מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי

1. הימנעות מהגשת ראיה או הבאת עד
העיקרון הינו כי “הימנעות מהבאת עדים אשר עדותם עשויה הייתה לתמוך בגירסת הנתבעת, לו גירסה זו הייתה נכונה, יש בה כדי לפעול לחובת הנתבעת” {ד”מ (חי’) 7787/04 טויזר חגית נ’ חברת גשש ז.א בע”מ, תק-עב 2005(1), 3969, 3971 (2005)}.

ההלכה הפסוקה מקדמת דנא הינה כאמור “כי הימנעות מלהביא עדות רלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה הייתה פועלת לרעת הנאשם ולפיכך מחזק הדבר את ראיות התביעה” {תפ”ח (ת”א-יפו) 1206/02 מדינת ישראל נ’ דוד בן אברהם מבשב, תק-מח 2005(1), 5183, 5222 (2005); ע”פ 437/82 סלומון אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2), 85 (1983); ע”פ 712/94 זיאד ג’בארי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(2), 332, 337 (1995); י’ קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורה 2003), 1649}.

על אי-הבאת ראיה כבר נאמר כי החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.

זאת ועוד. “מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו” {ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595 (1990) וכן ת”א (ת”א-יפו) 33123/04 בנק הבינלאומי נ’ אלרון טכנולוגיות בע”מ ואח’, תק-של 2005(1), 9949, 9952 (2005)}.

כך גם אי-זימון עד חשוב להגנת נאשם תפעל נגדו.

ב- ד”מ (חי’) 8286/04 {קוזמינסקי עדנה נ’ ח. מרחב בע”מ, תק-עב 2004(4), 4672, 4673 (2004)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ הרשם מירון שוורץ, כי “הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 58923/06 {שחר עידן פיתוח ובניה בע”מ נ’ שירותים חשמליים מכניים של מקורות חברת מים בע”מ, תק-של 2008(3), 19618, 19623 (2008)} קבע כב’ השופט רחמים כהן כי “הימנעות מהבאת ראיות רלוונטיות פועלת לרעת הנתבעת ומקימה חזקה ראייתית, כי אילו היו מובאות הראיות, הייתה נפרשת בפנינו גירסה הסותרת את טענותיה ומבססת את טענות התובעת בדבר כמויות העפר שהובלו על ידה”.

ב- ע”א 548/78 {שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980)} קבעה כב’ השופטת ה’ בן-עתו כי “כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו… הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה” {ראה גם ת”א (יר’) 430/95 עאדל עותאמן נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב “הפול”, תק-מח 2008(3), 14172, 14177 (2008)}.

ב- ת”א (יר’) 5149/03 {מרב מוסייב נ’ מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה, תק-מח 2008(2), 10441, 10447 (2008)} קבע כב’ השופט יצחק ענבר כי “כעולה מ-“דו”ח ציוני גמר” (נספח א’ לתצהירו של מר ברזילי) בקורס השתתפו 12 תלמידים מלבד התובע. הדעת נותנת, כי לפחות חלקם יכלו לשפוך אור על סוגיה זו. והנה מטעם התובע הוגש תצהיר מטעם תלמיד אחד בלבד. אותו תלמיד סיפר בתצהירו, כי לאחר התאונה הבחין בתובע כשהוא מוטל על הרצפה חסר הכרה. דא עקא שהעד לא התייצב בבית-המשפט על-מנת להיחקר על תצהירו, ובאי-כוח התובע החליטו לוותר על התייצבותו במקום לבקש לאוכפה באמצעות צו הבאה. הימנעות זו מהבאת עד רלוונטי, כמו גם אי-מתן הסבר מספק מדוע לא נקראו לעדות תלמידים נוספים בקורס, פועלת לחובת התובע. ההנחה היא, כי לו היו אותם תלמידים מעידים בבית-המשפט, היו עדויותיהם טופחות על פניה של גירסתו”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 36858/05 {הרצל האיגאני נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2008(2), 2331 (2008)} קבעה כב’ השופטת ח’ וינבאום וולצקי כי “אין כל חשיבות לעובדה שהתובע לא טרח לחפש את העדים לקראת הדיון. הימנעותו מהבאתם יכולה לפעול לרעתו בכל הנוגע לעצם הוכחת מקרה התאונה. התרשמתי שמדובר היה בהיכרות שטחית של התובע עם אותם שני אנשים ועל-כן לא ראיתי לראות באי-התייצבותם משום הימנעות מהבאת ראיה. התובע מסר תצהיר נסיבות שאין בו סתירה מהותית לגירסתו במשטרה”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 29796/04 {צוייג אופיר נ’ שיבת צדוק, תק-של 2008(1), 19788, 19797 (2008)} קבע כב’ השופט אברהם קסירר כי “עדות התובע ואימו נגועות היו במגמתיות וניכר היה כי התובע ואימו נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותם (הגשת תלונה במשטרה, פניה לטיפול רפואי, תלונות במישור הרפואי) על-מנת לצייר תמונה של תקיפה, הגם שהסיטואציה האמיתית היא של תגרה הדדית. חיזוק לכך הם הרישומים הרפואיים של התובע והנתבע 1 מיום האירוע, לרבות תמונותיו של התובע כנטען מיום האירוע. יצויין, כי אי-הבהירות באשר לנוכחים במקום לעת התרחשות האירוע (התובע העיד בדבר אנשים נוספים בחצר, ציין במשטרה את שמה של הגב’ נבעה כעדה יחידה, ובעדותה בפני ובמשטרה תמכה עדה זו בגירסת הנתבעים דווקא) וההימנעות מהבאת עדים נוספים אשר היה באפשרותם לשפוך אור על השתלשלות האירועים וזאת ללא הסבר סביר, פועלת לחובתו”.

ב- ת”א (שלום נצ’) 9210/97 {פרהוד נויסר נ’ מועצה מקומית ריינה, תק-של 2007(4), 5088, 5091 (2007)} קבע כב’ השופט יוסף סוהיל כי “התובע נמנע מהבאת שלושה עדים רלוונטיים ומרכזיים, אשר יכלו לסייע לו בהוכחת טענותיו; אלה הם אחיו, אחותו ואימו, שלטענתו שהו איתו בבית עת שמע את צעקות השכנים, ויצא בריצה מהבית. בחקירתו הנגדית אף טען התובע, כי אימו ואחותו, יצאו ובאו למקום שבו נפל. אמנם בא-כוח התובע ציין, כי בחר שלא להזמין את אחיו, שככל הנראה מסוכסך עם התובע, אך לא ניתן שום הסבר מדוע לא זומנה האמא והאחות. זאת ועוד, כבר במסגרת תצהיר עדותו הראשית, נמנע התובע מלציין בחברת מי שהה בביתו בעת שנשמעו אותן צעקות, והדבר מעורר תמיהה. הימנעות התובע מהבאת עדים רלוונטיים, שהיה בעדותם כדי לתמוך בגירסתו ולאמתה, ללא הסבר מניח את הדעת, פועלת לחובתו, ויש בה כדי להטיל צל כבד על מהימנותו”.

ב- ת”א (שלום בי”ש) 1131/05 {א.ח. כלפון – עבודות עפר ופיתוח נ’ נופהר פיתוח ותשתיות בע”מ, תק-של 2007(1), 29404, 29416 (2007)} קבע כב’ השופט שמעון שטיין כי “בנסיבות דנן, אני מוצא כי הימנעותם של הנתבעים מלזמן את צפריר דוד להעיד כי הם אלה שתיקנו את הליקויים בעבודתו של התובע, מחלישה את גירסתם, ומקימה נגדם הנחה לכאורה כי העד לא זומן להעיד, כיוון שעדותו הייתה פועלת לרעת הנתבעים ותומכת בגירסה הנוגדת של התובע. הנתבע 2 עצמו טען כי כאשר פנה אל התובע שיתקן את העבודה שביצעו בתקוע ‘לא הצבעתי על מקומות ספציפיים לתקן, זה התפקיד של מנהל עבודה בשטח דוד צפריר’, ומכאן שהדבר רק מגביר את התהייה מדוע לא הזמינו הנתבעים את צפריר דוד להעיד לטובתם אילו עבודות ביצע התובע בפועל, ומחזק את עדותו של אלי כלפון כי התובע תיקן את הליקויים בעבודתו בעצמו, בהתאם להוראותיו של צפריר דוד, ותוך שיתוף פעולה עימו”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 210459/02 {רבינוביץ רוני נ’ קו-אופ דן השרון ריבוע כחול ישראל בע”מ, תק-של 2007(1), 9917, 9920 (2007)} קבע כב’ השופט אליהו קידר כי “כעולה מחקירת התובע, בעת התרחשות התאונה נכחו במקום אנשים נוספים, אשר סייעו לתובע להיחלץ מהעגלה… לא מן הנמנע שעדות אנשים אלו הייתה מסייעת לשפוך אור על אופן התרחשות אירוע התאונה. משכך, שומה היה על התובע להציג את עדותם, ולחילופין לנמק היטב מדוע נמנע מלעשות כן. עם-זאת, בנסיבות המקרה דנן, הנני מוצא, שאין בהימנעות התובע מהבאת עדים בכדי להקים חזקה, שהבאתם הייתה פועלת לרעתו… הנימוק לכך הינו, בראש ובראשונה, האמון שהנני רוחש לגירסת התובע, אשר כאמור, לא נסתרה. כמו-כן, לאור השאלה השנויה במחלוקת (האם היה פער גבהים בין רשת הניקוז לבין משטח החניה או שמא רשת הניקוז נטתה ויצרה פער גבהים), סבורני, שעדויות נוספות לא היו מועילות במידה רבה ולא היה בהם כדי לשנות את מסקנתי”.

ב- ת”א (שלום אשד’) 700/05 {עומסי זכריה נ’ סלמי סהר, תק-של 2007(1), 3694, 3695 (2007)} קבע כב’ השופט אריאל חזק כי “במהלך הדיון הוכח, כי ביחד עם התובע היו מספר אנשים נוספים, אשר התובע מכירם ובנסיבות העניין, לאחר שהתובע לא הביא לעדות את אותם עדים, יש לקבוע, כי הימנעות התובע מהבאת העדים, מקימה את החזקה ולפיה, הימנעותו מלהביא עדים, הינה כדין הודאה בכך, שאילו הובאו העדים, היו מעידים לחובתו”.

ב- ת”ק (תביעות קטנות יר’) 2873/06 {מאיר ברנשטיין נ’ יצחק בראור, תק-של 2006(4), 20621, 20625 (2006)} קבעה כב’ השופטת יעל ייטב כי “לאחר שמיעת כל העדויות מצאתי כי לא הוכח קיומו של אירוע מיוחד שבו הופיעה התובעת הופעה בוטה או פרובוקטיבית, שכן לא הובאו עדים להעיד בפניי על פרטי אירוע שכזה אף לא פורטה ההופעה הפרובוקטיבית הנטענת. חזקה היא שאילו היו עדים לאירוע כאמור, היו הנתבעים טורחים ומביאים אותם כדי לחזק טענתם. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת עד מרמזת על כך שהעדות הייתה פועלת לרעת בשל הדין שנמנע מהבאת העד הרלוונטי. לאור זאת ולאור העובדה שבעדויות שנשמעו בפניי הועלו טענות כלפי אופן לבושה של התובעת בדרך-כלל, ועל-כן אין לי אלא לקבוע כי לא הייתה הופעה פרובוקטיבית במיוחד של התובעת בבית-הספר וכי הסיבה והטעם לאי-קבלת התובעת 3 לבית-הספר הינה אופן לבושה של האם בדרך-כלל”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 91965/98 {בנק הפועלים בע”מ נ’ קנדיוטי שפרה, תק-של 2006(3), 9493, 9501 (2006)} קבע כב’ השופט יעקב שינמן כי “אף אם נתייחס לנושא פרשנות חוזה על-פי אומד-דעתם של הצדדים ונסיבות העניין, מה שאינו דרוש בענייננו, לאור לשונו החד-משמעית של הסדר החוב, הרי שהימנעותם של הנתבעים, מהבאת החייבת לעדות, כמי שחתומה על הסדר החוב, לצורך תמיכה בגירסתם, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גירסתם, עד כדי שלילתה בכלל”.

ב- ע”א 465/88 {הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מה(4), 651 (1991)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט א’ גולדברג, כי “אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד”.

ב- ת”א (ת”א) 1218/97 {שמואל חורש נ’ יונה אטנלוב, תק-מח 2006(2), 2061, 2064 (2006)} קבעה כב’ השופטת ציפורה ברון כי “ניתן היה לצפות, כי אטנלוב יביא לעדות מטעמו את ז’ק בן-נון ואת “קוסו” אשר העדתם נראית כמתבקשת מאליה, כפי שיפורט להלן. אטנלוב נמנע מלעשות כן. למותר לציין, כי הימנעות מלהעיד עד חיוני – ובמקרה דנן שני עדים חיוניים – מעמידה את אותו צד בחזקת מי שיודע שעדות אותם עדים הייתה פועלת לרעתו”.

ב- ת”א (שלום יר’) 8674/05 {סמיר בקיראת נ’ יאסר פוואקה, תק-של 2008(4), 21633, 21635 (2008)} קבע כב’ השופט א’ דראל כי “התובע נמנע מלהביא לעדות את מנהל העבודה, מוחמד, הגר בשכנות עם משפחתו ומסיע אותו מדי יום ואף נמנע מלהביא לעדות את המעסיק. היעדרן של ראיות אלה שיכול היה להצביע על קיום מגבלה ועל משמעותה פועל לחובת התובע”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 30451/07 {באום אבינועם נ’ מורד חי, תק-של 2008(4), 17241, 17245 (2008)} קבע כב’ השופט יאיר דלוגין כי “הנתבע לא סיפק בתצהירו פרטים כלשהם, לגבי המקור ששימש אותו להשבת הסכום הנטען של 30,500 ש”ח. הנתבע ידע היטב, עוד לפני הגשת כתב ההגנה, כי אין בידיו אישור בכתב להשבת הסכום הנ”ל. הנתבע ידע ולפחות היה צריך לדעת, בוודאי למן תחילת ייצוגו על-ידי בא-כוחו, כי עליו להביא כל ראיה שתוכל לתמוך בגירסתו, שלפיה שילם דווקא את הסכום הנטען על ידו ולא את הסך הנטען על-ידי התובע. בנסיבות אלה, היעדר התייחסות של הנתבע בתצהירו, למקור ששימש לתשלום הכסף, פועלת לרעתו”.

ב- ת”א (שלום יר’) 7903/04 {אמנון מועלם נ’ יצחק אבו, תק-של 2008(4), 15581, 15585 (2008)} קבעה כב’ השופטת עירית כהן כי “הנתבעים העידו כי כאשר הלך יצחק לכיוון ארון החשמל, הוא הלך בליווי שוטר, אולם אין התייחסות לשוטר בעת תיאור התקיפה של התובע. הנתבעים לא הביאו לעדות את אותו שוטר ואין בפניי הסבר מדוע לא עשו כן, והדבר פועל לחובתם”.

ב- רע”א 7589/08 {דקלה חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח ראובן עשור ז”ל, תק-על 2008(4), 2923, 2926 (2008)} קבע כב’ השופט י’ דנציגר כי “אף הפוליסה נשוא הבקשה לא צורפה לבקשה שלפניי. לו היה ברצון המבקשת לשכנע את בית-המשפט הזה כי לשונה של הפוליסה הינה ברורה וחד-משמעית וכי לא היה מקום לקבוע כי מבוטח בפוליסה נהנה מפטור מתשלום פרמיות לאחר קרות אירוע הביטוח, היה עליה לצרף את הפוליסה לעיונו של בית-המשפט. הימנעות מצירוף הפוליסה מקימה חזקה לפיה הייתה נשקלת כראיה לחובתה… ומשכך, אין מנוס מלדחות את טענותיה של המבקשת בעניין פרשנות הפוליסה”.

ב- ת”א (שלום טב’) 1420/06 {זמירה חיון נ’ עיריית טבריה, תק-של 2008(4), 13857, 13860 (2008)} קבעה כב’ השופטת תמר ניסים שי כי “העובדה שהנתבעות בחרו שלא לקרוא את התובע 3 לעדות בנקודה זו פועלת כנגדן”.

ב- ע”א (מחוזי מר’) 4087-08-07 {יובל מיזלין נ’ פז פרחים (1996) בע”מ, תק-מח 2008(4), 6871, 6876 (2008)} קבע כב’ השופט בנימין ארנון כי “משבחרו הנתבעים שלא להעיד את אמה של פזית חיון אשר הייתה יכולה לסייע להם בהוכחת טענתם בדבר קבלת ההלוואה אשר על-פי הנטען על ידם שימשה לתשלום החוב, הרי שהימנעותם מלזמנה לעדות פועלת לחובתם”.

ב- ת”פ (ת”א-יפו) 40294/04 {מדינת ישראל נ’ סלאמה אחמד, תק-מח 2005(1), 4590, 4598 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט דוד רוזן, כי:

“מדובר בעד פוטנציאלי, שהינו ראש וראשון לבקש לסייע לנאשם. חרף זאת, לא זומן לבית-המשפט, וממילא לא העיד לטובת הנאשם במשפט.

המסקנה המשפטית ידועה. הימנעות ההגנה להעיד את אותו דובר, זמירו, עומדת לה לרועץ, ובו בזמן מחזקת גירסת המדינה.

באופן דומה, נמנע הנאשם מלזמן כעדים בבית-המשפט את אחיו חאלד. בכך הצהיר הנאשם, למעשה, שגירסת המתלונן לעניין החוב הינה גירסת אמת.”

{ראה: ע”פ 728/84 חרמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 617, 625 (1987); ע”פ 112/52 גבוב נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ז(1), 251 (1953); ע”פ 677/84 יעקב שמש נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(4), 33, 48 (1987); ע”פ 437/82 סלומון אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2), 85, 97 (1983); ע”פ 663/81 חורי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(2), 85 (1982)}.

ב- ע”פ (ת”א-יפו) 70642/04 {דוד בן שבתאי כהן נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 4879, 4882 (2005)} קבע בית-המשפט:

“תלונה מיידית בפני האדם הראשון, במיוחד כך כאשר מדובר באדם קרוב, כמו גם מצב נפשי של קורבן עבירת מין, היו מאז ומעולם ראיות סיוע לעניין ביצועה של עבירת המין.

על “גבה” של הלכה זו יש “להרכיב” את ההלכה הקלאסית הנוספת, לפיה הימנעות מהבאת ראיה שהבאתה מתבקשת תתפרש לרעתו של הצד שאמור היה להביא אותה.

לענייננו, המתלוננת צריכה הייתה מייד לחשוף בהודעתה במשטרה כי היה אדם נוסף ולדאוג גם להבאתו לבית-המשפט.

אנו ערים לנימוק שנתנה המתלוננת, ולפיו לא רצתה לסבך אותו אדם שהוא אדם נשוי באירוע. ישנם דרכים שיכולות להבטיח כי שמו של אותו ידיד לא ידלוף החוצה. ניתן לבקש מבית-המשפט שלא לחשוף את שמו וכיוצא בכך.

מכל מקום, בתיק שכל כולו נשען על מהימנותה של מתלוננת לעומת מהימנותו של נאשם, נראה לנו כי הימנעות מהבאת ראיה זו יש לה משקל בהערכה הכוללת של מאזן הראיות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 725227/04 {עיריית תל-אביב נ’ מחל משאבות 1993 2000 בע”מ, תק-של 2005(1), 10615, 10617 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת אושרי פרוסט-פרנקל, כי:

“על אי-הבאת ראיה כבר נאמר:

החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.”

ב- ת”פ (יר’) 1029/01 {מדינת ישראל נ’ שמעון (בן יוסף) זקן ואח’, תק-של 2005(1), 8563, 8579 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת ר’ שלו-גרטל:

“הנאשמים גם לא הציגו, אף לא קבלה אחת, המוכיחה על רכישות מכשירי החשמל, למשל, אשר נתפסו בדירתם, ואשר נטען, כי ניקנו באותה תקופה במזומן. הימנעות הנאשמים מלהביא ראיות ועדים, אשר יכלו לתמוך בגירסתם, פועלת לחובתם. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת נגדו. ההכחשה הגורפת שלהם, מהווה חיזוק לאמיתות הראיות הקיימות.”

ב- ת”א (נ”צ) 3958/98 {מחרום עלי נ’ אבו נסאר גורג’ ובניו בע”מ ואח’, תק-של 2005(1), 5969, 5972 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת דינה מויאל:

“אם כן, לא שוכנעתי כי הכיסא היה פגום אך עולה השאלה האם הכיסא הינו משטח עבודה הולם? לעניין זה גירסת התובע בכל הנוגע להנחיית המעביד שישתמש בכיסא כמשטח עבודה והן לעניין אופן ביצוע העבודה – אמינה בעיני ומקובלת עלי. גירסה זו נתמכת בעדות גזאוי ושמבחרו הנתבעים לא להעיד את המעביד לעניין זה פועלת לרעתם חזקה בעובדה לפיה אם המעביד היה אכן מעיד הייתה עדותו פועלת לחובת הנתבעות:

‘יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית… התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובת הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד – היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה… מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה.’ (י’ קדמי על הראיות, חלק שלישי (תל-אביב, 2003), 1650-1649).”

ב- ע”ב (יר’) 2100/04 {Rudarska Rositsa Stefanova נ’ בניזרי שלמה ואח’, תק-עב 2005(1), 1664, 1670 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת יפה שטיין, כי:

“בית-המשפט העליון פסק לא אחת כי הימנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל דין, אשר עשויה הייתה, אילו הובאה, להוכיח את צדקתו – מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב. שהרי, לו הייתה הראיה מוציאה צדקתו לאור, על שום מה לא הביאה? אלא, שעל-פי ההיגיון, ההימנעות מהבאתה יכולה לשמש יסוד למסקנה כי הראיה לא תועיל לו אלא תזיק (ע”א 216/73 חיים סולומונוב נ’ עזרא אברהם, פ”ד כח(1), 184 (1973)). כמו-כן קבע בית-משפט העליון כי:

‘מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וכל שהראיה יותר משמעותית כן רשאית בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה.’

אם טוענת התובעת כי אין בידה רישום על שעות עבודתה, עולה השאלה – עד כמה ניתן לסמוך על זכרונה, לאור העובדה שבמועד מתן עדותה (וגם במועד הגשת כתב התביעה), עברו מספר שנים מאז התקופה לה היא טוענת. לעניין זה אף התובעת בעצמה טוענת בעדותה, כי לא ניתן לצפות ממנה לאחר 4 שנים כי תזכור את כל הפרטים (ראה עמ’ 15, שורה 8 בעדותה).

כאמור – התובעת לא המציאה לבית-הדין רישומים אלו, ונראה כי כתב התביעה התבסס על זכרונה בלבד. אלא שמעדותה (הן בחקירה הראשית והן בחקירה שכנגד), נראה כי לא יכולה הייתה לזכור מתי בדיוק עבדה וכמה שעות – דבר שהוא לב-ליבה של התביעה.”

ב- תמ”ש (ת”א-יפו) 73411/98 {י”ש נ’ י”ר, תק-מש 2005(1), 189, 196 (2005)} קבע בית-המשפט, בפני כב’ השופט יהודה גרניט, כי:

“אני קובע כי לא הייתה לבן או לנתבעת כל מניעה להמציא לבית- המשפט את כל התדפיסים של התנועות בחשבון הבנק מפתיחתו ועד היום או כל מסמכי ההפקדות שהבן טוען שהוא הפקיד בחשבון במשך 20 שנה או לפחות במשך חמש השנים האחרונות.

אני קובע כי לא הייתה לנתבעת או לבן כל מניעה להמציא לבית-המשפט העתק מיפוי-הכוח שהנתבעת טוענת שנתנה לבן לפעול בחשבונה.

אני קובע כי לא הייתה לבן כל בעיה להביא ראיות, כלשהן, לגבי טענתו כי הוא נתן שיעורים ולגבי הסכומים ששולמו לו.

אני קובע כי הנתבעת והבן גם לא נתנו כל הסבר, פרט לטענתו של הבן כי עלות המצאת מסמכי הבנק היא רבה (טענה שאינה טענה, כאשר עליו לתמוך את עדותו במסמכים), לגבי מחדלם להמציא את המסמכים שיתמכו בטענותיהם; הימנעותם מלהביא מסמכים שיכלו בקלות להביא, מחייבת את המסקנה, כי אין להאמין לדבריהם.

ב- ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980), נקבע הכלל הבא:

‘…כלל הנקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה.’

וכן ראה את ההלכה לגבי המסקנות שיש להסיק מהימנעות מהבאת עד ב- ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2), 605 (1993); ע”א 635/89 אנקונה נ’ גוטמן, דינים (1989)); ע”א27/91 קבלו נ’ שמעון, פ”ד מט(1), 450 (1995), שם נקבע כי הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את בית-המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה; ע”א 465/88 הבנק למימון וסחר בע”מ נ’ מתיתיהו, פ”ד מה(4), 651, 658 (1991), שם נקבע, כי:

‘אי-הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.’

לפיכך, יש לקבוע כי הימנעותה של הנתבעת והבן מהבאת ראיות שהיה בידם להביא כדי לתמוך בעדותם, מלמדת כי הם חששו כי הראיות היו פועלות נגדם.

37. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כי בהיעדר סיוע לעדות של הנתבעת ושל הבן, כמי שמעוניינים בתוצאות המשפט, על השופט לנמק מדוע להסתפק בעדותם.

איני מוצא כל אפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים בכל הנושאים שבסעיפים 18, 20, 21 דלעיל, בהיעדר סיוע, כיוון שכאמור לעיל, לא הייתה כל מניעה לנתבעת ולבן להמציא מסמכים ועדים שיתמכו בטענותיהם.

לפיכך אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה כי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק שלה, היו כספים של הבן, כי הבן נתן שיעורים פרטיים וכי הנתבעת נתנה לבן יפוי-כוח לפעול בחשבונה.”

ב- ע”א 989/03 {א’ חטר-ישי – משרד עורכי-דין נ’ יעקב חיננזון, פ”ד נט(4), 796 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת מ’ נאור, כי:

“לכלל הראיה הטובה ביותר ישנם חריגים. ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, אם הוכח כי המסמך המקורי אבד (ע”א 455/85 קצין התגמולים נ’ כספי, פ”ד מב(1), 177, 188 (1988)), אף אם האבדן נבע מרשלנות חמורה (ע”פ 869/81 שניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4), 169, 211 (1984)). בענייננו, חטר-ישי הוכיח כי החוזה הספציפי אבד, ועל-כן רשאי היה להוכיח את תוכנו של החוזה הספציפי באמצעות ראיות אחרות – החוזה הסטנדרטי, אשר הווה ראשית ראיה לעניין שכר-הטרחה ואשר הושלם על-ידי עדויות בעל-פה. בניגוד לחטר-ישי, חיננזון לא הוכיח כי ההסכם הספציפי שהיה ברשותו אבד. במצב עניינים זה, היה על חיננזון לספק טעם משכנע אחר להיעלמו של ההסכם הספציפי שהיה ברשותו (ע”א 6205/98 אונגר נ’ עופר, פ”ד נה(5), 71, 87 (2001)).

25. חיננזון לא סיפק טעם משכנע כנדרש. חיננזון שינה גירסתו מספר פעמים בסוגיה זו, באופן ש-‘הותיר תחושה עזה של חוסר מהימנות’. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי גירסת חיננזון ‘לבשה ופשטה צורות’. להתנהלות זו יש מחיר משפטי. הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל-כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד, ובענייננו, ראיותיו של חטר-ישי. כך במשפט הפלילי (ע”פ 728/84 חרמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 617, 625 (1987)) וכך במשפט האזרחי (ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2), 605, 615-614 (1993), וראו גם: י’ קדמי על הראיות, כרך ג’ (מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס”ד), 1648 – 1649).

לסיכום נקודה זו: בצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי ניתן להסתמך על החוזה הסטנדרטי לצורך הכרעה בשאלת שכר-הטרחה, וכי ניתן להשלימו מכוח עדויות בעל-פה. המקרים בהם סטה בית-המשפט מנוסחו של ההסכם הסטנדרטי נעשו על-סמך התרשמות בלתי- אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהעידו בפניה ואשר היו מהימנים עליה. הממצאים העובדתיים באשר לשיעור שכר-הטרחה לכאן או לכאן מעוגנים היטב בחומר הראיות, ואין יסוד להתערבותנו בהם. טענותיהם של חיננזון ושל חטר-ישי, אשר תוקפות את הכרעת בית-המשפט המחוזי באשר לשיעור שכר-הטרחה, רובן ככולן עוסקות בשאלות של מהימנות עדים וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. דינן דחיה.

בעניין אחד, מוצאת אני עם-זאת לנכון לקבל את טענת חיננזון, ולסטות מקביעת בית-המשפט המחוזי: פסיקת שכר-הטרחה עבור הערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. דעתי היא, כי לא היה מקום לחייב את חיננזון בשכר-טרחה בעבור הליך זה. עד להגשת תביעת שכר-הטרחה בבית-המשפט המחוזי לא דרש חטר-ישי שכר עבור הטיפול בערעור. תביעה זו לא נזכרה במכתב הפירוט “המעודכן” (מיום 11.8.1998) ששלח חטר-ישי לחיננזון, כחודש וחצי לפני חתימת הסכם הפשרה. בית-המשפט ציין, כי באותה עת היו יחסים טובים בין הצדדים; אך גם בבקשה לעיקול כספי הפשרה שהשיג חיננזון (מיום 20.9.1998) אין זכר לדרישה בגין שכר-טרחה עבור הערעור. חטר-ישי פירט בבקשה לעיקול את הסכומים המגיעים לו, לטענתו, כדלקמן: שכר-טרחה בשיעור 20% מסך הפשרה, שכר-טרחה בגין המרצת הפתיחה, שכר-טרחה בשיעור 20% מהסך שנחסך מחיננזון בגין התביעה שכנגד, מע”מ על הנ”ל ו-‘הוצאות, שטרם נישומו על-ידי (חטר-ישי) מפאת דוחק הזמן’. זאת ועוד: עורך-דין דרור חטר-ישי העיד בחקירתו הנגדית בבית-המשפט המחוזי, כי לא נחתמה כל התחייבות לגבי תשלום שכר-טרחה בעבור הליך הערעור.”

ב- בש”א (ב”ש) 5663/04 {מוסא חליל סלימאן קבוע ואח’ נ’ מדינת ישראל ואח’, תק-מח 2005(1), 2100, 2103 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת רחל ברקאי, כי:

“יתר-על-כן, אילו אכן התגוררו המבקשים בחלקה הנדונה לא היה נמצא נתק במגע עם פקיד ההסדר כפי שהוכח בעניינם. גם אם אביהם המנוח הגיש בקשה לפקיד ההסדר בשנות ה- 70′ יש לומר כי בקשה זו נזנחה על-ידי בניו מאחר ולא התגוררו בחלקה ורק בשנת 2001 פנו לראשונה לפקיד ההסדר.

בנוסף, אם נכונה היא גירסתם היו הם תומכים אותה בעדויות של תושבים שכנים, בתמונות ובמסמכים, עדויות אשר כאמור לא הובאו בפניי. על הימנעות בעל דין מלהביא ראיות רלוונטיות, המצויות בשליטתו, ללא הסבר הגיוני, נאמר כי פועלת היא כנגדו (ראה ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980) וכן ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595 (1990)).”

ב- ת”א (יר’) 4753/02 {אלה מרי נ’ אשר יונה י. פאלו בע”מ, תק-של 2005(1), 5934, 5941 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופטת אילתה זיסקינד, כי:

“בהסכם הסופי שנתגבש עם הקבלן, נקבעה תמורה של $650, למ”ר ומדוע היא לא חתמה על החוזה במעמד שבו הם חתמו עליו.

עדים אלו יכלו גם להזים את טענת הקבלן כי במעמד החתימה על ההסכם הודיעו לו מר צדקא ומר הררי כי התובעת הבטיחה לחתום על ההסכם (סעיף 4 לתצהיר הנתבעת).

הימנעות התובעת מזימונם להעיד מחלישה גם היא את גירסתה, על-פי הכלל שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (ראה ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1) 736 (1980), פיסקה 3 כב’ השופטת בן-עתו).”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 180877/02 {הדר בע”מ – חברה לביטוח בע”מ נ’ כבודי יעקב, תק-של 2005(1), 5054, 5057 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופטת חנה ינון, כי:

“נראה הוא, איפוא, כי התובעת הגישה מכלול מסמכים התומכים באמור ובמפורט בכתב תביעה – ואילו הנתבע לא הגיש תחשיב שלו או פירוט מטעמו להכחשת חשבונה של התובעת, לתיקונו או להפחתתו – אלא טען באופן גורף כי עבד מול מר מאיר ברק מסוכנות “גלובוס” – ורק כלפיו הוא לו חיובים, אם היו.

46. מר ברק לא הוזמן לעדות כעד מטעם הנתבע, ולפיכך אי-הבאת עד רלוונטי זה אשר יכול היה, לכאורה, להעיד לטובתו, פועלת לחובתו.

לעניין זה ראה: ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מה(4), 651, 658 (1991), בו נקבע כדלקמן:

‘אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.’

ובהמשך נאמר:

‘הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה…’

כמו-כן, ראה: ע”א 641/87 זאב קלוגר נ’ החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע”מ ואח’, פ”ד מד(1), 239, 245 (1990), שם נאמר:

‘…אכן, ככלל, אי-העדת עד רלוונטי ‘יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו….’

ובהמשך נאמר:

‘…משלא הביא בעל דין ראיה שהייתה ברשותו, עשוי הדבר – אך אינו חייב – לשמש יסוד למסקנה, שהראיה לא הובאה, כיוון שהייתה פועלת לרעת בעל הדין…’

עוד ראה ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595, 602 (1990), כדלהלן:

‘כלל הנקוט בידי בית-המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.’

לעניין זה ראה ספרו של יעקב קדמי דיני ראיות, חלק שלישי (התשנ”ט), 1391, שם נכתב כדלקמן:

‘יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי-הבאת ראיה, לאי-השמעת עד… התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד… היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה.’

47. כן, יצויין, כי סוכנות זו ומנהליה מר ברק ומר שאול פסטרנק, הנזכרים בתצהיר הנתבע, לא נתבעו בהליך צד שלישי, דבר האומר אף הוא – “דרשני”.

48. על-כן, לא נסתרה עדות עד התובעת בדבר ביטולן של רוב רובן של הפוליסות שהוצעו על-ידי הנתבע – ומשכך, הרי שעל-פי ספר “מערך העמלות” המהווה חלק מהסכם הצדדים עליו להשיב המקדמות אשר שולמו העומדות על סך של 40,000 ש”ח משנת 1999 בתוספת דמי מע”מ – וכן קיבל הנתבע מקדמה על סך של 25,000 ש”ח לצורך סיוע ברכישת רכב עבורו, כעולה מאישור מר ברק במסמך נ/1 בו צויין ‘לקיזוז 12 תשלומים’.

סכום מקדמות אלו עומד על סך של 106,639 ש”ח ליום הגשת התביעה, וסכום זה על הנתבע להשיב לתובעת.

אשר-על-כן, ישלם הנתבע לתובעת הסך של 106,639 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 8,500 ש”ח בצירוף מע”מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.”

ב- עב’ (ת”א-יפו) 8291/01 {יהודה יעקב ואח’ נ’ יבולים נכסי ש. שרון 1964 בע”מ ואח’, תק-עב 2005(1), 1168, 1169 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופט אילן איטח, כי:

“ביום 25.1.04 העיד שלמה, על-פי הזמנת התובעים. חוות-דעת כאמור אמנם לא הוגשה, אך מנגד גם לא הוצגו בפנינו אותן ‘ראיות סותרות ומזימות’. במהלך העדות טען העד כי אינו רואה את סרט הוידאו שהציגו לו ואינו מבין את המלל שלו.

ככלל, הימנעות מלהעיד עד רלוונטי, לא כל שכן צד לתביעה, עלולה לפעול לרעתו מבחינה ראייתית. במקרה הזה הנתבעים נתלו בעילה אשר מאפשרת שלא להישען על אותו כלל ראייתי, אלא שלא הוצגה בפנינו חוות-דעת ערוכה כדין שיכולה לתמוך בטענתם. המסמך הרפואי שהוצג נכון למועד עריכתו (דצמבר 2003) ואין בו התייחסות למצבו של שלמה בעת עריכת תצהירי הנתבעת (מחצית שנת 2002). מנגד, שלמה לא נחקר על סוגיה מרכזית אליה התייחסו התובעים בעדותם – שאלת ה-“אילוץ” להפוך לעצמאי – למרות שהדבר התבקש (ולמרות שערים אנו לכך שאין המדובר בחקירה נגדית אלא בחקירה ראשית). זאת ועוד, הבן אשר העיד שימש גם הוא בתפקיד בנתבעת והוא מכיר את התובעים שנים רבות. כך או כך עניין העדתו של שלמה יובא במשקל הראיות, ויוביל לכך – שבית-הדין ינסה לבחון את גרסאות התובעים מתוך עדויותיהם בעיקר.

נקדים את המאוחר ונציין כי עדותם של התובעים הייתה מגמתית, והתגלו סתירות מהותיות בין האמור בתצהירים לבין חקירתם הנגדית. לטעמנו סכסוך כלכלי על מחיר הובלות (סכסוך שלאור התוצאה אליה הגענו אין לנו צורך להדרש אליו, אך נראה על פניו כבעייתי) הולבש, בשל עיצה כזו או אחרת, במחצלות של סכסוך על מעמדם כעובדים בתקווה (שנכזבה) שיוכרו כעובדים. הטיב לתאר את הדברים מר מורד שאישר שהטענה היחידה שהייתה להם כלפי הנתבעת הייתה הפרשי שכר בגין הובלות.”

2. אי-הבאת עד על-ידי שני הצדדים
ב- ת”א (רח’) 1206/04 {איבגני דורון נ’ ארז’ואן מאיר חברה להשקעות ובניה בע”מ, תק-של 2005(1), 6810, 6819 (2005)} נקבע, מפי כב’ השופט גדעון ברק, כי:

“ב) כשם שבא-כוח הנתבעת טוען כי התובע לא טרח להעיד מי ממנהלי החברה על-מנת לנסות ולסתור את טענות הנתבעת לפיהן התקיימה בין הנתבעת לבין החברה פגישה שבמהלכה נערכה התחשבנות בה סוכם על ביטול ההמחאות וכשם שבא-כוח הנתבעת מציין בעניין זה את ההלכה על הימנעות מהבאת עד המקימה חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה עדות הייתה פועלת לחובתו של התובע – כך אפשר לומר גם לגבי הנתבעת כי אי- הבאת עד מטעם החברה בדבר אותה התחשבנות הנטענת, עדות על נסיבות ביטול השיקים, עדות על כיסוי כל הסכום לביצוע העבודות על- ידי אותם שיקים ומזומנים שניתנו בפועל לחברה, או למצער הבאת ראשיתו של הסכם או הבאת אותו יומן עבודה מסודר, שם נרשמו – לטענת מאיר – הרישומים הרלוונטיים – הימנעות כזאת יכולה לפעול גם לחובת הנתבעת.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *