העתקי צילומים – הגדרות – סעיף 40 לפקודת הראיות

סעיף 40 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“40. הגדרה
“העתק צילומי”, לעניין סימן זה – העתק ממקור המתקבל בתהליכי צילום, או בשיטה אחרת שנקבעה בתקנות, ושעל-פיהם מתקבל העתק משתמר ומדוייק של המקור, בין בגדלו המקורי ובין בגודל שונה.”

סעיף 40 לפקודת הראיות קובע כי העתק צילומי הינו “העתק ממקור המתקבל בתהליכי צילום או בשיטה אחרת שנקבעה בתקנות ושעל-פיהם מתקבל העתק משתמר ומדוייק של המקור, בין בגדלו המקורי ובין בגודל שונה”.

ראיה משנית תותר במקרים הבאים: הודאה בלתי-פורמאלית של צד; המסמך המקורי נמצא בידי הצד שכנגד וזה לא ציית לדרישה להצגתו {תקנה 112 לתקסד”א}; המסמך המקורי בידי זר שלא ניתן לכפותו למסור למשל, כאשר זה נמצא מחוץ לתחום השיפוט; המסמך המקורי אבד או הושמד; הגשת המסמך כרוכה בקשיים או בלתי-אפשריים; מסמכים ציבוריים; ספרי בנק; מסמכים בסדר דין מקוצר.

ב- ת”פ (רח’) 1312/00 {מדינת ישראל נ’ קובר יוסף, תק-של 2002(2), 28985 (2002)} קבע בית-המשפט כי גם אם יצא מנקודת הנחה שהצילומו של פסק-הדין המאריך את המאסר על-תנאי נעשה בסמוך להגשתו, הרי לא נמצא עליו כל אישור כנדרש על-פי החוק ועל-כן כאילו לא הוצג בפני בית-המשפט ואין להפעילו.

ב- חע”מ (אש’) 14018-12-14 {עיריית אשדוד נ’ נתן עטייה, תק-של 2016(2), 74787 (2016)} קבע בית-המשפט:

“יחד-עם-זאת, להשקפתי, תדפיסי התמונות קבילים כראיה, כפי שיבואר להלן.

הקידמה הטכנולוגית מאתגרת את המשפט ולא מהיום, שכן באופן תדיר מקדימה הטכנולוגיה את הליכי החקיקה, אך אין משמעות הדבר כי על המשפט לעצום את עיניו מפני הקידמה. בעניין זה נפסק, ב- ע”פ 4682/01 לוין נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(1), 304 (2003) בעמ’ 361-317, כך:

“מאז ומתמיד נעזרו דיני הראיות בהתפתחות טכנולוגית והתאימו את עצמם אליה. לעיתים נעשתה ההתאמה מכוח הוראת המחוקק, וכך היא לדוגמה חקיקתו של חוק המחשבים בשנת 1995, אשר כלל הוראה לתיקון פקודת הראיות ובכך הסדיר המחוקק את קבילותם של פלטי מחשב אם הם מהווים ‘רשומה מוסדית’. אך לעיתים, משלא מספיק המחוקק לתפוס את הקרון הדוהר, עושה זאת ההלכה הפסוקה, וככלל ניתן לומר כי הפסיקה בישראל הלכה בעקבות המשפט האנגלי, ומאז ומתמיד הכשירה אמצעים מכאניים ומדעיים כאמצעי הוכחה, מקום שאמינותה של הבדיקה המדעית כשלעצמה הוכחה כדבעי. כך למשל, לא היססה הפסיקה לקבל, ולעיתים אף להעניק משקל מכריע, לראיה שהושגה באמצעיים מדעיים, כגון: בדיקתן של טביעות אצבעות, בדיקת דם, הקלטות, צילומים, פרופילים גנטיים, בדיקות לזיהוי סם, טומוגרפיה ממוחשבת (CT) והדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI), בהתבסס על כך שהעיקרון והאמינות המדעית והטכנית המונחים ביסוד אמצעים אלה אינה מוטלת עוד בספק. מאידך, קיימים אמצעי הוכחה אשר מהימנותם טרם לובנה עד תום וממילא לא הוכרעה, ואז הנטייה היא לדחותם כראיות במשפט, והם נותרים בגדר כלי עזר לביצוע חקירה מקום שזו נדרשת, כך הוא המצב לעניין בדיקת טביעת-קול, בדיקת פוליגרף, היפנוזה ובדיקה נרקואנליטית (“זריקת אמת”)…

בית-המשפט העליון הוסיף וקבע בעניין “לוין” הנ”ל, כי בתי-המשפט קיבלו, ולא אחת, ראיות המעובדות ומופקות מאמצעים טכנולוגיים, לאחר שנקבעה אמינותם, ובכלל זה צילומים (ראה בפסקה 8 לפסק-דינו של כב’ השופט א’ לוי).”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *