חוות-דעת בראי פקודת הראיות

1. חוות-דעת מומחה ותעודת רופא (סעיף 20 לפקודת הראיות)
סעיף 20 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“20. חוות-דעת מומחה ותעודת רופא
בית-המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות-דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן – חוות-דעת), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן – תעודת רופא).”

סעיף 20 לפקודת הראיות מתווה את הדרך הראויה להגשת חוות-דעת מומחה בשאלה שבידיעה מקצועית.

על חוות-דעת כזו לציין פרטי השכלתו ופרטי ניסיונו של המומחה ובהתאם לתקנות על חוות-דעת כזו להיות מוגשת מבעוד מועד לפני הדיון על-מנת שהצדדים יהיו ערוכים להתמודד משפטית עם אותה חוות-דעת {ת”א (שלום ת”א) 156802-09 שלמה מונסטרסקי נ’ מפעלי תיירות עין גב, תק-של 2010(4), 118098, 118102 (2010)}.

טעות נפוצה לחשוב כי הכלל הוא שעדות מומחה ניתנת בעל-פה ורק במקרים של חשש לעיוות דין רשאי בית-המשפט לקבל עדות מומחה גם בכתב. מכאן, שהדין לא מחייב הגשת חוות-דעת מומחה ודי בחקירת המומחה בחקירה נגדית על מסקנותיו כדי לראות בעדותו כעדות מומחה לכל דבר ועניין. ובמה דברים אמורים.

מנוסח סעיף 20 לפקודת הראיות לא ניתן להסיק כי הכלל הוא שעדות מומחה ניתנת בעל-פה והחריג הוא שעדות מומחה ניתנת בכתב. נהפוך הוא. סעיף 20 לפקודת הראיות בא להחריג את הכלל לפיו עדויות רגילות נשמעות בעל-פה בפני בית-המשפט.

סעיף 20 לפקודת הראיות נועד לאפשר הגשת חוות-דעת מומחה בכתב אף מבלי לחקרו על חוות-הדעת, וסעיף 26(א) לפקודת הראיות משלים הוראה זו בקובעו כי “הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך”.

נדגיש כי תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות הגשת חוות-דעת מומחה בכתב עוד לפני שמיעת הראיות במועדים הקבועים בתקנה 129 לתקסד”א {ע”פ 5582/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2010(4), 743, 819 (2010)}.

ב- ת”פ (ת”א) 40162/05 {מדינת ישראל נ’ אלגור, תק-מח 2008(1) 9339, 9342 (2008)} קבע בית-המשפט כי “הדין המקומי ופרשנותו הינם בגדר תחום סמכותו הבלעדי של בית-המשפט באופן שהוא אינו מתיר הגשת חוות-דעת של מומחה, שבאה לסייע לכאורה בפני בית-המשפט, לצורך פרשנות הוראת החוק, ובית-המשפט לא יתיר לצד לעשות כן גם כאשר מדובר בסוגיה משפטית סבוכה ומורכבת שהרי זו לעולם נותרת בתחום סמכותו השיפוטית של בית-המשפט”.

ב- בש”א (מחוזי ת”א) 17419/08 {פרובוק בע”מ נ’ חברת כ.א.ל – כרטיסי אשראי לישראל בע”מ, תק-מח 2009(3), 13775, 13777 (2009)} קבעה כב’ השופטת ענת ברון כי למקרא חוות-הדעת, נמצא שאינה אלא הרצאת הדין ופירושו ונושאת אופי של סיכומים, ואינה עוסקת באף אחד מאותם עניינים שביחס אליהם יתיר בית-המשפט הגשת חוות-דעת מומחה.

זאת ועוד. מדובר בעניין משפטי מובהק, כאשר קביעת המצב המשפטי ומלאכת הפרשנות הכרוכה בו מסורה מטבע הדברים לבית-המשפט, שזה תפקידו. במידה שיבקשו התובעות לאמץ איזה מהפרשנויות שבחוות-הדעת יוכלו לעשות זאת “בשם עצמן” במסגרת סיכומים שיוגשו בסופו של דיון, ככל שיש לאלה עיגון בדין ובפסיקה ואף בהגיונם של דברים; והכל על בסיס התשתית העובדתית שתתברר. לנוכח כל האמור, בית-המשפט לא התיר את הגשת חוות-הדעת וזו תוצא מתיק בית-המשפט.

ב- ת”א (שלום ר”ל) 3683/07 {יעקובוב אוראל אורה בתיה (קטינה) נ’ היינץ רמדיה בע”מ, תק-של 2008(1), 26084 (2008)} נדונה השאלה האם במקרה דנן קיים חשש לעיוות דין, אם בית-המשפט יקבל את חוות-דעתו של המומחה.

כב’ השופט יחזקאל קינר קבע כי משפונה פלוני למומחה על-מנת לקבל ממנו חוות-דעת לצורך הליכים משפטיים בהם מבקש הוא לנקוט, רשאי הוא להניח כי גם אם יסרב המומחה ליתן את חוות-הדעת, לא יאות הוא ליתן חוות-דעת עבור אותו יריב כנגד פלוני. הכוונה היא למקרה בו המומחה לא דחה את פניית פלוני אליו על-אתר, אלא קיבל ממנו חומר רפואי, ראיין אותו ואף בדק את פלוני.

הפונה אל מומחה בסיטואציה כזו, רשאי להניח כי יכול הוא לשטוח בפני המומחה את דבריו בלא שיעשו הם דרכם אל אחרים, וודאי שלא אל הצד שכנגד.

דברים אלה אינם נובעים רק מהחסיון הרפואי, אלא גם מהעובדה כי הפניה נעשית לצורך נקיטת הליכים משפטיים, כשידוע כי מסמכים שנעשו לקראת הליכים משפטיים, חסויים בפני הצד שכנגד.

גם כללי יסוד של יושר והגינות מחייבים שמירה בסוד של המידע שהוחלף בין הפונה לבין המומחה.

לפיכך, אין לקבל את הטענה כי כתב הויתור על סודיות רפואית, משחרר את המומחה מכל חובותיו אלה.

בהתחשב בכך כי מדובר בהתייעצות לקראת הליכים משפטיים כאמור ולשם הכנת חוות-דעת רפואית, אין המומחה רשאי להעביר את המידע שנתקבל מהפונה וגם לא את תוצאות בדיקתו, שכן ויתור על סודיות רפואית איננו כולל היתר להעברת מידע לגבי פעולות שנעשו על-ידי הפונה או המומחה לשם קבלת חוות-דעת רפואית בקשר לתביעה העומדת להיות מוגשת.

שונה המצב באשר למסמכים רפואיים שנמסרו למומחה, כיוון שמדובר במסמכים קיימים, והויתור על סודיות רפואית מאפשר לצד שכנגד לקבל כל מסמך רפואי כזה בכל מקום בו הוא נמצא.
העברת המסמכים למומחה אינה מקנה להם חסיון עודף על זה הקיים באופן רגיל לגבי מסמכים רפואיים. ויתור התובעים על החסיון, מאפשר העברת המסמכים על-ידי המומחה למי שמחזיק בויתור על סודיות רפואית, לפי פנייתו.

מובן כי כל מקרה צריך להיבדק לגופו. בדיקה חד-פעמית שנבדק תובע אצל רופא, שלא לצורך הגשת תביעה, לא תביא לפסילת חוות-הדעת של אותו רופא שניתנה כנגד התובע. מנגד, נפסלה חוות-דעת שהוגשה נגד תובע, על-ידי רופא שהיה הרופא המטפל בתובע, אף שגם שם נמסר כתב ויתור על סודיות רפואית.

במקרה דנן, המומחה אינו יכול להיות מוגדר כמומחה המטפל בתובעת, והביקור אצלו היה חד-פעמי. דא עקא, הדגש כאן הוא על-כך שהתובעים הגיעו אל המומחה להתייעצות בקשר להכנת חוות-דעת רפואית לצורך הליך משפטי, ומסרו למומחה את המידע שברשותם.

דומה הדבר לעורך-דין אליו מתבצעת פניה לצורך קבלת ייצוג ונמסר לו מידע, ולאחר מכן מייצג עורך-הדין את הצד שכנגד. כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין אוסרים ייצוג במקרה זה “בעניין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך-הדין מאותו לקוח או מטעמו”.

ככל הנראה אין כללי אתיקה המחייבים מכוח חוק את הרופאים, אך דומה כי מטרת הכלל האתי שצוטט לעיל היא ברורה: למנוע הפרת האמון ועשיית שימוש במידע שנמסר, לטובת הצד שכנגד. גם בלא שיהיו כללי אתיקה המחייבים את הרופאים, יפה-כוחו של כלל זה גם לגביהם.

2. חזקת חתימה (סעיף 21 לפקודת הראיות)
סעיף 21 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“21. חזקת חתימה
חוות-דעת ותעודת רופא שנעשו בישראל חזקה שהחתימה המופיעה בהן נכונה, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.”

קיימת חזקה שבחוק אשר ניתנת לסתירה על-ידי מי שהיא פועלת לחובתו, ברמת הוודאות המוטלת על התובע במשפט אזרחי, כי החתימה על התעודה אשר נעשתה בישראל היא נכונה וכל זאת בכפוף לכך שהתביעה, לדוגמה, תרים את הנטל להוכחת עובדות התשתית של החזקה שבחוק למעלה מכל ספק סביר.

ב- ת”פ (שלום רמ’) 2775/01 {מדינת ישראל נ’ רוסו פיוטר, תק-של 2003(1), 23798, 23799 (2003)} קבעה כב’ השופטת ליאורה פרנקל כי במקרה דנן, אין בידי התביעה לזמן למתן עדות את עורך התעודה הרפואית הואיל ועל-פי רישומי התביעה הנ”ל עזב את הארץ.

3. חוות-דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל (סעיף 22 לפקודת הראיות)
סעיף 22 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדקלמן:

“22. חוות-דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל
לא יקבל בית-משפט כראיה חוות-דעת או תעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל, אלא כשיש עליהן אישור של נציג קונסולרי או דיפלומטי של ישראל –
(1) שהחתימה על חוות-הדעת או תעודת הרופא ראויה לאמון;
(2) שלפי חוקי המקום שבו נעשתה חוות-הדעת או תעודת הרופא צפוי למומחה או לרופא עונש על דברי שקר הכלולים בהן.”

יש להתייחס בכובד ראש לדרישות המחוקק המעוגנות בסעיף 22 לפקודת הראיות. ניתן להיווכח כי סעיף 22 לפקודת הראיות מעגן בתוכו תנאים מהותיים שיש בהם כדי להבטיח מהימנותן של חוות-דעת רפואית “זרות” באופן שיתאפשר לבתי-המשפט הישראליים לסמוך על האמור בהן.

קיום דרישות פרק ג’ לפקודת הראיות, מהווה איזון להיתר הגשת חוות-דעת של מומחים זרים, שזהותם אינה ידועה לבית-המשפט.

לשונו של סעיף 22 לפקודת הראיות, מלמדת כי ניתן להגיש כראיה במשפט, חוות-דעת או תעודות רופא אשר נערכו מחוץ לישראל ובלבד שאושרו על-ידי נציג רשמי של נציג ישראלי.
ברור כי ייתכן וחוות-דעת או תעודות רופא יוכנו על-ידי מומחים ששמותיהם אינם מופיעים בפנקס המומחים הרפואיים של מדינת ישראל והמחוקק הישראלי, בהיותו מודע לנקודה זו, איפשר את הגשת הראיות המבוקשות בכפוף לאישור הקונסולרי האמור.

ב- בש”א (שלום יר’) 2741/02 {מדינת ישראל – משרד הביטחון נ’ מחמד צאלח אל רשאיידה, תק-של 2002(2), 17636, 17637 (2002)} קבע כב’ השופט כרמי מוסק כי אם ברצון המשיב, להגיש את הנספחים ב’ ו- ג’, עליו לדאוג לאישורם על-ידי הגורמים הישראלים בהתאם לפקודת הראיות. כמו-כן, יש לוודא כי הנציג הישראלי, יאשר את היות נספח ג’ ערוך על-ידי פסיכולוג קליני בהתאם לתקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה) התשל”ט-1979, והיות עורך הנספח פסיכולוג קליני כאמור.

במקרה דנן נקבע כי נספח ב’ אינו חוות-דעת, אלא דו”ח רפואי המעיד על מצבו של התובע עובר לתאונה. “אין במסמך זה קביעת אחוזי נכות ואין מטרתו לקבוע נכות” כך לפי תשובת בא-כוח התובע לטענות המשיב. אם כך הדבר, אין טעם לפסול את הגשת הנספח, זאת בכפוף לאישור הנציג הישראלי על-פי סעיף 22 לפקודת הראיות.

ב- ת”א (שלום ת”א) 14840-06 {מורטן סחר ושיווק בע”מ נ’ א.מ.א. סוכניות ים מאוגדות בע”מ, תק-של 2010(2), 77541, 77549 (2010)} קבע כב’ השופט יעקב שינמן כי במקרה דנן לא רק שהתובעת בתביעתה מסתמכת על חוות-דעת אשר הוזמנה בכלל על-ידי הקניין מהולנד, אלא שהשמאי כלל לא זומן ולא נחקר בחקירה נגדית על חוות-דעתו.

זאת ועוד. מחוות-הדעת, לא ברור בין היתר מי השמאי שנתן אותה, מה פרטי השכלתו, ניסיונו והכשרתו המקצועית. אין אישור מטעם השמאי כי ידוע לו שחוות-הדעת תוגש לבית-משפט בישראל וחסרה הצהרה כי אין לו כל עניין אישי בחוות-הדעת. לאור האמור, אין ליתן לחוות-דעת שכזו, שהינה כולה בגדר עדות שמועה, משקל כלשהו שניתן להשתית עליו את תביעתה של מורטן.

ב- ת”ק (תביעות קטנות רח’) 1240/06 {תמרי סימה נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2007(2), 21399 (2007)} קבעה כב’ השופטת ריקי שמולביץ כי לעניות-דעתה צודקת הנתבעת בטענתה בכתב הגנתה, כי התובעת לא עמדה בתנאים הנדרשים להוכחת תביעתה בהתאם לפוליסת הביטוח.

התובעת מבקשת להסתמך על אישורים הנחזים להיות חתומים על-ידי רופא בדרום אפריקה. עיון באישורים האמורים מעלה, כי הוצאו ביום 28.4.04 וביום 21.5.04 וכל אחד מהם מתייחס לתקופה של כחודש קודם לתאריך הוצאתן.

במצב דברים זה, האישורים אינם מניחים את הדעת ואין בהם כדי להוכיח כדבעי טענת התובעת, כי נאסר עליה לשוב ארצה בתאריך המיועד בשל מצב רפואי. לאור הוראת סעיף 22 לפקודת הראיות, בית-המשפט סבר כי האישורים אשר הוגשו על-ידי התובעת אינם מהווים תעודה רפואית כדין.

ב- ת”א (שלום יר’) 3183/02 {טילמן דוד נ’ מלון הולידי אין קראון פלאזה, תק-של 2006(1), 16202 (2006)} קבע כב’ השופט כרמי מוסק כי לאור העובדה כי, חוות-הדעת של ד”ר מייקל קלאברז, מטעם התובע לא הוגשה בצירוף אישור של נציג קונסולרי או דיפלומטי של ישראל, הרי שעל-פי פקודת הראיות, אין היא יכולה להתקבל כראיה ועל-כן אין להציגה למומחה ד”ר פרנקל וכי יש להוציאה מתיק בית-המשפט.
ב- ת”פ (מחוזי יר’) 3150/02 {מדינת ישראל נ’ מהדי (בן סלים) עבדאללה, תק-מח 2004(1), 4080 (2004)} קבע כב’ השופט יהונתן עדיאל כי לעניין תוצאות CT, המסמך נחזה להיות תעודה רפואית. בנסיבות העניין, משעורך המסמך לא העיד והמסמך אינו בא בגדרם של סעיפים 20 ו- 22 לפקודת הראיות, לא ניתן לקבלו כראיה לאמיתות תוכנו.

ב- בש”א (מחוזי ת”א) 22928/03 {SUTTER FINANZIARIA S.P.A נ’ משמר יבוא והפצת ציוד טכני 1986 בע”מ, תק-מח 2004(1), 11719, 11720 (2004)} קבע כב’ השופט יהודה זפת כי דו”ח הבדיקה כתוב בשפה האיטלקית, לא הוצג תרגומו לשפה העברית, ולא נתקיימו בו תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 22 לפקודת הראיות.

4. צורת חוות-הדעת והגשתה (סעיפים 24 ו- 25 לפקודת הראיות)
סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“24. טפסים ותקנות
(א) חוות-דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר.
(ב) שר המשפטים רשאי, בתקנות, לקבוע דרך הגשתן של חוות-דעת, תעודת רופא או תעודת עובד הציבור ולהביא שינויים בטפסיהן.”

סעיף 25 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“25. דין תעודות לפי סימן זה כדין עדות בשבועה
(א) חוות-דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור שהוגשו כראיה לבית-המשפט – דינן כדין עדות בשבועה לעניין סעיף 117 לפקודת החוק הפלילי, 1936.
(ב) לצורך סעיף זה, דין חוות-דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל כדין חוות-דעת ותעודת רופא שנעשו בישראל.
(ג) כל חוות-דעת וכל תעודת רופא יכילו הצהרת המומחה או הרופא כי הוראות סעיף זה ידועות לו.”

סעיף 24 לפקודת הראיות, קובע כי חוות-דעת ותעודת רופא ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה לפקודה או בדומה להם ככל האפשר. עמידה בנוסח הבסיסי האמור הינה תנאי לקבילותה של התעודה {ת”א (ב”ש) 3086/98 בנק הפועלים לישראל בע”מ נ’ מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2000(1), 28808 (2000)}.

בהתאם להוראות סעיף 24 לפקודה נקבעו בתוספת הראשונה לפקודה “טפסים” לכל אחת מהתעודות הנדונות כאן וחובה לערוך את התעודות בנוסח זהה או דומה “ככל האפשר” לנוסח הטפסים האמורים. עמידה בנוסח הבסיסי האמור הינה תנאי לקבילותה של התעודה {י’ קדמי בספרו על הראיות חלק שני, 812; ע”פ (ת”א-יפו) 70671/04 אלוש אופיר נ’ פרקליטות מחוז המרכז, תק-מח 2005(2), 693 (2005)}.

עיון בתוספת הראשונה לפקודת הראיות מעלה מהם הפרטים שצריכים להיות בטופס תעודת רופא ומהם הפרטים שצריכים להיות בחוות-דעת של מומחה. מסתבר כי הרופא צריך לציין את שמו, מענו, מקום עבודתו, מספר רישיונו ופרטי השכלתו וניסיונו {ת”ק (תביעות קטנות רמ’) 36544-03-10 אלה ברק נ’ ד”ר רסיו טובי, תק-של 2010(3), 25989, 25990 (2010)}.

סעיף 25 לפקודה קובע כי כל חוות-דעת ותעודת רופא שהוגשו כראיה לבית-המשפט יכילו את הצהרת החתום עליהן שהוא יודע שחוות-הדעת, או התעודה הרפואית, יוגשו כראיה לבית-המשפט וכי דינן של אלה לעניין הוראת החוק הפלילי בדבר עדות שקר כדין עדות בשבועה בבית-המשפט.

החשיבות שבכך היא, שהחותם יודע את האחריות המוטלת עליו, באם המסמך כולל דברים שאינם אמת {רע”א 2750/94 ע’ עציוני ובניו בע”מ נ’ מוסא אלי, תק-על 94(2), 1836 (1994)}.

לא מדובר בפן טכני בלבד אלא מדובר בפן מהותי, ואם לא עשה כן המומחה לא ניתן להגיש המסמך כראיה לבית-המשפט, כפי שלא ניתן יהיה לדוגמה להגיש עדות של עד בתצהיר מבלי שיוזהר בנוסח האזהרה כנדרש, כיוון שאחרת אין כל משמעות לתצהיר {ת”א (ב”ש) 3086/98 בנק הפועלים לישראל בע”מ נ’ מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2000(1), 28808 (2000)}.

סעיף 25(א) לפקודת הראיות קובע שתעודת עובד ציבור שהוגשה דינה כדין עדות וסעיף 24 לפקודת הראיות מחייב הגשת תעודת עובד ציבור לפי הטופס הקבוע בתוספת הראשונה או בדומה לו ככל האפשר. מכאן, הרי שלאחר עיון בנוסח הטופס המצוי בתוספת כאמור מלמד כי בטפסים עצמם אין ויתור על נוסח האזהרה וההצהרה לאמור: “אני החתום מטה מעיד ומאשר בזה” ובסיום התעודה יירשם “תעודה זו ניתנה על-ידי לשם הגשתה כראיה לבית-משפט והריני מצהיר בזה כי ידוע לי היטב שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית-משפט, דין תעודה זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות בשבועה שנתתי בית-משפט”.

מן התוספת לפקודת הראיות נלמד כי תעודת עובד ציבור צריך שתכלול גם היא סיומת הזהה לתעודת רופא וחוות-דעת מומחה, לפיה יודע החותם כי דין התעודה כדין עדות בשבועה.

סעיף 25(ג) לפקודת הראיות קובע כי על חוות-הדעת לכלול הצהרת מומחה כי הוראות סעיף זה ידועות לו ולפרט את פרטי השכלתו וניסיונו של המומחה שכן זה אשר יוצר את ההבדל בין חוות-דעת שניתן להגישה כראיה לבית-המשפט לבין מכתב רגיל המתייחס להתכתבות שנערכה בין הצדדים.

יש לציין כי חוות-דעת אשר אינה ערוכה כדין על-פי האמור בסעיפים 24 ו- 25 לפקודת הראיות, אין לקבל את חוות-דעת כאמור במהלך המשפט {ראה למשל ת”א (שלום חי’) 13547/04 APPLE MARITIME LTD (על-ידי י. כספי קווי מטען בע”מ) נ’ חברת נמל חיפה בע”מ, תק-של 2006(3), 21674, 21676 (2006)}.

ב- ת”א (שלום חי’) 10292/99 {שם טוב ראובן נ’ סהר חברה ישראלית לביטוח בע”מ, תק-של 2004(2), 1617, 1624 (2004)} קבע כב’ השופט מנחם רניאל כי במקרה דנן הן “המלצות המדריך” של משרד החקלאות, והן “התחשיב” אינם קבילים כראיה בבית-המשפט.

לפיכך, קיבל בית-המשפט את טענת הנתבעות בקובעו כי לגבי התחשיב מדובר במסמך שאינו נושא תאריך, אינו חתום, אין זה ברור מי כתב אותו, מי ערך אותו ואם הוזהר לגבי אמיתות האמור בו.

עוד נקבע כי בתחשיב כלולים עניינים שבמומחיות מבלי שהובאה כל חוות-דעת של מומחה להוכחת העניינים שבמומחיות. בנוסף, התובע לא הצהיר בתצהירו כי הוא עשה את החישובים האלה אלא שהוא צירף את התחשיב לתצהיר על דרך הסתם.

ב- ת”א (שלום טב’) 1883-11-07 {אברהם סולימני נ’ ש.ה.ט. אחזקות בע”מ, תק-של 2011(1), 41355 (2011)} קבעה כב’ השופטת רים נדאף כי מקריאת חוות-הדעת עולה כי היא אינה מנומקת או מפורטת דיה כדי שבית-המשפט יוכל לבסס עליה מסקנות, כך למשל צויין שיש נזילות ושגוף הבריכה סדוק, אולם לא מפורטות הסיבות שיכולות לגרום לאותו סדק, או התייחסות לשאלה אם מדובר בפגם בייצור, שהבריכה סופקה במצב זה, או שמא הסדק נגרם מגורמים אחרים, לאחר שהבריכה היתה ברשות ובשימוש התובעים.

מנגד, מונחת בפני בית-המשפט חוות-הדעת המנומקת של המומחה מטעם הנתבעים שערוכה בהתאם, מסבירה ומפרטת את הסיבה לליקויים שהיו.

ב- ת”א (שלום ת”א) 96667-99 {מורד חלקי חילוף בע”מ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ, תק-של 2010(4), 72672, 72679 (2010)} קבע כב’ השופט מיכאל תמיר כי חוות-הדעת איננה כוללת פירוט כלשהו לגבי נסיונו המקצועי של המומחה, ומכאן שהיא אינה ערוכה כנדרש בסעיף 24 לפקודת הראיות.

ב- ת”א (שלום חי’) 3717-05-09 {רמי דקה נ’ אייר פרדייב בע”מ, תק-של 2010(4), 8590 (2010)} קבע כב’ השופט רמזי חדיד כי כפי שהודיעה בא-כוח הנתבעת עצמה אי-בדיקת התובע על-ידי המומחה מטעמו לצורך הגשת חוות-דעתו, אינו עניין למשקלה של חוות-הדעת.

לפיכך, גם באם המומחה מטעם התובע לא בדק אותו טרם מתן חוות-דעתו אין בכך כדי למנוע הגשת חוות-הדעת לתיק בית-המשפט.

ויודגש, הן על-פי סעיף 24 לפקודת הראיות, הן על-פי הטופס להגשת חוות-דעת בהקשר והן בהתאם לתקנה 127 לתקסד”א לא נקבעה חובה על מומחה רפואי לבדוק את מי שבעניינו ניתנה חוות-הדעת.

ב- ת”א (שלום חי’) 154-10-09 {הראל חברה לביטוח בע”מ נ’ שרון גרינברג, תק-של 2010(3), 45776 (2010)} קבע כב’ השופט יחיאל ליפשיץ כי דו”ח המוסד לביטוח לאומי שצורף על-ידי המשיב אינו ממלא אחר דרישת הדין, אין הוא ערוך בהתאם לסעיף 24 לפקודת הראיות ואינו מהווה “תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה” כאמור בתקנה 127 לתקסד”א.

ב- ת”א (שלום חי’) 3578-02-09 {ליתם הנדסה בע”מ נ’ באירס אחזקות והשקעות 2000 בע”מ, תק-של 2010(2), 74712 (2010)} קבעה כב’ השופטת תמר נאות פרי כי מעיון בנספח “ד” לתצהיר עולה כי המסמך אינו עונה על דרישות סעיף 24 לפקודת הראיות, לרבות לאור העובדה שהוא אינו מכיל את ההצהרה – שהינה חלק מהותי מחוות-הדעת, לפיה החתום על חוות-הדעת מצהיר כי יודע שחוות-הדעת או התעודה יוגשו כראיה לבית-המשפט וכי דינה כדין עדות בשבועה בבית-המשפט. ללא החלק ההצהרתי אין המסמך קביל כראיה.

ב- ת”צ (מחוזי חי’) 4535-10-09 {ד”ר בוריס לזרב נ’ בית יצחק-משק יצחק אזרד בע”מ, תק-מח 2010(2), 2783 (2010)} קבע כב’ השופט יגאל גריל כי לא ניתן לראות בתצהירים כחוות-דעת מומחה, שכן הם אינם עונים מן הבחינה הצורנית על האופן בו יש לערוך חוות-דעת.
כלומר, לא מצויינים בתצהירים פרטי השכלתו של המבקש, ניסיונו, מקום עבודתו, וכן לא מופיעה ההצהרה בנוסח הקבוע בתוספת הראשונה לפקודת הראיות, או בנוסח הדומה לו, כדרישת סעיף 25(ג) לפקודת הראיות.

ב- ת”א (שלום רמ’) 1896-08 {אלבל מלש נ’ יעקובוב יוסף, תק-של 2009(3), 38335 (2009)} קבעה כב’ השופטת אסתר נחליאלי חיאט כי חוות-הדעת המוגשת על-ידי התובע, כך לפי התקנה, תיערך בהתאם לפי סעיף 24 לפקודת הראיות ודו”ח המוסד לביטוח לאומי אינו ממלא אחר דרישת הדין ואינו מהווה “תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה” כאמור בתקנה 127 לתקסד”א ומשכך בהיעדר הסכמה של הנתבע יש לדחות את בקשת התובע להשתמש בקביעת המוסד לביטוח לאומי כחוות-דעת מטעמו.

תעודת רופא מתייחסת לממצאי בדיקה בלבד, ללא מסקנות בדבר נכות רפואית, מסקנות שהם בגדר מומחיות רפואית. מסקנות בדבר נכות רפואית יכולות להיכלל רק במסגרת חוות-דעת של מומחה.

אם מדובר ב”תעודת רופא” הרי שיש להשמיט ממנו את המסקנות בדבר נכות רפואית ולהותיר בו רק את ממצאי הבדיקות. אם מדובר בחוות-דעת של מומחה, על המסמך להיות ערוך בדיוק על-פי נוסח הטופס לעניין חוות-דעת של מומחה לפי התוספת הראשונה לפקודת הראיות, לרבות כותרת המסמך.

ב- ת”א (שלום רמ’) 34750-02-10 {רחל גפן נ’ עיריית מודיעין, תק-של 2010(4), 131462 (2010)} קבעה כב’ השופטת עדנה יוסף-קוזין כי במסמך אשר צורף על-ידי התובעת לתביעתה, מעבר לקביעת הממצאים, נכללות בו קביעות בדבר נכות רפואית צמיתה שאינן בבחינת בדיקה או רשימת ממצאים. קביעות אלה מוציאות את המסמך מהסיווג של תעודת רופא.
קביעות אלה יכולות להיכלל רק במסגרת חוות-דעת של מומחה ועל זאת להיות ערוכה על-פי הטופס לעניין חוות-דעת של מומחה לפי התוספת הראשונה לפקודת הראיות, לרבות כותרת המסמך.

מקור המאמר – abc-israel.it