תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“130. מומחה מטעם בית-המשפט (תיקונים: התשמ”ו, התשנ”א, התשס”ה)
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לעניין במחלוקת בין בעלי הדין (להלן – מומחה מטעם בית-המשפט).
(ב) מונה מומחה מטעם בית-המשפט, והוגשו באותו עניין גם חוות-דעת מומחים מטעם בעלי הדין לפי תקנות 127 עד 129 (להלן – מומחים מטעם בעלי הדין), לא ייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין, זולת אם הודיע בעל דין על רצונו לחקור את כולם או מקצתם לפי תקנה 130א; הודיע כך בעל דין, ייחקרו המומחים באופן ובהיקף כפי שיקבע בית-המשפט בהתחשב בנסיבות העניין, ובשים-לב לחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט ולעדותו.
(ג) מונה מומחה מטעם בית-המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט או הרשם אחרת:
(1) לא יוגשו חוות-דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2) יראו חוות-דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית-המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה.
(ד) אין בתקנה זו כדי לגרוע מכוחם של בעלי הדין להסכים שלא לחקור את המומחה מטעם בית-המשפט, בין אם מונה בהסכמה ובין אם לאו; הוסכם כאמור, לא ייחקר המומחה מטעם בית-המשפט, זולת אם ראה בית-המשפט צורך בכך לשם בירור המחלוקת שלפניו.”
סכסוכים שעניינם ליקויי בניה מחייבים היכרות עמוקה עם תחום מקצועי זה. כאשר מתעוררות שאלות הדורשות מומחיות מקצועית לצורך הכרעה בסוגיות שבמחלוקת, נעזר בית-המשפט במומחה הבקיא ברזי התחום המקצועי בו התבקש לחוות-דעתו.
כמובן לבית-המשפט, כפי שנראה להלן, שיקול-דעת עד כמה להסתמך על חוות-דעת המומחה.
בית-המשפט ציין לא אחת, כי מומחה בית-המשפט הוא ידו הארוכה, היות ויש חשיבות רבה לעדות מומחה ניטראלי שיסייע לבית-המשפט לעסוק בתחום מקצועי וחזקה על מומחה כזה כי יעשה מלאכתו במקצועיות ובאובייקטיביות.
תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: לתקסד”א), קובעת מפורשות את סמכותו של בית-המשפט במינוי מומחה מטעם בית-המשפט ואת סדרי הדין שינהגו במקרה כזה.
התקנה לאחר תיקונה הביאה שינוי מהותי בגישה למינויו של המומחה מטעם בית-המשפט, לאחר שתקנה 130 הישנה כלל לא עסקה במינוי מפורש זה אלא קבעה את סמכותו באורח כללי.
ואכן, מוסד זה של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט תפס לו מקום של כבוד בפתרון סכסוכים אזרחיים הבאים בשערי בית-המשפט עד כי נדמה שהדבר הפך לשגרה וזאת על-מנת להקל ולסייע בפתרון המחלוקות המובאות להכרעה בפני בית-המשפט.
מינוי מומחה מוסכם ומקובל בין הצדדים נועד להקל על הדיון, ליעל אותו ולקצרו באופן משמעותי ובתי-משפט אף מעודדים את הצדדים המתדיינים להגיע להחלטה בדבר מינוי מומחה שכזה {ת”א (חי’) 5771/96 קורקוס נ’ שיכון ופיתוח, דינים שלום יא 172; ע”א 680/87 המגן חברה לביטוח נ’ אליהו, פ”ד מו(4), 154 (1992)}.
המומחה המתמנה על-ידי בית-המשפט הינו מומחה אשר בדרך-כלל לא דבק בו חשד של רבב באשר לאובייקטיביות שלו וראיה כוללת של הנושא המובא בפניו לצורך מתן חוות-דעת מקצועית.
בית-המשפט רשאי למנות מומחה לעניין שבמחלוקת בכל עת. אין מניעה למנות מומחה כזה בשלב של קדם משפט ובדרך-כלל אף רצוי לעשות כן. כמו-כן, אין מניעה למנות מומחה בטרם המציאו הצדדים חוות-דעת מטעמם ואין בכך כדי “ליצור” ראיות עבור התביעה שטרם הביאה כאלה {רע”א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע”מ נ’ אלוני רחמים, פ”ד נא(2), 574 (1997)}.
כן נובע מלשון תקנה 130 לתקסד”א כי ניתן למנות מומחים אף לאחר הגשת הסיכומים, אם כי הגשת הבקשה האמורה בשלב זה, יש בה כדי להביא להתארכות הדיון בתובענה, ומחדלו של צד לבקש זאת צריך להביא לפסיקת הוצאות. ההוצאות ישקפו את הצורך בשמיעת ראיות מחדש, עיכוב נוסף הנובע מאפשרות של חקירת המומחה על-ידי הצדדים ובנוסף על כל אלה ההוצאות והטרחה שייגרמו עקב הצורך בהגשת השלמה לסיכומיהם שכבר הוגשו ואף הגשת סיכומים מחדש {ת”א (יר’) 1498/96 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ’ וייס, תק-מח 99(3), 1822 (1999)}.
משנתמנה מומחה בהסכמה, מתפרשת הסכמת הצדדים כויתור על העדת המומחים מטעמם. לא כך, כאשר המינוי נעשה שלא בהסכמה, שאז זכותו של כל צד להביא כראיה את המומחה מטעמו {רע”א 3112/93 עזבון וולף נ’ מושב גן השומרון, פ”ד מח(5), 397 (1994); ע”א 2688/95 פנחס נ’ כרם מהנדסים, פ”ד נ(5), 742 (1997)}. בשעתו, נתגלעה מחלוקת בפסיקה, מה המשמעות שיש ליתן לביטול תקנה 130(ב) לתקסד”א {ת”א (עכו) 4323/95 בשאראת אניס נ’ א.ד. עבודות מתכת ואח’, דינים שלום יד 123}.
כיום, נוכח תיקון התשס”ה בתקנות סדר הדין האזרחי, הובהרו הדברים, וחזרה ההלכה על מכונה, תוך מתן דגש על מעמדו המיוחד של מומחה מטעם בית-המשפט.
ככלל, הנטיה היא שלא לסטות מחוות-דעתו של מומחה מטעם בית-המשפט, בהיעדר טעות בולטת {ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי על-שם חיים שיבא, פ”ד נו(2), 936, 949 (2002)}.
משממנה בית-המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית-משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית-המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא-אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.
אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית-המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול-דעתו של בית-המשפט. אך כאמור לא ייטה בית-המשפט לסטות מחוות-דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן {ע”א 323/85 מדינת ישראל נ’ אברהם מזרחי, פ”ד לט(4), 185, 189 (1985); ע”א 402/85 מרקוביץ נ’ עיריית ראשון לציון, פ”ד מא(1), 133, 139 (1987); ע”א 821/88 א. לוי קבלני בניין בע”מ נ’ שמי את סמי חמוד, פ”ד מד(2), 771, 779 (1990); ע”א 605/88 תבורי בע”מ נ’ מעינות הגליל המערבי בע”מ, פ”ד מה(2), 1, 11 (1991); ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי, דינים טו 560; ע”א 558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, פ”ד נב(4), 563 (1998)}.
יחד-עם-זאת, בין אם מומחה בית-המשפט התמנה בהסכמה ובין אם לאו, שמורה לצדדים הזכות לחקור אותו על-מנת לנסות לקעקע את מסקנתו. הפסיקה חזרה והדגישה כי מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית-המשפט.
בית-המשפט הוא המכריע בסופו של דבר על-פי מכלול הראיות שבפניו, לרבות מסקנות המומחה מטעמו, ורשאי בית-המשפט לדחות מסקנתו של המומחה או לבור חלקים מחוות-דעתו {ע”א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פ”ד נ(5), 104 (1997)}.
כך לגבי כל מומחה, לרבות מומחה רפואי {ע”א 2160/90 רז נ’ לאץ, פ”ד מז(5), 170 (1993); ע”א 2541/02 לנגר נ’ יחזקאל, פ”ד נח(2), 583 (2004)}. כך גם לגבי חוות-דעתו של גרפולוג, וליתר דיוק, מומחה להשוואת כתבי-יד {ע”א 5293/90 בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים, פ”ד מז(3), 240 (1993); ע”א 1986/92 מדינת ישראל נ’ פואד אסעד קנג’, פ”ד נ(1), 499 (1996); ת”א 426/02 בני בנימין לקרץ בע”מ נ’ דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע”מ, פדאור 06(4), 138 (2006)}.
גם אם מומחה לא מונה בהסכמה, נטיית בתי-המשפט הנה להעדיף את חוות-הדעת של מומחה מטעמו על פני זו של מומחים “מטעם”, שכן חזקה עליו כי פעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים.
חוסר שביעות רצון של בעל דין, שעה שקביעות המומחה מטעם בית-משפט אינן תואמות את חוות-דעת המומחה מטעמו, אינו בגדר ביקורת עניינית ואינו עילה לשלול את חוות-הדעת או חלק ממנה. רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם בית-משפט.
בנסיבות בהן נטל ההוכחה הוא על כתפי התובע והוא עומד על זכותו הדיונית להביא את ראיותיו לרבות עדויות מומחים, אין מקום להפעיל את הסמכות המוקנית לבית-המשפט מכוח תקנה 130 לתקסד”א לשם מינוי מומחה מטעמו {ה”פ 224/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ, פדאור 05(15), 572 (2005)}.
בית-המשפט אינו חייב להמתין ליוזמת הצדדים על-מנת למנות מומחה מטעמו, והוא רשאי למנותו ביוזמתו, אם כי על-פי תקנה 130 לתקסד”א יש לשמוע את תגובת הצדדים בטרם מינוי מומחה כאמור {ע”א 792/88 שלום ברזילי נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה זמורה, פ”ד מד(3), 828 (1990)}.
כאשר התמונה שעומדת בפני בית-המשפט היא חסרה, בשל ריבוי הפגמים בחוות-הדעת מטעם הצדדים ובשל מהותיותם, ראוי כי בית-המשפט ימנה מומחה מטעמו, על-מנת שיגיש חוות-דעת נוספת.
נעיר כי מינוי מומחה שנעשה במעמד צד אחד בלבד, ומשכך לא נתמלאה דרישת הדין למתן הזדמנות ראויה למשיבים להביע את עמדתם ביחס למינוי המומחה מטעם בית-המשפט ובפרט כאשר הצדדים לא נתנו את הסכמתם, המפורשת או המשתמעת למינוי המומחה מטעם בית-המשפט ובנסיבות בהן לא ניתן להם יומם להשיג השגותיהם למינוי האמור יביא לביטולו של המומחה שמונה {ראה א’ גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס”ה) 223; רע”א 3050/04 מוחמד בראזי נ’ פירות ומשתלות בן דור בע”מ, פדאור 05(9), 750 (2005)}.
ואולם יש להדגיש ולהבהיר, כי אין הכוונה שבכל מקרה חייב בית-משפט לקבל את מלוא חוות-הדעת המוגשת לפניו מטעם הצדדים או לדחותה באופן מוחלט. אם לאחר שמיעת כל הראיות בתיק נוצרת בפני השופט תמונה כוללת של הדברים, ונראה לו, שהוא יכול לברור את הקטעים המדוייקים יותר שבכל חוות-דעת, הרי שיוכל לקבוע ממצאיו מבלי להיזקק למינוי מומחה נוסף ולהארכת ההתדיינות הכרוכה בכך {ע”א 974/91 עמיד נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פ”ד נ(5), 104 (1997)}.
כאשר סבור בית-המשפט שהתנהגותו של התובע כמוה כסירוב להיבדק על-ידי המומחה מטעם הנתבע או כאי-היענות במידה מספקת לבדיקה כזו, אין להסתמך על ראיות רפואיות מטעם התובע, וראוי שבית-המשפט ימנה מומחה רפואי מטעמו, על-פי סמכותו לפי סעיף 130(א) לתקנות, אף ללא הסכמה או בקשה של הצדדים {ע”א 662/89 מדינת ישראל נ’ קרבון, פ”ד מה(2), 593 (1991)}.
אם סבור מומחה מטעם בית-המשפט שיש לבקש חוות-דעת נפרדת ממומחה בתחום אחר, אין מנוס אלא למנות מומחה רפואי בתחום זה {בש”א (חי’) 11427/99 רוטמן נ’ ד”ר בורשטיין, תק-מח 99(4), 1392 (1999)}.
עינינו הרואות כי מינוי המומחה משמש ככלי עזר לבית-המשפט, בשאלות שבמומחיות שאין הוא בקיא בהן. מינוי מומחה מטעם בית-המשפט הוא דבר טוב ורצוי גם כאשר הובאו לפני בית-המשפט חוות-דעת של מומחים משני הצדדים, שהפער ביניהם בהערכת והשוואת הנתונים ובהסקת המסקנות גדול, ולעיתים אף גדול מאוד, והרי המדובר בבעיה שדורשת ידע ומומחיות. ויש במינוי כזה כדי לחסוך זמן וטרחה מרובים מבית-המשפט {ע”א 123/79 מדינת ישראל נ’ קמינר, פ”ד לד(1), 617 (1979)}.
מומחה מטעם בית-המשפט הוא בחזקת זרועו הארוכה של בית-המשפט ולא נציג או מסייע בידי צד מן הצדדים המתדיינים. מכאן, שמומחה מטעם בית-המשפט כפוף לאמות-מידה של “היעדר כל חשש של משוא פנים” {ע”א 409/84 מדינת ישראל נ’ עורך-דין ד”ר שגב, פ”ד מ(3), 706 (1986)}.
לגבי בעל מקצוע המתמנה כמומחה מטעם בית-המשפט, והמתבקש ליתן חוות-דעת מקצועית אובייקטיבית, קיימת חזקה כי יעמוד במשימה זו בצורה המקצועיות וההגינות המתחייבת ממעמדו המקצועי ומכוח היותו ממלא תפקיד מטעם בית-המשפט {ע”א 409/84 מדינת ישראל נ’ עורך-דין ד”ר שגב, פ”ד מ(3), 706 (1986)}.
פניה ישירה של אחד הצדדים למומחה תביא לביטול חוות-הדעת ולפסילתו של המומחה מטעם בית-המשפט מלכהן בתפקיד, גם אם זו נעשתה לאחר שזה נתן את חוות-דעתו, על-מנת שישלים אותה, והיענותו של המומחה לפניה ישירה זו {ע”א 409/84 מדינת ישראל נ’ עורך-דין ד”ר שגב, פ”ד מ(3), 706 (1986)}.
כאשר עולה מחוות-הדעת שנותנה לא הבין את התפקיד שהוטל עליו הרי חוות-הדעת כולה נטולת משקל וחסרת כל ערך. על פניה נראה שהיא “לוקה בשגיאה גסה” ושגיאה כזו הופכת כל דיון בתכנה של חוות-הדעת למיותר לחלוטין וחסר כל טעם. מבחינה זו אין חוות-הדעת של שמאי, או עד מומחה אחר, שונה מכל עדות או ראיה אחרת, שאין בידי בית-המשפט לקבלה מן הטעם הפשוט שהגיע למסקנה שאין בה ממש ואין לסמוך עליה כלל.
תפקידו של המומחה מסתיים על-ידי הגשת חוות-הדעת לבית-המשפט. התשובה לשאלה אם מוסמך המומחה לחזור ולהגיש חוות-דעת נוספות, תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. יש לעיין בהחלטה ולראות לצורך מה נתמנה ומה אומרות ההוראות הכלולות בהחלטת בית-המשפט.
מומחה שסיים מלאכתו על-ידי הגשת חוות-דעתו בהתאם להחלטת בית-המשפט מוטב לו שלא ייתן כל חוות-דעת נוספת או אחרת, בין אם מיזמתו הוא ובין אם על-פי עידודו של צד למשפט. במקרה של ספק ראוי לו שיבקש הוראות מבית-המשפט ויפעל על פיהן, שאם-לא-כן מסתכן הוא לא רק בתוצאה שחוות-דעת נוספת כזו תהא בטלה ומבוטלת, אלא שאף עלול לדבוק בו פגם, כמי שאין לסמוך עליו מדעיקרא, לא לגבי חוות-הדעת השניה, לא לגבי הראשונה ולא בכלל, באותו תיק.
תקנה 130(ג) לתקסד”א נועדה לצמצם את כמות חוות-הדעת העומדות בפני בית-המשפט ולהותיר בידיו חוות-דעת אחת של מומחה אובייקטיבי מטעם בית-המשפט, וזאת – כדי להקל על ההכרעה. תקנה הנ”ל נועדה לייעל את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי {ע”א 8950/07 עיריית נצרת המערערים ב- ע”א 8950/07 והמשיבים ב- ע”א 10477/07 נ’ ג’ריס כרדוש המשיבים ב- ע”א 8950/07 והמערערים ב- ע”א 10477/07, תק-על 2010(4), 1739 (2010)}.
על-פי האמור בתקנה 130(ג) לתקסד”א, הסכמת בעלי הדין למינוי מומחה מהווה הסדר דיוני לפיו חוות-דעת מטעם בעל דין שנתקבלה קודם למינוי המומחה מטעם בית-המשפט, לא תשמש כראיה, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת.
אין בתקנה 130(ג) לתקסד”א כל הגבלה האוסרת על העברת חוות-דעת מטעם בעלי הדין לעיונו של המומחה שמונה מטעם בית-המשפט בהסכמת הצדדים. ניתן ואף רצוי הוא להעביר לעיון המומחה חוות-דעת מטעם בעל דין, וכן כל מסמך רלבנטי אחר.
ייטיבו הצדדים לעשות אם יסכימו למינוי מומחה על-ידי בית-המשפט ואף לזהותו של המומחה, שיהיה מקובל עליהם. אם אין הם מסכימים לכך ובוחרים בדרך הארוכה והקשה, יש לאפשר להם להמציא חוות-דעת מטעמם אם ימצאו לנכון לעשות כן. ראוי שחוות-דעת אלה תועמדנה לרשות המומחה שמינה בית-המשפט בטרם ייתן את חוות-דעתו. יחד-עם-זאת, ראוי שהמומחה לא ימסור את חוות-דעתו בטרם תומצאנה לו חוות-דעת מטעם מי מהצדדים שיבקש להמציא כזו {דברי כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן ב- רע”א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע”מ נ’ אלוני רחמים, פ”ד נא(2), 574 (1997)}.
בדרך זו יכול המומחה לעמוד על המחלוקות המקצועיות בין הצדדים ועל טענות הצדדים ולדלות פרטים ונתונים באשר לעניין שבמחלוקת ובאופן זה יתאפשר למומחה לערוך את חוות-דעתו בצורה יעילה וממצה יותר {ראה גם ת”א (שלום צפ’) 5628-11-08 מאיר עוזר נ’ מזל מסעוד, תק-של 2010(1), 46631 (2010)}.
ב- בר”ע 21647/99 {מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ גדות, דינים מחוזי לב(6), 758} קבע בית-המשפט, בקבלו את הערעור, כי במקרה דנן לא פעל בית-משפט קמא כמצוות תקנה 130 לתקסד”א והורה על מינוי מומחה מבלי לתת לצדדים הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם בעניין זה, ומאידך נקט בצעד בלתי-שיגרתי זה לאחר סיום הדיון, לאחר הגשת הסיכומים ולאחר שהשאיר את התיק להכרעה.
צעד זה, לא רק שעומד הוא בניגוד לעקרונות השיטה האדברסרית, אלא שיש בו פגיעה בזכות הצד שכנגד, כאשר בית-המשפט פועל לטובת אחד הצדדים למשפט.
ב- ע”א 792/88 {שלום ברזילי נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה זמורה, פ”ד מד(3), 828 (1990)} קבע כב’ השופט ג’ בך, בקבלו את טענת המערער, כי בנסיבות מקרה דנן, כאשר בית-משפט קמא הגיע למסקנה, כי אף אחת מחוות-הדעת שלפניו אינה קובעת נכונה את שיעור הפיצויים להם זכאי המערער בגין שינוי הייעוד של הקרקע, היה עליו למנות מומחה מטעמו, שיגיש חוות-דעת נוספת.
הערעור התקבל, תוך החזרת הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שימנה מומחה מטעמו ויקבע מחדש את שיעור הפיצויים.
ב- ע”א 409/84 {מדינת ישראל נ’ עורך-דין ד”ר שגב, פ”ד מ(3), 706 (1986)} קבע בית-המשפט כי פנייתו הישירה של בא-כוח המשיבים אל השמאי, לאחר שזה נתן את חוות-דעתו, על-מנת שישלים אותה, והיענותו של השמאי לפניה ישירה זו – הינן בבחינת בל-יעשה.
בית-המשפט היה מצפה מהשמאי כי יחזיר את המכתב הנ”ל לשולחו והוא הדין לגבי כל פניה אחרת על-ידי צד לדיון ללא ידיעת הצד האחר.
במקרה כזה אף מן הראוי היה שיביא עובדה זו לידיעת בית-המשפט שמינהו וכן לידיעתם של המערערים.
קל וחומר שאסור היה לשמאי, ללא קבלת הוראות מבית-המשפט וללא קבלת תגובת המערערים, לכתוב חוות-דעת נוספת על-פי רצונם של המשיבים, כאילו היה הוא שלוחם ועושה דברם.
ב- ת”א (מחוזי יר’) 3574-09 {מוחמד בשיתי נ’ בית החולים הסהר האדום, תק-מח 2011(1), 500 (2011)} בחן כב’ השופט אהרן פרקש את טענות הצדדים וקבע על-אף התנגדותם למינוי מומחה מטעם בית-המשפט, כי יש מקום למינוי מומחה בתחום המיילדות מטעם בית-המשפט.
ב- ת”א (שלום פ”ת) 1455-08 {גרידיש שמעון נ’ חיים צדוק, תק-של 2010(4), 127953 (2010)} הגיעה כב’ השופטת שלהבת קמיר-וייס, לאחר שמיעת עדי הצדדים ועיון בסיכומי הפרקליטים, כי ראוי לשקול מינוי מומחה מטעם בית-המשפט שייתן חוות-דעתו לגבי ליקויי הבניה הנטענים.
לאור הנ”ל, ובהתאם לתקנה 130(א) לתקסד”א, ניתנה לצדדים הזדמנות ליתן עמדתם למינוי כאמור ובשים-לב כי אי-מתן תגובה במועד שנקבע, תיחשב כהסכמה של הצד הבוחר שלא להגיב.
ב- ת”א (שלום ב”ש) 3022-08 {רועי סגל נ’ ג’ורג’ ארז, תק-של 2010(4), 65894 (2010)} קבעה כב’ השופטת מיכל וולפסון כי הניסוח הקבוע בתקנה 130(ג) לתקסד”א משאיר מקום לשיקול-דעת, אך הפרשנות היא ששיקול-הדעת צריך להיות מיושם במקרה המתאים ולמקרים יוצאים מן הכלל ולא להפוך לכלל ללא סיבה עניינית.
הסכמת בא-כוח הצדדים אינה סיבה עניינית לשנות את המבנה שבנה מחוקק-המשנה, ושנועדה בין היתר, למצוא דרך יותר מהירה לבירור סוגיה מקצועית, מאשר דרך המלך של חקירת מומחים, הליך שלוקח זמן.
לא רק זמן שיפוטי במובן של זמן, אלא גם זמן השיפוטי שהינו זמן של בעלי דין אחרים, כתוצאה מהצורך לתאם מועדים עם מומחים, ובתחום הרפואה קורה לעיתים שמומחה זה או אחר איננו יכול להגיע ברגע האחרון, מטעמים מקצועיים שלו.
השימוש במומחה של בית-המשפט במקום שבית-המשפט נדרש לו, אינה דרך המלך של השיטה אדוורסרית. מתפקידו של השופט להכריע על-פי הראיות שבפניו, גם אם הדרך אינה קלה. לפעמים, אין מנוס, אלא מלמנות מומחה מטעם בית-המשפט.
בית-המשפט, במקרה דנן, לא מבקש לשנות סדרי עולם של הדרך הישראלית לניהול תיקים בשיטה האדוורסרית, אך המקרה דנן של הסכמת באי-כוח הצדדים מציקה, שכן באי-כוח הצדדים מבקשים לחבר את הפתרון של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט, עם העדת המומחים שלהם.
לאור הנ”ל, נקבע כי באי-כוח הצדדים יודיעו אחד-אחד האם הם מוכנים להתנהל לפי ההסדר שקבע מחוקק-המשנה, כלשונו ובהיעדר הודעה מוסכמת, בית-המשפט יקבע את התיק להוכחות, על בסיס חוות-הדעת הקיימות, ותינתן הודעה למומחית מטעם בית-המשפט על ביטול המינוי שלה והשבת התשלום למפקיד.
ב- ת”א (שלום ת”א) 57642-07 {אברהם בבזדה נ’ המועצה המקומית גבעת-שמואל, תק-של 2010(3), 36545 (2010)} קבעה כב’ השופטת אביגיל כהן כי אין בידה לקבל את טענת המבקשים כי הבקשה לחקור את המומחה הינה “חסרת בסיס” ומשלא הוסכם בין הצדדים שלא לחקור את המומחה, קיימת זכות עקרונית לחקור את המומחה.
יחד-עם-זאת, לאור האמור בתקנה 134(ג) לתקסד”א, בטרם יוחלט אם יש צורך בחקירת המומחה, יש לאפשר להציג למומחה שאלות הבהרה. אם לאחר קבלת התשובות לשאלות ההבהרה יהיה עדיין מקום לקיים חקירה נגדית למומחה, אזי בית-המשפט יקבע מועד לחקירתו.
ב- ת”א (מחוזי ת”א) 1651/04 {שירות התאומים בע”מ נ’ מדינת ישראל משרד התשתיות, תק-מח 2010(2), 12637 (2010)} קבע כב’ השופט איתן אורנשטיין כי ההלכה הפסוקה עמדה על החשיבות שבמינוי של מומחה שאינו קרוב אצל מי מהצדדים, ככלי המאפשר לבית-המשפט לקבל חוות-דעת בנושאים המחייבים מומחיות, ומבלי שיהיה בדבר כדי לפגוע במומחים האחרים. למותר לציין, כי המומחה אינו מחליף את שיקול-דעת בית-המשפט, אך בתחומים מקצועיים הטעונים בקיאות, כגון זה שבפני בית-המשפט, אין זאת אלא שמדובר בכלי עזר הכרחי.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
מאמר מאלף וממצה. מי שיקרא אותו לפני דיון משפטי בו הוא מעורב כאחד הצדדים, ידע היטב איך להתנהל במקרה של מינוי מומחה מטעם בית המשפט, בעיקר בשל פגמים במינויו וקשריו עם אחד מבעלי הדין.