עניינים נוספים בנושא זכויות אסיר

בתי-המשפט הביעו לא אחת את הדיעה, כי על שב”ס להיערך מבחינה ארגונית ותקציבית, למתן מענה הולם למספרם של אסירים הנזקקים לטיפול מקצועי בעבריינות מין.

אנו סבורים, כי קיימת חשיבות מיוחדת בהיערכות המדינה לתת טיפול שיקומי לעברייני מין. בהענקת הטיפול, יהא כדי למצות כל אפשרות להפחית ממסוכנותם של עברייני המין ולאפשר להם לצאת מהכלא בלא להוות סיכון לחברה.

כמו-כן, אנו סבורים כי העיתוי בהענקת הטיפול יהיה כזה, שיותיר בידי האסיר מרווח אפשרי של זמן לצאת לחופשות, בהנחה שהטיפול יעלה יפה, ואף יותיר בפניו סיכוי לזכות בשחרור על תנאי, לאחר ריצוי שני שליש ממאסרו, לאחר שעמד בהצלחה בהליך הטיפולי.

ב- עע”א (ב”ש) 5467/07[289] עסקינן בעותר שהינו אסיר פלילי, המרצה עונש מאסר של 18 שנים ו-8 חודשים, בגין עבירות אינוס, כליאת שווא והפרת תנאי שחרור. בעבר הורשע העותר ארבע פעמים בעבירות מין שונות, והוא ידוע כבעל רקע של התמכרות לסמים, מוגדר כטעון הגנה ומסווג כאסיר אלימות במשפחה (אלמ”ב).

העתירה עוסקת בדרישתו של העותר, כי בית-המשפט יורה על שילובו במסגרת טיפולית לעברייני מין, ואף יורה למשיבים למצוא לו תוכנית שיקום, שתלווה אותו לאחר שחרורו ממאסר. בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה.

אשר לשילוב במסגרת טיפולית קבע בית-המשפט כב’ השופטת ד”ר דפנה אבניאלי כי “ככל שהדברים נוגעים לאי-התאמתו של העותר לטיפול קבוצתי, אני סבורה כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב, כי לא ניתן לשלב את העותר בקבוצה טיפולית, בשל חוסר ידיעת השפה העברית וחוסר האפשרות להשתלב בקבוצה, שמרכיב משמעותי בעבודתה מחייב שליטה בשפה זו. העותר סירב בשעתו ללמוד קרוא וכתוב, ולאחרונה הודיעה באת-כוחו, כי הוא מסרב להשתלב במסגרת פסיכו-חינוכית בכלא אשל, בטענה כי אינה מתאימה לו”.

אשר לטיפול פסיכולוגי פרטני קבע בית-המשפט כי “בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח סירובו העיקש של העותר לקבל טיפול במסגרת פרטנית, על-ידי פסיכולוג קליני המתמחה בתחום עבירות המין, אין מקום להמליץ כי שב”ס יבחן אפשרות זו, שכן מחוייבותו האמיתית של אסיר לטיפול היא תנאי ראשוני להצלחת הטיפול ולהפגת המסוכנות מפני הישנות ביצוע עבירות בעתיד”.

2. אילוץ ללבוש מדי אסיר

תקנה 35 לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978 קובעת כדלקמן:

“35. לבוש (תיקון: התשמ”ו)
(א) אסיר שפוט ילבש בגדי אסיר שיסופקו לו על-ידי בית הסוהר. אסיר שטרם נגזר דינו ואסיר אזרחי רשאים ללבוש את בגדיהם הפרטיים. הנציב רשאי להורות שאסיר שברח והוחזר ילבש בגדים שונים משאר האסירים.
(ב) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), רשאי הנציב, לפי שיקול-דעתו, ליתן היתר לכלל האסירים השפוטים או לסוג אסירים שפוטים שיורה לעניין תקנת-משנה זו, או לאסיר שפוט מסויים, ללבוש את בגדיהם הפרטיים, בכפוף לתנאים שיקבעו בהיתר; מי שניתן לו היתר כאמור, לא יסופקו לו בגדי אסיר.”

ב- עע”א (נצ’) 1929/07[290] עסקינן בעתירתו של אסיר, השוהה בכלא צלמון, המלין כנגד ביטול הנוהג שאפשר לאסירים ללבוד בגדים פרטיים זאת בעת שהייתם באגף, ובשעת הטיול היומית המותרת להם בחצר כפי שהדבר, לטענת העותר, נהוג בשאר בתי הכלא בארץ.

מנגד, המשיבים טוענים כי כלא צלמון איננו כלא בעל רמת ביטחון מזערי, שם על-פי הפקודה רשאים האסירים ללבוש בגדיהם הפרטיים. כלא צלמון הינו כלא המוגדר ככלא בעל רמת ביטחון בינונית ובהתאמה אין ההוראות האמורות חלות לגביו.

בית-המשפט קבע כי מכוח תקנה 35 לתקנות בתי הסוהר, אסירים השוהים בבתי סוהר בדירוג ביטחון מזערי, כמו גם עצורים פליליים, לא יונפקו להם בגדי אסירים והם יידרשו ללבוש את בגדיהם הפרטיים.

לפיכך, ולאור עמדת המשיבה, לפיה בית כלא צלמון הינו ברמת ביטחון בינונית, קבע בית-המשפט כי “החלטת גורמי הכלא לחייב ללבוש מדי האסירים מעוגנת בהוראות הפקודה, סבירה, עניינית ואין מקום להתערב בה”.

3. אספקת ירקות בכמות פחותה מזו שאושרה

ב- רע”ב 408/07[291] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה את עתירת האסיר, לפיה מסופקת לו בכלא כמות ירקות פחותה מזו שאושרה לו על-ידי גורמי הרפואה. בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה לאחר שביקר בבית הכלא והסתבר כי “המבקש מקבל פעמיים בשבוע שקית ירקות, מלבד כמות הירקות המסופקת לו באופן שוטף מידי יום ביומו. כך, שכמות הירקות המסופקת למבקש הינה 5 פרטי ירקות ליום, וזאת מבלי להביא בחשבון את הפירות והירקות שהמבקש מקבל ליום במסגרת האספקה הרגילה”.

כב’ השופט ס’ ג’ובראן דחה את בקשת רשות ערעור בהדגישו כי בית-משפט קמא “טרח ובדק בעצמו ומצא כי כמות הירקות אותה מקבל האסיר הינה פי כמה וכמה מזו שהוא טוען כי הוא מקבל. בדיקה זו של בית-המשפט יש כדי לדחות מניה וביה את טענתו של המבקש, לפיה שירות בתי הסוהר מתנכל לו”.

4. עתירה כנגד כמות הספירות המבוצעות על-ידי שירות בית הסוהר

ב- עע”א (נצ’) 1929/07[292] עסקינן בעתירת אסיר הטוען כנגד מספר הספירות אשר נערכות לאסירים במהלכו של היום. העותר מלין על כך שהחל משנת 2004 נערכות בכלא צלמון 5 ספירות ביום לאסירים, וזאת לטענתו בניגוד להוראות הפקנ”צ ולנהוג בבתי כלא אחרים, לפיהם יש לבצע רק 4 ספירות.

לטענת העותר ביצוע כמות הגדולה של הספירות מכביד ומטריד, ולפיכך עותר העותר להחזיר את המצב לקדמותו, ולהורות לשב”ס לבצע רק 4 ספירות ביום.

מנגד, המשיבים טוענים כי שיקול-הדעת אשר לכמות הספירות ביום, מוקנית למנהל בית הסוהר והכל בהתאם לשיקול-דעתו.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט מפי כב’ השופט דני צרפתי כי לא הוכחה בפניו חריגה ממתחם הסבירות. בית-המשפט מדגיש כי על-פי הפקנ”צ ספירת אסירים נועדה לבדיקת נוכחותם של האסירים בפועל, בהשוואה לרשימות המצויות בידי גורמי הכלא.

זאת ועוד. סעיף 4 להוראות פקודה מס’ 04.10.00, אומנם קובע כי לאסירים פליליים יבוצעו 4 ספירות בכל יום: ספירת בוקר, ספירת צהריים, ספירת ביטחון וספירת לילה. יחד עם זאת, סעיף-קטן (ג) קובע: “כי מנהל בית הסוהר רשאי לבצע ספירות נוספות במועדים שייקבע בכל עת שהמצב בבית הסוהר מחייב זאת”.

לאור האמור לעיל, החלטת השב”ס לבצע 5 ספירות ביום, באה בגדר הוראות הפקודה. יחד עם זאת, “ובהתחשב בכך שנוסח הפקודה בנדון מלמד כי “דרך המלך” כוללת 4 ספירות ביום, יש מקום לבחון, האם ניתן לאמץ כלל זה, בהיעדר נסיבות מיוחדות”.

5. החלפת קצין ביטחון בשב”ס

ב- עע”א (חי’) 601/06[293] עסקינן בעתירת אסיר לפיה מבוקש כי בית-המשפט יורה על החלפת הקב”ט של כלא איילון. בית-המשפט קבע במקרה דנן כי “דין העתירה להידחות על-הסף בהיותה חורגת מסמכות בית-המשפט לדון בה במסגרת של עתירת אסיר”. בית-המשפט הדגיש כי “זכותו של העותר לפנות בתלונה על כל ממלא תפקיד בשב”ס במסגרת של פניה לחקירת תלונות כנגד סוהרים, ושם תבורר תלונתו”.

6. היעדר מזגן בחדר האוכל של האסירים

ב- עע”א (נצ’) 1929/07[294] טען העותר באשר להיעדר מיזוג/איוורור בחדר האוכל של האסירים. לטענת העותר השהות בחדר האוכל של האסירים בימי הקיץ היא בלתי-נסבלת. לגישתו של העותר השב”ס יכול לממן רכישת מזגנים מהרווחים המתקבלים מן הקנטינה.

מנגד, המשיבים מאשרים שלא קיים מיזוג בחדר האוכל בכלא צלמון, אולם ההחלטות בענייני כספים ורכישות נתונות לשב”ס ולא לאסירים, ולכן אין מקום להתערב.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט כי בית-המשפט איננו מתערב בהחלטות מינהליות-ארגוניות של השב”ס כדבר בשיגרה ובוודאי שלא “יעשה כן בכל הנוגע להחלטות באשר לדרך הקצאת משאביה וקביעת סדרי עדיפויות, כאשר העניין כל כולו נתון בידי הגורמים המקצועיים המוסמכים” בשב”ס. עוד הדגיש בית-המשפט בהחלטתו כי “העובדה לפיה, לא הוצגו עתירות מקבילות, המעלות טענות בנדון, נותנת כשלעצמה אינדיקציה לכך שאין המדובר בפגיעה קשה בתנאי המחיה של האסירים, כפי שהדברים מוצגים בעתירת העותר”.

7. הוספת/הקצאת טלפון ציבורי

ב- עע”א (נצ’) 1929/07[295] טענן העותר טענות באשר לאפליית אסירי אגף נ”ס בכלא צלמון בהשוואה לאותם אסירים בבתי כלא אחרים, ואפליית אסירי בית כלא צלמון ביחס לכלל האסירים בארץ בכל הנוגע להקצאת טלפונים.

לטענת העותר, בכלא צלמון נסגר אגף נ”ס בשעה 21:00, בעוד שבשאר בתי הכלא נסגרים אגפי נ”ס בשעה 22:00, כיאה לאופיו של האגף ובהתאם לנוהג במקובל.

בנוסף, העותר טוען כי בעוד שבמתקני כליאה אחרים קיים טלפון ציבורי ביחס של טלפון אחד לשמונה אסירים, הרי שבכלא צלמון קיים טלפון ציבורי ל- 20 אסירים, בשל כמות האסירים הרבה. לפיכך, מבקש העותר להורות לשב”ס להתקין בכל אגף 8 טלפונים ציבוריים אשר יתווספו לאלו הקיימים.

מנגד, המשיבים טוענים כי על-פי הפקנ”צ נעילת תאיהם של אסירים תתבצע לא יאוחר מהשעה 24:00, לפי סדרי הביטחון השוררים באותו מתקן כליאה. לפיכך, אין מדובר באפליה, כי אם בנהלים פנימיים אשר אין מקום להתערב בהם. לטענתם, בכלא צלמון הוחלט על סגירת אגף נ”ס בשעה 21:30 לערך, כרבע שעה לפני הספירה הכללית, על-מנת לערוך ניקיונות וסידורים אחרונים.

בנוסף, המשיבים טוענים כי אין כל הוראת פקודה המחייבת אותם להתקין מספר מסויים של טלפונים באגף, שכן, התקנה של טלפונים לדוגמה, נעשית על-פי צרכי ותקציבי המתקן, ונבחנת מעת לעת ובשים-לב לעלות הכספית הגבוהה, ולכך שחברת בזק איננה מאשרת כל פניה של השב”ס.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט מפי כב’ השופט דני צרפתי כי העותר לא הוכיח חוסר סבירות ההחלטה. סעיף 03.10.00 לפקנ”צ, אשר עניינו סדר יום של אסירים פליליים קובע כי נעילת תאיהם של האסירים תבוצע לא יאוחר מהשעה 24:00, וזאת לפי: “רמת האגף וסדרי הביטחון הקיימים”. ולכן, סגירת האגף בשעה 21:30 לצורך הכנות וסידורים הינה נוהל פנימי, המצויי במתחם הסבירות ובמסגרת שיקול-הדעת המוקנה לשב”ס.

בנוסף, בית-המשפט קבע כי אין להתערב “בהחלטות מינהלתיות תקציביות של המשיבה 2 בכל הנוגע להתקנת טלפונים ציבוריים. אין הכרח להתקין כמות מסויימת של טלפונים ציבוריים והדבר מסור לשיקול-דעת המשיבה, אשר ודאי בוחנת האפשרות מידי פעם ופעם, בשים-לב לשיקולים תקציביים ואחרים”.

8. חופש הביטוי על דרך כתיבה ופרסום בעיתון מקומי

זכות לחופש הביטוי נתונה גם לאסיר בכלאו, אלא שאין הוא רשאי לממש אותה לפני שקיבל אישור הנדרש על-פי הדין. האישור הנדרש לפי פקודות הנציבות, הגיוני הוא שכן, ראיון בלתי-מבוקר ובלתי-מאושר עלול לגרום, לפי תוכנו, לסערת רוחות בכלא ומחוצה לו, לשיבוש שגרת החיים בבית הסוהר ולסיכון חיי סוהרים או אסירים, להסתה, להמרדה ולהתפרעויות קשות, לפגיעה בביטחון הציבור ולהעברת הוראות ביצוע ומסרים עברייניים המיועדים לאנשים שבחוץ.

ב- עע”א 4463/94[296] קבע בית-המשפט:

“21. המערער מבקש לממש את זכותו לחופש הביטוי על דרך כתיבה ופרסום בעיתון מקומי המופץ בנתניה. המשיב, שירות בתי הסוהר, מתנגד לבקשה. כלום השיקולים, שעליהם סומך המשיב את התנגדותו, מגלים עילה מוצדקת למנוע מן המערער מלפרסם בעיתון רשימות מפרי עטו? אני סבור שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. נקדים ונאמר, כי המערער מודה בסמכות המשיב לעכב ולא להעביר ליעדה כל כתבה אשר פרסומה (לדעת המשיב), עלול לפגוע בסדרי בית הסוהר, בביטחון הסוהרים או האסירים, או אף בשמו הטוב של מי מהם. וכדי להניח את דעת המשיב בעניין זה התחייב המערער, שלא לספר בכתבותיו אודות איש מאנשי הסגל, הסוהרים והאסירים, אלא להתמקד בתיאור חייו וחוויותיו בלבד.
בנסיבות אלו אין אנו נדרשים לקבוע, שחופש הביטוי הנתון למערער מקנה לו זכות לפרסם בעיתון אודות סדרי בית הסוהר וחיי האסירים ככל העולה על רוחו. כן איננו נדרשים לעסוק בשאלה, אם האינטרס הגלום בזכות הציבור לדעת, אודות תנאי הכליאה בבתי הסוהר והמתרחש בין חומותיהם, מצדיק להגביל את סמכותו וכוחו של המשיב, שלא להעביר לפרסום מכתב או כתבה של אסיר אך בשל כך שתוכנם כולל ביקורת על תנאי המאסר או על שירות בתי הסוהר. שאלות אלו עוסקות בסוגיות אחיות מתחום חופש הביטוי: כלום זכות הציבור לדעת אודות המתרחש בבתי הסוהר מצדיקה צמצום המיגבלות המוטלות על חופש הביטוי של אסירים? וכלום מכיבודה של זכות הציבור מתחייב שלאמצעי התקשורת צריכה להיות גישה יותר חופשית לבתי הסוהר ולקיום קשר עם האסירים? שאלות אלו, החשובות כשלעצמן, אינן ניצבות בפנינו ונוכל להניחן בצריך עיון. לצורך ההכרעה בערעור נוכל להניח, כי למשיב נתונה סמכות מלאה שלא להעביר כתבה לעיתון, אם הינו סבור כי פרסומה עלול לפגוע בביטחון הציבור, בסדר ובמשמעת בבית הסוהר ואף בשמו הטוב של איש סגל, סוהר או אסיר. המערער קיבל על עצמו הנחות אלו. בכך הותוותה המסגרת הנדרשת להכרעתנו בערעורו.
22. מהו איפוא פשר התנגדותו של המשיב? וכי מדוע הדבר מעניינו אם יורשה המערער לשגר כתבות לעיתון המקומי, כדרך שהוא רשאי לשגר מכתבים לכל מי שיחפוץ, ולספר בכתבותיו (כדרך שיכול ורשאי הוא לעשות במכתביו) על חייו וחוויותיו בבית הסוהר?
עמדת המשיב היא מורכבת. מחד, אין הוא חולק כי המערער זכאי לכתוב מכתבים אל העיתון; ואם יחליט העיתון לעשות כן, יוכל לפרסם את מכתביו של המערער בצורת כתבות. אלא שזאת, אומר המשיב, רשאי המערער לעשות רק במסגרת מכסת המכתבים שאסיר זכאי לה לפי סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר היינו, שיגור מכתב אחת לחודשיים). מאידך, מודה המשיב, שככלל שוב אין הוא מדקדק עם האסירים במכסת המכתבים שהללו רשאים לשגר. אלא שעם המערער מתכוון הוא להקפיד. טעמו להבחנה הוא, שבכוונת המערער לספר ברשימותיו על חייו בבית הסוהר. אלמלא כן, אומר המשיב בגילוי לב, לא היה רואה להחמיר עם המערער במכסת המכתבים. לדידו, אם ירצה המערער לכתוב על נושאים כלליים, יוכל ויהיה נכון לנהוג בו ביתר נדיבות. לאמור: הסיבה העיקרית לדחיית בקשתו של המערער, להתיר לו לשגר לעיתון רשימות מפרי עטו, אינה עצם הכתיבה אלא נושא הכתיבה. עמדה זו מבסס המשיב על החשש שפרסום כתבות על חיי בית הסוהר יפגע בסדרי בית הסוהר, יפר את המשמעת ויסכן את שלומם וביטחונם של אנשי הסגל והסוהרים. המשיב רואה יסוד לחשש, שפרסום כתבות על חייו בבית הסוהר יקנה למערער, בעיני הסוהרים והאסירים, מעמד של “עיתונאי”. בכך יינתן לו כוח שאינו נתון לאסירים אחרים. תופעה זו תפגע במשמעת. כן קיים, לדעתו, חשש שכתבותיו של המערער יתסיסו את האסירים, יסכסכו בינם לבין סגל בית הסוהר או בינם לבין עצמם. את טענת המערער, שאת כל החששות הללו יש בידי המשיב למנוע בכוח הסמכות הנתונה לו לבקר ולפסול חומר כתוב שהאסירים משגרים מבית הסוהר, פוטר המשיב בתשובה כי המטלה של בדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו וכי ביצועה, מבחינתו, אינו אפשרי כלל.
23. אין בידי לקבל את עמדת המשיב. אילו תלה המשיב את עמדתו רק בהוראת סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר הקוצב את מכסת המכתבים המותרת לאסיר, היינו נדרשים לפרש הוראה זו במטרה לבחון, אם זכות האסיר לכתוב לאמצעי תקשורת אף היא כפופה לאותה מכסה זעומה הנקובה בהוראת הסעיף (משלוח מכתב אחת לחודשיים). אך המשיב הודה ששוב אין מקפידים עם האסירים בעמידה על מכסת המכתבים. עוד ב- בג”צ 157/75 אדיב נ’ נציבות שירות בתי הסוהר (לא פורסם) צויין, כי המשיב אינו נוהג עוד למעשה על-פי הוראת סעיף 47 אלא ‘מתיר לאסירים לכתוב מכתב אחת לשבועיים’. ואם המשיב שוב איננו מקפיד אף על המכסה הזאת, יש אך לשבחו על כך. ואולם המשיב איננו יכול להישמע בטענה, שעם כלל האסירים איננו מקפיד במכסת המכתבים, ואילו עם המערער בדעתו להקפיד; וכולי האי, לאו דווקא בשל עצם רצונו ובקשתו של המערער לשגר למערכת העיתון כתבות מפרי עטו, אלא רק בשל כוונתו להקדיש את כתבותיו לתיאור חייו בבית הסוהר. בנושא הכתיבה אין כל פסול; ואם אכן יקיים המערער את הצהרתו, כי יקדיש את כתבותיו לחייו ולחוויותיו הוא בלבד, ויימנע מכתיבה אודות בעלי תפקידים או אסירים מסויימים, קשה לראות כיצד פרסום דבריו עלול לעורר חשש לפגיעה בסדר ובמשמעת של בית הסוהר, בכבודם של אנשי הסגל או באסיר כלשהו. אלא מאי? המשיב אינו בוטח במערער שיקיים את הבטחתו וינהג כפי שהוא מתחייב ומצהיר כי ינהג. זאת אינני מתקשה להבין. המשיב אינו מצופה ואינו צריך לסמוך על דיברתו של המערער. בידו סמכות ברורה – ואין בפנינו חולקין על תקפות סמכותו – לבדוק ולבקר את כתבותיו של המערער, ואם ימצא כי תוכנה של כתבה כלשהי מקים חשש בדרגה של ודאות קרובה לפגיעה בסדר או במשמעת, בידו לעכב את הכתבה ולא להתיר את שיגורה. המשיב אומר, כי מטלה זו חורגת מגדר תפקידיו וכי, באופן מעשי, אין בידו למלאה. אינני סבור, כי המשיב רשאי להישמע בטענה שבדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו. שכן הסמכות הנתונה למשיב בתקנה 33 לתקנות בתי הסוהר – ‘לפתוח ולבדוק כל מכתב וכל מסמך אחר של אסיר’ – מעידה עליו כי תפקידו כולל גם בדיקת כתבות כאלה. לכן אין בידי להצטרף להערכת השופט המלומד, כי ההיענות לבקשת המערער תקנה לו ‘גישה חופשית לכלי התקשורת’ ובכך ‘תאפשר לו ליצבור כוח רב’. הכפפת משלוח הכתבות לביקורתו המוקדמת של המשיב שוללת את האפשרות שלמערער תהיה גישה חופשית לכלי תקשורת כלשהו. בתנאים כאלה גם אין יסוד ממשי לחשוש מפני האפשרות שהמערער ‘ייצבור כוח’.”
ב- עע”א (ת”א-יפו) 2772/02[297] קבע בית-המשפט:

“1. העותר מרואן ברגותי הוא עציר בטחוני אשר מוחזק, עד לתום ההליכים הפליליים שנפתחו נגדו, במתקן כליאה “הדרים”. העותר רואיין על-ידי אחד מעורכי-הדין שלו (מר חאדר שקיראת), ומסר באמצעותו הצהרה מדינית לכתב של סוכנות הידיעות אי. פי. הצהרה זו פורסמה בהבלטה בכלי התקשורת בישראל (ראה הכתבה שבנספח ע/1 לעתירה). העותר לא קבל אישור, מדוברת שירות בתי הסוהר, לקיים ראיון מסויים זה עם עורך-הדין, ובשל כך הועמד לדין משמעתי בפני גונדר משנה ששון סויד, ונידון להחזקה בבידוד למשך חמישה ימים, וכן לשלילת ביקורים למשך שלושים ימים. באי-כוחו של העותר, עורכי-הדין באכר עביר וחסן ג’אברין, הגישו בשמו עתירת אסירים, ובקשו לפסול את ההליך המשמעתי האמור; וכפועל יוצא מהפסילה בקשו לבטל את העונשים שהוטלו על מרשם.

העיון בנתונים שהובאו בפני מורה על כך שלא נפל פגם כלשהו בהליכים שהתנהלו בעניינו של העותר, בפני רשויות השב”ס. הוגשה נגדו קובלנה משמעתית מכיוון שלכאורה הפר את פקודות הנציבות בכך שלא ביקש אישור מוקדם לראיון שניתן על ידיו. כאן התנהל דיון משמעתי כדין, ובסיומו הורשע העותר בעבירת משמעת ונענש בעונשי משמעת שקצין השיפוט היה מוסמך להטילם. עיקר הדברים הוא שהחלטת קצין השיפוט, וההליכים שקדמו לה, היו סבירים ואין יסוד להתערב בהם.
10. סיכומו של דבר: החלטת קצין השיפוט עומדת בעינה ואין יסוד להתערב בה.”

9. עתירה כנגד מבנה אסבסט

עצם נוכחות בסמיכות למבני אסבסט איננה מסכנת בהכרח את שלום האסיר. אסבסט כאשר הוא במצב של מוצק, ובמיוחד אם הוא צבוע, לא מסכן את מי ששוהה לידו. הסיכון מאסבסט נוצר כאשר האסבסט מתפרק וקיימת אפשרות של נשימת סיבי אסבסט. אין בעצם קיומו של קיר אסבסט, כל עוד לא מבוצעת בו פעילות העלולה לגרום לסיבים להתפזר, כדי לסכן את שלומו של מי שעומד ליד אותו קיר.

ב- עע”א (חי’) 509/08[298] נדונה עתירת אסיר באשר למבני אסבסט. לאור ניסוחה הלא ברור של העתירה קובע כב’ השופט ר’ שפירא כי “ככל שהעותר מבקש לעבור לכלא אחר, עליו להגיש בקשה לוועדת ההעברות ובקשתו תידון. ככל שהעותר מבקש כי שב”ס יבצע פעולות בינוי בכלא – עניין זה אינו בגדר החלטה מינהלית אשר יש מקום לדון בה במסגרת של עתירת אסיר”.

כב’ השופט ר’ שפירא דחה את העתירה תוך שהוא מדגיש כי “ראוי שקצין רפואה של שב”ס יבדוק ויוודא שאין במבנים הבנויים מאסבסט בתחומי הכלא תופעות של שבירה או התפוררות אשר עלולים ליצור סיכון של נשימת סיבי אסבסט על-ידי אסירים או סוהרים”.

10. נשאי איידס

ב- רע”ב 7905/07[299] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. המבקש, חולה איידס, מרצה מאסר בן 9 שנים בגין עבירות של שוד, גניבה וגניבת חלקי רכב. בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקש יועבר מכלא צלמון שבצפון לכלא מעשיהו כשיתפנה בו מקום המיועד לאסירים נשאי איידס וזאת לא יאוחר מתום 90 ימים. בהחלטה מאוחרת (שניה) קבע בית-המשפט כי העברתו של המבקש לכלא הדרים במרכז הארץ יש בה כדי למלא אחר ההחלטה הראשונה.

המבקש הגיש שלוש עתירות שבהן הוא מתמקד בשני עניינים. האחד, אי-העברתו לכלא מעשיהו. השני, אי-שיבוצו בתא בגפו.

אשר לבקשת המבקש להעבירו לכלא מעשיהו קבע בית-המשפט המחוזי “כי שירות בתי הסוהר הנהיג נוהל, החל על המבקש בהיותו נשא איידס, הנוגע להחזקת אסירים נושאי נוגדני איידס. לפי הנוהל אסירים נשאי איידס יוחזקו בזוגות בתאים נפרדים, באגפים רגילים. כלא מעשיהו, אליו ביקש המבקש לעבור, לא הוגדר ככלא מתאים לקלוט נשאי איידס”.

בית-המשפט המחוזי קבע כי “למשיבים שיקולים עניינים ורלבנטיים בעטיים הם מבקשים לרכז את הטיפול בנשאי האיידס בבתי סוהר מסויימים בהם יוחדו תאים לכך. עוד נקבע כי ייתכן ולא היתה מניעה לייחד תאים במסגרת כלא מעשיהו אך יחד עם זאת ההחלטה לקלוט נשאי איידס השוהים בתאים נפרדים בבתי כלא אחרים במרכז, איננה בלתי-סבירה ואינה מחייבת התערבותו של בית-המשפט”.

אשר לטענותיו של המבקש הנוגעות לאי-שיבוצו בתא נפרד קבע בית-המשפט המחוזי כי בהחלטה בעתירה קודמת “המליץ בית-המשפט כי המבקש ישובץ בתא נפרד. נקבע בפסק-הדין נשוא הבקשה כי שירות בתי הסוהר לא חוייב בעתירה הקודמת לשבץ את המבקש בתא נפרד וברור כי צעד שכזה מותנה בקיומה של אפשרות פיזית לשכן אסיר בתא בודד אל מול מצוקת המקום הקיימת בבית הסוהר”. בית-המשפט ציין, כי יש לשוב ולהמליץ כי המבקש ישובץ, ככל הניתן בתא בודד.

בדחותה את הבקשה קובעת כב’ השופטת מ’ נאור:

“15. בבקשתו טוען המבקש הן בשם עצמו והן בשם אסירים נוספים נשאי נוגדני האיידס. המדינה פרשה בטענותיה את הנהלים המיוחדים הקיימים בבתי הסוהר ועל פיהם משכנים אסירים נושאי נוגדני נגיף האיידס. המשיבים יצרו נהלים מיוחדים בעניין אסירים נושאי נגיף האיידס, נהלים אשר משקפים לדעתי נכונה את האיזון שיש לעשות בין חובת המדינה לשמור על כבודם של חולי האיידס אל מול חובתה לשמירה על בריאותם של האסירים הבריאים. הנהלים עוסקים בדרכים לטיפול במחלה, החל מבדיקה שיטתית של כל אסיר או עצור הנכנס לשירות בתי הסוהר, המשך בהחזקה מתאימה של מי שנמצא כי הוא נשא נוגדן או חולה במחלה וכלה באישפוז נפרד ומתן טיפול רפואי לאסירים ועצורים החולים במחלה. בית-המשפט אינו נוהג להחליף את שיקול-דעתם של הגורמים המוסמכים בשיקול-דעתו, ואינו נוהג להתערב בניהול השוטף של בתי הכלא… נראה כי נהלי שירות בתי הסוהר הנוגעים לחולי איידס ושיבוצם הינם נהלים סבירים המבוססים על שיקולים ענייניים, ואין מקום להתערב בנהלים אלו. אם יש אסיר לגביו מתעוררת בעיה ספציפית – עליו לבקש עתירה נפרדת לשם בירור עניינו.
16. לעניין הבקשה להעברה לכלא מעשיהו או חרמון, תמימת דעים אני עם בית-המשפט לעניינים מינהליים כי החלטת המשיבים הנוגעת לריכוז הטיפול בנשאי איידס בבתי סוהר מסויימים הינה החלטה סבירה המצויה בתחום הניהולי-ארגוני של בתי הכלא ואינה מחייבת התערבות בית-המשפט.
17. לעניין בקשת המבקש הנוגעת להעברתו לתא נפרד, אין לי אלא לשוב ולומר כי לאור ההחלטה ב-עע”א 2575/06 מיום 28.8.2006 והחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בפסק-הדין נשוא בקשה זו, המשיבים מתבקשים, ככל שהדבר ניתן, ובכפוף למספר האסירים המצויים בבית הכלא, להעדיף את שיבוץ המבקש בתא נפרד. עם זאת בצדק לא נקבעה חובה כזו, אלא המלצה בלבד, מפני שאין הדבר יכול לבוא על חשבון אסירים אחרים.”

11. הוצאת זרע מחוץ לכותלי בית הכלא לצורכי פוריות

ב- בג”צ 2245/06[300] נפסק מפי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה:

“טענות העותרים
7. טיעוני העותרים בנויים מספר רבדים: ראשית, נטען כי לנציב שירות בתי הסוהר אין סמכות להעניק לאסיר בטחוני היתר להעברת דגימת זרע לצורך הזרעה במסגרת הכוחות הנתונים לו על-פי פקודת בתי הסוהר, המקנה לו כוחות להסדיר ענייני המינהל משטר ומשמעת בכלא. לטענתם, היתר להזרעה מלאכותית, אם בכלל, צריך להימצא בחקיקה מפורשת ולא בהנחייה מינהלית, ולכן דין החלטת שב”ס בעניינו של עמיר להתבטל בשל היותה חורגת מסמכות.

עמדת המדינה
8. עמדת המדינה הינה כי אין מקום להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר לפיה יש להתיר לעמיר להעביר דגימת זרע אל מחוץ לכתלי בית הסוהר להפרייה מלאכותית של בת זוגו. על-פי ההלכה הפסוקה, יש להבחין בין ההגבלות על זכויות אדם הנדרשות מעצם המאסר, כגון הגבלת חופש התנועה, לבין זכויות אחרות שאינן אינהרנטיות למאסר ואין לצמצמן אלא על-פי הוראה מפורשת בדין. ההגבלה על יכולת האסיר להעביר דגימת זרע להפרייה מלאכותית אינה מתחייבת מעצם המאסר, ואין הוראת חוק האוסרת עליה או מגבילה אותה. בהיעדר הוראת חוק מפורשת כזו, ובהיעדר נימוק בטחוני או משמעתי המצדיק הגבלה כזו, אין מקום לשלול את בקשתו של עמיר להעביר דגימת זרע לבת זוגו. במהלך הדיון, הודיעה המדינה כי בכוונת שב”ס לגבש בתקופה הקרובה נוהל כללי בעניין העברת דגימות זרע של אסירים לבנות זוגן.

10. אסיר עולם, אשר הורשע ברצח נפשע של ראש ממשלה, מבקש לממש את זכות ההולדה, באמצעות העברת דגימת זרע לבת זוגו מחוץ לכלא. שירות בתי הסוהר נענה לבקשתו, תוך הצבת תנאים מסויימים לכך, הקשורים בסדרי המינהל של בית הסוהר. האם נפלו פגמים בהחלטה מינהלית זו המצדיקים את התערבותו של בית-משפט זה לשינוייה או לביטולה?

אקדים את המאוחר ואומר, כי החלטת הנציב ניתנה בגדר סמכותו, ואין בה חריגה מהכוחות שניתנו לו בדין; ההחלטה לגופה בנויה על שיקולים ענייניים, והינה סבירה ומידתית, ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות שיפוטית.

כפי שיתואר להלן, זכותו של אסיר להורות ולמשפחה הינה זכות אדם חוקתית, שאיננה מופקעת באורח מתחייב מאליו מעצם עונש המאסר אף כי היא עשויה לשאת על גבה מגבלות שונות עקב תנאי המאסר. משכך, אין צורך בקיום הסמכה בדין לנציב שב”ס, להתיר לאסיר לממש היבטים כאלה או אחרים של הזכות למשפחה ולהורות הנתונות לו כפועל יוצא של זכויות אדם מוכרות בישראל. שלילת האפשרות למימוש זכות ההולדה וההורות של האסיר היא הטעונה עמידה במבחני הפגיעה החוקתית המותרת. מצב כזה יתקיים מקום שמול הזכות להורות ולמשפחה של האסיר ניצב ערך נוגד בעל משקל המצדיק גריעה מן הזכות ביחסיות ראויה, בהתחשב במשקלם היחסי של הערכים הנוגדים.
בענייננו, עומדת לעמיר, כמו לכל אסיר, זכות אדם למשפחה ולהורות. הזכות להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם לא הופקעה ממנו מעצם הענישה שנגזרה עליו גם אם שלילת החירות הנילווית למאסר שוללת את יכולת האסיר לממש באופן מלא את חיי המשפחה. אין, על-כן, צורך בהסמכה מפורשת של נציב שב”ס כדי ליתן ביטוי מעשי למימוש זכות זו, הטמונה במערך זכויות-העל החוקתיות של האדם בישראל. אילו שלל הנציב את זכות היסוד, היה הדבר מחייב הנחת תשתית של טעמים טובים לפגיעה, והגדרת היקפה על-פי מבחני פיסקת ההגבלה.

זכויות אסירים
13. התפיסה החוקתית המעגנת את זכויות האדם במעמד נורמטיבי עליון מקרינה ואוצלת גם על זכויות האדם של האסיר, ועל יכולתו לממשן במסגרת הכלא. ביסוד השיטה החוקתית בישראל מובנית ההנחה כי אין לשלול או לגרוע מזכויות יסוד הנתונות לאדם אלא-אם-כן קיים אינטרס נוגד מוכר, פרטי או ציבורי, רב משקל במידה כזו, המצדיק זאת. הנחה זו פועלת גם בתחום ענישת עבריינים. משמעותה היא כי ההגנה על זכויות אדם ניתנת גם לאסירים לאחר ענישתם, ופגיעה בהם אפשרית רק מקום שאינטרס ציבורי נוגד בעל משמעות כבדת משקל, מצדיק זאת. פגיעה כזו מוכרת אך במידה הנדרשת לצורך השגת האינטרס הנוגד, ולא מעבר לכך. ברוח זו נאמר כי:
‘חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החפשי… אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה מפני פגיעה בכבודו כאדם.’ (השופט ברק ב- בג”צ 355/79 קטלן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד לד(3) 294, 298) (להלן: פרשת קטלן).

אין חולק כי עבירת הרצח שעמיר ביצע ואשר בגינה נדון למאסר עולם, ראויה להוקעתו של הציבור, ותירשם בדברי ימיה של המדינה כאחת העבירות הנוראות שבוצעו על אדמתה מאז ועד עולם. אולם עוצמת חומרתה של העבירה שנעברה, על כל השלכותיה, מצאה את ביטוייה המלא והקונקלוסיבי בענישה הפלילית שנגזרה על עמיר. שיקולי הענישה הנשקלים במסגרת הליך גזר הדין, מצויים בתחומיה של הרשות השיפוטית ובתחומה בלבד, ועם הטלת העונש נתמצתה ענישתו של העבריין. אין זה בגדר סמכותו של שירות בתי הסוהר לענוש את האסיר מעבר לענישה שנגזרה עליו בגזר הדין על דרך צמצום זכויות האדם הנתונות לו גם בהיותו אסיר. טעמים של הוקעת שפלות מעשי העבירה שביצע אינם מספקים היתר לכך. תחושות סלידתו של הציבור מעבריין שנטל חיי אדם ורצח את מנהיגה של המדינה, גם הן אין בכוחן להשפיע, כשלעצמן, על היקף זכויות האדם הנתונות לו בכלא, ועל אופי ההגבלות המותרות לגביהן. מושכלות יסוד של מוסר הציבורי, ותחושת נקם המפעמת בחלק מן הציבור כלפי אסיר זה או אחר, אינם בגדר שיקול רלבנטי או תכלית ראויה למנוע ממנו את מימוש זכות האדם להורות הנתונה לו, כל עוד אין במימוש זה משום פגיעה מערכתית משמעותית בסדרי בית הסוהר, או פגיעה רלבנטית אחרת באינטרס ציבורי רב משקל המצדיק את צמצומה. זכות האדם שמורה גם לאסיר שהורשע בנוראה שבעבירות, וגם ככל שמתעצמת תחושת הסלידה ממעשיו, אין היא יכולה להוות נימוק ענייני להצרת זכויותיו. ההיצמדות לבחינה הדווקנית של תחום הפגיעה המותר בזכות האדם על-פי יסודות פסקת ההגבלה היא הנותנת ערובה לכך שההגנה על הזכות לא תידרדר לשטח הפקר; היא המבטיחה, במיוחד במקרים קשים כזה שלפנינו, כי העקרונות החוקתיים יישמרו. מאחר ששיקולי מוסר ציבורי, רגשות הציבור ובמיוחד ההוקעה העמוקה שרוב הציבור רוחש ליגאל עמיר על מעשהו אינם רלבנטיים להגבלת זכותו להולדה וככאלה אינם לתכלית ראויה, ממילא אין בהם כדי לשמש ערך נוגד ענייני העשוי להתמודד כנגד זכות האסיר לממש את הורותו. משכך, פטורים אנו מהתייחסות לשאלת המידתיות, שהיתה עשויה להתעורר אילו נמצא בשיקולים אלה קשר ענייני רלבנטי להגבלת זכותו של עמיר, שאז היה עולה צורך לשקללם כנגד זכות זו.”

12. עתירת אסיר כנגד רשות לשיקום האסיר

ב- עע”א (ב”ש) 5467/07[301] עסקינן בעתירת אסיר כנגד רש”א (רשות לשיקום האסיר). בעתירתו טען העותר כי מאז פגישתו עם נציג רש”א, לא נבנתה לו תוכנית שיקומית מתאימה לצורכיו וכי עד למועד העתירה לא הוצעה לו תוכנית שיקום כלשהי. לדברי העותר, היעדר תוכנית, מונעת את שחרורו המוקדם על-ידי ועדת השחרורים, שכן ועדה זו מתנה את השחרור המוקדם בהליך שיקומי, שיבטיח את הרתעת האסיר מחזרה על העבירות שביצע.

בדחותו את הטענה קובע בית-המשפט מפי כב’ השופטת ד”ר דפנה אבניאלי כי:

“מלכתחילה סברתי, כי מדובר בתוכנית שיקום לאחר שחרורו של המשיב מהכלא וככזו לא ניתן להתייחס אליה במסגרת עתירת אסיר. אולם, בא-כוח העותר עמדה על זכותה לטעון טענותיה גם בנושא זה והדבר ניתן לה, כאמור בהחלטתי מיום 27.3.08. גם לאחר שמיעת טיעוניה של בא-כוח העותר בנדון, אני סבורה, כי הנושא אינו נכלל בגדר עתירת אסיר, שכן העותר מבקש כי תיבנה עבורו תוכנית שיקום לאחר שחרורו מהכלא, שבמסגרתה ישוכן בהוסטל, או במסגרת מגורים אחרת. עניין זה אינו מצוי בד’ אמותיו של סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, אך פתוחות בפני העותר דרכים אחרות להבאתו בפני בית-המשפט.
למעלה מן הדרוש יצויין, כי לגופו של עניין לא מצאתי פגם המצדיק התערבות בהחלטת רש”א, שכן העותר בשלב זה אינו משוחרר לחופשות, ועל-פי חוות-דעת מב”ן, אינו מתאים לתוכנית טיפול ושיקום.”

13. רכישת מוצרים בהכשר הבד”ץ שאינם נמצאים קנטינה

ב- רע”ב 1040/04[302] נפסק מפי כב’ השופט ס’ ג’ובראן:

“המבקש מרצה בבית הכלא איילון עונש של 24 שנות מאסר בגין עבירות מין ואלימות והוא מבקש, כי שירות בית הסוהר יאפשר לו לרכוש מוצרי מזון בהכשר בד”ץ, שאינם נמצאים בקנטינת בית הסוהר, בין בדרך של רכישה במישרין מגורם חוץ ובין בדרך של רכישה באמצעות בית הסוהר. לטענתו, למוצרים רבים המצויים בקנטינת בית הסוהר אין תחליף בהכשר בד”ץ, ואין הוא יכול לרכוש את אותם המוצרים שאינם נמצאים דרך קבע בקנטינה, באופן מיידי, על-פי רצונו.
המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עתירת אסיר כנגד שירות בתי הסוהר, בה ביקש לאפשר לו לרכוש מגורמי חוץ אוכל בהכשר בד”ץ.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב’ השופט א’ טל) דחה, ביום 14.1.04, את העתירה בקובעו, כי עיון בדין-וחשבון ערך המלאי שהוצג בפניו, הן על-ידי המבקש והן על-ידי המשיב מעלה, כי בקנטינת המשיב יש מגוון רחב של מוצרים, שהם בהכשר בד”ץ ולדברי המבקש עצמו, כאשר ביקש מסגן-מנהל בית הסוהר, שבקנטינה יהיה גם מוצר מסויים בהכשר בד”ץ, מלח שולחני או סוכריות, נאמר לו על-ידי מנהל בית הסוהר, כי יגיש בקשה ובחודש הבא יימצא המוצר בקנטינת שירות בתי הסוהר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה שב המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיב יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
דין הבקשה להידחות.
תחילה יובהר, כי עתירת המבקש לבית-המשפט המחוזי הוגשה על-מנת שיתאפשר לו לרכוש מוצרי מזון נוספים בהכשר בד”ץ, אשר אינם מצויים בקנטינה. נראה, כי קביעת בית-המשפט המחוזי בסיום החלטתו, לפיה ‘אין כל מקום לאפשר לעותר לרכוש מוצרי מזון בהכשר בד”ץ…’ ניתנה כנראה בטעות ומתוך היסח הדעת, שכן ברור איפוא, כי המבקש רשאי לרכוש מוצרי מזון בהכשר בד”ץ המצויים בקנטינה ואין, ואף לא היתה, כל כוונה למנוע ממנו לרכוש מוצרי מזון אלה.
ולגופו של עניין:
הלכה פסוקה היא, כי התערבות בית-המשפט בהחלטות של שירות בתי הסוהר, כבכל החלטה של רשות מינהלית, תיעשה בזהירות רבה ובצמצום, מקום בו חרגה החלטת הרשות ממתחם הסבירות (ראו רע”ב 6172/97 מדינת ישראל נ’ אבי גולן, פ”ד נב(1) 1).
לאחר עיון בדין-וחשבון ערך המלאי שהוגש בבית-המשפט המחוזי ממנו עולה, כי רוב רובם של המוצרים הניתנים לרכישה בקנטינה הינם מוצרים בהכשר בד”ץ או כאלו שיש להם מוצרים תואמים בהכשר בד”ץ ומאחר וסגן-מנהל בית הסוהר נפגש עם המבקש והציע לו לפרט אלו מוצרים חסרים לו, וזאת על-מנת לבחון את אפשרות רכישתם דרך הספק, אולם המבקש סרב למסור רשימה כזו והעדיף לפנות בעתירה לבית-המשפט המחוזי – נחה דעתי, כי לרשות המבקש, כמו גם לאסירים אחרים, עומד מגוון רחב של מוצרים בהכשר בד”ץ הנמצאים בקנטינה, וניתנת להם האפשרות, על-פי דרישה ובהתאם לנהלים, לבקש ולהזמין מוצרים נוספים בהכשר בד”ץ. לפיכך, בדין נדחתה עתירתו.
כידוע, רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירות אסירים, ניתנת במקרים חריגים ומיוחדים, בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או עולה נושא שחשיבותו כללית (ראו רע”ב 7/86 לואיס וייל נ’ מדינת ישראל, תק-על 86(2) 1134). המקרה שבפני אינו נמנה עם מקרים אלה.
הבקשה נדחית.”

14. עתירת אסיר עולם לשינוי קטגוריה

ב- רע”ב 6850/06[303] עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. המבקש הינו אסיר עולם השוהה בכלא אילון, מזה כ-22 שנה. המבקש היה מסווג כמצוי בקטגוריה ב/2 המאפשרת יציאה לחופשות.

בחודש פברואר 2006 שונה סיווגו של המבקש, והוא הועבר לקטגוריה ב/1 המאפשרת מתן חופשות בפיקוח דווקני של משטרת ישראל. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה מינהלית שנדונה בתאריך 21.6.06 בפני כב’ השופטת נ’ אוהד ונדחתה. על החלטה זו בקשת הערעור.

כב’ השופטת ד’ ברלינר בדחותה את הבקשה קבעה כי “סיווגו של המבקש השתנה בשל כך שהפר תנאי חופשה. לפיכך – לא שינוי מדיניות עומד בעוכריו של המבקש אלא התנהגותו ועל כך – אין מן הראוי ליתן רשות ערעור”.

ב- עע”א 1955/97[304] קבע כב’ השופט א’ מצא כי “סיווג אסירים לקטיגוריות, לעניין הוצאתם לחופשה, מתבסס על נוהל מפורט (להלן: נוהל החופשות) שנקבע על-ידי השר לביטחון פנים, מכוח סמכותו לפי סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל”ב-1971. שיטת הסיווג ממיינת את כלל האסירים לארבע הקטיגוריות הבאות: קטיגוריה א’: אסירים מנועי חופשות; קטיגוריה ב/1: אסירים שהוצאתם לחופשה כפופה לתנאים מגבילים ולאישור מיוחד; קטיגוריה ב/2: אסירים שהוצאתם לחופשה כפופה לתנאים מגבילים אך אינה טעונה אישור מיוחד; וקטיגוריה ג’: אסירים היוצאים לחופשה ללא תנאים מגבילים. נוהל החופשות מתווה כללים קבועים לסיווגם של כלל האסירים לעניין הוצאתם לחופשות. מטרת הסיווג היא לקיים מידה של איזון בין עניינו של האסיר לזכות בחופשה לבין צורכי ההגנה על שלום הציבור. הכללים שנקבעו בנוהל החופשות מכוונים לאפשר התייחסות לעניינו של כל אסיר ואסיר, ועם זאת לקיים את שורת השוויון בין אסירים שנסיבותיהם הצריכות לעניין הן לכאורה דומות. אסירי-עולם מסווגים, עם תחילת מאסרם, לקטיגוריה א’, משמע כמנועי חופשות. אך ככלל, לאחר השלמת שנת מאסרו השביעית, ואף אם עונשו טרם נקצב, זכאי אסיר-עולם – על-פי נוהל החופשות – לסיווג חדש. אין משמעות הדבר שמכאן ואילך עומדת לאסיר זכות מוחלטת לקבלת חופשה, אלא רק כי עקרונית, ואם אין סיבה המצדיקה למנוע זאת ממנו, יכול הוא לצאת לחופשה, בגדר תנאי הקטיגוריה שבגדרה סווג”.

ב- עע”א (נצ’) 1805/06[305] עסקינן באסיר שפוט שנדון למאסר עולם בגין רצח, ועונשו נקצב לתקופה של 30 שנה. בעתירה זו מלין העותר כנגד החלטת המשיבים, לשנות סיווגו מקטיגוריה ב-2 לקטיגוריה ב-1. לטענת העותר הוא היה מסווג בקטיגוריה ב-2, המאפשרת יציאתו לחופשות סדירות ללא אישור ופיקוח המשטרה לפני כל חופשה, ויצא למספר רב של חופשות.

בשנת 2003 שונה סיווגו של העותר לקטיגוריה א’ בעקבות אירוע של תקיפת אסיר בו היה מעורב, אך כעבור שנה שונה סיווגו והוחזר לקטיגוריה ב-2. בשנת 2006 החליטה ועדת הקטיגוריות לשנות את סיווגו של העותר לקטיגוריה ב-1. העותר טען כי על-אף השינוי כאמור, משטרת ישראל לא התנגדה עד כה ליציאתו לחופשות, וגם לאחר שינוי הקטיגוריה אושרו חופשותיו.

מנגד, המשיבים טוענים כי לעותר לא נגרם כל נזק עקב שינוי הקטיגוריה, שכן הוא ממשיך לצאת לחופשות.

במקרה דנן נפסק מפי כב’ השופטת הלמן אסתר:

“12. המשיבים טוענים כי בהדרגה נעשה שינוי בסיווגם של כל אסירי העולם במטרה שלא יהא אף אסיר כזה המסווג בקטיגוריה ב- 2.
גם אם נקבל את טענת המשיבים, הרי שהחלת המדיניות החדשה באופן אקראי על אסירי עולם שעניינם “מתגלגל” לפתחה של ועדת הקטיגוריות, כנטען, היא בלתי-סבירה, וחשודה כלא עניינית.
13. בנוסף, מהתנהגות המשיבים לא ניתן ללמוד כי אכן יש החלטה להחיל את המדיניות החדשה באופן כולל על כל אסירי העולם שסווגו בעבר בקטיגוריה ב- 2, שכן, במהלך השנים מאז 2003 ועד היום לא שונתה הקטיגוריה של כל אסירי עולם.
בעוד שהמדיניות החדשה ביחס לחופשותיהם של אסירי עולם קיבלה ביטוי בתיקון פקודת הנציבות (פרק ו’ סעיף 9 לפקודה 04.40.00), הכולל גם הוראות מעבר, אין ביטוי למדיניות החדשה בעניין הסיווג בפקודת הנציבות, ובכלל זה לא ניתן למצוא בפקודה הוראות מעבר בעניין זה.
14. יתירה מכך, מהתנהגותם של המשיבים כלפי עותר זה, עולה כי גם הצגת הדברים, כאילו הנושא מטופל בהדרגה, ובכל מקרה שעולה עניינו של אסיר עולם בפני הוועדה נערך שינוי הסווג, אף היא איננה מדוייקת.
כאמור, העותר היה מסווג בקטיגוריה ב-2 עד לשנת 2003, שאז שונה סיווגו לב – 2 בעקבות אירוע של תקיפה. בשנת 2004 שונה סיווגו של העותר חזרה לב – 2. החזרת הסיווג המקל על כנו, נעשתה לאחר שנת 2003, אותה ציינו המשיבים כשנת “המפנה”.
במהלך השנים נדונו תנאי החופשה של העותר, בעקבות עתירות שהגיש בדרישה להקל בתנאי החופשה, ובהזדמנויות אלו, בהן בחנה המשטרה את עניינו, לא שונה סיווגו.
קביעת תנאי החופשה נעשית על-פי הפקודה על-ידי ועדה משותפת למשטרה ולשב”ס, המכונה “הוועדה המשותפת” כהגדרתה בפרק א’ לפקודה 04.40.00.
תפקידה של הוועדה המשותפת ‘לבחון מעת לעת את מידת ההתאמה של סווג האסיר לקטיגוריה לפי פקודה זו’.
למרות הטענה כי במהלך השנתיים האחרונות עלה עניינו של העותר בוועדת הקטיגוריות רק כאשר שונה סיווגו לב – 1, הרי משטרת ישראל נדרשה ובחנה במהלך התקופה את תנאי חופשתו.
ב – 11/2005 הסירה הוועדה את התנאי המחייב את העותר לצאת לחופשות בליווי ערב מלווה, וזאת יום לפני הדיון בעתירתו עע”א 2017/05 (בית-משפט לעניינים מינהליים בתל-אביב).
באותו מעמד לא שונה סיווגו של העותר לקטיגוריה ב- 1.
ביום 19.06.06 הגיש העותר עתירה נוספת (עע”א 1449/06 נצרת) במסגרתה עתר להקלה נוספת בתנאי החופשה, על-ידי הסרת תנאי מעצר הבית החלקי והתנאי המגבילו לשהות במקום מגוריו.
בכתב התשובה שהוגש ביום 05.09.06 יחד עם עמדת המשטרה, נטען כי יש לדחות את העתירה. עמדת המשטרה היתה כי העותר יכול לפנות לוועדת הערעורים על קטיגוריות(?) ולבקש הקלה בתנאי החופשה.
משטרת ישראל שנזקקה לבחון את תנאי חופשתו של העותר גם בהזדמנות זו, לא מצאה לנכון לשנות את סיווגו.
ביום 13.06.06 נתקבלה העתירה, במובן זה שנקבע כי התנאי המגביל את העותר לשהייה במקום מגוריו הינו בלתי-סביר ולכן בטל.
בקשה לתיקון טעות קולמוס בהחלטה נתקבלה ביום 25.09.06 ובה הובהר כי העתירה נתקבלה אך ורק ביחס לתנאי זה. חודש לאחר מכן – באוקטובר 2006 הוחלט לשנות את סיווגו של העותר לב – 1.
המשטרה הסבירה את העיתוי לקבלת ההחלטה במסמך מיום 04.12.06:
‘העותר עלה לדיון במסגרת ועדת הערעורים על קטיגוריות באוקטובר 2006 בבקשה להקלה בתנאים, לרבות הסרת תנאי 5 (שהייה באיזור מגורים) ואישור כתובת חדשה בה ישהה בחופשותיו. במעמד הוועדה הוסר תנאי 5, נקבע תנאי 10 במקומו ואושרה כתובת לחופשה.’
תגובה זו כמובן איננה מדוייקת, שכן באוקטובר 2006 כבר היתה החלטה להסיר את התנאי המחייב את העותר לשהות באיזור מגוריו, ולא היתה מונחת “בקשה” או “ערעור” על תנאי החופשה בפני ועדת הקטיגוריות. מה גם, שבחינת תנאי החופשה של העותר עלתה לדיון מספר פעמים במהלך שנתיים אלו ובמעמד הדיון בהם לא מצאה המשטרה לנכון לשנות את הסווג, בהתאם למדיניותה החדשה.
15. תחושת העותר כי פעולה זו באה כגמול על כך שהגיש עתירה וזו נתקבלה, איננה תלושה מן המציאות, על רקע השתלשלות העניינים.
17. במקרה אחר שנדון בבית-המשפט העליון ב- רע”ב 6850/06 קהלון נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(3) 4024 (החלטה ניתנה ביום 08.09.06), נבחנה החלטת המשיבים לשנות סיווגו של אסיר עולם מקטיגוריה ב- 2 לב – 1. באותו עניין שונה סיווגו של העותר לאחר שהפר תנאי החופשה, והמדיניות החדשה הוחלה עליו בעקבות הפרה זו.
עתירת האסיר נדחתה בנימוק כי גם ללא שינוי המדיניות היה טעם סביר לשינוי סיווגו.
17. ככלל, כריכת שינוי הסיווג בהפרת תנאי חופשה או אירוע אחר המצדיק הידוק הפיקוח על האסיר הינה עניינית ובמקומה. ביחס לעותר, המשיבים לא המציאו טעם ענייני לשינוי סיווגו, דווקא לאחר שהוחלט כי ניתן להקל במידת הפיקוח עליו, ולאחר שלאורך שנים זכה בהדרגה להקלה במידת הפיקוח.
18. החלטת המשיבים ליישם את המדיניות החדשה בעיתוי כזה דווקא, ללא הסבר ענייני, הינה בלתי-סבירה, וככזו חשודה במניעים לא ענייניים, ועל-כן, הינה בטלה.
אין באמור כדי למנוע מהמשיבים לקבוע דרכי יישום והחלת המדיניות החדשה על כלל אסירי העולם המסווגים בקטיגוריה ב- 2, ולבחון את עניינו של העותר כאן במסגרת הכללים שיקבעו.
על-פי בקשת המשיבים, אני מורה על עיכוב ביצוע ההחלטה למשך 14 יום, על-מנת לאפשר למשיבים להשיג עליה, אם יבחרו לעשות כן.”

15. שכר עבודה

תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978 קובע כדלקמן:

“16. שכר עבודה
כל אסיר יקבל שכר בעד עבודתו. שיעור השכר וצורתו ייקבעו בידי הנציב.”

ב- בג”צ 1163/98, רע”ב 5984/98[306] נפסק מפי כב’ השופט י’ זמיר:

“28. המשקל המצטבר של השיקולים והטענות, כפי שהובאו לעיל, מוביל באופן ברור למסקנה שחוק שכר מינימום אינו חל על עבודת אסירים.
מהו, אם כן, הדין על פיו נקבע השכר בעד עבודת אסירים?
התשובה היא: סעיף 48 לחוק העונשין, תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר והחלטת נציב בתי הסוהר בדבר שעורי השכר בעד עבודת אסירים. ראו לעיל פסקאות 7, 5 ו-14.
אפנה לבדוק הוראות אלה.
תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר
29. תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר קובעת כי שיעור השכר בעד עבודת אסירים ייקבע בידי נציב בתי הסוהר. אחד המערערים טוען כי תקנה זאת חורגת מן הסמכות ולכן היא בטלה. מדוע? לפי הטענה, משום שסעיף 48(א) לחוק העונשין דורש כי שעורי השכר ייקבעו בתקנות עצמן, ולכן מתקין התקנות לא היה רשאי להתפרק מסמכות זאת ולהעביר אותה אל נציב בתי הסוהר.
הטענה מוטעית. ראשית, סעיף 48(א) לחוק העונשין אומר כי התקנות יכילו הוראות בעניין שכר ובעניין תנאי עבודתו של האסיר מחוץ לשטח בתי הסוהר, ואילו הערעורים עוסקים בעבודת אסירים בתוך שטח בתי הסוהר. שנית, סעיף זה אומר כי ‘תקנות אלה יכילו הוראות בעניין שכר’, ואין הוא אומר כי התקנות יקבעו את השכר. לכן אין פגם בכך שבתקנות נאמר כי שעורי השכר ייקבעו בידי נציב בתי הסוהר.
30. כיוון שסעיף 48(א) לחוק העונשין מדבר רק על תקנות בעניין שכר ותנאי עבודה של אסיר ‘מחוץ לשטח בתי הסוהר’, נשאלת השאלה מה מקור הסמכות לקבוע שכר ותנאי עבודה של אסיר בתוך שטח בתי הסוהר, אם בעבודת שירותים ותחזוקה ואם בעבודה יצרנית במפעלי שב”ס ובמפעלי יזם. התשובה היא, שפקודת בתי הסוהר מקנה, בסעיף 132, לשר הממונה על ביצוע הפקודה סמכות רחבה להתקין תקנות בעניינים שונים הנוגעים לבתי הסוהר. בין היתר, השר מוסמך לקבוע בתקנות הוראות בדבר שעות עבודתם ודרכי עבודתם של אסירים, וכן בכל עניין אחר שיש להסדירו לשם ביצועה היעיל של הפקודה, ובכלל זה לעניין המשמעת והמשמורת של אסירים בתחום בתי הסוהר ובשעת עבודתם מחוץ לבתי הסוהר. תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר, המסמיכה את נציב בתי הסוהר לקבוע את שעור השכר בעד עבודת אסיר, בלי להבדיל בין עבודה בשטח בית הסוהר לבין עבודה מחוץ לבית הסוהר, הותקנה מכוח סמכות זאת.
סעיף 48(ג) לחוק העונשין
31. הסמכות של נציב בתי הסוהר לקבוע את השכר בעד עבודת אסירים, כפי שנקבעה בתקנה 16 לתקנות בתי הסוהר, כפופה לסעיף 48(ג) לחוק העונשין, הקובע כי ‘לא יועסק אסיר בעבודה מחוץ למוסדות המדינה אלא בהסכמתו ובתנאי עבודה מקובלים’. מה פירוש?
הפירוש כרוך בקשיים. ראשית, אפשר לטעון כי סעיף 48(ג) מדבר רק על תנאי עבודה במובן צר, שאינו כולל שכר. הכיצד? משום שבסעיף 48(א) נאמר כי תקנות בתי הסוהר יכילו הוראות ‘בעניין שכר ובעניין תנאי עבודתו של האסיר’, ואילו בסעיף 48(ג) מדובר רק ב”תנאי עבודה”. אם כך, סעיף 48(ג) אינו נוגע לערעורים הנדונים, שאינם עוסקים אלא בשכר.
עם זאת אניח, לצורך הדיון, כי הביטוי “תנאי עבודה מקובלים” בסעיף 48(ג) כולל גם את השכר בעד העבודה. אם כך, מתעורר עכשיו קושי לגבי פירוש הביטוי “מחוץ למוסדות המדינה”. ביטוי זה ניתן לשני פירושים עיקריים.
הפירוש הראשון, שניתן לקרוא לו הפירוש הפיזי, מתייחס לשטח של מוסדות המדינה, כלומר, מחוץ לשטח של בית הסוהר או מחוץ לשטח של מוסד מדינה אחר, כגון, מתקן משטרתי או משרד ממשלתי. לפי פירוש זה, כל המפעלים הנמצאים בשטח בית הסוהר, ובכלל זה מפעלי יזם, מצויים בתוך מוסד המדינה, ולא “מחוץ למוסדות המדינה”. בהתאם לכך, סעיף 48(ג) אינו חל על מפעלי יזם בשטח בתי הסוהר.
הפירוש השני, שניתן לקרוא לו הפירוש המוסדי, מתייחס למהות המשפטית של המוסד בו האסיר עובד. לפי פירוש זה, אם האסיר עובד במפעל שב”ס, הרי הוא עובד “בתוך” מוסד המדינה; ואילו אם הוא עובד במפעל יזם, גם אם המפעל ממוקם בשטח בית הסוהר, הרי הוא עובד “מחוץ” למוסד המדינה. בהתאם לכך, סעיף 48(ג) חל או אינו חל על מפעלים בשטח בית הסוהר לפי המהות המשפטית של המפעל: אם הוא מפעל של המדינה או מפעל של יזם פרטי.
איזהו הפירוש הנכון?
32. סעיף 48(ג) לחוק העונשין הוא העתק, מילה במילה, של סעיף
16(ג) של החוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי”ד-1954. האם ניתן להסתייע בעבודות ההכנה שקדמו לחקיקת סעיף 16(ג) לפני קרוב לחמישים שנה? סעיף 16(ג) לא הופיע כלל בהצעת החוק. ראו הצעת החוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי”ד-1953, סעיף 14. הוא צמח יש מאין בעת הדיונים בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. אולם הדיונים בוועדת הכנסת, ואף הדיונים במליאת הכנסת, אין בהם כדי לתמוך בפירוש זה או זה בעניין הנדון. והשאלה עומדת במקומה: האם סעיף 48(ג) לחוק העונשין דורש הסכמת האסיר ותנאים מקובלים לצורך העסקת אסיר במפעלי יזם בשטח בית הסוהר?
לדעתי, יש להעדיף את הפירוש הראשון, הוא הפירוש הפיזי, האומר כי סעיף 48(ג) לחוק העונשין אינו חל על מפעלי יזם בשטח בית הסוהר, וזאת בשל הטעמים הבאים:
א) ככל הידוע, כאשר סעיף זה נחקק לראשונה, בשנת התשי”ד-1954, לא היו עדיין מפעלי יזם בתוך שטח בית הסוהר, אלא כל המפעלים הפרטיים שהעסיקו אסירים היו, אותו זמן, מחוץ לשטח בתי הסוהר. מכל מקום, בדיונים על הצעת החוק במליאת הכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט, לא נזכר כלל דבר קיומם של מפעלים פרטיים בשטח בית הסוהר. לכן אפשר לטעון כי המחוקק, כאשר קבע את התנאים להעסקת אסירים במפעלים פרטיים, כלומר, שהעסקה זאת טעונה הסכמת האסיר ודורשת תנאים מקובלים, לא התכוון להחיל תנאים אלה על מפעלי יזם בשטח בית הסוהר. אם כך, ישאל השואל, מדוע לא אמר המחוקק כי תנאים אלה חלים (כפי שאמר בסעיף 48(א)) על העסקה ‘מחוץ לשטח בתי הסוהר’? מסתבר כי המחוקק לא אמר כך, משום שהוא התכוון שתנאים אלה לא יחולו על העסקה מחוץ לשטח בתי הסוהר, אם זו העסקה במוסד המדינה, כגון, במתקן משטרתי.
ב) נוסח הסעיף, האומר כי אסיר לא יועסק “מחוץ” למוסדות המדינה אלא בתנאים מסויימים, מתיישב יותר עם פירוש המתייחס לשטח המוסדות, ובכלל זה שטח בית הסוהר, מאשר עם פירוש המתייחס למהות המשפטית של המוסדות. אילו ביקש המחוקק להתייחס למהות המשפטית של המוסדות, סביר שהיה בוחר נוסח אחר, כגון, שאסיר לא יועסק “על-ידי” מוסד שאינו מוסד המדינה אלא בתנאים מסויימים.
ג) סעיף 48(א) לחוק העונשין מטיל חובת עבודה על כל אסיר, וסעיף 25 לפקודת בתי הסוהר מוסיף כי אסיר חייב לעבוד בכל מקום במדינה ובכל עבודה שתיקבע. ראו לעיל פסקאות 5 ו-6. משמע, הכלל הוא כי שירות בתי הסוהר קובע את העבודה, והאסיר חייב לבצע אותה, ללא צורך בהסכמתו. סעיף 48(ג) לחוק העונשין קובע חריג לכלל, כלומר, שיש צורך בהסכמת האסיר לביצוע עבודה “מחוץ למוסדות המדינה”. כפי שמקובל, ראוי לפרש את החריג באופן מצמצם, שלא יפגע בתכלית החוק מעבר לנדרש. מבחינת התכלית, אין הבדל של ממש בין מפעלים שונים בשטח בית הסוהר, ואין טעם לומר כי אסיר חייב לעבוד במפעל שב”ס, אך הוא רשאי לסרב לעבוד במפעל יזם, אפילו אם תנאי העבודה בשני המפעלים זהים. מבחינה זאת יש להעדיף פירוש האומר כי עבודת אסיר “מחוץ למוסדות המדינה” היא עבודה במפעל פרטי מחוץ לשטח בית הסוהר.
ד) אילו אמרנו שמפעל יזם בשטח בית הסוהר הוא “מחוץ למוסדות המדינה”, היה נוצר הבדל בין מפעל יזם לבין מפעל שב”ס גם לגבי תנאי העבודה, שכן סעיף 48(ג) דורש “תנאים מקובלים” רק לגבי העסקת אסיר “מחוץ למוסדות המדינה”. הבחנה כזאת לגבי תנאי העבודה בין מפעלים בשטח בית הסוהר, אינה סבירה ואינה רצויה, במיוחד משום שהמעסיק בשני סוגי המפעלים הוא (לפחות על-פי ההסכם שבין שירות בתי הסוהר לבין היזם) שירות בתי הסוהר.
המסקנה היא, לדעתי, כי סעיף 48(ג) לחוק העונשין אינו חל על מפעלי יזם בבית הסוהר. בהתאם לכך, סעיף זה אינו חל על הערעורים הנדונים.
אם כך, אין צורך לעסוק, בערעורים אלה, בפירוש הביטוי “תנאים מקובלים”. די לומר כאן שזהו ביטוי סתום ובעייתי, ומשום כך אינו ביטוי מוצלח, וראוי שהמחוקק ייתן דעתו על כך, לפני שבית-המשפט נדרש לפרש אותו.
שעורי השכר במבחן הסבירות
33. אף כי סעיף 48(ג) לחוק העונשין, הדורש כי אסירים יועסקו “בתנאים מקובלים”, אינו חל על העסקת אסירים בשטח בתי הסוהר, אין פירוש הדבר כי שירות בתי הסוהר רשאי להעסיק אסירים בשטח בית הסוהר בתנאים שאינם ראויים.
תנאי ההעסקה של אסירים בשטח בית הסוהר נקבעים על-ידי שירות בתי הסוהר או נתונים לפיקוח ואחריות של השירות. ההחלטות של השירות בנוגע לתנאים אלה, ובכלל זה בנוגע לשעור השכר המשתלם בעד עבודת אסירים, כמו כל יתר ההחלטות של השירות, חייבות לעמוד במבחן משפטי. בין היתר הן חייבות לעמוד במבחן הסבירות.
לפי מבחן הסבירות, רשות מינהלית חייבת לקבל החלטה בתוך מתחם הסבירות. גבולות המתחם נקבעים לפי נסיבות העניין. הם עשויים להתרחב או להצטמצם לפי מהות הסמכות ומיהות הרשות. כך גם לגבי הסמכות של שירות בתי הסוהר לנהל את בתי הסוהר, שהיא סמכות מיוחדת במינה, משום שהיא סמכות רחבה מאוד לנהל את החיים של אנשים רבים בתנאים קשים. על מתחם הסבירות לגבי סמכות זאת אמרתי ב- עע”א 7440/97 מדינת ישראל נ’ גולן, פ”ד נב(1) 1, 7-8:
‘ניהול בית סוהר הוא תפקיד מורכב מאוד. כשם שהוא דורש עוצמה רבה, כך הוא מחייב גם רגישות רבה. הוא דורש שמירה על הסדר ועל הביטחון, ועם זאת הוא מחייב שמירה על כבוד האדם, ומעבר לכך אף הכנה של האסיר לחיים תקינים בחברה לאחר בית הסוהר. הסמכות של שירות בתי הסוהר אינה דומה, מבחינת המהות וההיקף, לסמכות מינהלית רגילה… מצד אחד, בגלל התלות הגדולה של אסירים בסוהרים, ומחמת החשש מפני שימוש לרעה בכוח שבידי הסוהרים, כוח שמופעל מאחורי חומות גבוהות, יש צורך כפול ומכופל בביקורת של בית-המשפט על שירות בתי הסוהר. אכן, בית-המשפט הוא אשר שלח את האסירים אל בין החומות, אך עכשיו, כשהחומות סוגרות עליהם, בית-המשפט הוא אביהם של האסירים… אולם, מצד אחר, בתי-המשפט צריכים להיזהר מפני מעורבות-יתר בניהול בתי הסוהר… על בית-המשפט למצוא את האיזון הראוי בין עניינו של האסיר, ששירות בתי הסוהר יפעל לפי הדין, ולעיתים אף לפנים משורת הדין, לבין עניין הציבור בניהול תקין של בית הסוהר… מהות הסמכות של ניהול בית סוהר, משום שהיא מורכבת כל כך, מחייבת את בית-המשפט בזהירות רבה, שלא יצמצם את מיתחם הסבירות של שירות בתי הסוהר באופן שימנע ניהול תקין של בית הסוהר.’
בכל הנוגע לשכר בעד עבודת אסירים, מיתחם הסבירות נקבע, בין היתר, מתוך התחשבות בכבוד האסיר כאדם; במטרה לעודד את האסיר לעבוד, להרגיל אותו לסדר יום המשלב עבודה ולקדם את השיקום שלו; בצורך למשוך יזמים פרטיים שיקימו מפעלים נוספים בשטח בית הסוהר; במהות העבודה, כגון, אם היא עבודת שירותים או עבודה יצרנית; בתנאי העבודה, ובין היתר, אם זו עבודת שעות או עבודה בקבלנות; ומתוך התייחסות, כאחד השיקולים לעניין הסבירות, גם לשכר המינימום.
ברוח דברים אלה יש לברר עכשיו אם שיעורי השכר בעד עבודת אסירים, כפי שאושרו על-ידי נציב בתי הסוהר מכוח תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר, עומדים במבחן הסבירות.
נפנה, אם כן, לדון בהתאם למבחן הסבירות בכל אחד מן הסוגים של עבודת אסירים, כפי שנדרש לצורך הכרעה בערעורים הנדונים.
נציין כי בערעורים הנדונים אין צורך בהכרעה לגבי השכר המשולם בעד עבודה במפעלי שב”ס או לגבי השכר המשולם בעד עבודת שיקום.
השכר בעד עבודות שירותים ותחזוקה
34. שאלת השכר המגיע לאסיר בעד עבודות שירותים ותחזוקה נתעוררה בתיק הראשון (בג”צ 1163/98 שדות נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נה(4) 817 (1999)). ראו לעיל פסקה 2. כאמור, שדות ביצע עבודות שירותים ותחזוקה (מטבח, ניקיון, חצרנות ועוד), בהיותו אסיר הכלוא בבית המעצר אבו-כביר, במשך תקופה של שישה חודשים לערך, וקיבל משירות בתי הסוהר שכר בעד עבודה זאת בשעור 6.30 ש”ח ליום.
שדות לא ביקש בעתירתו אלא שכר גבוה יותר. אולם במהלך ההתדיינות, לאור התגובה של שירות בתי הסוהר, העלה שדות גם טענות שונות לגבי תנאי העבודה.
אדון תחילה בעניין השכר, ולאחר מכן אתייחס לתנאי העבודה.
35. שדות טוען כי שכר בשיעור 6.30 ש”ח ליום עבודה מלא, לעיתים יום שבת או חג, ולא פעם מעבר לשעות העבודה המקובלות, הינו שכר ‘בלתי-סביר, בלתי-אנושי וסותר את כללי כבוד האדם’. לטענתו, מגיע לו שכר מינימום לפי חוק שכר מינימום או סכום דומה כשכר ראוי בעד העבודה שביצע.
שירות בתי הסוהר משיב כי אכן אסירים נדרשים לבצע, כשלב ראשון במערך התעסוקה, עבודות שירותים ותחזוקה בבית הסוהר. ראו לעיל פסקה 13. האסיר מבצע עבודה כזאת כשם שכל אדם מבצע עבודה מסוג זה בביתו. לכן, בעבר היתה עבודה כזאת מתבצעת על-ידי אסירים בתורנות ללא כל תמורה כספית. כיום אסיר מקבל תמורה בעד עבודה כזאת, לפי סוג העבודה, בסכום שבין 5 ש”ח ל-13 ש”ח ליום. סכום זה אינו נחשב שכר מבחינה מהותית, אלא תגמול סמלי שנועד לחזק את המוטיבציה של האסיר לתת שירות לקהילת האסירים. המהות היא שירות ולא עבודה. גובה התגמול נקבע על-פי הסכום שהוקצה בתקציב שירות בתי הסוהר לצורך העסקת אסירים בעבודות שירות ותחזוקה (כ-5 מליון ש”ח לשנה) ומספר האסירים המועסקים בעבודות אלה. תגמול באותו סכום משתלם גם לאסיר שאינו עובד אלא לומד במסגרת תוכנית להשלמת השכלה, אף זאת כדי לחזק את המוטיבציה של האסיר. אם התשלום בעד עבודות שירותים ותחזוקה יהיה גבוה יותר, טוען שירות בתי הסוהר, יתווסף קושי, לקושי הקיים ממילא, לשכנע אסירים להשתלב במסגרת לימודים.
באופן עקרוני מקובלת עלי העמדה של שירות בתי הסוהר. שדות עצמו אומר כי העבודות שביצע היו ‘עבודות חיוניות לתיפקודו וניהולו של בית המעצר’. בבית הסוהר, להבדיל מבית מלון, אין הצדקה לכך שעובדים חיצוניים יבצעו עבודות כאלה לנוחות האסירים, או שאסירים המבצעים עבודות כאלה יקבלו שכר כאילו הם עובדים חיצוניים. החוק מטיל על אסירים חובת עבודה, וחובה זאת חלה, קודם כל, על עבודות שירותים ותחזוקה בבית הסוהר. כך, להבדיל, עושים גם חיילים במחנות הצבא, ללא שכר או תשלום אחר, וכך ראוי, בחינת קל וחומר, שיעשו גם אסירים.
שדות, שאינו חולק על עצם החובה לבצע עבודות שירותים ותחזוקה, טוען כי הוא זכאי לקבל בעד עבודות אלה שכר בגובה שכר המינימום. אולם, כאמור, חוק שכר מינימום אינו חל על עבודת אסירים. לפיכך השאלה היא, אם השכר המשתלם לאסיר בעד עבודות שירותים ותחזוקה עומד במבחן הסבירות.
נראה כי מבחן הסבירות, כשהוא לעצמו, אינו מונע העסקת אסירים בעבודות שירותים ותחזוקה של בית הסוהר אף ללא כל שכר. אולם תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר קובעת כי ‘כל אסיר יקבל שכר בעד עבודתו’. האם עבודות שירותים ותחזוקה נחשבות “עבודה” לצורך תקנה 16? אני נוטה לחשוב כי עבודת שירותים ותחזוקה, אף שמבחינה מסויימת היא עבודה, שונה במהותה מעבודה יצרנית, לפחות ככל שמדובר בעבודת שירותים ותחזוקה בבית הסוהר בו האסיר כלוא, ולפיכך אין היא נחשבת “עבודה” לצורך תשלום שכר לפי תקנה 16. אי-לכך אין היא מזכה בשכר עבודה במובן המקובל, אלא די בתגמול סביר בהתחשב במהות השירות. האם התגמול המשתלם בפועל בעד עבודת שירותים ותחזוקה הוא סביר? התשובה אינה קלה. התגמול, לדעתי, גבולי. לאחר התלבטות הגעתי למסקנה כי מבחינה משפטית אין הצדקה, במצב הקיים, להתערבות בית-המשפט. עם זאת, כיוון שהתגמול גבולי, ראוי ששירות בתי הסוהר יתן דעתו מחדש לשאלת התגמול בעד עבודת שירותים ותחזוקה.
36. במהלך ההתדיינות העלה שדות טענות שונות גם לגבי תנאי העבודה. בין היתר, הוא טען כי נדרש לחתום על מסמך בו פורטו תנאי העבודה, אך לא צויין בו שעור השכר שישולם לו, והוא לא הצליח לקבל משירות בתי הסוהר מסמך ובו פירוט של שעורי השכר המשתלמים לאסירים. זאת ועוד. לפי תקנה 13 לתקנות בתי הסוהר, ‘הנציב יקבע את שעות העבודה והמנוחה של אסירים בכפוף להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי”א-1951’. אולם הוא, לטענתו, עבד כל יום, ובכלל זה בימי שבת וחג, מעבר לשעות העבודה המקובלות, ולא קיבל על כך בתמורה לא תשלום נוסף ואף לא שעות מנוחה ביום אחר. כך, לדבריו, עבדו גם אסירים אחרים בבית המעצר. כמו-כן, הוא ביצע עבודות שירותים ותחזוקה, לא במשך חודשים ספורים, אלא כל תקופת מאסרו, למעלה משישה חודשים. אסירים אחרים, הוא מציין, ביצעו עבודות כאלה בבית המעצר תקופות ארוכות יותר. יתירה מזאת. הוא לא עבד כלל בבית סוהר, אלא נכלא מלכתחילה (בלי שנתבקש להסכים לכך) לצורך ביצוע עבודות תחזוקה ושירותים בבית מעצר משטרתי, שאינו בנוי לאכלוס אסירים, ואין בו מתקנים המצויים כרגיל בבית סוהר, כגון חצר טיולים ומועדון. ויש אסירים לא מעטים, הוא מוסיף, שלא חוייבו כלל, כפי שהוא חוייב, לבצע עבודות שירותים ותחזוקה.
שירות בתי הסוהר מתייחס לטענות העובדתיות של שדות, כשהוא מודה במקצת ומכחיש במקצת. הוא טוען, באופן כללי, כי אסירים מוצבים לביצוע עבודות שירותים ותחזוקה במתקן משטרתי, כמו בית מעצר, “בהסכמתם”. בדרך-כלל העסקת אסירים בעבודות כאלה נמשכת רק חודשים ספורים (לפי דו”ח שב”ס, בפרק על היבטים טיפוליים, בדרך-כלל רק שלושת חודשים), וזהו צידוק נוסף, מבחינתו של שירות בתי הסוהר, לכך שהם מקבלים תשלום נמוך כל כך בעד עבודות אלה. ההוראות בדבר שעורי התשלום, מציין השירות, ‘עתידות להתפרסם במסגרת תיקון פקודת הנציבות’. לגבי טענת העותר כי הוא נדרש לעבוד שבעה ימים בשבוע, שעות רבות כל יום, בלי לקבל תמורה לעבודה בימי שבת וחג ובשעות עודפות, תשובת שירות בתי הסוהר אינה ברורה. בדו”ח שב”ס, בפרק על היבטים טיפוליים, נאמר כי ברוב עבודות השירותים האסיר מועסק רק ארבע או חמש שעות ביום. מכל מקום, כך נאמר, ‘שירות בתי הסוהר חזר ורענן לאחרונה את ההוראה כי במקרים בהם מועסק אסיר ביום שבת, הוא יקבל את יום המנוחה השבועי במהלך יום אחר בשבוע’.
37. התמונה המצטיירת מכתבי הטענות לגבי התנאים בעבודות שירותים ותחזוקה מעלה סימני שאלה אחדים.
ראשית, אף כי לפי סעיף 25 לפקודת בתי הסוהר שירות בתי הסוהר מוסמך להציב אסיר לעבודות שירותים ותחזוקה בבית מעצר משטרתי גם ללא הסכמתו, לא ברור אם נתונה לו סמכות להחזיק אסיר כזה בבית המעצר, מעבר לשעות העבודה, במשך חודשים.
שנית, שאלה היא, אם התגמול המשתלם לאסיר בעד עבודות שירותים ותחזוקה בתוך בית הסוהר, שהוא ביתו, הוא גם התגמול הראוי בעד עבודות כאלה מחוץ לבית הסוהר, יהיה זה בית מעצר משטרתי או מוסד אחר.
שלישית, יש סמכויות שראוי להפעיל אותן על יסוד הנחיות, שיקבעו אמות-מידה (קריטריונים), ולא רק על יסוד שיקול-דעת פרטני, כדי לקדם את השוויון וההגינות. לכאורה, כאלה הן הסמכות של שירות בתי הסוהר לקבוע מי האסירים שיוצבו לעבודות שירותים ותחזוקה, הסמכות לקבוע כמה זמן יעסוק אסיר בעבודות אלה, והסמכות לקבוע את המעבר של אסיר משלב לשלב במערך התעסוקה. אולם בפקודת נציבות בתי הסוהר מס’ 12.14.01 (“כללים בדבר העסקת אסירים בבתי הסוהר בישראל”) אין אמות-מידה להפעלת סמכויות אלה, ושירות בתי הסוהר לא הציג בפני בית-המשפט, בתשובה לטענות של שדות, מסמך אחר ובו אמות-מידה כאלה.
רביעית, באופן עקרוני ראוי שכללים המסדירים הפעלה של סמכות מינהלית, שיש בה כדי להשפיע על זכויות או אינטרסים, יהיו גלויים ונגישים. במיוחד כך בנוגע לזכויות ואינטרסים של אסירים, בגלל החולשה והתלות המאפיינים מעמד של אסיר, וכן בגלל חשש מפני שימוש בלתי-ראוי בסמכות השלטון. בהתאם לכך ראוי, בין היתר, כי שעורי השכר המשתלמים לאסירים, לא רק בעד עבודות שירותים ותחזוקה, אלא בעד כל סוגי העבודה, יפורסמו בפקודת שירות בתי הסוהר המסדירה העסקת אסירים או במסמך גלוי אחר. יתירה מזאת. האם פקודות בתי הסוהר נגישות במידה מספקת לאסירים, ואם לא, האם אין זה ראוי כי שירות בתי הסוהר ימצא דרך אחרת, נוחה ויעילה, להביא לידיעת האסירים את ההוראות העיקריות בנוגע לעבודת אסירים?
שאלות אלה עלו בפני בית-המשפט דרך אגב, תוך כדי בירור העתירה של שדות. אך העתירה לא ביקשה שבית-המשפט יכריע בהן, ובית-המשפט לא שמע טעון מלא לגביהן, כפי שנדרש לצורך הכרעה. לפיכך נניח לשאלות אלה ללא הכרעה, ורק נציע לשירות בתי הסוהר שיברר אותן, בלי להמתין עד שיעלו פעם נוספת בפני בית-המשפט.
השכר בעד עבודה במפעלי יזם
38. בתיק השני (רע”ב 5984/98) העלה אור את שאלת השכר המגיע לאסיר בעד עבודה במפעל יזם. אור קיבל שכר בסך 12.90 ש”ח לשעת עבודה, ואילו שכר המינימום היה אותו זמן בסך 14.03 ש”ח לשעת עבודה. כלומר, אור קיבל שכר נמוך ב8% לערך משכר המינימום. ראו לעיל פסקה 3. כאמור, חוק שכר מינימום אינו חל על אסירים. ראו לעיל פסקה 16 ואילך. לכן השאלה היא, אם השכר אשר שולם לאור בעד עבודתו במפעל יזם עומד במבחן הסבירות.
בשעתו נהג שירות בתי הסוהר לקבוע בהסכמים עם יזמים כי אסירים יקבלו בעד עבודתם שכר בגובה שכר המינימום. בתחילת שנת 1998 שינה השירות את המדיניות, והפחית את שעור השכר שנקבע בהסכמים עם יזמים, כדי לתת תמריץ ליזמים להקים מפעלים נוספים בבתי הסוהר ובדרך זאת לספק עבודה לאסירים נוספים. זהו שיקול ענייני וסביר. הוא משרת את התכלית של חוק העונשין. לדברי השירות, הוא גם הוכיח את עצמו, ותרם להגדלת המספר של מפעלי יזם והמספר של מקומות עבודה בבתי הסוהר.
שכר בשיעור 12.90 ש”ח לשעה נראה סביר גם מבחינת התכלית של חוק שכר מינימום שהרי חוק זה קובע את שכר המינימום כשהוא מתבסס, קודם כל, על ההוצאות הנדרשות לקיום ראוי של העובד. אך הוצאות אלה אינן מוטלות על האסיר אלא על שירות בתי הסוהר. ראוי להזכיר גם כי תקנה 59 לתקנות בתי הסוהר קובעת במפורש כי שירות בתי הסוהר רשאי לנכות הוצאות שונות (כגון נסיעה, כלכלה ולבוש) משכרו של עובד בעבודות שיקום מחוץ לשטח בית הסוהר. ראו לעיל פסקה 25.
השוואה של השכר המשתלם בעד עבודות אסיר במדינות אחרות מחזקת את המסקנה כי שכר בשעור של 90% לערך משכר המינימום הוא שכר סביר. ראו לעיל פסקה 26.
39. אולם בינתיים עלה שכר המינימום, כפי שעולה מן ההודעה שהוגשה לבית-המשפט מטעם שירות בתי הסוהר ביום 19.5.00:
‘כיום נקבע תגמול קבוע בסך 12.90 ש”ח לשעה, בעוד שכר המינימום כיום הוא כ-15.94 ש”ח לשעה, כלומר הפער בינו לבין שכר המינימום אינו משמעותי. מבחינה יחסית עומד הפער על 18% משכר המינימום הקבוע בחוק.’
האם פער זה עומד במבחן הסבירות? מצד אחד, שירות בתי הסוהר, כדבריו בהודעה מיום 25.10.98, כאשר הפער עדיין היה 8%, ‘שואף לכך שבמסגרת ההתקשרות עם היזם הפרטי יקבעו תנאי ההעסקה הדומים ככל האפשר לתנאי העבודה בתנאי חופש’. מצד שני, השירות מבקש להפחית את שכר האסיר במידה שתהווה תמריץ ליזמים להקים מפעלים נוספים בבתי הסוהר. באיזון נראה לי כי פער של 8% בין שכר האסיר לבין שכר המינימום הינו סביר, בהתחשב בצורך לתת תמריץ ליזמים, ואפילו פער של 18% עדיין יכול להיחשב סביר. ומה דין פער גדול יותר? השאלה לא נדונה בפני בית-המשפט, ואין צורך להשיב עליה בעתירה זאת.
עם זאת, בית-המשפט רושם לפניו את ההודעה שהוגשה מטעם שירות בתי הסוהר ביום 19.5.00 לפיה השירות ‘עומד לכלול בהסכמיו עם היזמים הוראה בדבר עדכון השכר בדרך של תוספת יוקר, וזאת על-מנת למנוע פגיעה בשמירת ערכו הריאלי של התגמול’. בהקשר זה מן הראוי ששירות בתי הסוהר יתן דעתו גם לשאלת הפער שבין שכר האסיר לבין שכר המינימום, ואולי יקבע לעצמו פער ראוי או פער מירבי, ויתן לכך ביטוי בהסכמים עם היזמים.
מכל מקום, הערעור של אור נסב על פער של 8% בין השכר שהוא קיבל לבין שכר המינימום. פער זה אינו חורג ממתחם הסבירות. לכן יש לדחות את הערעור.
השכר בתקופת הלמידה
40. בתיק השלישי (רע”ב 814/99) מעלה דריהם, שעבד במפעל יזם קצת יותר מחודש, את שאלת השכר המגיע לאסיר בעד התקופה הראשונה לעבודה. לפי ההסכם שבין שירות בתי הסוהר לבין היזם, מגיע לאסיר שכר נמוך יותר מן השכר הרגיל בעד תקופת החודשים הראשונים לעבודה, הנחשבת תקופת למידה, כדלקמן: בשני החודשים הראשונים – 50% מן השכר הרגיל; בחודש השלישי – 80% מן השכר הרגיל. ראו לעיל פסקה 4. השאלה היא, אם יש הצדקה לתשלום שכר נמוך יותר לאסיר בעד עבודה בתקופת הלמידה.
שירות בתי הסוהר משיב ואומר:
‘אחד הטעמים לכך הוא שהמעסיק מקבל את האסירים כשהם חסרי מיומנות בעבודה, ולעיתים הם בעלי מוסר עבודה ירוד, ויש צורך בתקופת הכשרה עד שהאסיר רוכש מיומנות והרגלי עבודה, ומגיע לתפוקות סבירות. לא פעם נגרמים בתקופת הלמידה נזקים לחומרי גלם ולמוצרים, ובכך רואה המעסיק מעין ‘שכר לימוד’ שעליו לשאת בעלויותיו. לפיכך, על-מנת להגדיל ככל האפשר את מאגר מקומות העבודה, משתדל שירות בתי הסוהר להעניק הטבות לבעלי המפעלים על-מנת לעודד אותם להעסיק אסירים. בין הטבות אלה ניתן למצוא את ‘עקומת הלמידה’, קרי, בתקופה הראשונה (בת כשלושה חודשים) מקבלים האסירים שכר מופחת לצורך לימוד המקצוע. טרם תחילת ההעסקה נערכת שיחה בין האסיר, היזם וקצין התעסוקה, בה מוסברים לו תנאי ההעסקה, כולל ‘עקומת הלמידה’ ומשמעותה על גובה השכר.’
שירות בתי הסוהר מוסיף ואומר כי אין אפשרות שאסיר יועסק אצל אותו יזם יותר מתקופת למידה אחת, וכי אם יזם מבקש להפסיק תעסוקת אסיר, מתקיים בירור לעניין זה על-ידי קצין תעסוקה בנוכחות היזם והאסיר. אכן, צריך ששירות בתי הסוהר יקפיד, ולצורך זה ינחה את קציני התעסוקה, שיזמים לא ינצלו לרעה את ההסדר הקיים, ויפסיקו עבודה של אסירים בתום תקופת הלמידה, כדי לקבל במקומם אסירים אחרים, ובדרך זאת לחסוך בשכר העבודה על חשבון האסירים.
לאור האמור, ההסדר הקיים לגבי השכר המשתלם לאסיר בתקופת הלמידה עומד במבחן הסבירות.
עם זאת, מן הראוי שההסדר הקיים לגבי השכר בתקופת הלמידה, וכן ההוראה המונעת העסקת אסיר אצל אותו יזם יותר מתקופת למידה אחת והצורך לקיים בירור לפני הפסקת העסקתו של אסיר, יובאו לידיעת האסירים יחד עם הוראות אחרות לגבי עבודת אסירים. על כך ראו לעיל פסקה 37.
41. דריהם טוען כי, אף-על-פי-כן, מגיע לו שכר רגיל בעד עבודתו בתקופת הלמידה, שכן הוא עבד בנגריה, וכיוון שהוא נגר מקצועי, הוא לא היה זקוק לתקופת למידה. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זאת, וכך אמר: ‘איני סבור ששב”ס או המפעלים ערוכים לבצע הערכה מקצועית של כל אסיר לגבי יכולתו הספציפית’. הדברים מקובלים עלי. ראוי להוסיף כי תקופת הלמידה אינה מוקדשת רק להכשרת האסיר לעבודה מבחינה מקצועית, אלא גם לבחינה אם האסיר מתאים, מבחינה אישית, לעבודה סדירה.
זאת ועוד. כפי ששירות בתי הסוהר ציין בתשובתו:
‘כאשר אסיר טוען למומחיות, הרלבנטית לתעסוקתו, ניתן לקצר את תקופת הלמידה ולהעמידה על חודש ימים, בו נבחנים כישורי האסיר בפועל. במידה והאסיר מוכיח במהלך החודש הראשון במעשים כי הינו בעל מומחיות, שאינו זקוק להתלמדות, אז הוא מקבל החל מהחודש השני את מלוא התגמול.’
במקרה הנדון, עבודתו של דריהם הופסקה לאחר שעבד בנגריה קצת יותר מחודש, לא ביוזמת היזם, אלא על-פי החלטה של שירות בתי הסוהר. דריהם טוען שבכל זאת מגיע לו שכר מלא, שכן היזם הבטיח לו, בהיותו נגר מקצועי, שכר מלא מן היום הראשון. אך שירות בתי הסוהר הודיע שבדק את הטענה עם היזם, והיזם אמר שאינו נוהג לתת הבטחות כאלה ואינו זוכר שנהג אחרת כלפי דריהם.
בנסיבות אלה אין לבית-המשפט אלא לדחות גם ערעור זה.”

16. שימוש בכרטיסי “בזקכרט”

ב- רע”ב 6561/97[307] נפסק מפי כב’ השופט י’ זמיר:

“1. שירות בתי הסוהר (להלן: שב”ס) החליט למנוע מאסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר באמצעות כרטיסי “בזקכרט”. קבוצת אסירים טוענת כי החלטה זאת אינה חוקית. מהו הדין בעניין זה?
שירות “בזקכרט”
2. שלוש דרכים היו פתוחות בפני אסירים לשימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר. הדרך הראשונה – באמצעות כרטיס “טלכרט”. כרטיס זה הוא למעשה אסימון מגנטי, שאדם רוכש, ומשלם עבורו בעת הרכישה, לפי מספר השיחות (ליתר דיוק: יחידות מניה) הניתנות לביצוע באותו כרטיס. הדרך השניה – באמצעות שירות גוביינא. בשירות זה השיחה מתבצעת (לאחר חיוג המספר 142) רק לאחר שמקבל השיחה מודיע שהוא מעוניין לקבל את השיחה, והוא אף המשלם עבור השיחה. הדרך השלישית – באמצעות שירות “בזקכרט”. שירות זה (שהונהג בשנת 1995) אינו זמין אלא למי שהצטרף כמנוי אל השירות, וקיבל מן השירות מספר אישי. מספר זה מורכב משני חלקים: חלק אחד בן שמונה ספרות, הקרוי “מספר הכרטיס” של המנוי, וחלק שני בן ארבע ספרות, הקרוי “קוד סודי” של המנוי. עם הקשת המספר 1234, ולאחר מכן הקשת המספר המלא, בן שתים-עשרה ספרות, יכול המנוי להתחבר אל השירות מכל טלפון, פרטי או ציבורי, ולהתקשר לכל מספר טלפון בישראל ואף מחוץ לישראל. ההתקשרות אינה מחייבת החזקה פיזית של הכרטיס ושימוש ידני בכרטיס, אלא די במספר המנוי, והיא אף אינה מוגבלת למנוי עצמו. המנוי רשאי למסור את מספר הכרטיס, ובכלל זה מספר הקוד הסודי, לכל אדם אחר, ולהתיר לאותו אדם להשתמש במספר זה על חשבון המנוי.
אחד היתרונות של שירות “בזקכרט”, בהשוואה לשתי הדרכים האחרות ליצירת קשר מטלפון ציבורי, הוא מחיר השירות. מבין שלוש הדרכים, שירות הגוביינא הוא היקר ביותר. אחריו בא, מבחינת המחיר, כרטיס “טלכרט”. שירות “בזקכרט” הוא, בדרך-כלל, הזול ביותר. הפער בין מחיר שיחה בכרטיס “טלכרט” למחיר שיחה בשירות “בזקכרט” אינו קבוע. הוא הולך וגדל ככל שהשיחה מנצלת מספר רב יותר של יחידות מניה. מספר יחידות המניה תלוי במספר נתונים: משך השיחה, שעת השיחה ומרחק השיחה. לפיכך, ככל שהשיחה ארוכה יותר, מתבצעת בשעות עמוסות יותר ולאיזור חיוג רחוק יותר, כך היא גם יקרה יותר, וכתוצאה הפער היחסי בין מחירה בכרטיס “טלכרט” לבין מחירה בשירות “בזקכרט” גדול יותר. פער זה מתחיל, בשיחות זולות, באחוזים ספורים, אך מגיע, בשיחות יקרות, לעשרות אחוזים. לדוגמה, לפי הנתונים שנמסרו לבית-המשפט, שיחה בין-עירונית, במשך 30 דקות, המתבצעת בימי חול בשעות 18:00 עד 22:00, זולה בשירות “בזקכרט” ב-30 אחוזים לערך בהשוואה לשיחה בכרטיס “טלכרט”.
“בזקכרט” בבתי הסוהר
3. בשעתו הורשו אסירים לעשות שימוש, נוסף לשיחות גוביינא וכרטיסי “טלכרט”, גם בשירות “בזקכרט”. אולם, לאחר ניסיון של שנה וחצי לערך, הגיע שב”ס למסקנה כי השימוש בשירות “בזקכרט” פוגע בסדר ובמשמעת בבתי הסוהר. וכך נאמר בעניין זה בהודעה של פרקליטות המדינה:
‘כך למשל מראות ידיעות מודיעיניות של שירות בתי הסוהר כי השימוש בשירות הבזקכרט בין כותלי בתי הסוהר מביא לקטטות רבות ולאלימות בין אסירים, למעשי הונאה וגניבת קודים של האסירים האחד מן השני המביאים לכך ש’כמעט כל האגף ‘חגג’ על כרטיס הבזקכרט’ של אסיר מסויים, חיוב משפחות בתשלום עלות השימוש בשירות בסך של מאות ואלפי שקלים וניהול עסקים פליליים באמצעות ‘הבזקכרט’ המאפשר, בעצם, שימוש בטלפון בלי הפסקה (בה בשעה שכרטיס הטלכרט, למשל, מוגבל לסך מסויים של שיחות).
אסירים “חלשים” נסחטים ומאולצים למסור את הקוד שלהם לשימוש של אסירים חזקים יותר המשתמשים בקוד של חבריהם “ומנפחים” את חשבונות הטלפון, אותם נאלצות לשלם משפחות האסירים “החלשים” בעל כורחן, ושלא באשמתן.
… אסירים התקוטטו ואיימו אחד על השני כי יפגעו האחד בשני ו’כי ישפך דם’ בגין גניבת קודים של בזקכרט והעברת הקוד בין אסירים רבים שהביא לשימוש סיטוני בשירות וליצירת חשבונות טלפון מנופחים. חלקם של האיומים גם הבשיל לכדי תקריות אלימות של דקירות בין אסירים בגין חשדות לגניבת קודים של בזקכרט.’
פרקליטות המדינה הגישה לבית-המשפט דוגמאות של תלונות שנתקבלו במוקד “בזקכרט”, בעיקר מבני משפחות של אסירים, הטוענים כי כרטיס “בזקכרט” שסיפקו לאסיר נוצל על-ידי אסירים אחרים לעריכת שיחות בסכום כספי גבוה.
‘באופן הזה’, אומרת פרקליטות המדינה, ‘נאלצות המשפחות, ושלא בטובתן או ברצונן, לשלם מאות ואלפי שקלים בגין שיחות מבוצעות על-ידי האסירים, ותופעה זו יצרה חיכוכים רבים בין האסיר למשפחתו שהוצבה בפני עובדה מוגמרת לפיה עליה לשלם את חשבון הטלפון של האסיר’.
הנגישות של האסירים אל שירות “בזקכרט” הולידה תקלה נוספת. מבדיקות שנערכו על-ידי חברת בזק התברר כי מכשירי הטלפון הציבוריים בבתי הסוהר שימשו מספר רב מאוד של נסיונות התחברות בלתי-מורשית אל השירות באמצעות מספרי “בזקכרט” של אזרחים תמימים שאינם קשורים בדרך כלשהי אל בית הסוהר.
חלק (אם כי קטן) מאותם נסיונות עלה יפה. מכל מקום, עצם הנסיונות האלה, שנערכו בבתי הסוהר בהיקף רחב הרבה יותר מאשר במקומות ציבוריים אחרים, מעמיס על מערכת הטלפונים, ופוגם ביכולת הניצול שלה בידי משתמשים אחרים.
4. ההשלכות הרעות של חיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר אל שירות “בזקכרט” הביאו את שב”ס לשקול מחדש את עמדתו. לאחר דיונים, בהשתתפות נציגים של חברת בזק, נתקבלה בשב”ס (בחודש ספטמבר 1996) החלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות “בזקכרט”. ההחלטה עוגנה בפקודה של נציבות בתי הסוהר (מספר 12.04.08): ביום 1.10.97 שונתה הפקודה, והוסף בה איסור על שימוש בכרטיסי “בזקכרט” בבתי הסוהר (להלן: פקודת הנציבות).
החלטת בית-המשפט המחוזי
5. בעקבות ההחלטה של שב”ס למנוע מאסירים את השימוש בשירות “בזקכרט” הוגשו מספר עתירות אסירים לבית-המשפט המחוזי. ההחלטה הראשונה בעתירה כזאת ניתנה ביום 7.4.97 בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע (עתירה 2220/97 חלאק נ’ שב”ס). בית-המשפט (השופט צ’ סגל) דחה את העתירה, וקבע בהחלטה מנומקת כי ‘החלטת המשיב (שב”ס) להפסיק את שירות ה’בזקכרט’, בנסיבות העניין, הינה סבירה, עניינית ומאוזנת’.
החלטה זאת אומצה על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט מ’ בן דוד) בהחלטה שנתן ביום 19.5.97 בעתירה של אסיר אחר (עתירה 1193/97 עמיר נ’ מדינת ישראל – שב”ס).
אך ביום 30.6.97 ניתנה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב החלטה הפוכה. בית-המשפט (השופט א’ בייזר) קיבל עתירה דומה של אסיר נגד ניתוק שירות “בזקכרט”. בית-המשפט נימק את החלטתו, בקיצור נמרץ, כך: ‘גניבת שיחות יש גם מחוץ לכלא ולא נראית לי כסבירה סיבה להפסקת השירות ועל שב”ס לפעול להחזרת שירות הבזקכרט לכלא’ (ע”ש 1002/97 קורן נ’ שב”ס).
שבוע לאחר מכן (ביום 6.7.97) קיים השופט בייזר דיון בעתירה של אסיר אחר בעניין “בזקכרט”. הפעם עלה בידי שב”ס לשכנע את בית-המשפט שלא להתערב בהחלטתו בעניין זה. בין היתר אמר בית-המשפט כך (ע”ש 1034/97 רפאל נ’ שב”ס):
‘לאור הנימוקים החדשים שהובאו בפני על ממדי התופעה בבית הכלא ולאור העובדה שלרשות האסירים עומדות שתי דרכים אחרות לקשר טלפוני עם בני משפחותיהם, וזה באמצעות טלכרד או שיחות גוביינא, אני סבור שאין חוסר סבירות בהחלטת שב”ס לבטל את שרות הבזק כרד. לקחתי בחשבון שבכלא לא יושבים ‘ל”ו צדיקים’ ולכן התופעה אינה מפתיעה אותי. יחד עם זאת מאחר ויש תחליף לשיחות בזק כרט הרי שאין מניעה לבטל שרות זה לאור גניבת השיחות הנעשית במימדים גדולים.
ההחלטה שנתתי בעניין זה, בה קיבלתי את העתירה של אסיר מטלפן מסויים אינה מבוטלת, אולם היא מתייחסת רק לאותו עותר.’
6. לא חלפו אלא שבועות ספורים, והשופט בייזר נדרש שוב לפסוק בעניין זה.
הפעם הוגשו עשרים עתירות (ע”ש 1063/97 ואחרים) על-ידי אסירים המרצים את עונשם בכלא איילון ובכלא מעשיהו. בית-המשפט איחד את הדיון בעתירות אלה ונתן בהן (ביום 21.8.97) החלטה אחת. בהחלטה זאת חזר השופט בייזר על ההחלטה שנתן ב- ע”ש 1034/97 (לעיל פסקה 5) ודחה את העתירות. אך הוא לא חתם את החלטתו בכך. הוא מצא להעיר בשולי הדברים כך:
‘בסוף הדיון התברר לי, יותר נכון כך נטען על-ידי חלק מהעותרים, כי יש אפשרות טכנית לתכנת “בזקכרט” של מנוי מסויים באופן שיוכל להתקשר רק למספר אחד. אם אמנם זה אפשרי הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השירות על-ידי “בזקכרט”.
לאור האמור לעיל יש לראות את העתירות כגמורות אולם המשיב מתבקש להודיע לי תוך 30 יום מהיום באם שינה את החלטתו ביחס לחסימת השרות הנ”ל כשנראה לי כי אכן ניתן לעשות זאת.’
המדינה הגישה לבית-המשפט, כפי שנתבקשה בהחלטה, חוות-דעת מאת ראש צוות טלקומוניקציה ותשתיות תקשורת בשב”ס. חוות-הדעת מאשרת כי קיימת אפשרות להגביל את ההתקשרות מכרטיס “בזקכרט” למספרי טלפון מסויימים הקבועים מראש. אפשרות זאת משמשת בעיקר הורים המבקשים להפקיד בידי ילדיהם כרטיס “בזקכרט” לשם יצירת קשר עם בני המשפחה בלבד (ומכאן, כנראה, בא לה השם “בזק-קט”). יחד עם זאת, כך המשיכה חוות-הדעת, אפשרות זאת היתה ידועה לשב”ס בעת שנתקבלה ההחלטה על הניתוק של שירות “בזקכרט”, ואין בה כדי לענות על הבעיות אשר הובילו לאותה החלטה. הסיבה לכך היא, שאין אפשרות מעשית לחבר קו טלפון לשיחות המתבצעות באמצעות כרטיס “בזק-קט” בלבד, להבדיל מכרטיס “בזקכרט”. מכאן, שחיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר לשיחות הנערכות באמצעות כרטיסי “בזק-קט”, יאפשר לאסירים לעשות שימוש גם בכרטיסי “בזקכרט” רגילים (שלהם, של בני משפחתם ושל אסירים אחרים), על כל התוצאות הקשות שנגרמו מכך בעבר, ואף להמשיך בנסיונות פיצוח הקוד הסודי של כרטיסי “בזקכרט” של מנויים אחרים.
הסבר זה לא נתקבל על דעת בית-המשפט. ביום 1.10.97 קיבל השופט בייזר החלטה המחייבת את שב”ס ‘להחזיר תוך 45 יום מהיום את שירות הבזקכרט לטלפונים שבבתי הכלא’. בית-המשפט נימק החלטה זאת כך:
‘החלטתי בה אישרתי ניתוק הבזקכרט ניתנה כשעדיין לא ידעתי על קיום האפשרות לחיבור הקוד הסודי רק למספר מסויים. כעת משנוכחתי שהדבר קיים אין זה סביר לדעתי שינותק שרות הבזקכרט מבתי הכלא.’
בית-המשפט התייחס בהחלטה זאת לטענה של שב”ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות “בזקכרט” יאפשר נסיונות לפיצוח קודים של “בזקכרט” על-ידי אסירים ‘כשהם מנסים קודים אקראיים שונים וקורה שהם מצליחים’. על טענה זאת השיב בית-המשפט כי נסיונות לפצח את קוד הכניסה לשירות “בזקכרט” ייתכנו גם מטלפונים מחוץ לבית הסוהר; וגם אם ההיקף של התופעה גדול במיוחד בבתי הסוהר, הרי ‘זו רעה חולה שצריך להתמודד איתה’, אך לא בדרך של ניתוק מוחלט משירות “בזקכרט”; מכל מקום, הסיכוי שניסיון הפיצוח יעלה יפה הינו קלוש.
בית-המשפט לא התייחס בהחלטתו לטענה של שב”ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות “בזקכרט” יפתח פתח לגניבות וסחיטות בין האסירים לבין עצמם, במטרה להשתלט על מספר הכרטיס, ואף יקל על אסירים לנהל עניינים פליליים מחוץ לבית הסוהר באמצעות הטלפון.
בית-המשפט קבע בהחלטתו כי אסירים המעוניינים לקבל כרטיס “בזק-קט” יפנו, באמצעות שב”ס, אל חברת בזק, והציע ‘ליחד בכל אגף רק טלפון אחד לשיחות באמצעות בזקכרט – דבר שיגביל את אפשרויות הגניבות’.
המדינה ביקשה רשות לערער על החלטה זאת של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה החליט לתת את הרשות, ולדון בבקשה כבערעור. הביצוע של החלטת בית-המשפט המחוזי עוכב עד להכרעה בערעור.
הערעור והתשובה
7. המדינה טוענת בערעור כי לא היה מקום להתערבותו של בית-המשפט המחוזי בהחלטת שב”ס. לפי הטענה, החלטת שב”ס נתקבלה כדין: היא נותנת משקל סביר לכל השיקולים הענייניים, מתעלמת מכל שיקול זר, ומקפידה על פגיעה קטנה ככל שניתן באסירים בהתחשב בחובה המוטלת על שב”ס לקיים את הסדר והביטחון בבתי הסוהר. כיוון שכך, לא היה לבית-המשפט יסוד להתערב בהחלטה זאת, אפילו אם לדעתו היה מקום להעדיף החלטה אחרת על פניה. יתירה מכך. לדעת המדינה, החלטת בית-המשפט המחוזי מתעלמת מן העובדה שפתיחת קו טלפון לשיחות באמצעות כרטיסי “בזק-קט” פותחת בהכרח את אותו קו גם לשיחות באמצעות כרטיסי “בזקכרט” רגילים. עובדה זאת אומרת כי כל השיקולים שתמכו בהחלטת שב”ס לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות “בזקכרט” יעמדו בעינם גם אם שב”ס יחליט להגביל את השיחות לכרטיסי “בזק-קט”. והרי בית-המשפט המחוזי כבר סמך את ידיו על שיקולים אלה, הן בהחלטה שקיבל (ביום 6.7.97) ב- ע”ש 1034/97 (לעיל פסקה 5) והן בהחלטה הראשונה (מיום 21.8.97) בתיק זה (לעיל פסקה 6). לפיכך לא היה במידע שנתברר לבית-המשפט באשר לכרטיסי “בזק-קט” כדי לשנות את התוצאה.
8. במהלך הדיון בערעור התעורר אצלנו ספק אם שב”ס שקל כראוי את כל טענות המשיבים. לפיכך בקשנו מן המשיבים שיציגו שוב את טענותיהם בפני שב”ס, ובקשנו משב”ס שישקול שוב את טענות המשיבים, ויודיע לבית-המשפט את עמדתו.
המשיבים הגישו, לפי ההחלטה, פירוט של טענותיהם. אחת הטענות המרכזיות שלהם היא העלות הגבוהה של שיחה בכרטיס “טלכרט” בהשוואה לשיחה בכרטיס “בזקכרט”. ראו לעיל פסקה 2. ולא רק עלות השיחות בעוכריהם, אלא גם כמות השיחות. לטענתם, מספר השיחות שהם יכולים לבצע בכרטיסי “טלכרט” אינו מספיק: בני המשפחה המבקרים את האסיר רשאים להביא לאסיר בכל ביקור, פעם בשבוע, כרטיס “טלכרט” הכולל עד 100 יחידות מניה, וכמות זאת אינה מספקת את צורכי האסיר. הרשות הניתנת לאסיר לרכוש בקנטינה של בית הסוהר כרטיסי “טלכרט” במסגרת תקציבו החודשי אינה פותרת את הבעיה, כיוון שהתקציב של האסיר מופנה, מחוסר ברירה, לרכישת מוצרים חיוניים אחרים, לרבות מזון.
כמו-כן, המשיבים אינם רואים יסוד לחשש של שב”ס מפני הנסיונות לפיצוח הקוד הסודי של כרטיסי “בזקכרט”. לדבריהם, הסיכוי הסטטיסטי להצלחת ניסיון כזה הוא “אחד למיליון”. לטענת שב”ס בדבר המסחר, הגניבות והסחיטות בקרב האסירים בקשר לכרטיסי “בזקכרט”, יש בפי המשיבים שלוש תשובות. ראשית, קשה מאוד לגנוב את המספר האישי של המנוי, ואף אם בוצעה גניבה כזאת, בידי המנוי לשנות בכל עת את הקוד הסודי של כרטיסו. שנית, תופעת המסחר בכרטיסי “בזקכרט” בבתי הסוהר הינה בעלת היקף קטן, והיא קיימת רק אצל אסירים מכורים לסמים, המוכנים למכור תמורת הסם את כל רכושם, לרבות המספר של כרטיס “בזקכרט”. שלישית, כיוון שהתופעה נובעת מהימצאות סמים בבתי הסוהר, ניתן לחבר לשירות “בזקכרט” רק את בתי הסוהר השיקומיים ואת האגפים הנקיים מסמים, ולא לפגוע באסירים אחרים. המשיבים גם מתנגדים להגנה ששב”ס מבקש לפרוס בעניין זה עליהם ועל משפחותיהם. לדבריהם, האסיר או משפחתו יכולים לבטל בכל עת את כרטיס ה”בזקכרט” של האסיר, אם נעשה בו שימוש על-ידי אחר שלא לרצונם, ואין זה ראוי כי שב”ס יכפה בעניין זה את רצונו על האסיר ומשפחתו.
טענות המשיבים הועברו לשב”ס. על רקע הטענות התקיימו דיונים חוזרים בין שב”ס לבין חברת בזק ובתוך שב”ס. בסופו של דבר החליט שב”ס שלא לשנות את החלטתו הקודמת בדבר ניתוק הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות “בזקכרט”.
כיוון שכך, שומה על בית-המשפט להכריע בשאלת החוקיות של החלטת שב”ס. את חוקיות ההחלטה יש לבחון על רקע הדין בנוגע לשיחות טלפון על-ידי אסירים.
שיחות טלפון על-ידי אסירים
9. הקשר הטלפוני של אסירים עם העולם החיצון לא הוסדר בפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), או בתקנות מכוחה. הוא הוסדר, בפירוט ניכר, על-ידי נציב בתי הסוהר בפקודת הנציבות. ראו לעיל פסקה 4. פקודה זאת קובעת שעל-מנת לסייע בידי האסיר לקיים קשר עם בני משפחתו, תינתן לו אפשרות להתקשר אליהם באמצעות טלפון ציבורי המותקן בבית הסוהר. לפי הפקודה, הקשר הטלפוני מהווה ‘טובת הנאה המוענקת והנשללת בהתאם לכללים הקבועים בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978, ובפקודת הנציבות 12.02.04’. תפיסה זאת היא העומדת ביסוד הוראות שונות בפקודת הנציבות, המגבילות באופנים שונים את הקשר הטלפוני של אסיר (כגון, תדירותו, אורכו ומועדיו), ומעניקות סמכות לשב”ס למנוע קשר טלפוני מאסירים מסויימים, ואף לנתק שיחות טלפון של אסיר. מקור הסמכות להטלת המגבלות הוא סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר המסמיך את נציב בתי הסוהר להוציא פקודות כלליות ‘לעניין ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה’. על מקור זה אמרתי ב- עע”א 1076/95 מדינת ישראל נ’ קונטאר, פ”ד נ(4) 492, 499, כך:
‘האם מגבלה על קשר טלפוני היא אחת המגבלות המתחייבות משלילת החירות האישית? מבחינה עקרונית ומעשית גם יחד, הטעמים המחייבים מגבלות על ביקורים ועל מכתבים מצדיקים גם מגבלות על קשר טלפוני. כך, למשל, שיקולים של ביטחון וסדר, המצדיקים ביקורת על ביקורי ידידים… מצדיקים גם ביקורת על שיחות טלפון. מכאן שהסמכות המוקנית לנציב בתי הסוהר בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), להסדיר בפקודה את המינהל, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שירות בתי הסוהר, כוללת גם סמכות לקבוע בפקודה כזאת הסדר לגבי קשר טלפוני על-ידי אסירים, כפי שנקבע בפקודת הנציבות.’
10. נציב בתי הסוהר חייב להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר בהתאם לתכליות הפקודה. התכלית המיוחדת של הפקודה היא, כאמור בסעיף 80א לפקודה, להבטיח את הארגון, המינהל התקין, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שב”ס. התכלית הכללית של הפקודה, כמו של כל חוק אחר, היא לקיים ולקדם את ערכי היסוד של החברה, ובהם עיקרון השוויון וזכויות היסוד של האדם. במקרה של התנגשות בין התכליות, על הנציב למצוא את האיזון הראוי בהתאם לנסיבות המקרה.
כך גם בנוגע למגבלות המוטלות על שיחות טלפון של אסירים. מצד אחד, מן הראוי לאפשר קשר טלפוני של האסיר עם בני משפחתו ועם אחרים מחוץ לבית הסוהר. קשר טלפוני הוא חלק מחופש הביטוי של כל אדם, והאסיר אינו יוצא מכלל זה. יתירה מכך. קשר כזה משרת גם אינטרס חברתי, המבקש לתמוך בתא המשפחתי ולעודד קשרים חברתיים, וגם את האינטרס של שב”ס, שכן הוא עשוי להחליש תסכול ועוינות מצד האסיר, שסופם לפגוע בסדר ובביטחון, גם בתוך בית הסוהר. מצד שני, יש הצדקה להגביל את חופש הביטוי של אסיר ככל שנדרש לקיום הסדר והביטחון. ראו, לדוגמה, עע”א 4463/94 גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136, 157-158; עע”א 1076/95 מדינת ישראל נ’ קונטאר, פ”ד נ(4) 492, 502-503; רע”ב 823/96 ואנונו נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נא(2) 873 (1996).
מכאן השאלה, במקרה שלפנינו, אם האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות “בזקכרט”, משקף איזון ראוי בין התכליות השונות של הפקודה.
המקרה הנדון
11. ברור כי האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות “בזקכרט”, פוגע בחופש הביטוי של האסיר. השאלה היא, אם פגיעה זאת מוצדקת לאור שיקולים של סדר וביטחון.
תחילה, כאמור, השיב על כך בית-המשפט המחוזי בחיוב. ראו לעיל פסקה 6.
וכך אמר (ביום 21.8.97):
‘בהתחשב בכך שלרשות האסירים עומדים אמצעים אחרים לביצוע השיחות הטלפוניות, וביצוע ההחלטה אין משמעותו בשום פנים ואופן ניתוקם מקשר טלפוני עם משפחותיהם, ובהתחשב במכת הגניבות שפקדה את הכלא – אני סבור עדיין כי החלטת שב”ס עומדת במבחן הסבירות ואין בדעתי לשנותה.’
אולם לאחר מכן, כשנודע לבית-המשפט על האפשרות להשתמש בכרטיס “בזק-קט”, הוא כרטיס “בזקכרט” המוגבל לקשר עם מספר טלפון מסויים, שינה בית-המשפט את עמדתו. ראו לעיל שם. וכך אמר בהחלטתו:
‘אם אמנם זה אפשרי (להגביל כרטיס ‘בזקכרט’ למספר אחד) הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השירות על-ידי ‘בזקכרט’.’
לפיכך הורה בית-המשפט לשב”ס להנהיג בבתי הסוהר שירות “בזק-קט”.
אולם, כפי ששב”ס ציין בהודעה לבית-המשפט המחוזי, והמשיבים אינם חולקים על כך, אין כיום אפשרות מעשית להנהיג שירות “בזק-קט” בלבד, באופן החוסם שירות “בזקכרט”. כלומר, אם שב”ס יאפשר לאסירים להשתמש בשירות “בזק-קט”, המוגבל למספר מסויים, אי-אפשר יהיה למנוע בעדם להשתמש גם בשירות “בזקכרט”, שאינו מוגבל למספר מסויים. כיוון שכך, השיקולים שהצדיקו, בעיני בית-המשפט המחוזי, את ביטול שירות “בזקכרט”, עומדים בעינם. המסקנה היא שהטעם אשר ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית-המשפט לחייב את שב”ס להנהיג שירות “בזק-קט” בבתי הסוהר.
12. אף כי הטעם שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית-המשפט לחייב את שב”ס להנהיג שירות “בזק-קט” בבתי הסוהר, עדיין שאלה היא אם החלטה זאת מוצדקת לגוף העניין, על יסוד הטעמים שהציגו המשיבים (לעיל פסקה 8), אם לא מטעמו של בית-המשפט.
שב”ס מציג כאחד הטעמים את הנסיונות המרובים של אסירים להתחבר אל שירות “בזקכרט” באמצעות מספרים של אזרחים תמימים. ספק בעיני אם זהו טעם טוב לניתוק השירות. אולם שב”ס טוען גם כי שירות “בזקכרט” פוגע בסדר ובביטחון בבתי הסוהר. הפגיעה אינה רק בגדר ודאות קרובה אלא, לטענת שב”ס, היא עובדה הנלמדת מן הניסיון של שנה וחצי בהן הופעל שירות זה בבתי הסוהר.
השוו בג”צ 806/88 Universal City Studios Inc. נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מג(2) 22, 41. שב”ס תומך את הטענה בראיות. ראו לעיל פסקה 3. המשיבים אינם סותרים טענה זאת. הם טוענים כי התופעות השליליות של איומים, סחיטות, גניבות ותגרות הכרוכות בשירות “בזקכרט” מוגבלות לאגפים בהם כלואים אסירים המכורים לסמים. הם מוסיפים כי הפגיעה בסדר ובביטחון על-ידי אסירים אלה מוגבלת בהיקף ובחומרה, וכי אין היא מצדיקה את ההחלטה של שב”ס, הפוגעת גם באסירים שאינם עושים שימוש לרעה בשירות זה.
במצב זה, ובהתחשב בסמכות של שב”ס להסדיר את השימוש בטלפון על-ידי אסירים, ואף להגביל את השימוש על יסוד שיקולים ענייניים, אין לבית-המשפט יסוד לשלול באופן גורף את ההחלטה של שב”ס להגביל את השימוש בשירות “בזקכרט”, ככל שנדרש כדי למנוע את הפגיעה בסדר ובביטחון בבתי הסוהר. ראו לעיל פסקאות 9-10.
עם זאת, כל מגבלה המוטלת על-ידי שב”ס על השימוש בטלפון על-ידי אסירים, כמו כל החלטה מינהלית, חייבת לעמוד, בין היתר, במבחן המידתיות. מבחן זה דורש כי עוצמת הפגיעה, כתוצאה מהחלטת הרשות, לא תעלה על הנדרש לשם השגת התכלית של החוק. כל אסיר מוגן על-ידי מבחן זה ככל אדם. ראו, לדוגמה, עע”א 4463/94 גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136, השופט מצא בעמ’ 162, 165, השופט חשין בעמ’ 180, והשופטת דורנר בעמ’ 188-189. לפיכך השאלה היא אם החלטת שב”ס למנוע לחלוטין את השימוש בשירות “בזקכרט” (לרבות שירות “בזק-קט”) בבתי הסוהר עומדת במבחן המידתיות.
13. החלטת שב”ס, כזכור, אינה מונעת את הקשר הטלפוני על-ידי אסירים. היא אינה מקטינה את מספר הטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר ואף אינה מצמצמת את הזמן או משנה את המועדים בהם אסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי. היא רק מבטלת אחת משלוש הדרכים שהיו פתוחות בפני האסיר לצורך שימוש זה: עדיין האסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי באמצעות כרטיס “טלכרט” וכן באמצעות שירות גוביינא. אך הביטול של שירות “בזקכרט” פוגע באסיר משתי בחינות: ראשית, מן הבחינה של היקף התקשורת; שנית, מן הבחינה של עלות התקשורת.
מן הבחינה של היקף התקשורת, השימוש בכרטיסי “טלכרט” מוגבל למכסה מסויימת יחידות מניה, ואילו השימוש בכרטיסי “בזקכרט” אינו מוגבל למכסה כלשהי של יחידות מניה. עוצמת הפגיעה של ההחלטה למנוע בעד אסירים שימוש בכרטיסי “בזקכרט” גדולה יותר ככל שהם מוגבלים יותר בשימוש בכרטיסי “טלכרט”. אך מבחינה זאת חל שינוי זוחל, לטובת האסירים, בעמדת שב”ס. תחילה התירה פקודת הנציבות לאסיר לרכוש כרטיסי “טלכרט” בסכום הוצאות הקנטינה המותרות לו באותו חודש. לאחר מכן (בשנת 1997) התירה פקודת הנציבות לבני משפחה של אסיר פלילי להביא לו בכל ביקור שבועי כרטיס “טלכרט” בן 100 יחידות מניה, נוסף על רכישותיו בקנטינה. בעקבות עתירה של אסיר לבית-המשפט המחוזי הסכים שב”ס (בינואר 1998) להעלות את הכמות לכרטיס “טלכרט” בן 120 יחידות מניה לכל ביקור. ולאחרונה הודיע שב”ס לבית-המשפט העליון כי החליט להכפיל את הכמות, ולהתיר לבני המשפחה להביא לאסיר בכל ביקור שבועי שני כרטיסי “טלכרט”, כל אחד בן 120 יחידות מניה. על סמך הודעה זאת קיבל בית-המשפט העליון ערעור של המדינה על החלטה אחרת של בית-המשפט המחוזי לבטל את ההגבלה על כמות כרטיסי “טלכרט” שמותר לבני המשפחה להביא לאסיר. בפסק-הדין, המקבל את הערעור, אמר בית-המשפט העליון כך:
‘הננו סבורים שמתן אפשרות לרכוש כרטיסי טלכרט בקנטינה עד לגובה הסכום המותר בהוצאה לאסיר באותו חודש, בצירוף האפשרות לקבל מבני המשפחה שמונה-תשעה כרטיסי טלכרט בני מאה ועשרים פעימות כל אחד מידי חודש, עונה בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית.’ (רע”ב 1662/98 מדינת ישראל נ’ יורם שקולניק, תק-על 98(2) 274)
התפתחות זאת, שארעה לאחר שמיעת הטענות בערעור שלפנינו, מחלישה במידה ניכרת את עוצמת הפגיעה, כתוצאה מחסימת שירות “בזקכרט”, מן הבחינה של היקף התקשורת. שהרי גם לאחר חסימת שירות “בזקכרט”, האפשרות הקיימת להתקשר בכרטיסי “טלכרט” עונה, כפי שנקבע במשפט שקולניק, ‘בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית’.
עדיין נותרה השאלה אם חסימת שירות “בזקכרט” אינה פוגעת באסירים מעבר למידה הראויה מן הבחינה של עלות התקשורת. אכן, בשיחות טלפון ממושכות למרחק רב קיים פער משמעותי בין מחיר השיחה באמצעות “בזקכרט” לבין מחירה באמצעות “טלכרט”: שיחה באמצעות “בזקכרט” עשויה להיות, לטענת המשיבים, זולה כדי 30% משיחה באמצעות “טלכרט”. ראו לעיל פסקה 2. פער זה התייחס לכרטיס “טלכרט” בן 50 יחידות מניה, והוא הצטמצם כאשר הותר לאסירים להחזיר כרטיסי “טלכרט” בני 120 יחידות מניה. אף-על-פי-כן, הפער הקיים עדיין יוצר פגיעה משמעותית, לפחות לגבי חלק מן האסירים, שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. האם פגיעה זאת אינה חורגת ממתחם המידתיות עד שהיא מצדיקה פסילת ההחלטה של שב”ס?
14. התשובה נובעת מן ההלכה בדבר היקף הביקורת של בית-המשפט על החלטות שב”ס בנוגע לניהול בתי הסוהר. בית-המשפט פסק וחזר ופסק פעמים רבות כי הביקורת שלו היא ביקורת שיפוטית בלבד. כפי שהשופט מצא אמר לאחרונה ב- רע”ב 2682/97 מדינת ישראל נ’ כהן, תק-על 97(2) 781:
‘הלכה פסוקה היא שהאחריות לניהולם של בתי הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר.
בגדר עתירות אסירים הבאות לפניו רשאי בית-המשפט לבחון את החלטות הנציב ושירות בתי הסוהר באמות-המידה של סמכות וסבירות. אך בית-המשפט אינו רשאי לשים עצמו במקום הנציב והשירות ולהמיר את שיקול-דעתם בשיקול-דעתו.’
ראו גם רע”פ 2410/93 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מז(3) 802, 804.
לא זו בלבד. ניהול בתי הסוהר שונה מניהול יחידה מינהלית רגילה. כדברי השופט חשין ב- עע”א 4463/94 גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136, 173, ‘נדמים הם בתי הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם’. מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי. ראו עע”א 7440/97 מדינת ישראל נ’ גולן, פ”ד נב(1) 1, בפסקה 7. בתוך המתחם יש לאפשר לנציב לנהל את בתי הסוהר, תוך התחשבות בזכויות האסירים, לפי שיקול-דעתו.
האם ההחלטה של שב”ס להפסיק את השימוש בשירות “בזקכרט” בבתי הסוהר, לאור התופעות השליליות שנתגלו במהלך השימוש בשירות זה, חורגת ממתחם המידתיות?
אף שההחלטה פוגעת באסירים, בעיקר משום שהיא מייקרת את השיחות מטלפונים ציבוריים בבתי הסוהר, ומבחינה זאת היא החלטה מצערת, אין בידי לומר כי היא פוגעת בהם מעבר למידה הנדרשת לקיום הסדר והביטחון בבתי הסוהר. לכן אין יסוד לבית-המשפט לבטל את ההחלטה.
15. עם זאת, אין זה בהכרח סוף פסוק לעניין הנדון מבחינת שב”ס או מבחינת המשיבים. החובה עדיין מוטלת על שב”ס בכל עת שלא לפגוע באסירים מעבר למידה הנדרשת על-פי צורכי הסדר והביטחון, שהם עשויים להשתנות מעת לעת.
לעת הזאת, אין יסוד לומר כי הפגיעה באסירים, כתוצאה מן ההחלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות “בזקכרט”, חורגת ממתחם המידתיות.
אך המצב עשוי להשתנות. על שב”ס מוטלת חובה לבחון את המצב מעת לעת כדי לראות אם ניתן וראוי לשנות את החלטתו באופן שיחליש את הפגיעה באסירים בלי לפגוע באופן ממשי בסדר ובביטחון.
תחום התקשורת משתנה ומשתכלל ללא הרף. לכן ייתכן, למשל, שתימצא דרך ונכונות מצד חברת בזק, או מצד גוף אחר, לאפשר שיחות בטלפון מסויים באמצעות כרטיסי “בזק-קט”, או כרטיסים דומים, בלי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי “בזקכרט” רגילים. ואולי ניתן וראוי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי “בזק-קט”, גם במצב הקיים, באופן ניסיוני? ייתכן גם שתימצא דרך אחרת לאפשר לאסירים שיחות טלפון רבות וזולות יותר. ואולי ניתן וראוי לאפשר לאסירים שיחות טלפון באמצעות כרטיסי “בזקכרט” בבתי סוהר שיקומיים או באגפים שיקומיים של בתי סוהר בלי שתהיה בכך פגיעה ממשית בסדר ובביטחון? אנחנו מצפים כי שב”ס ישקול אפשרויות אלה.
כך או כך, ראוי כי שב”ס ישוב ושקול את עמדתו בעניין זה מעת לעת, תוך שיתוף מומחים בתחום התקשורת, ומתוך מגמה להקל על האסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים. אל יהיה הדבר קל בעינינו: הקשר הטלפוני, שהוא חשוב לכל אדם, חשוב במיוחד לאסיר. וכך כתב לבית-המשפט אחד האסירים בשם המשיבים בערעור זה:
‘באגף בו אני שוהה, כ-80% מהאסירים שפוטים למאסר עולם, ואינם בסבב חופשות, וקשר הטלפון חשוב להם כמו אוויר לנשימה… החיים בכלא אינם קלים, כל יום זה מעין מלחמת קיום, הקשר עם “העולם החיצוני” נותן שקט נפשי ותעשייתי הן לשב”ס ולמשפחות האסירים.’
16. סיכומו של דבר, הערעור מטעם המדינה מתקבל, ההחלטה של בית-המשפט המחוזי מיום 1.10.97 מתבטלת, והחלטת שב”ס למנוע שירות “בזקכרט” בבתי הסוהר עומדת בתוקפה.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י’ זמיר.”

[289] עע”א (ב”ש) 5467/07 י’ ב’ י’ א’ נ’ מב”ן – המרכז לבריאות הנפש ואח’, תק-מח 2008(3) 9694 (2008).
[290] עע”א (נצ’) 1929/07 פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008(1) 9333 (2008).
[291] רע”ב 408/07 משה יצחק נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(2) 2391 (2007).
[292] עע”א (נצ’) 1929/07 פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008(1) 9333 (2008).
[293] עע”א (חי’) 601/06 עמנואל פלד נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2007(1) 866 (2007).
[294] עע”א (נצ’) 1929/07 פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008(1) 9333 (2008).
[295] עע”א (נצ’) 1929/07 פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008(1) 9333 (2008).
[296] עע”א 4463/94 אבי חנניה גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136 (1996).
[297] עע”א (ת”א-יפו) 2772/02 מרוואן ברגותי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2002(4) 495 (2002).
[298] עע”א (חי’) 509/08 אילן אירה יוסף נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3) 1141 (2008).
[299] רע”ב 7905/07 פלוני נ’ נציב שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2008(1) 3406 (2008).
[300] בג”צ 2245/06 ח”כ נטע דוברין ואח’ נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2006(2) 3564 (2006).
[301] עע”א (ב”ש) 5467/07 י’ ב’ י’ א’ נ’ מב”ן – המרכז לבריאות הנפש ואח’, תק-מח 2008(3) 9694 (2008).
[302] רע”ב 1040/04 יצחק פדר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(1) 1635 (2004).
[303] רע”ב 6850/06 משה קהלון נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(3) 4024 (2006).
[304] עע”א 1955/97 מדינת ישראל נ’ יוסף עטר, תק-על 97(2) 663 (1997).
[305] עע”א (נצ’) 1805/06 אמין רסלאן נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2007(1) 7265 (2007).
[306] בג”צ 1163/98, רע”ב 5984/98 עפר שדות נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2001(2) 739 (2001).
[307] רע”ב 6561/97 מדינת ישראל נ’ מנדלסון רונן ואח’, תק-על 98(4) 619 (1998).

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *