תקנה 134 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“134. חוות-דעת מומחה שמינה בית-המשפט (176)
(א) מומחה שמינהו בית-המשפט או הרשם יגיש לו את חוות-דעתו תוך שלושים ימים מיום מינויו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.
(ב) חוות-הדעת תוגש במספר עותקים שיורה בית-המשפט או הרשם ובית-המשפט ימציא אותם לבעלי הדין.
(ג) בעל דין רשאי לבקש בכתב, באמצעות בית-המשפט, הבהרות מהמומחה על חוות-דעתו.”
תקנה 134 לתקסד”א קובעת, כי מומחה שמינהו בית-המשפט או הרשם יגיש לו את חוות-דעתו תוך שלושים ימים מיום מינויו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת. חוות-הדעת תוגש במספר עותקים שיורה בית-המשפט או הרשם ובית-המשפט ימציא אותם לבעלי הדין. בעל דין רשאי לבקש בכתב, באמצעות בית-המשפט, הבהרות מהמומחה על חוות-דעתו.
חוות-דעת של מומחה אינה בבחינת אורים ותומים. גם מומחה מוסכם על-ידי בעלי הדין עשוי לטעות. לפיכך, בא הדין וקובע כי בעל דין שדעתו אינה נוחה מחוות-דעתו של מומחה רשאי לבקש ממנו, באמצעות בית-המשפט, הבהרות לחוות-הדעת {ראה תקנה 134(ג) לתקסד”א}.
יתירה מזאת, בעל הדין רשאי גם לחקור את המומחה. בעניינים בהם בעל הדין לא הציג למומחה שאלות הבהרה ואף לא ביקש לחקור את המומחה – ניתן לראותו כמי שהסכים עם המומחה בעניינים אלה {ע”א 4445/90 עמיגור ניהול נכסים בע”מ נ’ יצחק מאיוסט ואח’, תק-על 94(2), 674 (1994)}.
כפי שראינו בחיבור זה, מינויו של מומחה מטעם בית-המשפט המוסכם על הצדדים הוא נוהג רצוי, שיש לעודדו. כפועל יוצא ממיניו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים ובכך שכרם.
הצדדים רשאים לחקור את העד המומחה והם אף רשאים לדרוש מן המומחה הבהרות בכתב. עקב ההגבלה על יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת ממילא יכולתם לשכנע את בית-המשפט בטעותו של המומחה והיא מתמקדת בעיקר בטענות עיוניות לגבי נכונות מסקנותיו. טענות אלו חייבות למצוא ביטויין בחקירתו של העד, כי זו שיטת המבחן של הרציונליות של מסקנותיו {ע”א 323/85 מדינת ישראל נ’ מזרחי, פ”ד לט(4), 185, 189 (1985); ת”א 7927/01 מיוסט יהושע נ’ עמודי-עד דיור מעולה (שותפות רשומה), פדאור 05(21), 743 (2005); בש”א 4674/04 עינב משה נ’ צעירי אברהם וחמדה, פדאור 05(15), 544 (2005)}.
נבהיר כי שאלות הבהרה והתשובות עליהם, הינן חלק בלתי-נפרד מחוות-הדעת, וככאלה רשאי בית-המשפט לסמוך עליהן {ע”א 402/85 רחל מרקוביץ נ’ עיריית ראשון לציון, פ”ד מא(1), 133, 139 (1987)}.
דוגמה לצמצום זכות החקירה שכנגד ולשימוש בפרקטיקה של הצגת שאלות הבהרה בכתב במקום חקירה שכנגד בעל-פה הוא ההסדר שהתגבש בבתי-הדין לעבודה לגבי “מומחה-יועץ רפואי” שחוות-דעתו הרפואית הוגשה כראיה לבית-הדין לעבודה {ראה רע”א 3202/03 מדינת ישראל נ’ חגי יוסף, פ”ד נח(3), 541 (2004) כפי שיפורט להלן}.
הפרקטיקה שהתפתחה בבתי-הדין לעבודה, היא למנות במקרה הצורך “מומחה-יועץ רפואי” על-מנת לקבל חוות-דעת רפואית בתחום מומחיותו. בהחלטת המינוי מפרט בית-הדין לעבודה את המסמכים שיועברו לעיון המומחה ואת השאלות שיוצבו לפניו.
לבעלי הדין ניתנת הזדמנות להתייחס לשאלות שבית-הדין לעבודה עומד להציג למומחה, טרם העברתם לידיו. בעל דין רשאי להתנגד לשאלה או לניסוח, ואף להציע שאלות משלו שיוצגו למומחה.
פן נוסף בפרקטיקה הנוהגת בבתי-הדין לעבודה בקשר למומחה רפואי המתמנה על-ידי בית-הדין, אשר פותח ושוכלל, הוא הצגת “שאלות הבהרה” בקשר לחוות-הדעת של המומחה.
בפרקטיקה שהתפתחה בבתי-הדין לעבודה – שאלות ההבהרה של הצדדים מוגשות לבית-הדין לעבודה, וזה מכריע אם להתיר את הגשתן למומחה. היתר כזה ניתן כל אימת שהשאלה היא רלבנטית ומכוונת להבהיר את חוות-הדעת או להשלימה ואין היא מהשאלות הבאות לבחון את מידת מומחיותו של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו {בג”צ 1199/92 אסתר לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
כאמור, “מומחה-יועץ רפואי” לא יוזמן לבית-הדין לעבודה להשיב על שאלות המתייחסות לחוות-דעתו, אלא אם בית-הדין לעבודה החליט כך מטעמים מיוחדים שירשמו.
לעניות דעתנו, הפרקטיקה בקשר למומחה רפואי המתמנה על-ידי בית-הדין לעבודה, כפי שתוארה לעיל, כוללת “חישוקים” רבים הבאים להגן על זכויות בעלי הדין, תורמת לשמירת מהימנות, מיומנות ואובייקטיביות של חוות-דעת המומחה וגורעת במידה רבה מן הצורך בחקירתו הנגדית.
מן האמור לעיל, נובע כי אין למי מבעלי הדין “זכות מוקנית” לחקירה נגדית של המומחה, לא מן הדין ואף לא לפי כללי הצדק הטבעי {ראה גם א’ ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים, 595}.
מומחים-יועצים רפואיים מתמנים בערכאות בית-הדין לעבודה, מכוח הנחיות נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, שהן בבחינת “תקנות שופטים”. על-פי ההנחיות הדיוניות, שלפיהן נוהגים בתי-הדין לעבודה, מומחה-יועץ שנתמנה הינו בעל מעמד מיוחד.
מומחה-יועץ אינו עד וחוות-דעתו אינה בגדר עדות “לטובת” אחד הצדדים. לבעלי הדין אין זכות קנויה לחוקרו בחקירת שתי-וערב, ובית-הדין לעבודה איננו נענה לדרישה לזמנו לחקירה כזאת אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.
גם הצגת שאלות הבהרה בכתב למומחה נעשית באמצעות בית-הדין לעבודה וכפופה לביקורתו. להלכה ולמעשה מומחה-יועץ רפואי הוא נאמנו של בית-הדין לעבודה, שלעניין ההכרעה בשאלה הרפואית מייחס לחוות-דעתו חשיבות רבה מאוד.
מכאן מתחייב, כי מינוי כמומחה-יועץ רפואי מטיל על הרופא המתמנה תפקיד ציבורי בעל אופי מעין-שיפוטי {דברי כב’ השופט א’ מצא ב- בג”צ 2874/93 קופטי כמאל נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מח(2), 673 (1994)}.
התעודה וחוות-הדעת מוגשות כראיה ללא צורך בעד “מגיש” או “מאמת”. יחד-עם-זאת, עושה התעודה וחוות-הדעת נחשב כ”עד” שעדותו בחקירה הראשית נמסרת בתעודה או בחוות-הדעת. התעודה או חוות-הדעת נחשבות כראיה לכאורה לאמיתות תכנן, ורואים אותן כמשקפות את עדות עושה התעודה בחקירתו הראשית אילו נקרא להעיד {רע”א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע”מ נ’ אלוני רחמים, פ”ד נא(2), 574 (1997)}.
חוות-דעת מומחה איננה מסמך מהותי אותו יש לצרף לכתבי הטענות. זהו חלק מהחומר הראייתי. המועד והאופן להגשת חוות-דעת מומחה נקבע בתקנה 129 לתקסד”א ובתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), התשט”ו-1954.
תקנה 129 לתקסד”א קובעת כי אם רצה בעל דין להביא עדות בעניין שבמומחיות, שאינו עניין שברפואה, לביסוס טענה מטענותיו, יגיש לבית-המשפט חוות-דעת של מומחה לאותו עניין במועדים ובמספר עותקים כפי שנקבע לכך בתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), התשט”ו-1954.
מטרת ההסדר שנקבע בתקנות 2 ו- 3 לתקנות סדר הדין (עדות מומחים) הינה, שחוות-הדעת הנגדיות של המומחים תימצאנה בידי שני הצדדים לפני שהמומחים ייחקרו על חוות-הדעת שמסרו. בנסיבות שבהן סובר בית-המשפט “שהדבר יועיל לעשיית משפט צדק” כאמור בתקנה 4 לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), רשאי הוא להרשות סטיה מההסדר הקבוע בהן {ע”א 4200/92 מעלוף נ’ מעלוף, פ”ד מז(3), 780 (1993)}.
על-פי תקנה 2 לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), תוגש חוות-דעת {למעט בהליך בקשה ותביעה בדיון מקוצר} לבית-המשפט ותימסר לבעלי הדין היריבים לא יאוחר מ- 20 יום לפני היום שנקבע לשמיעת ראיות. ב- רע”א 7431/96 {יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע”מ נ’ אלוני רחמים, פ”ד נא(2), 574 (1997)} נקבע כי מועד זה הוא בבחינת גזירה שאין לעמוד בה, כאשר לפי תקנה 3 תוגש חוות-דעת נוגדת תוך 10 ימים מהיום שנמסרה לבעל דין חוות-הדעת הראשונה וכל זאת בתוך 20 יום לפני המועד הקבוע להוכחות. לפיכך, רק טבעי הוא שבית-המשפט, על-פי סמכותו, קובע סדר שונה בהתוותו את מהלך המשפט במסגרת קדם המשפט.
לחוות-הדעת יצורפו העותקים כמספר השופטים היושבים בדין וכמספר בעלי הדין היריבים.
על-פי תקנה 5 לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), כל אימת שמותר לצרף תצהיר להודעה על בקשה בדרך המרצה או לכתב בקשה אחר, מותר לצרף להם חוות-דעת. על-פי תקנה 6 לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים), מותר לצרף חוות-דעת לכתב תביעה בדיון מקוצר במשפט אזרחי {את תקנות 5 ו- 6 לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים) יש לקרוא בהתאמה לשינויים שחלו בתקנות סדר הדין האזרחי; ראה גם י’ קדמי על הראיות (חלק ראשון) 494}.
ב- ת”א (שלום חי’) 1587-08 {מחמוד חסן אגבאריה נ’ מדינת ישראל, תק-של 2010(4), 84541 (2010)} קבעה כב’ השופטת אריקה פריאל כי מקובל עליה כי קיים קושי לעמוד במועד הנקוב, ולו בשל הזמן שנדרש לקבלת חומר רפואי ותיאום בדיקת תובע.
יחד-עם-זאת, עיכוב במתן חוות-דעת רפואית במשך קרוב לשנתיים בלתי-סבירה בעליל, לא כל שכן לאחר שבמספר החלטות התריע בית-המשפט בפני המומחה מפני העיכוב ואף הציב מועד לקבלת חוות-הדעת.
עוד נקבע כי אם לא תתקבל חוות-הדעת תוך המועד שנקבע ישקול בית-המשפט פסילת המומחה תוך חיובו בהשבת שכר-הטרחה ששולם לו זה מכבר.
המושג של שאלות הבהרה נועד למנוע ולחסוך, ככל האפשר, חקירות מיותרות בבית-המשפט, כאשר ניתן לקבל הבהרה מראש לחוות-דעת המומחה. לפיכך, בתי-המשפט נוטים לאפשר משלוח שאלות הבהרה.
“שאלות הבהרה” כשמן כן הן. הן מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות-הדעת. כך, למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים, ללא שיציין או יפרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק – יש מקום לבקשו להבהיר על-סמך מה קבע מה שקבע. ובדומה לזה, קביעות שבחוות-הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על-ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה.
“חקירה” של המומחה, לעומת זאת, מיועדת לחקרו גם, למשל, על מידת האובייקטיביות שלו, או קשריו עם מי מהצדדים. היא מיועדת גם להוכחת חוסר מיומנותו או מהימנותו, וכן להצגת עובדות בפניו וחקירתו בעניינים אחרים, אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו {ע”א 107/88 שירלי כהן רז נ’ פרידה לאף ואח’, פ”ד מד(1), 857 (1990)}.
על שאלות ההבהרה להיות רלוונטיות ונובעות מחוות-הדעת, זאת להבדיל מחקירת המומחה, אל להן להיות טורדניות ואין לנסות באמצעותן לקעקע חוות-דעת המומחה, לרבות בחינת מידת מומחיותו של המומחה ומהימנותו {בש”א (י-ם) 4215/07 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ אסתר גודניאן, תק-מח 2007(1), 4386 (2007)}.
שאלות “הבהרה” שמטרתן בחינת מומחיותו של המומחה פסולות בתור שכאלה. כמו כן, לא תותרנה שאלות הבהרה שהינן בעלות אופי קנטרני, טורדני או שמטרתן “שיג-ושיח” וניגוח חוות-הדעת המומחה, למרות שניתן לעשות כן במסגרת חקירת המומחה בבית-המשפט.
ניתן להציג למומחה במסגרת שאלות הבהרה כל שאלה שיש בה כדי להבהיר את האמור בחוות-הדעת, בבחינת השלמה לחוות-הדעת, ובלבד שהשאלות שתוצגנה נוגעות לחלק מהותי של חוות-הדעת ונובעות ממנה {בש”א (מחוזי ת”א) 15693/09 המרכז לבריאות העין בע”מ נ’ אייל פריגת, תק-מח 2009(3), 12701 (2009)}.
מטרתן של שאלות ההבהרה הינה להבהיר סתומות בחוות-דעת המומחה, להסביר סתירה שבה, לסילוק דו-משמעויות בהבנה ולפרש מסקנות שלא פורשו די צרכן {ת”א (י-ם) 939/94 סמיר עודה נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 96(1), 1108 (1996)}.
ההלכה בנוגע להיקפן של שאלות ההבהרה אינה ברורה, והדעות בנדון חלוקות. מחד, הביע בית-המשפט את ההשקפה כי מפני ששאלות ההבהרה נועדו לייתר את הצורך בהזמנת המומחה לחקירה נגדית, רצוי שלא להגביל את מסגרתן. מאידך, סבר-בית המשפט כי קיימת סמכות בידיו לפסול שאלות הבהרה שחורגות מן ההיקף הראוי.
ב- ת”א (שלום הר’) 1472-08-09 {רובי אסרף נ’ תנועת בני עקיבא, תק-של 2010(4), 69543 (2010)} נדונה בקשתו של התובע לשלוח שאלות הבהרה למומחה בהסתמכו על תקנה 134(ג) לתקסד”א. כב’ השופט שאול אבינור התיר את משלוח שאלות ההבהרה ובתנאי שהתובע יצמצם את היקף שאלותיו.
ב- ת”א (שלום רח’) 1163-07 {חברת אשל היאור בע”מ נ’ חברת מרבד עבודות עפר בע”מ, תק-של 2010(3), 78009 (2010)} נדונה בקשת המבקשת למתן הבהרות לחוות-דעת מומחה מטעמו של בית-המשפט. מנגד, המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי מדובר ב”אוסף של עשרות הקנטות וטענות משפטיות”, שאין מקומן במסגרת של שאלות הבהרה.
כב’ השופטת שירלי דקל נוה, בדחותה את הבקשה, קבעה כי בקשת המבקשת כוללת שאלות רבות מאוד, המתפרסות על שלושה עמודים, שלפחות בחלקן המשמעותי, אין מקומן במסגרת שאלות הבהרה, אלא הן למעשה שאלות לחקירה נגדית, והן אינן מקיימות את הכללים הקבועים בפסיקה לגבי שאלות הבהרה.
ב- בש”א (מחוזי-יר’) 4215/07 {הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ אסתר גודניאן, תק-מח (2007(1), 4386 (2007)} קבע בית-המשפט כי למקרא “שאלות ההבהרה” שנשלחו למומחה על-ידי התובעת עולה כי התובעת אינה מבקשת להבהיר את הסתום או את הטעון הבהרה, אלא חלקן של השאלות הינו הבעת דעות ובחלקן ביקורת על מומחיותו, דבר שלא ניתן לעשות בדרך של משלוח “שאלות הבהרה”.
בפני התובעת פתוחה כמובן הדרך לזמן את המומחה להיחקר על חוות-דעתו בכדי לבקר את מקצועיותו ומומחיותו של המומחה, כמו גם על מסקנותיו בחוות-דעתו, אלא שזאת ניתן לעשות רק במסגרת חקירת המומחה ולא בדרך של משלוח “שאלות הבהרה”.
ב- תא”מ (שלום יר’) 7385-09 {אחי, מהנדס קליין נ’ סיגלית מתתיהו, תק-של 2010(3), 58075 (2010)} התובעת שלחה למומחה שאלות הבהרה והגישה את העתקן לבית-המשפט. המומחה מבקש לפסול את רובן מהטעם שאינן נוגעות למומחיותו וחלקן אינן ראויות להישאל אף בחקירה נגדית. הנתבעת הצטרפה לעמדת המומחה.
כב’ השופטת מירית מי-דן נתנה אורכה לתובעת לשלוח למומחה מספר מצומצם של שאלות הבהרה, שמטרתן תהיה להבהיר את הטעון הבהרה בחוות-הדעת.
ב- בש”א (מחוזי ת”א) 15693/09 {המרכז לבריאות העין בע”מ נ’ אייל פריגת, תק-מח 2009(3), 12701 (2009)} קבעה כב’ השופטת דליה גנות כי חוות-דעתו הערוכה של המומחה משתרעת על פני שני עמודים בהם מפרט המומחה את מימצאי בדיקתו, נכותו של התובע וטיפולים רפואיים העשויים לסייע לו. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות זמנית משוקללת בשיעור של 19.25% למשך שנה.
במקרה דנן, התובע שלח למומחה כ- 100 “שאלות הבהרה”, וצודקים המבקשים באומרם כי “די בעצם העובדה שלמומחה הופנו מספר עצום של שאלות כדי להסיק שלא מדובר בשאלות שמטרתן להבהיר את הסתום בחוות-הדעת, אלא מדובר בשאלות שמקומן בחקירה נגדית, ומטרתן להתפלמס עם המומחה, לנסות לקעקע את חוות-דעתו או להניע את המומחה לשנות את האמור בחוות-דעתו”.
למקרא “שאלות ההבהרה” שנשלחו למומחה אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בניסיון ליצור חוות-דעת חדשה, בבחינת יש מאין, שתיבנה באמצעות התשובות לשאלות ההבהרה, ובית-המשפט אינו יכול להרשות זאת.
זאת ועוד. ממקרא “שאלות ההבהרה” עולה כי התובע אינו מבקש להבהיר את הסתום או את הטעון הבהרה, אלא מנסה להשפיע על המומחה לשנות את מסקנותיו, דבר שלא ניתן לעשות בדרך של משלוח “שאלות הבהרה”.
בפני התובע פתוחה כמובן הדרך לזמן את המומחה להיחקר על חוות-דעתו, או אז הוא יוכל לקרוא תגר על מקצועיותו ו/או מומחיותו של המומחה, כמו גם על מסקנותיו בחוות-דעתו, אלא שזאת ניתן לעשות רק במסגרת חקירת המומחה ולא בדרך של משלוח “שאלות הבהרה”.
לפיכך, ניתנה לתובע אורכה לשלוח למומחה מספר מצומצם של שאלות הבהרה, שמטרתן תהיה להבהיר את הטעון הבהרה בחוות-הדעת.
ב- ת”א (שלום רח’) 1291/06 {אישח אהרון נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2008(2), 22125 (2008)} נדונה בקשה להורות למומחה מטעם בית-משפט להשיב על שאלות ההבהרה אשר נשלחו אליו על-ידי המבקשת.
כב’ השופטת נירה דסקין בקבלה את הבקשה, קבעה כי יש מקום להורות למומחה להשיב על שאלות ההבהרה נוכח המסמכים החדשים ונוכח הטענות החלופיות של המשיב.
היה וימצא כי החומר הרפואי הינו חדש ולא עמד לנגד עיני המומחה הרפואי עת חיווה את דעתו יואיל המומחה לציין האם יש בחומר האמור כדי לשנות מחוות-דעתו והנכות אשר נקבעה בו המיוחסת לתאונה. לחילופין היה וימצא כי החומר הרפואי כבר הובא לעיונו של המומחה בהתאם לטענת המשיב יואיל המומחה לציין זאת.
כך או כך יש מקום לאפשר למומחה לחוות-דעתו ביחס למסמכים החדשים בשים לב לאינטרס הציבורי שיש לעשות במנגנון שאלות ההבהרה באשר מטרתו למצות ככל שניתן את ההליכים בלא שיהא צורך לזמן את המומחה על-מנת שזה ייחקר על חוות-דעתו ועל שום הצורך לחסוך בזמן הציבורי והשיפוטי כאחד.
ב- ת”א (שלום חי’) 16851/03 {קרוצרו יצחק נ’ מילבר בנייה ופיתוח בע”מ, תק-של 2006(2), 9319 (2006)} קבע כב’ השופט יעקב וגנר כי במקרה הנדון שאלות ההבהרה נשלחו ישירות למומחה ולא באמצעות בית-המשפט. יחד-עם-זאת, למרות שראוי היה כי בא-כוח התובעים יעביר את שאלות ההבהרה באמצעות בית-המשפט, החליט בית-המשפט לאפשר את הדבר שכן, הפרוצידורה אינה מיטת סדום וראוי לזכור כי המטרה לשמה נועדו תקנות סדרי הדין, היא חקר האמת והשגת צדק מהותי {ראה גם בש”פ 8913/99 משה מנא נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 546 (2000); ע”א 189/66 ששון נ’ קדמה בע”מ, פ”ד כ(3), 477 (1966)}.
ב- בש”א (שלום חי’) 2745/06 {א. סמארה חברה לבניין ופיתוח בע”מ נ’ מנוף כרמל בע”מ, תק-של 2006(1), 32506 (2006)} קבעה כב’ השופטת ב’ טאובר כי מאחר ועל-פי הוראת תקנה 134 לתקסד”א אמור המומחה להמציא חוות-דעתו תוך 30 יום ומאחר והמומחה לא המציא חוות-דעתו תוך למעלה מ- 14 חודשים לאחר מינויו חרף האורכות שניתנו ואף לא טרח להשיב להחלטות בית-המשפט – אין מנוס מלהורות על ביטול מינויו של המומחה בתיק זה.
ב- ת”א (שלום ר”ל) 427/08 {ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לביטוח בע”מ נ’ מ’ י’, תק-של 2009(3), 32147 (2009)} קבעה כב’ השופטת מ’ עמית-אניסמן כי אין לקשור, בדרך-כלל, בין שאלות ההבהרה לבין חקירת המומחה, לאמור שלא להתיר חקירת מומחה אלא אם הופנו אליו, תחילה, שאלות הבהרה. מדובר בשני מסלולים מקבילים והגם ששאלות הבהרה עשויות לחסוך, במקרים רבים, חקירה ארוכה ומייגעת של המומחה, ופעמים אף עשויות לייתר חקירת המומחה בבית-המשפט, הרי שיש להתיר פניה למומחה בשאלות הבהרה רק לצורך הבהרת האמור בה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
