סעיף 8(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995 קובע כדלקמן:
“8. סדרי דין וראיות
…
(ג) מונה מומחה או יועץ מטעם בית-המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית-המשפט.”
סעיף 8(ג) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, אוסר על בעל דין להביא חוות-דעת נוספת של מומחה מטעמו, על פני חוות-דעת של מומחה שמינה בית-המשפט אלא ברשות בית-המשפט.
בעקבות הוראת סעיף 8(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, תוקנה תקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, העוסקת בחוות-דעת של מומחה בענייני משפחה. סעיף-קטן (ז) לתקנה הנ”ל קובעת כדלקמן:
“בעל דין לא יגיש חוות-דעת של מומחה מטעמו, אלא לאחר שבית-המשפט בחן אם ליתן צו על-פי סעיף 8(ג) לחוק.”
תקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, אוסרת על בעל דין להגיש חוות-דעת של מומחה מטעמו אלא אם הקדים בית-המשפט ובחן לשלילה אם למנות מומחה מטעמו.
מטרת המחוקק ומחוקק המשנה בקביעת ההסדר המיוחד בבית-המשפט לענייני משפחה היתה להקל על הדיון, לייעלו ולקצרו ולאפשר לבית-המשפט לענייני משפחה לקבל חוות-דעת של מומחה אובייקטיבי שחוות-דעתו לא הוזמנה על-ידי אחד הצדדים.
הסדרי ייחודי זה בנושא מינוי מומחה בבית-המשפט לענייני משפחה, שונה מההסדר הרגיל החל בתובענות רגילות.
בניגוד לחובה לצרף חוות-דעת רפואית לכתב הטענות בתובענה רגילה {ראה תקנה 127 לתקסד”א} לצורך הוכחת עניין שברפואה, בבית-המשפט לענייני משפחה קיים מנגנון הפוך לחלוטין.
נאסר בדרך-כלל על בעלי הדין להגיש חוות-דעת מטעמם, ובית-המשפט הוא שממנה מומחה אובייקטיבי מטעמו.
רק אם בית-המשפט נמנע מלמנות מומחה או נתן רשות מפורשת לכך, יכול בעל דין להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו {ובשל כך קיים גם הצורך כי נכיר את תקנות סדר הדין האזרחי העוסקות במומחים}.
הסדר דיוני זה בבית-המשפט לענייני משפחה, דומה למנגנון שנקבע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 {ראה סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים; תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986}.
הטעם לשיטה שנקבעה במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לפיו, לא מוגשות חוות-דעת של מומחים רפואיים מטעם הצדדים, הוא כפול {רע”א 6401/00 לה נסיונל חברה לביטוח נ’ עומר סאלח, פ”ד נה(3), 98 (2001)}:
ראשית, הסדר זה נועד להפסיק את המירוץ להשגת חוות-דעת “פרטיות” ולהגשתן “מטעם”, דבר המביא לבזבוז משאבים, לבזבוז זמן, לעיתים יש פערים משמעותיים ובלתי-מוסברים בין חוות-הדעת השונות ולהכבדה על עשיית צדק ועל בירור הדברים לאשורם.
שנית, יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי ניטראלי ובלי להיות מולעט בחומר חד-צדדי ומושפע מחוות-דעת חד-צדדיות.
על-מנת לממש מטרות חשובות אלו, נקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) הוראות חד-משמעיות האוסרות על העברת חוות-דעת פרטיות למומחה שמונה על-ידי בית-המשפט {ראה גם תקנות 8 ו- 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים)}.
לשון תקנות 8 ו- 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) היא ברורה {בר”ע 9724/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע”מ ואח’ נ’ אמנון חביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.02.08)}.
לצדדים אסור להמציא למומחה חוות-דעת רפואית, אך גם על המומחה עצמו חל איסור לדרוש או לקבל מהצדדים חוות-דעת רפואיות.
המומחה מטעם בית-המשפט נדרש לעמוד על המשמר למען ימלא תפקידו בנאמנות בהתאם להוראות החוק והתקנות, ואל לו, להיתלות במעשה או במחדל שביצע בעל דין, ואשר חותר תחת המסגרת הברורה של הדין.
רבות כבר נכתב על החובה להבטיח את עצמאות שיקול-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט, ועל חשיבות מילוי הוראות הדין על ידו, בהיותו בבחינת “זרוע ארוכה” של בית-המשפט.
יש להימנע מפתיחת פתח ל”קיצורי דרך” ול”עיגול פינות” ביחס לעקרונות העבודה שנועדו למנוע משוא פנים ולשמר את האובייקטיביות של המומחה. אלו עומדים ביסודה של מידת המהימנות הגבוהה שמייחסים בתי-המשפט לחוות-הדעת של מומחים שמונו מטעמם.
ב- תמ”ש (ת”א) 48520/02 {י’ י’ ואח’ נ’ ל’ ז’, תק-מש 2003(3), 547 (2003)} המבקש הגיש בקשה להגשת חוות-דעת גרפולוגית.
בדחותו את הבקשה קבע בית-משפט כי המבקש לא פעל על-פי דרך המלך לפיה יש למנות מומחה מטעם בית-המשפט. המבקש לא פנה לבית-המשפט שימנה מומחה מטעמו ואף לא נתן כל נימוק מדוע יש לסטות מהוראות תקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי ולא למנות מומחה מטעם בית-המשפט.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
