עדות עובד סוציאלי – סעיף 50א לפקודת הראיות

סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“50א. עדות עובד סוציאלי (תיקון: התשנ”ו)
(א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, תשנ”ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא-אם-כן ויתר האדם על החסיון או שבית-המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה.

(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עובד סוציאלי.

(ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.”

בסעיף 50א לפקודת הראיות עסקינן בזכות חסיון יחסית, קרי, בית-המשפט רשאי להורות על הסרת החסיון אם “מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה”.

החסיון הוא לטובת המטופל, החסיון הוא תוכני ולא רק חסיון אישי של בעל המקצוע. כלומר, החסיון שייך למטופל, והוא ואך ורק הוא, רשאי לוותר על החסיון ומשסירב המטופל, המידע עצמו נהנה מחסיון.

הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי. המטופל מסכים לחשוף רגשותיו בפני המטפל מחד והמטפל מבטיח לשמור על סודיות הדברים מצד שני.

יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי “הסודיות מובטחת” היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל.

מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק כגון אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רישיון או פגיעה במקום עבודתו – עלול להירתע מלפנות לטיפול ו/או מלחשוף רגשותיו לצורך טיפול {ראה גם יורם צדיק “פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח” רפואה ומשפט גליון 27 (2002) 145}.

מטרת החסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. לאור הנ”ל, מחוייב בית-המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת מטופל-עובד סוציאלי.

על-מנת להסיר חסיון עובד סוציאלי על המבקש לעמוד בשני תנאים:

האחד, עליו להראות כי הדברים נוגעים לבעל החסיון, כמי שנזקק לשירותה של העדה.

השני, עליו להראות כי מדובר בדברים “שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד”.

באשר לתנאי הראשון, יודגש, כי החסיון אינו חל במקרים שעובד סוציאלי חייב לדווח על מעשי עבירה שנתגלו לו או הובאו לידיעתו תוך כדי טיפול.

באשר לתנאי השני, נקבע ב- בג”צ 447/72 {ישמחוביץ נ’ פקיד שומה, פ”ד כז(2), 253 (1973)} כי לשון המחוקק “בדרך-כלל” באה ללמד על קנה-מידה קבוע, מקובל ואובייקטיבי. כלומר, אין חולה יכול באימרי-פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד. הכוונה היא שאין להפוך את אנשי האמון למקלטים מפני חשיפת מידע חיוני על-ידי עצם הפקדת סודות בידיהם. הסוד שהופקד אינו חסוי אם אינו מסוג הדברים שבדרך-כלל נמסרים לבעל התפקיד על-מנת שישמרם בסוד.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *