כונס הנכסים בראי פסיקת בתי-המשפט

1. סמכות המינוי והפיקוח על כונס הנכסים הקבועה בפרק ה’ לחוק ההוצאה לפועל, מוטלת על כתפיו של רשם ההוצאה לפועל. כל עוד לא ביטל רשם ההוצאה לפועל את המינוי או עיכב הליכי כינוס נכסים, רשאי המבקש לפעול לפי שיקול דעתו, כקבוע בכתב המינוי ועל פי הוראות רשם הוצאה לפועל

ב- בש”א (מחוזי חי’) 16445/04[29] נפסק מפי כב’ השופטת יעל וילנר:

“דיון

5. דין הבקשה להתקבל.

אעיר כי איני סבורה שלמשיב יש מעמד בבקשה הנדונה שכן כל זכות שהיתה לו לגבי הנכסים האמורים פקעה, עם הפיכתו של פסק הדין שניתן בעניינו לפיו נדחתה תביעתו, לחלוט.

6. המבקש מונה ביום 02.08.04 על ידי רשם ההוצל”פ, ככונס נכסים על חלק מנכסיו של החייב, ביניהם הנכסים נשוא בקשה זו. מינוי זה נעשה מכוח סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז – 1967, הקובע כדלקמן:

“53(א). רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב”.

7. על מטרת המינוי ניתן ללמוד הן מבקשת הזוכים למינוי כונס הנכסים מיום 26.7.04 והן מהחלטת המינוי כפי שניתנה על ידי כבוד רשם ההוצאה לפועל. ממסמכים אלה עולה כי תכלית המינוי הינה לשם מימוש נכסי המקרקעין של החייב והעברת כספי התמורה לצורך פרעון חובו לזוכים. יתרה מכך, מבקשת המינוי ניתן ללמוד בבירור כי הצורך במינוי הינו בין היתר, לשם הסדרת סוגיית הסרת העיקולים וההערות הרשומים על זכויותיו של החייב בחלקות המקרקעין, נשוא הבקשה.

8. באשר לטענת חוסר סמכותו של כונס הנכסים, לא מצאתי בה ממש. סמכות המינוי והפיקוח על כונס הנכסים הקבועה בפרק ה’ לחוק ההוצאה לפועל, מוטלת על כתפיו של רשם ההוצאה לפועל. כל עוד לא ביטל רשם ההוצאה לפועל את המינוי או עיכב את הליכי כינוס הנכסים, רשאי המבקש לפעול לפי שקול דעתו, כקבוע בכתב המינוי ועל פי הוראות רשם ההוצל”פ.

לפיכך, כל טענות באשר לתפקודו של כונס הנכסים, ו/או מהות החוב וקיומו, מקומן בפני רשם ההוצל”פ.

9. לשם ביצוע תפקידו, נכנס כונס הנכסים בנעלי החייב ורשאי הוא לנהל את הנכס ולנקוט בכל פעולה אשר תקדם את התכלית אשר לשמה מונה. סמכות זו קבועה בסעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל:

“54(א). כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב”.

10. לסעיף זה קיימת פרשנות ברורה, לפיה במקרה בו החייב מסרב לבצע פעולות הנחוצות לשם קידום מטרת מימוש הנכס, בא כונס הנכסים בנעליו ומבצע את אותן פעולות במקומו, ראה ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין – גינוסר, מהדורה חמישית, עמ’ 495:

” ופירוש הדבר הוא כי כונס הנכסים איננו זקוק ליפוי כוח מטעם החייב, והוא רשםי לבצע כל פעולה במקום החייב. תוקף הפעולות שמבצע כונס הנכסים, הוא כתוקף הפעולות שמבצע החייב בעצמו, וכך רשאי כונס הנכסים לחתו ם על כל מסמך, לתת אישור או לבצע כל תשלום, כשהחייב מסרב לעשות פעולות אלה בעצמו”.

11. במקרה דנן, ולאחר שנדחתה תביעתו של המשיב ובוטל הסכם המכר בינו לבין החייב, פקעו תוקפן של הערות האזהרה אשר נרשמו על חלקות 20 ו-21 בגוש 10795 לטובת המשיב וכן פקע תוקפו של צו העיקול הזמני שהוטל על חלקה מס’ 133/2 בגוש 10979 בשלמות במסגרת בש”א מס’ 11474/00 בת.א. 10894/97. מכאן כי על החייב, כבעלים הרשום של הנכס, היה לדאוג להסרת ההערות השונות לשם מימוש הנכסים. אם החייב נמנע מלעשות פעולה זו, נכנס כונס הנכסים בנעליו ועליו לבצע את הפעולות האמורות.

12. למבקש, ככונס הנכסים הממונה על הנכסים האמורים, קיימת לא רק הזכות אלא אף החובה לדאוג להסרת ההערות השונות מספרי לשכת רישום המקרקעין וזאת לשם הגשמת תכלית המינוי, מימוש הנכסים לשם סילוק חובו של החייב לזוכים. אם לא יעשה כן, יחטא לתפקידו ולא ימלא אותו נאמנה.

13. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על ביטול כל הערות האזהרה שהוטלו על חלקות 20 ו-21 בגוש 10795 לטובת מר נחמיאס רענן במסגרת הסכם המכר שבוטל בת.א. 10894/97 וכן על ביטולו של העיקול הרשום על חלקה 133/2 בגוש 10797 אשר הוטל במסגרת בש”א 11474/00″.

2. כדי לזכות בפיצויים בתביעה נגד כונס נכסים בטענה שהלה הפר חובותיו, אין די בהוכחת עצם העובדה שהכונס לא מילא חובה מחובותיו, אלא, נדרשת גם הוכחתו של “הנזק שגרם בכך”

ב- ע”א (מחוזי יר’) 2546/01[30] נפסק מפי כב’ השופט ד’ חשין:

“עיקרי טענות הצדדים, דיון והכרעה

אי קיום החוק בידי המשיבים:

11. המערערים טוענים כי המשיבים הפרו את החובות המוטלות על כונס נכסים כפי שנקבעו בסעיף 54(ג) לחוק, וכן בתקנות 86 ו- 87 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם – 1979 (להלן – התקנות). הוראות דין אלו מורות כי כונס הנכסים ימסור לרשם ההוצאה לפועל דו”חות מאומתים בתצהיר, במועדים שקבע לכך רשם ההוצאה לפועל, וכן עם סיום תפקידו. כן מורות הן כי כונס הנכסים יקפיד בעבודתו על ניהול פנקסים לרישום החשבונות הנוגעים לנכס שנתמנה לו, ועל קיום אסמכתאות לכל הוצאה והכנסה. לטענתם, אין בדו”חות שהגישו המשיבים בימים 5.11.91 (צ”ל 7.11.91) ו- 23.1.92 כדי לקיים את מצוות הסעיפים האלה. לדבריהם, המחדל האמור של המשיבים מנע מהם את היכולת להוכיח את נזקם; שכן המידע הבסיסי שאמור היה לשמש להוכחה כזו – פרטים באשר לגורלו של הסכום הנכבד שהופקד עבורם ביום 30.10.90 כתמורה על המשק (להלן – הפיקדון) – נמנע מהם. P

12. בתשובתם לטענות אלה טוענים המשיבים כי רשם ההוצאה לפועל לא הורתה להם להגיש דו”חות כלשהם. לטענתם, הדו”חות שהגיש המשיב בימים 7.11.91 ו- 23.1.92 הוגשו ביוזמתו וללא חובה חוקית כלשהי, ולפיכך לא חב כל חובה להגישם בליווי תצהיר מאמת. כן טוענים הם כי הן רשם הוצאה לפועל, אשר ביקרה את פעילותו של המשיב, והן עו”ד יהודה פלק, שייצג את המערערים באותה עת, קיבלו את הדו”חות ולא ביקשו כי יאומתו בתצהיר. עוד טוענים המשיבים, כי הם נמנעו מלהגיש דו”ח עם סיום תפקידם משום שרשם ההוצאה לפועל שיחררה אותם מתפקידם מבלי להורות להם להגיש דו”ח כאמור, כאשר הליך השחרור נעשה בניגוד לתקנה 90(ב) לתקנות, הקובעת כי בטרם ישחרר רשם הוצאה לפועל כונס נכסים מתפקידו עליו ליתן לו הזדמנות להשמיע את דברו בפניו. כן מציינים המשיבים כי ב”כ המערערים אף הוא לא ביקש מהם דו”ח מסכם בנסיבות שנוצרו. לחלופין טוענים המשיבים, כי גם אם יימצא כי הפרו חובה חקוקה, הרי שלא הוכח כל נזק. בנוסף טוענים המשיבים כי כל סכומי הכסף שהוצאו מתוך הפיקדון, בין בתקופת פעילותם ככונסי נכסים ובין לאחריה, הוצאו לפי החלטות של רשם ההוצאה לפועל. לפיכך, כך המשיבים, תיק ההוצאה לפועל, הפתוח בפני המערערים, הוא מקור המידע לבירור גורל הפיקדון שהופקד עבורם בקופת ההוצאה לפועל, ולא דו”חות המשיבים ככונסי נכסים, דו”חות המתייחסים רק לסכומים שהוצאו בתקופת הכינוס.

13. בהחלטתו, רשם ההוצאה לפועל לא התייחס ישירות לטענות המערערים, שלפיהן הפרו המשיבים את חובתם לפי סעיף 54(ג) לחוק ותקנות 86 ו- 87 לתקנות. תחת זאת מסתפק רשם הוצאה לפועל באמירה הכללית לפיה “אין די לטעון כי כתוצאה ממחדל הנתבעים בהנחה שהיה כזה נגרם נזק מבלי להוכיח את המעשה או המחדל ומבלי להוכיח את הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק” (שם, פסקה 7).

14. מקובלת עלי עמדת המערערים, לפיה הדו”חות שהגיש המשיב בימים 7.11.91 ו- 23.1.92 צריכים היו להיות מגובים בתצהיר מאמת. זאת, על אף שדו”חות אלו הוגשו במועדים שנבחרו על ידי המשיב, ומבלי שרשם ההוצאה לפועל קבע מועדים להגשתם. החובה המוטלת על כונס נכסים להגיש דו”חות לרשם ההוצאה לפועל היא חובה שנקבעה בהוראות הדין עצמו, כאשר לרשם ההוצאה לפועל נמסרה אך הסמכות לקבוע את המועדים להגשתם (ראו תקנה 86(א) לתקנות). כמו כן, החובה לצרף תצהיר מאמת לדו”חות של כונס הנכסים נקבעה אף היא בדין עצמו (תקנה 86(ב) לתקנות). המסקנה המתבקשת מהוראות דין אלה היא, כי דו”חות שמגיש כונס הנכסים לרשם הוצאה לפועל יאומתו בתצהיר, בין אם הם הוגשו במועד שנקבע לכך על ידי רשם ההוצאה לפועל ובין אם הוגשו במועד שנבחר על ידי כונס הנכסים עצמו. מכל מקום, הדין אינו מכיר באפשרות של הגשת דו”ח כונס נכסים מבלי שייתמך בתצהיר מאמת, וממילא הוא גם אינו מתיר הגשת דו”ח ללא תצהיר מאמת. הטעם לכך הוא ברור. מפאת רגישותו של תפקיד כונס הנכסים, שניתן לו הכח לעשות בנכסי החייב (“וידו בכל אלה כיד החייב”), מצא מתקין התקנות להורות כי דו”חותיו של כונס הנכסים יגובו בתצהיר מאמת. משנאמרו דברים אלה, ברי כי גם אין בידי לקבל את הסברם של המשיבים להימנעותם מלהגיש את הדו”ח שלהם לרשם ההוצאה לפועל עם סיום תפקידם. תקנה 86(א) לתקנות קובעת במפורש כי כונס נכסים חייב להגיש דו”ח על פעולותיו עם סיום תפקידו, ואין בהליך שחרור כזה או אחר בכדי לגרוע מחובה זו.

עם זאת, כדי לזכות בפיצויים בתביעה נגד כונס נכסים בטענה שהלה הפר חובותיו, אין די בהוכחת עצם העובדה שהוא לא מילא חובה מחובותיו, אלא נדרשת גם הוכחתו של “הנזק שגרם בכך” (סעיף 58(א) לחוק). הזוג כהן לא הראו ולא הוכיחו כי הימנעותם של המשיבים מלהגיש דו”ח עם סיום תפקידם, כמו גם הימנעותם מלצרף תצהיר מאמת לדו”חות שהגישו קודם לכן, הסבה להם נזק כלשהו. P

15. זאת ועוד אחרת: במטרה לברר עניין זה ברר היטב, הוריתי למשיב – בהסכמתו ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מטענה כלשהי של המשיבים (לרבות טענת שינוי חזית) – להגיש לי “רשימה מפורטת של כל ההכנסות וההוצאות שביצעו הכונסים בתקופת הכינוס, דהיינו מיום 22.7.91 ועד 27.1.92”. הוספתי כי “המשיב יצרף לרשימה צילום של כל קבלה, ככל שהיא נמצאת בתיק ההוצאה לפועל, ושל כל אסמכתא אחרת לעניין ההכנסות וההוצאות בתקופת הכינוס” (ראו החלטתי מיום 20.10.03 בעמוד 13 לפרוטוקול). כן קבעתי כי ב”כ המערערים יהא רשאי להשיב על הרשימה האמורה.

16. ברשימה שהגיש המשיב (להלן – הרשימה), פורטו 10 הוצאות שהוצאו מקופת ההוצאה לפועל. יצויין שלא נטען בפניי כי הרשימה האמורה חסרה. המערערים השיגו אך על חמש מתוך עשר ההוצאות האמורות (פריטים 6-10 לרשימה), כאשר שתיים מהן (פריטים 9 ו- 10 ברשימה) הן הוצאות שהוצאו לאחר שסיימו המשיבים את תפקידם ככונסי נכסים, ועל כן, אין הן מעניינו של ערעור זה. אתייחס אפוא לשלוש ההוצאות הנותרות (פריטים 6-8 לרשימה).

17. באשר לסכום של 1,500 ₪ ששולם לרואה חשבון עבור הפרדה חשבונאית שביצע בין החובות המשקיים לחובות הפרטיים של המערערים לאגודה (סעיף 8 ברשימה): סכום זה שולם לרואה החשבון ביום 22.12.91 מכספי הזוג נח (הזוכים). לבקשת המשיב, אישרה רשם ההוצאה לפועל, ביום 7.7.92, את הסכום האמור כחלק מהוצאות הכינוס של המערערים (ראו נספח י”ג לתיק המוצגים מטעם המערערים, סעיף 7ה). סבורני כי בעניין זה לא הייתה חריגה מהוראות צו הכינוס, משום שפנייתו של המשיב לרואה החשבון הייתה דרושה באופן סביר לביצוע התפקיד אשר הוטל עליו בסעיף ב’ לצו הכינוס, דהיינו “תשלום כל חובות החייבים לאגודת יחיעד מ- 16/12/86 ועד ליום פינוי המשק על ידם מתוך הכספים המופקדים בקופת בית המשפט בתיק זה”.

18. באשר לשני הסכומים הנותרים (פריטים 6 ו- 7 לרשימה) – תשלומים לחברת “אסם הגליל” לסילוק חובם של המערערים עבור תערובת לתרנגולות שסיפקה למשק: מקובלת עלי טענת המערערים כי הם הוצאו תוך חריגה מצו הכינוס, שכן זה הסמיך את המשיבים לשלם את חובות הזוג כהן לאגודה – ולאגודה בלבד – כפי שנקבע בפסק הדין. אמנם, בתיק קיימת החלטה של רשם ההוצאה לפועל מיום 28.11.91 (נספח ב’ לרשימה) שמאשרת לכאורה את בקשת המשיב לתשלום הסכום של 1,942.94 ₪ (פריט 7 לרשימה), ואשר בה מאוזכרת גם בקשתו של המשיב ביחס לסכום של 3,834 ₪ (פריט 6 לרשימה). ברם, אומר אני “לכאורה”, משום שבהחלטה האמורה של רשם ההוצאה לפועל (שנרשמה בתחתית הבקשה) לא אמרה רשם ההוצאה לפועל כי היא מאשרת את הבקשה, אלא כתבה בזו הלשון: “לטיפול המוצל”פ המוסמך לחלק כספים לפי סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל תשכ”ז – 1967” (ראו גם סעיף 77 לחוק). עם זאת, יש להניח, כי לא הייתה מפנה את הבקשה לטיפול המוציא לפועל לולא אישרה את הבקשה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח האמור בסעיף 2 לאותה בקשה למתן הוראות לשחרור כספים (נספח ב’ לרשימה): “כב’ רשם ההוצל”פ הסמיכה את כונס הנכסים לשלם את חובות החייבים, בין השאר, מתוך הכספים המופקדים בקופת הוצל”פ להבטחת תשלומים המגיעים לחייבים מהזוכים” (ההדגשה שלי – ד’ ח’). על כן, ולאור העובדה שלמשיב לא הייתה יכולת (טכנית) להוציא כספים מן הפיקדון ללא אישור רשם ההוצאה לפועל, יהיה זה סביר מאוד לקבוע כי רשם ההוצאה לפועל אכן אישרה למשיב, לפי בקשתו, לשלם מתוך כספי הפיקדון את שני התשלומים ששילם ל”אסם הגליל” לסילוק חובם של החייבים. P

19. ואולם, אין באישור זה כדי להכשיר את שני התשלומים הללו. זאת, לא רק משום שהוא חורג מהוראות צו הכינוס, כטענת ב”כ המערערים, אלא גם, ואולי אף בעיקר, משום שהוא חורג מפסק הדין של השופט ביין שעל יסודו הוצא צו הכינוס. לפיכך, אין המשיב יכול להצדיק את התשלומים האלה על בסיס אישור זה, באשר זה ניתן כאמור תוך חריגה מסמכות, כאשר עצם בקשתו של המשיב לקבל אישור כזה – בין אם בכובעו ככונס נכסים ובין אם בכובעו כב”כ הזוכים – נעשתה אף היא בחריגה מהוראות צו הכינוס והוראות פסק הדין של השופט ביין גם יחד.

20לנוכח דברים אלה, מקום היה לחייב את המשיבים להשיב למערערים את הכספים שהוצאו מתוך כספי הפיקדון לצורך התשלומים לחברת “אסם הגליל” (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), וזאת, בהתעלם מהשאלה אם המערערים חבו סכומים אלו לחברה אם לאו. בעניין זה מקובלת עליי טענת ב”כ המערערים “יש חובות או אין חובות זה לא תפקידו של הכונס [להיכנס] לעניין ולפרוע חובות” (עמ’ 8 לפרוטוקול הערעור מיום 29.10.03; התוספת בסוגריים המרובעות שלי – ד’ ח’).

ואולם, נוכח העובדה שעניין זה לא הועלה בהליך קמא בפני רשם ההוצאה לפועל, ומהווה למעשה שינוי חזית בערכאת הערעור (כטענת המשיבים, שארחיב בה בהמשך), נמנע אני מלחייב את המשיבים להחזיר סכומים אלה למערערים.

קבלת החזקה במשק:

21. המערערים טוענים כי פינוי המשק בידי המשיב נעשה בניגוד לסעיף 38 לחוק, המורה כי רשם הוצאה לפועל רשאי להורות על פינוי החייב ובני משפחתו מבית מגוריהם, ובלבד שהוכח להנחת דעתו שיהיה להם מקום מגורים סביר או שהועמד לרשותם סידור חלוף. לטענת המערערים, הם הסבו את תשומת ליבם של המשיבים לכך שאין בידם פתרון דיור חלופי, אך הללו התעלמו מכך. עוד טוענים המערערים, כי המשיבים לא היו רשאים להסתייע בכוח משטרתי לצורך פינוי המשק, וכי השימוש המיותר שעשו המשיבים בכוח המשטרתי, כאשר רק ילדי המערערים שהו באותה עת במשק, גרם לפחד ולטראומה לילדיהם. בנוסף טוענים המערערים, כי במעמד הפינוי התנהגו המשיבים כלפיהם בהתנשאות ובזלזול, תוך הטחת איומים כי הם יגרמו לרושש אותם כליל מנכסיהם וכיו”ב. לבסוף טוענים המערערים, כי המשיבים, בניגוד לאמור בצו הכינוס, לא איפשרו להם לקחת עמם חפצים אישיים מהמשק, וביניהם, מיכל נפט, מערכת השקיה, עצי פרי, ברזלי זווית וגדרות, בשווי כולל של כ- 13,000 ₪. בהיגד אחד, פינוי המשק, אליבא דמערערים, נעשה תוך הפרת חובת המשיבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במסגרת תפקידם והפרת חובת הנאמנות שחבו כלפי הערכאה שמינתה אותם.

22. בתשובתם לטענות אלה, טוענים המשיבים, כי המערערים אינם מבחינים בין תפקיד כונס הנכסים, מכח מינוי של רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 53 לחוק, לבין תפקיד המוציא לפועל לעניין ביצוע הפינוי, מכח מינוי של המוציא לפועל לפי סעיף 5 לחוק. לטענתם, בביצוע הפינוי פעל המשיב מכח מינוי של המוציאה לפועל מיום 30.7.91 (נספח ז1 למוצגי המשיבים). לפיכך, כל פרשת הפינוי אין לה כל קשר לפעולתם של המשיבים ככונסי נכסים, וממילא, אין היא באה בגדר ערעור זה. כן טוענים המשיבים, כי לסעיף 38 לחוק אין תחולה בענייננו, שכן פינוי המשק נעשה בצו של רשם ההוצאה לפועל על פי פסק דין מפורש. עוד טוענים המשיבים, כי המערערים לא תמכו את טענותיהם העובדתיות בראיות ולא הוכיחו כי התנהגות המשיב, אף אם הייתה רשלנית, הסבה להם נזק. לבסוף טוענים הם, כי ב”כ המערערים באותה עת (עו”ד פלק) לא טען “בזמן אמת” דבר באשר לדו”ח הפינוי שהגיש המשיב. P

23. גם במחלוקת זו הכריע רשם ההוצאה לפועל לטובת המשיבים: “בכל הקשור להליך הפינוי, הרי שהוא בוצע במסגרת מינוי מיוחד של המוציאה לפועל ולא בתוקף צו מינוי כונס הנכסים. מכאן שאין תביעה שכזו יכולה לבוא בגדרו של סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל” (סעיף 7 להחלטה). רשם ההוצאה לפועל הוסיף בהחלטתו ש”ניתן לומר כי התובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס תביעתם או חלק ממנה” (שם).

24. לכאורה יש ממש בטענת המשיבים, לפיה במעמד פינוי המשק פעל המשיב בכובעו כמוציא לפועל על פי מינוי מיוחד של המוציאה לפועל, ולא בכובעו ככונס נכסים, ועל כן, לא היה מקום להגיש נגדו תביעה לפי סעיף 58 לחוק, בגין נזקים שנטען כי גרם בהתנהגותו במעמד הפינוי. עם זאת, אין צורך שאכריע בטענת המשיבים, משום שעובר אני להידרש לטענות המערערים לגופן. רשםית, באשר לטענת המערערים כי המשיב פעל בניגוד לסעיף 38 לחוק, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה סעיף זה לא חל על המקרה שלפנינו. סעיף 38 מצוי בפרק ג’ לחוק, העוסק, בעיקרם של דברים, בעיקול מקרקעין ומכירתם לצורך גביית החוב. פינוי המשק על ידי המשיב הייתה פעולת ביצוע בעין של פסק הדין, בהתאם לסעיף 64 לחוק ובגדרו של פרק ו’, הנושא את הכותרת “ביצוע בעין”. על פינוי מקרקעין כביצוע בעין של פסק דין לא חל אפוא סעיף 38 לחוק.

אשר לטענת המערערים לפיה המשיב לא איפשר להם ליטול חפצים אישיים מהמשק, הרי לא זו בלבד שבכתב תביעתם נמנעו המערערים מלנקוב בסכומי שוויים של החפצים האמורים, אלא שהם גם נמנעו מלהביא כל ראייה או חוות דעת מומחה לביסוס הסכומים שתבעו בסיכומיהם בהליך קמא, ולפיכך אינני רואה כיצד יכול היה רשם ההוצאה לפועל לקבוע ממצא בדבר שוויים, כך שגם בעניין זה דין ערעורם להידחות. מעבר לצריך אוסיף, כי לאור העובדה שרוב רובם של החפצים היו נטועים בקרקע – עצים, מיכל סולר להסקה, ברזלי זווית וגדרות – יש לראותם כמחוברים המהווים חלק בלתי נפרד מהקרקע (ראו סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969).

באשר לטענות המערערים לפיהם פינוי המשק בוצע תוך שימוש מופרז בכוח ותוך הפגנת יחס של התנשאות וזלזול מצד המשיב, הרי שלא מצאתי מקום לחלוק כאן על קביעתו של רשם ההוצאה לפועל לפיה “התובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס תביעתם או חלק ממנה”. משקבעתי כך, הרי שממילא אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה פעל המשיב במעמד פינוי המשק תוך הפרת חובותיו במעמד הפינוי.

הפרת חובת הנאמנות:

25. המערערים טוענים כי המשיבים הפרו את חובתם לפעול בנאמנות ובהגינות, לא רק במעמד הפינוי, כי אם בכל מהלך ביצוע תפקידם ככונסי המשק, וכי הם פעלו אך ורק למען קידום האינטרסים של לקוחותיהם (הזוג נח). המערערים הצביעו על מסמכים שונים בתיק בתמיכה לטענתם זו: רשםית, ציטטו אמירות שונות של המשיבים בכתובים, שמהם עולה, לטענתם, יחס של העדפה ללקוחותיהם על פני המערערים; שנית, הם הפנו לבקשה שהגישו המשיבים לרשם ההוצאה לפועל (ביום 24.12.91) להעביר ללקוחותיהם הפרשי הצמדה בגין תשלום המשכנתא שרבצה על המשק. לדידם של המערערים, עצם הגשת בקשה זו, שהוגשה בעת שהמערערים לא היו מיוצגים כלל ואשר סורבה על ידי רשם ההוצאה לפועל, מעידה על נטייתם של המשיבים לצד הזוג נח; שלישית, הצביעו המערערים על מסמכים שונים בתיק ההוצאה לפועל – לרבות הבקשה בעניין הפרשי ההצמדה – שהגישו המשיבים בתקופת תפקידם ככונסי נכסים ושעליהם חתמו כבאי כוחם של הזוג נח, ולא ככונסי נכסים, וזאת בניגוד לתקנה 89 לתקנות. P

26. המשיבים נמנעו מלהשיב לטענות אלו של המערערים. הם רק ציינו כי בקשת רשות הערעור שהגישו על החלטת רשם ההוצאה לפועל (שלא לזכות את הזוג נח בהפרשי ההצמדה כאמור) נתקבלה על ידי כבוד הנשיא זילר (בהסכמת ב”כ המדינה, ומבלי שנתקיים דיון בעניין), כך שבעניין זה, לטענתם, יש מעשה בית דין ואי אפשר לראותו כ”הפרת חובת נאמנות”.

27. לאור קביעתי דלעיל, בדבר החריגה מצו הכינוס ומפסק הדין בביצוע התשלומים לחברת “אסם הגליל”, אין בידי לקבוע כי טענת המערערים בעניין זה משוללת יסוד. עם זאת, המערערים לא הוכיחו שנגרם להם נזק עקב הפרת החובה הנטענת בהקשרים השונים שבהם הועלתה.

גביית יתר:

28. המערערים טוענים כי המשיבים שלשלו לכיסם הפרטי סכום של 16,960 ₪ מתוך כספי הפיקדון, וזאת שלא כדין וללא כל הצדקה. בתשובה לטענה חמורה זו, טוענים המשיבים כי המערערים הסתמכו בטענתם זו על הוראת תשלום שבוטלה, עקב טעות בגזברות ההוצאה לפועל אשר הוציאה הוראה לשלם את הסכום למשיבים במקום לבנק משכן. אכן, בתיק ההוצאה לפועל מופיעה הוראת התשלום האמורה (שמספרה 1697568) ועליה מופיעה באותיות גדולות המילה “מבוטל” (נספח י”ג למוצגי המשיבים). אשר על כן, אין לי אלא לדחות בשתי ידיי את טענות המערערים ולתמוה על כך שראו להעלות האשמה זו, הנראית, על פניה, מופרכת מעיקרה.

חריגות מצו הכינוס:

29. המערערים טוענים, כזכור, כי המשיבים ביצעו פעולות רבות אשר לא הוסמכו לבצעם בצו הכינוס, וביניהן: מינוי של רואה חשבון לבירור חובות המערערים לאגודה; תכתובות שניהל המשיב עם שלטונות המס לבירור חובות המערערים; נסיעות של המשיבים למושב שתולה; שיחות טלפוניות ותכתובות שניהלו המשיבים עם הנהלת החשבונות במושב; הכנת תביעת בוררות; פניות לרשם האגודות השיתופיות; ותכתובות מיותרות עם חברת “אסם הגליל” בדבר חובות המערערים אליהם. לטענת המערערים, פעולות אלו הסבו להם נזק. זאת, הן משום שמימונם – בין באופן ישיר ובין באמצעות תשלום שכר הטרחה שנפסק למשיבים – הושת עליהם שלא כדין, והן משום שפעולות אלה גררו את המערערים למשא ומתן ממושך עם שלטונות המס ולהליכים שונים הנוגעים לחובות המשק.

המשיבים טוענים, לעומתם, כי טענות אלו מהוות “שינוי חזית”, כי אין להן זכר בכתב התביעה בהליך קמא וכי מסיבה זאת בלבד יש לדחותן.

כפי שכבר נרמז לעיל, טענה זו של המשיבים מקובלת עלי. אמנם, בשלבים הסופיים של ההליך קמא ניסו המערערים להעלות חלק מהטענות שצוינו לעיל, אך רשם ההוצאה לפועל לא איפשר להם לעשות זאת, כעולה מהחלטה שנתן (ביום 16.2.99), בעקבות התנגדותו של המשיב להשיב על שאלה שהוצגה לו בעניינן במסגרת חקירתו הנגדית. הנה כך כתב רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו (עמ’ 5-6 לפרוטוקול): P

“בסעיף 10 בכתב התביעה שהגישו החייבים, נטען כי כונסי הנכסים חרגו מעבר לפעולות שאושרו להם על ידי רשם ההוצאה לפועל, [ב]סעיף זה לא פורט מהם אותם פעולות המיוחסות לכונסי הנכסים. אף בתצהירה בעדות רשםית ובמסגרת חקירתה הנגדית [של המערערת – ד’ ח’] לא הועלה הנושא כלל, ולפיכך בהיעדר פירוט בכתב התביעה, לגבי פעולות הכונס אין מקום להסתפק באמירות כלליות מבלי לפרטם בכתב התביעה על מנת שלכונסי הנכסים תינתן האפשרות להגיב במסגרת כתב ההגנה על כל טענה וטענה. בנסיבות אלה אינני מתיר את השאלה.”

אין זה סביר כי בית המשפט זה, בשבתו לדין כערכאת ערעור, יידרש לטענות שנדחו כאמור בידי רשם ההוצאה לפועל, בשל כך שלא הופיעו בכתב התביעה ולא הועלו גם בתצהיר עדותה של המערערת. לפיכך, דוחה אני את הטענות האמורות של המערערים, מבלי להידרש כאן לטענות המשיבים לגופם של דברים.

שיהוי

30. המשיבים טוענים כי בהגשת התביעה המקורית לרשם ההוצאה לפועל, חמש שנים לאחר סיום תפקידם ככונסי נכסים, כאשר המערערים “לא נקטו כל פעולה ביחס לפעולות כונס הנכסים בלשכת ההוצאה לפועל, לא חלקו על שום דו”ח לא טענו כל טענה, לא הגישו כל בקשה ולא הגיבו לכל בקשה שהגיש כונס הנכסים”, יש משום חוסר תום לב (שם, סעיף 5ד). המערערים טוענים מצידם כי הם לא היו מיוצגים במהלך עבודת המשיבים ככונסי המשק ובתקופה שלאחריה, ולכן לא היו מודעים לפעולות שונות שבוצעו, ולא יכלו למנוע מהמשיבים לבצע פעולות שפגעו בהם ב”זמן אמת”. המערערים אף טוענים כי העובדה שמשיבים לא הודיעו ישירות למערערים על בקשות שונות שהגישו לרשם ההוצאה לפועל, למרות שהם ידעו כי המערערים לא היו מיוצגים באותה עת, היא ביטוי נוסף להפרת חובת הנאמנות של המשיבים.

גם בעניין אחרון זה אין בידי לקבל את טענת המערערים, באשר לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעתו של רשם ההוצאה לפועל לפיה “עיון בתיק מעלה כי כמעט לאורך כל התנהלותו של התיק יוצגו התובעים על ידי עורך דין פלק” (שם, פסקה 7).

לאור תוצאות ערעור זה, ולאור הדברים שכתב רשם ההוצאה לפועל בסעיף 9 להחלטתו, גם לא ראיתי כל מקום להתערב בגובה שכר טרחת עורך הדין שפסק רשם ההוצאה לפועל לזכות המשיבים – 20,000 ₪ בצירוף מע”מ.

סוף דבר

31. לאור כל האמור לעיל, דוחה אני בזה את הערעור. חרף תוצאה זו, נמנע אני מלפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת המשיבים. זאת, לאור קביעתי לעיל בעניין החריגה מצו הכינוס ומפסק הדין של השופט ביין בביצוע התשלומים ל”אסם הגליל”, כמו גם לאור הערותיי לעיל בדבר אי צירוף תצהירים מאמתים לשני הדו”חות שהגיש המשיב, ככונס נכסים, ואי הגשת דו”ח כלשהו עם סיום תפקידם של המשיבים ככונסי נכסים”.

3. נסיבות מיוחדות שבהן ראוי למנות כונס נכסים

ב- בש”א (מחוזי ת”א) 4351/01, ת”א (תל-אביב-יפו) 1175/96[31] נפסק מפי כב’ השופט א’ סטרשנוב:

“מן הכלל אל הפרט

9. דעתי היא, כי המקרה שבפני הינו מן המקרים בהם נתקיימו נסיבות מיוחדות שבהן ראוי ליתן הסעד המבוקש ולמנות כונס נכסים על פי סעיף 388(א)(1).

אין חולק כי נכון להיום, הסכום אותו חב המשיב 1 על פי פסק הדין, עומד על למעלה מעשרה מיליון ש”ח. סבורני, כי היות סכום החוב גבוה במיוחד, מהווה הצדקה למינוי הכונס ונכלל בגדר השיקולים התומכים במינוי כונס הנכסים. זאת ועוד, המבקשים פנו ללשכת ההוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין, אך המשיב לא העביר לידם את סכומי החיוב החודשיים, ורק לאחר שהוצא צו מאסר כנגד החייב הודיע בא כוחו כי המשיב “עומד לשלם את הסכום שהוא 67,000 ש”ח ” (עמ’ 11 לפר’). יצויין, כי חלפו כבר למעלה משנתיים מיום מתן פסק הדין.

10. גם לאחר שמונה כונס נכסים על דירותיו של המשיב 1 בתל אביב, לא צלח בידי המבקשים לממשן, בין בשל אי שיתוף הפעולה שלו עם הכונס אשר פנה בדרישה לבאי כוחו אך ללא הועיל, ובין בשל הסיבה שששת הדירות ברח’ מלצ’ט הינן בבעלות משותפת שלו ושל אחיו.

כמו כן יצויין, כי המשיב 1 במסגרת הליכים שונים מבקש לייחס בעלויות בנכסים הרשומים על שמו, לאחרים. לטענתו, דירה בתל אביב הרשומה על שמו הינה בעצם של חברו וכן דירה בארה”ב הרשומה על שמו נטענת להיות של אשתו.

אין חולק כי נסיונות אלו יש בהם לדחות את הקץ ולהערים קשיים על ניהול ההליך במסגרת ההוצאה לפועל. נמצא, כי העתרות לבקשה תקל במידה ניכרת על ניהול ההליך לגביית חובו הגבוה של המשיב 1 ותסייע בידיהם של המבקשים להתגבר, סוף סוף, על התחמקויותיו של המשיב 1 מפרעון החוב, וזאת בחלוף שנתיים מיום מתן פסק הדין.

יצויין, כי ב”כ המבקשים הודיע בכתב תשובתו כי טרם צלח בידי המבקשים לגבות ולו את עלויות האגרה בגין התיק העיקרי בו ניתן פסק הדין ובגין הליכי ההוצאה לפועל.

11. התרשמותי הברורה היא, כי המשיב 1 עושה ככל אשר לאל ידו בכדי להתחמק ולפטור עצמו מתשלום החוב על פי פסק הדין הסופי שניתן כנגדו, וקיים חשש מהותי כי הוא מסתיר את היקף נכסיו אשר אינו ידוע למבקשים. לאמור, אין מדובר בחייב שאינו יכול או מסוגל לשלם את חובו, כי אם בחייב המסרב ומתחמק באופן שיטתי, שלא לומר עקרוני, מתשלום חובו.

בהחלטתו ציין רשם ההוצל”פ כדלקמן: “החייב לא רק שלא הציג מידע ומסמכים אלא הסתיר מידע חיוני להוכחת יכולתו הכלכלית וכושר ההחזר שלו. החייב לא טרח להצהיר על הדירה השייכת לטענתו, לחברו אף כי היא רשומה על שמו. כמו כן, החייב ניסה להסתיר את קשריו עם חברת אופל אף כי הסתבר שקשר כזה היה קיים”.

בעת חקירת המשיב 1 בלשכת ההוצאה לפועל טען כדלקמן:

“…החברה שאני קשור אלי נקראת לייק פארק…” (עמ’ 2 לפר’);

ומיד בהמשך:

“אם אתה אומר שאני הבעלים של לייק פארק אני בפירוש לא מקבל את זה הבעלים הוא חברה בשם אופל OPAL אני לא יודע מי הבעלים של אופל. אני רוצה לומר שלמשקיעים יש תנאי שאם בכלל יכנס כסף אז זה בתנאי שזהותם לא תיחשף. שמו של העו”ד סילבן דרייפוס. הוא נמצא בציריך” (עמ’ 4 לפר’).

והמשיב 1 ממשיך וטוען:

“לי אין שום אינטרסים בחברת אופל”

ומיד בהמשך העיד כי:

“הסיכום שיש לי עם עו”ד דרייפוס מחברת אופל הוא שברגע שהרשיונות יתקבלו נקבע את הנוסחה לגבי החלק שלי. אני בטוח שאקבל בין מיליון לשני מיליון דולר” .

מעדותו רוויית הסתירות והפירכות של המשיב 1 עולה כי קיים גם קיים קשר בינו לבין חברת אופל אחזקות ויש לו אינטרסים באופל אותם מנסה הוא להסתיר, אך ללא הועיל.

במסגרת נסיונותיו אלו אף ביקש המשיב 1 לשלוח את המשיב 2 לציריך על מנת שייטול מאת עו”ד דרייפוס מסמכים הנוגעים לחברת אופל ולקשריה עימו. אין ספק כי בקבלת מסמכים אלו לידי כונס הנכסים יהא כדי לשפוך אור על קשריו עם חברת אופל ובכך אף יקל עם המבקשים במימוש פסק הדין ובמיצוי זכותם כזוכים.

12. סבורני, כי זכות הקניין של המבקשים תיפגע אם לא יתאפשר בידם למצות ההליך בדרך של כינוס נכסי החייב, לאחר שכשלו כל נסיונותיהם לממש את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל, ולאחר שברור בעיני, כי המשיב 1 מתחמק ביודעין ובמכוון מתשלום החוב כפי שנקבע בפסק הדין.

גם אם צודק ב”כ המשיב 1 בטענתו כי השימוש בסמכות זו של מינוי כונס נכסים לנכסי החייב צריך להיעשות במשורה ובמקרים חריגים, סבורני כי זהו אמנם אחד המקרים המובהקים שבו מן הראוי לעשות שימוש בסמכות זו. אל לו לבית המשפט לתת ידו לנסיונות התחמקות והסתתרות מאחורי טענות כזב של חייב, שחוייב על פי פסק דין תקף וסופי של בית המשפט, והעושה כל שביכולתו על מנת להמנע מפירעון חובו. באיזון האינטרסים שבין זכות החייב להליך הוגן לבין השמירה על קניינו של הנושה שזכה בדין, מצאתי כי זכות הנושים במקרה דנן גוברת. שלילת הסעד השיורי הזה משמעו מבחינת המבקשים התמשכות ההליכים בהוצאה לפועל וגרירתם שלא לצורך.

13. המבקשים עתרו אף ליתן צו האוסר על המשיבים לבקש או לקבל לרשותם בכל דרך שהיא מסמכים המצויים ברשותו של עו”ד דרייפוס, לרבות מסמכים הקשורים לאופל אחזקות. ב”כ המשיב 2, הודיעה כאמור, כי הוא אינו מעורב בעניין כלל ועיקר ויכבד כל החלטה שתינתן בעניין. סבורני, כי יש מקום ליתן הסעד המבוקש על מנת למנוע העברת המסמכים אשר בודאי ישפכו אור על קשריו של המשיב 1 עם אופל.

סוף דבר

14. מהטעמים המפורטים לעיל, שעיקרם גובה סכום החוב העומד על למעלה מ-10 מיליון ש”ח והתופח יום יום; הקושי לגביית סכומים כה גבוהים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; התחמקויותיו הבלתי פוסקות של המשיב 1 ונסיונותיו להעלים מעיני המבקשים את נכסיו; וכן בשל אי הידיעה של המבקשים לגבי היקף נכסיו של החייב הנני מחליט להיעתר לבקשה ומורה על מינויו של עו”ד פנחס מרינסקי ככונס נכסים על כלל נכסי החייב, כמבוקש בסעיף 2 לבקשה.

אך ברור הוא, כי המינוי מוגבל לגביית החוב נשוא פסק הדין בלבד, ולא מעבר לכך.

ניתן בזאת צו האוסר על המשיבים לבקש או לקבל לרשותם מסמכים המצויים בשליטתו של עו”ד דרייפוס מציריך, לרבות המסמכים הקשורים לחברת אופל אחזקות.

הנני מורה למשיב 1 ליתן לכונס הנכסים כל מסמך שיידרש על מנת לאפשר לו לקבל לרשותו את המסמכים, כמפורט בסעיפים 1ו-3 לבקשה.

המשיב 1 ישלם למבקשים הוצאות בקשה זו ושכ”ט עו”ד בשיעור כולל של 25,000 ש”ח.

לגבי המשיב 2 שהסכים לבקשה – אין צו להוצאות”.

4. פסיקת שכר טירחת כונס נכסים, מצויה, תמיד, בתחום שיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי לפסוק את שכר טרחתו של כונס נכסים ודרכי תשלומו

ב- בר”ע (מחוזי ת”א) 2345/04[32] נפסק מפי כב’ השופטת י’ שטופמן:

“ו. המסגרת הדיונית

מקורה החוקי של סוגיית שכר טרחת הכונס, בסעיף 59 (א) לחוק ההוצל”פ, הקובע כי:

59. (א) שכרו של כונס נכסים

רשם ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שכרו של כונס נכסים ודרכי תשלומו; שכרו והוצאותיו של כונס הנכסים יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9.

(ב)….

לענין משכנתא על דירת מגורים, המשמשת למגורים של יחיד, קובע

סע’ 81ב1′ (ד) הסדר ספציפי לפיו:

(1) על אף הוראות סעיפים 10 ו- 59, שר המשפטים, בהתייעצות עם המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, יקבע הוראות לענין שכרו של עורך דין בהליכים לפי סעיף זה, ולענין שכרו של כונס נכסים שמונה לצורך ביצוע משכנתה כמשמעותה בסעיף זה, את דרכי חישובם ותשלומם, לרבות שיעור השכר מהתמורה שתתקבל בעד מכירת דירת המגורים;

(2) שכר טרחה של כונס נכסים שנקבע לפי הוראות פסקה (1) ישולם לכונס הנכסים בלבד, אלא אם כן בין כונס הנכסים לבין הזוכה מתקיימים יחסי עובד ומעביד;

(3) שכר טרחה של עורך דין וכן שכר טרחה והוצאות של כונס נכסים יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9.

תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס”ב-2002, אשר נתקנו מכח סע’ 81ב1′ (ד), מסדירות את אופן חישוב שכר טרחתו של עורך הדין המשמש ככונס הנכסים.

בענייננו, עסקינן במכירת נכס מקרקעין שאינו בא בגדר סעיף 81ה1(א) רישא לחוק, וממילא לא בגדרי התקנות הנ”ל.

משכך, הסדרתו של שכר טרחת עורך הדין המשמש ככונס במקרה זה, אכן מקורו בהוראות סע’ 59 (א) לחוק ההוצאה לפועל, כטענת המערער.

עיון בלשון החוק והפסיקה הרלוונטית, מבהירים כי פסיקת שכר טרחת הכונס מצויה, תמיד, בתחום שיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי לפסוק את שכר טרחתו של הכונס ודרכי תשלומו.

אכן, ככלל, מן הראוי כי שכר טרחתו של עורך הדין יקבע על ידי רשם ההוצל”פ בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה, אשר מאזנים, דרך קבע, בין שיקולים שונים, ומהווים מסגרת דיונית מנחה לפסיקת שכר הטרחה הראוי.

ברם, בענייננו, לא מצאתי להתערב בפסיקת שכר הטרחה, שנקבע על ידי רשם ההוצל”פ, אשר היקף ההליכים שבוצעו על ידי כונס הנכסים בתיק, גובה החוב וכן ערך הרכוש שמומש – עמדו לנגד עיניה, בבואה לפסוק את שכר טרחתו של הכונס, ואשר סברה, בהפעילה את שיקול דעתה, כי בנסיבות הענין שכר הטרחה הראוי הינו סכום של 100,000 ₪ בתוספת מע”מ בלבד.

(לסוגית האבחנה בין הפעלת שיקול הדעת אל מול קביעת עקרונות, ראו: ע”א 530/88זיוה פרידמןנ’ יגאל ארנון, פד”י מג (4) 479, 484)

זאת ועוד, הלכה היא כי ענין פסיקת שכר טרחת עורך הדין בערכאה קמא אינו ענין לביקורתה של ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.

(וראו בענין, לדוגמא: ע”א 621/83בנק לאומי לישראל בע”מנ’ א’ פינצ’וק כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית, פד”י מא (2) 660, 666; ע”א 797/89 ועד רוכשי הדירות במגדלי המלכים טבריה נ’ בנימין קרייתי מפרק קלרין דירות בע”מ, פד”י מה (4) 710, 717; ע”א 5049/91קופת חולים של ההסתדרות הכלליתנ’ יעקב רחמן, פד”י מט (2) 369, 381).

מטעם זה ומהטעמים דלעיל, לא מצאתי לנכון להתערב בפסיקת הערכאה הרשםונה.

ז. סוף דבר

דין הערעור להדחות”.

[29] בש”א (מחוזי חי’) 16445/04 עו”ד וולר פנחס – כונס הנכסים נ’ נחמיאס רענן, תק-מח 2005(3), 3108 (2005).
[30] ע”א (מחוזי יר’) 2546/01 מרים כהן נ’ יהונתן צבי, עו”ד, תק-מח 2004(3), 133 , 136 (2004).
[31] בש”א (מחוזי ת”א) 4351/01ת”א (תל-אביב-יפו) 1175/96 נ’ גבריאל ורשבסקי, תק-מח 2001(3), 1017 , 1019 (2001).
[32] בר”ע (מחוזי ת”א) 2345/04 קלימי קוחייק מורד נ’ יצחקי דוד, תק-מח 2005(3), 3743 , 3744 (2005).

מקור המאמר – abc-israel.it