חוות-דעת מומחה והתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו של בית-משפט קמא

ככלל, הנטיה היא שלא לסטות מחוות-דעתו של מומחה מטעם בית-המשפט, בהיעדר טעות בולטת.

משממנה בית-המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית-משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית-המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא-אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית-המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול-דעתו של בית-המשפט. אך כאמור לא ייטה בית-המשפט לסטות מחוות-דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן {ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ”ד נו(2), 936, 949 (2002); ע”א 821/88 א’ לוי קבלני בניין בע”מ נ’ שמי את סמי חמוד, פ”ד מד(2), 771, 779 (1990); ע”א 558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, פ”ד נב(4), 563 (1998); ת”א (שלום חי’) 24445-06 גדי הרמן נ’ שיכון ופיתוח בע”מ, תק-של 2009(1), 8527 (2009)}.

בהיעדר חקירה למומחה ובהיעדר סתירה לחוות-דעת המומחה, בית-המשפט לא יראה לנכון לסטות מחוות-דעתו של המומחה, וחוות-דעתו תשמש כנקודת מוצא לגבי עצם קיומו של הפגם/אי-ההתאמה ועלות תיקונו, למעט באותן נקודות בהן המסקנה אליה הגיע המומחה אינה מעוגנת משפטית או אינה סבירה.

אם כן, רואים אנו כי חוות-דעת מומחה נהנית ממעמד מיוחד, עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך-כלל את מסכת העובדות הרלוונטית ואת המסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה.

הערכאה הדיונית רשאית להעדיף את חוות-דעת המומחה שמינתה על פני חוות-דעת מומחי הצדדים, ולהיפך, והמדובר הוא בקביעה עובדתית שנוהגה של ערכאת הערעור להתערב בה היא מצומצמת {ע”א (מחוזי ת”א) 3811/07 א.פ.י. נתיב פיתוח בע”מ נ’ בן מנחם ברוך, תק-מח 2009(4), 8371, 8374 (2009)}.

מינוי מטעם בית-המשפט של מומחה הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה כאמור, אין הצדדים צריכים ויכולים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים ובכך שכרם. גם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת שכן בפני בית-המשפט מצויה חוות-הדעת של מי שמונה על-ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון ובית-המשפט, הוא הפוסק בעניין כוחה של חוות-דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על ידיו של האמור בחוות-הדעת.

לא למותר להוסיף כי בנסיבות כאלה גם מצומצמת יכולת ההתערבות של בית-המשפט שלערעור בפסק-דינה של הערכאה הראשונה {ע”א 402/85 מרקוביץ נ’ עיריית ראשון-לציון, פ”ד מא(1), 133 (1987)}.

כך בשאלת החבות, וכך גם בשאלת היקף הנזק ושיעור הפיצוי אשר נקבעו על-ידי בית-משפט קמא. הכלל גם כאן הוא כי בית-המשפט של ערעור לא ימיר את הערכותיה של הערכאה הדיונית בהערכתו-שלו, אלא-אם-כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי-סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק.

לסיכום, ההלכה היא שהביקורת של בית-משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים {ע”א (מחוזי ת”א) 3164/05 בורשטיין פנחס נ’ דניה סיבוס חברה לבניין בע”מ, תק-מח 2009(1), 9712, 9715 (2009)}.

יחד-עם-זאת, ישנם חריגים וכדי שערכאת הערעור תתערב בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים {ע”פ 9352/99 יומטוביאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(4), 632 (2000)} ורק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים {ע”א 5118/92 חב’ אלטריפי נ’ סלאיימה, פ”ד נ(5), 407 (1997)}.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *