מומחים, משפחה וירושה

חוות-דעת של מומחה בענייני משפחה – סמכות ביהמ”ש למינוי מומחה

בסעיף 26(א)(2) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995 {ייקרא להלן: “חוק בית-המשפט לענייני משפחה”} הוסמך מחוקק-המשנה – שר המשפטים – להסדיר בתקנות ובכלל זה ליתן הוראות בדבר סמכויות בית-משפט לצוות בעניין “מינוי מומחה או יועץ מטעם בית-המשפט, דרכי פעולתו ושכרו”.

בתקנה 258יב(א) לתקסד”א, בנוסחה המקורי, טרם תיקון תשס”ה, היקנה מחוקק המשנה לבית-המשפט לענייני משפחה את הסמכות למנות מומחה מטעמו, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, שיגיש לו חוות-דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני משפחה בכל עניין הנוגע לענייני משפחה.

תקנה זו תוקנה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשס”ה-2005 {ק”ת 6340 מיום 19.9.04}.

יש לקרוא את תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 {תיקראנה להלן: “תקסד”א”} יחד עם תקנה 258יב(ז) לתקסד”א. כלומר, המומחה האמור בסעיף 258יב(ז) לתקסד”א הוא מומחה בענייני משפחה שאליו מתייחסת תקנה 258יב(א) לתקסד”א הוא המומחה ברשימת המומחים כמשמעותה בצו ההקמה.

נעיר כי מומחה הרלבנטי לבחינת מצבו המנטאלי של המנוח לעת עשיית הצוואה, כלומר, האם המנוח ידע להבחין בטיבה של הצוואה שערך כמשמעות הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, הוא מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

כך למשל, מומחה בתחום הפסיכיאטריה הוא בהחלט מומחה בית-משפט לענייני משפחה מוסמך למנות שכן הוא נמנה ברשימה בסעיף 4 של צו הקמה.

נשאלת השאלה, האם בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה למנות מומחה מטעמו בענייני משפחה אחרים שאינם מופיעים ברשימה שבצו ההקמה?

אנו סבורים כי אין בהפניה לרשימה וברשימה עצמה כדי להגביל את כוחו של בית-משפט לענייני משפחה לפעול על-פי תקנה 258יב(א) לתקסד”א ולמנות מומחה על פיה בענייני משפחה אחרים.

הרפורמה במסגרתה הוקמו בתי-המשפט לענייני משפחה כללה בתוכה גם צמצום השימוש במומחים מטעם הצדדים ומעבר לשימוש במומחים מטעם בית-המשפט בכל עניין מענייני משפחה.

בתי-המשפט לענייני משפחה עשו שימוש נרחב בסמכותם זו ומינו מומחים מתחומים שונים, לפי הצורך, בכל עניין מענייני משפחה שנדון בפניהם ובתי-המשפט המחוזיים, כערכאת ערעור – אישרו זאת.

כך למשל, ב- בר”ע (ת”א) 65/96 {ניר נ’ ניר, תק-מח 96(3), 25596 (1996)} אישר בית-המשפט המחוזי את החלטתו של בית-משפט דלמטה למנות חוקר מטעמו – אקטואר שתפקידו יהיה לחקור ולגלות זכויות סוציאליות שונות וכספים שונים שקיבל הנתבע במשך שנות עבודתו במהלך הנישואין. המינוי נעשה בשלב קדם המשפט וללא הסכמת המבקש, אחד מבעלי הדין.

רשימת המומחים בסעיף 4 לצו ההקמה מכוונת למומחים באותם תחומים בהם נותנת יחידת הסיוע סיוע לבית-המשפט – בעיקר ביחסי הורים-ילדים.

רשימה זו לא באה להגביל את כוחו של בית-משפט למנות מומחה בענייני משפחה אחרים ולא בכדי נכללת הוראת סעיף 4 באותו צו – צו בית-המשפט לענייני משפחה (הקמת יחידות סיוע, דרכי פעולתן וסדרי עבודתן), התשנ”ו-1996.

פרשנות כאמור עולה בקנה אחד עם החלטתו של כב’ השופט א’ רובינשטיין ב- ב- ע”א 8339/06 {פלוני נ’ פלונית, תק-על 2007(1), 5068 (2007) וכפי שיובא להלן}. בהחלטה זו, שניתנה בינואר 2007 – לאחר תיקון תשס”ה וסעיף 4 לצו ההקמה, עומד כב’ השופט א’ רובינשטיין על סמכותו הייחודית והרחבה של בית-משפט לענייני משפחה למנות מומחים ומאשר בלשונו “בהסתמך על תקנה 258יב(א) ממנים בתי-המשפט לענייני משפחה גם מומחים בתחום הכלכלי” תוך שהוא מפנה לפסק-הדין בפרשת פלונית {תמ”ש (ת”א) 97223/98 פלונית נ’ פלוני ואח’, תק-מש 2004(2), 438 (2004)} ולפסק-הדין בפרשת ראובן ניר {ע”מ (ת”א) 65/96 ראובן ניר נ’ מזל ניר, תק-מח 96(3), 25596 (1996); במסגרת תובענה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג מינה בית-משפט לענייני משפחה בודק וחוקר לבחינת זכויותיו/נכסיו של הבעל}.

חשוב להדגיש כי התכלית שעמדה מאחורי העברת השליטה במינוי מומחים מהצדדים לבית-המשפט יפה לכל תחום מתחומי המשפחה.

לפיכך, יש לפרש ולומר, שאין בהפניה לרשימה וברשימה עצמה כדי להגביל את כוחו של בית-המשפט לענייני משפחה לפעול על-פי תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ולמנות מומחה על פיה בענייני משפחה אחרים.

ראינו לנכון, להביא את דבריו של כב’ השופט א’ רובינשטיין במלואם וכפי שבאו לידי ביטוי ב- ע”א 8339/06 {פלוני נ’ פלונית, תק-על 2007(1), 5068 (2007)}:

“החלטה
א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 07.09.06 (השופטת שטופמן) בתיק בר”ע 2309/05, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא מיום 21.06.05 (השופטת מקייס) בתיק בש”א 2091/04.
ב. הצדדים נישאו ביום 04.09.89. ביום 29.05.03 הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה מספר תביעות לסעדים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973. ביום 02.06.03 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני בנתניה; ההליך טרם הסתיים (ראו בג”צ 6650/04 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי בנתניה (טרם פורסם)). במסגרת הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה הגישה המשיבה בקשה “להמצאת מסמכים ומינוי חוקר ו/או כונס נכסים”. ביום 21.06.05 קיבל בית-המשפט לענייני משפחה את הבקשה. נקבע כי:
“נישואי הצדדים הגיעו לסוף דרכם, והמכשול היחידי להסדר הינו חוסר האמון של המבקשת בטענת המשיב לגבי היקף נכסיו והכנסותיו… אין ספק כי רכישת נכס בכפר הים בהסכם נאמנות כאשר הנתבע (המבקש – א”ר) לא פירט את קיומו בכתב הגנתו הגביר ללא ספק את חוסר האמון… לאור הנ”ל, ועל-מנת לחסוך בטרדה ובהוצאות ולנסות להביא בסופו-של-יום את הצדדים לסיים את המחלוקות שביניהם אני מורה… מתמנה בזאת המומחה (פלוני)… זכאי לעיין ו/או להזמין במידת הצורך את כל המסמכים שפורטו בבש”א לפי שיקול-דעתו המקצועי.”
עוד נקבע כי לעת הזאת ישלם המבקש את הוצאות המומחה – אולם חלקה של המשיבה בהוצאות יקוזז מחלקה ברכוש המשותף. נקבע כי לאור החלטה זו מתייתר הצורך לצרף חברה בה יש למשיב זכויות כצד להליך.
ג. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בבקשה נטען, כי כיון שטרם נקבע מועד הפירוד – אין טעם במינוי המומחה. נטען כי בשלב זה הסעד היחיד לו זכאית המשיבה הוא סעד לשימור זכויותיה בהתאם לסעדים הקבועים בסעיף 11 לחוק יחסי ממון. עוד נטען כי שגה בית-המשפט בכך שמינה מומחה בעל סמכות חקירה, החורגת מתפקידם של מומחים בשיטה אדברסרית. ביום 07.09.06 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה, דן בה כבערעור ודחה את הערעור. נקבע כי אכן, ככלל, אין מקום למנות מומחה בעל סמכויות חקירה בהליך אזרחי – אך שונים הדברים בהליך קדם משפט, ובוודאי כשזה מתנהל בבית-משפט לענייני משפחה לו הוקנו סמכויות נרחבות. בהקשר זה הפנה בית-המשפט להחלטת סגן הנשיא פורת כלהלן:
“כל כולו של הליך קדם המשפט יש בו סטיה מן השיטה האדברסרית שלפיה הצדדים מנהלים את המשפט והשופט הוא פסיבי ומשגיח שיישמרו “כללי המשחק”… אם כך הם הדברים בהליך אזרחי “רגיל”, הרי קל וחומר בהליך שבפני בית-המשפט לעניני משפחה… בית-המשפט קמא עשה שימוש נכון וטוב בסמכויותיו כאשר מינה בודק וחוקר במקום שהצדדים יתישו זה את זו וזו את זה, את פרקליטיהם ואת בית-המשפט בהבאת ראיות ובהתחמקות מגילוי ראיות וכיוצא בזה דרכים ותכסיסים שלא היו יאים בעבר ושכיום ניתן למנוע אותם טוב יותר על-ידי עשיית שימוש נכון ויעיל בכלים שניתנו לבית-המשפט לעניני משפחה.”
(ע”מ (ת”א) 65/96 ראובן ניר נ’ מזל ניר, תק-מח 96(3), 25596 (1996); עוד ראו המקורות המובאים בהחלטה).
ביחס למינוי מומחה בטרם נקבע מועד הפירוד הפנה בית-המשפט להחלטת סגן הנשיא פורת בתיק בר”ע (ת”א) 15/96 שלום נ’ שלום, תק-מח 96(2), 32517 (1996). ולבסוף, בית-המשפט דחה את טענת המבקש לגבי חיובו בתשלום שכר המומחה, בעיקר בקביעה כי “הטלת עלויות הבדיקה, באופן זמני, עד להכרעה כוללת בהליך, על כתפיו של אחד הצדדים, איננה חורגת ממתחם שיקול-דעתה של הערכאה הדיונית” (עמ’ 6). כלפי פסק-דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו.
ד. בבקשה נטען כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות משפטית כללית: (1) מתי מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לחרוג מהכלל לפיו “לא ניתן למנות חוקר, אשר מטרת חקירתו, הינה למצוא ראיות לטענות בעל דין במקום בירור ראיות שהביא בעל דין”; (2) האם מינוי מומחה בעל סמכויות חקירה בא בגדרי הסעדים הקבועים בסעיף 11 לחוק יחסי ממון; (3) האם איזון המשאבים מתייחס ליום פירוק הנישואין או למועד הקרע; (4) מתי ניתן לסטות מהכלל הקובע ששני הצדדים צריכים לשאת בהוצאות המומחה.
ה. (1) לאחר העיון סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה. אשר למסגרת הדיונית “הלכה פסוקה היא כי בית-משפט זה לא יטה לתת רשות ערעור כשמדובר בדיון בערכאה שלישית באותו עניין, אלא אם המדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים (וראו: ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3), 123 (1982)). על אחת כמה וכמה יקפוץ את ידו בית-המשפט כאשר מדובר בבקשה הנוגעת להחלטת ביניים של בית-המשפט הדן בתביעה העיקרית” (רע”א 7095/97 מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ מרק יצחק עזרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.01.98) – הנשיא ברק; ההדגשה הוספה – א”ר). ובתמצית “ככלל לא ידון בית-משפט זה בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי על החלטות ביניים” (רע”א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ’ לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.03.06)). ראו גם ד”ר ש’ לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185, 180: “נטיית בית-המשפט העליון שלא להיעתר לבקשת רשות לערער בגלגול שלישי תהיה חזקה ביתר שאת כשהבקשה סבה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור לאחר נטילת רשות על החלטה אחרת של בית-משפט השלום. כאן השיקול שבית-משפט השלום טרם סיים את מלאכתו ומדובר בפסק-דין שעדיין אינו מכריע בזכויות בעלי הדין הוא בעל חשיבות רבה, ומקטין עוד יותר את הסיכוי שבית-המשפט ייעתר לבקשה”.
(2) במקרה שלפנינו אכן המדובר בערעור בגלגול שלישי על החלטת ביניים, ודי בכך שלא להיעתר לבקשה – וביתר שאת ביחס לשאלה הרביעית שעניינה השגה על קביעה דיונית גרידא (רע”א 3133/04 רחמים שמואל נ’ הדסה נעורים – המרכז הכפרי לחינוך מקצועי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.03.14) (השופטת פרוקצ’יה)). לא למותר לציין שתקנה 258יב(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984 קובעת “בית-המשפט יקבע מי מבעלי הדין יישא בתשלום שכרו של המומחה… ורשאי הוא לקבוע כי אחדים מבעלי הדין או כולם יישאו בתשלום שכרו”. ועוד, שכר מומחה שלגביו קובל המבקש מצוי בפיקוח בית-המשפט (ראו תקנה 258 יב(1)). ביחס לשאלה השלישית אוסיף כי יתכן שאכן מדובר בשאלה מורכבת, אך אין היא מתעוררת לעת הזאת במקרה שלפנינו – כיון שבית-המשפט לענייני משפחה טרם קבע ממצא בשאלת המועד לאיזון המשאבים.
ו. סמכויות בית-משפט – כל בית-משפט – הדן בקדם משפט רחבות וחורגות מהמסגרת האדברסרית הרגילה (רע”א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס ואח’ נ’ הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.05) – השופט גרוניס; ראו גם י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש’ לוין, 1995), 457), כל שכן כאשר מדובר בקדם משפט בבית-משפט לענייני משפחה, שלגביו נקבע “בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק” (סעיף 8 לחוק בית-המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995; כן ראו תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). מקריאת הבקשה עולה, כי אף המבקש אינו חולק עקרונית על סמכות בית-המשפט להורות על מינוי כאמור.
ז. ככלל מתנהל ההליך בבית-המשפט לענייני משפחה בשקיפות רבה יותר מאשר הליך אזרחי רגיל (ראו ד”ר ש’ לוין פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, 88-86). גילוי מסמכים בסדר הדין האזרחי לפי סימן ג’ בפרק ט’ לתקנות הוא הליך ברשות בית-המשפט לאחר הגשת תובענה; אמנם תקנה 75 כפי שתוקנה בתשס”ו קובעת, כי “בעל דין ירשום בכתב טענותיו, או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך ויצרפם לכתב הטענות”. אך תקנה 258ט(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בבית-משפט לענייני משפחה “לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו” (הדגשה הוספה – א”ר). ובהמשך נאמר: “מסמך כאמור בתקנת-משנה (א) המצוי ברשותו של מגיש כתב הטענות, יצורף העתק או תצלום שלו לכתב הטענות, ואם אין הוא מצוי ברשותו, יציין בתצהיר המאמת את כתב הטענות בידי מי, למיטב ידיעתו, הוא מצוי” (תקנה 258ט(ב), ההדגשה הוספה). עוד נקבע בתקנות, כי “לתיק עיקרי שהוגשה בו תובענה בין בני זוג… תצורף הרצאת פרטים” (תקנה 258ד(ה) ההדגשה הוספה), וכן כי “לכתב תביעה, לכתב הגנה, לכתב תשובה לתביעה שכנגד, להודעה לצד שלישי ולכתב הגנה לה, יצורף תצהיר של בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית” (תקנה 258ח(א) ההדגשה הוספה). חובות אלה נוספות על הליכים הקיימים ברגיל בתקנות סדר הדין האזרחי. ברי איפוא שמתקין התקנות ביקש לעשות את ההליך בבית-המשפט לענייני משפחה, בהמשך לאשר נהג במידה מסויימת בענייני משפחה גם בעבר, שקוף וגלוי במיוחד, ולהטיל על הצדדים חובות מוגברות בכל הנוגע למסירת מידע. לשם הסרת ספק אציין כי באמרי שקיפות, כוונתי ליחסים בין הצדדים ואל מול בית-המשפט, ולא לפומביות כלפי כולי עלמא, שהמחוקק הגביל בענייני משפחה (סעיף 68(ה) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984).
ח. נוספת על אלה סמכותו הייחודית והרחבה של בית-המשפט לענייני משפחה למנות מומחים. בתקנה 130, בסדרי הדין הרגילים (פרק י”א – מומחים) מורשה בית-המשפט לאחר שנתן לבעלי הדין לטעון, למנות מומחה. בבית-המשפט לענייני משפחה קובעת תקנה 258יב(א): “בית-המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות-דעת בכתב בכל עניין הנוגע לעניני המשפחה” (ההדגשה הוספה). כאן מוטעמת הרשות שבידי בית-המשפט למנות מומחה שלא בהסכמת בעלי הדין (שאמנם אפשרית גם בתקנות הכלליות, אך בתקנה 258יב(א) כאן אף אין נזכרת זכות הטיעון לבעלי הדין, למעט זהות המומחה (להבדיל מעצם המינוי)). יתר-על-כן, סעיף 8(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע: “מונה מומחה או יועץ מטעם בית-המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו אלא ברשות בית-המשפט” (וראו גם תקנה 258 יב(ז)). בהסתמך על תקנה 258יב(א) ממנים בתי-המשפט לענייני משפחה גם מומחים בתחום הכלכלי (תמ”ש (ת”א) 97223/98 פלונית נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.06.14) – השופט שוחט; ע”מ 65/96 הנזכר – סגן הנשיא פורת). בהתחשב בחובות הגילוי המוגברות, ובסמכות בית-המשפט למנות מומחים כאמור, סבורני כי קשה להלום את טענת המבקש, באשר לסמכות בית-המשפט לעניין המומחה – כשהוא עצמו, המבקש, היה מחוייב לספק מסמכים במלואם, ולהתנהל בשקיפות. כל זאת מעבר לכך שהסעדים הקבועים בסעיף 11 לחוק יחסי ממון כוללים בפירוש “לצוות על מתן ידיעות” על-מנת להגן על בן זוג מפני סיכול זכותו בבוא עת איזון המשאבים (ודומה כי אין המדובר ברשימה סגורה, ראו מ”א (ת”א) 957/93 פלונית נ’ אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.94) – השופט זמיר). עוד אוסיף כי אולי ניתן לראות בהוראות סעיף זה הוראה ספציפית (Lex specialis) הגוברת על הנורמה הכללית (Lex genralis) הקבועה בתקנה 258 (ראו תמ”ש (יר’) 3342/97 ו. נ’ א., פורסם באתר האינטרנט נבו (31.05.05) – השופט גרינברגר). אין הדברים דומים איפוא לאשר נדון בשכבר הימים ב- ע”א 429/60 פרישמן נ’ ברנשטיין פ”ד טו(1), 512 (1961), שאליו הפנה המבקש, שעסק בסכסוך מסחרי.
ט. בסופו-של-יום אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור, וגם לגופו של עניין קשה לקבל את טענות המבקש כמפורט מעלה. לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *