חוות-דעת גרפולוגית – פקודת השטרות

1. שלוש דרכים להוכחת אמיתות החתימה
ב- ע”א 5293/90 {בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים בע”מ ואח’, פ”ד מז(3), 240 (1993)} עמד כב’ השופט מ’ שמגר על שלוש דרכי הוכחה מקובלות לשם עמידה בנטל השכנוע להראות כי החתימה על השטר הינה אמיתית ואותנטית.

קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני:

האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה.

השניה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן.

השלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון.

המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור.

על-אף האמור לעיל, בית-המשפט, בבואו לבדוק את אמיתות החתימה, לא מוגבל לדרכי ההוכחה שלעיל. על בית-המשפט לקבוע את ממצאיו, ככל שניתן הדבר, על-פי מכלול הראיות שהובאו בפניו, כשמהימנות הראיות ומשקלן הראייתי נתונים לשיקול-דעתו.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 185797/02 {בנק פועלי אגודת ישראל בע”מ נ’ א.ד. ליין חשמל בע”מ, תק-של 2007(3), 2538 (2007)} קבע בית-המשפט כי הבנק-התובע, לא הצליח להרים את נטל השכנוע ולהוכיח את חתימתו של מנהל הנתבע שכן, “הבנק לא הביא עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימת מנהל הנתבעת על גבי השיקים או לחתימת אדם אחר המורשה מטעמו. חסרונו של עד ראיה, שהיה בכוחו לאשר כי מנהל הנתבעת או אדם אחר המורשה מטעמו חתמו על השיקים, נזקף לחובת הבנק”. זאת ועוד. “קריאת עדותו של מר וייס, המצהיר היחיד מטעם הבנק, מעלה, כי מר וייס לא ראה את מנהל הנתבעת (או מי מטעמו) חותם על גבי השיקים. כל שידע מר וייס לספר בחקירתו בבית-המשפט… הוא כי קיבל את השיקים ממר יעקב, מנהל הנפרעת”.

ב- ת”א (נצ’) 5662/01 {חמדאן קאסם נ’ זועבי פלאח, תק-של 2003(2), 14336 (2003)} קבע בית-המשפט כי התובע עמד בנטל שהוטל עליו, להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע. למסקנה זו הגיע בית-המשפט לאחר שקיבל את עדותו של עורך-הדין שערך את שטר החוב בכתב-ידו, שהעיד ברורות כי הנתבע חתם על השטר בפניו. יחד-עם-זאת, בין יתר השיקולים של בית-המשפט עמד השיקול כי הנתבע “לא יכל לזהות בוודאות אלו מבין החתימות שהוצגו לו הינן חתימותיו, כאשר טבעו של זיוף, שהוא נחזה זהה לחתימת אמת”.

2. חוות-דעת גרפולוג
ב- ת”א (ת”א-יפו) 16636/04 {בנק פועלי אגודת ישראל בע”מ נ’ לייכטמן דוד, תק-של 2005(4), 1917 (2005)} קבע בית-המשפט כי “בנקים הם ‘תובעים סיטונאיים’ על-פי שיקים שחוללו, לרבות מול נתבעים הטוענים שחתימתם זוייפה. ממילא בנקים הם ‘צרכנים סיטונאיים’ – בכוח של חוות-דעת מומחים בתחום של זיהוי חתימות וכתבי-יד, וניתן להניח כי ביכולתם להשיג חוות-דעת כאלה בעלות נמוכה יחסית. קיימים שיקולי מדיניות המצדדים בהטלת הסיכון בגין חתימות מזוייפות על בנקים {ש’ לרנר דיני שטרות (לשכת עוה”ד-1999) 453}. מכל מקום, לאור האמור – אין טעם טוב שלא למצות עמם את המשמעות של אי-עמידתם בנטל להוכיח חתימה אותנטית בדיעבד, משהיא מוכחשת על-ידי הנתבע. לפיכך, מחדל מלהוכיח את האותנטיות של חתימת הנתבע על השטר – פועל לחובתו של הבנק התובע”.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 185797/02 {בנק פועלי אגודת ישראל בע”מ נ’ א.ד. ליין חשמל בע”מ, תק-של 2007(3), 2538 (2007)} קבע בית-המשפט כי בנוסף ל”מחדלים” נוספים “הבנק לא הגיש חוות-דעת של מומחה לזיהוי כתבי-יד, על-אף האפשרות שחוות-הדעת יכלה להכריע (באופן כזה או אחר) את המחלוקת שניטשה בין הצדדים לגבי אמיתות חתימות מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים.” ו- “משלא הגיש התובע חוות-דעת של מומחה לזיהוי כתבי-יד, אין לו אלא להלין על עצמו. אל לו לצפות שבית-המשפט יעשה את מלאכתו”.

ב- ע”א 5293/90 {בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים בע”מ ואח’, פ”ד מז(3), 240 (1993)} קבע בית-המשפט לעניין חוות-דעת מומחה לזיהוי כתבי-יד:

“בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו כי בית-המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים “ידע והתמצאות מדעיים או טכניים” {ד”נ 20/85 בחרי ואח’ נ’ פלדון ואח’, פ”ד לט(4), 463, 465 (1985)}, ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי-יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי “הגיע לדרגת מדע שימושי ממש…” {ע”פ 352/71 טל נ’ מדינת ישראל, פ”ד כו(2), 107, 112 (1972)}, ולכן מותר ולעיתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג על-מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה.

מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית-המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל (אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק… . בית-המשפט הוא גם זה המחליט אם – בנסיבות העניין – חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית-המשפט להיזקק לעדות כזו… ובית-המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו.” {פסקה 16 לפסק-הדין}

ב- ת”א (שלום-חי’) 12754/02 {בנק לאומי למשכנתאות בע”מ נ’ בן חמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} דחה כב’ השופט א’ טובי תביעה שהגיש בנק נגד נתבע מן הטעם שהבנק לא הרים את נטל השכנוע להראות כי החתימה על מסמכי ההלוואה הינה חתימת הנתבע. וכדבריו:

“נכון הוא שאין מוטלת חובה על התובע להגיש חוות-דעת כאמור (הכוונה לחוות-דעת מומחה לזיהוי כתבי-יד – הערת המחברת). יחד-עם-זאת, לנוכח דלות יתר ראיות התביעה בנוגע לאמיתות חתימתו של הנתבע תמוהה בחירתו של התובע שלא לעשות כן.”

ובהמשך:

“סיכומו של דבר, התובע לא הגיש חוות-דעת גרפולוגית לביסוס טענתו כי מדובר בחתימת הנתבע. כמו-כן נמנע מלהעיד את פקיד הבנק בפניו חתם הנתבע, על-פי הנטען, את החתימה שבמחלוקת. השוואת החתימה עם חתימות אחרות שלא הוכחשו על-ידי הנתבע אינה מובילה למסקנה חד-משמעית בנוגע לאמיתות החתימה. בנסיבות אלה, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולכן דין התביעה כנגד הנתבע להידחות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 60832/04 {בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ נ’ זוהר (ארזי) לאה, תק-של 2006(3), 25832, 25837 (2006)} קבע בית-המשפט כי “ניתן להוכיח חתימתו של אדם על שטר שלא על-פי מומחה אלא בראיות אחרות, כגון עד שבפניו חתם אותו אדם. ראיות כאלה לא היו במקרה דנן. עדותה של פקידת הבנק, שהעידה מטעם התובע, באה להסביר את הנוהל בו מאשר הבנק את החריגה ממסגרת האשראי ולהראות, כי נוהל זה נשמר גם ביחס לשיק המדובר וכי השיק נבדק באופן מקובל לחלוטין, גם מהבחינה הטכנית של בדיקת החתימה על-ידי השוואתה לדוגמאות החתימה בסניף וגם מבחינת החריגה ממסגרת האשראי בחשבון. אף אם הייתי מקבל עדות זו כתומכת בטענת הבנק שלא התרשל, אין בעדות זו כדי להוכיח דבר לגבי אמיתות החתימה או זיופה”.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 75959/04 {די.אי.אס. קונטו בע”מ נ’ מרידור לימור, תק-של 2006(3), 10978, 10980 (2006)} קבע בית-המשפט כי “התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח את חתימת הנתבעת על ארבעת השיקים. לא – יד ולא הוגשה עדות של אדם המכיר את חתימת הנתבעת. יצויין, שהשוואה בלתי-מקצועית בין שני השיקים המקוריים שהוגשו (ת/1 ו-ת/2) מעלה, שיש הבדלים מהותיים בין שתי החתימות… לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה”.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 50669/01 {כדורי דותן נ’ עובדיה יעקב, תק-של 2004(2), 1339 (2004)} עסק בית-המשפט בשאלה האם סירובו של הנתבע להיבדק על-ידי גרפולוג יכול לשמש לחובתו. כב’ השופטת אביגיל כהן קבעה, כי אין בסירובו של הנתבע כדי לשמש לחובתו. כדבריה:

“במקרה דנן, נטל ההוכחה הוא כאמור על התובע.

הנתבע יכול לשתף פעולה עם התובע וללכת לבדיקת גרפולוגית, אך אין עליו חובה שבדין לעשות כן.

אומנם, בתצהיר העדות הראשית (סעיף 15 לתצהיר) ציין הנתבע כי אין לו התנגדות שהשיק המקורי יבדק באמצעות הגרפולוג.

ואף לאחר תום הליכי קדם-המשפט ובטרם התקיימה ישיבת ההוכחות, הוגשה בקשה בהסכמה למינוי גרפולוג מטעם בית-המשפט וכך גם עשיתי.

אלא, שהנתבע חזר בו מהסכמתו, והחליט שלא להיבדק על-ידי גרפולוג וזאת מבלי שהודיע על-כך כלל לגרפולוג.

אין ספק שהנתבע לא נהג בנימוס כלפי הגרפולוג אשר טרח והתחיל לבצע את עבודתו, קיבל את השיק המקורי מבא-כוח התובע, ואף קיבל תשלום מבא-כוח התובע, ואילו בא-כוח הנתבע אף לא טרח להשיב לגרפולוג על מכתבו, אך אין בחוסר נימוס זה כדי להוות ראיה לחובתו של הנתבע.

ודי בכך שהנתבע הוא זה שישא בשכר הראוי שמגיע לגרפולוג על הטרחה אשר ביצע בפועל.

בית-המשפט במקרה דנן, לא החליט על מינוי גרפולוג בניגוד להסכמת צדדים או שלא בהסכמת צד מסויים, אלא החלטה למינוי גרפולוג ניתנה לאחר שהסתיימו ישיבות קדם המשפט וביוזמת בא-כוח התובע ולאחר שנאמר כי קיימת הסכמת הצדדים לכך.

אך ללא הסכמה בפועל לביצוע הבדיקה, לא מצאתי לנכון לחייב מינוי גרפולוג במקרה דנן.

הנתבע סבור ובצדק, כי סך הראיות במקרה דנן פועל לחיזוק גרסתו ולפיכך מדוע שילך לגרפולוג, ישלם את הוצאותיו, ואף קיים סיכון מסויים שהגרפולוג יטעה?

ועל-כן, אינו מתנדב ללכת לגרפולוג.

גישתו היא גישה בהחלט מתקבלת על הדעת, ולאור מכלול הנסיבות הקשורות בתיק זה, אכן לא היה כל מקום לחייבו ללכת לגרפולוג כאשר כלל הראיות מעידות לטובתו.” {פסקה 6ב לפסק-הדין}

ב- ת”א (ת”א-יפו) 58861/99 {הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ נ’ סייברדיין אפיקים פיננסיים בע”מ – (ניתן פסק-דין) ואח’, תק-של 2002(4), 4138 (2002)} קבע כב’ השופט אטדגי יונה כי “כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר” {ראה גם ע”א 268/56 נוי ואח’ נ’ עיריית חדרה ואח’, פ”ד יב(1), 353 (1958)}.

אין ספק, כי כדי לבדוק את אמיתותה של החתימה, על בית-המשפט להעביר את הדיון בבקשת הרשות להתגונן לדיון בפסים רגילים, שכן בדיון בבקשת רשות להתגונן נשאלת השאלה האם יש למבקש הגנה ולו בדוחק, ואין נכנסים לעובי הקורה ביחסים בין הצדדים.

זאת ועוד. בפרשת הבנק הבינלאומי שלעיל נקבע כי “לבית-המשפט בעניין זה אין כלים משלו להגיע למסקנה נכונה, ולדעתו בנדון אין יתרון על כל דעה אחרת של “אדם מהשוק”. למרות זאת, עיינתי בחתימות ובדקתי את הסימנים שנתנו הצדדים, וכל שאוכל לומר הוא, כי ישנם קווים משותפים לחתימות שבמחלוקת ולחתימות המאומתות, כפי שיש קווים מבדילים לשתי הקבוצות. במילים אחרות, למיטב שיפוטי הלא מקצועי בנדון: החתימות דומות, אך לא זהות” {ההדגשות אינן במקור}.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *