, בתחום הנוירולוגי, אשר יחווה דעתו בשאלה האם קיים קשר בין פגיעתו של התובע בתאונות, נשוא התביעה, או איזו מהן, לבין מחלת הטרשת הנפוצה, בה לקה התובע.

לאור המחלוקת, בסוגיה זו, בין המומחים מטעם הצדדים, בכל הנוגע לתאונה הראשונה והשניה, עולה צורך במינוי מומחה מטעם בית-המשפט. בנסיבות אלה, שיקולי צדק ויעילות דיונית, מחייבים כי המומחה מטעם בית-המשפט, יתייחס לסוגיה בכללותה, דהיינו לשאלת הקשר הנטען, אם בכלל, בין כל התאונות, לרבות התאונה השלישית, לפרוץ המחלה.

בעניין זה, ניתן לגזור, גזירה שווה, מקביעות פסק-הדין ב- רע”א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע”מ נ’ מזרחי, פ”ד מו(2), 107 (1992), שם נעתרה בקשה להבאת ראיות לסתור, מקום בו קביעת הנכות על-ידי המל”ל, התייחסה לשני אירועים שהיוו תאונת עבודה, כך שהוועדה לא נדרשה להכריע בשאלת תרומתו של כל אחד מהאירועים, לנכות שנקבעה. כן ראוי להפנות לדברי כב’ השופט א’ ריבלין, בספרו תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, התש”ס-1999) 469, כדלקמן:

‘כאשר קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין מתייחסת לפגיעה שנגרמה לנפגע באותה תאונת דרכים, ולפגיעה זו בלבד, תחייב הקביעה כאמור. לא כך כאשר מוגשת לבית-המשפט ראיה בדבר קביעת נכות רפואית על-פי דין שבאה עקב תאונת דרכים אך גם עקב גורם נוסף. כאשר התרומה של כל אחד מן הגורמים האלה אינה ברורה, אין טעם לקבל את הקביעה כראיה, לעניין סעיף 6ב, שכן ממילא לא יהיה בכך כדי לייתר, בסופו של דבר, מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט.’

לפיכך, אני ממנה את מנהל היחידה לנוירואימונולגיה, בבית-חולים כרמל, בחיפה, פרופ’ אריאל מילר, כמומחה מטעם בית-המשפט, בתחום הנוירולוגי.”

ב- בש”א (ב”ש) 4938/06 {פטרוב אלכסיי נ’ מגדל – חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2007(3), 11471 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת טהר שחף:

“1. בפני בקשת הנתבעות להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”), באשר לנכות בתחום הפסיכאטרי שנקבעה לתובע, הוא המשיב בבקשה זו, ועל-פי הוראת סעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

2. התובע התנגד בתגובתו לבקשה והנתבעות נתנו לתגובתו תשובה, ולמעשה שתי תשובות, האחת – ביום 4.12.06, והשניה – ממש בעת מתן ההחלטה.

בא-כוח בעלי הדין הסכימו כי ההכרעה בבקשה תינתן על סמך כתבי הטענות והמיסמוך שצורף להם.

3. התובע נפגע ביום 21.12.03 בתאונת דרכים, שהוכרה על-ידי המל”ל גם כתאונת עבודה.

ועדה רפואית של המל”ל קבעה תחילה כי בתובע לא נותרה נכות, אך הוועדה הרפואית לעררים קבעה(להלן: “הוועדה”), אחר דיון בערר שהוגש על-ידי התובע, כי נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה היא בשיעור משוקלל של 14.5% – בגין – 5% נכות בתחום האורטופדי, בגין מגבלה בתנועת כתף שמאל, ו- 10%, בתחום הפסיכאטרי, בגין פוסט טראומה.

4. תחילה טענו הנתבעות כי החלטת הוועדה התבססה על טענות התובע ואשתו. אחר שניתן צו להמצאת תיק המל”ל, בהמשך לתגובת התובע כי בפני הוועדה עמד תדפיס מתיק קופה”ח המעיד על בעיות בתחום הפסיכיאטרי, הוסיפו הנתבעות וטענו כי על-אף שהגיש התובע תביעתו למל”ל עוד ביום 7.12.04, הנה תלונותיו בגין מצבו הנפשי עלו רק בפני הוועדה וביום 6.9.05.

עוד טענו הנתבעות כי מלבד תלונות התובע עצמו וטענות בא-כוחו בפני הוועדה, הנה עמדו בפניה ארבעה מסמכים רפואיים שנערכו כשנה אחר התאונה.

מתוך אלה מבקשות הנתבעות להתיר להן להביא ראיות לסתור על-מנת לבחון הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הנפשי של התובע.

5. כאמור לעיל, טען התובע בתגובה לבקשה כי בפני הוועדה עמד תיק קופה”ח וכי החלטתה מבוססת על מה שהוברר מהתיק הרפואי.

6. אחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובות, במיסמוך הרפואי שצורף והוצג, בפרוטוקולי הוועדות של המל”ל, מתוך הוראות החוק, וגם מתוך ההלכה, אני מוצאת, סופו של שיקול, לקבל הבקשה והכל כפי שיפורט להלן.

כבר עתה אציין כי בתשובת הנתבעות שניתנה ביום 5.8.07 – מפורטים כל הנימוקים הדרושים והראויים – גם לפי שיטתי.

7. סעיף 6ב לחוק קובע כדלהלן:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

8. הפסיקה עסקה רבות בסוגיה הנידונה וקבעה מתי ראוי הוא כי בית-המשפט יתיר להביא ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכות על-פי דין.

בפסקי-הדין המנחים, שניתנו, למשל ב- בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985), וב- ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדל אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991), קבע בית-המשפט העליון כי היתר שכזה יינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, ושני סוגים של טעמים, יהא בהם כדי להצדיק מתן ההיתר:

א. טעמים משפטיים – למשל כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית;

ב. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים.

כך נקבע עוד כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

(וראה עוד בספרו של כב’ השופט א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שלישית) 448).

9. ככלל הנה שנינו כי אין להתיר הבאת ראיות לסתור אלא על דרך הצמצום, ואולם מבין המקרים המצדיקים הבאת ראיות לסתור ניתן למצוא גם אלה שבהם הבירור הרפואי לצורך קביעת הנכות לא היה מלא, או שלא היה בו לשקף המצב הרפואי לאשורו (ראה למשל ב- רע”א 3233/94 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ’ פלבינסקי חיים, תק-על 94(3), 847 (1994) וב- ת”א (מחוזי-חיפה) 449/98, בש”א 16299/00 יצחק כהן נ’ סהר חברה ישראלית לביטוח בע”מ (לא פורסם)).

מצאתי להביא כאן מהחלטתו של כב’ המשנה לנשיאה, השופט א’ ריבלין, שניתנה ב- רע”א 6812/06 ניקול תייר נ’ ויקטור אטיה ואח’, תק-על 2007(1), 2805 (2007) – שיש בה לתת לענייננו, וכפי שנאמר שם, כך יש לפסוק גם כאן:

‘אכן, הגישה המקובלת בפסיקה היא שלא למהר להתיר הבאת ראיות לסתור, ולייחד את מנגנון “הראיות לסתור” למקרים חריגים בלבד שבהם קמה הצדקה לכך.
אולם, משקמו בלב ההכרעה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הוועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הוועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול-דעתה …’

ומהכלל אל הפרט
10. עיון במיסמוך שהוצג מעלה כי נכון הוא אמנם כי בפרוטוקול הדיון בועדה נרשם כי בפניה הונח: ‘תדפיס מתיק קופת-חולים’ ובא-כוח התובע הנה טוען כי ממנו עולים הממצאים העובדתיים הדרושים לביסוס קביעת נכות התובע בתחום הפסיכיאטרי – לא נעשה שום אזכור כי נעשה עיון בכרטיס הרפואי.

כן מצאתי כי הוועדה פרטה באריכות את העיון שנעשה בבדיקות הפיזיקליות השונות שנעשו בתובע, ועל בסיסן נקבעה הנכות בתחום האורטופדי, בעוד שבתחום הפסיכיאטרי הנה לא נראה כי נתקיים כל דיון. מה שמופיע בפרוטוקול הוא תלונות התובע בתחום הזה שהועלו על ידו, על-ידי אשתו ובא-כוחו, ומסקנת הוועדה, ותו לא – אפילו אין התייחסות למסמך שהוצג בפני הוועדה, שנערך על-ידי ד”ר טלסניק איזבלה, פסיכיאטרית, שבדקה התובע אחר שהופנה אליה, שם היא מציינת כי תמונתו הקלינית של התובע: ‘… יכולה להתאים לאבחנה של פוסט טראמה…’.

“יכולה” – כך נאמר – אך גם כאן אין קביעה פוזיטיבית, ולפחות המסמך הזה ראוי היה שיביא לדיון ענייני ולא לקבלת טענת התובע כי קיימת בו נכות פסיכיאטרית – מבלי בירור, דרישה, פירוט והנמקה.
מתוך כל אלה אני מוצאת כי אכן בתחום הפסיכיאטרי לא נעשה דיון מלא, כפי שנדרשה הוועדה לעשות, כפי שנעשה בתחום האורטופדי.

לא ברור גם על סמך אלו נתונים קבעה הוועדה כי מבחינה פסיכיאטרית מצבו של תובע סופי. ומאלה, גם מתוך המיסמוך הרפואי שהוצג, לרבות החלטת הוועדה ופרוטוקול הדיון בה, גם מתוך שלא ניתן ללמוד מתוך התיעוד הרפואי כי אכן התובע סובל נכות פסיכיאטרית כלשהי, או אם הוא סובל – אם זו קשורה לתאונה, ודאי לא ניתן ללמוד כך מאותו מסמך שנעשה על-ידי ד”ר טלסניק, שנקטה בלשון הספק, והרי בכל מקרה לא נעשה דיון בועדה במסמך זה, ומתוך ההלכה – אני מוצאת כי יש ליתן בידי הנתבעות אותה האפשרות (הניתנת גם בידי תובעים וברוחב-ידיים), להוכיח טענותיהן גבי נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטרי, וגם גבי הקשר בינה לתאונה, שאין בידיהן להוכיח אלא על-פי מומחה שימונה על-ידי בית-המשפט – ומתוך הספק עליו הצבעתי באשר לבסיס המונח בקביעת המל”ל.

11. לציין עוד (אף כי טעם זה לא הכריע) כי הוועדה הראשונה לא מצאה לקבוע נכות לתובע כתוצאה מהתאונה, וזו נקבעה רק בועדה (שזה תפקידה לדון ולהחליט אחרת או לאשר) – אף כי בפני הוועדה הראשונה עמדו טענותיו של התובע ושל בא-כוחו לנכות בתחום הזה (ואינני מקבלת טענות בא-כוח התובע כאן בסעיף 2 לתגובתו), ושוב, כפי שנאמר כבר לעיל, למעשה, ומתוך פרוטוקול הדיון – לא נעשה דיון ענייני בועדה שיהא בו להצדיק קביעת נכות בשיעור 10% לצמיתות, ומה שנעשה הוא רק רישום מה שנמצא בבדיקה, שגם שם ננקט לשון ספק, ואף שנאמר שם במפורש כי:

‘למרות היעדר סימנים פסיכופתולוגיים מובהקים בזמן הבדיקה, הרי שטיעוניו הנתמכים על-ידי אשתו על התקפי החרדה והחולשה נשמעים מהימנים’ – ואינני מוצאת כי ראוי הוא לכבול הנתבעות בקביעת נכות על-פי דין כפי זו שנעשתה כאן, על סמך התרשמות מי מהוועדה מדברי התובע ו/או אשתו.

במאמר מוסגר אומר גם כי לא ברור לי מתוך פרוטוקול הדיון בועדה והחלטתה, כיצד נושא פרוטוקול הדיון תאריך 18.1.06, חתימת הפוסקים הרפואיים (לפחות שניים מהם) נעשתה רק ביום 18.5.06, כשנאמר בפרוטוקול כי הדיון נתקיים על-פי ערר שהוגש ביום 24.2.06.

עוד לציין, בהמשך לאמור לעיל, כי אף שבהודעת הערר שהגיש התובע נאמר כי הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי, כך גם נאמר בתביעה שהגיש לקביעת דרגת נכות, הנה, כאמור לעיל, הוועדה הראשונה לא מצאה להעניק נכות, בפרוטוקול הוועדה לא מצאתי התייחסות לטיפול ולמעקב שכזה, וגם אם היה התיק הרפואי מונח בפני הוועדה – הנה לא מצאתי שום התייחסות לאיזה מהמסמכים שם – בניגוד מוחלט לדיון המפורט והענייני שנעשה בכל הקשור בתחום האורטופדי.

12. מתוך כל האמור לעיל וכל המקובץ – מצאתי, כאמור, להיעתר לבקשת הנתבעות להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל, לקבוע כי למעשה הקביעה הנ”ל נסתרה, וכתוצאה – להורות על מינויו של פרופ’ נוי שלמה מבית החולים “איכילוב”, וייצמן 6, תל-אביב, כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט, שיבדוק התובע ויקבע נכותו, אם נותרה, כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה, בתחום הנוירולוגי.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 69150/07 {מגדל חב’ לביטוח בע”מ נ’ יהושע סילוני, תק-של 2008(4), 5536 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל הניג:

“בקשת נתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

רקע
1. המשיב תבע את המבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה מיום 10.5.05 (להלן: “התאונה”).

2. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הוועדה הרפואית”) העריכה, ביום 23.1.07, כי למשיב לא נותרה נכות צמיתה, בעקבות התאונה.

3. על החלטה זו הגיש המשיב ערר, אשר נדון בפני ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “ועדת העררים”). ועדת העררים העריכה את נכותו הצמיתה בשיעור של 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר.

4. אין חולק, כי עובר לקביעת הוועדות עמדו בפניהן כמפורט בדו”ח מסמכים וממצאים המאוחרים לתאונה אך המבקשת טוענת כי ספק באם עמדו בפניהן מסמכים רפואיים מעברו של המשיב ובהם תיעוד על פגיעה בתאונת עבודה קודמת, שאירעה כחודש לפני התאונה נשוא התביעה (להלן: “התאונה הנוספת”).

המחלוקת
5. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקשת הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה למשיב על-פי דין על-ידי ועדת העררים.

6. המבקשת טוענת, כי המסמכים הנוספים, מעברו של המשיב הינם בגדר “ממצאים רפואיים” רלבנטיים המלמדים על פגיעות בצוואר ובגב והללו קדמו לתאונה ואינם נובעים ממנה. על רקע זה טוענת היא כי הוועדה הגיעה לממצאיה, בהיעדר המסמכים הנוספים וללא נתונים מספקים ומבוססים. בכך יש, לטענתה כדי להצביע על פגם מהותי ועל פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי המצדיקים הבאת ראיות לסתור.

7. המשיב טוען, כי תיקו הרפואי, לרבות עברו הרפואי הדל מאוד כן עמד בפני הוועדה, אשר התרשמה, כי אין לכך השפעה על קביעת גובה נכותו. ומכאן, שלא מתקיימים אותם הטעמים החריגים ונסיבות יוצאות הדופן המצדיקים היעתרות לבקשה.

דיון
8. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77, 82 (1991)). כך לדוגמה במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי ועדה רפואית (רע”א 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985)).

9. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על-פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

10. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד (רע”א 863/93 התעשיה האווירית נ’ קמחי, פ”ד מז(4), 815, 822 (1993); רע”א 4045/01 אדרי נ’ איתן, פדאור 01(2), 217 (2001); רע”א 6547/04 גונן נ’ דולב, פדאור 04(14), 652 (2004); רע”א 1114/02 אלמקייס נ’ המגן, פדאור 02(1), 473 (2002); רע”א 7888/03 קרקיאשוולי נ’ קצין, פדאור 04(2), 884 (2004); רע”א 11325/05 מנורה נ’ גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

11. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו”ח הוועדה הרפואית, על ה”יש” ועל ה”חסר” שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. הפסיקה התירה הבאת ראיות לסתור מקום בו מדו”ח הוועדה הרפואית עצמו עלה צפי וצורך בהשלמת הקביעה הרפואית. כך לדוגמה ב- רע”א 3233/94 קרנית נ’ טלבינסקי, פדאור 94(2), 456 (1994) (באותו מקרה הפנתה הוועדה עצמה לצורך בניתוח לתיקון המצב). ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שניה, התשנ”ו-1995) 305 מצמצם ההיתר להבאת ראיות לסתור למקרה בו קיים ממצא רפואי במועד הבדיקה ואשר לא הובא בפני הוועדה הרפואית.

12. הפסיקה נמנעה מהתרת הבאת ראיות לסתור אף מקום בו הוברר כי תיק רפואי של נפגע לא עמד נוכח עיני הוועדה הרפואית בעת קביעת הנכות הרפואית וכי באותו תיק רפואי נכלל מידע רלבנטי על מעורבות בתאונות דרכים קודמות לתאונה ועל תלונות דומות לאילו שהועלו בפני הוועדה הרפואית הנוכחית. הפסיקה הדגישה כי אין די להראות (לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור) כי נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות אלא יש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח היתה קביעתה משתנה (בר”ע (ת”א) 1679/04 אליהו נ’ לינדן (אתר נבו מיום 23.1.05) ויישומה – ת”א (ת”א) 92770/98 שושני נ’ אבנר (אתר הרשות השופטת, מיום 5.1.06) ו- בש”א (ת”א) 160334/06 ביטוח ישיר נ’ אסתר עטיה (אתר הרשות השופטת מיום 10.5.06) ועוד).

מן הכלל אל הפרט
13. עיון במסמכים, אשר צורפו לבקשה מעלה, כי מדובר במסמכים מעטים ודלים ביותר, הכוללים בעיקרם, את תלונותיו של התובע על כאבים בצוואר ובגב התחתון. מסמכים אלה, גם לו עמדו נוכח עיני ועדת העררים, ספק רב, באם היה בהם, כדי לשנות, לבטח את קביעתה.

מאידך עצם קיומה של תאונה נוספת, הקודמת בחודש לתאונה, עם פגיעות זהות, לפגיעה, שבגינה נקבעה לתובע נכות על-ידי הוועדה, בהחלט היתה יכולה להשפיעה על מסקנות הוועדה.

במסמכים שעמדו נוכח הוועדה אין עדות וזכר לתאונה הנוספת. התובע בעצמו לא טרח לציין זאת בפני חברי הוועדה/הוועדות, זאת חרף סמיכות המועדים, שבין שתי התאונות והדמיון, שבין התלונות מצידו של התובע, בגין כל אחת מהן (ראה למשל סעיף 17 לדו”ח הוועדה הרפואית).

14. בנסיבות אלה, השתכנעתי כי נפל פגם מהותי בהליך קביעת הנכות ביחס לתאונה וקמה הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור. הבקשה מתקבלת. כתב מינוי מומחה יוצא בנפרד.”

ב- בש”א (ת”א-יפו) 164512/08 {עזבון המנוח צ’שיקיס פבל ואח’ נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב (“הפול”) ואח’, תק-של 2008(4), 4922 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:
“1. בפני בקשה מטעם התובעים (להלן: “המבקשים”) להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) מיום 11.7.06, אשר קבעה כי למנוח צ’שיקיס פבל, נכות בשיעור 10% בתחום הנפשי, כתוצאה מתאונת מיום 16.7.02. כן עותרים המבקשים בבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה.

2. רקע עובדתי
כנטען בכתב התביעה, התובע 1 הינו עזבונו של המנוח צ’שיקיס פבל ז”ל, אשר נפגע בשתי תאונות דרכים, כמשמען בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975, הראשונה מיום 28.2.02 (להלן: “התאונה הראשונה”) והשניה מיום 16.7.02 (להלן: “התאונה השניה”). בתאונה הראשונה נפגע בראש, סבל מאבדן הכרה, אמנזיה, שבר בעצם הפירמידה מימין. בתאונה השניה סבל משבר באגן ובשוק ימין.

המנוח הגיש תביעה לפיצוי בגין התאונות, עובר לתביעת העזבון, נשוא בקשה זו. תביעתו נדונה בפני בית-משפט השלום בהרצליה, במסגרתה מונו ד”ר אריה קוריצקי כמומחה בתחום הנוירולוגיה ופרופ’ גרשון וולפין, כמומחה בתחום האורטופדיה. כעולה מן המסמכים, התביעה לא נתבררה גופה.
ד”ר קוריצקי קבע כי למנוח נותרה, כתוצאה מן התאונה הראשונה, נכות זמנית בשיעור 30% למשך שלושה חודשים וכן 2.5% נכות צמיתה לפי סעיפים 34א’ ו-ב’ (מותאם).

ד”ר וולפין קבע לתובע נכות אורטופדית בשיעור 35.12% (משוקלל).

התאונה השניה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המל”ל. התובע פנה בתביעת נכות. וועדה רפואית מיום 7.11.06 קבעה כי למנוח נותרה נכות משוקללת בשיעור 35.2% (משוקלל):

20% בגין הפגיעה בירך לפי סעיף 48(1)(ו) לתקנות המל”ל,

10% בגין הפגיעה בשוק עם הגבלה בתנועות הקרסול הימני, לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות המל”ל,

10% בגין הפגיעה בתחום הנפשי לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל”ל,

ו- 0% בתחום האורולוגי בגין תלונות על הפרעה בתפקוד המיני.

קביעת הנכות בתחום הנפשי התבססה על בדיקת התובע על-ידי מומחה רפואי מטעם המל”ל בתחום הפסיכיאטריה, ד”ר פרחאת כמאל מיום 7.9.05, אשר קבע כי נותרה לו נכות נפשית בשיעור 10%, בגין התאונה השניה.

בשל מצבו הנפשי, החל התובע בטיפול פסיכיאטרי בחודש פברואר 2005.

ביום 17.12.06, הגיע המנוח למטווח, הצליח לחטוף את נשקו של מדריך הירי במקום, ירה בראשו ושם קץ לחייו.

כעת, עותרים המבקשים בבקשה להתיר להם להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל באשר לתחום הנפשי, בטענה כי חלה החמרה במצבו הנפשי של המנוח, לאחר שהלה נבדק על-ידי המומחה מטעם המל”ל ומשכך, יש להתיר הבאת ראיות לסתור קביעה זו.
3. טענות הצדדים
לטענת המבקשים, המנוח נבדק על-ידי פסיכיאטר מטעם המל”ל וזה קבע ביום 7.9.05 כי נותרה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, בגין הפרעות אישיות על רקע הפגיעה בתאונה השניה. חוות-דעתו של המומחה נתקבלה על-ידי הוועדה הרפואית של המל”ל, רק ביום 11.7.06, כעשרה חודשים לאחר שנבדק על-ידי המומחה.

לטענתם, במהלך הזמן שחלף מיום הבדיקה על-ידי המומחה, חלה אצל המנוח החמרה קשה במצבו הנפשי, טענה הנסמכת על הטיפול הפסיכיאטרי שקבל ועל הנסיבות הטראגיות של התאבדותו של המנוח.

מתיקו הפסיכיאטרי עולה כי המנוח פנה לרופא הפסיכיאטר המטפל, ביום 14.12.06 – שלושה ימים לפני התאבדותו, התלונן בפניו על הפרעת רגש, מתח, עצבנות, מצב רוח ירוד, פחד שעלול לעשות משהו, לתקוף מישהו. המנוח מסר על מצוקה נפשית ועל רצון להיות מטופל במסגרת בית-חולים פסיכיאטרי.

לטענת המבקשים, השתלשלות העניינים בענייננו של המנוח, מצדיקה מתן היתר להבאת ראיות לסתור וזאת לאור שינוי הנסיבות המהותי שחל מאז קביעת הוועדה ואף מאז קביעת המומחה מטעמה.

כמו-כן, טוענים המבקשים כי כיוון שהמנוח שם קץ לחייו, אין ליורשיו הזכות לפנות למל”ל בתביעת החמרת מצב מכיוון שאין הם נחשבים תלויים בנפגע בעבודה ולפיכך הדרך היחידה בה יוכלו למצות זכויותיהם הינה על-ידי מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

לחילופין, טוענים המבקשים כי הואיל והמנוח נפגע בשתי תאונות דרכים בתאריכים קרובים, הרי שיתכן והתאונה הראשונה תרמה תרומה משמעותית לנכותו הפסיכיאטרית של המנוח ומשכך, מבקשים להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה שכן התאונה הראשונה הינה תאונת דרכים שאינה תאונת עבודה.

4. הנתבעים (להלן: “המשיבים”), מתנגדים לבקשה.

לטענת המשיבים אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור ולמנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה שכן אי-אפשר למנות מומחה לאדם שנפטר, הואיל והמומחה לא יכול לחוות-דעתו על מצבו של אדם מבלי שבדק אותו תחילה. הדבר מקבל משנה-תוקף כאשר עסקינן בתחום הפסיכיאטריה, בו לשיחה ולבדיקה של הנבדק המשמעות הגדולה והחשובה ביותר בהליך מתן חוות-הדעת.

לטענתם, בכתב התביעה אשר הוגש לבית-משפט השלום בהרצליה, ובבקשה למינוי מומחים אשר צורפה לו, לא נתבקש מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה ואף במסגרת משא-ומתן בין הצדדים, לא הועלו, בכל שלב, בקשה או הערה בדבר מינוי מומחה בתחום כאמור.

לטענת המשיבים, אין כל משמעות לקביעת המל”ל במסגרת התביעה דנן ומשכך מתייתרת הבקשה להבאת ראיות לסתור כיוון שהמנוח בחר לנהל תביעתו במסלול לפי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: “חוק הפלת”ד”), ולא במסלול לפי סעיף 6ב. לאחר הגשת תביעתו של המנוח בבית-המשפט בהרצליה נוהל משא-ומתן ומונו מומחים רפואיים, כך שקביעת המל”ל איננה קביעה על-פי דין ומשכך אין להתיר הבאת ראיות לסתור אותה, זאת כיוון שמרגע שמתקבלת חוות-דעת רפואית של מומחה מטעם בית-המשפט, היא זו שתחייב ולא קביעתו של המוסד לביטוח לאומי.

זאת ועוד, לטענת המשיבים, המנוח שם קץ לחייו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה השניה ומשכך אין כל קשר בין התאונות לבין מצבו הנפשי ואף החומר הרפואי שצורף לבקשה לא מעלה קיומה של החמרה במצבו.

המבקשים השיבו לתגובת המשיבים.

בתשובתם טענו המבקשים כי במועד ההסכמה בדבר מינוי מומחים רפואיים בתיק אשר נדון בבית-המשפט בהרצליה, לא נתגבשה ראשית ראיה לקיומה של נכות רפואית בתחום הפסיכיאטריה ורק בפברואר 2005, עקב התדרדרות מצבו הנפשי, החל המנוח בטיפול ומעקב אצל הפסיכיאטר ד”ר גולדין ולדימיר.

5. דיון ומסקנות
סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע כדלקמן:
‘6ב. נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

המגמה הראויה בכל הקשור להבאת ראיות לסתור במובן סעיף 6ב הנ”ל, היא מגמת צמצום ההיתר להבאת ראיות לסתור, שהרי כל מטרתו של סעיף 6ב הינה קיצור ההליך שבפני בית-המשפט, והימנעות מהקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. על-כן היתר שכזה, המתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור, יינתן בנסיבות חריגות ויוצאות דופן.

יפים לעניין זה דבריו של השופט ת’ אור ב- ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991):

‘… כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי – גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור – כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת. אכן פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב, ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד.’

ההלכה בנושא זה של “הבאת ראיות לסתור” על-פי הוראות סעיף 6ב סיפא לעיל הינה ברורה ומושרשת.

ב- בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ ואח’, פ”ד לט(4), 509 (1985), נקבע כי הטעמים המיוחדים בגינם ניתן יהיה להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור מתחלקים לשני סוגי טעמים:

‘(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית-המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון, תרמית, קל וחומר – בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).
(ב) טעמים עובדתיים – כבדי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.’

6. במקרה דנן, סבורה אנוכי כי המבקשים השכילו להצביע על נסיבות עובדתיות יוצאות דופן אשר יש בהן כדי להראות על שינוי מהותי במצבו של המנוח מאז שנבדק לאחרונה, ועד לסופו הטרגי, טעמים אשר עשויים להצדיק הבאת ראיות לסתור לטענתם. אין ספק, כי בשלב כלשהו חלה החמרה דרסטית במצבו.

ממועד בדיקתו של המנוח על-ידי פסיכיאטר מטעם המל”ל ועד המועד בו נתקבלה חוות-דעתו על-ידי הוועדה הרפואית של המל”ל, חלפו 10 חודשים ולאחר הדיון בוועדה הרפואית של המל”ל ואימוץ חוות-הדעת חלפה תקופה נוספת במהלכה טוענים המבקשים כי חלה החמרה נוספת במצבו הנפשי, החמרה אשר הביאה בסופו של יום להתאבדותו של המנוח. החמרה זו מהווה טעם המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל”ל.

עיון במסמכים אשר צורפו לכתב התביעה מלמד כי המנוח שב והתלונן על מצבי רוח, עצבנות יתר ונדודי שינה. כך למשל, מופיע בתיעוד הרופא המטפל ד”ר שטיבלמן שוויה מיום 21.6.05: ‘החולה במצב לא טוב כמו קודם: ‘סובל מנדודי שינה עצבנות יתר לנוסף טיפול הוא מקבל גם recital במעקב פסיכיאטרי. מתלונן על כאבי ראש שחוזרים’, ובתעוד מיום 18.1.05: ‘תלונות על כאבי ראש סחרחורות נידודי שינה. עצבנות יתר. יש לציין ירידה במצב רוח למרות שמקבל 15MG TRANXAL פעמיים ליום… יש רושם שנמצא במתח נפשי תמיד’.

7. המנוח נטל את חייו ביום 17.12.06. עצם המעשה הטרגי מצביע על החמרה ממשית במצבו הנפשי, לאחר בדיקתו על-ידי מומחה המל”ל. על שאלת הקשר הסיבתי בין ההחמרה במצבו הנפשי של המנוח, שהביאה להתאבדותו לבין התאונה, יכול להשיב מומחה בתחום הפסיכיאטריה, על סמך עיון במסמכים הרפואיים ותלונות המנוח בפני רופאיו המטפלים.

8. יפים לעניין זה דבריו של השופט ת’ אור ב- ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 82, 83 (1991):

‘… על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד, ועד לדיון בבית-משפט. מקרה אחר הוא כשבפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, שלו היו בפניה בוודאי היו מביאים לתוצאה שונה. אין זו כמובן רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית-המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסבות יוצאות דופן יותר הדבר…’

וכן דבריו של כב’ השופט י’ טירקל ב- ע”א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח נ’ אהרון מלצר ואח’, פ”ד נג(1), 616, 617 (1999):

‘… ראוי לציין כי אחד השיקולים להתיר הבאת ראיות לסתור הוא “כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה…’

9. אשר לטענת המשיבים בדבר היעדר האפשרות לבדוק את המנוח והיעדר היכולת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה להתרשם ממצבו, הנני סבורה כי טעם זה אינו מצדיק דחיית הבקשה, כשלעצמו.

אומר כב’ השופט ב’ ארבל ב- בר”ע 1912/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח מוחמד סולטאן ז”ל (לא פורסם):

‘אשר לטענת המבקשת כי מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי אשר חוות-דעתו תקבע את נכותו של המנוח בתיק, בלא אפשרות לבודקו למרבה הצער, תחטא את האמת.
מסכים אני לטענה כי המצב כיום איננו המצב האידיאלי, משום שהפסיכיאטר שמונה על-ידי בית-המשפט ייאלץ לקבוע מסקנותיו רק מעיון במסמכים ומבלי שיתאפשר לו לבדוק את המשיב, אך אם לא תתאפשר בדיקה זו, תחטא קביעת הוועדה לאמת, משום שפניה לא הונחו כל המסמכים הרלבנטיים בנושא זה.
בתחום הפסיכיאטריה קיימת חשיבות מכרעת להתרשמותו של הפסיכיאטר מן הנבדק, אך קיימת גם חשיבות לנתונים אובייקטיביים אשר אותם יהיה ניתן לדלות מן החומר הרב, אשר קיים בידי המשיבים. הפסיכיאטר עצמו לא יוכל במצב דברים זה לשוחח עם המנוח, אך בחומר הרפואי הקיים, קיימות הערכות והתרשמויות של רופאים פסיכיאטרים אחרים אשר בדקו את המנוח, והתרשמויות אלו עשויות לעזור לד”ר גרופר אשר מונה על-ידי בית-משפט קמא, להגיע למסקנותיו.’

לאור האמור לעיל, הנני סבורה כי יש להתיר במקרה דנן, הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, בדבר שיעור נכותו של המנוח, בתחום הפסיכיאטריה.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 68228/07 {אטיאס יעקב נ’ הכשרת הישוב חב’ לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2008(3), 19200 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת מיכל שריר:

“בפני בקשה מטעם הנתבעות להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי לעניין נכותו הצמיתה של התובע.

1. רקע עובדתי
א. כנטען בכתב התביעה נפגע התובע ביום 13.3.01 בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.

ב. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, וועדה רפואית מטעמו קבעה כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) והגדילה הנכות על-פי תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל)

כמו-כן קבעה הוועדה הרפואית כי למשיב לא נותרה כל נכות רפואית בתחומי הנוירולוגיה וה- א.א.ג.

ג. הנתבעות עותרות לסתור החלטת הוועדה בדבר קיומה של נכות רפואית בתחום האורתופדיה.

2. טענות הצדדים
א. לטענת הנתבעות נקבעה החלטת הוועדה הרפואית של המל”ל בטעות וזאת משלושה נימוקים:

1) בפני הוועדה לא הוצגו כל העובדות בקשר למצבו הרפואי של המשיב, עובר לתאונה ולאחריה ולא ניתנה התייחסות למצב הרפואי העשיר עובר לתאונה ולאחריה.

2) בחירתה של הוועדה הרפואית לסמוך על חוות-דעת שהוצגה לה מטעם המשיב פוגמת בתוקף קביעתה.

3) חרף סירובו של המשיב להיבדק במסגרת הוועדה הרפואית מיום 19.10.03, הותירה הוועדה על כנה את הנכות שנקבעה לו וזאת מחמת הספק.

ב. לטענת הנתבעות, עובר לתאונת הדרכים נשוא התביעה, היה התובע מעורב בתאונת דרכים ביום 6.3.94 בה נחבל במנגנון צליפת שוט. כמו-כן מדגישות הנתבעות קיומו של תיעוד ענף בדבר תלונות התובע על כאבי צוואר ואת קיומן של תוצאות בדיקת .C.T צווארי אשר הדגימה פריצת דיסק ובלטי דיסק בחוליות הצוואריות.

לטענתן, מעיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות במל”ל עולה, כי לא הונח בפני הוועדות הרפואיות המידע בדבר הרקע הרפואי של המשיב, לרבות מעורבותו בתאונת דרכים בשנת 1994, אלא רק בפני הוועדה שהתכנסה ביום 6.1.02, אשר התעלמה מהפגיעה האמורה בתאונה.

ג. לטענת הנתבעות מפרוטוקול הישיבה מיום 9.6.02 עולה, כי המשיב הניח בפניה של הוועדה חוות-דעת אורתופדית מטעמו ומשכך זכה ליתרון הנשלל ממנו על-פי הוראות סעיף 6(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לנפגעי תאונות דרכים.

ד. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי הנכות שנקבעה, נקבעה אך מחמת הספק: ‘מבחינה אורתופדית לאור התנגדות הנבדק אין אפשרות להעריך נכות בעמ”ש צווארי לכן הוועדה מחמת הספק משיארה את הסעיף שנקבע ולא מפחיתה מנכותו למרות הסירוב להיבדק’ (פרוטוקול הוועדה הרפואית של המל”ל מיום 19.10.03).

מכאן שההליך בפני הוועדה הרפואית שהמל”ל היה נגוע בפגם מהותי ועל-כן יש למנות מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, אשר יחווה דעתו בדבר נכותו הרפואית הצמיתה של המשיב בתחום האורתופדיה.

ה. התובע מתנגד לבקשה.

לעניין עברו הרפואי, טוען התובע כי תאונת הדרכים משנת 1994 הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה וועדה רפואית של המל”ל קבעה כי לא נותרה לו כל נכות רפואית בגינה.

ו. לטענת התובע, הוועדה הרפואית לא הסתמכה רק על האמור בחוות-הדעת האורתופדית שהניח בפניה בלבד, אלא הפעילה שיקול-דעת, בדקה ועיינה במסמכים הרפואיים. לא רק זאת, אלא שבמסגרת דיון הוועדה הרפואית מיום 9.6.02, נערכה בדיקה קלינית על-ידי חבר ועדת הערר, לאחריה נקבע שיעור הנכות האורתופדית בגין התאונה.

ז. הנתבעות השיבו לתגובת התובע וטענו כי החלטת הוועדה הרפואית של המל”ל בדבר תאונת הדרכים משנת 1994 אינה מהווה קביעה על-פי דין בתביעה הנדונה. זאת ועוד, לטענתן, על-פי המסמכים הרפואיים החל משנת 1994 ועד לשנת 2000 התלונן התובע על כאבים והגבלות בעמוד השדרה הצווארי גם לאחר קביעת הוועדה הרפואית.

לטענת הנתבעות הוועדה אימצה את חוות-הדעת במלואה ומשסרב התובע להיבדק על-ידי חברי הוועדה, הותירה הוועדה את הנכות על כנה, בהסתמך על חוות-הדעת שהוגשה מטעמו.

3. דיון והכרעה
א. כאמור בסעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”):

‘… בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

ב. נפסק כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין מיועד למקרים חריגים ומיוחדים:

‘המגמה הראויה בכל הקשור להבאת ראיות לסתור במובן סעיף 6ב הנ”ל, היא מגמת צמצום ההיתר להבאת ראיות לסתור, שהרי כל מטרתו של סעיף 6ב הוא קיצור ההליך שבפני בית-המשפט, והימנעות מהקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. על-כן היתר שכזה, המתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור, יינתן בנסיבות חריגות ויוצאות דופן.’ (ראה; בר”ע 2029/01 קרנית ואח’ נ’ יוסף חוסה גולדברג (פורסם בנבו)

בית-המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

1) טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות שעל-פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרה.

2) טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי המל”ל ועד לדיון בבית-המשפט.

ראה; בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חב’ לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חב’ לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495.

ג. ומן הכלל אל הפרט
1) מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל”ל מיום 6.1.02 עולה כי בפני הוועדה הונחו:

תעודה רפואית לנפגע בעבודה, מרופא המוסד, אישור אבחנות מצה”ל מיום 10.10.01, דו”ח מיון, סיכום מחלה מיום 13.3.01, תיק תאונה מיום 3.1994, חוות-דעת ד”ר גלזר מיום 19.11.01 וחוות-דעת ד”ר ז’וקניצקי מיום 12.12.01.

בפני הוועדה הלין המשיב בדבר כאבי צוואר המקרינים לכתף ימין ובדבר כאבי ראש ולחץ ואטימות באוזניים.

במסגרת הישיבה בוצעה בדיקה קלינית:

‘בבדיקת עמ”ש צווארי ללא עיוות, אין פיתול… אם כי מתלונן על כאבים. ב- C.T. מיום 14.3.01 אין להכיר בשבר. במיפוי עצמות מצויין בתיקו הרפואי קיימת בליטה קלה ב- C3.

ובפרק הסיכום קבעה הוועדה כי למשיב לא נותרה כל נכות בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה וה- א.א.ג.’

2) המשיב הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

בפני הוועדה הרפואית לעררים, אשר התכנסה ביום 9.6.02, הונחו המסמכים הבאים:

סיכום אשפוז מיום 14.3.01, תעודת חדר מיון מבית החולים אסף הרופא מיום 12.7.01, תעודת חדר מיון נוספת מיום 27.8.01, בדיקה אודיולוגית מיום 14.11.01 ותדפיס תיק קופת חולים.

על-פי פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים, בוצעה לתובע בדיקה קלינית:

‘בדיקה אורטופדית: הגבלה קלה בתנועות עמ”ש צווארי לכל הכיוונים, רגישות על פני הזיזים… של עמ”ש צווארי לכל אורכו. רגישות במקום החיבור של שרירי הצוואר לעורף מצד ימין.’

בפרק הסיכום והמסקנות, קבעה הוועדה כי למשיב נותרה נכות בשיעור 10%, בגין מצב לאחר חבלה מסוג צליפת שוט. כמו-כן, ציינה הוועדה כי לאחר שעיינה בחוות-דעתו של ד”ר ביין, מטעם המשיב, החליטה לקבל מסקנותיו, כך שקיבלה הערר בתחום האורתופדיה ודחתה הערר בתחומי הנוירולוגיה וה- א.א.ג.

3) בפני ועדה רפואית אשר התכנסה ביום 19.10.04, לצורך דיון בתקנה 36 הונחו המסמכים הבאים:

דו”חות הוועדות הרפואיות של המל”ל, אישור החמרה מיום 4.9.03, חוות-דעתו של ד”ר ביין מיום 2.6.02 ופענוח בדיקת C.T. מיום 26.4.02.

המשיב סרב להיבדק על-ידי חבר הוועדה הפוסקת ד”ר רובינסון, שכן טען כי:

‘אם הבודק ינסה להזיז את הראש יחמיר הכאב בצוואר”. כן צויין כי על-פי ממצאי בדיקת MRI של עמ”ש צווארי מיום 27.6.03, הודגמו שינויים ניווניים על רק בלט אנולוס C3-C4,C2-C3,C4-C5,C5-C6.’

בפרק הסיכום והמסקנות, החליטה הוועדה להשאיר הנכות על כנה, למרות סירוב המשיב להיבדק.

4) מעיון בפרוטוקולים הוועדות הרפואיות של המל”ל, עולה כי בפני הוועדות הרפואיות הונחו תיקו הרפואי של המשיב מקופת החולים ותיק תאונת הדרכים הקודמת משנת 1994. לא זו אף זו אלא שבניגוד לטענת הנתבעות הוועדותה רפואיות שבו ובדקו התובע, בדרג הראשון וכן בערר כעולה מהפרוטוקולים, התובע סירב להיבדק בוועדה אשר התכנסה לצורך תקנה 36 ונימק סירובו כחשש מכאב, רק אז החליט חבר הוועדה להשאיר הנכות שנקבעה על-ידי ועדת הערר, מחמת הספק.
מאידך, עיון בפרוטוקולים לא מלמד על כל משקל שניתן למסמכים הרפואיים שמקורם עובר לתאונה נשוא התביעה ובדבר המצב לאחר תאונת הדרכים משנת 1994.

5) על-פי מסמכים רפואיים אשר צורפו לוועדה, התלונן התובע על כאבי צוואר עוד קודם לתאונת הדרכים, נשוא התביעה, כמו למשל במסמך שהופנה אל הרופא המטפל ואל הרופא התעסוקתי, נרשם כי בבדיקת .C.T עדכני נמצאה פריצת דיסק פורמולנית L1-S1, בבדיקת רנטגן של עמוד השדרה הצווארי מיום 30.4.1995 נמצא כי קיים ישור יתר של עמוד השדרה הצווארי ובביקור המשיב אצל רופא מטפל ביום 23.7.2000 נרשם: ‘סובל ממחלת דיסק עמ”ש מותני וצווארי, טיפול אורתופד ממושך כאב גב ממושך…’.

מחד הונח התיק הרפואי של המשיב בפני הוועדה הרפואית של המל”ל מדרג ראשון ומאידך, עיון בפרוטוקולים לא מורה על כל משקל שניתן למסמכים הרפואיים ולמצבו לאחר תאונת הדרכים משנת 1994 ולאפשרות קיומה של נכות רפואית בעמוד השדרה הצווארי, עובר לתאונה נשוא התביעה.

6) לפיכך ומבלי לדון בשאלת המשקל שניתן לחוות-הדעת אשר הונחה בפניה של הוועדה ובשאלת החלטת הפוסק להותיר הנכות על כנה מחמת הספק, הנני סבורה כי יש להתיר הבאת ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית של המל”ל בעניינו של המשיב, בתחום האורתופדיה.

למסמכים מעברו של המשיב יש חשיבות ומשקל בקביעת הקשר הסיבתי בין נכותו לבין התאונה, ובהחלט ייתכן כי מסקנת הוועדה הרפואית היתה שונה לו לקחה בחשבון, בין יתר הממצאים, את מצבו הרפואי עובר לתאונה.
7) לפיכך דין הבקשה להתקבל.”

ב- בש”א (רח’) 1515/08 {וסילייב ילנה נ’ ניר רוזן ואח’, תק-של 2008(3), 9733 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת נירה דסקין:

“בפני בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”) על דרך של מינוי מומחים בתחום הפסיכיאטרי ו- אא”ג.

רקע
1. המבקשת, עובדת נקיון במקצועה, נפגעה לטענתה ביום 20.02.2005, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק.

2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, וביום 25.09.2006 קבעה ועדה רפואית – דרג ראשון – של המוסד לביטוח לאומי כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. על החלטה זו הגישה התובעת ערר ובועדה הרפואית לעררים נקבע כי לתובעת נותרה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10% בגין התאונה וכי לא נותרה לה נכות בתחום אא”ג.

טענות הצדדים
3. לטענת המבקשת יש להתיר לה להביא ראיות לסתור משני טעמים עיקריים:

ראשית, ועדת הערר לא התייחסה לבדיקת VNG-ENG מיום 21.09.2005 שלא עמדה לנגד עיני חברי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח. לטענת המבקשת מסקנת הוועדה כי לא נותרה לה נכות בתחום אא”ג התבססה על בדיקות שמיעה אשר היו תקינות אולם כאמור התעלמה מבדיקת VNG-ENG.

שנית, ישנה קביעה נוגדת של וועדה רפואית של אותו המוסד: במסגרת התביעה לנכות כללית נקבע כי לתובעת יש 27% נכות בתחום אא”ג ויש בכך כדי לעורר ספק בדבר הקביעה.

4. המשיבה 2 מתנגדת לבקשה. לטענתה אין מתקיימים בתביעה זו הטעמים המרכזיים למתן היתר, לא הטעמים המשפטיים, ולא הטעמים העובדתיים: שכן שוני בין קביעות רפואיות אינו בסיס להתיר הבאת ראיות לסתור. קביעת הוועדה לפי פרק הנכות הכללית אינה מתייחסת לקשר הסיבתי בין המצב הרפואי לבין אירוע התאונה (סעיפים יב, כד לתגובה). זאת ועוד לטענתה, ממצאי בדיקת ה- VNG-ENG מיום 21.09.05 לפיהם עליה משתית בא-כוח המבקשת את הבקשה, היו ידועות לכל הוועדות הרפואיות שבדקו את התובעת: ‘וודאי שהבדיקה האמורה היתה מונחת בפני כל הוועדות שבדקו את התובעת הן משום התובעת צרפה אותה לבקשתה, הן משום שיוצגה אותה שעה על-ידי באי-כוחה… והן משום שבעת בדיקותיה פרטה, פרונטלית ובעל-פה את כל תחלואיה וכל הבדיקות שעברה על-פי השאלות שהופנה אליה על-ידי הוועדה’ (סעיף כא לתגובה). ולבסוף בדיקת ה- VNG-ENG משתייכת גם לתחום הנוירולוגי ולכן יש בכך כדי להטעות עת היא מקושרת לתחום אא”ג (סעיף י לתגובה).

דיון
5. סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו בתאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב תביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה להביא ראיות לסתור את התביעה האמורה, אם שוכנע כי מן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.’

6. הלכה היא, כי רק במקרים נדירים ומיוחדים תותר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח הלאומי. בית-המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור בנסיבות חריגות. בקווים כלליים ניתן להצביע על שני טעמים מיוחדים בהתקיימם יתיר בית-המשפט הבאת ראיות לסתור:

טעמים משפטיים הכוללים התרשמות בית-המשפט כי בהליך הקודם נפל פגם מהותי כגון תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעיים; או טעמים עובדתיים כבדי משקל, ביניהם שינוי מהותי במצב התובע או גילוי נכות נוספת לאחר הקביעה.

רע”א 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ ואח’, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495 (להלן: “ריבלין”).

מן הכלל אל הפרט
7. עיינתי בבקשה, בתגובה, ובתשובות לה.

8. המבקשת מציינת כי הבדיקה האמורה לא עמדה לנגד עיני חברי הוועדה כעולה מפרוטוקולי הוועדה. המשיבה מציינת כי הבדיקה הוצגה בפני חברי הוועדה מכוח היותה מצורפת לבקשתה וחזקה כי כך נעשה הואיל וצורפה בקשתה, היא יוצגה ואף שטחה טענותיה בפני הוועדה. בעניין זה יודגש כי בבחינת דו”ח הוועדה ורשימת המסמכים שעמדו בפניה נעדר תיעוד לבדיקה נשוא הבקשה משום כך יש להניח בענייננו כי לא היתה הבדיקה בפני הוועדה.

יתרה מכך המשיבה טוענת שאין די בפער שבין הוועדות הרפואיות כדי להתיר הבאת ראיות לסתור תוך שהיא טוענת כי יש להבחין בין הוועדות השונות במוסד לביטוח לאומי.

עם זאת סבורה אני כי קביעה שונה של שתי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי עשויות לעורר ספק בדבר תוקף קביעת דרגת הנכות לפי פרק הנכות בעבודה שעה שלא נטען כי אירע דבר בין מועד הקביעה האחת לבין מועד הקביעה האחרת ראו לעניין זה דברי כב’ השופט א’ ריבלין ב- רע”א 8684/02 “סהר” חברה ישראלית לביטוח נ’ קדור מרזוק, תק-על 2002(4), 148, 149 (2002):

‘עצם קיומו של פער, ולו גם פער משמעותי, בין קביעת דרגת הנכות על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לבין ההערכה המשתמעת מחוות-דעת שערכו מומחים רפואיים מטעמו של הנפגע אינו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה.
שונה הדין במקרה זה בכל הנוגע לקביעת דרגת הנכות הכללית. אכן, קביעתה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי הדנה בתביעה המוגשת לצורך הכרה בנכות כללית, כשלעצמה, אינה קביעה על-פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
יש לנקוט גם זהירות בעת שבאים להקיש מקביעת דרגת הנכות הכללית לקביעת דרגת הנכות הקשורה בפגיעה בעבודה. השיקולים אותם מביאה בחשבון ועדת הנכות הכללית שונים מאלה אותם שוקלת הוועדה הרפואית הבוחנת את הפגיעה בעבודה. רף הזכאות הוא אחר וליקויי הבריאות המובאים בחשבון הזכאות – שונים הם.
יחד עם זאת, עשויה להיות, בנסיבות מסויימות, נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית. כך הדבר מקום בו יש בקביעה כזו כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. כך הדבר למשל, בהיעדר טענה שארע דבר בין מועד קביעת הוועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת הוועדה לענייני נכות כללית, שיש בו כדי לנתק את הזיקה הסיבתית שבין התאונה לבין הנכות (רע”א 696/95 בשארה נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (לא פורסם); רע”א 466/92 עברי ואח’ נ’ צמח, תק-על 92(2), 1733 (1992)). ההלכה לפיה קביעת דרגת נכות כללית על-ידי המוסד לביטוח לאומי עשויה, במקרים מסויימים, להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה, נשענת גם על העובדה ששתי הוועדות האלה הנן חלק מאותו מוסד – המוסד לביטוח לאומי (רע”א 4195/02 סהר-ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ ליפשיץ, פ”ד נו(5), 774 (2002)). שוני בלתי-מוסבר בין הקביעות של שתי הוועדות האלה עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה.’

בענייננו לא נטען כי בין קביעות הוועדות חל אירוע אשר יכול היה להשפיע על קביעת הנכות. משכך יש לכאורה בקביעת הוועדה הרפואית לפי פרק הנכות הכללית כדי להוות בסיס להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה לפי פרק נכות מעבודה.

9. לצד כל זאת יאמר כבר עתה כי בדיקת ה- VNG-ENG מיום 21.09.05 הנה בדיקה הקשורה בתחום הנוירולוגי וכך אף ממצאיה עומדים בזיקה לתחום זה, כפי שגורסת המשיבה בהסבירה את אחד מטעמיה להתנגדות לבקשת מינוי המומחים. אשר-על-כן אינני נעתרת לבקשת המבקשת נכון לשלב זה, למינוי מומחים רפואיים בתחום אא”ג ובתחום הפסיכיאטרי. מנגד מצאתי כי יש למנות מומחה מתחום הנוירולוגיה על-מנת שיתן דעתו ביחס לבדיקה האמורה כפי שאורה להלן.

10. לאור כל האמור אני מורה על מינויו של ד”ר רפאל וייץ, מרחוב אפשטיין 8 תל-אביב, כמומחה בתחום הנוירולוגי.”

ב- בש”א (ת”א-יפו) 161358/08 {הראל חברה לביטוח בע”מ נ’ ב’ מ’, תק-של 2008(2), 15943 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:

“1. בפני בקשה של הנתבעת/המבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה כי לתובע/המשיב, נכות של 40% בתחום הנוירולוגי, ולמינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, על-ידי בית-המשפט.

2. רקע עובדתי
ביום 16.8.05 נפגע המשיב בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.

ממקום התאונה פונה המשיב לבית החולים ‘קפלן’, שם אובחנה חבלת ראש וצוואר וצלצולים ורעשים באוזניים. בעקבות תלונותיו הופנה לבדיקת מומחים בתחום ה- א.א.ג והאורטופדיה. מומחה בתחום הא.א.ג. המליץ על בדיקת שמיעה ומומחה בתחום האורטופדיה איבחן הגבלות בתנועת הצוואר ופגיעה מסוג “וויפלש”.

ביום 8.3.06 אושפז המשיב בבית-חולים ‘קפלן’ לאחר אירוע של אבוד הכרה והתנתקות עם נפילה ואיבוד שליטה על הסוגרים. בבדיקת נוירולוג אובחנה אפילפסיה והמשיב נשלח להמשך בדיקות ומעקב נוירולוג.

3. התאונה הוכרה על-ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה. ביום 23.7.06, קבעה הוועדה הרפואית של המל”ל כי נותרה למשיב נכות זמנית של 60% מיום 15.11.05 ועד 31.3.07.

לכתב התביעה, צירף המשיב בקשה למינוי מומחים בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה, ה- א.א.ג. והפסיכיאטריה, לאור העובדה כי בשלב בו הוגשה התביעה טרם נקבעה לו נכות יציבה במל”ל.

בהחלטתי מיום 27.3.08, הורתי כי על המשיב להבהיר באם נסתיימו ההליכים במל”ל והאם קיימת קביעה על-פי דין. ביום 1.4.08, הגיש המשיב הודעה לפיה ביום 15.11.07, קבעה הוועדה הרפואית של המל”ל כי נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור 86%, בגין התאונה נשוא התביעה, לפי הפירוט הבא:

40% בגין התקפים אפילפטיים, לפי סעיף 30(5)II(ג) לתקנות המל”ל.

10% בגין טינטון לפי סעיף 72(4)(ד)II לתקנות המל”ל.

20% בגין הפרעה הסתגלותית, לפי סעיף 34(ג) לתקנות המל”ל.

סה”כ 56% נכות קלינית עקב התאונה, ובתוספת תקנה 15 במלואה – נכות בשיעור 86%.
קביעת המל”ל מחייבת על-פי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בבקשה דנן, עותרת המבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית ככל שהדבר מתייחס לנכות הנוירולוגית בלבד.

4. טענות הצדדים
לטענת המבקשת, אין קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לנכות שנקבעה למשיב בתחום הנוירולוגי.

לטענתה, החלטת הוועדה הרפואית של המל”ל, נתקבלה על סמך תיעוד דל המתייחס למצב המשיב לאחר התאונה בלבד ואין כל התייחסות לעבר הרפואי של המשיב. מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית במל”ל עולה כי לדעת המומחים, המשיב סובל מאירועים של התנתקויות מהסביבה מאז התאונה בלבד וכי היה בריא עד אוגוסט 2005.

המבקשת טוענת כי עיון בתיקו הרפואי של המשיב אצל הפסיכיאטר המטפל, ד”ר אלכס למברג, תיק שלא עמד בפני המל”ל, מגלה כי המשיב סבל מהתקפי ניתוק ובלבול שנים לפני התאונה, כעולה מן המסמכים הבאים:

– בתיעוד לאחר בדיקה מיום 5.3.2004, ציין ד”ר למברג כי המשיב במעקב ומטופל בטגרטול פעמיים ביום;

– בתיעוד בדיקה מיום 5.9.04, ציין ד”ר למברג; “לפני 17 שנים “ניתוק” ו”בלבול”, התחיל לעשות התקפים מספר שנים… ‘ד”ר מנוחין-1996, התחיל בשבילו טגרטול. מאז נוטל מסודר טגרטול, לא היו התקפים EPYLEPTIA… מדי פעם מרגיש כמו התכווצויות של שריר… עם נדנוד של יד ימין’;

– במכתב שהפנה ד”ר למברג לרופא המשפחה המטפל, מיום 9.2.05, ציין כי: ‘התחיל טיפול בטגרטול. כ-18 שנה לאחר מצב של בלבול ותנועות סטריוטיפיות. כנראה מדובר ב-PETIT MAL, אך אין אבחנה מדוייקת’.

לטענת המבקשת, אף מעיון בתיקו הרפואי של המשיב בקופת החולים, עולה כי למשיב עבר רפואי אליו לא התייחסה הוועדה הרפואית במל”ל, במסגרת הערכת שיעור הנכות בגין התאונה.

כך למשל, מפנה המבקשת למסמך מקופת החולים מיום 21.1.97, בו נכתב כי ‘לפי דבריו מספר שנים סובל מהתקפים של אי-שקט בלווי חוסר התמצאות. עבר בירור בשנת 1994 כולל EEG ו-CT ראש-ללא ממצא. בדיקה נוירולוגית תקינה’.

לאור המסמכים הללו והממצאים הכלולים בהם, טוענת המבקשת כי הוועדה הרפואית לא ידעה על שימוש המשיב בטגרטול, שהיא תרופה נגד התקפים אפילפטיים, במשך 8 שנים עובר לתאונה ולפיכך, ניתנה החלטתה בדבר שיעור הנכות הנוירולוגית, על סמך הנחה מוטעית לפיה התקפי הניתוק והבלבול החלו רק לאחר התאונה.

5. המשיב מתנגד לבקשה.

לטענת המשיב, לאחר אירוע התאונה, ביום 8.3.06, הובהל לבית החולים קפלן וזאת לאחר שחווה אירוע של התנתקות מהסביבה, איבוד הכרה, נפילה וחבלת ראש. לטענתו, איבד ההכרה למשך 15 דקות כאשר במהלכן, איבד שליטה על הסוגרים, משך לשונו והעלה קצף בפיו. בדיקות שבוצעו במסגרת בית החולים העלו ממצא היפרדנסי בגג ארובת עין ימין, EPILEPSY POST TRAUMATIC ו-POSITIONAL VERTIGO.

לטענתו, המבקשת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה הרובץ עליה שכן לא הצביעה על נסיבות יוצאות דופן שבגינם מוצדק להתיר לה להביא ראיות לסתור.

לטענת המשיב, המסמכים הרפואיים שצויינו וצורפו לבקשה, כתיעוד שלא עמד בפני הוועדה הרפואית של המל”ל, הינם בעיקרם בדיקות שבוצעו על-ידי ד”ר אלכס למברג, פסיכיאטר מומחה, כך שאין בבקשה ממצאים לעניין מצבו הנוירולוגי טרם קרות התאונה.

אשר לטענת המבקשת כי טופל משך שמונה שנים עובר לתאונה בתרופה בשם טגרטול, טוען המשיב כי מדובר בתרופה לטיפול בפרכוסים (“מחלת הנפילה”) אך מלבד זאת משמשת התרופה גם לטיפול בחולים במחלה דו-קוטבית (“מאניה-דיפרסיה”) כתוספת לליתיום לייצוב מצב הרוח בעת התקף מאני ולצורך מניעת התקפים חוזרים, להרגעה של חולים הסובלים מהתפרצויות אלימות וכתוספת לתרופות נוגדות דיכאון.

אשר לאירוע הבלבול והניתוק, טוען המשיב כי לפני שנים רבות חווה אירועים מסוג זה, אך בשום מסמך לא היתה עדות לכך כי הרופאים הבודקים אבחנו את בעייתו של המשיב באופן חד-משמעי, כבעיה נוירולוגית. זאת ועוד, לטענתו, בבדיקת EMG ו-CT שבוצעו עובר לתאונה, לא נמצאה כל בעיה נוירולוגית.

כמו-כן, טוען המשיב כי על סמך מסמך ביקור אצל הרופא המטפל ד”ר בוריס לדיזינסקי, מומחה ברפואה ראשונה/כללית, ניתן מרשם לתרופה טגרטול, לאור האבחנה כי הינו סובל מatypical depressive disorder, מסמך שיש בו כדי להוכיח כי לא קיבל התרופה על-מנת לטפל בהתקפים אפילפטיים, אלא בשל מצב נפשי.

6. המבקשת השיבה לתגובת המשיב.

בתשובה, טענה המבקשת כי על סמך התגובה, אין מחלוקת על כך שהמסמכים האמורים בבקשה לא הועמדו בפני הוועדה הרפואית במל”ל וכי הוועדה לא היתה מודעת למצבו הרפואי של המשיב, עובר לתאונה.

אשר לטענתה המשיב כי התרופה “טגרטול” שימשה לטיפול במצב נפשי ולא לטיפול בבעיה נוירולוגית, טוענת המבקשת כי אם קיימים שימושים נוספים לתרופה, הם אינם רלבנטיים, שכן התרופה במקרה הנדון ניתנה בשל התופעות הנוירולוגית המתוארות במסמכים שצויינו בבקשה.

7. דיון ומסקנות
כאמור בסעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975:

‘… בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

נפסק, כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין מיועד למקרים חריגים ומיוחדים.

בית-המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

(1) טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות שעל-פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרה.

(2) טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי המל”ל ועד לדיון בבית-המשפט.

(ראה; בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חב’ לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495).

כבר נפסק כי:

‘המגמה הראויה בכל הקשור להבאת ראיות לסתור במובן סעיף 6ב הנ”ל, היא מגמת צמצום ההיתר להבאת ראיות לסתור, שהרי כל מטרתו של סעיף 6ב הוא קיצור ההליך שבפני בית-המשפט, והימנעות מהקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. על-כן היתר שכזה, המתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור, יינתן בנסיבות חריגות ויוצאות דופן.’ (ראה: בר”ע 2029/01 קרנית ואח’ נ’ יוסף חוסה גולדברג (פורסם בנבו))

8. ומן הכלל אל הפרט
מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל”ל מיום 23.7.06, עולה כי בפני הוועדה הונחו; דו”ח מיון מיום 16.8.06, סיכום אשפוז מיום 8.3.06, תוצאות בדיקת MRI מיום 14.5.06, כרטיס קופת חולים וחוות-דעת מומחה בתחום הא.א.ג מיום 13.6.06.

בפני הוועדה הלין המבקש כי מספר ימים לאחר התאונה, התחילו התקפי ניתוק, וביום 30.6.06 איבד הכרה וסבל מהתקף פרכוסי.

לפיכך, אשר למצבו הרפואי לפני אירוע התאונה, הונחו בפני הוועדה הרפואית של המל”ל, אך ורק כרטיס קופת החולים, שהינו חלקי בלבד. תיק הטיפולים אצל הרופא המטפל בתחום הפסיכיאטריה, ד”ר למברג, לא הונח בפני הוועדה, כך שיתכן והוועדה והמומחים מטעמה, לא ידעו על השימוש של המשיב בתרופת הטגרטול, במשך שנים עובר לתאונה.

פרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 8.5.07, מלמד כי בפני הוועדה הועמדו חוות-דעתו של ד”ר לאוניד מיום 26.3.07, ממצאי בדיקת ENG מיום 21.3.07 ודו”ח הוועדה הרפואית מיום 23.7.06, כך שגם בפני הוועדה העוקבת, לא הונחו מלוא המסמכים הנוגעים למצבו הרפואי של המשיב עובר לתאונה.

למסמכים מעברו של המשיב יש חשיבות ומשקל בקביעת הקשר הסיבתי בין נכותו לבין התאונה, ובהחלט ייתכן כי מסקנת הוועדה הרפואית היתה שונה לו ידעה על התקפי הניתוק והבלבול בעברו של המשיב ועל השימוש הממושך בטגרטול.

9. לפיכך, לאור העובדה כי בפני הוועדה הרפואית של המל”ל, לא הועמדו מלוא המסמכים הרפואיים מעברו והוועדה לא היתה מודעת למצבו הרפואי של המשיב ולטיפולים שקיבל בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה, הנני סבורה כי יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל בתחום הנוירולגי.

10. דין הבקשה להתקבל.”

7.6 מקרים בהם קיבל בית-המשפט חלקית את הבקשה והתיר להביא ראיות לסתור
ב- בש”א (חי’) 5148/07 {בשארה שמר נ’ ש.ו.ש. פחטר יבוא ושיווק ציוד בע”מ ואח’, תק-של 2007(3), 9262 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת ב’ טאובר:

“1. בפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בתחום האורטופדי ולמינויו של מומחה בתחום האורטופדי שיקבע את נכותו של מר בשארה שמר (להלן: “המבקש”) אשר נפגע בתאריך 29.1.01 בתאונת דרכים שארעה במסגרת העבודה.

2. המבקש טוען כי בעקבות התאונה אובחן בבית החולים בנצרת כסובל מכאבים בגב ומשבר אמצעי של ההמוריס הימני.
3. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר בדקה את המבקש קבעה למבקש ביום 12.3.02 נכות צמיתה בשיעור של 0%.

4. המבקש טוען כי מאז קביעת המוסד לביטוח לאומי חלה החמרה במצבו והוא סובל כיום מכאבי גב עזים, מהגבלה בתנועות הגב ומהגבלה בתנועות היד והכתף הימנית.

5. המבקש טוען כי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לא התייחסה לפציעה בגבו, כי נגרמה פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וכן החמרה במצבו לאחר קביעת הוועדה של המוסד לביטוח לאומי ועל-כן דין בקשתו להתקבל.

6. ש.ו.ש. פחטר יבוא ושיווק ציוד בע”מ והכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ (להלן: “המשיבות”) מתנגדות לבקשה. לטעמן, לא פעל המבקש למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ולא הגיש ערר על קביעת הוועדה ו/או תביעה להחמרת מצב. כן טוענות המשיבות כי המבקש פעל שלא כדין עת שצירף לבקשתו חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמו. המשיבות טוענות כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה.

7. המבקש לא צירף לבקשה מסמכים רפואיים מבית החולים בנצרת מיום התאונה. ממסמכים רפואיים של בית החולים בנצרת מיום 19.2.01 עולה כי התובע סבל משבר של ה-Medial condyle Rt Homerus והוא טופל בגבס. לתובע בוצע צילום עמוד שדרה מותני אשר פוענח כתקין.

8. בטופס 250 ציין המעביד של המבקש ביום 9.2.01 כי המבקש נפל מהמשאית ונפגע ביד ימין (שבר).
9. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע מעבודה מיום 18.2.01 צויין כי לדברי המבקש נפל ארצה ונפגע ביד ימין (שבר).

10. בתעודות רפואיות נוספות שניתנו למבקש צויין בכולן כי הינו סובל מכאבים ביד ימין, זולת בתעודה מיום 5.3.01 שם צויין בנוסף כי המבקש סובל גם מכאבים בגב תחתון.

11. בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 12.3.02 עולה כי המבקש התלונן בפני הוועדה אך על כאב במרפק ימין שמגיע עד לכף היד. לא הועלתה תלונה כלשהי מצידו של המבקש ביחס לכאב בגב תחתון.

12. מתיעוד רפואי שצורף על-ידי המבקש לאחר קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי עולה כי המבקש סובל מכאב ביד ימין “Neuropatic ain Rt Ulanar“ וכן מכאבים בכתף וזרוע ימין ומהגבלה בתנועה. בבדיקת אולטרה סאונד של כתף ימין שבוצעה למבקש ביום 19.5.04 צויין קיומו של קרע גדול בגיד INFRASINATUS בכתף ימין.

13. המבקש צירף לבקשה גם אישור רפואי מטעם ד”ר א’ ברוסקין אורטופד, שהינו למעשה חוות-דעת רפואית לכל דבר בתחום האורטופדי. בחוות-דעת זו מצויין כי לאחר קיבוע היד בגבס וקבלת טיפול פיזיוטרפי החל המבקש לסבול מכאבים בכתף ימין וכן אובחנה הגבלה בתנועות כתף ימין וקרע גדול בגיד הסופראספינטוס בצד ימין. בגין האמור מצא ד”ר ברוסקין לקבוע למבקש נכות רפואית בשיעור של 20%. יצויין כי בחוות-דעתו של ד”ר ברוסקין לא צויין דבר ביחס לטענות המבקש לכאבי גב ולא צויינו ממצאים רפואיים בהקשר זה כלל.
14. הרשות להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6(ב) לחוק הפלת”ד ניתנת במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן, אם בית-המשפט השתכנע שבנסיבותיו של המקרה מן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

15. בית-המשפט העליון הצביע על שני טעמים מיוחדים: הראשון, טעמים משפטיים הכוללים פגם מהותי בהליך שהתברר בפני המוסד לביטוח לאומי כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. השני, טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת (ראה ר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985)).

16. בעבר רווחה ההלכה לפיה הטוען להחמרה במצבו עליו לפנות בבקשה להחמרה למוסד לביטוח לאומי על-מנת לבחון את נכונות טענתו (ת”א (שלום-י-ם) 57/91 אלין חנא נ’ קרנית ואח’ (לא פורסם); ר”ע 676/86 יואב אלוש נ’ אררט חברה לביטוח בע”מ, תק-על 87(1), 530 (1987) ו- רע”א 54/88 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ גרינשפן אליעזר, פ”ד מב(1), 169 (1988)).

17. לאחרונה נסתמנה גישה שונה בפסיקה שביטוי לה ניתן ב- רע”א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע”מ נ’ קמחי רחמים ואח’, פ”ד מז(4), 815 (1993), שם קבע כב’ השופט אור כי בין אם חלה החמרה במצבו של הנפגע ובין אם חלה הטבה במצבו מאז קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ראוי כי בעיה זו תלובן במתן היתר להבאת ראיות לסתור ואין לחייב את הנפגע לפנות בבקשה להחמרה אל המוסד לביטוח לאומי ולסגור בפניו את דלתות דרכי הדיון לקביעת דרגת נכות הקבועים בחוק הפלת”ד ותקנותיו.

18. המבקש טוען כאמור להחמרה במצב ידו הימנית ואשר ביטוי לה ניתן בכאב בעל אופי Neuropaty ביד ובקרע גדול של הגיד הסופראספינטוס בצד ימין. תמיכה לתלונות המבקש ניתן למצוא בתיעוד הרפואי שצורף, בטופס פענוח בדיקת אולטרה סאונד ובמכתבו של ד”ר ברוסקין.

המשיבות לא טענו ולא הציגו מסמכים רפואיים לפיהם מצבו הנוכחי של המבקש נגרם כתוצאה מאירוע תאונתי אחר שהתרחש במהלך חמש השנים מיום התאונה ועד היום, שעה שהממצאים הנוספים הינם משנת 2004 – כשלוש שנים לאחר התאונה.

בשלב זה ובלא חוות-דעת רפואית של מומחה בתחום האורטופדיה, לא ניתן לשלול כי הממצאים החדשים אשר לא היו בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי אינם נובעים כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה ו/או כתוצאה מהחמרה במצבו של המבקש כתוצאה מהתאונה.

יצויין כי למקרא התיעוד הרפואי וחוות-דעתו של ד”ר ברוסקין המדובר בממצאים משמעותיים שיש בהם לכאורה כדי לשנות את דרגת נכותו של המבקש באופן משמעותי.

לאור האמור, הנני סבורה כי בקשת המבקש ככל שהינה מתייחסת למצב ידו וכתפו הימנית אכן מצדיקה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר נכותו האורטופדית של המבקש ביד ובכתף ימין.

19. שונה הדבר באשר לטענות המבקש ביחס לממצאים בעמוד השדרה המותני. המבקש לא צירף תיעוד רפואי מיום התאונה ובסמוך לכך המעיד על תלונות ו/או ממצאים בעמוד השדרה המותני.

בסקירת התיעוד שהובא בפניי עולה כי פרט לתלונה אחת בודדת בדבר כאב בעמוד שדרה מותני ביום 5.3.01 לא הועלו תלונות נוספות על-ידי המבקש ואף לא הומצא תיעוד ביחס לממצאים ו/או טיפולים שקיבל המבקש ביחס לעמוד השדרה המותני.

אציין כי המבקש אמנם צירף פענוח בדיקת סי.טי. ורישומים מאוחרים נוספים מבית החולים בנצרת ואולם אלה מתייחסים לעמוד השדרה הצווארי בלבד ולא לעמוד שדרה מותני או גבי.

גם עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 12.3.02 מעלה כי המבקש לא התלונן על כאב כלשהו בגב ו/או בעמוד שדרה ואף לא הומצאו על ידו מסמכים הנוגעים לגבו. על-כן משלא הונחה התשתית כי המבקש נפגע בתאונה בגבו, כי קיימים ממצאים רפואיים בגבו ו/או כי קיבל טיפול רפואי בגבו, אינני סבורה כי ראוי לאפשר למבקש להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהקשר לכאבי גב אשר נטענו בבקשה ו/או הצדקה למינויו של מומחה בתחום האורטופדיה בהתייחס לעמוד שדרה מותני על-פי ההלכות הנוהגות לעניין מינוי מומחה על-פי חוק הפלת”ד.

אוסיף ואציין כי העובדה שבחוות-דעתו של ד”ר ברוסקין מיום 20.6.04 שצורפה לבקשה מטעמו של המבקש לא צויינה במילה ו/או בחצי מילה בעיה אורטופדית כלשהי בעמוד השדרה המותני מחזקת אותי אף היא במסקנתי כאמור לעיל.
20. ראיתי, איפוא, לקבל את הבקשה בחלקה. התיעוד הרפואי שצורף לבקשה יש בו אכן כדי לשמש ראיות לסתור. משכך, ראיתי למנות מומחה בתחום האורטופדיה ביחס לתלונות המבקש ולמצב ידו וכתפו הימנית. המומחה מתבקש גם להכריע בשאלת הקשר הסיבתי שבין מצב היד והתאונה נשוא התביעה.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 10979/07 {פדידה יהודה נ’ בוחניק אליהו ואח’, תק-של 2007(3), 5880 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:

“1. בפני בקשת התובע (להלן: “המבקש”) להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “מל”ל”).

2. רקע עובדתי
המבקש, יליד 8.6.1960, נפגע ביום 4.7.04, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התאונה הוכרה על-ידי המל”ל כתאונת עבודה. הפגיעות שהוכרו היו פגיעות בגב, בצוואר וחבלת ראש.

מיום התאונה ועד ליום 1.10.04 שהה המבקש באי-כושר מוחלט.

החל מיום 1.10.04 ועד ליום 31.5.06, נקבעו למבקש 10% נכות זמנית בגין חבלה בצוואר, לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המל”ל ו- 5% נכות זמנית פסיכיאטרית בשל TSD.

ביום 20.8.06 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון את נכותו הצמיתה של המבקש, בשיעור 10% בגין החבלה בצוואר, וזאת החל מיום 1.6.06. לא נקבעה למבקש נכות בתחום האורטופדי בגין החבלה בגב, בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי.

ביום 8.11.06 אישרה ועדת עררים את החלטת הוועדה מדרג ראשון.

3. טענות המבקש
בראש ובראשונה, מלין המבקש על כך, שלא נקבעה לו נכות צמיתה בתחום הנפשי. לטענתו, לאחר שאובחן כסובל מ- TSD קל, בגינו נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 5% לשנה, לא חל שיפור במצבו. אדרבא, במצבו התפקודי חלה החמרה, ועל-כן אין לקבל את קביעתה השרירותית של הוועדה הרפואית כי לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום הנפשי. המבקש מלין גם על כך, כי נשלח על-ידי המומחה הפסיכיאטרי, שחוות-דעתו התבקשה על-ידי ועדות המל”ל, לאיבחון נוירופסיכולוגי, שגם בו אובחן כסובל מ- TSD קל, ובלתי-מתקבל על הדעת שהוועדה התעלמה מנתון אובייקטיבי זה, במיוחד כאשר אין חולק שלפני התאונה דנן, לא סבל מבעיות נפשיות כלשהן. המבקש נזקק מאז התאונה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי רצוף. גם עובדה זו לא קבלה ביטוי בדו”חות הוועדות הרפואיות של המל”ל. בשל כך, קביעתן של הוועדות הרפואיות על היעדר סימנים אובייקטיבים אינה יכולה לעמוד.

4. באשר להיעדר נכות נוירולוגית, הוועדה הרפואית האחרונה שדנה בנכות בהיבט הנוירולוגי קבעה כי יש לו כאבי ראש נדירים המגיבים לטיפול תרופתי, ולכן אין לקבוע נכות בתחום זה. לטענתו, מן התיעוד הרפואי עולה כי הוא סובל מכאבי ראש יום-יומיים, ולכן קביעת הוועדה משוללת בסיס.
5. התלונה האחרונה מתייחסת לאי-קביעת נכות בגין הפגיעה בגב. לטענת המבקש, בפני הוועדות הרפואיות עמדו תוצאות בדיקת EEG – שמצאה עדות לרדיקולופטיה S1 ובדיקת ה- CT העלתה ממצאים של דיסק בחוליות L4-L5. חרף זאת, לא נקבעה לו נכות בגין הפגיעה בגב, בהיעדר סימפטומיים קליינים של הגבלה בתנועות, וכן על יסוד תלונות קודמות שהיו למבקש בקשר לגב התחתון. לטענתו, גם קביעות אלו תמוהות, ולכל היותר היה על הוועדות לקבוע החמרת מצב – אם לא גרימה.

עד כאן טענות המבקש.

6. תגובת המשיבים
המשיבים טוענים כי לא הוכח קיומם של טעמים מיוחדים, בין עובדתיים ובין משפטיים, המצדיקים היעתרות לבקשת המבקש. כל התיעוד הרפואי, עליו מסתמך המבקש בבקשתו, עמד בפני ועדות המל”ל. בדיוניהם לא נפל כל פגם מהותי, גם לא בהחלטותיהם המנומקות. בנסיבות אלו, טוענים המשיבים כי אין הצדקה להתיר למבקש להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה לו במל”ל.

7. דיון
סעיף 6 סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע, לעניין הבאת ראיות לסתור כי:

‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’
הלכה פסוקה היא כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין, מיועד למקרים חריגים ומיוחדים. בית-המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

א. טעמים משפטיים – כאשר ההליך על-פי דין היה נגוע בפגם מהותי.

ב. טעמים עובדתיים – כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-פי דין ועד למועד הדיון המשפטי.

(ראה: בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 495).

וכאמור (בר”ע 2029/01 קרנית ואח’ נ’ יוסף חוסה גולדברג (טרם פורסם, מפי כב’ השופט ב’ ארבל)):

‘המגמה הראויה בכל הקשור להבאת ראיות לסתור במובן סעיף 6ב הנ”ל, היא מגמת צמצום ההיתר להבאת ראיות לסתור, שהרי כל מטרתו של סעיף 6ב הוא קיצור ההליך שבפני בית-המשפט, והימנעות מהקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. על-כן היתר שכזה, המתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור, יינתן, בנסיבות חריגות יוצאות דופן.’

בית-המשפט אינו שם את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הוועדה, בבחינת הפן הרפואי:
‘במסגרת הבקשה להבאת ראיות לסתור בית-המשפט אינו בוחן את הפן המקצועי-רפואי שבעבודת הוועדה. כך גם נקבע שעצם קיום פער בין דרגת נכות שנקבעה על-פי דין לבין ראיות רפואיות של אחד מהצדדים אין בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור אותה קביעה.’ (ראה – ריבלין, שם, עמ’ 499)

יחד עם זאת, במסגרת בחינת הטענה כי נפל פגם מהותי בדיוני הוועדה הרפואית של המל”ל, עשוי בית-המשפט לבחון את האופן בו יישמה הוועדה את תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) על הממצאים שעמדו בפניה. ולהדגיש: בית-המשפט לא בוחן את הממצאים הרפואיים ולא מבקר אותם. אך בהסתמך על הממצאים הרפואיים שמצאה הוועדה, בוחן בית-המשפט אם יושמו הסעיפים המתאימים על המצב הרפואי הנתון.

8. ומן הכלל אל הפרט
תלונתו הראשונה של המבקש מופנית, כאמור, כנגד אי-קביעת נכות בתחום הפסיכיאטרי, חרף ממצאים אובייקטיבים שעמדו בפני הוועדה, כגון: איבחון נוירופסיכולוגי שנעשה למבקש, ממנו עולה כי הוא סובל מ- TSD קל.

עיון במסמכים שהוגשו מעלה, כי הוועדה מדרג ראשון, אשר דנה בהיבט הפסיכיאטרי, אבחנה כי המבקש סובל מ- ‘TSD קל כרוני’. בפרק הסיכום והמסקנות מציינת הוועדה: ‘הנ”ל מדגים סימנים סובייקטיבים בעיקר בשל מצוקתו הנפשית. הוועדה קובעת נכות על-פי סעיף 34(א) 0%’.

ועדת העררים, אליה ערער המבקש בגין אי-קביעת דרגת נכות פסיכיאטרית, והיא אשר קובעת לענייננו, אבחנה גם כן ‘TSD קל כרוני’. בסיכום ובמסקנות מציינת הוועדה, כי עיינה במכתבו של ד”ר בן ציון, פסיכיאטר וסקסולוג, מיום 29.9.06 ‘ומקבלת את התרשמותו כי על הנ”ל להתמודד עם הקשיים (TSD קל) ולחזור למעגל העבודה. מצבו הנפשי בעת הבדיקה ועל-פי ממצאי ד”ר בן ציון לא מקנה נכות נפשית’, ועל-כן דחתה את הערר בכל הקשור לפן הנפשי.

להשלמת התמונה נציין כי באישור של ד”ר בן ציון, הנזכר בפרק הסיכום והמסקנות של ועדת העררים, נרשם מפי הרופא כי ‘דיברנו על הצורך להתמודד עם הקשיים: לעבוד ולתפקד’. כדי לסייע לו בכך, הופנה המבקש על-ידי ד”ר בן ציון לעו”ס של הקופה לצורך טיפול תמיכתי.

ועדות המל”ל קבעו את נכותו של המבקש בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 0%, בהסתמך על תקנה 34(א) לתקנות, הקובעת כי כאשר: ‘ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל’ – המצב מתאים ל- 0%.

כאשר ‘ישנם סימנים אובייקטיבים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה’ – זכאי הנפגע ל- 10%.

אין ספק, כי באף אחת מן הבדיקות, לרבות באיבחון הנוירופסיכולוגי שנערך למבקש, לא נמצאו סימנים ‘המגבילים באופן בינוני’ את התאמתו הסוציאלית של המבקש ואת כושר עבודתו. בכל הבדיקות והאיבחונים, מצבו הוגדר כמצב קל. מצב קל – מתאים על-פי התקנות להפעלת תקנה 34(א) – כפי שאכן עשו הוועדות בפועל, קודם הוועדה מדרג ראשון ולאחריה ועדת העררים – ולקביעת 0% נכות. יחד עם זאת, תקנה 34(א) לתקנות דורשת תנאי נוסף להחלתה, והוא – כושר עבודה בלתי-מוגבל. במקרה דנן, למרות קיומם של סימנים קלים בלבד, כושר עבודתו של המבקש הוגבל, והא ראיה – שגם ד”ר בן ציון, הפסיכיאטר דן עם המבקש על קשיי התפקוד שלו, לרבות בעבודה. לצורך כך, אף היפנה את המבקש לטיפול תומך אצל העובדת הסוציאלית בקופת החולים.

לפיכך, החלת תקנה 34(א) לתקנות המל”ל כלשונה, ללא התאמה למצבו של המבקש, כפי שעשתה הוועדה, מהווה פגם משפטי, שיש בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

9. באשר לתחום האורטופדי, כאמור, הכירה הוועדה הרפואית של המל”ל, כי למבקש נכות אורטופדית בשיעור 10%, בשל הגבלת התנועה בצווארו. ומאידך, לא הכירה בממצאים אשר אובחנו בגבו, כמצדיקים קביעת נכות.

אין חולק, כי הוועדה מצאה כי למבקש בלטי דיסק בע”ש המותני. יחד עם זאת, בבדיקתו של המבקש על-ידי הוועדה הרפואית מיום 26.12.05, נמצא כי:

‘אין הגבלה בתנועתיות הגב ואין ממצאים נוירולוגים ממקור מותני. בבדיקתה הולכה חשמלית יש אמנם עדות לרדיקולופטיה S1 משמאל, וגם יש ב- CT ממצא של דיסק L4-5 אבל ממצאים אלו היום אסימפטומטיים ולא באים לידי ביטוי מבחינה קלינית. יתירה מזאת, אף אם היו סימנים קליניים ניתן היה לייחסם לתלונות קודמות שהיו בגב התחתון טרם התאונה.’

שתיים הן הסיבות בגינן לא קבעה הוועדה הרפואית נכות למבקש בגין ע”ש מותני: היעדר סימפטומים קליניים – לא הגבלה בתנועה ולא סימפטומיים נוירולוגיים, ומצב קודם של תלונות על גב תחתון.

בית-המשפט לא בודק את הממצאים הרפואיים שמצאה הוועדה. כאמור, תפקידו של בית-המשפט, במסגרת בקשה להביא ראיות לסתור, אם עולה טענה של פגם משפטי בהליכים, הוא לבדוק, אם יישמה הוועדה נכון את הוראות החוק הרלבנטיות לממצאים שמצאה.

עיון בתקנות המל”ל מלמד, כי נכות בגין פגיעה בע”ש מותני נקבעת, בהתאם לתקנה 37 על סעיפי-המשנה שבה, במקרים הבאים: קבוע של ע”ש מותני (תקנה 37(3)), קבוע של כל עמוד השדרה (תקנה 37(4)), הגבלת תנועות בעמוד שדרה מותני (תקנה 37(7)), שבר של גוף החוליה (תקנה 37(8)), תסמונת של בקע דיסקוס (תקנה 37(10)).

הואיל ואין קבוע של ע”ש בכלל או ע”ש המותני, ולא נגרם שבר של החוליה, יכולות לבוא בחשבון רק התקנות הדנות בהגבלה בתנועה ותסמונת של בקע דיסקוס.

הגבלה בתנועה לא נמצאה, לפיכך גם תקנה 37(7) אינה ישימה. באשר לקיומו של בקע דיסקוס, קובעות הוראות תקנה 37(10) כי אם הבקע נרפא – לא נותרה נכות (37(10)(א)) ואם קיימות הפרעות, הרי ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם להגבלה בתנועות בקטע של ע”ש המתאים או בהתאם לממצא הנוירולוגי (37(10)(ב)). וכאמור, הואיל ולא נותרה הגבלה, וגם לא נמצאו ממצאים נוירולוגיים – לא היה מקום לקבוע נכות בגין בקעי הדיסק ובדין קבעה הוועדה הרפואית של המל”ל כי לא נותרה למבקש נכות בגין ע”ש מותני. משכך, לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה בעניין זה.

10. סוף דבר
הבקשה להביא ראיות לסתור מתקבלת בתחום הפסיכיאטרי בלבד.”

ב- בש”א (חי’) 12258/08 {אסי אבו פנה נ’ אמניר תעשיות מיחזור בע”מ ואח’, תק-מח 2008(3), 11333 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת ש’ וסרקרוג:

“1. בקשת רשות הערעור מתייחסת להחלטת בית-משפט השלום בחיפה (כב’ השופטת איילת דגן) מיום 3.6.08 בתיק בש”א 7372/08 במסגרת התיק העיקרי – ת”א 11214/01, שם נדחתה בקשת המבקש למנות מומחים רפואיים, לצורך קביעת נכותו הצמיתה, כתוצאה מתאונת דרכים שבה היה מעורב, בעת שנהג על מלגזה, ביום 25.8.94, וזאת לאור הסכמת הצדדים לרבות הודעת המבקש לנהל התיק לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). קיימת קביעת מל”ל, ולפיכך הורה בית-המשפט כי יש לראות קביעה זו, כקביעה הקובעת.

2. בהחלטה שניתנה על-ידי ביום 1.7.08, נדרש המבקש להשלים ולהגיש עותק מן הבקשה למינוי מומחים שהוגשה על ידו בבית-משפט קמא. המסמכים הנוספים הוגשו, וכמו-כן המציאו המשיבות עותק מתגובה שהוגשה על ידם בנושא הבקשה למינוי מומחים, בערכאה הדיונית.

בהחלטה מיום 17.7.08, הוריתי על מתן תשובה לבקשה, וכמו-כן הוצע לברר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה שפרצה בשנת 1997, וזאת לאור פסק-הדין שניתן בבית-הדין הארצי לעבודה, במסגרת ההליכים המקבילים המתקיימים בין הצדדים.

תשובת המשיבים התקבלה לתיק.

לאחר עיון חוזר בבקשה, בתשובה ובמסמכים שצורפו, יש מקום ליתן רשות ערעור מסוייגת ומותנית בתנאים.

הרקע וההליכים הקודמים
3. להלן יובאו עיקרי הדברים וההליכים שננקטו על-ידי המערער:

3.1 המערער נפגע כאמור בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה ביום 28.5.94, בעת שנהג על מלגזה. לטענתו, נפגע בחלקי גופו השונים, ובמיוחד בגב, בצוואר ובאגן.

התאונה הוכרה, כאמור, כתאונת עבודה והמערער אף קיבל דמי פגיעה, עבור התקופה מ- 28.8.94 – 18.9.94.

3.2 לאחר התאונה טען המערער, כי חלה הידרדרות במצבו הרפואי, לרבות סיבוכים גסטרולוגיים קשים. בספטמבר 1997 אובחן המערער בבית-חולים הלל יפה בחדרה, כסובל מפיסורה והוא אף נותח. ובהמשך התלונן המערער על התקפי פרכוס וחולשה בכל חלקי גופו לרבות סחרחורת. עקב כך, הופנה המערער לרופא תעסוקתי ולוועדה הרפואית של מבטחים, אשר המליצה על הפסקת עבודתו.

3.3 ביום 30.9.01 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל) לקבלת דרגת נכות מעבודה.

3.3.1 ועדה רפואית של המל”ל קבעה ביום 21.1.02, כי דרגת נכותו הצמיתה של המערער מיום 19.9.94 היא בשיעור של 0%. באותה וועדה ישבו אורטופד ונוירולוג שהסתמכו גם על חוות-הדעת של המומחה לכלי דם, ד”ר אסא יעקב. הוועדה קבעה, כי לא נותרה למערער נכות מבחינה אורטופדית – נוירולוגית או כירורגית, כתוצאה מהתאונה.

3.3.2 המערער טען להחמרת מצבו. בהחלטה שניתנה על-ידי וועדה רפואית לעררים של המל”ל ביום 16.10.02, העמידה הוועדה את השאלה הבאה לדיון:

‘אם הפגיעות בתאונה, משנת 1994 יכלו לגרום לכאב הבטן שהחל ב- 1997, וכן לעצירות ולפיסורה בגינה נותח.’

הוועדה הרפואית לעררים השיבה בשלילה על השאלה האמורה ושללה את הקשר בין המחלה בגינה נותח לבין תאונת הדרכים, ובלשונה:

‘התשובה שלילית על-הסף. אין פגיעות מסוג הפגיעות שהנ”ל נפגע בתאונת הדרכים יכולות לגרום בשלב מאוחר לכאב בטן. הוועדה דוחה את הערר.’

בהתאם לכך נרשם בשנית כי דרגת נכותו היציבה של המערער מיום 19.9.04 עומדת על שיעור 0%.

3.3.3 בערעור שהוגש על-ידי המערער לבית-הדין האיזורי בחיפה בתיק ב”ל 3486/02, עתר המערער ייבדק על-ידי מומחה גסטרולוג, וכן טען כנגד היעדר מומחה בתחום בעת הדיון, בדחיית תביעתו על-הסף.

בית-הדין לעבודה דחה אף הוא את הבקשה, בפסק-דין שניתן ביום 26.5.08.

בית-הדין לעבודה ביסס מסקנתו, בין היתר, על הנימוקים הבאים:

הסמכות לקבוע דרגת נכות רפואית של מבוטח מכוח חוק נתונה לוועדה הרפואית לעררים בלבד, וסמכות התערבות של בית-הדין היא בשאלה משפטית בלבד;

בנושא הגסטרולוגי, חזר בית-הדין וציטט את השאלה העקרונית שהציגה ועדת הערר, וכן ציטט את התשובה וקביעת ועדת הערר. בית-הדין חזר וציין כי מדובר בקביעה בתחום הרפואה שהיא בסמכות בלעדית של הוועדה;

באשר לנושא האורטופדי, הדגיש בית-הדין כי לא היו בפני הוועדה תלונות בתחום זה, ואין מקום להסתמך על חוות-דעת רפואית שניתנה לאחר הדיון בוועדה;

בקשר לטענה בדבר תגובה פוסט טראומטית, ציין בית-הדין כי טענה זו הועלתה כהשערה וככזו, לא היתה חובה על ועדת הערר לדון בה.

3.3.4 המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בפסק-דין שניתן ביום 09.05.04, אושר הסדר פשרה בין הצדדים, ולפיו הוסכם כי:

‘עניינו של המבקש יוחזר לוועדה אשר בהרכבה ישבו מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה והפסיכיאטריה. בפני הוועדה יובאו כלל המסמכים הרפואיים, לרבות המסמכים בחתימת ד”ר תמנע נפתלי מהתאריכים 07.02.02 ו- 19.9.02. בהתייחס לחוות-דעת היועצים ולמסמכים הרפואיים שבפניה, תבחן הוועדה ותקבע, האם יש קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין תלונות המבקש בתחום הגסטרואנטרולוגי (הן באופן ישיר והן כתוצאה מ- P.T.S.D.), הוועדה תנמק החלטתה. יובהר, כי המשיב יעשה כל שניתן לכלול בהרכב הוועדה מומחים מן התחומים המפורטים לעיל. למצער תסתייע הוועדה ביועצים מומחים בתחומים אלה.’

3.3.5 הוועדה הרפואית לעררים בהחלטתה מיום 27.9.04, קבעה שיש לאבחן את בעייתו של המערער ומקורה על-מנת למצוא קשר או חוסר קשר לתאונה בוודאות, ולכן הורתה הוועדה על:

(1) חוות-דעת חיצונית של מומחה גסטרואנטרולוג, המומחה למוטיליות של מערכת העיכול.

(2) אינפורמציה שתכלול תוצאה אינדיסקופיות שביצע המערער בעבר, כולל הבדיקה הראשונה בשנת 1997 וגיליון מעקב של רופא מטפל – כלומר תיק רפואי כללי מלא לפני ואחרי התאונה מייד בשנת 1994.

לאחר קבלת המסמכים הנ”ל, היה על הוועדה לסכם את מסקנותיה בהיעדרו של המערער.

המערער לא נבדק מבחינה פסיכיאטרית, מאחר שהוועדה שללה היווצרות בעיות וצורך בטיפול בתחום זה.

3.3.6 ביום 4.5.08 הגיש המערער בקשתו למינוי מומחים רפואיים בתחומים: האורטופדי, נוירולוגי, הפנימי והגסטרואנטרולוגי, וזאת לאור התמשכות ההליכים במל”ל.

בהחלטה שניתנה על-ידי בית-משפט קמא ביום 3.6.08, קבע בית-המשפט, כי דינה של הבקשה להידחות, וזאת בעיקר מן הנימוקים הבאים:

לאחר ישיבת קדם המשפט מיום 20.3.08, איפשר בית-המשפט מערער להגיש בקשה מנומקת בנושא מינוי מומחים רפואיים על-ידי בית-המשפט על-אף שלא נקבעה לו נכות צמיתה במל”ל, במסגרת זמן של 20 ימים, ואם ימנע מלעשות כן, ידון התיק בהסתמך על חוות-דעת רפואית אשר העמידה את נכותו של המערער על 0%.

למרות האמור, לא הגיש המערער כל בקשה ואף לא השיג על תוכנה. הגשת הבקשה למינוי מומחים רפואיים ביום 4.5.08, היתה תוך התעלמות מהחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט ביום 29.4.08.

כמו-כן קבע בית-המשפט, כי כל עוד לא שונתה קביעת הוועדה הרפואית, וההחלטה הקיימת שרירה, הרי שזו המחייבת.

מעבר לכך, הדגיש בית-המשפט, כי על המערער היה להיבדק על-ידי מומחה ולהביא לוועדה חוות-דעת גסטרולוגית, ומשנמנע מלעשות כן, הרי שאין מקום לאפשר לו לפתוח את נושא המינויים הרפואיים במסגרת הדיון בבית-המשפט. מה עוד שבקשתו אינה נתמכת בתצהיר.

לפיכך קבע בית-משפט קמא ביום 3.6.08 את התיק להוכחות ליום 6.7.08.

טענות בעלי הדין
4. המערער טוען, שלאור פסק-הדין בבית-הדין הארצי לעבודה והחלטת ועדת ערר לאחר אותו פסק-דין, תלוי ועומד הנושא בפני המל”ל, ואין למעשה כל קביעה לנכות חלוטה, עד היום. עוד הפנה המערער לסעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעניינו בהבאת ראיות לסתור.

בנסיבות אלה, אין למעשה קביעה סופית וחלוטה על-ידי המל”ל, ולכן אין למנוע מינוי מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט.

ככל שיגיע בית-המשפט למסקנה, כי מדובר בקביעה סופית של המל”ל, הרי שיש לראות בקשתו כבקשה להבאת ראיות לסתור.

עוד טען המערער, כי קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל אינה בגדר של קביעה על-פי דין, לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים וזאת מאחר שלא מילאה, לפחות בתחום גסטרואנטרולוגי על הדרישה של בית-הדין הארצי לעבודה, מה עוד שישנה התמהמהות עד כדי סחבת בהליכים במסגרת ועדת המל”ל.

5. בתשובת המשיבים הודגש כי על-אף החלטת בית-הדין הארצי לעבודה, לא בוטלה קביעתה של הוועדה הרפואית לעררים שהעמידה את נכותו של המערער על 0%, שהיא הנכות הקובעת על-פי דין, לפי סעיף 6ב לחוק.
הסכמה של המערער לנהל את התיק לפיה הסעיף הנ”ל, היא הסכמה דיונית שאין להתיר לו לחזור ממנה, ואין לאפשר מערער לעבור ממסלול למסלול ולבחור לעצמו מסלול הנוח לו על-פי התוצאה הטובה בעיניו. לעניין זה, מפנות המשיבות לרע”א (י-ם) 3059/07 שמואל והבה נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2007(3), 9042 (2007).

מבחינה עובדתית, מדגישות המשיבות כי קיימת קביעה בתחום הגסטרואנטרולוגי כי אין קשר סיבתי בין תלונות המערער לתאונה.

יתר-על-כן, ביום 27.9.04 נתכנסה הוועדה הרפואית בעקבות פסק-הדין של בית-הדין לעבודה, הבהירה הוועדה הרפואית שבשל חלוף הזמן הרב לאחר התאונה שבה היו פגיעות בשלד, ומבלי שיש הוכחה לפגיעה אחרת, יש קושי לקשר בין תלונותיו של המערער לבין התאונה, ולכן בחרה הוועדה להורות מערער להיבדק על-ידי גסטרואנטרולוג, לאור החלטת בית-הדין הארצי.

משבחר המערער שלא למלא אחר החלטה זו, עומדת בעינה קביעת המל”ל כי אין קשר סיבתי לתלונות של המערער בתחום הגסטרואנטרולוגי, ולכן הנכות הקובעת היא בשיעור של 0%.

דיון ומסקנות
6. אין חולק כי ההליך צריך היה להתנהל על-פי ההסכמה הדיונית עליה הוסכם, קרי; לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

כמו-כן, מוסכם כי בהסתמך על החלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה, התכנסה הוועדה הרפואית עוד ביום 27.9.04 והורתה להמציא לה חוות-דעת של גסטרואנטרולוג.
המערער לא נבדק מבחינה פסיכיאטרית מאחר שהוועדה שללה צורך כזה.

7. בהחלטה שניתנה על-ידי, נשקלה האפשרות למתן רשות ערעור, ככל שהדבר נוגע לתחום הגסטרואנטרולוגי בלבד. אין מקום להתערב בקביעת המל”ל בנוגע לתחומים האחרים, וקביעתו לעניין זה של המל”ל, היא קביעה מחייבת (ראה גם בקשת ההבהרה שנתבקשה על-ידי המשיבות בתיק בש”א 12258/08).

8. בדיקת ההליכים שהיו בבית-משפט השלום מורה, כי בהחלטה מיום 3.6.08, ניתנה למערער הזדמנות חוזרת להגיש בקשה למינוי מומחים רפואיים. יודגש, כי הערכאה הדיונית מצאה לנכון ליתן רשות להגיש בקשה למינוי מומחים רפואיים, בשל התארכות הדיונים בפני הוועדה הרפואית של המל”ל. למרות האמור, לא הוגשה מטעמו כל בקשה במסגרת הזמן שהוקצב, ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד.

רק ביום 4.5.08, ותוך התעלמות מהחלטתו הקודמת של בית-משפט השלום מיום 29.4.08, הוגשה בקשה למינוי מומחים – בקשה סתמית שאינה מפורטת, אינה מתייחסת מפורשות לתחום הגסטרואנטרולוגי, ובנוסף, כאשר זו אינה נתמכת בתצהיר ואינה מבהירה, מהם ההליכים בהם נקט המערער בפני הוועדה הרפואית כדי למלא אחר דרישותיה.

בנסיבות אלה, היתה חשיבות רבה להגשתו של תצהיר, כדי שהערכאה הדיונית תוכל לחזור ולבדוק אם התארכות ההליכים בפני הוועדה הרפואית של המל”ל היתה בשל מחדל של האחרונה או שמא מאופן התנהלותו של המערער עצמו.

זאת ועוד, הבקשה גם לא הוגשה על דרך הבאת ראיות לסתור, דבר אשר על פניו מצמצם את סמכותו של בית-המשפט לחזור ולשקול אפשרות של פסילת ההחלטה בדבר קביעת הנכות על-פי דין ומינוי מומחה מטעם בית-המשפט.

לאור הפירוט המובא לעיל, צודקות המשיבות כי דין הבקשה היה להידחות.

9. יחד עם זאת, במסגרת ההחלטה שניתנה על-ידי ביום 17.7.08, הוריתי למערער להמציא תצהיר מפורט לצורך מתן פרטים בנוגע למילוי אחר החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים מיום 27.9.04, לרבות הגשת חוות-דעת חיצונית של מומחה גסטרואנטרולוג וכן פירוט הליכים נוספים שננקטו על ידו, ככל שאלה נעשו לאחר ההחלטה מיום 27.9.04 ועד ליום 4.5.08.

הוריתי לעשות כן, בין היתר, גם בהסתמך על ההחלטה של בית-משפט השלום, אשר סבר כי יש לברר מי גרם להתארכות ההליכים בפני הוועדה הרפואית.

עיון בתצהיר מלמד כי ביום 29.5.05, נבדק המערער על-ידי פרופ’ אידלמן, שהוא מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגי. לא ברור אם הבדיקה על-ידי מומחה זה נעשתה על-פי החלטת המל”ל, ולא ברור מה היתה חוות-דעתו. המערער לא פירט עובדה זו – מי ומתי הורה על בדיקתו על-ידי פרופ’ אידלמן.

עוד פורט בתצהיר כי ביום 27.11.05 התקבל פרוטוקול הדיון של הוועדה הרפואית לעררים. המערער טוען שאף הגיש לוועדה הרפואית ביום 3.10.06 את כל התיק הרפואי, וכי למרות האמור, לא סיכמה הוועדה את מסקנותיה.

אין התייחסות לשאלה, אם הוועדה חזרה והורתה על בדיקת המערער על-ידי מומחה גסטרואנטרולוג, לאחר בדיקתו על-ידי פרופ’ אידלמן, ומדוע לא פנה לבית-המשפט להורות למל”ל לסכם את מסקנותיה.

10. לא נעלם ממני כי גם התצהיר שהוגש אינו בהיר דיו, לוקה בחסר, וכי ראוי היה לצרף את המסמכים הנזכרים בו ולהשלים הפרטים החסרים בתצהיר. יחד עם זאת, בשל החשיבות המכרעת שיכולה להיות בעניינו של המערער לבדיקת הקשר הסיבתי בין התלונות של המערער לבין התאונה הנטענת, ככל שמדובר בתחום הגסטרואנטרולוגי, יש לאפשר בדיקת הנתונים העובדתיים, כפי שפורט בהצעתי בהחלטה מיום 17.7.08, ואולם כל זאת בכפוף לכך שהמערער ישא בהוצאות הדיונים שהיו עד כה, אשר גרמו להארכת דיון שלא לצורך, ימציא את כל המסמכים הנדרשים אשר יהיה בהם כדי לסייע בידי הוועדה הרפואית לסכם מסקנותיה, ובהיעדר סיכום כאמור תוך זמן סביר, לאפשר לערכאה הדיונית לחזור ולשקול מינוי מומחה בתחום זה. ככול שקיימת עדיין דרישה לבדיקתו על-ידי מומחה גסטרואנטרולוג חיצוני, יש למלא גם תנאי זה, למרות הטענה בדבר קיומם של קשיים כלכליים.

בנסיבות אלה, יועמדו ההוצאות שעל המערער לשלם למשיבות ביחד, כתנאי להמשך בירור הקשר הסיבתי בנוגע לפגימה הנטענת בתחום הגסטרואנטרולוגי, על סך של 8,000 ש”ח בצירוף מע”מ כחוק, אשר ישולמו תוך 21 יום מהיום, וזאת בנוסף לתנאים הנוספים כפי שיפורטו כלהלן.

על המערער יהיה למלא אחר התנאים במצטבר.

בש”א 12258/08 + בש”א 13195/08

11. בנוגע לבקשות שהוגשו, אלא למעשה נדונו ככל שנדרש במסגרת פסק-הדין. בקשות אלה הובאו לדיון בפני, בשל הפגרה, רק עובר למועד מתן ההחלטה בתיק.

להבהרה:

בש”א 12258/08 – הערעור נדון רק בנוגע לתחום הגסטרואנטרולוגי.

בש”א 13195/08 – ככל שיש צורך בהוצאת צו למוסד לביטוח לאומי, תוגש בקשה ותידון בפני בית-המשפט השלום.

התוצאה
12. אשר-על-כן, אני קובעת כי בנוגע לתחום הגסטרואנטרולוגי בלבד, מתקבל הערעור, על-פי התנאים שיפורטו להלן, כאשר התנאים הם במצטבר. בתחומים הרפואיים האחרים, קביעת המל”ל אשר קבעה נכות רפואית בשיעור 0% עומדת בעינה, והיא המחייבת.”

ב- בש”א (ראשל”צ) 2212/08 {ז’ורייב רואבן נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2008(3), 10223 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת ריבה שרון:

“מבוא – העובדות הצריכות לעניין
1. התובע נפגע בשתי תאונות דרכים נשוא התביעה, האחת מיום 4.12.05 (להלן: התאונה הראשונה) והשניה – מיום 6.12.05 (להלן: התאונה השניה). התאונה הראשונה מהווה “תאונת עבודה” על כל המשתמע מכך. התביעה לבית-המשפט הוגשה ביום 27.9.06.

2. התובע טען במסגרת כתב התביעה כי נגרמה לו נכות רפואית צמיתה בגין התאונות ועתר למינוי מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט. לתובע מונו על-ידי מותב קודם, מומחים בתחומי האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה.

3. המומחים מטעם בית-המשפט קבעו את נכותו של התובע – כדלקמן:

ד”ר ש’ עמיהוד – המומחה בתחום האורטופדיה, קבע בחוות-דעת מיום 15.4.07 נכות זמנית למשך 90 יום וכי לא נותרה נכות צמיתה.

ד”ר א’ קוריצקי – המומחה בתחום הנוירולוגיה, קבע בחוות-דעת מיום 29.4.07 כי לא נותרה נכות צמיתה אך המליץ על הערכה פסיכיאטרית.

פרופ’ א’ בלייך – המומחה בתחום הנפשי, קבע בחוות-דעת מיום 2.5.07, כי נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% שמתוכה נזקפה על ידו מחצית לכל אחת מהתאונות נשוא התביעה.

4. במקביל להליכים במסגרת התיק בבית-המשפט פנה התובע למיצוי זכויותיו ובירור נכותו במל”ל בגין התאונה הראשונה.

א. ביום 3.1.06 הכיר המל”ל בתביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה הראשונה ואישר כי נפגע בראשו בתאונה הנ”ל.

ב. ביום 13.9.06 נבדק התובע על-ידי פסיכיאטר מטעם המל”ל וביום 19.9.06 נתבקש להמציא לידי הוועדה את כרטיסו במרפאה לבריאות הנפש.

ג. ביום 2.11.06 קבעה הוועדה של המל”ל מדרג ראשון כי לא נותרה נכות נפשית בגין התאונה הראשונה.

ד. ביום 29.1.07 – בטרם נבדק על-ידי המומחים מטעם בית-המשפט ערער התובע על החלטתה הנ”ל של המל”ל.

בפני הוע”ר של המל”ל הציג התובע מסמכים שונים ובכלל זה את חוות-דעת פרופ’ א’ בלייך – המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנפשי שנתקבלה בינתיים אשר קבע, כאמור, כי נכותו הרפואית בתחום הנפשי של התובע בגין התאונה הראשונה בשיעור של 10% מתוך 20% בסך הכל.

5. קביעת המל”ל שניתנה עוד בטרם קביעת המומחה מטעם בית-המשפט, לפיה לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה בתחום הנפשי, מחייבת בהליך שבפני וזאת מכוח סעיף 6ב לחוק הפלת”ד.

הבקשה
6. במסגרת הבקשה דנן – עותר התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוע”ר שליד המל”ל, לפיה לא נקבעה לו נכות נפשית בגין התאונה הראשונה. מבקש הוא כי בית-המשפט יאמץ את קביעתו הנ”ל של המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנפשי, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשעור של 10% (מתוך 20%) בגין אותה תאונת עבודה מיום 4.12.05, שהינה התאונה הראשונה נשוא תביעה זו.

טענות התובע
7. טוען התובע – בקליפת אגוז, כי הפער המשמעותי בין קביעת המל”ל (אשר קבע כי לא נותרה נכות צמיתה בגין הנכות הראשונה) ובין קביעת המומחה מטעם בית-המשפט, מצדיק העתרות לבקשה. מציין הוא כי בין שתי תאונות הדרכים נשוא התביעה חלפו יומיים בלבד וכי הואיל וקשה להפריד במדוייק בכל הנוגע למצבו של התובע בגין כל תאונה, פסק פרופ’ בלייך כי יש לחלק באופן שווה את נכותו הכוללת של התובע בתחום הנפשי בין שתי התאונות.

טוען בא-כוח התובע כי הוע”ר שליד המל”ל לא בחנה לצורך החלטתה את עברו הרפואי של התובע, את מצבו הנפשי בעקבות התאונה השניה, התעלמה ללא כל נימוק ממסקנותיו של פרופ’ א’ בלייך, לא ניתחה את קביעותיו והסתפקה בקביעה שלא קיימת אצל התובע נכות נפשית כלשהי, תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מעובדת היותו מעורב בשתי תאונות דרכים שביניהן פער בן יומיים בלבד.

סבור בא-כוח התובע כי שלילת מסקנותיו של פרופ’ בליך – אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט, תעמיד את התובע במצב של חוסר צדק משווע ותגרום לו לעוות הדין.
מוסיף בא-כוח התובע וטוען כי מאז קביעתו ניתנה חוות-דעת של פרופ’ בלייך לפיה נכותו הצמיתה הכוללת בתחום הנפשי הינה – כאמור, בשיעור של 20%, הדרדר מצבו של התובע, הוא ממשיך להיות מטופל במסגרת בריאות הנפש ואף נוטל תרופות רבות. מסכם הוא כי בקביעתה לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה כלשהי בתחום הנפשי, לא התבססה הוע”ר על החומר הרפואי שנשלח אליה מהמרכז לבריאות הנפש.

8. הנתבעת 2 – שהינה מבטחת הרכב המעורב בתאונה השניה, הגיבה לבקשה והותירה את ההחלטה לשיקול-דעת בית-המשפט, תוך שהיא מציינת כי אין בכך כדי להוות משום הסכמה לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה בתחום הנפשי לרבות לחלק שיוחס על-ידי פרופ’ בלייך לתאונה הראשונה.
9. טוען בא-כוח הנתבעת 1 בתגובתו כי דין הבקשה להידחות וכי על התובע להפנות את טענותיו כנגד קביעת הוע”ר במסגרת ערעור על קביעת הוע”ר לבית-הדין לעבודה.

מפנה בא-כוח הנתבעת לכך שעל-פי הפסיקה – הבאת ראיות לסתור תותר במקרים חריגים בלבד.

טוען הוא כי קביעת הוע”ר מדרג ראשון נעשתה בעקבות בדיקת התובע וכן בחינת חומר רפואי רב שהוצג בידה – כאשר בכלל זה, מתייחסת הוע”ר לעברו הנפשי של התובע בתחום הנפשי, כפי שמופיע בגליון הרפואי המתעד אבחנה של חרדה בשנת 2003. סבור בא-כוח הנתבעת כי בקביעת המומחה לפיה 10% מתוך 20% נכות נפשית צמיתה שיש לתובע נובעים מהתאונה הראשונה, חרג פרופ’ בלייך מסמכותו הנובעת מכתב המינוי. מוסיף בא-כוח הנתבעת 1 ומציין כי בערעור על קביעת הוע”ר מדרגה ראשונה של המל”ל דיווח התובע שהוא מטופל בתחום הפסיכיאטרי החל משנת 2001 ואף הציג בפני הוע”ר מסמכים רלבנטים מקופת חולים ומהמרפאה לבריאות הנפש. עוד מציין הוא שהתובע הציג בפני הוע”ר את חוות-דעת של פרופ’ בלייך וגורס כי זו התייחסה בכובד ראש לקביעתו תוך שציינה מפורשות כי אינה מקבלת את מסקנותיו תוך שהיא קובעת כי הנכות הנפשית ממנה סובל התובע אינה קשורה באף אחת מהתאונות נשוא התביעה, כי אם בעברו. מוסיף בא-כוח הנתבעת 1 ומציין טרם החלטתה, הפנתה הוע”ר שליד המל”ל את התובע להערכה נוירופסיכולוגית, בה נקבע כי מצבו הנפשי של התובע נובע מאישיותו הפרה-מורבידית. פרופ’ בלייך לא עשה כן. מפנה בא-כוח הנתבעת לכך שלאחר שעיינה שבאבחון הנוירופסיכולוגי כמו גם בחוות-דעת הנ”ל של פרופ’ בלייך, מצאה הוע”ר שאין מקום לשנות מהחלטתה לפיה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה בעניין התאונה הראשונה.
מזכיר בא-כוח הנתבעת כי ממצאיו של המל”ל אינם תואמים – לא את ממצאי הוע”ר ואף לא את ממצאי האבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לבקשתה.

סבור בא-כוח הנתבעת 1 כי מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים שבהם הכירה הפסיקה בכך שיש מקום ליתן רשות לסתור את קביעת המל”ל.

דיון
10. המסגרת הדיונית:

סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע כדלקמן:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביע לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.’

לנוכח תכלית חקיקתו של סעיף 6ב הנ”ל – שנועד לייעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות הנופלות בגדרו נהגו בתי-המשפט לפרש בדווקנות את החריג לכלל וקפצו ידם למתן היתר להבאת ראיות לסתור. היתר כזה ינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן.

נקבע כי שני סוגים ענייניים עשויים להצדיק הענות לבקשה מסוג זה:

א. טיעונים משפטיים כגון, שההליך בו נקבעה הנכות על-ידי ווועדת המל”ל היה נגוע בפגם כדוגמת תרמית או בטלות מעיקרא;

ב. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים;

ראו בהקשר זה פסק-הדין ב- בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505 (1985); בר”ע 721/85 סלע נ’ פטיה, פ”ד לט(4), 839 (1986) ראו וכן את דברי כב’ השופט ת’ אור ב- ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מח(4), 77, 82 (1991):

‘על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז שנקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית-המשפט. מקרה אחר הוא כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית-המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך השחשוב להדגיש הוא ‘שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצרות דופן יותר, יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה שמקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית, ניתן היה להביא ראיות לסתור – כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת.’

כללים אלה אומצו בפסיקת בית-המשפט על ערכאותיהם.

מן הכלל אל הפרט
11. אכן – בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על קביעת הוע”ר של המל”ל. יחד עם זאת, ראיתי להעיר כי אין בידי לקבל את טענת בא-כוח הנתבעת 1 כי שומה היה על התובע להגיש את הסגותיו על קביעת הוע”ר לבית-הדין לעבודה, מה גם שנימוקי התובע במסגרת בקשה זו אינם עומדים לכאורה במבחן התנאים שבהתקיימם ניתן לערור לבית-הדין לעבודה ובכלל זה טעות משפטית.

12. נפניתי איפוא לבדוק האם מקרה זה נופל בגדר החריגים שיצדיקו מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל. לטעמי – התשובה לכך, בנסיבותיו של תיק זה שבפני, חיובית, ואבהיר.

13. מקרה זה הינו אכן יוצא דופן ממרבית המקרים הבאים לפתחו של בית-המשפט. בחנתי את פרוטוקול הוע”ר על שני דרגיה. אני מתרשמת כי זו התייחסה לעברו של התובע בתחום הנפשי, כפי שהוא מצטייר מהמסמכים הרפואיים שהתובע לא הסתיר מפניה. הוע”ר אף התייחסה לחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט – פרופ’ בלייך וראתה להפנות את התובע לבדיקת עזר נוירופסיכולוגית – בדיקת עזר שהיה ראוי להעמידו אליה בנסיבות העניין.

יוצא – לכאורה, שהוע”ר נהגה כיאות ולא נפל פגם של ממש בעבודתה. מאידך – התוצאה שבפנינו הינה בלתי-נסבלת ואינה מאפשרת עשיית צדק עם כל הצדדים להליך.

בפני שתי קביעות רפואיות סותרות, השונות עד מאוד זו מזו: מחד – קביעה המחייבת על-פי דין, שלפיה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה, כאשר אין חולק שהתובע סובל מנכות רפואית נפשית, אלא שלדעת הוע”ר שליד המל”ל כל כולה נובעת לכאורה ועל-פי הוע”ר ממצבו עובר לשתי התאונות נשוא התביעה.

מאידך – עומדת בפני קביעתו של מומחה בית-המשפט, לפיה – לוקה התובע בנכות רפואית בתחום הנפשי, בשיעור לא מבוטל של 20%, שמתוכה ייחס מחצית (10%) לתאונה השניה והיתר (10%) – לתאונה הראשונה. קביעתו אינה מחייבת בהליך שלפני.

הוראת סעיף 6ב לחוק הפלת”ד נועדה לפשט הליכים הקשורים בתאונות דרכים שהן גם תאונות עבודה שבהם ניתנה קביעת הוע”ר של המל”ל.

גם ההוראה לפיה ממונה מומחה מטעם בית-המשפט נועדה לסייע בידי בית-המשפט וליתן בידיו כלי עזר בבואו להכריע בנושאים רפואיים שאינם בידיעתו ובמומחיותו.

הפער הקיצוני בין עמדות שני הגופים, שלכל אחד מהם מיוחסת חזקת היותו נייטרלי, אינו מתיישב עם ההגיון.

התוצאה הנובעת ממצב הדברים המתואר לעיל הינה שבית-המשפט עלול להיקלע להחלטה שגויה, בבואו להכריע בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין כל אחת מהתאונות נשוא התביעה. לתובע – כמו גם לנתבעות, עלול חלילה להיגרם עיוות דין. לית מאן דפליג כי הוראות הדין שנועדו לפשט ולייעל את הדיון, אני בדיעה, איפוא, כי מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם נחוץ להביא ראיות לסתור, למען עשיית צדק.

14. אשר-על-כן – הנני נעתרת לבקשה, אך באופן חלקי ובהתאמה לנסיבות העניין שבפני.

בשים-לב לנימוקים עליהם הסתמכו הצדדים בבקשה ובתגובה לה, אני מוצאת כי הנכון הוא, לצורך הבאת הראיות לסתור למנות מומחה נוסף מטעם בית-המשפט בתחום הנפשי.
אין בכך כדי לבטל את חוות-דעתו של פרופ’ בלייך אשר שימש כמומחה מטעם בית-המשפט בתיק זה ובית-המשפט אינו מטיל חלילה ספק במומחיות; בפני המומחה הנוסף יועמדו כל פרוטוקולי הוע”ר של המל”ל, המסמכים הרפואים שהובאו בפניה, וכן חוות-דעתו של פרופ’ א’ בלייך.

ההחלטה בדבר המינוי תעשה בנפרד.”

7.7 מקרים בהם דחה בית-המשפט את הבקשה ולא התיר להביא ראיות לסתור
ב- בש”א (אשד’) 1655/07 {בן עמרם אסתר ואח’ נ’ קרויץ חסיה, תק-של 2007(4), 4105 (2007)} נפסק מפי כב’ השופט אריאל חזק:

“בפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות (להלן: “המבקשות”), להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי על-פי הסיפא לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.

המשיבה הגישה תביעה בגין תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה מיום 15.12.04 (להלן: “התאונה הראשונה”) אשר בה, לדבריה, נחבלה בחלקי גוף שונים ובעיקר במרפק שמאל ובברך שמאל.

ביום 9.3.06 נפלה המשיבה ברחוב ולדבריה, פרקה שוב את כתף שמאל, אותה כתף שנפגעה בתאונה הראשונה (להלן: “האירוע הנוסף”).

המשיבה עתרה למוסד לביטוח לאומי לקביעת נכותה, קביעתה הסופית של הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי היתה כי למשיבה נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין פגיעה בכתף שמאל ו- 10% בגין פגיעה בברך שמאל, סה”כ 28% נכות.

בטיעוניה טענה בא-כוח המבקשות, כי בדיקת התובעת בידי הוועדה הרפואית של המל”ל נעשתה שלושה ימים בלבד לאחר האירוע הנוסף, וכי המשיבה לא הביאה המצג העובדתי הנכון והמלא בפני הוועדה לגבי האירוע הנוסף אלא רק ציינה, כי עברה פריקה חוזרת בכתפה. לאור זאת, טענה בא-כוח המבקשות, כי הוועדה לא אבחנה בין שני האירועים והתייחסה לאירוע הנוסף כאילו מדובר באירוע של פריקה נוספת בכתף, עקב התאונה הראשונה ולא כאל תאונה נוספת העומדת בפני עצמה.

המשיבה באמצעות בא-כוח, טענה כי לא נסתר מעיני הוועדה, כי המשיבה פרקה הכתף שוב בעקבות אירוע נוסף. לדבריה, ציינה המשיבה בפני הוועדה כי נפלה שוב לאחר התאונה הראשונה וכי הוועדה נתנה החלטתה על בסיס ממצאים שנמצאו עוד לפני האירוע הנוסף ונתנה החלטתה כשהיא מודעת לכל הנתונים כולל נתוני האירוע הנוסף ולפיכך יש לדחות הבקשה להבאת ראיות לסתור.

דיון
סמכותו של בית-המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור היא על-פי הוראות סעיף 6ב לחוק הקובע:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על-פי חוק זה. הסיפא – ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעלי דין בתביעה לפי חוק זה להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.’

ככלל, יתיר בית-המשפט הבאת “ראיות לסתור”, בהתאם לסעיף 76 לחוק, רק במקרים חריגים, ובנסיבות יוצאות דופן כשהטעמים לכך הם שניים (א) טעמים משפטיים, כגון כאשר הליך קביעת הנכות על-פי דין היה נגוע בפגם של תרמית או בטלות (ב) טעמים עובדתיים, קרי, טעמים חדשים וכבדי משקל, כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע או שבפני הוועדה שקבעה את הנכות לא היו עובדות רלבנטיות אשר אילו היו בפניה היו עשויות לשנות את התוצאה אליה הגיעה.

רשימת המקרים אינה סגורה ויש לבדוק כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו ונטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן (ראה ר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985))

צודקת המשיבה כי בעניינה לא מתקיים אף אחד מן הטעמים להבאת ראיות לסתור קביעת ועדת המל”ל.

עיון בהחלטות ועדת המל”ל מעלה כי בפרוטוקול הוועדה הראשון מיום 12.03.06 ציינה הוועדה כך:

‘ “החבלה החלישה את קופסת המרפק שחבלה נוספת מאוחר יותר גרמה לפריקה נוספת”. זאת , גם בסעיף “תולדות המקרה מפי התובע” המופיע בדו”ח הוועדה מאותו יום ציינה הוועדה, כי התובעת “סובלת מרגישות בכתף שמאל בעיקר מיום ה’ האחרון שעוד אירוע של פריקת כתף.’
מתוך כלל האמור לעיל עולה, כי כבר בדו”ח הוועדה הראשון ציינה הוועדה, כי חבלה נוספת מאוחרת לחבלה הראשונה (שנגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים) גרמה לפריקה נוספת ובדבריה, בעניין החבלה הנוספת התייחסה הוועדה על-פי הקשר הדברים, לחבלה שאירעה מספר ימים לפני הבדיקה, עקב נפילת התובעת.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת המבקשות ולפיהן, לא היתה הוועדה מודעת לכך שפריקת הכתף המאוחרת לתאונת הדרכים, אירעה כתוצאה מחבלה נוספת נפרדת מתאונת הדרכים.

זאת ועוד, בכלל הראיות שהובאו בפני, לא הובאה כל ראיה לכך שבעת קביעתה, הניחה הוועדה הרפואית שהחבלה הנוספת שנגרמה למשיבה, נגרמה במסגרת עבודתה ולפיכך, לא הוכחה טענת המבקשות, כי הוועדה התייחסה לשתי התאונות כשתי תאונות עבודה שונות ובאופן טכני, איחדה את מסקנותיה באשר לשתי התאונות. בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי הוועדה שהיתה מודעת לנפילת התובעת מספר ימים לפני בדיקתה, העניקה למשיבה 20% נכות בגין פריקת הכתף וייחסה את כל אחוזי הנכות לתאונת הדרכים הראשונה שהיתה מבחינתה תאונת העבודה היחידה שהוסמכה לדון בה.

לא זאת אף זאת, לאחר הופעתה של המשיבה בפני הוועדה ביום 12.03.06, נשלחה המשיבה על-ידי הוועדה, טרם סיכום ממצאיה, לבדיקה פסיכיאטרית, ואף בבדיקה זו ביום 02.04.06 ציינה המשיבה כך: ‘… אבל בחודש שעבר נפלתי ברחוב ומאז שוב אני לא נרדמת’. זאת ועוד, בפירוט מסקנותיו בדו”ח זה ציין הפסיכיאטר כדלקמן:

‘לתובעת תלונות סובייקטיביות הקשורות באירוע הפגיעה ופגיעה נוספת לאחר מכן.’

חוות-דעת זו בתחום הפסיכיאטרי עמדה בפני הוועדה הרפואית ביום 09.04.06 בסיכום מסקנותיה.

מהאמור לעיל עולה, כי הוועדה ידעה על קרות אירוע הנפילה הנוסף ולא התעלמה ממצאים אלו בעת קביעתה כי בעקבות תאונת הדרכים נשוא דיוננו, נותרה במשיבה נכות צמיתה בשיעור 20%.

מששוכנעתי כי וועדות המל”ל היו מודעות לקרות האירוע הנוסף בעת מתן ההחלטה, הרי שאין הצדקה לאפשר הבאת ראיות לסתור את החלטת הוועדה.

סוף דבר
מששוכנעתי כי ועדת המל”ל היתה מודעת לאירוע החבלה הנוסף בכתף, ומשלא התקיים בענייננו אף אחד מן הטעמים המתיר הבאת ראיות לסתור, הרי שדין הבקשה להידחות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 35829/05 {אנטולי צוקרמן ואח’ נ’ פטחוב אורית ואח’, תק-של 2007(4), 3290 (2007)} נפסק מפי כב’ השופט יחזקאל הראל:

“1. עסקינן בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בשתי תאונות דרכים בהן היה מעורב ביום 27.11.01 (להלן: “התאונה הראשונה”) וביום 22.8.04 (להלן: “התאונה השניה”).

2. בפניי בקשת בא-כוח הנתבעות 2-1 (להלן: “הנתבעות”) להבאת ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית מטעם המל”ל (להלן: “הוועדה”) מיום 24.2.05 מכוח הוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

3. לטענת הנתבעות, יש להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה בשל העובדה כי לא עמדו בפני המל”ל כל המסמכים הרפואיים של התובע בעניין חבלה בילדותו בעין שמאל וכי הוועדה בחרה להתעלם ממידע רפואי זה בעת קביעת שיעור נכותו של התובע, בעוד שבעניינו לא הוכח כי נגרמה לתובע חבלה בעינו בגין התאונה הראשונה.

4. עוד טוענות הנתבעות כי הוועדה התעלמה מתיקו הרפואי של התובע וכי, לחילופין, לא הונח בפניה מלוא התיעוד הרפואי.

5. לטענת התובע, יש לדחות את בקשת הנתבעות. הוועדה מינתה את ד”ר לוסקי כמומחה בתחום העיניים, אשר קבע כי הממצאים קשורים לתאונה; הוועדה מינתה את ד”ר כרמון, לאחר שהחליטה להסיר כל ספק בעניין מסקנותיו של ד”ר לוסקי, שקבע כי ‘… ניתן להניח קיום קשר בין החבלה לבין הממצאים’.

6. עוד טוען התובע, כי תיק קופת-חולים של התובע היה מונח בפני הוועדה, כמצויין בפרוטוקול מיום 23.11.03.

דיון
7. התובע נבדק על-ידי ד”ר לוסקי מטעם המל”ל. בחוות-דעתו מיום 10.11.03 קובע ד”ר לוסקי כי ‘… ממצאים קשורים לתאונה’. נכונה הטענה כי ד”ר לוסקי ביקש בבדיקות קודמות המצאת תוצאות בדיקת חדות ראיה – אולם לא קיבלה.

8. בדיקת חדות ראיה, ככל הנראה, לא בוצעה לתובע עובר לתאונה, ועל-כן ממילא גם אם היה מקום למינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, לא היתה עומדת בפניו בדיקה שכזו. לו היה מתברר כי התובע ביצע הבדיקה, או כי זו אותרה רק עתה, וכי ממצאיה מקעקעים את מסקנות רופאי המל”ל – היה מקום לטענת הנתבעת. ברם, לא זהו המקרה. יתרה מכך, עצם העובדה כי בדיקה זו לא בוצעה לתובע במסגרת הטיפול הרפואי שקיבל עובר לתאונה, נחלשת טענות הנתבעות בדבר חומרת מצבו.

9. ד”ר לוסקי קבע לתובע נכות בשיעור של 15% לפי סעיף 52(1)(א)6 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט”ו-1956 (להלן: “התקנות”). ד”ר לוסקי בחוות-דעתו הראשונה מיום 20.11.02, בפרק תולדות המקרה, מודע לתאונה שעבר התובע בנעוריו וכדבריו: ‘לפני כ-40 שנה היה טראומה בעין שמאל…’. ד”ר לוסקי ביקש לקבל תוצאת בדיקת חדות ראיה שבוצעה לתובע לפני התאונה (בהנחה שבוצעה). בהמשך משלא קיבל את תוצאות הבדיקה (שככל הנראה לא בוצעה), קבע בחוות-דעתו מיום 12.11.03, כי הפיברוזיס שמצא בעינו השמאלית של התובע, נגרמה בגין התאונה וקבע לתובע 15% נכות. ד”ר לוסקי לא מצא לנכון להתייחס לתאונה הקודמת, כמו גם לסכרת ולחץ הדם מהם סובל התובע.

10. בפרוטוקול ישיבת הוועדה מיום 23.11.03 מפורטים המסמכים שעמדו בפני הוועדה, ביניהם תיק קופת-חולים (עמ’ 1 לפרוטוקול).

11. בסעיף סיכום ומסקנות קבעה הוועדה כי היא אינה מקבלת את חוות-דעת ד”ר לוסקי וכי ‘… מתעוררת השאלה האם קיים קשר סיבתי לתאונה… לאור האמור לעיל ועל-מנת להסיר את הספק הוועדה מבקשת חוות-דעת נוספת בנוגע לעין שמאל’. בפני הוועדה עמדו שתי חוות-דעתו של ד”ר לוסקי, אולם היא מצאה לנכון, על-אף שכל המידע היה בפניה, למנות את ד”ר כרמון אך ורק לעניין מחלת הסכרת ולחץ הדם, תוך שהיא מתעלמת מהפגיעה הקודמת.

12. ד”ר כרמון מונה כמומחה נוסף על-ידי הוועדה ובחוות-דעתו מיום 30.12.03 קבע ‘… פגיעה צמיתה בחדות הראיה על רקע פיברוזיס במקולה של עין שמאל… בשים-לב לצילום לאחר התאונה, בסמוך לה עם ממצא חריף בעין שמאל ניתן להניח קיום קשר בין החבלה לבין הממצא.’ (עמ’ 2 לחוות-הדעת).

13. בפני ד”ר כרמון עמדו מסמכים רפואיים מרופאי עיניים אשר בדקו את התובע, תעודת חדר מיון וכן חוות-דעת של ד”ר לוסקי.

14. ד”ר כרמון קבע לתובע נכות צמיתה בגין הפגיעה בעין שמאל, בהתעלם מהראיה בעין ימין, בשיעור של 25% לצמיתות לפי סעיף
52(1)(1)(ח).

15. סעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי:

‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעלי דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

16. נקבע בפסיקה כי על בית-המשפט לעשות שימוש במשורה בסיפא לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וכלשון כב’ השופט ת’ אור ב- ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77 (1985):

‘אכן פסיקתו של בית-המשפט היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב, ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד.’

17. מצאתי כי בנסיבות תיק זה, אין ממש בבקשת הנתבעות להבאת ראיות לסתור.

18. תיק קופת-חולים של התובע, בדיקות קודמות, ככל אשר קיימות בעניינו של התובע, וחוות-דעת שני המומחים שמונו על-ידי הוועדה – עמדו בפני הוועדה בקובעה בהחלטתה מיום 13.1.04:

‘שתי חוות-דעת קושרות את הפיברוזיס… לתאונה הנדונה ועל-כן הוועדה מקבלת את מסקנותיהם לגבי הקשר הסיבתי.’

19. בישיבה זו קבעה הוועדה לתובע נכויות זמניות עד ליום 30.11.04.

20. בישיבה נוספת שקיימה הוועדה ביום 20.12.04 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 52(1)(8)(א).

21. גם בישיבה זו עמדו בפני הוועדה שתי חוות-הדעת של המומחים בתחום העיניים והעתק כרטסת רפואית מתיק קופת-חולים של התובע.

22. בפרוטוקול מיום 24.2.05 עמד בפני הוועדה כל החומר אשר עמד בפניה בישיבות הוועדה הקודמות (עמ’ 1 לפרוטוקול הוועדה) ודו”ח ועדת רשות לעניין תקנה 15. גם בישיבה זו קבעה הוועדה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 52(1)(8)(א).

23. הוועדה התייחסה לכל המסמכים הרפואיים אשר הונחו בפניה ולשתי חוות-הדעת של המומחים הרפואיים בתחום העיניים שמונו על ידה.

24. אילו לא היתה הוועדה מקבלת המלצות המומחים – היתה ממנה מומחה נוסף או שולחת את התובע לבדיקות אחרות מטעמה.

25. הוועדה הרפואית היתה ערה, כאמור, לפגיעתו הקודמת של התובע, ומשלא ייחסה לכך משמעות (כפי שגם ד”ר לוסקי לא ייחס לה משמעות) – אין מקום להתערב בקביעותיה.

26. לאור כל האמור לעיל, נדחית בקשת הנתבעות להבאת ראיות לסתור.”

ב- בש”א (חי’) 7330/07 {מירב כהן נ’ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2007(4), 3405 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת ב’ טאובר:

“1. בפניי בקשה שהוגשה על-ידי הגב’ מירב כהן (להלן: “המבקשת”) להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.1.07 אשר העניקה למבקשת נכות רפואית בתחום האורטופדיה בשיעור של 5% בלבד.

2. המבקשת טוענת בבקשה כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) התעלם מפגיעותיה של המבקשת בברכיים, בצוואר, מהיותה סובלת מחוסר יציבות בעמוד שדרה, מהפסקות נשימה בשינה ומנכות אורולוגית המתבטאת בבריחת שתן. כן טוענת המבקשת כי המל”ל התעלם ממסמכים רפואיים וחוות-דעת המתעדים ממצאים ברורים בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה והאורולוגיה. עוד טוענת המבקשת, כי חל שינוי ניכר במצבה הרפואי מאז בדיקתה בועדה האחרונה של המל”ל ושינויים אלה מחייבים לאפשר למבקשת להביא ראיות לסתור.

3. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הבקשה אינה מגלה כל נימוק אמיתי ו/או עילה המוכרת על-פי החוק ועל-פי הפסיקה המצדיקה היעתרות לבקשה. כן טוענת המשיבה כי המבקשת מציגה בפני בית-המשפט מסמכים רפואיים חלקיים בלבד אשר אינם מגלים את כל העובדות ביחס למצבה הרפואי הכללי ובכך מטעה את בית-המשפט. עוד טוענת המשיבה כי המבקשת נוהגת הן בפניותיה לבית-המשפט והן בפניותיה למל”ל לטעון למיחושים רבים ושונים אשר אין להם קשר לאירוע פגיעתה של המבקשת בתאונת הדרכים נשוא התביעה.

רקע עובדתי
4. בתאריך 4.9.00 נפגעה המבקשת לטענתה בתאונת דרכים במתחם בית-חולים כרמל בסמוך לשער בית החולים בדרכה לעבודתה כאחות בבית-חולים כרמל.

5. המבקשת טופלה בחדר מיון בבית-חולים כרמל. מגליון חדר המיון עולה כי המבקשת התלוננה על כאבים בעמוד שדרה מותני ובאגן. בבדיקה אובחנה רגישות מקומית קלה ואולם לא אובחנו ממצאי חבלה חיצוניים. בצילום עמוד שדרה שבוצע במהלך שהותה של המבקשת בחדר המיון אובחנו בעמוד שדרה צווארי שינויים ניווניים. גם בצילום עמוד שדרה מותני אובחנו שינויים ניווניים ולא נמצא קיומו של שבר בעצם הזנב.

6. במסגרת בדיקה ראשונה לנפגע מעבודה שנערכה למבקשת ביום 11.9.00 במרפאת לין הועלה החשד כי המבקשת סובלת משבר בעצם הזנב. בעקבות כך ועל רקע תלונותיה של המבקשת ביחס לאובדן שתן אושפזה המבקשת בתאריך 17.9.00 במחלקה האורטופדית בבית-חולים רמב”ם לצורך בירור מצבה. מסיכום אשפוזה של המבקשת בבית-חולים רמב”ם מיום 24.9.00 עולה כי לא נמצא קיומו של שבר בעצם הזנב. כן צויין שעברה במהלך אשפוזה בדיקה אורודינמית אשר הדגימה אובדן שתן קל במאמץ בנפחים גדולים בלבד ועל-כן מסקנת הבדיקה שוללת קיומה של הפרעה נוירולוגית אלא מצביעה על stress incontinence בלבד. עוד צויין בסיכום האשפוז כי למבקשת אין כל חולשה אובייקטיבית בגפיים התחתונות ולא קיים חסר נוירולוגי כלשהו.

7. למבקשת אושרה תקופת אי-כושר מיום התאונה ועד ליום 3.3.01 על רקע תלונות וכאבים בגב תחתון בלא ציון תלונות על כאבים בצוואר ו/או בברכיים.

8. המבקשת אושפזה בין התאריכים 27.3.06 ועד ליום 30.3.06 במחלקת כירורגיה בבית-חולים בני ציון על רקע תלונות על כאבי בטן תחתונה מלווה בשריפה וכאב במתן שתן לאחר בדיקה אורודינמית שבוצעה כעשרה ימים לפני אשפוזה עקב תלונתה על בריחת שתן. המבקשת מטעמיה היא אינה מצרפת את ממצאי הבדיקה האורודינמית הנ”ל ואולם מסיכום האשפוז עולה כי המבקשת אובחנה כסובלת מדלקת אגנית קלה ומדלקת בדרכי השתן אשר היו בשיפור במהלך האשפוז עקב מתן טיפול אנטיביוטי ולא תועדו ממצאים של בריחת שתן על רקע פגיעה נוירולוגית ו/או אורולוגית.

9. מעיון במסמכים רפואיים שצורפו על-ידי המשיבה לתגובתה עולה כי המבקשת היתה מעורבת בתאריך 25.5.99 בתאונת דרכים נוספת בה נפגעה בראש, בצוואר ובברך. חרף העובדה שהמבקשת היתה בטיפול ובמעקב רפואי בגין פגיעה זו עד לפחות חודש מאי 2000, לא יידעה המבקשת את המל”ל בגין התאונה הנ”ל.

10. עוד עולה מעיון בתיקה הרפואי של המבקשת כי בתאריך 19.1.03 היתה מעורבת במקרה בו הרימה חפץ כבד תוך כדי עבודתה ואזי ציינה כי מאז הינה סובלת מכאבים חוזרים בגב תחתון. במסמכי הבדיקה הרפואית תועד כי בצילום נמצאו שינויים ניווניים בינוניים וכי המבקשת אינה משתפת פעולה עם הבודק.

11. מעיון בתיקה הרפואי של המבקשת עולה כי המבקשת היתה מעורבת בתאונה נוספת ביום 19.10.04 שעה שהחליקה בביתה ונחבלה בצוואר ובכתף שמאל.

12. יצויין כי תלונות המבקשת ביחס לברכיים תועדו לראשונה ביום 3.8.04 עת שהתלוננה על כאבים בברכיים מזה מספר חודשים. בגליון קופת-חולים של המבקשת צויין כדלקמן:

‘מספר חודשים סובלת מכאבי ברכיים בתנועה ובמיוחד בעת עליה ובירידת מדרגות. נוטלת תרופות אנלגטיות.’

13. גם ביחס לקוצר הנשימה ולדום הנשימה החלה המבקשת להתלונן רק בשנת 2004, כארבע שנים לאחר התאונה.

14. תלונות ביחס לכאבים במפרקים הכוללים כאבים בכתפיים, מפרקים, ברכיים, כפות ידיים, גב תחתון וחזה החלו להופיע בתיקיה הרפואיים של המבקשת מאז שנת 2005 ואילך וכאשר קיימים רישומים על דלקת בברך ימין לאחר נפילה בבית בסמוך לסוף שנת 2006 והתקף של מחלת FMF אשר גרם לנפיחות וכאבים בפרקים.
קביעות הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.1.07
15. מעיון במסמכים שצורפו על-ידי הצדדים עולה כי הוועדה הרפואית לעררים ביקשה במסגרת דיוניה יעוץ אורולוגי, נוירולוגי ואורטופדי לבדיקת טענותיה של המבקשת ביחס להחמרת מצב.

16. בתחום האורולוגיה נבדקה המבקשת על-ידי ד”ר גרינולד בפניו התלוננה על איבוד שתן לא רצוי. ד”ר גרינולד לאחר שקיבל את ממצאי הבדיקה האורודינמית ציין בסיכום מיום 26.4.06 את ממצאיו כדלקמן:

‘הנ”ל עברה בירור אורודינמי במטרה לבדוק אם יש התאמה בין תלונותיה הסובייקטיביות לבין ממצאי בדיקה אובייקטיביים. הבדיקה האורודינמית שהינה בדיקה אובייקטיבית ובוצעה ב- 5.3.06 מדגימה תפקוד תקין של מערכת השתן התחתונה, הן בשלב האגירה של השתן והן בשלב ההתרוקנות.’

לאור ממצאים אלה ובעקבות בדיקה קלינית קבע ד”ר גרינולד כי למבקשת אין נכות אורולוגית.

17. בתחום הנוירולוגי נבדקה המבקשת על-ידי ד”ר גילבורד, מומחה בנוירוכירורגיה. המבקשת התלוננה בפני המומחה על כאבי ראש, הרדמות יד שמאל, אי-יציבות, אפילפסיה, דום נשימה בשינה ועוד, תלונות אשר נבדקו כולן ביסודיות על-ידי המומחה.

בחוות-דעתו מיום 7.6.06 ציין ד”ר גילבורד כי תנועות הצוואר של המבקשת חופשיות בכל הכיוונים וכי בדיקת שינה מיום 26.3.06 שוללת את תסמונת דום הנשימה הנטענת על-ידי המבקשת. באשר לתלונות המבקשת ביחס לחולשה בגפיים קבע ד”ר גילבורד בהסתמך על ממצאי בדיקתו ובהסתמך על ממצאי הדמיית C.T ו-M.R.I כי השינויים ההדמתיים הינם על רקע ניווני מחלתי ולא על רקע טראומטי ועל-כן אינם קשורים לתאונה. עוד ציין ד”ר גילבורד בחוות-דעתו כי אין קורלציה בין המיחושים של המבקשת והממצאים ההדמייתיים.

18. בתחום האורטופדיה תועד על-ידי ד”ר קליגמן שנתבקש לבדוק את המבקשת כי קיימת מצידה של המבקשת הגזמה בתלונות, חוסר שיתוף פעולה בבדיקה ואף תלונות אשר אין להן הסבר רפואי אובייקטיבי. ד”ר קליגמן ציין בחוות-דעתו כי המבקשת אינה סובלת מהגבלה בטווח התנועות בעמוד שדרה צווארי. באשר לגב המותני ציין ד”ר קליגמן כי קיימת הגבלה קלה ביותר בכיפוף לפנים ועל-כן העניק למבקשת 5% נכות לצמיתות.

19. בהסתמך על חוות-הדעת המפורטות של ד”ר גרינולד, גילבורד וקליגמן סיכמה הוועדה הרפואית לעררים שדנה בערעור על בקשת המבקשת להחמרת מצב וקבעה למבקשת 5% נכות לצמיתות.

דיון
20. הרשות להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפלת”ד”) ניתנת במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן, אם בית-המשפט השתכנע שבנסיבותיו של המקרה מן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

21. בית-המשפט העליון הצביע על שני טעמים מיוחדים עיקריים: הראשון, טעמים משפטיים הכוללים פגם מהותי בהליך שהתברר בפני המל”ל כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. השני, טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת (ראה רע”א 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985) ו- רע”א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע”מ נ’ קמחי רחמים ואח’, פ”ד מז(4), 815 (1993)).

22. המבקשת מבססת את עיקרי נימוקי בקשתה על הפער בין קביעות המומחים מטעמה פרופ’ סודרי ופרופ’ שקד ובין קביעות המומחים של הוועדה הרפואית לעררים. מעיון מעמיק במכתבים של פרופ’ סודרי ושל פרופ’ שקד שצורפו על-ידי המבקשת עולה כי אין האמור במכתבים עומד בסתירה לממצאי וקביעת המומחים מטעם המל”ל כלל.

פרופ’ סודרי במכתבו מיום 27.12.04 קובע כי המבקשת אכן סובלת ממחלה ניוונית בשתי הברכיים ובלשונו: ‘Degenerative Knee Disease Bilateral’ ואולם אין במכתבו של פרופ’ סודרי ראיה או ראשית ראיה על קיומו של קשר בין המחלה של המבקשת בשתי הברכיים לאירוע תאונתי ו/או לפגיעה טראומטית.

לאור האמור ומשהוועדה הרפואית לעררים תפקידה היה לבדוק באם קיימת החמרה במצבה של המבקשת הקשורה לתאונת הדרכים ומשהמבקשת לא התלוננה כלל בעת שנבדקה על-ידי הוועדות הרפואיות על פגיעתה בברכיים, לא היתה הוועדה הרפואית לעררים אמורה ממילא לדון במחלת הברכיים הדו צדדית של המבקשת ושעה שאף המומחה מטעמה של המבקשת מייחס ממצאים אלה למחלה ניוונית.

23. סבורני שאף במכתבו של פרופ’ שקד מיום 17.12.01 אין כדי לסייע למבקשת. המסמך אמנם מפרט באריכות את תלונות המבקשת, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שפרופ’ שקד מציין באופן מפורש כי מדובר בשינויים מפושטים וללא ממצא חבלתי ודי באמור כדי לשלול את טענת המבקשת לפיה קופחה המבקשת עת שהוועדה הרפואית לעררים לא קיבלה את טענותיה לפיהן אי-היציבות והמוגבלות שנטענות על-ידי המבקשת בעמוד שדרה נובעות מממצא תאונתי.

24. בהקשר לאמור ראוי אף להפנות לפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991), שם פסק בית-המשפט העליון כי כדי שבעל דין יורשה להביא ראיות לסתור אין די בעובדה שמומחה רפואי או מומחים רפואיים סבורים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הוא גדול.

25. בנסיבות העניין לאחר ששבתי ועיינתי בבקשת המבקשת ובכל נספחיה וכן שקלתי את כל טענות הצדדים, הגעתי לידי החלטה שאין הצדקה להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.1.07 ולהלן אוסיף ואפרט: המל”ל הפנה את המבקשת ליועצים מטעמו הכוללים את ד”ר קליגמן מומחה באורטופדיה, ד”ר גילבורד מומחה בנוירוכירורגיה וד”ר גרינולד מומחה באורולוגיה. עיון בחוות-דעתם של מומחים אלה מעלה כי המבקשת נבדקה על ידם ביסודיות וכי אלה התייחסו לכל פרטי תלונותיה השונות. כן ביקשו רופאי הוועדה לעיין בבדיקות אובייקטיביות הכוללות בדיקות הדמיה C.T ו- M.R.I, בדיקת שינה ובדיקה אורודינמית עדכנית מיום 5.3.06 אשר היתה תקינה וביססו את ממצאיהם גם בתוצאות הבדיקות הללו.

גם ממכתביהם של פרופ’ סודרי ופרופ’ שקד שצורפו על-ידי המבקשת עולה כי הממצאים בתחום האורטופדיה והנוירוכירורגיה שתועדו על-ידי מומחים אלה הינם ממצאים ניווניים ולא על רקע תאונתי חבלתי ובוודאי שאין בהם כדי לבסס את הקשר הסיבתי שבין הממצאים לפגיעת המבקשת בתאונת הדרכים, אלא להיפך.

אוסיף ואציין כי לא עלה בידי המבקשת להצביע במסמכים רפואיים על שינוי במצבה ו/או על החמרה במצבה לאחר בדיקתה על-ידי היועצים מטעם המל”ל. לא ניתן גם להתעלם מן העובדה שהמבקשת חולה במחלת ה- F.M.F שאף החמירה ואשר בעקבותיה אושפזה המבקשת ביום 27.3.06 לצורך בירור מצבה בבית-חולים בני ציון. עיון במסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת מעלה כי גם במהלך אשפוזה זה נשללו הממצאים הנטענים על-ידי המבקשת, לרבות בעיות אורולוגיות.

בבחינת תקינות ההליך בפני המל”ל לא נשמעה בפי המבקשת כל טענה בדבר פגם משפטי או פגיעה בעיקרי הצדק ואכן עולה מדו”חות הוועדה והיועצים כי המבקשת זכתה לבדיקות מקיפות, לרבות ביצוע בדיקות הדמיה ובדיקות אובייקטיביות שונות, ולהתייחסות לכל אחת מתלונותיה ובפני הוועדה הרפואית עמדו כל המסמכים שצורפו על-ידי המבקשת לבקשה.

סוף דבר
26. מן המקובץ עולה, איפוא, כי בהחלטת הוועדה לעררים מיום 10.1.07 לא נפל כל פגם משפטי ו/או עובדתי המצדיק הבאת ראיות לסתור.

27. בקשת המבקשת להבאת ראיות לסתור נדחית בזאת.”

ב- בש”א (נצ’) 5415/06 {אביטל שמעון נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2007(4), 1510 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת הוד עירית:

“1. המבקש, התובע ב- ת”א 5262/06, יליד שנת 1970, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 23.3.00 (להלן: “התאונה”).

2. המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) הכיר בתאונה כ”תאונת עבודה”. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 25.7.00 למבקש נכות זמנית בשיעור 20% החל מיום 23.4.00 ועד ליום 31.7.00 וכן 10% נכות זמנית החל מיום 01.08.00 ועד ליום 31.10.00. ועדה רפואית נוספת לפניה נבדק המבקש ביום 10.10.00 קבעה, כי למבקש לא נותרה נכות בעקבות התאונה והעמידה את נכותו הצמיתה בגובה 0%.

3. ועדה רפואית לעררים אישרה ביום 16.01.01 את קביעת הוועדה מיום 10.10.00.

4. המבקש הגיש בקשה להחמרת מצב. ועדה רפואית מיום 26.8.03 קבעה, כי אין החמרת מצב. ועדה רפואית לעררים מיום 02.3.04 קבעה, כי למבקש לא נותרה מגבלת תנועה המזכה באחוזי נכות ואישרה את קביעת הוועדה מדרג ראשון, לפיה לא חלה כל החמרה במצבו של המבקש.

5. לפני בקשת המבקש, כי אתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל ואמנה מומחה רפואי בתחום האורטופדי לקביעת נכותו.

6. לטענת המבקש, הוועדה הרפואית לעררים טעתה כאשר התעלמה מההגבלות בתנועה בע”ש מותני המופיע בבדיקות ה- CT וה- MRI שביצע והמעידות על החמרה במצבו.

7. כן טוען המבקש, כי בפניי הוועדה לא עמדו מכתביו של ד”ר למברגר אשר בדק אותו וקבע, כי הוא סובל מהגבלה בע”ש מותני ולכן קביעת הוועדה לעררים מקפחת אותו.

8. בנוסף טוען המבקש, כי קיים פער בלתי-מוסבר בין קביעותיהם של פרופ’ שטיין וד”ר למברגר שבדקו אותו לבין קביעות הוועדה לעררים.

9. המבקש טוען, כי לטענת הוועדה לעררים גם בבדיקתו של פרופ’ שטיין לא היתה למבקש מגבלת תנועה ובכך שוגה מאחר והמומחים שבדקו את המבקש כן מצאו שיש לו הגבלה בע”ש מותני המקנה לו אחוזי נכות.

10. לטענת המבקש, נפגעה זכותו להליך הוגן בפני המל”ל ולכן מטעמים של צדק יש להתיר הבאת ראיות לסתור.
11. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתשובה לבקשת המבקש טענה, כי על-פי ההלכה רק במקרים חריגים וקיצוניים יטה בית-המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור ומאחר ועניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים חריגים אילו ובקשתו אינה מגלה טעם המצדיק מתן רשות להבאת ראיות לסתור, אין להיעתר לבקשתו.

12. המשיבה טוענת, כי אין לקבל את טענת המבקש כי קיים פער בלתי-מוסבר בין קביעות פרופ’ שטיין וד”ר למברגר ובין קביעות הוועדה הרפואית כנימוק להבאת ראיות לסתור הואיל ועל-פי ההלכה הפסוקה עצם הפער ויהיה אף פער ניכר, אינו משמש טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור.

13. לטענת המשיבה, מעבר לעובדה שהצגת חוות-דעתו של פרופ’ שטיין אסורה בהליך זה של בקשה להביא ראיות לסתור הרי שאין בעצם הפער בינה ובין קביעת ועדת המל”ל כדי להצדיק היעתרות לבקשת המבקש.

14. בנוסף טוענת המשיבה, כי טענת המבקש, לפיה מכתביו של ד”ר למברגר לא עמדו בפני הוועדות הרפואיות אינה נכונה. לטענתה, מכתביו של ד”ר למברגר מהווים חלק בלתי-נפרד מתיקו הרפואי של המבקש במל”ל ומשכך עמדו לעיונן של הוועדות הרפואיות. יתרה מכך, בחלק מהוועדות צויין מפורשות, כי מכתביו של ד”ר למברגר עמדו לפניהם.

15. המשיבה טוענת, כי הוועדות הרפואיות השונות התייחסו לממצאים המופיעים בבדיקות ה- CT וה- MRI שעבר התובע וקביעתן לפיה למבקש לא נותרה נכות צמיתה כלשהי באה על-אף ממצאים אילו ולא בהתעלם מהם. לטענתה, הוועדות נימקו היטב את קביעותיהן ויש בנימוקים אילו כדי לענות על טיעוני המבקש ללא כל צורך בהבאת ראיות לסתור ומינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט.
16. המבקש הגיב לתשובת המשיבה והפנה לפסקי-דין בהם התייחסו שופטי בית-משפט לחוות-דעת רפואית מטעם המבקש במסגרת בקשה להבאת ראיות לסתור ולטענתו היעדר התייחסות השופטים לעובדה שצורפה לבקשת הנפגע להבאת ראיות לסתור חוות-דעת מטעמו, משמעה כי צירוף זה הינו מותר. עוד הוסיף, כי ועדות שונות מצאו הגבלות בתנועותיו ובכל זאת קבעו שלא נותרו לו אחוזי נכות.

17. לטענתו, הפערים שבין הממצאים החמורים בבדיקות ההדמיה האובייקטיביות וממצאי פרופ’ שטיין ובין ממצאי המל”ל, מצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור.

18. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את המסמכים שצורפו הגעתי למסקנה, כי התובע לא הראה במקרה זה הצדקה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל המהווה “קביעה על-פי דין”. על-פי הפסיקה, מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היתה לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות כאשר קיימת קביעה על-פי דין. רשות להביא ראיות לסתור אכן תינתן במקרים חריגים, רק אם שוכנע בית-המשפט שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו וזאת על-מנת שלא תסוכל מטרתו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כאמור לא שוכנעתי בקיומם של טעמים מיוחדים.

19. ב- בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985), נקבע, כי המטרה שבבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינה ‘להוציא את הדיון בדרגת הנכות אל מחוץ לכותלי בית-המשפט, כל אימת שזו כבר נקבעה בדיון קודם’. כן נקבע, כי ‘בית-המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת’ וכי ‘נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן’.

20. מבלי לקבוע רשימה סגורה מראש, נמנו בפסק-הדין בקווים כללים שני סוגי טעמים עיקריים להתיר הבאת ראיות לסתור. טעמים עובדתיים, כגון אם חל שינויי מהותי במצב התובע או שנתגלתה נכות חדשה לאחר הקביעה, או טעמים משפטיים, אם בית-המשפט סבור כי נפל פגם בהליך.

21. לא מצאתי את טענות המבקש בבקשתו כמצדיקות מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעררים, באשר לתאונה נשוא בקשה זו.

22. לא מצאתי, כי נפל פגם בהליך. בפני ועדות העררים עמדו ממצאי בדיקות ההדמיה שביצע המבקש והן נלקחו בחשבון במסגרת קביעותיהן (ממצאי בדיקת ה- .C.T הינם מיום 20.11.00).

23. בפרוטוקול הוועדה לעררים מיום 16.01.01 מצויין בסעיף המסקנות, כי ‘לממצא ההדמייתי אין ביטוי קליני כיום’. גם בוועדה מיום 26.8.03 ובוועדת העררים מיום 02.3.04 נמצאו בפרוטוקולים התייחסות ברורה וישירה לבדיקות ההדמיה שעבר המבקש ולממצאיהן.

24. לכן, אין לקבל את טענת המבקש, כי הוועדות התעלמו מתוצאות בדיקת ההדמיה שעבר ולכן טעו בהחלטותיהן.
25. יתירה מזאת, אינני מקבלת גם את טענת המבקש, כי מאחר ומכתביו של ד”ר למברגר לא עמדו בפני הוועדה הרפואית, החלטת הוועדה מקפחת אותו. ראשית, הוועדה הרפואית ביצעה בדיקה עצמאית של התובע והתרשמה באופן בלתי-אמצעי ממצבו הרפואי.

26. בנוסף, אומנם מפרוטוקולי הוועדות עולה לכאורה, כי בחלק מהוועדות לא הוצגו מכתביו של ד”ר למברגר ובחלקן הוצג מכתב אחד בלבד (מתוך שלושה). עם זאת, בפני הוועדות הוצגו חוות-דעת פרופ’ שטיין ואישור על החמרת מצב על-פי תקנה 36 לתקנות בדבר פגיעת דרגת נכות לנפגעי עבודה של ד”ר ערן בלנקשטיין. שני המסמכים האחרונים מתייחסים להגבלת תנועתו של התובע כנטען על ידו ושניהם מאוחרים למכתביו של ד”ר למברגר, והוועדות לקחו בחשבון במסגרת החלטותיהן את האמור בהם. לפיכך, גם אם לא הוצגו בפני הוועדות מכתביו של ד”ר למברגר כנטען, איני מוצאת, כי בכך נפל פגם בהליך ואין בהחלטות הוועדות שהתייחסו לנושא הגבלת התנועה הנטענת על-ידי המבקש, בהתאם למפורט במסמכים רפואיים אחרים שהוצגו בפניהם, כדי לקפח את המבקש.

27. גם בטענת המבקש, כי קיים פער בלתי-מוסבר בין החלטות הוועדות הרפואיות ובין קביעות פרופ’ שטיין וד”ר למברגר, אין בה כדי להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור.

28. ידוע הוא, כי בפער בין הקביעה שעל-פי דין ובין הקביעה בחוות-דעת של מומחה מטעם תובע, גם אם הוא פער ניכר, אין כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור (בר”ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ סיסו, פ”מ מ(א), 199).

29. יתרה מכך, בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 26.8.03 מצויין בסעיף הממצא הרפואי, כי הוועדה עיינה בחוות-דעת פרופ’ שטיין ולא קיבלה מסקנותיה, היות והממצאים הקליניים מיום חוות-הדעת וכיום אינם זהים. גם הוועדה לעררים מיום 02.3.04 מתייחסת בסעיף הסיכום ומסקנות לחוות-דעת פרופ’ שטיין ולבסוף קובעת, כי לא חלה החמרה במצב המבקש.

30. אם כן, הוועדות התייחסו לחוות-הדעת של פרופ’ שטיין בהחלטותיהן ונימקו למעשה את הפער בין קביעותיהן לבין חוות-דעת פרופ’ שטיין בשינויים שחלו מאז בדיקת פרופ’ שטיין את המבקש ועד לבדיקות הוועדות. נימוק זה יפה אף לגבי קביעות ד”ר למברגר שנסמכות על בדיקות שעשה למבקש אף במועדים מוקדמים יותר לבדיקת פרופ’ שטיין.

31. בנוסף, שיקול-דעתה המקצועי ופרשנותה של הוועדה, אינם מהווים עילה למתן ראיות לסתור וגם מטעם זה אין לייחס משקל לטענת המבקש, כי הפער בין עמדת הוועדה לבין חוות-דעת פרופ’ שטיין וד”ר למברגר מצדיקים הבאת ראיות לסתור.

32. לא למותר לציין, כי המבקש לא פרט בבקשתו את כל הוועדות הרפואיות בפניהן נבדק ובהתאמה אף לא צרף את המסמכים הרלבנטיים לגביהן. גם לכך ייחסתי משקל בהכרעתי.

33. יתירה מזאת, אף לא הוכח לפני שינוי משמעותי מאז קביעת הוועדה הרפואית לעררים (האחרונה מיום 02.3.04) אשר עשוי להוות טעם מיוחד להבאת ראיות לסתור. לא הוגשו מסמכים כלשהם המעידים על מצבו של המבקש לאחר קביעת הוועדה לעררים ובכלל זה על שינוי משמעותי במצבו. גם המסמכים אליהם מפנה המבקש בבקשתו כולם מוקדמים לקביעת הוועדה הרפואית לעררים האחרונה.

34. לאור כל האמור, ולאחר שלא מצאתי שהתקיים במצבו של המבקש שינוי מהותי מאז הקביעה האחרונה של הוועדה בעניינו ולאחר שלא מצאתי שנפל פגם בעבודת הוועדה, אני קובעת שלא התקיימו בענייננו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות הבאת ראיות לסתור את קביעת המל”ל ועל-כן דין הבקשה להידחות.”

ב- בש”א (חי’) 13579/07 {אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ עלי סלאח, תק-של 2007(4), 1030 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת ב’ טאובר:

“1. בפניי בקשה להבאת ראיות לסתור אשר הוגשה על-ידי אריה חברה לביטוח בע”מ (להלן: “המבקשת”) בעקבות קביעת ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) מיום 18.6.07 בבקשה להחמרה שהגיש מר עלי סלאח (להלן: “המשיב”) ואשר קבעה למשיב נכות נוספת בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר לפי תקנה 37(5)(א).

2. המבקשת מנמקת בקשתה בכך שהוועדה הרפואית לא נחשפה לכל העובדות הרלבנטיות לגבי מצבו הרפואי של המשיב. אף שהוועדה ציינה שעיינה בכרטיס רפואי של המשיב לא פירטה הוועדה הרפואית באיזה כרטיס עיינה ולא פירטה בדו”ח מימצאים רפואיים מעברו של המשיב.

3. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הכרטיס הרפואי היה בפני הוועדה ואף המסמכים שצורפו על-ידי המבקשת אינם מצביעים על מצב רפואי מעברו של המשיב שיש בו כדי להשליך על נכותו האורטופדית בצוואר. עוד טוען המשיב, כי על רקע העובדה שועדות רפואיות קודמות בדקו את המשיב וקבעו שלא נותרה למשיב נכות בצוואר טרם הגשת הבקשה להחמרת מצב, יש בכך אף להצביע כי מצבו של המשיב אינו נובע מעברו הרפואי.
רקע עובדתי
4. המשיב נפגע בתאריך 24.3.02 בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה. מעיון בגליון חדר המיון עולה כי המשיב התלונן על כאבים בעמוד שדרה צווארי ומותני.

5. ועדה רפואית של המל”ל אשר בדקה את המשיב וכללה רופאים מומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה קבעה ביום 16.3.03 למשיב 0% נכות צמיתה.

6. ועדה רפואית לעררים מיום 8.5.05 קבעה למשיב 15% נכות לפי סעיף 37(7)(א) בגין פגיעה בעמוד שדרה מותני ולאחר הפחתת 10% בגין מצב קודם קבעה 5% לצמיתות.

7. ועדה רפואית אשר דנה בבקשת המשיב להחמרה דחתה ביום 17.9.06 את בקשת המשיב להחמרה בגין הנכות בעמוד השדרה המותני והצווארי.

8. ועדה רפואית לעררים מיום 18.6.07, אשר בה ישבו מומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה, קיבלה את עררו של המשיב בגין הצוואר וקבעה למשיב בנוסף לנכות בעמוד השדרה המותני נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 37(5)(א).

דיון
9. הרשות להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפלת”ד”), ניתנת במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן, אם בית-המשפט השתכנע שבנסיבותיו של המקרה מן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

10. בית-המשפט העליון הצביע על שני טעמים מיוחדים עיקריים: הראשון, טעמים משפטיים הכוללים פגם מהותי בהליך שהתברר בפני המל”ל כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. השני, טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת (ראה רע”א 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985) ו- רע”א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע”מ נ’ קמחי רחמים ואח’, פ”ד מז(4), 815 (1993)).

11. הטענה העיקרית של המבקשת שבגינה סבורה היא כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים היא שהוועדה לא נחשפה לכל העובדות הרלבנטיות לגבי מצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה ואכן אחד המקרים שבהם עשוי בית-המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא המקרה שבו מתברר כי בפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות חשיבות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע טרם התאונה שלו היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה (ראה ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991)).

12. בנסיבות המקרה שבפנינו צויין על-ידי הוועדה הרפואית לעררים כי היה בפניה כרטיסו הרפואי של המשיב עת שדנה בנכותו. המבקשת טוענת כי חרף ציון העובדה שהכרטיס הרפואי היה בפני הוועדה לא ניתן לדעת איזה כרטיס רפואי היה בפני הוועדה ואם אכן התייחסה הוועדה למסמכים אשר צורפו של ידי המבקשת לבקשה. לנוכח האמור ובהסתמך על פסק-דינו של כב’ השופט ת’ אור ב- רע”א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע”מ ואח’ נ’ חיים אלוש, תק-על 2007(2), 4715 (2007) טוענת המבקשת כי יש להיעתר לבקשה.

13. אכן לא ניתן לדעת בוודאות מהתיעוד בדו”ח הוועדה לעררים אם המסמכים המצורפים עמדו לנגד חברי הוועדה בעת קביעת נכותו של המשיב. יחד-עם-זאת, סבורני כי בין אם היו המסמכים בפני הוועדה ובין אם לאו אין למסמכים חשיבות ביחס לנכותו האורטופדית של המשיב ואין בהם כלל להצביע על נכות אורטופדית קודמת שהיתה למשיב בעמוד שדרה צווארי. על-כן לא היה במסמכים כדי להביא לקביעה שונה. להלן אפרט.

14. המסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת כוללים תיעוד בקשר לליפומה עורית שנמושה בצווארו של המשיב ואשר בגינה עבר בחודש אפריל 1999 ניתוח בהרדמה מקומית לכריתת הנגע העורי. מסמך נוסף אשר צורף על-ידי המבקשת כולל תלונה אחת ויחידה בגין כאבים בעמוד שדרה צווארי מיום 5.1.01 ואשר לגביה צויין כדלקמן:

‘כאבי ע”ש צווארי החמרה בשינוי תנוחה לצדדים ולאחריה לעיתים מלווה בתחושת סחרחורת. עבר בירור על-ידי צילום ע”ש תקין. דופלר עורקי הצוואר תקין CT מוח תקין.’

תוצאות הבדיקות והיעדר תיעוד רפואי נמשך מצביעים, איפוא, כי המשיב לא סבל מממצא צווארי כלשהו לפני התאונה.

15. עוד ראוי לציין כי המשיב נבדק בעבר על-ידי מספר ועדות רפואיות של המל”ל, לרבות בתאריכים 16.3.03, 7.12.03 ו- 4.7.04 אשר קבעו באופן חד-משמעי כי למשיב לא היתה באותה עת נכות בעמוד שדרה צווארי. קביעת הוועדה לעררים מיום 18.6.07 אשר קבעה למשיב נכות בעמוד השדרה הצווארי היתה בבקשה להחמרת מצב אשר הוגשה על-ידי המשיב ביום 4.1.07 ולאחר שועדות המל”ל קבעו כי בשנים 2003 ו- 2004 לא היו למשיב ממצאים המקנים נכות בעמוד שדרה צווארי והנכות באה לידי ביטוי רק בבדיקת ועדת העררים מיום 30.4.07. מן האמור עולה כי למשיב לא היתה נכות בעמוד שדרה צווארי עובר לתאונה.

16. מן הנימוקים המפורטים לעיל ומשהתיעוד הרפואי שצורף על-ידי המבקשת ביחס לעברו הרפואי של המשיב אין בו כדי להביא לשינוי קביעתה של הוועדה, לא ראיתי להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור ובהקשר זה ראוי לצטט מדבריו של כב’ השופט ת’ אור בפרשת טיארה, שם נאמרו הדברים בעמ’ 82 כדלקמן:

‘מקרה אחר הוא כשבפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, שלו היו בפניה בוודאי היו מביאים לתוצאה שונה.’

סוף דבר
17. לאור כל האמור הנני דוחה את הבקשה.”

ב- בש”א (חי’) 9706/07 {תמיר שירן נ’ רפאל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה ואח’, תק-של 2007(3), 23621 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת ת’ נאות-פרי:

“בפני בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).
רקע
1. כתב התביעה העיקרי מתייחס לשלוש תאונות בהן היה מעורב, התובע, מר תמיר שירן (להלן: “המבקש”). התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה וארעה ביום 16.2.01 (להלן: “התאונה הראשונה”). התאונה השניה, תאונת דרכים שהתרחשה במהלך עבודתו, ארעה ביום 22.1.02 (להלן: “התאונה השניה”). התאונה השלישית, שאף היא תאונת דרכים שהתרחשה במהלך העבודה, ארעה ביום 6.10.02 (להלן: “התאונה השלישית”).

2. באשר לתאונה הראשונה – נקבעה למבקש, במסגרת הליכים במל”ל, נכות צמיתה בשיעור של 10%; באשר לתאונה השניה – לא הוגשה בקשה לקביעת דרגת נכות; ובאשר לתאונה השלישית – הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה (להלן: “הוע”ר של נפגעי עבודה”) קבעה למבקש נכות צמיתה בשיעור 0% (קביעה אשר נותרה בעינה לאחר דחיית הערר שהגיש המבקש בתאריך 28.8.05).

3. בבקשה הנוכחית מתבקש בית-המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור בקשר לתאונה השלישית בלבד, מיום 6.10.02, ובהתאם – המשיבים הרלבנטיים הינם הנתבעים 3, 5 ו- 6 (להלן: “המשיבים”).

טענות המבקש
4. לטענת המבקש, יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוע”ר של נפגעי עבודה אשר קבעה לו נכות בשיעור של 0%.

5. הטעם הראשון הוא כי הוועדה הרפואית של ענף נכות כללית (להלן: “הוע”ר של נכות כללית”) קבעה למבקש נכות אורטופדית בשיעור של 30% וכן נכות פסיכיאטרית בגין הפרעות נוירוטיות בשיעור 30%, ולטענת המבקש – נכויות אלו נובעות מהתאונה השלישית. טוען המבקש, כי קיימת סתירה מהותית בין קביעת הוע”ר של נפגעי עבודה לבין קביעות הוע”ר של נכות כללית – ויש מקום למנות מומחה על-מנת ליישב סתירות אלו.

6. הטעם השני הינו שלטענת המבקש, נקבעו לו נכויות זמניות גבוהות על-ידי הוע”ר של נפגעי עבודה – כגון, נכות זמנית בשיעור 40% מיום 1.11.04 ועד ליום 28.2.05. לטענתו, הפער המהותי בין הנכות הזמנית לנכות הצמיתה שנקבעה לו, יש בו כדי להעלות טעם נפגם באשר לסבירות שיקול-הדעת של הוועדה הרפואית.

7. הטעם השלישי הוא שמומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט יוכל לקבוע (בנוסף על מצבו הנוכחי של המבקש) מה היתה ההשפעה של כל אחת משלוש התאונות על מצבו הנוכחי, וכך ניתן יהא לחלק את הנזק בין הנתבעים השונים.

טענות המשיבים
8. המשיבים מתנגדים לבקשה זו.

9. לטענתם, בפני הוע”ר של נפגעי עבודה רפואית של המל”ל עמד מלוא תיקו של המבקש, לרבות תיק נכות כללית, ולאחר דיון מקיף קבעה הוועדה שמצבו של המבקש אינו קשור לתאונה נשוא בקשה זו כי אם למצבו עובר לתאונה השלישית.

10. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי קביעת הוע”ר של נכות כללית אינה מהווה קביעה על-פי דין, כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק.

11. כן טוענים המשיבים, כי לא קיים “פער” מהותי כנטען על-ידי המבקש, בין קביעות הוע”ר של נפגעי עבודה לבין קביעת הוע”ר של נכות כללית.

12. עוד טוענים המשיבים, כי במשך פרק הזמן שחלף בין בדיקת המבקש על-ידי הוע”ר של נפגעי עבודה לבין בדיקתו על-ידי הוע”ר של נכות כללית – הוא עבר ניתוח קיבוע, וזאת ביולי 2004. ניתוח זה אינו קשור לתאונה השלישית ובגינו קבעה הוע”ר של נכות כללים את הנכויות כפי שקבעה. לכן, קביעת הוע”ר של נכות כללית אינה משליכה על הנכות עקב התאונה השלישית, וזהו ההסבר לפער שבין קביעות של הוועדות.

13. לעניין הנכות הפסיכיאטרית, מוסיפים המשיבים כי הואיל והוע”ר של נכות כללית קבעה כי מצבו הנפשי של המבקש קשור למצבו האורטופדי, והואיל ואין קש”ס בין נכותו האורטופדית לבין התאונה השלישית – אזי אין גם קשר בין הנכות הפסיכיאטרית לבין התאונה.

14. באשר לטענה כי יש צורך במינוי מומחה לצורך בחינת השפעת כל אחת מהתאונות על מצבו כיום של המבקש – המשיבים טוענים כי אין מקום למינוי מומחה כאמור, שכן התאונה הראשונה אינה תאונת דרכים ולכן על הצדדים להגיש חוות-דעת רפואיות מטעמם בקשר אליה, והתאונה השניה אמנם מהווה תאונת דרכים ואולם המבקש לא טען לנכות צמיתה בגינה.

דיון
15. הוראת סעיף 6ב לחוק קובעת לאמור:
‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

16. הלכה ידועה זה מכבר היא, שהליך של בקשה להבאת ראיות לסתור אינו מהווה ערעור על החלטה הוועדה הרפואית של המל”ל. יש לפרש את הסיפא של סעיף 6ב לחוק בצמצום שכן פירוש רחב שלו יסכל את מטרות הסעיף וכן את הרציונל שעומד מאחורי דרכי קביעת הנכות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

17. לפיכך נקבע כי יש להתיר להביא ראיות לסתור רק במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת, ובפרט בשני מקרים: האחד – מטעמים משפטיים (כגון, ראיות לכך שההליך במל”ל היה פגום, נגוע בתרמית, וכו’), ושני – מטעמים עובדתיים/רפואיים משמעותיים (כגון, ראיות לגבי שינוי ניכר במצב הנפגע, גילוי נכות נוספת וכו’), וראו את בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505, 509-508 (1985), שם גם צויין כי:

‘נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ כמובן לפתחו של הטוען לקיומן.’

18. על רקע זה אעבור לדון בטענות המבקש.

נפקות קביעת הוע”ר של ענף נכות כללית
19. ראשית, יש לזכור כי קביעת הוע”ר של נכות כללית אינה קביעה על-פי דין, ולכן אינה נופלת לגדר סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת כיוון שבמסגרת קביעת זכאותו של אדם לקצבת נכות כללית לא מתבררת שאלת קשר הסיבתי בין מצבו לבין תאונה ספציפית שאירעה, וראו רע”א 268/86 כהן נ’ הסנה, פ”ד נג(1), 391 (1989).

20. לכן, העובדה שהוע”ר של נכות כללית קבעה למבקש נכות בדרגה זו או אחרת אינה יכולה לחייב את מסקנה שהוע”ר של נפגעי עבודה שגתה בקביעתה.

21. מעבר לכך, בדיקה של המסמכים הרלבנטיים מלמדת כי הוע”ר של נפגעי עבודה מצאה לקבוע כי התובע סבל מבעיות גב עוד לפני התאונה השלישית ולכן הן אינן קשורות לתאונה זו. בין היתר מתייחסת הוועדה לצילום CT מיום 30.7.02, כלומר כחודשיים לפני התאונה השלישית, אשר בו ניתן לראות פריצת דיסק בין החוליות L4-L5 (פרוטוקול הוועדה מיום 20.8.02), וכן מתייחסת הוועדה לתיעוד נוסף ממנו עולה שהמבקש סבל מבעיות גב עוד מחודש מאי 2001 (פרוטוקול הוועדה מיום 2.3.05).

22. משכך, על-פי קביעת הוע”ר של נפגעי עבודה, לא הוכח קשר סיבתי בין נזקי המבקש לבין התאונה – ולכן לא ניתן להקיש מנכותו הכללית לענייננו.

23. באשר לנכות הפסיכיאטרית אשר נקבעה למבקש על-ידי הוע”ר של נכות כללית – אוסיף כי הוע”ר של נפגעי עבודה בישיבתה מיום 4.1.06 קבעה כי:

‘הוועדה עיינה בתיק נכות כללית ובכל החומר הרפואי שבתיק כמו-כן עינה באישור ממרפאת בריאות הנפש בו מצויין כי הנפגע לא פנה אליהם ולא מוכר למרפאתם … כמו-כן, קובעת הוועדה כי בבדיקה שנערכה למבקש ביום 28.8.05 לא היו ממצאים פסיכיאטריים המצדיקים נכות נפשית. לכן, מבחינה אורטופדית דחתה הוועדה את הערר וכן קבעה לעניין נכות פסיכיאטרית כי אין נכות בעקבות התאונה הנדונה.’

לנוכח ממצאים אלו, אין אני רואה מקום להתערבות בקביעת הוועדה, ולא מצאתי כי יש מקום לאפשר להביא ראיות לסתור – אף לא בנוגע לנכות הפסיכיאטרית.

24. טרם סיום אתייחס לפסיקה אליה מפנה המבקש, לפיה קיום של פערים בין הנכות הכללית לבין נכות לנפגעי עבודה עשויה לשמש עילה להבאת ראיות לסתור, אולם אין בהלכה זו כדי לסייע לו בענייננו. שהרי ההלכה קובעת כי נדרש מכלול של נסיבות לשם שימוש בקביעותיה של ועדה רפואית לעניין נכות כללית, למשל, כאשר קביעות הוע”ר של נפגע עבודה נעשו ללא כל נימוק, או שהינן סותרות חוות-דעת רפואיות שהיו מצויות בפני הוועדה וכדומה. במקרים כאלו – הפער בין קביעותיהן של הוועדות השונות עשוי להוות אינדיקציה להבאת ראיות לסתור (וראו 466/92 אברהם עברי נ’ ויטוריו צמח, תק-על 92(2), 1733 (1992). אולם, בענייננו, לא התקבצו מכלול של נסיבות כאמור. הוע”ר של נפגעי עבודה נימקה את הכרעתה באופן ברור, התבססה על המסמכים הרפואיים שהוגשו לה ובכלל זה תיק נכות כללית.

לעניין הפער שבין הקביעה בדבר נכות זמנית לבין הקביעה בדבר נכות צמיתה

25. אף כאן, אני נוטה לקבל את עמדת המשיבים לפיה הנכות הזמנית הגבוהה שנקבעה למבקש לגבי התקופה שבין נובמבר 2004 עד פברואר 2005 (ארבעה חודשים) היתה קשורה עם הניתוח שעבר בגבו בחודש יולי 2004 (ניתוח לקיבוע חוליות בגב).

26. עוד אוסיף כי צר לי שהמבקש לו טרח להזכיר בבקשתו את הניתוח שעבר.

לעניין פיצול חלוקת הנזק בין התאונות השונות

27. לא מצאתי כי יש בנימוק שכזה כדי להצדיק מינוי של מומחה מטעם בית-המשפט, ובוודאי שלא מומחה אשר יוכל לשנות מקביעתה של הוע”ר של נפגעי העבודה.

סיכום
28. לפיכך, דין הבקשה להידחות, אם כי ללא צו להוצאות.”

ב- בש”א (נצ’) 2767/07 {ג’מאל ביאדסה נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2007(3), 16075 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת שטרית יפעת:

“בפניי בקשה לאפשר למבקש להביא ראיות לסתור, את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, לפיה נכותו הפסיכיאטרית של המבקש הנובעת מן התאונה נשוא התובענה דנן, הינה בשיעור של 10% בלבד.

טיעוני המבקש
1. המבקש נפגע ביום 5.8.04 בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”).
2. במהלך התאונה, נפצע המבקש בראשו ואיבד את הכרתו לפרק זמן קצר. לטענת המבקש, בסמוך לאחר התאונה החלה הדרדרות במצבו הנפשי. על רקע זה, המבקש החל בקבלת טיפול ומעקב פסיכיאטרי אינטנסיבי במסגרת המרכז לבריאות הנפש “שער מנשה”. חרף טיפולים אלה, מצבו של המבקש לא הוטב והוא אף הוחמר. בשל אלה, אושפז המבקש במרכז לבריאות הנפש “שער מנשה”, ובמהלך אשפוזו קיבל טיפול תרופתי.

3. המבקש עותר להדגיש, כי במהלך אשפוזו זה כלל לא צויינו בעניינו, קיומם של קווים אישיותיים גבוליים, אשר היה בכוחם לגרום ו/או לתרום להידרדרות החמורה במצבו הנפשי של המבקש.

4. לאחר שהמבקש שוחרר מבית החולים “שער מנשה”, הוא המשיך בטיפול מעקב פסיכיאטרי במסגרת מרפאות בריאות הנפש “שער מנשה”. אולם, בשל נסיגה משמעותית והחמרה במצבו הנפשי, המבקש אושפז בשנית במרכז לבריאות הנפש “שער מנשה”. בא-כוח המבקש מדגיש, כי גם במהלך אשפוזו לא צויין כלל קיומם של קווים אישיותיים גבוליים אשר היה בכוחם לגרום ו/או לתרום להידרדרות נוספת במצבו הנפשי של המבקש.

5. המבקש מציין, כי מאז אשפוזו השני הוא ממשיך בקבלת טיפול ומעקב פסיכיאטרי במסגרת המרכז לבריאות הנפש “שער מנשה”, בשל תסמינים של הפרעה פוסט – טראומתית בעלת אופי כרוני.

6. ביום 23.5.05 עמד המבקש בפני ועדה רפואית של המל”ל אשר קבעה, כי לאור המסמכים הרפואיים שהוצגו נקבעה נכות זמנית בשל מצב נפשי בשיעור של 20% לתקופה מיום 5.11.04 ועד ליום 30.10.05.

7. המבקש לא השלים עם מסקנות וקביעות ועדה זו והגיש ערר לוועדת העררים של המל”ל, אליו צירף חוות-דעת של רופא פסיכיאטר מומחה מטעמו, לפיה מגיעה דרגת נכותו הפסיכיאטרית של המבקש הנובעת מן התאונה לשיעור של 40% לצמיתות. ביום 22.9.05 דחתה ועדת העררים של המל”ל את הערר והשאירה את החלטת הוועדה על כנה.

8. ביום 15.1.06 עמד המבקש בפני ועדה רפואית מדרג ראשון אשר קבעה, כי למבקש ברקע קווים אישיותיים. הוועדה קבעה נכות לצמיתות בשיעור 10% בגין הפגיעה הנפשית, בקיזוז הרקע האישיותי שצויין. המבקש הגיש ערר בפני ועדת העררים של המל”ל על קביעה זו של הוועדה, בשים-לב לקיזוז הרקע האישיותי אשר אין לו כל יסוד ובסיס. הערר נדחה והחלטת הוועדה מדרג ראשון נותרה על כנה.

9. בנוסף לתביעה לקביעת נכות מעבודה, המבקש הגיש למל”ל תביעה לקצבת נכות כללית עקב הפרעתו הנפשית שהופיעה והתפתחה בעקבות התאונה. ועדה רפואית לענייני נכות כללית קבעה למבקש נכות בשיעור של 100% לתקופה מיום 1.8.05 ועד ליום 31.1.06. המבקש עמד שנית בפני ועדה רפואית לענייני נכות כללית וזו קבעה לו נכויות בגין הליקויים הנפשיים בשיעורים שונים ולתקופות שונות, כמפורט בסעיף 3.2 לבקשה. יצויין, כי נקבעה נכות בשיעור של 40% מיום 30.12.05 ועד ליום 31.3.07 בגין הפרעה פוסט טראומתית. בחודש פברואר 2007 שב המבקש ועמד בפני ועדה רפואית לענייני נכות כללית, אך טרם התקבלה החלטת ועדה זו.

10. המבקש טוען, כי אין בסיס לקביעת הוועדה לעררים של המל”ל מיום 16.8.06 ולפיה מחלתו של המבקש בתחום הנפשי קשורה בהפרעה פוסט טראומתית אך גם קשורה במבנה אישיותו. המבקש טוען כי עד לפגיעתו בתאונת הדרכים לא סבל מכל הפרעה בתחום הנפשי. הפגיעה במצבו הנפשי הופיעה זמן קצר לאחר התאונה. מצבו הנפשי של המבקש התגבש לתמונה טיפוסית של הפרעה פוסט טראומתית בעלת אופי כרוני. בהיעדר ממצא המוכיח קשר סיבתי בין ההפרעה הפסיכיאטרית של המבקש למבנה אישיותו, אין מקום לקביעה לפיה ההפרעה הנפשית של המבקש, קשורה גם במבנה אישיותו.

11. המבקש מוסיף וטוען, כי הוועדה הרפואית מדרג ראשון לרבות ועדת העררים, לא היו רשאיות לנכות שיעורי נכות בגין “הרקע האישיותי” של המבקש, כל אימת שלא אובחנו במבקש ממצאים אישיים מוכחים, קודמים לתאונת הדרכים התואמים סעיף מסעיפי הליקויים, לרבות שיעור הנכות הקבוע באותו סעיף.

12. המבקש הפנה לעיגון טענותיו כולן לפסיקה רלבנטית הנוהגת בסוגיה זו.

13. המבקש הדגיש עוד כי השוני הבולט הקיים בין החלטת ועדת העררים מיום 16.8.06 לבין הוועדה לענייני נכות כללית כפי שפורט לעיל, לצד העובדה כי קביעת הוועדה לענייני נכות כללית מגובה בראיות חיצוניות שהובאו על-ידי המבקש (חוות-דעתו של ד”ר בן אפרים), מצדיקה הבאת ראיות לסתור.

14. לטענת המבקש, מתן רשות להביא ראיות לסתור לא תפגע בזכויות המשיבה. מה גם, שהמבקש נכון לשאת בהוצאות מימון מומחה רפואי בכל מקרה שבו יאשר המומחה הרפואי את קביעת המל”ל – נכות מעבודה. מאידך, מדגיש המבקש, כי אי-מתן רשות להביא ראיות לסתור, יקפח קיפוח של ממש את המבקש וימנע ממנו לקבל פיצוי שיהלום את מצבו הנפשי הקשה שנגרם לו בעקבות התאונה.
15. על עמדתו זו חזר בא-כוח המבקש בתשובתו לתגובת המשיבה כעולה מתגובתו מיום 3.7.07.
טיעוני המשיבה
16. המשיבה מדגישה, כי במהלך הטיפול הרפואי בו, אובחן התובע כסובל מהפרעת אישיות. לטענת המשיבה, מתן מבוקשו של המבקש מרוקנת מתוכן את האמור בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התש”לה-1975 (להלן: “חוק הפלת”ד”), ושומט את הקרקע מתחת לכל הקונסטרוקציה הקבועה בסעיף 6ב לחוק זה.

17. לטענת המשיבה, אין כל מקום למתן רשות להביא ראיות לסתור שכן, קביעותיה של הוועדה הרפואית מעוגנות היטב בתיעוד הרפואי ובדין ייחסה הוועדה את מצבו של המבקש בחלקו ל”מצב קודם”, באשר אכן סבל המבקש מהפרעת אישיות קודם לאירוע נשוא התובענה.

18. המשיבה סוקרת את ההליכים אשר התנהלו בפני הוועדה הרפואית של המל”ל, ורואה להדגיש כי ההליך בפני הוועדה היה ארוך וממצה. הוועדה נעזרה במומחה חיצוני מטעמה, אשר הכין בעבורה חוות-דעת ממצה ולאחר ששמעה את כל טיעוני המבקש ובא-כוחו. כן עיינה הוועדה בחוות-דעתו של ד”ר בן אפרים. כך היה אף בפני ועדת העררים.

19. המשיבה מדגישה עוד, כי בניגוד לכלל לפיו לא תשמש חוות-דעת פרטית בהליך לפי חוק הפלת”ד, שימשה חוות-דעת מעין זו (חוות-דעתו של ד”ר בן אפרים) את הוועדה הרפואית של המל”ל. המשיבה טוענת עוד, כי פניית המבקש לענף נכות כללית בתאונת עבודה, כאשר ענף נפגעי עבודה הוא הרלבנטי בלבד, מעוררת תהיות רבות בהקשר זה.
20. המשיבה מדגישה עוד, כי האפשרות להביא ראיות לסתור קביעה על-פי דין, תינתן במקרים חריגים בלבד ובמשורה, אך ורק במקום בו מוצגת תשתית המלמדת כי נפל פגם חריג ומהותי באותה פגיעה. עוד מדגישה המשיבה, כי בפסיקה נקבע כי קיומה של חוות-דעת אחרת מ”טעם”, המלמדת אחרת מאותה קביעה על-פי דין, אין בה כדי לאפשר למבקש לעבור את הסף הדרוש להצליח בבקשה מעין זו, ויש לדחות את הבקשה.

21. המשיבה הפנתה לשורה של פסקי-דין לעיגון טענותיה אשר פורטו לעיל. בהקשר זה ציינה המשיבה כי קיימים שני טעמים שביחס אליהם ובהתקיימם יתיר בית-המשפט להביא ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים כמו גם אם נראה לבית-המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגע מהותי, ויש בו כדי להוות פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. הטעם השני האפשרי אשר בשלו יתיר בית-המשפט להביא ראיות לסתור הוא קיומם של טעמים עובדתיים בעלי משקל וחדשים כגון, אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן, רובץ כמובן לפתחו של הטוען לקיומן.

22. לטענת המשיבה, במקרה דנן לא רק שלא חל אף טעם מן הטעמים שפורטו לעיל, אלא שהיפוכו של דבר הוא שהוכח. הוועדה הרפואית לעררים דחתה את הערר לאחר הליך ארוך ומוקפד, בו נשמעו המבקש ובא-כוחו. מונה יועץ חיצוני וכן ניתנה התייחסות ארוכה לטיעוני בא-כוח המבקש ולחוות-דעתו של ד”ר בן אפרים.

23. המשיבה טוענת עוד כי באשר למצבו הקודם של המבקש, אין שום סעיף מתאים בלתי-אם סעיף 34 הוא הרלבנטי מכוחו, נקבעה למבקש הנכות שנקבעה. לפיכך, טיעונו של המבקש בהקשר זה אין לו על מה שיסמוך. באשר לשוני בין קביעת הוועדה הרפואית לעניין נכות כללית לבין הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה, הרי שלנוכח העובדה שהוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה נתנה את כל כובד משקלה לכל טיעון ואמירה של המבקש, אין עוד משמעות לכך שוועדה אחרת קבעה אחרת. בהקשר זה מוסיפה ומדגישה המשיבה כי הוועדה הרפואית לנכות כללית, אינה נדרשת כלל לסוגיות של קשר סיבתי ומשכך, אין משמעות בנסיבות דנן לקביעתה. זאת ועוד, ועדה זו מתייחסת למצבו של התובע באופן כולל. אין בקביעתה כדי להצביע על עיוות דין או טעות גסה בהפעלת שיקול-הדעת אצל הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה.

24. לפיכך, כאמור, טוענת המשיבה כי הן על-פי מידת הדין והן על-פי מידת הצדק, אין הצדקה בנסיבות המקרה דנן, למתן רשות להביא ראיות לסתור ולפיכך, דין הבקשה להידחות.

דיון
25. הבקשה שבפניי, באה בגדרו של סעיף 6ב לחוק הפלת”ד הקובע כדלקמן:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה. ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

בספרו של כב’ השופט א’ ריבלין תאונת הדרכים בעמ’ 494 נקבע באשר לסוגיה המונחת בפנינו בין היתר כדלקמן:

‘ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בפסקי-הדין אשר ניתנו ב- בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ “רותם” – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985) ו- בר”ע 721/85 “סלע” חברה לביטוח בע”מ נ’ פתייה, פ”ד לט(4), 839 (1986), הציב בית-המשפט העליון לראשונה אמות-מידה למתן ההיתר להביא ראיות לסתור.

נפסק כי יינתן היתר רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. בית-המשפט הצביע בקווים כלליים על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל-פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא, ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים.’

ומן הכלל אל הפרט
26. במקרה דנן, שומה עלינו לבחון האם התגבש אחד מן הטעמים, אשר הותוו ונקבעו בפסיקה כפי שפורט לעיל ואשר יש בו כדי לעלות בבחינת מ’טעמים מיוחדים שיירשמו’ כקבוע בחוק. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, המסמכים שצורפו לכל אחת מן התגובות, ושמתי ליבי למתווה הפסיקה בעניין זה, נחה-דעתי כי דין הבקשה להידחות באשר לא התגבש אחד מן הטעמים הצריכים לעניין, אשר יש בו כדי לעלות בבחינת טעם מיוחד אשר בשלו יינתן היתר להבאת ראיות לסתור.

27. כאמור, הטעם האחד אשר נקבע בפסיקה בהקשר זה הינו טעם משפטי כגון כאשר ההליך בו נקבעה הנכות היה נגוע בפסק מהותי דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא. במקרה דנן, כל טענות המבקש ובא-כוחו הובאו באופן מפורט, נהיר, ברור וקפדני בפני הוועדה הרפואית לרבות חוות-הדעת הפרטית בה אוחז המבקש, אשר ניתנה על-ידי ד”ר בן אפרים. הוועדה התייחסה לכל טיעוני המבקש ובא-כוחו, עיינה בחוות-הדעת הפרטית ולאחר שבחנה את התיעוד הרפואי, טיעוני המבקש ובא-כוחו וחוות-הדעת הפרטית באה לכלל מסקנתה אליה הגיע, אשר עליה משיג המבקש. ועדת העררים נזקקה ובחנה את קביעת הוועדה הרפואית, התחשבה בכל טענות המבקש ובא-כוחו ולא מצאה לנכון לשנות את החלטת הוועדה המקורית. עיון בהליכי הוועדות, בתיעוד שצורף ובמסמכים שהובאו לעיוני הביאני לכלל מסקנה כי הוועדות שהתכנסו במסגרת המל”ל עשו מלאכתם נאמנה, שמעו את המבקש ובא-כוחו בפרוטרוט, שמו-ליבם לכל המסמכים וחוות-הדעת הפרטית, והגיעו לכלל מסקנה. לא מצאתי בהליך זה באשר נפל בו פגם מהותי אשר בשלו יש להצביע כי פגם מהותי זה יש בו כדי להביא לבטלות של ההליך ולגיבושו של הטעם המשפטי הצריך לעניין.

28. העובדה כי המבקש אוחז בחוות-דעת פרטית (אשר הובאה והונחה בפני וועדות המל”ל) אין בה ככזו כדי להצביע על פגם בשיקול-דעתה של ועדת המל”ל ולהוות טעם למתן היתר להביא ראיות לסתור. באשר לקביעת הוועדה לענייני נכות כללית הרי שבחינתה של זו שונה מבחינת הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה. זאת ועוד הגורם המקצועי היחיד שנדרש למבנה הנכות לחלקיה במסגרת המל”ל היתה הוועדה הרפואית לענף נפגעי עבודה בשונה מבחינתה הכללית של הוועדה הרפואית לנכות כללית. זאת ועוד, אפילו אניח, שלא כבעניינו, כי אכן קיימת מחלוקת בין שתי הוועדות שפורטו במסגרת המל”ל הרי אין בעצם האמור כדי להצדיק את מתן ההיתר להביא ראיות לסתור. הקובע לענייננו הינה קביעת הוועדה הרפואית לענף נפגעי עבודה, אשר קבעה כאמור. בחינתה של ועדה זו הרלבנטית לענייננו נעשתה באופן ראוי, מקיף, ולא מצאתי פגם בהליכים שהתקיימו שם.

29. באשר לטעם השני שעניינו טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים הרי שלא עלה בידי המבקש להצביע ולהניח קיומה של תשתית עובדתית כזו, שהרי מצבו הרפואי הכולל והעדכני של המבקש הונח בפני ועדות המל”ל הרלבנטיות, ולא הוכח בפניי כי התקיים שינוי עובדתי כבד משקל וחדש אשר לא בא בפני ועדות המל”ל. בקביעת הוועדה לנכות כללית אין כדי להניח את התשתית העובדתית הצריכה בהקשר זה שכן בחינת הוועדה שם שונה היא בהתייחס לשיקולים הרלבנטים הנבחנים על ידה, ואין בבחינתה זו כדי לאיין ולהצביע, כי בחינת הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה היתה שגויה.

30. המסקנה היא, כי לא עלה בידי המבקש להצביע על קיומה של עילה להביא ראיות לסתור ומשכך, לא גובש אחד מהטעמים הצריכים לעניין ולא התקיימו בפניי הטעמים המיוחדים למתן היתר כזה. אינני סבורה כי הותרת קביעת ועדות המל”ל על כנה יש בה כדי להוות פגיעה בהליך צודק וראוי שנעשה בעניינו של המבקש.

31. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 156887/02 {מוסזון מרדכי נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2007(3), 13049 (2007)} נפסק מפי כב’ השופטת בלהה טולקובסקי:

“1. בפני בקשת התובע להתיר הבאת ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.3.07, אשר דנה בבקשת התובע, להכיר בהחמרת מצבו. הוועדה קבעה כי אין החמרה הקשורה בתאונה נשוא התביעה.
העובדות הצריכות לעניינו
2. התובע, יליד 1931, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 6.11.99 (להלן: “התאונה”). התאונה הוכרה על-ידי המל”ל, כתאונת עבודה והנכות שנקבעה לתובע, על-ידי המל”ל, מחייבת לצורכי תביעה זו, מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”).

3. ועדה רפואית לעררים מיום 1.1.01, קבעה את נכותו של התובע, בשיעור של 15% בגין הגבלה בתנועות פרק כתף שמאל לאחר שבר בעצם השכם ו- 5% בגין פגיעה עצבית. נכותו המשוקללת של התובע, נקבעה בשיעור של 19.25%.

4. בשנת 2003, עתר התובע, לראשונה, להכיר בהחמרת מצב. ועדה רפואית לעררים, מיום 17.6.03, קבעה כי אין החמרה וציינה: ‘… לתובע בעיות רבות ומגוונות שלמרות הצער אינן קשורות לתאונה הנדונה’.

על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.6.03, הוגש ערעור לבית-הדין לעבודה.

5. ביום 31.5.06, נשמעו הראיות בתביעה זו.

לאור הודעת בא-כוח התובע כי הוגש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לבית-הדין האיזורי לעבודה וכי ערעור על החלטת בית-הדין האיזורי, תלוי ועומד בבית-הדין הארצי לעבודה ובהתחשב בכך שדרגת הנכות שנקבעה על-ידי המל”ל, מחייבת לצורכי תביעה זו, מכוח סעיף 6ב לחוק, ראיתי לעכב הגשת הסיכומים, עד לקבלת פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

ביום 19.10.06, ניתן פסק-דין בבית-הדין הארצי לעבודה. על-פי פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, הוחזר עניינו של התובע, לדיון בפני הוועדה הרפואית לעררים. בפסק-הדין נקבע כי הוועדה ‘תאפשר למערער ובא-כוחו לטעון בפניה טענותיהם בעניין זה ולהציג מסמכים רפואיים רלבנטיים. לאחר זאת, תתייחס הוועדה לתלונות באשר לכאב בחזה ולקשיי הנשימה ותבחן אם הן קשורות בקשר סיבתי לתאונת הדרכים, ואם כן, האם יש לקבוע בגינן אחוזי נכות. הוועדה תהא רשאית להיעזר בעניין זה, בפנימאי או במומחה א.א.ג, ככל שתמצא לנכון’. כמו-כן ועל-אף ששאר טענות התובע נדחו, הוסיף בית-הדין הארצי וקבע:

‘יחד עם זאת, ומשעניינו של המערער מושב לוועדה, רשאי הוא להציג בפניה מסמכים רפואיים אשר לשיטתו תומכים בטענתו כי תאונת הדרכים גרמה להחמרה במחלותיו ובמיוחד במחלת הסוכרת. לאחר בחינת טענותיו ועיון במסמכים הרלבנטיים, תקבע הוועדה אם ההחמרה במחלותיו קשורה לתאונה.’

לא למותר לציין כי בית-הדין הארצי ראה להוסיף את הדברים הבאים:

‘בעניין זה מובהר למערער, כי לא ניתן לקבל טענתו כי די בכך שחלה החמרה במצבו לאחר התאונה, כדי לקשור את ההחמרה לתאונה, ונדרש כי הוועדה תמצא, בהתאם לידע הרפואי ולמומחיותה, קשר סיבתי רפואי בין ההחמרה במצבו לבין האירוע התאונתי.’

6. הוועדה הרפואית לעררים, אשר בדקה את התובע בהתאם לפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, דחתה בקשתו של התובע, להכיר בהחמרת מצב וקבעה כי אין החמרה הקשורה לתאונה נשוא התביעה.
טענות הצדדים
7. התובע טוען כי קביעת הוועדה לעררים, התקבלה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי שכן על-אף שבא-כוח התובע, הופיע בפני הוועדה וטען כי כתוצאה מהתאונה, נגרמה החמרה קשה בתחום הסכרת אשר כתוצאה ממנה הופיעו סיבוכים כגון; עיוורון, אי-ספיקת כליות, מחלה כלילית ואי-ספיקת לב, מחלת כלי דם היקפית ונוירופטיה ואף תמך טענותיו, בחוות-דעתו של ד”ר אוורבוך, מומחה ברפואה פנימית, אשר העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 100% וזאת בקשר סיבתי ישיר להחמרה שנגרמה כתוצאה מהתאונה, הרי טענותיו לא נרשמו בפרוטוקול והוועדה לא התייחסה בכובד ראש, לחוות-הדעת האמורה והתעלמה ממסקנותיה.

התובע מוסיף וטוען כי הוועדה לא בדקה אותו כנדרש, מאחר והובא בפניה על-ידי מד”א כשהוא שרוע על אלונקה לאחר ששבר את ירכו וידו ועל-אף שלא התאפשרה בדיקתו, הוועדה לא טרחה לזמנו לבדיקה נוספת וסיכמה ממצאיה, ללא נוכחות התובע או בא-כוחו.

התובע מוסיף וטוען כי ההחמרה הקשה במצבו, מהווה טעם עובדתי להתיר הבאת ראיות לסתור על דרך של מינוי מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט, בתחומי הרפואה הפנימית, אורטופדיה, א.א.ג, עיניים ופסיכיאטריה.

8. הנתבעות מתנגדות לבקשה וטוענות כי בעוד שהתובע צרף לבקשתו רק את דו”ח הוועדה מיום 11.3.07, הרי עיון בפרוטוקול הדיון הקודם שנערך בפני הוועדה, ביום 14.1.07, מעלה כי טענות התובע ובא-כוחו נרשמו ונדונו על-ידי הוועדה. כן טוענות הנתבעות כי עניינו של התובע, נבחן ביסודיות על-ידי הוועדה הרפואית וכי לא מתקיים בענייננו כל טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
דיון
9. סעיף 6ב סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובע לעניין הבאת ראיות לסתור:

‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין, ינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים. הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות על-פי דין, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי או טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על-פין דין, ראה לעניין זה; בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495.

10. לאחר ששקלתי טענות בא-כוח הצדדים ועיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה על נספחיהם, לרבות דו”ח הוועדה הרפואית במלואו, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות.

11. עניינו של התובע, נדון בפני מספר ועדות רפואיות, לרבות הוועדה שדנה בתביעה להחמרת מצב, בהתאם לפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

אין בידי לקבל טענת התובע כי הליך הדיון בבקשה להכרה בהחמרת המצב, היה נגוע בפגם מהותי ולא התנהל כראוי.

עיון בפרוטוקול הדיון במלואו, דהיינו הן הפרוטוקול מיום 11.3.07 והן הפרוטוקול מיום 14.1.07, מלמד כי טענות התובע ובא-כוחו נרשמו והתובע נבדק על-ידי הוועדה (ראה סעיפים 21-19 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.07). הוועדה סיכמה הדיון, בדברים הבאים:

‘הוועדה מבקשת צילום חזה מעת התאונה ועד היום. לאור החומר הרב שהביא עורך-דין כולל חוות-דעת ד”ר אוורבוך ותיעוד רפואי רב מקופת-חולים ובית-חולים אסה”ר ואחרים כולל סיכומי מחלה (במשך 7 שנים) עם בעיות רפואיות קשות וחוזרות, רובן תוצאת סכרת וסיבוכיה הוועדה מבקשת ישיבה נוספת לעבור על החומר הרב כולל ההדמייה ללא נוכחות התובע כתיק יחיד ולאחריה יוסקו המסקנות בהתאם.’

בדיון הבא, מיום 11.3.07, שנערך כפי שנקבע מראש, ללא נוכחות התובע, על-מנת לעבור על החומר ולגבש מסקנות קבעה הוועדה:

‘באשר לסכרת, מדובר בחולה סכרת אשר החל לסבול ממחלה זו בשנת 1982 טרם תאונת דרכים בשנת 99… כלומר, מדובר בסכרת ממושכת אשר מטבעה מפתחת בחולה סיבוכים כגון: מחלת כלי דם, אי-ספיקה כלייתית… תאונת דרכים מהסוג שהנ”ל עבר, אמנם יכולה להחמיר את מצב הסכרת אך זאת באופן זמני בלבד… החמרת הסכרת אצל חולה ותיק כמוהו, הינה תהליך טבעי והסיבוכים המשניים אינם קשורים לתאונה אלא לסכרת ממושכת, לכן אין קשר בין החמרת הסכרת ותוצאות הסיבוכים של סכרת ממושכת, לבין התאונה. הוועדה קראה את חוות-דעת ד”ר אוורבוך ואינה מסכימה עם מסקנותיו.’
הוועדה הוסיפה וקבעה כי בצילום חזה, מודגמים מוקדים מסויידים, המהווים ביטוי לתהליך שחפתי לא פעיל וכי ממצאים אלה, אינם קשורים בתאונה. בסיכום קבעה הוועדה כי אין החמרה הקשורה בתאונה.

12. בנסיבות אלה, כשמדו”ח הוועדה עולה כי טענות התובע ובא-כוחו, נשמעו ונרשמו, הרי שלא ניתן לומר כי בהליך שהתנהל בפני הוועדה, נפל פגם היורד לשורשו של עניין. עצם העובדה שהוועדה לא הפנתה את התובע, לבדיקות על-ידי מומחים מטעמה, אין בה כדי להצביע על פגם בהליכי קביעת הנכות שכן כאמור בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה ‘הוועדה תהא רשאית להיעזר בעניין זה בפנימאי או במומחה א.א.ג, ככל שתמצא לנכון’. לאחר שבדקה את התובע והאזינה לטענות התובע ובא-כוחו, הוועדה ראתה לבקש, לצורך גיבוש מסקנותיה, צילומי חזה בלבד ויצויין כי בכך פעלה הוועדה, בגדר שיקול-הדעת הרפואי-מקצועי, המסור לה לקבוע מהן הבדיקות הנחוצות לצורך גיבוש מסקנותיה. מעבר לצורך יצויין כי בוועדה ישבו הן מומחה לרפואה פנימית והן מומחה למחלות ריאה ולמעשה, הוועדה לא שללה תלונותיו של התובע, אלא שקבעה כי אין קשר בין ההחמרה במחלת הסכרת, על סיבוכיה, לבין התאונה.

יצויין כי בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדה ואינו מחליף שיקול-דעתו בשיקול-דעת המקצועי של הוועדה ובעניין זה, ראיתי להפנות לפסק-דינה של כב’ השופטת ש’ דותן ב- בר”ע (מחוזי-ת”א) 1995/05 ראובן יהודה נ’ הדר בע”מ ואח’ (פסק-דין מיום 1.3.06, פורסם בנבו):

‘… יתרה מכך, לנוכח ההבדלים בין הדיונים לפני הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, לדיון בפני בית-המשפט, לא אחת נתקלים בתי-המשפט בהחלטות קצרות ולעיתים לא מפורטות דיין, בניגוד לחוות-הדעת המוגשות לבית-המשפט. אם סבר כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הוועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכן.’

13. עוד יש לציין, כי הוועדה שמעה טיעונים מפי בא-כוח התובע ואף הוצגה בפניה חוות-דעת של ד”ר אוורבוך שהינה חוות-דעת פרטית, מטעם התובע. בעצם הצגתה של חוות-דעת פרטית, בפני הוועדה, קנה התובע “יתרון”, לעומת הליך בדיקה על-ידי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט. הוועדה עיינה בחוות-הדעת וציינה במפורש כי אינה מסכימה עם מסקנותיה. בכך פעלה הוועדה בגדר שיקול-הדעת המסור בידיה ולמותר לציין כי על הוועדה הרפואית, לגבש מסקנותיה וקביעותיה, באופן עצמאי ורשאית היא שלא לקבל מסקנות חוות-דעת פרטית שהוצגה בפניה.

14. זאת ועוד, הלכה היא כי עצם קיומו של פער בין דרגת נכות שנקבעה על-פי דין, לבין חוות-דעת רפואית, אין בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור את אותה קביעה, ראה; ריבלין, שם, בעמ’ 499, רע”א 641/85 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ סיסו, פ”ד מ(3) 138 (1985) וכן ע”א 5779/90 הנ”ל, שם, נפסק:

‘כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנת הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה העודה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור – כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת.’ (שם, בעמ’ 82)

15. בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל טענת התובע כי השינויים המהותיים במצבו, מהווים טעם עובדתי המצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית. ברי כי שינוי מהותי במצבו של נפגע, עשוי לשמש טעם להבאת ראיות לסתור, מקום שמדובר בשינוי שחל לאחר בדיקת הוועדה הרפואית ואילו בענייננו, הוועדה הרפואית בחנה את מצבו העדכני של התובע ודנה בטענותיו כי מצבו הוחמר בגין התאונה אלא שראתה לדחות הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה במצבו של התובע לבין התאונה נשוא התביעה.

16. אשר-על-כן, משלא נמצא כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין, בהליך שהתקיים בפני הוועדה הרפואית לעררים – דין הבקשה להבאת ראיות לסתור, להידחות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 23360/08 {עגם רוני נ’ כלל חב’ לביטוח בע”מ ת”א, תק-של 2008(4), 4533 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל הניג:

“בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

רקע
1. המבקש תבע את המשיבה, כלל חברה לביטוח בע”מ, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים, שהינה תאונת עבודה מיום 21.7.01 (להלן: “התאונה”).

2. ועדה רפואית לעררים מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הוועדה הרפואית”) העמידה ביום 25.2.03 את נכותו הרפואית של המבקש, כתוצאה מהתאונה על 5%.

3. להשלמת התמונה יצויין, כי בגין תאונה זו הגיש המבקש תביעה נוספת, נפרדת, לפיצויים, בגין נכות ואי-כושר, המגיעים לו, בהתאם לפוליסה לביטוח תאונות אישיות (להלן: “התביעה הנוספת”).

המחלוקת
4. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקשת הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה על-פי דין על-ידי הוועדה הרפואית.

טוען המבקש, כי פרופ’ יזהר פלומן, המומחה המוסכם, אשר מונה על-ידי בית-המשפט, במסגרת התביעה הנוספת, העריך את נכותו הצמיתה, בגין התאונה בשיעור של 19%. לטענתו ‘הנתבעת קיבלה את חוות-דעתו של פרופ’ יזהר פלומן בתביעה לנכות מתאונה ובהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין … כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין תאונה זו על-פי נכות צמיתה בשיעור 23% …’

5. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתמצית היא טוענת, כי אין בהסכמה, לצורך תביעה מסויימת כדי להשליך, לגבי תובענה אחרת וכי מכל מקום לא מתקיימים החריגים, שבהתקיימם תותר הבאת ראיות לסתור.

דיון
6. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77, 82 (1991)). כך לדוגמה במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי ועדה רפואית (רע”א 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985)).

7. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על-פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

8. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד (רע”א 863/93 התעשיה האווירית נ’ קמחי, פ”ד מז(4), 815, 822 (1993); רע”א 4045/01 אדרי נ’ איתן, פדאור 01(2), 217 (2001); רע”א 6547/04 גונן נ’ דולב, פדאור 04(14), 652 (2004); רע”א 1114/02 אלמקייס נ’ המגן, פדאור 02(1), 473 (2002); רע”א 7888/03 קרקיאשוולי נ’ קצין, פדאור 04(2), 884 (2004); רע”א 11325/05 מנורה נ’ גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

9. לאחר שעיינתי בדו”ח הוועדה הרפואית נשוא הבקשה שלפני לא מצאתי כי נפל פגם בהליך קביעת הנכות, ואף המבקש לא טוען, לפגם, שכזה. הוועדה אף התייחסה לחוות-דעתו של פרופ’ פלומן מיום 10.7.02 ושללה את מסקנותיו בדבר הגבלה בתנועות צוואר ופגיעה בעצב האולינאריס

בניגוד לטענת המבקש לא מצאתי, כי יש בהסכמת המשיבה במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הנוספת, כדי לחייב את המשיבה גם בהליך זה. מדובר בשני הליכים שונים ונפרדים, וכי כך גם עולה, משטר הפיטורין, שצורף לבקשה, ואשר מתייחס, במפורש אך ורק להליך ההוא.

לא מצאתי גם במישור העקרוני כי יש הצדקה להכיר בטענת מניעות באופן גורף, כמבססת בקשה להבאת ראיות לסתור.

שיקול-דעת ופרשנות אינם מהווים עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, ועצם קיומו של פער בין חוות-דעת, איננו מהווה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור (ר”ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ סיסו, פ”ד מ(3), 138, 140 (1985)).

10. לפיכך, ומשהשתכנעתי, כי הליך קביעת הנכות לא היה נגוע בפגם מהותי כלשהו וכי לא נפלה בהחלטת הוועדה הרפואית טעות כלשהיא, דין הבקשה להידחות.

11. כאמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.”

ב- בש”א (ת”א-יפו) 167125/08 {מלכה חיים נ’ מלכה שלמה ואח’, תק-של 2008(3), 15584 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל הניג:
“בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

רקע
1. המבקש תבע את המשיבה, איילון חברה לביטוח בע”מ, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים, שהינה תאונת עבודה מיום 25.10.04 (להלן: “התאונה”).

2. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הוועדה הרפואית”) העריכה, כי המבקש סובל מ- 10% נכות אורטופדית צמיתה מתוכם 5% בגין התאונה דנן.

3. על החלטה זו הגיש המבקש ערר, בפני ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי. וועדה זו העריכה גם היא, כי המבקש סובל מ- 10% נכות אורטופדית ואולם להערכתה של ועדה זו כל נכותו של המבקש נובעת ממצב קודם ולא כתוצאה מהתאונה דנן.

יש לציין, כי עוד בטרם נבדק על-ידי ועדת הערר כאמור הוזהרו המבקש ובא-כוחו, כי ייתכן ועדת הערר תבחר להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לו על-ידי קודמתה וכי קיים סיכון, כי זו תזקוף את מלוא נכותו הצמיתה של המבקש כתוצאה ממצב קודם.

4. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית-הדין לעבודה. בית-הדין התייחס לטענותיו של המבקש וקבע:

‘הוועדה הזהירה, מבעוד מועד את המערער ובא-כוחו שהופיעו בפניה ביום 30.8.06, מפני האפשרות שבגין מצב קודם עלולה היא לעשות ניכוי מלא של אחוזי הנכות שייקבעו על ידה. הדברים נרשמו באופן מפורט בפרוטוקול מיום 30.8.06. משבחר המערער לעמוד על הערר שהגיש – אין הוא יכול להלין כיום על תוצאות הדיון בערר האמור לאור הממצאים הרפואיים שהעלתה הוועדה לעררים … לא מצאתי טעות משפטית או פגם כלשהו בהליכי הבדיקה, הדיון, הממצאים והמסקנות של הוועדה לעררים ולפיכך, הערעור, על כל נימוקיו וטיעוניו – נדחה.’

המחלוקת
5. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקש הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה על-פי דין על-ידי הוועדה הרפואית.

6. טוען המבקש, כי ועדת הערר גיבשה עמדתה מבעוד מועד וכי ‘באופן מפתיע האזהרה היא גם התוצאה הסופית של החלטת הוועדה’.

7. המשיבה מתנגדת לבקשה, שכן, לטענתה לא מתקיימים, אותם טעמים חריגים ונסיבות יוצאות דופן המצדיקים היעתרות לבקשה ודינה להידחות.

דיון
8. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77, 82 (1991)). כך לדוגמה במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי ועדה רפואית (רע”א 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985)).

9. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על-פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

10. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד (רע”א 863/93 התעשיה האווירית נ’ קמחי, פ”ד מז(4), 815, 822 (1993); רע”א 4045/01 אדרי נ’ איתן, פדאור 01(2), 217 (2001); רע”א 6547/04 גונן נ’ דולב, פדאור 04(14), 652 (2004); רע”א 1114/02 אלמקייס נ’ המגן, פדאור 02(1), 473 (2002); רע”א 7888/03 קרקיאשוולי נ’ קצין, פדאור 04(2), 884 (2004); רע”א 11325/05 מנורה נ’ גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

11. דין הבקשה להידחות.

12. מעיון בדו”ח ועדת הערר עולה, כי זו גיבשה את חוות-דעתה לאחר בדיקה גופנית, שערכה ובהסתמך על החומר הרפואי שעמד בפניה. אינני מקבלת את טענת המבקש, כי בעצם “מתן אזהרה” על די ועדת הערר יש כדי לפגום בכללי הצדק הטבעי, ובעניין זה אין לי אלא להצטרף להחלטת בית-הדין לעבודה, כמצוטט לעיל.

13. לפיכך, ומשלא השתכנעתי, כאמור, כי הליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כלשהו וכי נפלה בהחלטת הוועדה הרפואית טעות כלשהיא, אני דוחה את הבקשה. המבקש ישא בהוצאות המשיבה לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסך + מע”מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 65882/07 {סמדיה מזל נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2008(3), 13884 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:

“1. בפני בקשה מטעם התובעת, להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”), אשר קבעה כי לא נותרה לתובעת כל נכות צמיתה בגין התאונה נשוא התביעה.

2. התובעת (להלן: “המבקשת”), נפגעה ביום 24.5.04, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.

התאונה הוכרה על-ידי המל”ל כתאונת עבודה. המבקשת נבדקה על-ידי הוועדות הרפואיות של המל”ל, אשר מצאו כי לא נותרה לה כל נכות צמיתה בגין התאונה.

כעת, עותרת המבקשת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל”ל כאמור.

3. טענות הצדדים
לטענת המבקשת, הוועדה הרפואית הראשונה של המל”ל, מיום 1.9.05, קבעה כי לא נותרה לה נכות צמיתה בגין התאונה, אך קבעה כי נותרו נכויות אורטופדיות זמניות בשל הגבלה בתנועות הצוואר והגב בשיעור 30% מיום 23.8.04 ועד ליום 31.12.04 ובשיעור 20% מיום 1.1.05 ועד ליום 31.7.05.

המבקשת עררה לוועדה הרפואית לעררים של המל”ל, אשר התכנסה ביום 31.1.06, אך זו לא ראתה לשנות החלטת הוועדה מדרגה ראשונה והותירה קביעתה על כנה, כך שלמבקשת לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה.

התובעת הגישה גם תביעה לנכות כללית. ביום 1.5.06 עמדה המבקשת בפני ועדה רפואית בענף נכות כללית אשר העריכה את נכותה הצמיתה בשיעור 19%:

10% לפי סעיף 37(5)א בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, מיום 1.4.2005

ו-10% לפי סעיף 35(1)ב בגין כאבי גב, מיום 1.5.2006.

לטענת המבקשת, ישנה סתירה בין ממצאי הוועדות השונות. לטענתה, בוועדות לנפגעי עבודה נקבע כי לא נותרה כל נכות צמיתה ואילו בוועדת הנכות הכללית, אשר התכנסה לדון בעניינה כארבעה חודשים לאחר הוועדה לנפגעי עבודה, נקבע כי המבקשת אכן סובלת מנכות צמיתה וזאת החל ממועדים הסמוכים למועד תום הנכויות הזמניות, בגין הפגיעה בתאונת הדרכים וזאת כאשר הנכות הכללית נקבעה בגין אותן התסמונות לפיהן נקבעו הנכויות הזמניות – הגבלה בתנועות הצוואר והגב.

לטענת המבקשת, לאור הסתירות המהותיות בין קביעות הוועדות השונות, עולה כי נפל פגם מהותי בקביעת הוועדה הרפואית לעניין נפגעי עבודה ומשכך יש להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה כאמור.
עוד טוענת המבקשת כי במקרים ראויים, קביעת הוועדה הרפואית במסגרת נכות כללית עשויה לשמש כראיה לסתור את קביעת הוועדה לנפגעי עבודה בהסתמך על בר”ע 129/89 הורוביץ נ’ ואסילה, תק-על 89(3), 1565 (1989) וכן רע”א 466/92 אברהם עברי נ’ ויטוריו צמח, תק-על 92(2), 1733 (1992).

4. הנתבעת (להלן: “המשיבה”), מתנגדת לבקשה.

לטענת המשיבה, הבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר, מחסירה מידע בדבר תאונה נוספת שארעה ביום 12.11.04, לאחר קרות תאונת הדרכים נשוא התביעה.

לטענת המשיבה, בוועדה הרפואית הראשונה נקבעה נכות זמנית והמבקשת הופנתה להמשך בירור רפואי על-ידי ביצוע צילום עמוד השדרה הצווארי.

בוועדה הנוספת מיום 1.9.05, כשממצאי הבדיקה הונחו בפני הוועדה, לא ראתה הוועדה לקבוע כי נותרה למבקשת כל נכות צמיתה.

לא זו אף זאת, אלא שגם ועדת הערר דנה בעניינה של המבקשת, ולא מצאה לשנות החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

לכן, טוענת המשיבה, כי מלוא טענות המבקשת בבקשה להבאת ראיות לסתור, הועלו בפניה של הוועדות הרפואיות של המל”ל ואלה מצאו כי לא נותרה כל נכות צמיתה, בגין התאונה נשוא התביעה.

בנוסף, טוענת המשיבה, כי החלטת הוועדה לנכות כללית, אינה רלבנטית לענייננו, שכן אין כל אינדיקציה לקשר סיבתי בין הנכויות. מה גם, שכאמור, טוענת המשיבה כי המבקשת היתה מעורבת בתאונת דרכים נוספת, לאחר התאונה נשוא התביעה, בה נחבלה בצווארה ובגבה ומכך שיש בה כדי לנתק כל קשר סיבתי בין הנכות הכללית לבין התאונה נשוא התביעה.

5. בתשובתה לתגובת המשיבה, הסבה המבקשת את תשומת-הלב לכך, שהמסמכים עליהם נסמכת המשיבה בטענתה בדבר מעורבות המבקשת בתאונת דרכים נוספת, מתייחסים לבתה, סמדיה סלמה ולא אליה, והיא מכחישה מעורבות בכל תאונת דרכים נוספת מיום 12.11.06.

6. דיון ומסקנות
המסגרת הרלבנטית לדיון בבקשה זו הינה סעיף 6ב לחוק הפלת”ד, התשל”ה-1975 לפיו:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה. ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

סעיף 6ב לחוק מאפשר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי:

‘אם שוכנע בית-המשפט שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

הפסיקה מבחינה בין שני סוגים עיקריים של “טעמים מיוחדים”, אשר עשויים להצדיק מתן רשות כזאת:

א. טעמים משפטיים – אם נראה שההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי;

ב. טעמים עובדתיים כבדי-משקל – כגון, אם חל שינוי לטובה או לרעה במצבו של התובע, או שבפני הוועדה לא היו עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה.

כאמור ב- בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985):

‘בהקשר זה הכלל הוא, שהקביעה הקודמת מחייבת, אך בית-המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. מן הראוי, שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה, תוך בדיקת כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כללים ניתן, לדעתי, להצביע על שני סוגי טעמים:
(א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית-המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר – בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).
(ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.
נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן.’

7. בשורה ארוכה של פסקי-דין, נפסק, כי יש להפעיל את סייפת סעיף 6ב בצורה מצמצמת, על-מנת שלא לפגוע במטרתו החקיקתית של סעיף 6ב ועל-מנת שלא לסרבל שלא לצורך את ההליך השיפוטי. יחד עם זאת, כאמור, יש לשקול את נסיבות המקרה לגופו על-מנת לוודא שאכן נעשה צדק עם המבקש ואם שוכנע בית-המשפט כי נפל פגם מהותי בהליך, בין עובדתי ובין משפטי, יתיר לו להביא ראיות לסתור.

כאמור בספרו של א’ ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שלישית, הוצאת גדין) 494:

‘ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות של פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים …’

בין יתר המקרים אשר אובחנו בפסיקה כחריגים שבהם ניתנה הרשות להביא ראיות לסתור מציין כב’ השופט א’ ריבלין:

‘מקום בו לא נתנה הוועדה הרפואית דעתה על תחום רפואי מסויים אשר התובע מעלה לגביו טענה מבוססת, כי הוא אכן נפגע בבריאותו, גם באותו תחום. במקרה כזה תהיה הצדקה להתיר לו הבאת ראיות לסתור את הקביעה שממנה משתמע היעדר פגיעה באותו תחום, ואם אכן תיסתר הקביעה הזו ימונה מומחה רפואי באותו תחום.’

ב- ת”א (מחוזי-ת”א) 1274/81 עמוס שפלטר נ’ פול חברת הביטוח הישראליות בע”מ, פ”מ התשמ”ז(ב), 288, נפסק:

‘יש להדגיש, כי הפתח המצוי בסיפא לסעיף 6ב הינו צר ביותר, ויש לפתחו אך ורק במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה. הסעיף עצמו קובע כי בטרם ייתן בית-המשפט היתר מעין זה, הרי שראשית – עליו להשתכנע כי יש לעשות כן ‘מן הצדק’, ושנית – ניתן להתיר זאת, מטעמים מיוחדים שירשמו’.’

8. ומן הכלל אל הפרט
טענתה המרכזית של המבקשת מתבססת על הסתירה שבין ממצאי הוועדה הרפואית שבדקה אותה במסגרת התביעה לנכות כללית, זמן קצר ביותר לאחר בדיקתה על-ידי הוועדה בענף נפגעי עבודה, ואשר ממצאיה היו שונים בתכלית, הן לגבי המגבלות בע”ש הצווארי והמותני והן לעניין שעור הנכות.

מעיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות אשר בדקו את התובעת במסגרת ענף נפגעי עבודה עולה התמונה כדלקמן:

בוועדה הראשונה מיום 19.5.05 – עיקר תלונות התובעת התמקדו דווקא בבעיות ראיה. לוועדה הומצאה חוות-דעת רפואית משותפת של ד”ר וייסברוט, מומחה בתחום האורטופדי ושל ד”ר רפפורט, מומחה בתחום הנוירולוגי, אשר ממצאיה היו ‘רגישות בולטת מעל חוליות צוואר וחוליות מותניות, כיווץ שרירי צוואר וגב, הגבלה בתנועות ע”ש צווארי ומותני לכל הכיוונים, לסג חיובי 50 מימין 30 משמאל, תחושה ירודה יד ורגל שמאל’. לאור ממצאים אלו נקבעה לתובעת נכות זמנית, ובשל חשד לפגיעה שורשית, הפנתה הוועדה את התובעת לבדיקת EMG.

ועדה נוספת בפניה התייצבה התובעת ביום 1.9.05 בדקה אותה שוב. בוועדה זו היו חברים 2 רופאים: נוירולוג ואורטופד. הוועדה ציינה בממצאיה כי ‘לא ניתן לבדוק תנועתיות ע”ש צווארי ומותני בשל כאבים עזים לדברי הנבדקת’.

הוועדה מציינת גם את ממצאי בדיקות ההדמיה שבוצעו לתובעת, בהם נמצא זיז גרמי בגובה C5-6 ובקע דיסק קטן בגובה L4-5. חרף כל זאת, הגיעה הוועדה למסקנה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה.

9. התובעת ערערה על קביעת הוועדה מדרג ראשון. ועדת העררים התכנסה ביום 31.1.06. בין השאר, הלינה המבקשת על כך כי לא נבדקה כלל על-ידי הוועדה מדרג ראשון, ובכל זאת נקבע כי לא נותרה לה נכות.

ועדת העררים, בה היו חברים 3 רופאים מומחים: אורטופד, מומחה א.א.ג ופסיכיאטר, בדקה את המבקשת בדיקה יסודית ובממצאי הבדיקה ציינה ‘אין סטיה בע”ש לכל אורכו, טווח תנועה מלא בע”ש צווארי, החזרים הופקו בכל התחנות בגפיים העליונות, אין ירידה בכח גס.. ע”ש מותני טווח תנועה מלא, לסג שלילי, החזרי פיקה ואכילס הופקו ושווים בשני הצדדים. אין הפרעות בכח גס או בתחושה’.

הוועדה גם מציינת כי ממצאי בדיקת CT צווארי היו תקינים והבקע הדיסקלי שנמצא בגובה L5-S1 אין לו עדות קלינית.

בנסיבות אלו, נדחה הערר והנכות הצמיתה ששעורה 0% נותרה על כנה.

10. בתאריך 15.5.06 נבדקה התובעת על-ידי ועדה רפואית במסגרת ביטוח נכות כללית. התובעת נבדקה על-ידי רופאה כללית, שממצאיה היו לאקוניים:

‘ראש – ב.מ.פ

צוואר – כאבים בצוואר מאחורה, הגבלה בתנועות.

עיניים – תנועתיות תקינה

לב – קולות סדירים

ריאות – נשימה (?)

בטן – ב.מ.פ

גב – כאבים בגב תחתון. הגבלה בתנועות

גפיים – ללא בצקות ברגלים, דפקים פריפריים תקינים.’

על-יסוד ממצאי בדיקה זו, נקבעה בגין ע”ש צווארי נכות בשיעור 10% ובגין כאבי גב תחתון (LBP) – נכות בשיעור 10% נוספים.

11. כבר נפסק כי עצם קיומו של פער גדול בין קביעת דרגת הנכות על-ידי ועדה רפואית רלבנטית, אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור אותה תביעה (רע”א (י-ם) 129/89 הורוביץ נ’ ואסילה, תק-על 89(3), 1565 (1999)), ורק במקרים חריגים עשויה קביעת ועדת הנכות הכללית לשמש כראיה לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה. מקרה זה אינו אחד מהם.

את הבדיקה הגופנית שהחסירה הוועדה הרפואית מדרגה ראשונה, בענף נפגעי עבודה, השלימה ועדת העררים, בה היה חבר מומחה בתחום האורטופדיה. הבדיקה היתה יסודית ומקיפה וממצאיה צויינו בהרחבה בפרוטוקול הוועדה.

לעומת זאת, בדיקתה של התובעת במסגרת ענף נכות כללית נעשתה על-ידי רופאה כללית, שאינה מומחית בתחום האורטופדיה. לא פורט אופן ביצוע הבדיקה, מה טווחי התנועה שנמצאו ומה מידת ההגבלה בתנועה שנמצאה. הממצאים לאקוניים, בלתי-מפורטים ולא ניתן לעמוד מהם על מידת ההגבלה ועל הפער בין ממצאי שתי הבדיקות בשתי הוועדות.

12. גם הפער בין קביעת הוועדה הרפואית במסגרת נכות כללית לקביעת ועדת העררים בענף נכות מעבודה במקרה דנן, אינו משמעותי ואינו מצדיק לכשעצמו, מתן היתר להביא ראיות לסתור. קביעת הוועדה בנכות כללית אינה מפורטת ואינה מנומקת ואינה יכולה להוות ראיה העומדת בפני עצמה, מבלי שהתווספו לה נסיבות או ראיות נוספות שיצדיקו מתן היתר להביא ראיות לסתור.

אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 40261/07 {איילון חברה לביטוח בע”מ נ’ גלית בן נעים, תק-של 2008(3), 13601 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל הניג:

“בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

רקע
1. המשיבה תבעה את המבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה מיום 5.9.05 (להלן: “התאונה”).

2. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הוועדה הרפואית”) העמידה ביום 9.11.06 את נכותה הרפואית של המשיבה, כתוצאה מהתאונה על 10% וזאת בגין הגבלה קלה בע”ש צווארי (תקנה 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956. כן נשללה נכות כתוצאה מהתאונה בגב התחתון ובכתף שמאל.

3. ערר המשיבה על קביעת הוועדה הרפואית נדחה על-ידי ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי ביום 15.1.07.

4. אין חולק, כי עובר לקביעת הוועדה הרפואית עמדו בפניה (כמפורט בדו”ח) מסמכים וממצאים המאוחרים לתאונה אך לא עמדו בפניה מסמכים רפואיים מעברה של המשיבה ובהם תיעוד על פגיעות בשתי תאונות דרכים קודמת ובתאונת עבודה מהשנים 2000-2003.

המחלוקת
5. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקשת הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה למשיבה על-פי דין על-ידי הוועדה הרפואית.

6. המבקשת טוענת, כי המסמכים הנוספים הינם בגדר “ממצאים רפואיים” רלבנטיים המלמדים על פגיעות בצוואר ובגב והללו קדמו לתאונה ואינם נובעים ממנה. על רקע זה היא טוענת, כי הוועדה הרפואית הגיעה לממצאיה, בהיעדר המסמכים הנוספים וללא נתונים מספקים ומבוססים. בכך יש, לטענת המבקשת, פגם מהותי ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי המצדיקים הבאת ראיות לסתור.

7. המשיבה טוענת, כי אין במסמכים אלה “ממצאים רפואיים” ואף לו עמדו בפני הוועדה הרפואית לא היה בהם כדי לשנות לבטח את קביעתה, ומכאן שלא מתקיימים אותם הטעמים החריגים ונסיבות יוצאות הדופן המצדיקים היעתרות לבקשה.

דיון
8. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77, 82 (1991)). כך לדוגמה במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי ועדה רפואית (רע”א 634/85 עודה נ’ רותם, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985)).

9. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על-פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

10. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד (רע”א 863/93 התעשיה האווירית נ’ קמחי, פ”ד מז(4), 815, 822 (1993); רע”א 4045/01 אדרי נ’ איתן, פדאור 01(2), 217 (2001); רע”א 6547/04 גונן נ’ דולב, פדאור 04(14) 652 (2004); רע”א 1114/02 אלמקייס נ’ המגן, פדאור 02(1), 473 (2002); רע”א 7888/03 קרקיאשוולי נ’ קצין, פדאור 04(2), 884 (2004); רע”א 11325/05 מנורה נ’ גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

11. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו”ח הוועדה הרפואית, על ה”יש” ועל ה”חסר” שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. הפסיקה התירה הבאת ראיות לסתור מקום בו מדו”ח הוועדה הרפואית עצמו עלה צפי וצורך בהשלמת הקביעה הרפואית. כך לדוגמה ב- רע”א 3233/94 קרנית נ’ טלבינסקי, פדאור 94(2), 456 (1994) (באותו מקרה הפנתה הוועדה עצמה לצורך בניתוח לתיקון המצב). א’ ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה שניה, התשנ”ו-1995) 305 מצמצם ההיתר להבאת ראיות לסתור למקרה בו קיים ממצא רפואי במועד הבדיקה ואשר לא הובא בפני הוועדה הרפואית.

12. הפסיקה נמנעה מהתרת הבאת ראיות לסתור אף מקום בו הוברר כי תיק רפואי של נפגע לא עמד נוכח עיני הוועדה הרפואית בעת קביעת הנכות הרפואית וכי באותו תיק רפואי נכלל מידע רלבנטי על מעורבות בתאונות דרכים קודמות לתאונה ועל תלונות דומות לאילו שהועלו בפני הוועדה הרפואית הנוכחית. הפסיקה הדגישה כי אין די להראות (לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור) כי נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות אלא יש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח היתה קביעתה משתנה (בר”ע (ת”א) 1679/04 אליהו נ’ לינדן (אתר נבו מיום 23.1.05) ויישומה – ת”א (ת”א) 92770/98 שושני נ’ אבנר (אתר הרשות השופטת, מיום 5.1.06) ו- בש”א (ת”א) 160334/06 ביטוח ישיר נ’ אסתר עטיה (אתר הרשות השופטת מיום 10.5.06) ועוד).

מן הכלל אל הפרט
13. עיון במסמכים הנוספים אשר צורפו לבקשה מעלה כי מדובר במסמכים מעטים ודלים ביותר. כך נמצא, כי בעקבות תאונת דרכים קודמת, שעברה המשיבה היא נבדקה פעם אחת על-ידי רופא אורטופד אשר מצא ‘רגישות דיפוזית ניכרת צוואר ושכמות ללא חסר נוירולוגי. הגבלת תנועת צוואר וכתף שמאל.’ המשיבה לא התלוננה מעבר לכך, לא טופלה בהמשך ולא נמצאו ממצאי נכות או מגבלות בהמשך. כך גם תאונת העבודה, שעברה המשיבה הולידה תלונות לא רלבנטיות על רגישות בע”ש גבי. מאידך עיון בדו”ח הוועדה הרפואית נושא הבקשה שלפני מעלה כי הוועדה ביססה את קביעתה, בין היתר, בהתבסס על בדיקה גופנית ותוצאות בדיקות E.M.G.

14. מכאן שהמסמכים הנוספים המתייחסים למצבה הרפואי של המשיבה לא עלו כדי “ממצא רפואי” וכי מכל מקום לא היו במסמכים אלה, לו עמדו נוכח עיני הוועדה הרפואית כדי לשנות, לבטח את קביעתה. מכאן, כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה מטבע הדברים ולא שכנעה בקיומה של עילה להתיר הבאת ראיות לסתור.

15. הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש”ח + מע”מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.”

ב- בש”א (ת”א-יפו) 166895/08 {כלל חברה לביטוח בע”מ ואח’ נ’ אסף מילשטיין, תק-של 2008(3), 9344 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת בלהה טולקובסקי:

“1. בפני בקשת הנתבעים, להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) מיום 17.1.07, אשר קבעה לתובע, 10% נכות בגין פגיעה בברך שמאל. הוועדה קבעה כי יש להפעיל את תקנה 15 ברבע, כך שנכותו הצמיתה של התובע נקבעה בשיעור של 12.5% החל מיום 1.1.05.

העובדות וטענות הצדדים
2. התובע, יליד 19.4.75, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 21.9.03 (להלן: “התאונה”).

התאונה הוכרה על-ידי המל”ל, כתאונת עבודה.

קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל, מחייבת לצורכי תביעה זו, מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”).

3. הנתבעים מנמקים בקשתם להבאת ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית, בטענה כי בפני הוועדות הרפואיות, לא הוצג תיעוד רפואי מעברו של התובע, לרבות תעוד רפואי בדבר פגיעות קודמות בברך שמאל. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע העלים, הן מעיני הוועדה והן בתצהיר הבריאות שצורף לתביעה, פגיעות קודמות בברך שמאל, לרבות חבלה ישירה בפיקה, מיום 12.11.90. הנתבעים הוסיפו וצרפו לבקשה, תעוד מתיק רפואי בצה”ל, לרבות רישום על-ידי רופא נוירולוג, מיום 17.1.94, כי: ‘מדובר בחייל מתחזה…’.

הנתבעים טוענים כי לוּ עמד בפני הוועדה הרפואית, התיעוד אודות הפגיעות הקודמות בברך, כי אז היתה הוועדה מייחסת את הנכות, כולה או חלקה, לעברו הרפואי של התובע, וכי לא בִּכְדִי בחר התובע, שלא להציג בפני הוועדה הרפואית מידע זה.

4. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי הפגיעה משנת 1990, אינה אלא אירוע בודד אשר לא הצריך המשך טיפול רפואי, ומכאן יש להסיק כי לא נגרמה באירוע זה, פגיעה של ממש. באשר לאירוע משנת 2002, מדו”ח הוועדה הרפואית מיום 6.6.04, עולה כי התעוד בדבר פגיעה זו, עמד בפני הוועדה והדבר אף מצויין בסעיף 9 לבקשה. התובע טוען כי בנסיבות אלה, החומר הרפואי הרלבנטי, עמד, במלואו, בפני הוועדה הרפואית. לפיכך, טוען התובע כי לא מתקיימות בענייננו, אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

דיון
5. סעיף 6ב סיפא לחוק, קובע כי:

‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.’

הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין, ינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים. הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות על-פי דין, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על-פי דין, ראה לעניין זה בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991), שם נפסק:

‘על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד… מקרה אחד הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה.’

כן ראה החלטת כב’ השופטת ש’ דותן, ב- בר”ע (ת”א-יפו) 1995/05 ר’ י’ נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2006(1), 6915 (2006):

‘לנוכח האמור לעיל סבורה אני כי אין לקבל את הגישה לפיה ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור כל אימת שדעתו של בית-המשפט אינה נוחה מהנמקת הוועדה. בשל קשיות הנושא, או כאשר נראה שבירור העובדות בפני בית-המשפט יאפשר קביעת ממצאים בדוקים יותר. מאחר שאימוץ גישה זו עלול להשמיט את הקרקע מתחת לעקרונות המנחים ביישומו של סעיף 6ב הנ”ל.’

6. לאחר שעיינתי בדו”חות הוועדות הרפואיות ובטיעוני בא-כוח הצדדים, ראיתי לדחות את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

7. עיון בדו”חות הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של התובע, מעלה כי בפני הוועדות הרפואיות, עמדו מכלול העובדות הרלבנטיות, בנוגע למצבו הרפואי של התובע, לרבות התעוד המתייחס לפגיעה בברך בשנת 2002. אמנם לא נמצא בדו”ח הוועדה הרפואית, התייחסות מפורשת, לפגיעה משנת 1990, אלא משמדובר בפגיעה שארעה 13 שנים עובר לתאונה נשוא התביעה וכאשר מלבד אותה תעודת חדר מיון, מיום 12.11.90, לא נמצא כל תיעוד רפואי נוסף, המצביע על המשך טיפול או בעיות בברך, משך שנים ארוכות ועד לשנת 2002, אין לומר כי בפני הוועדה, לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של התובע ואשר לו היו מובאות בפניה, סביר כי היו מביאות לתוצאה שונה בהתאם למבחן שנקבע לעניין זה, ב- ע”א 5779/90 הנ”ל.

8. אותו דין באשר לרישום בתיק הרפואי בצה”ל, באשר להתחזות. מדובר בהתרשמות של רופא שבדק את התובע ב- 17.1.94, במסגרת השרות הצבאי, בקשר לתלונות רפואיות שאינן נוגעות לפגיעה בברך. בנסיבות אלה, איני סבורה כי להתרשמותו של רופא זה, שיתכן והיתה נכונה לזמנה, יש רלבנטיות לקביעת הנכות, בגין פגיעה בברך, שנים רבות לאחר מכן.

9. הוועדות הרפואיות, עיינו בתעוד הרפואי הרלבנטי, לרבות תיקו הרפואי של התובע בקופת החולים וקביעתן מבוססת על בדיקות קליניות שנערכו לתובע ובחינת התעוד הרפואי, לרבות תעוד לגבי הפגיעה הקודמת, משנת 2002. נראה על-כן כי בקביעת הנכות, הוועדה פעלה, בהתאם לשיקול-דעתה הרפואי-מקצועי ולא ראיתי כי נפל פגם בהליך שהתקיים בפניה.

10. בנסיבות אלה, לא הוכחו טעמים מיוחדים, המצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור ודין הבקשה להידחות.”

ב- ת”א (חי’) 04-22703 {חלי בן דוד נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2008(3), 22265 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת בטינה טאובר:

“1. בפניי בקשה להבאת ראיות לסתור אשר הוגשה על-ידי גב’ חלי בן דוד (להלן: “המבקשת”) לשם הערכת נכותה בעקבות תאונת דרכים מיום 11.8.98 ובעקבות קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) כי דרגת נכותה הצמיתה של המבקשת בעקבות התאונה הינה 0% נכות.

2. המבקשת טוענת כי בתאונת דרכים ביום 11.8.98 נפגעה המבקשת בכל חלקי גופה: בראש, בצוואר, בידיים, ברגליים, בעכוז, באגן הירכיים, במותניים ובסוגרים האנליים והשתן וכי ועדות המל”ל אשר דנו בעניינה פעלו שלא כדין עת שדחו את ממצאי חוות-הדעת של המומחים מטעם המבקשת ד”ר גרינוולד, ד”ר אייזנברג וד”ר שטיינברג הן לעניין נכויותיה של המבקשת והן לעניין הקשר הסיבתי שבין נכויותיה והפגיעה בתאונה.

3. אליהו חברה לביטוח בע”מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ (להלן: “המשיבות”) מתנגדות לבקשה. לטענתן נבדקו כל טענות המבקשת בקפידה על-ידי ועדות המל”ל ועצם העובדה שמומחי המל”ל הגיעו לדעה שונה מדעת המומחים מטעם המבקשת אין די בה כדי להיעתר לבקשה.

התשתית העובדתית
4. המבקשת נפגעה כאמור בתאונה ביום 11.8.98 (להלן: “התאונה הראשונה”) ובעקבותיה נבדקה בחדר מיון בבית-חולים רמב”ם. מעיון בגיליון חדר המיון שצורף לתגובת המשיבות עולה כי המבקשת התלוננה על כאבי ראש, נימול בפנים וביד שמאל. המבקשת נבדקה ולא נמצאו סימני חבלה חיצוניים ו/או חסרים נוירולוגיים כלשהם. המבקשת שוחררה לביתה עם המלצה לחמישה ימי מנוחה ולנטילת נוגדי כאבים.

5. ביום 13.8.98 שבה המבקשת ופנתה לחדר המיון. דו”ח חדר המיון מיום 13.8.98 לא צורף לבקשת המבקשת ו/או לתגובה שהוגשה.

6. בתאריך 27.9.98 הגישה המבקשת הודעה למל”ל על פגיעה בעבודה ובמסגרתה טענה על פגיעה בפנים, בצוואר, בגב ובאגן, כאשר לטענתה סבלה “מכאבים מפלחים”. המל”ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

7. ביום 20.3.00 היתה המבקשת מעורבת בתאונה נוספת (להלן: “התאונה השניה”). תאונה זו הוכרה אף היא כתאונת עבודה על-ידי המל”ל.

8. המבקשת טוענת אמנם בבקשתה כי מאז התאונה ועד היום עברה סדרה ארוכה של בדיקות, אבחונים וצילומים המעידים על פגיעתה בעמוד השדרה התחתון ועל השפעת הפגיעה על תפקודי הסוגרים, הפרעות תחושתיות באיברי המין ודליפת שתן וצואה ואולם המבקשת בחרה מטעמיה היא לא לצרף העתקי מסמכים רפואיים אלה לבקשתה.

9. המבקשת צירפה מאידך לבקשתה את חוות-הדעת הרפואיות שנערכו עבורה על-ידי ד”ר גרינוולד אורולוג, ד”ר אייזנברג נוירולוג וד”ר שטיינברג גסטרואנטרולוג.

10. מעיון בחוות-דעתו של ד”ר גרינוולד שצורפה לבקשה עולה כי המבקשת אובחנה על-ידי המומחה כסובלת מהפרעה בתפקוד מערכת השתן התחתונה, אי-שליטה בשתן לסירוגין המקנה 20% נכות וכן סובלת המבקשת לדעתו של ד”ר גרינוולד מהפרעה בתפקוד הצואה המקנה 40% וכן פגיעה במערכת המין ובתפקוד המיני המקנה 30%. בסיכום ממצאי חוות-דעתו מציין ד”ר גרינוולד כדלקמן:

‘מדובר בנזק עצבי מליזיס ומליסטזיס בעמוד שדרה מותני שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים לפני 7 שנים. לאור תוצאות הבדיקות הנוירופיזיולוגיות נמצא כי הנ”ל סובלת מפגיעה עצבית שרשית S1-L5 משמאל ועל-פי הבדיקות האורודינמיות גם מפגיעה עצבית לסוגר האנלי ולסוגר השתן. לצערי מצבה הקליני מחמיר, תדירות ההתקפים עולה ויש החמרה בתמונה הקלינית. אין לי ספק שכל התמונה הקלינית וכל תלונותיה המיוחדות באופיין, נגרמו כתוצאה מהחבלה בתאונה. הנ”ל לא התלוננה ולא סבלה מכאבים או מאי-שליטה בשתן ובצואה לפני התאונה. קיים קשר ישיר בין הנזק העצבי שנגרם בתאונה לבין ההפרעה בתפקוד מערכת השתן התחתונה והסוגרים ומערכת המין ולכן יש לייחס את הנכות האורולוגית לתאונה.’

11. המבקשת צירפה לבקשתה את חוות-דעתו של ד”ר שטרנברג מומחה בגסטרולוגיה אשר חוות-דעתו הובאה על-ידי המבקשת בפני המל”ל. בחוות-הדעת מציין המומחה כי ‘תלונה על אי-שליטה על הסוגרים הופיעה לראשונה – מתוך בריאות שלמה – בעקבות תאונת דרכים – 1998′. בפרק הסיכום בחוות-הדעת ציין המומחה כי אצל המבקשת קיים סיפור סובייקטיבי של מצבי איבוד שליטה של צואה המתגברים בתקופות של התקפי כאבי גב. כן ציין המומחה כי קיימים גם סימנים של בריחת צואה קבועה (הן על התחתון והן עובדת השימוש בפדים) וכן עדותה של הבדיקה המנומטרית.

12. כן צירפה המבקשת את חוות-דעתו של ד”ר א’ אייזנברג, מומחה בתחום הנוירולוגיה, אשר ציין אף הוא כי תלונותיה של המבקשת לעניין כאבי גב תחתון ואי-שליטה על הסוגרים החלו לאחר תאונת הדרכים מחודש אוגוסט 1998. המומחה ד”ר אייזנברג העריך את נכותה של המבקשת ב-20% וציין כי בעקבות התאונה משנת 1998 נוספה לספונדולוזיס ממנה סבלה המבקשת אף ליסטזיס בגובה L5-S1 ופריצת דיסק הגורמת לכאב ולנזק העצבי הקבוע, כמו גם לחולשה ברגל שמאל.

13. לאחר שהוועדה הרפואית של המל”ל לא קבעה למבקשת נכות צמיתה בגין פגיעתה בתאונת הדרכים מיום 11.8.98 הגישה המבקשת ערר לוועדה הרפואית לעררים במל”ל.

14. בתאריך 12.11.06 התייצבה המבקשת עם בא-כוח לבדיקה בפני הוועדה הרפואית לעררים. על חברי הוועדה נמנו ד”ר ויסברוד מומחה בתחום האורטופדיה, ד”ר שרקנטיוש מומחית בתחום הנוירולוגיה וכן ד”ר זויטובסקי, פסיכיאטרית. הוועדה שתיעדה בהרחבה את ממצאי בדיקתה של המבקשת ציינה כי למבקשת אין נכות אורטופדית ו/או פסיכיאטרית ואולם בחרה שלא להשלים את מסקנותיה אלא להפנות את המבקשת למומחה בתחום האורולוגיה ד”ר גולומב שישוב ויחווה דעתו בקשר למצבה של המבקשת וכן למומחה בתחום הפרוקטולוגיה וכן ביקשה לקבל לידיה בדיקת הדמיה MRI וזאת לצורך אבחון תלונותיה של המבקשת הנוגעות לתחום הנוירולוגיה, האורולוגיה והפרוקטולוגיה.

15. בתאריך 12.12.06 נבדקה המבקשת על-ידי ד”ר קראוס היועץ בתחום הפרוקטולוגיה אשר אישר את מסקנות המומחה מטעם המבקשת ד”ר שטיינברג ואשר קבע למבקשת 40% נכות בציינו כי כמה ימים לאחר התאונה החלה דליפת שתן וכי בעיות אלה החמירו שנה אחרי התאונה כאשר הינן מלוות בכאבים חריפים.

16. ביום 20.12.06 שלח בא-כוח של המבקשת מכתב לוועדה הרפואית לעררים ובמסגרתו העלה התנגדות לבדיקה מחודשת של המבקשת על-ידי ד”ר גולומב היועץ בתחום האורולוגי של הוועדה הרפואית לעררים.

17. ביום 11.11.07 נבדקה המבקשת בשנית על-ידי היועץ האורולוגי ד”ר גולומב. ד”ר גולומב ניתח בחוות-דעתו את הבדיקות האורודינמיות השונות שביצעה המבקשת בתאריכים 17.8.93, 19.8.03, 24.8.03 ו-8.8.07 וכן את חוות-דעתו של ד”ר גרינוולד מטעם המבקשת וציין את מסקנתו לפיה הממצאים בבדיקות האורודינמיות השונות שביצעה המבקשת שוללים פגיעה עצבית הן מסוג הנוירון המוטורי העליון והן מסוג הנוירון המוטורי התחתון הבאות לידי ביטוי בין היתר בתחושה תקינה, התרוקנות תקינה וזרם תקין.

18. בעקבות קבלת חוות-דעתו של היועץ האורולוגי ד”ר גולומב פנתה המבקשת לקבל חוות-דעת נוספת של המומחה האורולוגי מטעמה ד”ר גרינוולד. במסגרת חוות-הדעת הנוספת חוזר ד”ר גרינוולד על דעתו ומדגיש כי המבקשת ‘לפני התאונה לא סבלה ולא התלוננה על הפרעה כלשהי – לא בתחום האורטופדי, לא בתחום הנוירולוגי וכמובן שלא בתחום האורולוגי וכל תלונותיה הופיעו באופן ישיר ומיידי לאחר התאונה’. עוד מציין ד”ר גרינוולד בחוות-דעתו המשלימה כי הבדיקות האורודינמיות אליהן מתייחס ד”ר גולומב אינן תקינות וכי קיימת קורלציה בין התלונות הסובייקטיביות של המבקשת והממצאים האובייקטיביים וכל אלה מבססים את טענת המבקשת לפגיעה אורטופדית ועצבית אשר מתבטאת בין היתר בנכות אורולוגית כתוצאה מהתאונה.

19. בתאריך 18.2.08 התייצבה המבקשת בפני ועדה מסכמת של הוועדה הרפואית לעררים כשבידיה חוות-דעתם של יועצי הוועדה ד”ר קראוס וד”ר גולומב, חוות-הדעת של ד”ר אייזנברג שנערכה לבקשת המבקשת ובדיקת MRI שממצאיה תקינים. בועדה המסכמת ישבו ד”ר מאושר אורטופד, ד”ר שרקנטיוש מומחית בתחום הנוירולוגיה וד”ר זויטובסקי פסיכיאטרית.

לנוכח העובדה שנבצר מהמומחה בתחום האורטופדי ד”ר ויסברוד לשבת בועדה והוא הוחלף באורטופד ד”ר מאושר ביצע המומחה בתחום האורטופדי ד”ר מאושר לבקשת המבקשת ובא-כוח בדיקה אורטופדית קלינית נוספת למבקשת אשר ממצאיה תועדו בגיליון הוועדה הרפואית לעררים.

20. הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.2.08 סיכמה מסקנותיה כדלקמן:

‘מבחינה אורטופדית, לאור הבדיקה מהיום, בהיעדר הגבלה בתנועות, קובעת הוועדה כי אין נכות אורטופדית.
הוועדה עיינה בחוות-דעת ד”ר אייזנברג מ- 1.2.06 ואינה מסכימה עם הממצאים שתוארו בחוות-דעת, וגם לא מקבלת את מסקנותיו וזאת לאור ממצאי הבדיקה הקלינית… שבוצעה על-ידי הוועדה בבדיקתה – 12.11.06.
לדעת הוועדה מצבה הגופני של הנפגעת בכל התחומים שנבדקו במהלך … אינו קשור לתאונה הנדונה, כלומר הן מבחינה אורולוגית, הן מבחינה פרוקטולוגית, הן מבחינה נוירולוגית.

ממצאי הבדיקות השונות והסימפטומים אותם מתארת הנפגעת ועליהן מתלוננת וסובלת מהן, שייכים לנזק במערכת העצבים המרכזית שאינו יכול להיגרם מנזק בצורה בה נפגעה בתאונה הנדונה.
לכן קובעת הוועדה כי כתוצאה מהתאונה הנדונה אין נכות המתבטאת באחוזים ודוחה את ערר הנפגעת (ראה הערה מטה).
הוועדה לא דנה בתלונות בא-כוח הנפגעת בהחמרה במצבה. על כך ניתן להגיש תביעה נפרדת.
מוצע לנפגעת לפנות למחלקת נכות כללית – בסניף לבירור ומיצוי זכויותיה, לאור האמור לעיל.’

בשולי הגיליון ציינה הוועדה לעררים הערה ובה נכתב כדלקמן:

‘הערה: לאחר שהוועדה סיכמה את מסקנותיה האמורות לעיל, החליטה פה-אחד ולפנים משורת הדין לשתף את הנפגעת ובא-כוחה במסקנתה, לפיה הוועדה בדעה שהנפגעת סובלת ממחלה נוירולוגית דגנרטיבית שאינה קשורה לפגיעה ולדעת הוועדה לא אובחנה עד כה ולפיכך גם לא טופלה. על-כן מבחינה אתית אנושית שיתפה הוועדה את הנפגעת במסקנותיה, על-מנת לוודא שתפנה לטיפול רפואי נוירולוגי מתאים. כאמור לוועדה יש מספיק כלים להגיע להחלטה הנ”ל ואינה זקוקה לכל אבחונים נוספים מבחינת קביעתה לעיל, אך נחוצים על-מנת להתאים את טיפולה.’

21. בתאריך 17.3.08 הגישה המבקשת ערעור לבית-הדין לעבודה ובמסגרתו ביקשה שבית-הדין יורה על החזרת תיקה לוועדה רפואית לעררים שתמונה בהרכב שונה ועל-מנת שתידון בקשת המבקשת לנכות בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה, האורולוגיה והפרוקטולוגיה.

דיון
22. הרשות להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6(ב) לחוק הפלת”ד ניתנת במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן, אם בית-המשפט השתכנע שבנסיבותיו של המקרה מן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

בית-המשפט העליון הצביע על שני טעמים מיוחדים: הראשון, טעמים משפטיים הכוללים פגם מהותי בהליך שהתברר בפני המל”ל כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת (ר”ע 634/85 אבו עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 503 (1985)).

זאת ועוד, כדי שבעל דין יורשה להביא ראיות לסתור, אין די בעובדה שמומחה רפואי או מומחים רפואיים סבורים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הוא גדול (ראה ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חב’ לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991)).

בנסיבות העניין לאחר ששבתי ועיינתי בבקשת המבקשת ובכל נספחיה וכן שקלתי את כל טענות הצדדים, הגעתי לידי החלטה שאין בנסיבות העניין הצדקה להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.2.08 ולהלן: אפרט.

23. מעיון במסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת לבקשתה, לרבות גיליון חדר מיון מיום 11.8.98, עולה כי פגיעתה של המבקשת בתאונה היתה קלה. מדו”ח חדר המיון עולה כי המבקשת לא התלוננה על פגיעה בעמוד שדרה תחתון ולא נרשמו בגיליון ממצאים משמעותיים למעט ציון העובדה כי המבקשת ידועה כסובלת מעקמת מותנית.

24. המבקשת הגישה בקשתה לקביעת נכות רפואית על-ידי המל”ל רק ביום 6.6.04, דהיינו כשש שנים לאחר התאונה.

25. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 9.6.05 הודיעה המבקשת לבית-המשפט כי נקבעה לה על-ידי הוועדה הרפואית של המל”ל נכות צמיתה בשיעור של 0% ביום 16.1.05 ובאותו מעמד, כמו גם בכל הישיבות הנדחות, ביקשה המבקשת את דחיית הדיונים לצורך קבלת החלטת הוועדה לעררים. רק משדחתה הוועדה לעררים ביום 18.2.08 את הערר שהוגש על-ידי המבקשת וכ-10 שנים לאחר פציעתה בתאונה הוגשה הבקשה המגלמת בתוכה את הבקשה למינוי מומחים בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה, האורולוגיה והפרוקטולוגיה.

26. עניינה של המבקשת נבדק ונבחן על-ידי מספר רב של ועדות רפואיות אשר דנו בתלונות המבקשת תוך היעזרות במומחים. רק בתום כל הבירורים ולאחר שניתנה למבקשת האפשרות לשוב ולהפנות חוות-דעת משלימות ליועצי הוועדה ולוועדה לעררים עצמה קבעה הוועדה הרפואית לעררים את קביעתה הסופית תוך שלילת הקשר הסיבתי בין מצבה הנטען של המבקשת ופגיעתה בתאונה.

27. יצויין כי המבקשת לוותה בכל ההליכים, לרבות בהופעותיה בפני הוועדות הרפואיות השונות על-ידי בא-כוח אשר דאג היטב כי תלונותיה ו/או טענותיה של המבקשת יתועדו בפירוט וכי יימצאו בפני הוועדות הרפואיות כל חוות-הדעת הרפואיות שנערכו מטעמה של המבקשת וכל מסמך רפואי ובכלל זה תוצאות הבדיקות ככל שיש בהן כדי לתמוך בתלונותיה של המבקשת ובטענותיה לעניין הקשר הסיבתי ובאופן שמעלה בבירור כי עניינה של המבקשת נבחן באופן מעמיק וענייני. מסקירת ההליכים שהתקיימו במל”ל, דיוני הרופאים ופרוטוקולי הוועדות עולה כי אין כל ממש בטענת המבקשת לפיה רופאי הוועדה לעררים נסחפו לכלל בהילות ו/או חיפזון במתן קביעתם הסופית.

28. מעיון בחוות-דעת הרופאים שהוגשו על-ידי המבקשת למל”ל ד”ר גרינוולד, ד”ר שטיינברג וד”ר אייזנברג עולה כי הרופאים שערכו את חוות-הדעת מטעם המבקשת לא היו ערים כלל לעובדה שהמבקשת סבלה בעבר מתופעות דומות אשר תועדו בגיליון חדר מיון ואשפוזה בשנת 1993 בבית-חולים רמב”ם במחלקה הנוירולוגית. המשיבות צירפו לתגובתן מסמכים רפואיים מהם עולה כי כבר בשנת 1993 פנתה המבקשת לבית-חולים כרמל בשל תופעה של עצירת שתן. המבקשת נבדקה, הוכנס קטטר והמבקשת הועברה להמשך אשפוז ובירור בבית החולים רמב”ם שם אושפזה מיום 31.7.93 ועד ליום 13.8.93 במחלקה הנוירולוגית וטופלה בעקבות תלונתה על עצירת שתן ורדימות בשתי הרגליים. בהקשר זה ראוי לצטט מדו”ח הסיכום הרפואי שנערך בבית-חולים רמב”ם:

‘המחלה הנוכחית: שבוע ימים לפני קבלתה באופן פתאומי הופיעו כאבים באיזור פי הטבעת, וגינה שהתפשטו למתניים. כעבור מספר ימים הופיעה עצירת שתן בגלל זה החולה התקבלה למחלקתנו לבירור. …
סיכום: החולה בת 34, באופן פתאומי פיתחה מאורע שהתחיל בכאבים באיזור האגן עם הקרנה לגפיים ובפי הטבעת ובוגינה. היתה גם עצירת שתן, וללא שינויים משמעותיים בבדיקה נוירולוגית. בחשד למחלה דמיאלנטיבית עברה בירור על סמך תמונה קלינית ונתונים שנתקבלו במשך הבירור. החולה קיבלה METHYLPREDNISONE 250 MG פעמיים ביום.’

יצויין כי בגיליון הטיפול בחולה במהלך אשפוזה בבית-חולים רמב”ם נשקלו מספר אבחנות מבדלות כגון TRANSVERSE MEYLITIS, מחלה דמיאלנטיבית, לרבות טרשת נפוצה (MS) עם תמונה חריפה בלתי-אופיינית וכן אירועים וסקולריים בחוט השדרה.

חרף העובדה שהתיעוד האמור לא הובא בפני המומחים שערכו את חוות-הדעת מטעם המבקשת ואף רופאי הוועדה לעררים לא היו מודעים לו, הגיעו רופאי הוועדה לעררים לממצאים ולמסקנות רפואיות דומות לאלה שנרשמו במחלקה הנוירולוגית במהלך אשפוז המבקשת בשנת 1993. רופאי הוועדה הרפואית לעררים שללו את הקשר הסיבתי לפגיעת המבקשת בתאונה לנוכח העובדה שהממצאים השונים והסימפטומים אותם מתארת המבקשת שייכים לנזק במערכת העצבים המרכזית שאינו יכול להיגרם כתוצאה מהתאונה בה נפגעה המבקשת.

29. הוועדה הרפואית לעררים מיום 12.11.06 אכן ביקשה את המבקשת לבצע בדיקת MRI ואולם הדגישה שבקשתה זו נועדה לצורך הגעה לאבחנה מבדלת אשר בין היתר תסייע באבחון התסמונת הספציפית ממנה סובלת המבקשת בין כתסמונת נוירולוגית ו/או אחרת. מכאן, שגם אם תוצאת בדיקת MRI מוח שביצעה המבקשת ביום 30.12.06 התבררה כתקינה והיא כשלעצמה אינה מסייעת לאבחנה המבדלת, לא ניתן להתעלם מהממצאים הקלינים שפורטו על-ידי מומחי הוועדה ולא ניתן לשלול את תקפות אבחנתם רק בשל כך. מומחי הוועדה חזרו וקבעו כי המבקשת נפגעה בתאונה שהיתה כשלעצמה קלה ולא ניתן לקשור בין תלונותיה של המבקשת והתאונה אך על רקע בדיקת ה- MRI מוח אשר פורשה כתקינה ואכן הוועדה ראתה לנכון ולפנים משורת הדין ומשיקולים הומניטריים לשתף את המבקשת והפנתה את המבקשת לבירור רפואי מעמיק יותר של תלונותיה במסגרת קופת חולים ואף ציינה כי אבחונים נוספים דרושים אולי לצורך הטיפול ואולם לא לצורך החלטת הוועדה הנוגעת לקביעת הקשר הסיבתי בין התאונה והנכות.

30. לא ראיתי ממש בתלונת המבקשת לעניין העובדה שנבצר מד”ר ויסברוד, המומחה האורטופדי, להמשיך בתפקידו בועדה, שעה שהמומחה שבא במקומו, האורטופד ד”ר מאושר, ביצע בדיקה אורטופדית למבקשת כמתועד בגיליון הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.2.08 ולא הסתפק אך בממצאי הוועדה הקודמת מיום 12.11.06. לנוכח תיעוד ממצאי הבדיקה בפרוטוקול לא ברור מניין שואבת המבקשת קביעתה לפיה בדיקה זו בוצעה למראית עין בלבד.
31. זאת ועוד, לא ראיתי גם ממש בתרעומת שמביעה המבקשת עת שהוועדה הרפואית לעררים ראתה לחזור ולהוועץ בד”ר גולומב אשר יעץ לוועדה הרפואית לעררים בעניינה של המבקשת וכך לא ראיתי גם דופי משהחליטה הוועדה הרפואית לעררים להציג למומחה את חוות-דעתו המשלימה של ד”ר גרינוולד מטעמה של המבקשת. לא רק שאין כאמור בסיס לתרעומת והגשת חוות-דעת ו/או חוות-דעת משלימות אין בהן כדי להקנות זכות מוקנית לנבדק להחלפת היועץ הרפואי של הוועדה הספציפית, הרי שיש בהפניית עניינה של המבקשת לחוות-דעת נוספת של המומחה ד”ר גולומב משום ראיה על כך שהוועדה הרפואית לעררים לא דנה בעניינה של המבקשת כלאחר יד, אלא באופן מעמיק ומתוך ניסיון לרדת לשורש בעייתה הרפואית של המבקשת.

32. עצם העובדה שקביעתם של רופאי הוועדה הרפואית לעררים היתה שונה מקביעת מומחיה הרפואיים של המבקשת, כמו גם מדעתם של הרופאים המטפלים במבקשת, היא כשלעצמה אינה מצדיקה היעתרות לבקשת המבקשת להביא ראיות לסתור, מה גם שמחוות-דעת מומחיה של המבקשת עולה כי נעלם מעיניהם התיעוד הרפואי הרלבנטי משנת 1993 אשר המבקשת לא המציאה לעיונם. במאמר מוסגר אציין כי גם האישור מיום 20.2.08 מרופא המשפחה ד”ר חייקין עליו סומכת המבקשת את בקשתה אין בו כדי לסייע. כל שנרשם באישור הוא כי המבקשת קושרת את הסימנים לתאונה אך אין בטענות סובייקטיביות אלה בכדי לקשור את תלונותיה לתאונה לנוכח קביעות הוועדות הרפואיות של המל”ל. יתר-על-כן, אישורו של ד”ר חייקין מעלה אינדיקציות נוספות לבעיות נוירולוגיות מהן סובלת המבקשת מגיל צעיר, שכן נרשם בו כי המבקשת סובלת מרעד בידיים מגיל צעיר.

33. טענות המבקשת לפיהן לא היו רופאי הוועדה הרפואית לעררים מוסמכים להגיע לאבחנה על רקע מומחיותם אין לה על מה להתבסס. על הוועדה נמנו מומחים בתחום הנוירולוגיה, האורטופדיה, הפסיכיאטריה ואלה נועצו אף במומחים בתחום האורולוגיה והפרוקטולוגיה ואין תימא כי הרכב זה מוסמך ובקיא לדון בעניינה של המבקשת, לרבות בעניין מחלות נוירולוגיות דמילאטיביות ו/או דגנרטיביות.

34. מכל הנימוקים שפורטו על-ידי לעיל סבורני כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הוועדות הרפואיות של המל”ל בעניינה של המבקשת. הוועדות עיינו בכל החומר הרפואי שהמבקשת ביקשה להציג בפניהם, תלונותיה ותלונות בא-כוח נשמעו באריכות ואף נבחנו על-ידי מומחים בתחום הנוירולוגיה, האורטופדיה, הפסיכיאטריה ובתחום האורולוגיה והפרוקטולוגיה מספר פעמים תוך שהבירור בעניינה של המבקשת נפרש על פני שנים.

מעבר לאמור יצויין כי נראה כי הערכת רופאי המל”ל לפיה תלונותיה ותסמיני המחלה אינם פרי תאונה אלא כתוצאה ממחלה אינה עוד נתונה בחלל ריק לנוכח התיעוד הרפואי משנת 1993 שצורף על-ידי המשיבות לתגובתן ואשר נדון לעיל ואין בתצהיר המבקשת שהוגש ביום 5.6.08 על הסבריו הרפואיים כדי להוות מענה ראוי לאמור.

סוף דבר
35. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה. במאמר מוסגר יצויין כי המבקשת הגישה כאמור ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לבית-הדין לעבודה וממילא החלטתי זו אינה סוף פסוק בנסיונותיה של המבקשת לקשור בין פגיעתה בתאונה והממצאים להם טוענת המבקשת. עוד אציין כי לא ראיתי להתייחס בהחלטתי לתצהיר שהוגש על-ידי המבקשת כתשובה לתגובת המשיבות, שכן אינו מהווה ראיה קבילה לצורך הדיון בבקשה להבאת ראיות לסתור.”
ב- ת”א (ת”א-יפו) 45320/07 {לוי אלי נ’ ענבל חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2008(3), 675 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת בלהה טולקובסקי:

“1. בפני בקשת הנתבעת, להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”), אשר קבעה לתובע, נכות אורטופדית, בשיעור של 15%, בגין פגיעה בכתף שמאל.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

2. התובע, יליד 1962, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 19.11.01 (להלן: “התאונה”).

התאונה הוכרה על-ידי המל”ל, כתאונת עבודה.

קביעת הוועדה הרפואית של המל”ל, מחייבת לצורכי תביעה זו, מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”).

ועדה רפואית בדרג ראשון קבעה כי לא נותרה לתובע, נכות בגין התאונה.

ועדה רפואית לעררים (להלן: “הוועדה הרפואית לעררים” או “הוועדה”), קיבלה את ערעורו של התובע וקבעה נכות בשיעור של 10%, בגין פגיעה בכתף שמאל.

על קביעת הוועדה הרפואית לעררים, הוגש ערעור לבית-הדין האיזורי לעבודה. על-פי פסק-דין שניתן ביום 9.5.07, עניינו של התובע, הוחזר לדיון בפני הוועדה אשר התבקשה להתייחס לחוות-דעת של ד”ר ולן אשר לא הובאה בפניה, בעת קביעת הנכות. הוועדה הרפואית לעררים שבה והתכנסה ובהחלטתה מיום 7.6.07, אשר ניתנה לאחר עיון ודיון בחוות-דעתו של ד”ר ולן, סיכמה מסקנותיה, כדלקמן:

‘אין ספק שקיימת פתולוגיה בכתף השמאלית כפי שתועד בבדיקת ה- MRI ובבדיקת הסונר. הקרע בגיד SS יכול לגרום להגבלה בתנועות פיסוק בלבד שכן גיד זה, כפי שגם ד”ר ולן יודע, מחובר לגבשושית הגדולה וזה תפקידו לבצע תחילת תנועות הפיסוק שכן רוב הפיסוק מבוצע על-ידי הדלתואיד. בבדיקה תוך שיתוף פעולה חלקי נרשם שניתן להגיע עד 70 מעלות פיסוק ותוך כדי הרמת הזרוע הגיע גם לגובה השכמה. בכל עת הבדיקה הפעיל כח נגדי בעת ביצוע ניסיון לתנועות סבילות. יש לציין כאמור ששיתוף הפעולה היה חלקי בלבד ולכן ייתכן וגם ד”ר ולן, על-אף שלא מוזכר, נתקל באותם התופעות שכן הוא מזכיר “כתף קפואה” משמעותה היעדר תנועות מוחלט, כתוצאה בדרך-כלל מדלקת בקופסית של הכתף, ועל-פי בדיקת ה- MRI מדובר אך בקרע ניווני (הסתיידות) בגיד ה- SS. לפיכך אין הוועדה מקבלת מסקנותיו של ד”ר ולן אך מאחר וניתן היה להגיע ל 70 מעלות פיסוק על-פי הבדיקה מ- 8.1.07, הוועדה משנה החלטתה וקובעת 15% נכות על-פי 41(4)ב’.’

טענות הצדדים
3. הנתבעת מנמקת בקשתה להתיר הבאת ראיות לסתור, בכך שקביעת הוועדה הרפואית לעררים סותרת ומתעלמת ממצאיה וקביעותיה של הוועדה בדרג ראשון אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף, לבין התאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי על-פי התעוד הרפואי, התלונה בדבר פגיעה בכתף, מופיעה לראשונה רק בחודש ספטמבר 2002, כעשרה חודשים לאחר התאונה נשוא התובענה, וכי בהודעה על פגיעה בעבודה, התובע הצהיר כי נפגע בצוואר ובגב בלבד. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי החלטת הוועדה הרפואית לוקה בחוסר עקביות וכי קביעתה מתבססת על חוות-דעתו של ד”ר ולן שהינה חוות-דעת רפואית פרטית מטעם התובע.

4. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי התלונות בדבר פגיעה בכתף שמאל, החלו בסמוך לאחר התאונה אלא שברישומים בתיק הרפואי, נפלה טעות דפוס ונרשם כי התובע טופל בכתף ימין ולא בכתף שמאל. התובע צרף לתגובתו אישור מנהלת המכון לפיזיותרפיה, בקופת-חולים מכבי, מיום 19.12.05, בו נרשם: ‘אדון לוי אלי ת”ז 057869398 קיבל טיפולי פיזיותרפיה על רקע תאונה ב 11/01 … על-פי הסימפטומים, הטיפול ניתן – בכתף שמאל עם זאת, הוקלד בטעות טיפול בכתף ימין’. התובע מוסיף ומפנה לרישום בתיק הרפואי, מיום 20.11.01, שלושה ימים לאחר התאונה, שם תועדה תלונה בדבר פגיעה בכתף ימין והרישום המוטעה, תוקן על-ידי הרופא המטפל ל”כתף שמאל” והרופא חתם על גבי התיקון שנעשה בכתב-יד.

התובע מציין כי החומר הרפואי במלואו, עמד בפני הוועדות הרפואיות אשר אף התייחסו לפגיעה קודמת בחגורת הכתפיים, כתוצאה מתאונת דרכים קודמת, בשנת 1999.

מטעמים אלה, טוען התובע כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

דיון
5. סעיף 6ב סיפא לחוק, קובע כי:

‘בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.’

הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין, ינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים. הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות על-פי דין, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי או טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על-פין דין, ראה לעניין זה; בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991), שם נפסק:

‘על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד… מקרה אחד הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה.’

כן ראה החלטת כב’ השופטת דותן, ב- בר”ע (ת”א-יפו) 1995/05 ר’ י’ נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2006(1), 6915 (2006):

‘לנוכח האמור לעיל סבורה אני כי אין לקבל את הגישה לפיה ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור כל אימת שדעתו של בית-המשפט אינה נוחה מהנמקת הוועדה. בשל קשיות הנושא, או כאשר נראה שבירור העובדות בפני בית-המשפט יאפשר קביעת ממצאים בדוקים יותר. מאחר שאימוץ גישה זו עלול להשמיט את הקרקע מתחת לעקרונות המנחים ביישומו של סעיף 6ב הנ”ל.’

6. לאחר שעיינתי בדו”חות הוועדות הרפואיות ובטיעוני בא-כוח הצדדים, ראיתי לדחות את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

7. עיון בדו”חות הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של התובע, מעלה כי בפני הוועדות הרפואיות עמדו מכלול העובדות הרלבנטיות, בנוגע למצבו הרפואי של התובע. עצם העובדה שהחלטת הוועדה הרפואית לעררים סוטה מקביעות קודמות הן של הוועדה מדרג ראשון והן של הוועדה הרפואית לעררים, אין בה לכשעצמה, כדי להתיר הבאת ראיות לסתור, ראה לעניין זה, רע”א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ קאסם סואעד, תק-על 2001(3), 1011 (2001), שם נפסק מפי כב’ השופט (כתוארו אז) ת’ אור כי:

‘הטענה לפיה דרגת נכותו של המשיב הוגדלה מבלי שנתגלה הבדל בממצאי הבדיקה שערכה ועדת העררים ביחס לממצאי הבדיקה שערכה הוועדה הראשונה הנה טענה הנוגעת לשיקול-דעתה הרפואי של ועדת העררים. העובדה שעל-פי אותם ממצאים מסקנתה של ועדת העררים שונה מזו של הוועדה הרפואית, אינה עילה להתיר הבאת ראיות לסתור.’

8. יצויין כי הטענה בדבר היעדר תלונות על פגיעה בכתף שמאל, בסמוך לאחר התאונה, הינה טענה המתייחסת לשיקול-דעתה הרפואי של הוועדה הרפואית לעררים. זאת ועוד, בנסיבות העניין יש לציין כי פגיעה בכתף שמאל תועדה שלושה ימים לאחר התאונה, ברישום שנערך על-ידי הרופא המטפל ביום 20.11.01. עוד יש לציין תעוד רפואי המצביע על טיפולי פיזיותרפיה שעבר התובע, בסמוך לאחר התאונה כאשר מנהלת מכון הפיזיותרפיה אישרה בכתב, כי מתוך טעות, נרשם בתיק הרפואי שהתובע טופל בכתף ימין, במקום בכתף שמאל, כפי שהיה בפועל. בשלב זה, משלא הונחה כל תשתית ראייתית הסותרת את אישור מנהלת מכון הפיזיותרפיה או תיקון הטעות ברישום הרפואי מיום 20.11.01 – אין בטענות הנתבעת כדי להוות טעם מיוחד להבאת ראיות לסתור.

9. אשר לטענת הנתבעת, בדבר הסתמכות הוועדה הרפואית, על חוות-דעתו של ד”ר ולן מטעם התובע, סבורה אני כי בנסיבות העניין, גם בטענה זו אין כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור.

השופט א’ ריבלין ציין בספרו, כי ‘נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות-דעת של מומחים רפואיים מטעמו, זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראות סעיף 6א לחוק המונעת הצגת חוות-דעת הרפואית מטעמו’. יחד עם זאת, מציין כב’ השופט ריבלין כי הוראות חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו, אינן שוללות, את האפשרות להציג בפני הוועדה הרפואית, חוות-דעת של מומחים מטעם הנפגע (ראה א’ ריבלין תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 504). ב- ת”א 405/87, המר’ (מחוזי-ב”ש) 534/93 חסון רפאל נ’ רטנר רון, דינים מחוזי א 891, נקבע כי מקום בו הוצגה בפני הוועדה הרפואית, חוות-דעת מטעם הנפגע וזו סמכה החלטתה, על חוות-הדעת האמורה, עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור “עשוי” אך לא מחוייב בכל מקרה.

ב- ת”א 14/92, המר’ 522/93 סלמאן סאלם ואח’ נ’ זליג שמואל (לא פורסם), ציין כב’ השופט א’ ריבלין כי מקום בו הוועדה הרפואית, בדקה את הנפגע וסמכה החלטתה, לא רק על חוות-הדעת שהוצגה מטעמו אלא על שורה של מסמכים וממצאים רפואיים, אין הצדקה למתן היתר להבאת ראיות לסתור. כך גם ב- בר”ע (ב”ש) 5028 מליק איסק נ’ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ, דינים מחוזי כן(4), 323, שם נקבע כי מקום בו הוועדה הרפואית, הסתמכה על מסמכים וממצאים רפואיים מלבד חוות-דעת רפואית פרטית שהונחה בפניה, אין הצדקה להבאת ראיות לסתור.

מן המקובץ עולה כי יש לבחון האם הוועדה הרפואית, קבעה את נכותו של הנפגע, תוך אימוץ חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמו או שמא קביעתה מבוססת על תעוד רפואי, ממצאי בדיקה והפעלת שיקול-דעת עצמאי של הוועדה הרפואית.

10. בענייננו, אכן הוצגה בפני הוועדה הרפואית, חוות-דעתו של ד”ר ולן שהינה חוות-דעת פרטית מטעם התובע אלא שקביעת הוועדה אינה מסתמכת על חוות-הדעת בלבד. בפני הוועדות הרפואיות עמד התעוד הרפואי הרלבנטי והחלטה של הוועדה הרפואית מבוססת על בדיקתה ומסקנותיה העצמאיות. הוועדה אכן דנה במסקנות ד”ר ולן, אך לא אימצה אותן במלואן אלא קבעה הנכות על-פי ממצאי בדיקתה ושיקול-דעתה הרפואי-מקצועי.

11. בנסיבות אלה, כשהנתונים העובדתיים הרלבנטיים, לרבות מידע לגבי פגיעה קודמת בתאונה משנת 1999, עמדו בפני הוועדות הרפואיות, משהחלטת הוועדה הרפואית לעררים בדבר שיעור נכותו של התובע בגין הפגיעה בכתף שמאל וייחוסה של הנכות, לתאונה נשוא התביעה מבוססת על הפעלת שיקול-דעת עצמאי של הוועדה, איני סבורה כי נפל בקביעת הוועדה פגם או כי הוכחו טעמים מיוחדים, המצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

הבקשה נדחית.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 67436/07 {רוטמן זאב נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב, תק-של 2008(2), 14934 (2008)} נפסק מפי כב’ השופט אליהו בכר:

“בפני בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “מל”ל”), אשר הוגשה מטעם הנתבעת, היא המבקשת.

התובע (להלן: “המשיב”) נפגע ביום 8.11.06, בתאונת דרכים, אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן: “התאונה”). המשיב הופיע בפני ועדה רפואית של המל”ל, אשר קבעה כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

לטענת המבקשת, ההליך של קביעת הנכות על-פי דין, במקרה הנדון לוקה בחוסר סבירות קיצוני, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכויותיה של המבקשת ולפיכך יש לאפשר לה הבאת ראיות לסתור.

התובע מתנגד לבקשה.

ב. טענות הצדדים
המבקשת טוענת כי המשיב התייצב לוועדה במל”ל יחד עם עורך-דינו שטען בשמו כי הוא סבור שבמצבו מן הראוי להתאים לו נכות לפי סעיף 43א ולפי סעיף 35ב. המבקשת טוענת כי נוכחות עורך-הדין מטעם המשיב וטיעונים רפואיים אשר הועלו מטעמו, פוגעים בכללי הצדק הטבעי ובזכויותיה.

המבקשת טוענת כי המל”ל קבעה למשיב נכות בשל נזק לגיד אכילס. לטענתה, לא מדובר בקרע של גיד אכילס וגם אם היה ממצא מסויים בעת הבדיקה, הרי שמדובר בממצא חולף.

המבקשת טוענת כי מייעוץ רפואי שקבלה עולה כי קביעת המל”ל אינה סבירה, שכן, מהחומר הרפואי מתברר כי בדיקת אולטרסאונד שבוצעה למשיב מלמדת כי הגיד אינו קרוע וכי יש שיפור לעומת בדיקת אולטרסאונד קודמת. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אין ירידת כוח של הגיד. המבקשת טוענת כי חל שיפור דרמתי במצבו הרפואי של התובע ודי בכך בכדי לאפשר לה להביא ראיות לסתור.

המבקשת אף מציינת שנוכח הקביעה בעמ’ 2 לפרוטוקול כי אין אפשרות להשוואה לקרסול ימין בשל פציעה אחרת בצד ימין, עולה חשד לקיומו של אירוע תאונתי אחר, בו נפגעו שני הקרסוליים.

המשיב מבקש לדחות את הבקשה.

המשיב מסביר כי בדיקת המל”ל נערכה כשנה לאחר התאונה וממצאי הבדיקה בוועדה מצביעים על נזק לגיד האכילס ולתנועות מוגבלות בקרסול שמאל הן ביישור והן בכיפוף. המשיב טוען כי מדובר בנזק שהתגבש כדי נכות צמיתה וכי טענת המבקשת בדבר שיפור דרמתי במצבו וחשד לפגיעה קודמת בקרסול שמאל, אין לה על מה שתסמוך.

המשיב מוסיף וטען כי אין בנוכחות עורך-דינו בוועדה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי נוכח העובדה כי לנתבעת אין זכות עמידה במסגרת הליכי המל”ל.

ג. דיון
סעיף 6ב סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפלת”ד”) קובע, לעניין הבאת ראיות לסתור:

‘ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

הלכה פסוקה היא כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל-פי דין, מיועד למקרים חריגים ומיוחדים וכלשון כב’ השופט אור ב- ע”א 5779/90 הפניקס נ’ טיארה, פ”ד מה(4), 77 (1991):

‘אכן פסיקתו העקבית של בית-המשפט היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב, ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד.’

בית-המשפט הצביע על שני סוגי טעמים עיקריים העשויים, בין היתר, להצדיק מתן היתר כזה:

א. טעמים משפטיים – כאשר ההליך על-פי דין היה נגוע בפגם מהותי כמו פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

ב. טעמים עובדתיים – כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-פי דין ועד למועד הדיון המשפטי.

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן לפתחו של הטוען לקיומן.

(ראה: בר”ע 634/85 עודה נ’ רותם חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505 (1985); ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 494, 495).

בהיות רשימת הטעמים רשימה לא סגורה, התירו בית-המשפט להביא ראיות לסתור, כאשר החומר הרפואי בועדה אינו שלם ואינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע”א 3233/94 קרנית נ’ פלבינסקי, תק-על 94(3), 847 (1994) מפי כב’ השופט ת’ אור).

או כשחל שינוי משמעותי במצב הנפגע מיום קביעת הוועדה ועד לדיון בבית-המשפט, או אם לא היו בפני הוועדה עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה – שלו היו בפניה, היו מביאים לתוצאה שונה (ראה פסק-דין הפניקס נ’ טיארה, לעיל).

לדידי, לא מתקיימים התנאים המנויים בפסיקה על-מנת להצדיק בנסיבות, להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל”ל בדבר נכותו הרפואית של המשיב.

אין כל טעם משפטי המצביע כי ההליך במל”ל היה נגוע בפגם מהותי. נוכחות עורך-דינו של המשיב בוועדה אינו פגם מהותי היורד לשורשו של עניין. הוועדה הרפואית במל”ל סמכה את ממצאיה על חוות-דעתה של המומחית מטעמה ולא על טיעוניו של בא-כוח המשיב.

זאת ועוד, לא ארע כל טעם עובדתי המעיד על כך שחל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-פי דין ועד למועד הדיון המשפטי. המבקשת טוענת לשיפור דרמתי במצב המשיב אך לא סומכת טענות אלה על מסמכים. המסמך שצורף לבקשה הינו מיום 12.11.06, מועד המוקדם ממועד בדיקת המל”ל ביום 25.10.07.

טענת חשד לפגיעה קודמת בקרסול שמאל נוכח פגיעה בקרסול ימין, אינה נתמכת בכל ממצא. נראה כי הוועדה הרפואית במל”ל הפעילה שיקול-דעת כדין ומשעשתה כן – אין לסטות מקביעתה.

לא שוכנעתי כי קיים טעם עובדתי העשוי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור, והמבקשת אף לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש.

אשר-על-כן, ראיתי לדחות הבקשה.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 69065/04 {אקסלרוד שאול נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2008(2), 23929 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת אגי זהבה:
“1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 7.8.08, ונגרם לו שבר בקלוויקולה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

בחלוף השנים הלך מצבו הנפשי של התובע והתדרדר כדי מחלת נפש של ממש – שעל קיומה אין מחלוקת בין הצדדים. התובע סובל מניתוק, הסתגרות, חוסר תקשורת עם הסביבה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) קבעה כי לתובע אין נכות בתחום הנפשי כתוצאה מן התאונה, בהיעדר קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין התאונה;

על קביעה זו מלין התובע בבקשתו בפני, להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל בדבר היעדר נכות נפשית.

אקדים ואומר, כי לא כל התיק של התובע במל”ל עמד בפני. מתוך הפרוטוקולים החלקיים המצויים בתיק עולה כי ביום 14.3.04 נקבעה לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור 10%, החל מיום 23.7.02, כנראה בתחום האורטופדי (כתב היד מאוד לא ברור!).

קביעת המל”ל בדבר היעדר נכות בתחום הנפשי נעשתה במסגרת תביעה להחמרה שהגיש התובע למל”ל בעקבות ההחמרה הנטענת במצבו הנפשי.

2. קשה היה גם לדלות את נימוקי הבקשה: טענתו המרכזית של התובע היא כי ‘לא יעלה על הדעת שאדם במצבו’ לא נמצא קשר בין מצבו הפסיכיאטרי לבין התאונה.

התובע מסתמך על חוות-דעתו של ד”ר אבי ראפס, פסיכיאטר, מיום 15.8.07, שניתנה על-מנת לבדוק את כשירותו לשיתוף פעולה בנושאי המשפט ומסוגלותו להעיד (!). בחוות-הדעת מציין ד”ר ראפס כי מדובר בתובע הסובל מ’פסיכופתולוגיה מורכבת פוסט טראומטית – דכאוניות עם אירועים של פסיכוזה בעברו’. לעומת מצבו שהוגדר בשנת 2005 ‘קטטוני, בלתי-מתקשר על רקע פסיכוזה או דכאון פסיכוטי’, התובע בעת הבדיקה העדכנית משתף פעולה באופן חלקי, מסוגל לתקשר, לענות, ללא רושם של הפרעות בתשובה או בתוכן.

יש לציין כי אין בחוות-הדעת שצורפה לבקשה כל התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין אירוע התאונה.

3. התייחסות למצב הנפשי של התובע נמצא גם במכתבה של הרופאה הפסיכיאטרית מן המרפאה לבריאות הנפש לרופאת המשפחה של התובע, מיום 23.11.05, בה מציינת הרופאה הפסיכיאטרית כי התובע מצוי בטיפול המרפאה מאז 6.12.04, ‘עקב מצב קטטוני על רקע דכאון פסיכוטי או תהליך סכיזופרני ככל הנראה’. מטרת המסמך – לסייע בעניין מינוי אפוטרופוס לתובע ולצורך הכרה כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

4. במסמכים האחרים שצורפו לבקשה, אין התייחסות למצב הנפשי של התובע.

5. האם די בכך כדי לקבוע כי התובע הראה טעמים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור את קביעת המל”ל בדבר היעדר נכות נפשית כתוצאה מן התאונה?

סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 קובע:

‘נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה. ואולם בית-המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.’

ב- בר”ע 634/85 אבו עליון עודה נ’ רותם חב’ לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4), 505, 509 (1985), נקבע כי:

‘בהקשר זה הכלל הוא, שהקביעה הקודמת מחייבת, אך בית-המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. מן הראוי, שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה, תוך בדיקת כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כלליים ניתן, לדעתי, להצביע על שני סוגי טעמים:
(א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית-המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר – בטלות מדעיקרא (כגון; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).
(ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.
נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן.’

6. הלכה פסוקה היא, כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. בין היתר נקבע, כי המקרים המצדיקים מתן היתר הם אלה, שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (ראה: רע”א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ’ פלבינסקי חיים, תק-על 94(3), 847 (1994)).

הפסיקה הדגישה, כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור אין די להראות, כי נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות אלא יש צורך להוסיף ולהראות, כי לו היו אותן עובדות עומדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח היתה קביעתה משתנה (ראה: בר”ע (ת”א) 1679/04 אליהו לביטוח נ’ גלינה לינדן, תק-מח 2005(1), 11506 (2005)).

7. הוועדה הרפואית לעררים אשר על קביעתה משיג התובע, דנה בעניינו בשתי ישיבות:

הישיבה הראשונה של הוועדה התקיימה ביום 3.11.05. בפני ועדה זו הונחו המסמכים הבאים:

– פרוטוקול ועדה רפואית מדרגה ראשונה, מיום 13.1.05, שקבעה שאין החמרה במצב התובע.

– תוצאות בדיקת CT מיום 29.11.98

– תוצאות בדיקת EMG מיום 15.7.01
– סיכום בדיקה פסיכיאטרית של ד”ר רייס מיום 8.7.02

– חוות-דעת תעסוקתית של פרופ’ כראל מיום 26.7.02

– אישור לפי סעיף 36 מיום 23.7.02

– אישור רפואי של ד”ר ליובניק מיום 2.7.05

– דו”ח נוירופסיכולוגי של ד”ר פורה מיום 1.6.04

– תוצאת בדיקת CT מיום 23.9.01

– סיכום בדיקה פסיכיאטרית מיום 8.7.02

(במאמר מוסגר אציין כי בא-כוח התובע לא טרח לצרף לבקשתו העתקי אף אחד מן המסמכים האמורים).

התובע הופיע בפני הוועדה, ביחד עם בתו ובא-כוחו דאז, עורך-דין יהושע שחם. בא-כוח התובע הסתמך בערר על פסק-הדין שניתן בבית-הדין האיזורי לעבודה מיום 5.6.05, שהורה לוועדה לבדוק את התובע מחדש ולנטרל את כל המשתנים מעברו של התובע, כגון: שימוש בסמים, שהותו של התובע בפנימיה בגיל צעיר ולהתחשב בכך שלפני התאונה לתובע היה עסק של חברת הסעות ובית קפה, והוא תפקד ופרנס את משפחתו.

לא ניתן היה לבצע בדיקה לתובע, שלא תקשר כלל עם חברי הוועדה, ולמרות שאלות חוזרות – לא מסר אף את שמו. התובע ביצע בגופו תנועות סטריאוטיפיות של “תפילה” ו”לעיסה”. בתו של התובע דווחה לוועדה על היות התובע מטופל במרפאה לבריאות הנפש ואודות התרופות הפסיכיאטריות שהוא נוטל.
8. האבחנה שקבעה הוועדה היתה “מצב פסיכוטי”; כדי לסכם את עמדתה, ביקשה הוועדה לעררים לקבל את צילום כל המסמכים הרפואיים בתיקים במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן וברמת גן, וכן את התיק המלא מקופת-חולים, מרופא המשפחה.

הוועדה התכנסה שוב לדיון בעניינו של התובע ביום 23.2.06, והפעם ללא נוכחותו.

על המסמכים שעמדו בפני הוועדה בישיבתה הקודמת נוספו 3 חוות-דעת פסיכיאטריות: מיום 11.5.03, 2.12.03 ו- 30.6.05 (שוב – מסמכים אלו לא טרח בא-כוח התובע לצרף לבקשתו).

9. בפרק הממצאים והמסקנות קיימת התייחסות ארוכה מאוד ומפורטת של הוועדה למסמכים שעמדו בפניה. מפאת חשיבות הדברים, יובאו הדברים במלואם:

(א) הוועדה מתייחסת בראש ובראשונה לסיכום הבדיקה הפסיכיאטרית של ד”ר רייס, מיום 7.8.02, בו מציינת הרופאה כי התובע שוחרר מצה”ל עקב עריקות, כי השתמש בסמים ועבר גמילה.

מסקנת הוועדה מדברים אלו הינה כי – ‘נתונים אלו מצביעים על כך שלנבדק רקע אישיותי פתולוגי ועצם העובדה שהצליח לעבוד במשך מספר שנים, איננה שוללת ממצא זה מכיוון שהפרעת אישיות נבדקת גם על-פי תחומי תפקוד שונים ומגוונים, כגון: תפקוד זוגי, תפקוד חברתי, תפקוד בשעות הפנאי, בעיית זהות וכיוצ”ב…’. הוועדה לא הסתפקה באמירה זו והוסיפה וחזרה והדגישה כי עריקות ושימוש בסמים אינם מעידים על אישיות תקינה ונורמטיבית.

בהתייחס למכתבה של ד”ר רייס, מוסיפה הוועדה ומציינת, כי מוזכרים בו תלונות על מריבות עם האישה, קשיי שינה, חרדה מהעתיד הכלכלי ומכך שיידרדר שוב לסמים, ואין כל עדות למצב פסיכוטי או לתסמונת פוסט-טראומטית.

(ב) באשר לחוות-הדעת של ד”ר טרבס מיום 11.9.03 – גם בה יש תאור של בעיות שינה, הרגשה לא טובה, ואין מתאם לאבחנה של PTSD.

(ג) הוועדה מפרטת גם את ממצאי הדוח הנוירופסיכולוגי של ד”ר פורה מיום 1.6.04. התובע כבר לא שיתף פעולה וד”ר פורה התרשם מאדם בלתי-אמין, לאור תצפיתו אחר התובע שנראה מחוץ למרפאה צועד עם בנו ומשוחח עמו, שעה שבפני ד”ר פורה הציג חוסר שיתוף פעולה ורעד בידיים.

(ד) הוועדה מדגישה כי בבדיקה בחדר המיון, כשבוע לאחר התאונה, מצויין שלא היה איבוד הכרה או אמנזיה, כך שהחבלה לא היתה משמעותית. הטיפול הנפשי החל רק ב- 6.12.04, כ- 6 שנים לאחר התאונה – שהיתה כאמור קלה.

10. מסקנת הוועדה היתה, בניגוד לחוות-הדעת של ד”ר ראפס שהוגשה מטעם התובע, כי אין מדובר בתסמונת בתר-תכליתית, אלא מתובע הסובל מקווים של הפרעות אישיות. הוועדה הסתמכה גם על התרשמות הרופאים המטפלים כי התובע סובל מדכאון פסיכוטי או תהליך סכיזופרני ולא מפוסט-טראומה או דכאון שהסתבך.

והוועדה מסכמת וקובעת:

‘לאור האמור הוועדה בדיעה כי מדובר בנבדק בעל רקע אישיותי ותשתית אשר גם ללא תאונה או טראומה היתה מתפתחת באופן ספונטני באופן עצמוני לכדי מחלת נפש… הנבדק עבר חבלת ראש מינורית, במשך שנים לא פנה לטיפול פסיכיאטרי ואף לא מצאנו בגליון הרפואי רישומים אודות נטילת תרופות פסיכיאטריות. עצם תחילת הטיפול רק בשנת 2004, מצביע על היעדר רצף זמן אשר בו קיים תיעוד כלשהו אודות הפרעה נפשית שהחלה מייד לאחר התאונה והלכה והתדרדרה. יתרה מכך, בני המשפחה ציינו שלפני התאונה סבל משינוי מצב רוח. לאור האמור לעיל, הוועדה דוחה את הערר כגרימה או כהחמרה, ואינה מקבלת את חוות-דעתו של ד”ר ראפס.’

11. להשלמת התמונה נציין, כי על החלטת ועדת העררים הגיש התובע ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה (ב”ל 3649/96), אך ערעורו נדחה בפסק-דינה של כב’ השופטת שרה מאירי מיום 23.7.06.

טיעוני התובע בערעור היו דומים עד כדי זהות לטענותיו בבקשה להבאת ראיות לסתור. כב’ השופטת מאירי דנה בטענות וקבעה כי ‘הוועדה מנמקת באופן ברור ורחב מדוע אין קשר בין הפגיעה למצבו הנפשי של המערער, כמתחייב בפסק-הדין’, ומשכך לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטתה של הוועדה, ולפיכך נדחה הערעור.

12. גם אני סבורה כי עניינו של התובע זכה להתייחסות מעמיקה ויסודית בפני ועדת הערר.

אינני רואה כל פגם משפטי בכך שהתכנסותה השניה של הוועדה היתה בהיעדר התובע, שממילא לא שיתף פעולה בבדיקה הראשונה. הוועדה טרחה לאסוף את כל החומר הרפואי אודות התובע מכל הגורמים המטפלים: רופא המשפחה, קופת חולים, המרפאות לבריאות הנפש. הוועדה עיינה בכל המסמכים עיון מעמיק, התעמתה עם האמור בהם ונימקה את מסקנתה בדבר אימוץ או דחיית האמור במסמכים ובחוות-הדעת שהוצגו לה, לרבות חוות-הדעת מטעם התובע.

13. הלכה פסוקה היא כי:

‘כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול.’ (ראה: ע”א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4), 77 (1991)).

כאמור, הוועדה עיינה בחוות-הדעת של ד”ר ראפס מטעם התובע ודחתה את מסקנותיו, בהסתמך על ממצאים של הרופאים המטפלים בתובע, שאיבחנו את התובע כסובל ממחלת נפש ולא מפוסט-טראומה.

ויצויין כי אין חולק כי התובע סובל ממצב פסיכוטי או סכיזופרני, קרי: ממחלת נפש. המחלוקת מתמקדת בשאלת הקשר הסיבתי שבין מצב נפשי זה לבין התאונה.

אינני סבורה כי נפל פגם בהליכים שקיימה ועדת העררים המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

כל הנתונים נלקחו בחשבון על-ידי הוועדה שהורכבה משלושה פסיכיאטרים, ולא היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי בענייננו. התובע גם לא הצביע על אירועים שהתרחשו אחרי קביעת הוועדה, שהיה בהם כדי לשנות או להשפיע על קביעתה.

14. סוף דבר
עם כל הצער והאהדה למצבו הנפשי הקשה של התובע, לא נמצא כל פגם בהתנהלות ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי; לא נפגעו כללי הצדק הטבעי ולא חל כל שינוי מהותי במצבו של התובע המצדיק הבאת ראיות לסתור. שוכנעתי כי אין המקרה נופל בגדר החריגים המיוחדים המתירים הבאת ראיות לסתור.

הבקשה להבאת ראיות לסתור, בדבר שלילת הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הנפשי של התובע – נדחית.”

8. פסילת מומחה ומינוי מומחה חלופי
תקנה 17 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986 קובעת כדלקמן:
“17. החלפת מומחה
(א) נבצר מהמומחה לפעול בהתאם למינויו או שלא עשה, תוך זמן סביר, אחת מהפעולות המוטלות עליו לפי תקנות אלה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת בעל דין ולאחר ששמע את טענות הצדדים, למנות מומחה אחר תחתיו; החליט לעשות כן, יחליט גם בדבר שכרו של המומחה שהוחלף כאמור.
(ב) העתק בקשה לפי תקנת-משנה (א) והודעה על מועד הדיון בה, יומצאו למומחה.”

בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מומחה רפואי מתמנה על-ידי בית-המשפט, על-מנת שבהסתמך על חוות-דעתו ועדותו ניתן יהיה לפסוק בעניין מצבו הרפואי של התובע.

כשנראה לבית-המשפט שייתכן ויתקשה להשתית את פסק-דינו על חוות-דעתו של מומחה אשר התמנה על ידו, פתוחה בפניו הדרך למנות מומחה אחר, אם במקום המומחה הרפואי אשר מונה ואם בנוסף לו.

לא מתקבל על הדעת מצב, שאם חוות-דעתו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט תדחה כבלתי-ראויה להסתמך עליה, לא תהיה בפני בית-המשפט כל חוות-דעת של מומחה רפואי, עליה יוכל להשתית את פסק-דינו.

נזכור, שבמסגרת תביעה בגין תאונת הדרכים, התובע אינו יכול להגיש כראיה מטעמו חוות-דעת רפואיות. לפיכך, אם במקרה האמור לא ימנה בית-המשפט מומחה רפואי אחר, יימנע מהתובע להוכיח את מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה {רע”א 9186/00 ציון, חברה לביטוח בע”מ נ’ דגנית יצחק, תק-על 2001(1), 295 (2001)}.

ב- רע”א 5697/90 {הסנה חברה ישראלית לביטוח נ’ רוטבן אסתר, תק-על 91(2), 65 (1991)} הוגשו שתי חוות-דעת בשתי תביעות שהתנהלו בגין תאונת דרכים אחת. מומחה אחד קבע לנפגעת נכות פסיכיאטרית בשיעור 50% לצמיתות. והמומחה האחר קבע לאותה נפגעת נכות של 30%.

כב’ השופט ת’ אור ציין, כי בנסיבות כגון דא, ראוי שבית-המשפט ישקול במסגרת שיקוליו האם אין המקרה הנוכחי מקרה הולם למינוי מומחה נוסף, אשר יאפשר לבית-המשפט להגיע לחקר האמת בעניין נכותה הצמיתה של הנפגעת.

ב- ע”א (ת”א-יפו) 2182/00 {מגדל בע”מ – חברה לביטוח נ’ תדהר תמר ואח’, תק-מח 2002(4), 15269 (2002)} קבע בית-המשפט כי היעדרה של ספרות רפואית, לא מהווה הצדק למינוי מומחה נוסף. במיוחד נכון הדבר, כאשר מינוי המומחה הוסכם על שני הצדדים ואמינותו אינה מוטלת בספק.

9. האם יש בתקנות הביטוח הלאומי כדי לכבול את ידיו של מומחה רפואי שמונה על-ידי בית-המשפט

ב- ת”א (ת”א-יפו) 26430/06 {דבש אילן נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב, תק-של 2008(3), 10643 (2008)} נפסק מפי כב’ השופט חאג’ יחיא:

“היש בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”) כדי לכבול את ידיו של מומחה רפואי המתמנה על-ידי בית-המשפט בהתאם לסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”) בכל הקשור לקביעת אחוזי הנכות?

זוהי אחת המחלוקות המשמעותיות שתובענה שבפני.

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, כמו-כן אין מחלוקת כי התאונה כפי שיפורט בהמשך מקימה עילה לפי חוק הפיצויים.
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת קביעת שיעור נכותו של התובע בעקבות התאונה ושאלת גובה הנזק בעקבות זאת.

רקע עובדתי
ביום 3.5.2005 עת רכב מר דבש אילן (להלן: “התובע”) אופנוע אירעה תאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף (להלן: “התאונה”).

ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס אל בית החולים איכילוב. שם אובחן כמי שסובל מכאבים והגבלות בצואר, בגב תחתון ובברך.

עם קבלת הטיפול הרפואי הדרוש שוחרר התובע אל ביתו עם המלצות לטיפול רפואי ונטילת משככי כאבים.

לטענתו בשל הכאבים והמגבלות מהם סבל בגב תחתון וכן בצוואר הוא היה נתון לטיפולים ומעקב רפואי וכן לטיפולי פיזיותרפיה להקלת כאבים.

הנכות הרפואית
ד”ר אליהו אדר שהתמנה כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדיה, בדק את התובע וקבע בחוות-דעתו מיום 23.1.2007:
‘עד לאירוע התלונן התובע על כאבי גב תחתון והיה במעקב במסגרת קופת חולים. מאז האירוע סובל מכאבי צוואר ועורף וכן מהחמרה בכאבי גב תחתון. הכאב גורם להפרעה תפקודית ניכרת ביום-יום. נמצא בטיפול ממושך כולל במסגרת מרפאת כאבים, ללא הטבה.’

בבדיקתו נמצאה רגישות של שרירי השכמות והגבלה קלה – בינונית בתנועות הצוואר וכן רגישות בתנועות הגב התחתון. לא נמצא חסר נוירולוגי.

מסקנתו של המומחה כי ההגבלה בטווחי התנועה אינה ניתנת להערכה אובייקטיבית בהיותה נשלטת על-ידי הנבדק. בצילומי ע”ש לא נמצאה עדות לפגיעה מבנית.

המומחה הוסיף כי עיון ב- CT מדגים מספר איזורי בלט דיסק בע”ש צווארי ומותני, ללא כל אפשרות לייחס ממצאים אלה לאירוע התאונתי. ולאור ריבוי הגבהים המעורבים סביר יותר לייחסם לתהליך ניווני של היחידות הספינאליות. עוד ציין המומחה כי לא ניתן לשלול את אופי עבודתו כמרכיב חשוב בתלונותיו (עבודה מול מחשב).

לאור האמור המומחה מסכם:
לגבי הגב התחתון, המומחה סבור שהתאונה גרמה להחמרה סובייקטיבית של התלונות הקיימות בעמוד השדרה המותני ולכן המומחה מייחס לתאונה 25% מהנכות שתיקבע על בעיות הגב התחתון.

באשר לעמוד שדרה צווארי, המומחה קובע כי עבודה משרדית מול מחשב יכולה להוות גורם לסוג הכאבים בצוואר והגב העליון, עם זאת אין להתעלם מהעובדה שהתלונות הופיעו רק בצמוד לאירוע והחמירו בהמשך. ועל-כן המומחה מייחס לתאונה את הגרימה ואילו לאופי עבודתו את ההחמרה, או את הקושי השיקומי, מכאן שלשיטת המומחה 50% מהנכות שתקבע יש לייחס לאירוע התאונתי ואילו את היתרה למצב אנטומי בסיסי ולאופי עבודתו.
בהתבסס על קובץ התקנות בדבר קביעת נכות, של המוסד לביטוח לאומי סעיפים 37(2)אIII ו- 37(2)גIII נכותו הכוללת של התובע בגין בעיות עמוד השדרה המותני והצווארי הינה 19%.

מתוך זה יש לייחס לתאונה מתאריך 03.05.2005 – 7.5% לצמיתות.

המומחה זומן לחקירה נגדית על חוות-דעתו.

בחקירתו הנגדית נשאל המומחה:

בעמ’ 6 לפרוטוקול:
‘ש. לפי דעתי נפלה טעות ביישום הסעיפים שלהם התכוונת של התוספת, ואני מפנה אותך, אתה קבעת את אחוזי הנכות, אתה נקבת בסעיפים מפנה לעמ’ 3 לחוות-הדעת לפרק הסיכום 37(2)א3 רומי, ו- 37(2)ג3 רומי, לא קיים דבר כזה. לכן אני אומר שטעית. מאחר ומדובר בהגדלות תנועה של עמוד שדרה, הן של הצוואר והן מותני אתה כנראה התכוונת שיש סעיפים מיוחדים שזה סעיף 37(5), אני מבקש ממך לתקן את הסעיפים האלה.
ת. יש כנראה עוד קובץ ששם מופיעים הסעיפים האלה. יכול להיות שחלה טעות.
ש. אתה התכוונת לאותם סעיפים שמדברים על הגבלות בתנועות עמוד שדרה צווארי.
ת. נכון.
ש. אז בוא נתקן ביחד, אתה קבעת, מפנה לעמ’ 2 סיפא, שני הסעיפים שמתייחסים לזה, הגבלת תנועות בעמוד שדרה צווארי, … כל מה שרשום מקובל עליך.
ת. כן.’

ובעמ’ 14 לפרוטוקול:

‘ש. אם נצא מתוך הנחה שאנו מסכימים לחוות-הדעת שלך, אז בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, כפי שראינו זה שווה עשה אחוזים, אתה נתת עשרים וחמישה אחוז מזה לתאונה, זאת אומרת שזה 2.5 אחוז, לגבי עמוד שדרה צווארי נתת 7.5 אחוז, זאת אומרת שאנו מגיעים ל- 10% משוקלל זה תשע נקודה משהו.
ת. זה לא טעות, אני השתמשתי כנראה לקובץ לא מדוייק. לפיכך אני מבקש לאפשר לי להמציא השלמה מתקנת לחוות-הדעת תוך עשרה ימים מהיום.’

בעקבות תשובת המומחה הוריתי למומחה לעיין בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) וימציא לבית-המשפט אם ימצא לנכון תוך 10 ימים, עדכון של חוות-הדעת בעניין סעיפי הליקוי הרלבנטיים.

ביום 9.3.2008 התקבלה תשובת המומחה בה ציין:
‘1) בדיון שהתקיים בפני כבוד בית-המשפט בתאריך 24.2.2008 הועלתה הטענה, על-ידי עורך-דין אריה קפלן, באשר לטעות שנפלה בחוות-דעתי עקב שימוש בסעיפים לא נכונים.
התבקשתי לתקן את חוות-דעתי בהתאם לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת נכות), התש”ל-1969.
בדקתי את העניין. לדעתי לא נפלה כל טעות. הסעיפים הנדונים עודכנו בשנת 1996. מצ”ב קובץ התקנות המעודכן בו מופיעים הסעיפים בהם השתמשתי בחוות-דעתי.
לאור זאת נראה לי שאין מקום לתיקון חוות-הדעת, ויש להשאירה כפי שהיא.’

ביום 12.3.2008 התקבלה חוות-דעת נוספת, בפרק הסיכומים מציין המומחה:

בהתבסס על קובץ תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956: סעיפים 37(5)א ו- 37(7)א נכותו של מר דבש בגין בעיות עמוד השדרה המותני והצווארי הינה 19%.

מתוך זה יש לייחס לתאונה מתאריך 03.05.2005 – 7.5% לצמיתות.

טענות הצדדים
בפתח סיכומיו טען התובע:

‘נקדים ונציין כי חקירתו הנגדית של המומחה הרפואי אינה מותירה כל מקום לספק כי נפלו טעויות בחוות-דעתו בכל הקשור להסתמכותו של תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) 1969 (להלן: “תקנות הנכים”) במקום של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).’

למצער, גם בתיקון חוות-הדעת שנשלח לאחר חקירתו הנגדית וחרף הנחיות בית-המשפט בעמ’ 15 לפרוטוקול לתיקון חוות-הדעת בהתאם לתקנות המל”ל, חזר המומחה הרפואי על טעותו הנ”ל והסתמך על תקנות הנכים.

עוד טען התובע בעניין זה:

עדותו של המומחה הרפואי בעת חקירתו הנגדית הותירה, סימני שאלה בלשון המעטה. בשניים אלה כשל המומחה:

א. טעות בשימוש בקובץ התקנות הרלבנטי לחוק הפלת”ד המשמש כבסיס לקביעת אחוזי הנכות.

ב. טעות מהותית ומשמעותית הסותרת כל תיזה משפטית בהפחתת הנכות בשל “אופי עבודתו” של התובע.

לשיטת התובע, מקריאת חוות-הדעת, עולה כי המומחה נקלע לכלל טעות כאשר קבע נכות על-פי סעיפים אשר אינם מופיעים בתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרכת נכות מעבודה).

בחקירתו הנגדית של המומחה, התברר כי הסתמך על-פי תקנות הנכים במקום על תקנות המל”ל. בהתאם להנחיות בית-המשפט לקבוע את הנכות על-פי תקנות המל”ל, ערך המומחה חוות-דעת משלימה. בהחוות-הדעת כותב המומחה כי לא טעה בסעיפים אליהם מפנה ושוב ובטעות מצרף את תקנות הנכים ומתייחס לסעיפים שם.

עוד לשיטתו, התקנות על פיהן שומה להתבסס כשעסקינן בתביעת נזיקין בכלל ובתביעה על-פי חוק הפלת”ד בפרט, הן תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956.

התובע מוסיף, זה הנוהג מימים ימימה המעוגן בפסיקה (וכי “מישהו” ראה אי-פעם שמומחה בתביעת נזיקין עושה שימוש בתקנות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)).

מעולם לא ראינו פסק-דין בבית-המשפט העליון או בערכאות אחרות, המתבסס בעת קביעת הנכות על חוק הנכים (הדן בפגיעות נכי צה”ל תוך כדי ועקב השירות).

זאת ועוד, תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל”ו-1976, קובע במפורש בסעיף 3 ש”אחוזי נכות” ייקבעו לפי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי הנ”ל.

אין להניח שהמחוקק התכוון ש”כאב וסבל” ייקבע לפי מבחני התוספת בתקנות ביטוח לאומי ונכות, לצורך קביעת הנזקים האחרים, תיקבע לפי מבחנים אחרים.

אינדיקציה לכך ניתן להקיש, בין היתר, גם מפסק-הדין ב- ע”א 8288/00 קרנית נ’ סאמי, תק-על 2001(2), 655 (2001).

לסיום טען המומחה כי, המומחה עצמו הודה בחקירתו והסכים כי נפלה טעות בקובץ התקנות עליו הסתמך. ואכן הוא טעה. חוק הנכים והתקנות על פיו אינם רלבנטיים לתובענה בה עסקינן.
מנגד הנתבעת חולקת על חוות-הדעת של המומחה אם כי טענותיה הופנו כנגד גובה הנכות שנקבעה, כך שאתייחס לטענות אלה בהמשך.

ועתה נשאלת השאלה, האם המומחה בקובעו את הנכות על-פי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת נכות) חרג מסמכותו?

שאלה זו אינה פשוטה, שכן כפי שיפורט להלן, מחד עדיפה האחידות בעניין קביעת אחוזי נכות אך מאידך בדברי החקיקה לא נקבעו מבחנים אשר ישמשו את המומחה לצורך קביעת דרגת נכותו של התובע.

עיון בפסיקה מלמד כי הסוגיה טרם נדונה לגופה בבית-המשפט העליון, ולמעט פסקי-דין של בתי-משפט שלום ומחוזי טרם הובאה הסוגיה להכרעה בבית-המשפט העליון.

הסוגיה נדונה בהרחבה בפני כב’ השופט סוהיל יוסף ב- ת”א (נצ’) 2152/00 עאמר עלי-נאסר נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2005(3), 22066 (2005) ושם קובע עמיתי:

‘אכן הוא שהמחוקק לא קבע מבחנים כלשהם אשר ישמשו את המומחה לצורך קביעת דרגת נכותו של התובע. יחד עם זאת, נוהג שהשתרש, לפיו מומחים רפואיים שמתמנים על-פי חוק הפלת”ד, ואף מומחים רפואיים בתביעות נזקי גוף אחרים, קובעים את שיעור הנכות הרפואית, על-פי מבחני הנכות של המל”ל. גם בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986, לא מצאתי הוראות בדבר המבחנים עליהם צריך המומחה הרפואי להסתמך לשם קביעת שיעור הנכות של התובע.’

עוד הבהיר כב’ השופט סוהיל יוסף כי דווקא במקום בלתי-צפוי, כמעט כבדרך אגב, התייחס המחוקק למבחני הנכות של המל”ל כקנה-מידה לקביעת שיעור הנכות, וזאת בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל”ו-1977.

תקנה 2 לתקנות הנ”ל, אשר התייחסה לאופן חישוב הפיצוי הלא ממוני, קבעה, בין היתר, כי סכום הפיצוי יהיה:

‘אחוז אחד מן הסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה: לעניין זה “אחוז הנכות” – כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956.’

כב’ השופט סוהיל יוסף סבר כי אין בחקיקת משנה זו כדי לכבול את ידיו של המומחה, ולחייבו לקבוע שיעור הנכות הרפואית בהתאם למבחני הנכות של המל”ל דווקא.

מה גם, שמדובר בחקיקת משנה משנת 1976, אשר קדמה בכ- 10 שנים לתיקון מס’ 5 אשר הביא לעולם את הוראת סעיף 6א הנ”ל. הייתכן שהמחוקק התכוון למשהו שטרם נולד?!

יתרה מזו, נאמר בתקנה 2 הנ”ל “לעניין זה”, הינו, לעניין חישוב הנזק הלא ממוני.

מכאן שלדעתו של כב’ השופט סוהיל יוסף כי המומחה הרפואי אינו כבול למבחני הנכות של המל”ל.

מוסיף כב’ השופט סוהיל יוסף כי אמנם אין להתעלם מן הפרקטיקה הנהוגה, רבת השנים והמושרשת, לפיה שיעור הנכות נקבע על-פי מבחני הנכות של המל”ל, וכן אין להתעלם מן הצורך והרצון ליצור יציבות ואחידות, אף בנושא זה שהינו לרוב נתון להערכתו והתרשמותו של המומחה הרפואי הספציפי. אלא שבל נשכח, כי תכלית החקיקה בעניין זה היתה ליצור מנגנון מקוצר, יעיל וזול יחסית, החוסך מן הצדדים הגשת חוות-דעת מטעמם, על-ידי מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, כשלנגד עיני המחוקק “מטרת על”, הלא היא חקר האמת, וקביעת הנכות הרפואית האמיתית והנכונה, במידת האפשר.

אין גם מקום לומר, כי מטרת המחוקק כפי שעולה מתקנה 2 הנ”ל, היתה לחייב את המומחה הרפואי לנהוג על-פי מבחני הנכות של המל”ל; ולו מן הטעם, שכאמור, התקנה הנ”ל קדמה לתיקון מס’ 5 בכ- 10 שנים, והמחוקק, מן הסתם, לא היה ער לתיקון העתיד לבוא.

כב’ השופט סוהיל יוסף מצא חיזוק למסקנתו ב- ע”א 3049/93 סימה גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי, פ”ד נב(3), 792; מפי כב’ השופט ת’ אור ובמילים אלו התייחס בית-המשפט העליון בהזדמנות אחת, התייחסות אגב אורחא, לשאלה המתעוררת בפנינו:

‘הנכות הרפואית נקבעת לפי המימצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה כשהם מתורגמים לאחוזים. בדרך-כלל נקבעים האחוזים על-פי טבלאות מקובלות. בצד כל פגיעה המתוארת בטבלאות נקבע שיעור הנכות, הלא הוא אותו שיעור נכות רפואית אשר לדעת עורך הטבלאות ראוי לאותו פגם גופני. הטבלאות שבהן נעשה, בדרך-כלל, שימוש בתביעות על נזקי גוף מוצאות ביטויין בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956. יצויין, שלעניין קביעת הנזק הלא ממוני בתביעות של נפגעי תאונות דרכים ההיזקקות לתוספת זו הינה חובה, מכוח תקנה 2(א)(2) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל”ו-1976.’

‘אני רואה בדברים הנ”ל חיזוק לעמדתי מסביר כב’ השופט סוהיל יוסף, כב’ השופט ת’ אור מצא לנכון להוסיף את המילים “בדרך-כלל”, כמי שרוצה לומר, כי מבחני הנכות של המל”ל אינם הכלי היחיד בו נעשה שימוש לצורך קביעת דרגת נכות. ועוד, אומר כב’ השופט ת’ אור, כי רק לעניין קביעת נזק לא ממוני חובה להסתמך על מבחני הנכות של המל”ל, כמי שרוצה לומר כי לעניינים אחרים אין חובה להסתמך על מבחני המל”ל.’

בפסק-דינו אף סקר כב’ השופט סוהיל יוסף מקבץ של הפסיקה שדנה בעניין, כאשר היו כאלה שתמכו בגישה לפי המומחה הרפואי המתמנה על-פי חוק הפלת”ד חייב לפעול על-פי מבחני הנכות של המל”ל, והיו כאלה שסברו שמומחה רפואי אינו כבול במבחני של המל”ל.

טול למשל:
ב- ת”א (שלום ק”ש) 132/94 אמסלם מרדכי נ’ “קרנית” (לא פורסם) נפסק בעניין זה כדלקמן:

‘היזקקות לתקנות המל”ל ככל שמדובר בנזק הלא ממוני הינה חובה מכוח תקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל”ו-1976, ובדרך-כלל נעשה שימוש בטבלאות אלה גם בתביעות בגין נזקי גוף.
רק כאשר קיימות נסיבות יוצאות דופן ניתן לחרוג מהמקובל.’

אף בפסק-הדין בעניין ת”א 1911/94 (שלום נצ’) אבו רוקן ג’דיר נ’ “אררט” חברה לביטוח בע”מ ואח’ (לא פורסם) הובעה עמדה דומה מפי כב’ השופט י’ כהן:

‘על מומחה רפואי המתמנה על-פי חוק הפלת”ד לקבוע דרגת נכות רק על-פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, וזאת לאור הוראתה הברורה של תקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים.’

השופט סוהיל יוסף העיר: כפי שעולה מהלכת גירוגיסיאן, תקנה 2(א)(2) הינה חיקוק משנה ספציפי לעניין קביעת הנזק הלא ממוני.

עמדה זו הובעה גם בפסיקת בית-המשפט המחוזי מפי כב’ השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור בעניין ת”א (י-ם) 909/95 דוד אביב נ’ הדר – חברה לביטוח בע”מ (לא פורסם) (להלן: “פסק-הדין בעניין דוד אביב”):

‘בא-כוח הנתבעת מבקש לקבוע, כי החלטה זו שגויה, אולם הטעמים שהוא מביא לכך אינם ראויים ואינם ענייניים. ראשית, לעובדה שדרגת הנכות הנקבעת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) נוסח משולב, התשי”ט-1959 (להלן: “חוק הנכים”) היא דרגת נכות על-פי כל דין, אין כל משמעות לענייננו ואין פירושה שהמומחה טעה כשהסתמך על תקנות הביטוח הלאומי. שנית, אמנם אין הוראה מפורשת בחוק הפיצויים המפנה את המומחה הרפואי אל תקנות הביטוח הלאומי בבואו לקבוע דרגת נכות תפקודית, אולם קיימת הפניה לתקנות הביטוח הלאומי בעניין קביעת הנכות הרפואית לצורך חישוב נזק לא ממוני. בא-כוח הנתבעת טוען כי יש הקבלה בין תקנות הנכים לבין תקנות הביטוח הלאומי, ועל-כן יכול המומחה להסתמך על שתיהן, כאשר השיקול העיקרי שאמור להנחותו בבחירה ביניהן הוא מידת ההתאמה בן האמור בתקנות לבין מצבו בפועל של הנפגע. יש לדחות טענה זו. אותם שיקולים אשר הביאו אותי למנוע חקירת המומחה ביחס לתקנות הנכים, מביאים אותי למסקנה זו: ראשית חוק הנכים הוא אכן חוק מיוחד, אשר נועד למטרות ספציפיות ובהן פיצוי נכים אשר נפגעו בשירותם הצבאי. יש בו הטבות וקריטריונים לקבלת תגמולים אשר אינם מצויים בחוקים סוציאליים אחרים. על-כן גם השימוש בו ובתוספות לו הוא, בדרך-כלל, שימוש שאינו חורג מן המקרים להם הוא נועד. שנית, כלל ידוע הוא, שבתביעות נזיקין על-פי חוק הפיצויים, נהוג לפנות אל תקנות הביטוח הלאומי לשם קביעת דרגת נכות. כלל זה אמנם לא מצא מקומו בספר החוקים, אולם הוא השתרש בפסיקה הישראלית כנוהג ברור, כפי שעמד על-כך בית-המשפט העליון ב- ע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ רמזי, פ”ד נב(3), 792 (1995)…
כאמור, כאשר ביקש המחוקק לעשות שימוש בקריטריונים לקביעת דרגת נכות, בקביעת נזק לא ממוני, הוא עשה שימוש דווקא בתקנות הביטוח הלאומי ולא בתקנות אחרות. דבר זה מחזק את יסודות הנוהג, כפי שהשתרש.’

מנגד, קיימת בפסיקה גם עמדה מנוגדת לפיה לא חלה חובה על המומחה שהתמנה על-פי חוק הפלת”ד לבסס קביעתו על מבחני הנכות של המל”ל.

דוגמה לכך היא פסק-הדין ב- ת”א (שלום-עכו) 4794/94 “אררט” חברה לביטוח בע”מ נ’ חסן לאפי (לא פורסם) בו נפסק כדלקמן:

‘מומחה שמתמנה על-פי תקנות המומחים אינו מוגבל בקביעת דרגת הנכות על בסיס תקנות הביטוח הלאומי.
הכלל הוא שהמחוקק בדרך-כלל אומר את דבריו מפורשות, ובהיעדר הוראה מפורשת למומחה הסמכות לקבוע את דרגת הנכות גם בדרך אחרת ולא על-פי תקנות המל”ל בלבד.’

גם בפסק-הדין שניתן ב- ת”א (שלום רמ’) 4689/96 רחל לוגסי נ’ “מגדל” חברה לביטוח בע”מ ואח’ (לא פורסם) נפסק:

‘משלא נקבעה בחוק הפלת”ד ובתקנות המומחים כי על המומחה לקבוע את דרגת הנכות של הנפגע בהתאם לתקנות המל”ל, מאידך נקבע כי לגבי חישוב הנזק הבלתי-ממוני יש לחשב את אחוז הנכות על-פי תקנות המל”ל, הינך שומע הן מכללא לאו. מקום שהמחוקק רצה להפנות לתקנות המל”ל, דווקא עשה זאת במפורש, ומקום שרצה לתת שיקול-דעת בלתי-מוגבל למומחה, לא הגביל אותו לתקנות המל”ל דווקא. וכשם שאין המומחה חייב לקבוע אחוזי נכות לפי אחד הסעיפים שנקבעו בתקנות המל”ל, והוא יכול להוסיף או להפחית מאחוז הנכות כפי שנקבע בתקנות המל”ל, אם מצא זאת לנכון על-פי שיקול-דעתו, כך הוא יכול לשקול אם ממצאים מסויימים מתאימים להגדרת נכות והאחוז שנבע בצידה על-פי חוק אחר, והדבר אינו עומד בסתירה לחוק הפלת”ד והתקנות על פיו.’

כב’ השופט סוהיל יוסף התחזק בדעתו שאין זה נכון לכבול את ידי המומחה הרפואי במבחני הנכות של המל”ל, מכמה וכמה טעמים המבוססים, בין היתר, על הפסיקה שהובאה לעיל:

א. לצד הפרקטיקה שלפיה שיעור הנכות נקבע על-פי מבחני הנכות של המל”ל, התפתחה לה הפרקטיקה לפיה מומחה רפואי יכול לקבוע נכות בהתאמה, או על דרך ההיקש מסעיפי נכות דומים, זאת במקרים בהם לא נמצא סעיף נכות המתאים ליישום ממצאיו הרפואיים של המומחה (ראה גם תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי הנ”ל). דוגמה מוחשית וטריה לפרקטיקה זו, דבריו של ד”ר סישל כפי שהובאו על-ידי בסעיף 11 לעיל.

ב. חדשות לבקרים נשמעת ביקורת מצד מומחים רפואיים המתמנים על-ידי בית-המשפט, כי מבחני הנכות של המל”ל, אשר נקבעו, ברובם, עוד בשנת 1956, אינם נותנים מענה לחלק מהפגימות, וכי יש צורך לעדכן אותם בהתאם להתקדמות הרפואית שחלה מאז ועד היום.

משום המוגבלות של מבחני הנכות המיושנים, לא אחת עושים המומחים הרפואיים שימוש ב”סעיף הסל”, הלא הוא פריט 35 למבחני הנכות של המל”ל.

ג. מכוח סעיף 6ב לחוק הפלת”ד, היה ונקבעה נכות על-פי דין, תחייב קביעה זו גם במסגרת התביעה על-פי חוק הפלת”ד.
כידוע קביעת נכות על-פי דין, לאו דווקא על-פי מבחני הנכות של המל”ל. גם נכות שנקבעה במסגרת תביעה בפני קצין התגמולים, על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי”ט-1954, הינה בבחינת קביעת נכות על-פי דין (ראה לעניין זה בר”ע 1193/90 מדינת ישראל נ’ הפול חברות הביטוח הישראליות בע”מ, פ”ד מה(4), 230 (1991)). במקרה זה, הנכות נקבעת על-פי תקנות הנכות, ויחד עם זאת מחייבת בתביעה לפי חוק הפלת”ד. הנה כי כן, תקנות הנכות קיבלו הכשר בדלת האחורית.

ד. ועוד, סבורני שצריך להסתכל על מבחני הנכות ככלי עזר בידי המומחה הרפואי לקביעת שיעור נכותו של התובע, וככלי עזר, מן הראוי לעדכנו, לשכללו ולשפרו ככל שניתן. משלא נחסמה הדרך בפני המומחה הרפואי, על-ידי המחוקק, לעשות שימוש בתקנות הנכים, מה טוב הוא להעמיד לרשות המומחה כלי עזר נוסף, טוב לא פחות ממבחני הנכות של המל”ל, ואף מעודכן ועדכני יותר.

לעניין זה יפים דבריה של כב’ השופטת שלומית יעקובוביץ בפסק-הדין ת”א (שלום – ראשל”צ) 7311/02 אזיקאל אופיר נ’ המגן חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2005(2), 6734 (2005):
‘דומה עלי, כי לקביעה לפיה אין להעניק נכות אלא בגין ממצא אובייקטיבי אין עוד מקום, זאת לאור הניסיון הקליני, המלמד כי במקרים רבים לא ניתן לזהות את המקור לכאב, הגם שקיים, ולראיה תשמש הוראת תקנה 37(2)גI לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש”ל-1969, שעניינה ‘הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני’ ולפיה תוענק נכות בשיעור של 1% בגין ‘כאבים כרוניים, מתועדים, ללא ממצא אורגני וללא הגבלת תנועה’. סבורתני, בכל הכבוד, כי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש”ל-1969, כפי שתוקנו בשנת 1996 בדרך של הוספת תקנה 37(2)גI, משקפות את הידע הרפואי המצטבר ומשתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956, לא תוקנו באופן זהה, הרי שאינן עדכניות עוד וראויות לעדכון.’

ה. באם ממצאיו של המומחה הרפואי אינם ניתנים ליישום במסגרת מבחני הנכות של המל”ל, ומאידך ניתנים ליישום במסגרת תקנות הנכים, דעתי היא שקביעת הנכות, במקרה כזה, על-פי תקנות הנכים, עדיפה על קביעת נכות מותאמת, או במסגרת פריט 35 (סעיף הסל), או אי-הענקת נכות כלשהי לתובע, רק בשל הקושי הטכני בהתאם פריטי הנכות לממצאים הרפואיים.

סיכומו של דבר, הנני תמים דעים למסקנותיו של כב’ השופט סוהיל יוסף שהובאו לעיל, וברצוני לשוב ולהדגיש כי הנוהג שהשתרש בעניין שלפנינו איננו יכול להקים חובה עד כדי כבילת ידיו של המומחה מלסטות מהתקנות הקבועות בביטוח לאומי, דבר נוסף, כנגד טענותיו של בא-כוח המלומד של התובע כי אין להסתמך על אחוזי הנכות הקבועים בחוק הנכים שכן חוק זה דן בפגיעות נכי צה”ל, בגזירה שווה אציין כי תקנות הביטוח הלאומי כשמם דנים בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה הלא ניתן לטעון כי אין להחיל את התקנות משום שהן דנות בנפגעי עבודה, סבורני שהתשובה לכך שלילית.

על-כן בהתאם לכל האמור לעיל ראיתי לאמץ את קביעת המומחה הרפואי כפי שנקבעה.

גובה הנכות
באשר לגובה הנכות, התובע טען:

התקנות העוסקות ב- עמ”ש צווארי הן סעיף 37(5)א הדן בהגבלה קלה בתנועות עמ”ש צווארי וסעיף 37(5)ב דן בהגבלה בינונית ב- עמ”ש צווארי – כאמור לעיל וכפי שהסכים המומחה בחקירתו, הואיל ונמצאה הגבלה בין קלה לבינונית, הפועל היוצא וכך מקובל על-פי הניסיון הרב שהצטבר בתביעות נזקי גוף שהמומחים נוהגים למצע את הנכות כאשר המגבלות הן בין קלה לבינונית. מכאן שנכותו של התובע בגין הצוואר הינה בשיעור של 15%.

לעניין עמ”ש מותני – סעיף 37(7)א דן בהגבלה קלה. בעת בדיקת התובע מצא המומחה הרפואי כי התובע סובל מהגבלה קלה ועל-כן ובהתאם לתקנות המל”ל יש לקבוע את נכותו בשיעור של 10% (כאשר על-פי קביעת המומחה מתוכה יש ליחס 25% לתאונה – היינו 2.5%).

לסיכום לטענת התובע, אף אם בית-המשפט לא יקבל טענותיו בדבר ייחוס מלוא הנכות הצווארית לתאונה, הרי שלאור האמור עד כה, יש לתקן את אחוזי הנכות אשר קבע המומחה, בהתאם להפחתות שקבע בחוות-הדעת עצמה, כדלקמן:

עמ”ש צווארי – 50% מנכות בשיעור של 15% = 7.5%.

עמ”ש מותני – 25% מנכות בשיעור של 10 = 2.5%.

סה”כ נכות רפואית – 10% ולא 7.5% כפי שצויין בחוות-הדעת.

מנגד הנתבעת חולקת על חוות-הדעת של המומחה, שכן לשיטתה התובע סבל ממחלת שויירמן (SHEUERMA) הקיימות אצלו עוד מזמן הצבא, וכי היא הגורם לכאבי הגב.

עוד לשיטתה, לתובע תלונות רבות בטרם התאונה נשוא התביעה, בנוגע לאיזורים אשר בגינם נקבעה הנכות על-ידי המומחה.

ולעניין זה הנתבעת מפנה לבדיקות שעבר התובע מיום 15.5.2000 שבעקבותיה נרשם: ‘כאבי גב תחתון מזה שנים … פרסטזיות קלות לרגל שמאל’ – מכאן שלשיטתה יש לייחס את כל כאבי הגב התחתון לעברו, לאור ריבוי התלונות לאורך השנים.

עוד מפנה הנתבעת לבדיקות נוספות מיום 3.12.2001 בהן צויין:

Ct מותני – בלטי דיסק מרכזים בגבהים C3-4 C4-5.

ומיום 13.5.2000:

לתובע כאבי צואר מזה מספר חודשים.
לסיכום לשיטת הנתבעת שיעור הנכות אשר יש ליחס לתאונה נשוא התביעה עומד על 0.

בטרם תינתן הכרעה בשאלת הנכות הרפואית מן הראוי להפנות למושכלת יסוד לפיה לא בנקל יסטה בית-המשפט מחוות-הדעת של המומחה הרפואי אותו מינה (ע”א 9598/05 ממן נ’ חברת הביטוח מגן בע”מ ואח’, תק-על 2007(1) 4729 (2007)). היוצאים מן הכלל שבהם יסטה בית-המשפט מחוות-הדעת, כגון חריגה מדבר החוק או הסתמכות על תשתית עובדתית בלתי-מהימנה.

אקדים ואציין כי אין המקרה בו עסקינן נופל בגדר אותם מקרים בהם יסטה בית-המשפט מקביעת המומחה.

ואסביר, למומחה שוגרו שאלות הבהרה מטעם הנתבעת:

א. הנ”ל סובל ממחלת שווירמן (SHEUERMA) – האם אין זו הסיבה לכאבי גב תחתון, הקיימת אצלו עוד מזמן הצבא?

ב. לפי בדיקת ד”ר הורוביץ מיום 15.5.2000 נכתב: ‘כאבי גב תחתון מזה שנים … פרסטזיות קלות לרגל שמאל’ – לאור זאת האם לא ניתן לייחס את כל כאבי הגב התחתון לעברו, לאור ריבוי התלונות לאורך השנים?

ג. לפי בדיקת ד”ר הורוביץ מיום 3.12.2004 נכתב: CT מותני – בלטי דיסק מרכזים בגבהים 4-3 C4-5 C לאור זאת נכון כי הממצא הדיסקלי היה קיים כבר לפני התאונה?

המומחה השיב:

1. מחלת שוירמן אינה מהווה גורם לכאבי גב תחתון. על-פי-רוב הביטוי של מחלה זו הינו בכאבי גב טורקלי ובשינוי מבני.

2. בהמשך לחוות-דעתי. כאב הגב שהיו בעבר הובאו בחשבון בעת קביעת הנכות בעקבות התאונה.

3. ממצאי ה- CT וקיום הדיסקי המתוארים הובאו בחשבון בעת קביעת הנכות בעקבות התאונה.

בחקירתו הנגדית השיב המומחה:

‘ש. אם כך, אני רוצה לגשת לעניין של ההפחתות, אמרנו שיש לו חמישה-עשר אחוז כללי על הצוואר ועשרה אחוז לגבי עמוד שדרה מותני, זה הכולל, ואנו רוצים לדון בעניין של ההפחתות, מהסך הכל הכללי אתה הפחתת.
ת. נכון.
ש. אתה קובע שבגלל העיסוק שלו כאיש מחשבים והוא מבלה הרבה זמן בישיבה לפני מחשב, זה גורם להפחתת הנכות שלו, אני מדבר על העניין של עמוד שדרה צווארי, אתה מדבר על ישיבה ממושכת לפני מחשב שהיא מהווה גורם פרמטר להפחתה ואתה קובע שההפחתה היא חמישים אחוז.
ת. נכון
ש. לפי שיטתך כל אדם באשר הוא שמלאכתו נעשית ברובה בישיבה כלומר: שופטי ישראל, מרבית עורכי-הדין, אנשי פקידים, נהגים, ועוד כהנה וכהנה, שרוב מלאכתם נעשית בישיבה, הם יש להם כנתון בסיסי נכות כלשהי בעמוד שדרה צווארי.
ת. הרוב חלק גדול מהאנשים שעובדים במשרד מול מחשב, אני מעריך שחלק גדול מהאנשים אם נבדוק אותם נמצא אצלם הגבלה בטווחי התנועה של הצוואר וכאבים בצוואר.
ש. אני אומר לך שחקרתי עשרות ומאות רופאים, ואני פעם ראשונה נתקל בתזה עין זו שאתה אומר.
ת. אני הלכתי והוצאתי בחוברת של פאין (כאב) 109 משנת 2004, עמ’ 299, מפנה לחוברת למשפטים שמופיעים שם, כאבי צוואר וגב עליון זה בעיה סוציאלית נפוצה. יש אחוזים לכל מיני מקצועות. לא כולם פונים לטיפול עם הדבר הזה, אנשים מקבלים את זה כדבר נתון. לוקחים כדור והולכים לנוח, והולכים לישון וקמים בבוקר רעננים, חוזרים לעבודה.
ש. אתה ראיית אי-פעם סטטיסטיקה ועבודה מדעית רצינית, אני שואל, אם ספר שמשמש אתכם ברפואה ספר רציני בתחום האורטופדיה, שבא ומאשר את הממצא או את ההנחה שאתה מעלה אחרי סטטי’טיקה רצינית. פעם ראשונה שאנו נתקלים בתזה כזו שאתה מעלה.
ת. בספרי האורטופדיה לא נמצא את זה כל-כך, אבל אם נפנה לספרות של רפואה תעסוקתית, או פיזיוטרפיה אנו נמצא שם את התלונות האלה שקשורות לתעסוקה.
ש. האיש שלפנינו כשכאב לו בעבר עמוד שדרה מותני הוא הלך לרופא, מופעים רשומים רופאיים, בהיותך רופא שמכיר פציינטים, אני רוצה שתסכים איתי להנחה לפחות כשמדובר באיש שלפנינו, שאם הוא היה נתקל בכאבים בעמוד שדרה צווארי כמו שהיו לו כאבים בעמוד שדרה מותני, יש להניח שהיה פונה לרופא.
ת. זה סביר ויש לי הסתייגות אחת, כאבי גב תחתון הם נמשכים וכאבי צוואר, הם באים לקראת אמצע היום, ערב, ובבוקר אדם קם חדש והוא לא הולך לרופא.
ש. אז זו לא נכות. אם יש לו כאבים בערב ובבוקר הוא קם לעבודה ואין לו הגבה אז זו לא נכות.
ת. מסכים איתך.
ש. קבעת תזה כללית מסויימת, התזה לאור התשובות שענית לי היא לא כל כך מתאימה לאיש שלפנינו, משום שלפני התאונה אין לנו שום ראיות, האם יהיה נכון לאמר שבנסיבות האלה שביום התאונה הנכות שלו מצבה היתה 15%.
ת. אם אני אתייחס למה שאמרת, ונקבע שאין הגבלה בטווחי תנועה אז אין נכות, אני אצטט מה שכתוב בחדר המיון ביום הקבלה… כתוב רגישות ללא הגבלה בטווחי התנועה.
ש. אתה עצמך קובע שימים מס’ אחרי זה, התחילו כאבים והגבלות בעמוד שדרה צווארי ומי כמוך יודע שכאבים לפעמים מופיעים לאחר מכן. האם זה נכון שזה קורה.
ת. נכון.
ש. האם נכון לאמר שהתחילו לו כאבי הצוואר נכון לאז, היו לו 15% נכות?
ת. אני מפנה למה שכתוב בתיק שלו, על-ידי ד”ר איתי שמואל, שכותב שלאיש היו כאבים בצוואר מספר חודשים, ועכשיו הוא כותב שהוא מוצא רק עקמת בגב וזה לא שייך לתאונה.
ש. כשהיה אצלך מצאת הגבלה קלה בינונית בעמוד שדרה צווארי.
ת. נכון.
ש. למה הפחתת מאותם 15%, כי אתה אומר שהעבודה שלו מול המחשב למעשה אחרי התאונה, היא זו שבעצם החמירה את המצב שלו והביאה אותו לידי 15% נכות.
ת. נכון.
ש. מה שאתה אומר, דבר שאני מודיע לך שהוא אנטי עקרונות משפטיים, כי אתה אומר שאותו אדם בעצם היה צריך לייעץ לו, שהעבודה שלו עושה לו רע בצוואר, שיפסיק לעבוד באותה עבודה, האם זה נכון.
ת. לא. כי אתה יכול לבוא ולהגיד לשנות את נוהלי העבודה, יש עקרונות של ישיבה במשרד, אנשים שבאים ואומרים שיש להם כאבים בעורף או בצוואר אז מביאים להם מסג’יסטית, או משנים את מבנה המשרד והמסך, או עושים התעמלות באמצע, אבל לא מפסיקים עבודה באמצע…
שאם נצא מתוך הנחה שהוא אחרי התאונה לא המשיך בעבודתו של ישיבה ממושכת לפני מחשב, אנו חוזרים לנקודת ההתחלה שהנכות שלו היא 15%.
ת. אם יוכח שהוא הפסיק לעבוד, אני אצטרך לסגת מהתיאוריה שהמחשב או ישיבה בעבודה היא זו שגרמה להחמרה.
ש. אם אנו נצא מתוך הנחה אחרת, שהוא חזר לעבודתו, אבל שילב את העבודה מכיון שהוא לא יכול היה לשבת הרבה שעות מול מחשב, הוא ישב לפני מחשב, יצא להיפגש עם לקוחות, ניסה לעשות פעילויות שונות לרבות פיזיוטרפיה, אבל לא היה המומנט של ישיבה רצופה לפני מחשב, אז התשובה שלך היא כמו התשובה הקודמת.
ת. נכון אבל אז אני צריך תיעוד על הנושא הזה.
ש. לשאלת בית-המשפט, אתה כתבת שחמישים אחוז ממה שיש לו זה גרימה מהתאונה וחמישים אחוז זה לאחר מכן, כל החלק הראשון של החקירה אם היו לו ממצאים לפני התאונה מתייתר, כי המומחה לא אומר שיש מצב קונסטטוציוני, ההפך התאונה גרמה את הנכות והמשך העבודה מול מחשב כפי שהוא ממשיך לעשות היא שהחמירה.
ת. הטענה שלי שהיו לו כאבי צוואר קודם לפני התאונה שהם כתוצאה של העבודה, ועכשיו באה התאונה וגרם להחמרה משמעותית, והשאר חוסר יכולת להתאושש היא תוצאה של העבודה שלו. והחלק שאני מייחס לזמן שלפני התאונה, מתבסס על ההנחה של למרבית האנשים שעוסקים בסוג העבודה של התובע, סובלים מבלטי דיסק בעמוד שדרה צווארי. המשך העבודה אחרי התאונה באותה העבודה, הוסיפה והחמירה את המצב. לשאלת בית-המשפט איזה חלק של מצבו הקודם מלפני התאונה מהווה מרכיב בנכות שקבעתי, אני אומר שאין לנו תיעוד על הגבלה בתנועות הצוואר מלפני התאונה, ולכן הנכות מלפני התאונה היא אפס. יכול להיות מצב שיש בלט ואין הגבלה בתנועות, ואז אין נכות, אבל יכולים להיות כאבים וכאב לא חייב לבוא מדיסק אלא יכול להיות שרירי או תנוחתי.’

אומר כי בפני המומחה עמדו כל המסמכים הרלבנטיים שחוות-הדעת נסמכת עליהם, התרשמתי כי החלטת המומחה ניתנה בהסתמך על המסמכים האמורים ובדיקת התובע, ומסקנתו של המומחה ניתנה לאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלבנטיות. כן שוכנעתי כי קביעת המומחה מתקבלת גם מבחינת הגיונם של דברים.

עדותו של המומחה היתה עקבית ועל-כן אני מייחס לה את כל האמון, מסקנתי מתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית הינה שהערכתו בחוות-הדעת מבוססת כדבעי ולאור הסבריו המפורטים השתכנעתי כי אין זהו המקום שבו יסטה בית-המשפט מקביעת הנכות.
סיכומו של דבר, בגין התאונה נשוא התובענה נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור 7.5%.

הנכות התפקודית
הצדדים חלוקים באשר למידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית שנקבעה לתובע על תפקודו ועל כושרו לעבוד ולהשתכר.

התובע טוען שנכותו הרפואית עולה על זו הרפואית, ואילו הנתבעת טוענת שהשפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע להשתכר קלה.

המונח “נכות תפקודית” מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים (ראה ע”א 432/80 שושן נ’ אוטוקרס, פ”ד לז(1), 178, 185 (1983) וכן ע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי, פ”ד נב(3), 792 (1995)).

אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאבדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנפגע, מהות הפגיעה וגורמים נוספים. בנסיבות אלו, הנכות הרפואית כשלעצמה אינה מהווה בהכרח ראיה לשיעור הנזק, אלא-אם-כן מתווספת לה ראיה, כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד השתכרות, או שיש סכנה כי יגרם לו בעתיד הפסד כזה.

לנסיבותיו האישיות של הנפגע חשיבות רבה באשר לשאלה אם נכותו הרפואית טומנת בחובה גם הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר ואם כן באיזה שיעור. יובהר, כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסויים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע”א 722/86 יונס נ’ המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ”ד מג(3), 875, 878 (1989)).
גם כאן הפסיקה קבעה כי הנכות הרפואית היא רק נקודת התחלה לאומדן הנזק אך לא נקודת סיום, ראו פרשת גירוגיסיאן לעיל, שם בית-המשפט קבע כי הפסד כושר השתכרות הנפגעת יהיה 50% בעוד שנכותה היתה 15). ראו גם ד’ קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס”ג-2003) 179.

התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית:

‘ככל שמתייחס להבט התפקודי, הרי שמאז התאונה ובעקבותיה אני סובל מהגבלות בתנועות הצוואר וכאבים וכן החמרה ניכרת בכאבי גב תחתון והגבלות בתנועות הגב התחתון.
הגבלות אלו ובפרט ההגבלה בצוואר מהווה הגבלה ממשית בעבודתי, מטרידה אותי ומפריעה לי אף בפעולות יומיומיות.
בנוסף, בשל הכאבים וההגבלות בצוואר אני מתקשה לישון שינה רצופה ובעת הקימה בבוקר אני קם לעיתים קרובות כשאני חש דקירות כאבים בצווארי. מצב זה גורם לכך שבמהלך היום אני חש עייפות בשל השינה שאינה רצופה.’

בחקירתו הנגדית הוא העיד:

‘ש. נכון שבמועד התאונה לא עבדת.
ת. נכון.
ש. נכון שלאחר התאונה לא לקחת עזרה של מישהו בשכר.
ת. לא לקחתי מישהו בשכר אבל כן אני חייב לציין שהבאתי עזרה לא בתשלום.
ש. נכון שהיו לך לפני התאונה בעיות בגב התחתון.
ת. נכון שהיו לי בעיות בתקופות כאלו ואחרות.
ש. נכון שגם היית בטיפולים פיזיוטרפים בגלל הגב התחתון, לפני התאונה.
ת. לא יכול להגיד לך כרגע, אם כתוב בסדר.
ש. אני אומרת לך שהיית בטיפולים.
ת. יכול להיות.
ש. נכון שהיית גם במעקב של קופת חולים לפני התאונה בגלל בעיות בגב תחתון
ת. נכון.
ש. נכון שיהיה לאמר שאופי העובדה שלך זה מול מחשב רוב שעות היום.
ת. לא נכון.
ש. התפקיד שלך הוא מנהל מערכות מידע ממוחשבות.
ת. מנהל מערכות מידע, מדובר בפרוייקטים, הוא ניתוח יותר מערכתי יותר הולך לאנשים שואל אותם על דרישותיהם, ולאחר מכן אני כותב דו”ח ומגיש אותו למנכ”ל, אם אוספים את כל השעות יש ימים שאני יכול לעבוד בלי הרבה ישיבה, זה לאו דווקא מחוייב המצאות.
ש. נכון לאמר שמה שכתבת בסעיף 1 לתצהירך, שלפני התאונה לא סבלת מעולם מכאבים, מפנה לפרק של הנכות הרפואית, לסעיף 1, האם אתה חוזר בך מהעניין הזה.
ת. בשום פנים ואופן אני לא חוזר בי.
ש. היו לך כאבים בגב תחתון לפני התאונה.
ת. כן.
ש. בצוואר היו לך כאבים לפני התאונה.
ת. לא התלוננתי על כך מעולם.
ש. וזה שהרופא אומר שאחרי התאונה יש לך כאבים בצוואר זה מספר חודשים.
ת. לא יודע מה זה, הלכתי לרופא והתלוננתי שיש לי הרבה זמן כאבים בגב ומאז התאונה בצוואר, את יכול ה לראות שהאירוע הזה הוא אחרי התאונה, אבל לפני התאונה לא מצויין כלום על הצוואר.
ש. מפנה לסעיף 3 לעמ’ 2, את המתייחס לראיון עבודה שעשית בשנת 2004, זה היה שנה לפני התאונה הראיון הזה. הוא לא רלבנטי לתאונה.
ת. בחודשים מרץ 2004 ואפריל זה לא נכון, זה 2005, אני מצטער טעות שלי.
ש. יהיה נכון לאמר שתשעה חודשים לפני התאונה לא עבדת.
ת. לפני התאונה לקחתי קורס של משרד העבודה, בתחום המחשבים בגלל זה לא עבדתי.’

יש להיזהר מבלבול בין המושגים של “נכות תפקודית” ו”פגיעה בכושר השתכרות”. בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדוייקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ”ל, בעמ’ 800). לפיכך נפסק עוד כי:

‘כשמובאות בפני בית-המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסויים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית-המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד.’ (ע”א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ דנינו, דינים עליון נז 717 (2000))

לאחר ששקלתי את מכלול חומר הראיות, ושמיעת עדותו של המומחה והתובע בעצמו שוכנעתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כגובה נכותו הרפואית.

במילים אחרות, לצורך חישוב הפסדי השתכרותו של התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 7.5%.

שאלת הנזק
א. כאב וסבל:
בהתאם לנכות כפי שנקבעה על-ידי המומחה אני פוסק לתובע את הסכום 12,454 ש”ח.

ב. הפסד שכר בעבר:
בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע:

‘במועד התאונה הייתי בן 35 ומשך השנים שחלפו מאז שחרורי מצה”ל ועד התאונה עבודתי היתה, בין היתר, עבודה משרדית מול מחשב וזאת בנוסף לעבודה.
חרף זאת ובניגוד לאמור בחוות-דעתו של המומחה הרפואי, לא סבלתי מכאבים ו/או הגבלות בצוואר ובעיות אלו החלו לאחר התאונה בלבד ובעקבותיה…
עבודתי כמנהל מערכות מידע בטרם התאונה, היתה עבודה משרדית בעיקרה הדורשת ישיבה ממושכת בישיבות, תכנות, נסיעות ארוכות לפגישות ולאתרים שונים וכן מדי פעם עבודות טכנאות.
בטרם התאונה ועד לחודש 8/04 עבדתי בחברת מלם ולאחר שהסתיים הפרוייקט עליו עבדתי, פוטרתי מעבודתי.
במהלך החודשים שבטרם התאונה לקחתי קורסים שונים במיחשוב על-מנת להרחיב את תחומי עיסוקי.
בחודשים מרץ 2004 ואפריל 2004 הייתי בראיון עבודה בחברת בת של התעשיה האוירית (אימג’ סט) שמשרדיה היו ברח’ קויפמן 2 בתל-אביב אצל מר וולה לוין. העבודה היתה אמורה להיות בחו”ל ושכרה גבוה ביותר.
סוף הראיונות היה אמור להיות במבחן אשר היה עלי לבצע יומיין לאחר התאונה. יצויין כי באם לא הייתי עובד את שלב הראיונות ומועמד רציני לתפקיד לא היו שולחים אותי לבצע את המבחן.
בשל התאונה, מגבלותיו והכאבים, לא נגשתי למבחן בתאריך שנקבע ובכך החמצתי את ההזדמנות להתקבל לעבודה.
בעקבות התאונה רק בחלוף שלושה חודשים לאחריה עלה בידי למצוא עבודה בחברת גלש”ן שיווקים (שהינו קבלן הקשור לחברת מלם).
בשל הקושי בחיפוש עבודה לאחר התאונה ומשקיבלתי תשובה חיובית לעבודה זו, הסכמתי להתחיל לעבוד ואף כי שכרי היה נמוך מהשכר אותו קיבלתי לפני התאונה.
אין לי ספק כי אלמלא התאונה הייתי מצליח למצוא עבודה בה שכרי היה לכל הפחות כגובה השכר לפני התאונה.
בחודש 12/5 התחילה חברת מלם שוב להעסיק אותי וזאת עד לחודש 9/7 שאז עזבתי את העבודה.
עבודתי במלם לאחר התאונה, היתה בשכר חודשי נמוך יותר אך בשל קשיי תפקודי לאחר התאונה והקושי לבצע את העבודה, חששתי לעזוב את העבודה ולחפש מקום אחר כאשר מגוון העבודות בו אני יכול לעסוק הצטמצם באופן ניכר אחרי התאונה.
העבודה במלם לאחר התאונה היתה עבודה יותר פיזית ונדרשתי לבצע עבודות טכנאות.
בשל הכאבים וההגבלות מהם אני סובל לאחר התאונה, הצלחתי להתמיד בעבודה זו עד חודש 9/07 ואז עזבתי.
מאז ועד היום אני עובד כעצמאי בתחום ניהול מערכות מידע ופרוייקטים. בעבודתי כעצמאי מובן שאינני יכול לקבל עבודות טכנאות שהינן עבודות פיזיות ובימים בהם כאבי מתגברים אני נאלץ להישאר בבית ולנוח.
מאז התאונה ובעבודתי במלם וכן כעצמאי, אני מתקשה בכל עבודתי ונאלץ במהלך היום להפסיק את העבודה ולשחרר הגב והצוואר, אינני יכול לעבוד שעות ממושכות כמוקדם. אני מתקשה לשבת לזמן ממושך ולהקליד ו/או לכתוב ונדרש לקום ולשחרר את הצוואר והגב מדי פעם.
הכאבים בגב ובצוואר גורמים לי להתעייף במהלך העבודה ואני חש כי עבודה אשר יכלתי לבצע בעבר במהירות, אורכת לי היום זמן ממושך יותר.
עוד אציין כי תוכניות היו לעבור קורס נוסף בתכנות מחשבים, על-מנת להרחיב את מגוון העבודות שאני יכול לבצע, אך בשל הקושי הרב לשבת שעות מול מחשב, נאלצתי לוותר על תוכניות אלו.’

בחקירתו הנגדית העיד התובע:

‘ש. נכון שבמועד התאונה לא עבדת.
ת. נכון…
ש. מפנה לסעיף 3 לעמ’ 2, את המתייחס לראיון עבודה שעשית בשנת 2004, זה היה שנה לפני התאונה הראיון הזה. הוא לא רלבנטי לתאונה.
ת. בחודשים מרץ 2004 ואפריל זה לא נכון, זה 2005, אני מצטער טעות שלי.
ש. יהיה נכון לאמר שתשעה חודשים לפני התאונה לא עבדת.
ת. לפני התאונה לקחתי קורס של משרד העבודה, בתחום המחשבים בגלל זה לא עבדתי.
ש. דו”ח עוד לא הגשת למס הכנסה.
ת. רק בפברואר.
ש. לפני התאונה השכר שלך היה 12,157 ש”ח ברוטו, היום אתה משתכר 11,689 ש”ח ברוטו.
ת. מה שכתוב כתוב.
ש. השכר שלך לא השתנה מלפני התאונה ואחרי התאונה.
ת. בחודשים האחרונים עשיתי תהליך, עשיתי כל מיני דברים, אבל עד לפני ארבעה חודשים השכר שלי ירד.
ש. אבל עכשיו התאזנת.
ת. פחות או יותר.’
בסיכומים טוען התובע:

שכרו של התובע במלם משקף את הכנסתו של התובע עובר לתאונה ועמד על סך של 12,157 ש”ח ברוטו וכ 10,000 ש”ח נטו. התובע מוסיף וטוען כי סכום זה אינו כולל הפרשות מעביד ותנאים סוציאליים.

עוד לשיטתו, לאחר התאונה ובמשך שלושה חודשים, היה באי-כושר מלא. ומכאן שבעבור הפסד שכר מלא בתקופת אי-הכושר התובע תובע סך של 30,000 ש”ח נטו.

באשר להפסד שכר חלקי, התובע טוען כי לאחר התאונה עלה בידי התובע למצוא עבודה אשר בה היה שכרו נמוך באופן משמעותי משכרו עובר לתאונה. בתחילה ובמשך כארבעה חודשים עמד שכרו על סך של כ 5,500 ש”ח ולאחר מכן עמד שכרו על סך של כ-8,000 ש”ח נטו בלבד; על-כן התובע טוען להפסדי שכר בסך של 69,000 ש”ח.

מנגד לטענת הנתבעת:

התובע לא עבד במועד התאונה, ולאחר התאונה החל לעבוד ומרוויח כ- 11,700 ש”ח ברוטו לחודש.

התובע לא צירף לתחשיב הנזק אישורים רפואיים בדבר אי-כושר. בנוסף התובע כלל לא עבד במועד התאונה, הנתבעת מפנה אל תשובת התובע בחקירתו הנגדית ולפיה אישר התובע כי במועד התאונה לא עבד.

על-כן לשיטת הנתבעת אין כל בסיס לקביעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר.
בחוות-הדעת קובע המומחה, באשר לנכויות הזמניות, לא מצאתי במסמכים שהועברו אלי, אישורי מחלה לתקופה שלאחר האירוע החבלתי, למעט המלצה ל 3 ימי מחלה בתעודת מיון, עם זאת יש להביא בחשבון את ההפרעות שנגרמו מהיעדרות לצורך ביצוע בדיקות הדמיה וטיפולים פיסיותרפיים. אני ממליץ על נכות זמנית בגובה 50% מנכותו הכוללת לתקופה של 6 שבועות שלאחר האירוע (9.5%) לאחר מכן הנכות כפי שנקבעה לצמיתות.

בהתחשב בתקופת אי-הכושר שנקבעה על-ידי המומחה, גובה הנכנות ובעובדה כי התובע לא עבד לפני התאונה (9 חודשים לפני התאונה לפי עדותו) ראיתי לפסוק לתובע סכום גלובלי על סך 15,000 ש”ח.

ג. הפסד שכר בעתיד:
לשיטת התובע, פוטנציאל השתכרותו גבוה, וללא כל ספק במהלך השנים היה משביח שכרו ומגיע כדי שילוש השכר הממוצע במשק. הוא טוען כי בגין התאונה חלה ירידה דרסטית בשכרו של התובע.

מנגד הנתבעת סוברת כי אין לאותה נכות כל השפעה על חייו של התובע ויש להעמיד נכותו התפקודית בכל הנוגע לתאונה על 0%.

עוד טענה כי בנסיבות העניין ברור כי לתובע לא ייגרמו כל הפסדי השתכרות וכל פגיעה בכושר השתכרותו כתוצאה מן התאונה. על-כן לשיטתה יש לדחות דרישות התובע בראש הנזק דנן.

‘ככלל, משמשים שני מודדים לקביעת הפסדי ההשתכרות: גובה ההשתכרות שהיתה צפויה לנפגע אלמלא התאונה, ושיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות הבאה לידי ביטוי באובדן צפוי של ההכנסה, כולה או חלקה.
שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, ברגיל, ממידת הנכות שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית עשויה לשמש אמת-מידה לנכות התפקודית, שהיא פועל יוצא כללי במקרים של נכות מן הסוג הזה, וזו האחרונה תשמש מצידה כבסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיבידואלי בכושר ההשתכרות של התובע.

מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר ההשתכרות שלו, אין להתעלם מן הנכות הקודמת שסבל קודם לתאונה, אם סבל, שהרי “יתרת בריאותו” עובר לתאונה מושפעת מן הנכות הקודמת.’ (ראה: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת) 901)

בהיעדר ראיות לעניין כושר עבודתו והפסד כושר השתכרותו לעתיד של הנפגע:

‘כבר פסק בית-המשפט פעמים רבות, שבהעידר ראיות אחרות לעניין זה להנחת-דעתו של בית-המשפט, משמשים אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הרופאים כאמת מבחן סבירה וצודקת למידת אובדן כושר העבודה.’ (ע”א 132/65 פישל מיררו נ’ זיגי לנגברג ואח’, פ”ד יט(3), 282, 284 (1965) וראה גם ע”א 139/64 חברה לביטוח קלדונין ואח’ נ’ שמעון גבאי ואח’, פ”ד יח(3), 417 (1964); ע”א 384/87 שלמה פורת נ’ כלל בע”מ, פ”ד מז(3), 656 (1989))

וראה גם ע”א 348/78 יוסף יפה נ’ שלום טרם, פ”ד לג(3), 659 (1979) ו- ע”א 151/84 שאדיה חורי נ’ בית החולים ” המשפחה הקדושה”, פ”ד מב(1), 779 (1988).

‘מטבע הדברים הוא שההפסד בשכר אינו מתבטא תמיד בכך, שהנפגע מסוגל להרוויח את שכרו של אדם בריא, פחות ניכוי אחוז זה או אחר.
כושרו המופחת יכול להתבטא גם בדרכים אחרות. למשל, אדם בעל מום מתקשה יותר מחברו הבריא למצוא עבודה, ויהיה צפוי יותר ממנו להפסיד את מקומו בשעת צמצום התעסוקה.
גורמים אלה אינם ניתנים להערכה מדוייקת ומן ההכרח שתהיה בהם מידה של אומדנא.’ (ע”א 94/56 יעקב טננבוים נ’ שלום אברהם נחום, פ”ד י 1602, 1608 (1956)).

וכן,

‘אין זה חיזיון נדיר בימינו, שעובדים מפוטרים מעבודתם או שמעבידם פושט את הרגל. בכל מקרה כזה מוצא עצמו העובד, גם אם אין לנכותו כל קשר לפיטוריו, מתדפק על דלתותיהם של נותני העבודה; או אז עשויה מגבלתו הפיסית לעלות לעלות לו בצימצום מרחב אפשריות התעסוקה שלפניו.’ (ע”א 632/81 בן יעקב נ’ מיכאלי, פ”ד לח(4), 12 (1984))

התובע העיד בחקירתו הנגדית:

‘ש. לפני התאונה השכר שלך היה 12,157 ש”ח ברוטו, היום אתה משתכר 11,689 ש”ח ברוטו.
ת. מה שכתוב כתוב.
ש. השכר שלך לא השתנה מלפני התאונה ואחרי התאונה.
ת. בחודשים האחרונים עשיתי תהליך, עשיתי כל מיני דברים, אבל עד לפני ארבעה חודשים השכר שלי ירד.
ש. אבל עכשיו התאזנת.
ת. פחות או יותר.’

יוצא כי טענותיו של התובע בדבר הירידה “הדרסטית” בשכרו בגין התאונה כלל לא הוכחה.

במצב דברים אלה כשעניין הפסד ההשתכרות לוטה בערפל מחד אך משעסקינן בנכות של מה בכך מאידך הגעתי לכלל מסקנה כי בעניינו של התובע יש לערוך חישוב על דרך האומדנא.

על-כן, אני פוסק לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד על דרך האומדנא את הסך 45,000 ש”ח.

ד. עזרה וסיעוד
בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע:

‘ככל שמתייחס לתפקודי בבית, אני מתגורר בגפי בדירה שכורה. לפני התאונה, נהגתי לבצע את כל עבודות משק הבית בכוחות עצמי.
הייתי עורך קניות, מבשל, מכבס ומנקה את הדירה פעם בשבוע באופן יסודי.
מאז התאונה ובשל מגבלותיי אני מתקשה בתפקוד בבית. לאחר התאונה ובמשך תקופה בת מספר שבועות לא יכולתי לטפל בביתי ואימי הגיעה וסייעה לי מדי פעם. לצעיר בשל מצבי הכלכלי לא יכולתי להעסיק עזרה בשכר.
בכל הקשור למשק הבית, לצערי, נאלצתי להזניח את נקיון הדירה תקופה ממשוכת. כיום, אני מתקשה להרים חפצים כבדים ולכן אני מחלק את הקניות שעלי לבצע למשך מספר ימים בשבוע.
את נקיון הדירה אני מבצע בצורה שטחית ביותר וגם זאת לעיתים רחוקות.
אני מרגיש קושי לעמוד ולשטוף כלים. כאשר עלי לסחוב כביסה ו/או לתלות אני תולה במתקן בתוך הבית ולא בחבלים בחוץ.’

בחקירתו הנגדית העיד התובע:

‘ש. נכון שלאחר התאונה לא לקחת עזרה של מישהו בשכר.
ת. לא לקחתי מישהו בשכר אבל כן אני חייב לציין שהבאתי עזרה לא בתשלום.’

לציין כי התובע לא הביא עדים לעניין העזרה אותה קיבל.

הלכה פסוקה היא, כי רשאי בית-המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה (ע”א 93/73 ושני נ’ קראוז, פ”ד כח(1), 277 (1973); ע”א 370/93 מלכה נ’ אטקין, פ”מ מד(ד), 1).

בהתחשב בתקופת ההחלמה ותקופת אי-הכושר בה שהה התובע, שוכנעתי כי התובע היה מוגבל בתקופה זו בביצוע הפעולות היומיומיות, והוא נזקק לסיוע והנני מוצא לנכון לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי בסך של 5,000 ש”ח, בגין עזרת קרובים בעבר נכון למועד פסק-הדין. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד שלישי – לעתיד, לרבות פיצוי בגין “אחזקת משק הבית”.

ה. הוצאות נסיעות וטיפולים רפואיים
הוצאות בגין טיפולים רפואיים, פיזיוטרפיה, ותרופות בגין תקופת העבר הינן בבחינת נזק מיוחד שיש להוכיחו בעזרת מסמכים. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: ‘תורת הנזק ויתורת הפיצוי אינן תורות מדוייקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע – התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה… כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין… על-כן, באותם מקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי’ (ציטוט מ- ע”א 355/80 אניסמוב בע”מ נ’ מלון טירת בת שבע בע”מ, פ”ד לה(2), 800, 809 (1981) ב- ע”א 605/88 תבורי בית-חרושת למשקאות קלים בע”מ ואח’ נ’ מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע”מ ואח’, פ”ד מה(2), 11-10 (1991)). את כל הטיפולים לרבות טיפולי הפיזיותרפיה יש להניח כי התובע קיבל במסגרת קופת-חולים, שאם לא כן היא היתה מציגה קבלות. באשר להוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים ופיזיותרפיה, התובע לא המציא אמנם קבלות, אך יש במעקב הרפואי וטיפולי הפיזיותרפיה כדי להעיד על היזקקותו לנסיעות ומשכך הנני פוסק לתובע כסכום גלובלי את הסך של 1,500 ש”ח לעבר, לא שוכנעתי כי התובע ייזקק בעתיד לנסיעות מיוחדות לצורכי טיפול הקשורים לתאונה.

סוף דבר
א. כאב וסבל: 12,454 ש”ח.

ב. הפסדי השתכרות לעבר: 15,000 ש”ח.

ג. הפסדי השתכרות לעתיד: 40,000 ש”ח.

ד. עזרת הזולת: 5,000 ש”ח.

ה. הוצאות נסיעות וטיפולים רפואיים: 1,500 ש”ח.

סה”כ: 73,954 ש”ח.

סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך 73,954 ש”ח, על הסכום האמור יתווספו, אגרה, שכר-טרחה מומחה בשיעור 13% ומע”מ כחוק.

הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.”

10. החובה לפנות תחילה למוסד לביטוח לאומי – האומנם?
ככלל אין חובה על תובע לפנות תחילה למוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכות ובית-המשפט יכול למנות מומחה רפואי אף קודם פנייתו למוסד לביטוח לאומי.

יפים לעניין זה, דברי כב’ השופט ת’ אור ב- רע”א 1619/93 {“אליהו” חברה לביטוח בע”מ נ’ טטרו יאיר, פ”ד מז(4), 89 (1993) לפיהם, אין מקום למנוע מנפגע את זכותו לכך שבית-המשפט ימנה מומחה או מומחים רפואיים על-מנת שאלה יקבעו את דרגת נכותו, רק מפני שפתוחה בפניו הדרך לקביעת דרגת נכותו כנפגע תאונת עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי.

ב- ת”א (שלום קר’) 9410-11-09 {רבקה מורדוך נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2011(1), 18616 (2011)} קבע כב’ השופט דאוד מאזן כי אין לתובע דרך אחרת להוכיח טענה שברפואה בהליך על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים והצורך לבודד את מצבו הרפואי הכללי של התובע, שאינו מוכחש על ידו, ממצב הרפואי עקב התאונה – מטים הכף לטובת מינוי מומחה רפואי כאשר האיזון המידתי והראוי יימצא בהטלת שכר-טרחת המומחה בשלב זה על התובע.

כב’ השופט דאוד מאזן הדגיש כי במקרה גבולי מוטב למנות מומחה מאשר לא למנותו {לעניין זה ראה גם בר”ע (מחוזי ב”ש) 651/02 עמר מרדכי נ’ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2003(1), 3630 (2003); בר”ע (מחוזי חי’) 2150/07 זיר ראניה נ’ שירביט חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2007(4), 12404 (2007); בר”ע (מחוזי חי’) 3136/08 יגאייב (שצ’רבטוב) אליה נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2008(2), 6149 (2008)}.

לפיכך נקבע כי מתוך הבנה שהדרך היחידה הפתוחה בפני התובע להוכיח נכות, היא דרך מינוי המומחה, ומצויה ראשית ראיה לפגיעה שנגרמה לתובע, וכדי שלא תחסם דרכו הורה בית-המשפט על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט, כאשר בשכרו בשלב זה, תישא התובעת.

ב- ת”א (מחוזי נצ’) 1-10 {מאמון שחאדה נ’ הכשרת היישוב, תק-מח 2010(3), 8048, 8049 (2010)} קבע כב’ הושפט דוד חשין כי במקרה דנן התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, אולם הוא טרם זומן להופיע בפני הוועדה הרפואית וממילא אף לא נקבעה לו דרגת נכות על-פי כל דין. משכך, לא חלה הוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ואין מניעה להורות על מינוי מומחים רפואיים בתחומים השונים.

ב- ת”א (שלום יר’) 18530-08 {ברק קורניצר נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב (“הפול”), תק-של 2010(2), 120035 (2010)} התובע, נפגע בתאונת דרכים. הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נהג בעת התאונה. המחלוקת בין הצדדים, היא בשאלה האם יש להעריך את נזקי התובע בהתבסס על חוות-דעת רפואית שניתנה בעניינו או בהתבסס על קביעת המוסד לביטוח לאומי?

כב’ השופט ארנון דראל קבע כי במקרה דנן יש להעדיף את עמדת הנתבעת ולקבוע כי חוות-דעתו של ד”ר לילינג היא המחייבת וזאת בשל הנימוקים הבאים:

הראשון, חוות-הדעת הגיעה לתיק בית-המשפט ביום 6.8.09 והחל ממועד זה החל שלב “שמיעת הראיות” כמובנו בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במועד זה התובע אומנם נבדק על-ידי הוועדה אך לא הוברר מתי נעשתה הקביעה ומכל מקום לתיק בית-המשפט נמסרה הודעה עליה לאחר המועד שבו הוגשה חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט.

השני, אף שהתובע טען שהוא עצמו ידע על החלטת הוועדה הרפואית קודם לכך שידע על חוות-הדעת שנתן ד”ר לילינג כמפורט בתצהירו, הרי שמה שקובע לפי הלכת טטרו הוא הגשת חוות-הדעת לתיק בית-המשפט ובעניין זה לא הונחה תשתית מספקת לכך שקביעת המוסד לביטוח לאומי נעשתה לפני המועד שבו הוגשה חוות-הדעת לתיק.

השלישי, מלכתחילה בחר התובע במסלול קביעת הנכות על דרך של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט ומומחה זה מונה לבקשת התובע בהיעדר התייצבותה של הנתבעת. מקום בו בחר התובע לילך בדרך זו, אין לאפשר לו מעבר בין מסלולי הדיון השונים כאשר התוצאה במסלול האחר נחזית להיות נוחה יותר.

ונדגיש כי אם מונה מומחה מטעם בית-המשפט וחוות-דעתו הוגשה לתיק בית-המשפט לפני שנקבעה נכות על-פי דין, תהווה הגשת חוות-הדעת תחילת שמיעת הראיות, וממועד זה ואילך לא תהיה נפקות לקביעה על-פי דין {ראה גם ת”א (שלום נצ’) 4390-05 אלבחרי אודי נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ – ת”א, תק-של 2010(2), 87574, 87576 (2010)}.

ב- ת”א (שלום ת”א) 184269-02 {פסח שריד נ’ מנורה בע”מ – חברה לביטוח, תק-של 2009(4), 22723, 22725 (2009)} קבעה כב’ השופטת יעל הניג כי במקרה דנן, התובע נמנע בעת הגשת תביעתו מפנייה למוסד לביטוח לאומי לקביעת “דרגת נכות לפי חוק אחר” כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים והשליך יהבו על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט.

במקרה זה, קביעות המומחה אכזבו את התובע בדיעבד, כאשר גילה כי קביעות הוועדות הרפואיות מיטיבות עימו בהרבה. ואולם, משבחר התובע במסלול של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט וזה הגיש את חוות-דעתו טרם התקבלו קביעות הוועדות הרפואיות, אין התובע יכול עוד לנטוש את המסלול בו בחר ולפנות למסלול האחר.

11. סוף דבר
בתביעות המוגשות על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעלי הדין אינם מעידים מומחים מטעמם, והדיון בשאלת הנכות הרפואית, העומדת ביסוד הוכחת שיעור הנזק בתביעת הנפגע עצמו, מתקיים, מלכתחילה, על-ידי מינוי של מומחה מטעם בית-המשפט.

כפועל יוצא מן הכוונה להימנע מריבוי מומחים ומן הרצון למנוע בזבוז משאבים לצורך הוכחת הנזק, הותקנו הוראות משלימות, הבאות לייתר את עצם הפניה של בעלי הדין למומחים רפואיים מטעמם ולהבטיח שיקול-דעת עצמאי למומחה שמינה בית-המשפט.

תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים (מומחים) אוסרת על הנפגע להגיש למומחה חוות-דעת רפואית מטעמו.

תקנה 9 לתקנות הפיצויים (מומחים) מסמיכה את המומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט לדרוש מבעלי הדין וכן מכל אדם או מוסד מסמכים ורשומות רפואיות, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות-דעת רפואית.

בנוסף, במקרים מסויימים ביקש המחוקק להימנע לא רק מן הצורך להפנות את בעלי הדין למומחים רפואיים מטעמם, כי אם גם מהצורך למנות מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט עצמו.

בסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הורה המחוקק, כי אם נקבעה כבר לתובע, מחוץ למסגרת המשפט, על-פי כל דין, דרגת נכות, שוב אין צורך להוכיח את שיעור הנכות הרפואית במשפט, ובדרך-כלל אין גם היתר לצדדים להביא ראיות נוספות לעניין הנכות הרפואית שנקבעה כאמור.

יחד-עם-זאת, העובדה שנקבעה לתובע דרגת נכות על-פי דין אחר, אינה מייתרת במקרים רבים את הצורך להידרש לראיות נוספות או אחרות לעניין הנכות הרפואית עצמה ולעניין ההשלכות התפקודיות שלה. הצורך הזה מנתב את הדיון, באותם מקרים, למסלולי דיון אחרים, ובכללם זה הקבוע גם בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *