ב- רע”א (מחוזי חי’) 37814-08-10 {חיים עיני, נ’ טלי סידי, תק-מח 2011(1), 13144, 13150 (2011)} המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחיפה, שם נדחתה בקשת המבקשים להורות על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט המחוזי, שהורה על פינויים מהדירה.

במקביל, הגישו המבקשים בקשה להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל שנפתחו על-ידי המשיבים לפינויים של המבקשים.

הבקשה נדונה במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני, בהמשך לכתב תביעה שהוגש על-ידי המבקשים, לביטול פסק-דין, לאור גילויה של ראיה חדשה. בית-משפט השלום נתבקש לקבל את הראיה ולבטל את פסק-הדין המורה על פינויים של המבקשים מהדירה.

בפסק-דין שניתן על-ידי כב’ השופט מ’ רניאל, נתקבלה תביעתה של טלי, וזאת לאחר שבית-המשפט קבע כי לא הוכחה הענקת מתנה למערערים, בשל היעדר מסמך בכתב.

על פסק-דין זה הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט המחוזי. בפסק-הדין בערעור נקבע כי לאור טענות בעלי הדין, יש מקום להורות על בירור נוסף של הראיות שהוצגו, והתיק הוחזר לבית-משפט השלום, לדיון בפני שופט אחר, לצורך השלמת טיעון, לרבות הבאת ראיות נוספות, כדי שניתן יהיה לחזור ולבחון את השאלה אם אכן ניתנה הדירה במתנה למערערים, לרבות אפשרות לאתר מסמך בכתב, לצורך זה. כמו-כן נדרש בית-משפט השלום לעמוד על מערכת היחסים שהיתה בקשר לדירה מאז בנייתה, ולאור העובדה כי אוכלסה על-ידי המערערים מאז בנייתה ב- 1988 ועד לאותו מועד.
כב’ השופט יואב פרידמן הגיע למסקנה, בהסתמך על הנתונים העובדתיים שהיו בפניו, לרבות משך מגוריהם של המערערים בדירה ורישומים אחרים ברשויות ציבוריות וספקים שונים, כי גרסת המערערים הוכחה, ולפיה הוענקה הדירה להם במתנה מטעם החברה הקבלנית.

לפיכך, זכותם מכוח עסקת המתנה גוברת על זו של ירמיהו, שלטענתו רכש את הדירה מאותה חברה, וזאת בהסתמך על סעיף 9 לחוק המקרקעין. עסקת המתנה קדמה בזמן, ולא ניתן לקבל כי פעולת ירמיהו לרכישת הדירה ורישומה על שמו ב- 2001, היתה בתום-לב.

לפיכך, ומאחר שזכותה של טלי באה מכוחו של ירמיהו, קבע בית-המשפט כי לא יכול היה להקנות לטלי את הדירה במתנה, מאחר שזו אינה שלו ולפיכך, תביעת טלי נדחתה.

על פסק-דין זה הוגש ערעור על-ידי טלי לבית-המשפט המחוזי {בפני כב’ השופטים: י’ גריל, ע’ גרשון ו- י’ וילנר}.

בפסק-הדין נקבע כי מדובר בהתחייבות מתנה הטעונה מסמך בכתב, כאמור בסעיף 5(א) לחוק המתנה ומאחר שהמערערים לא המציאו כל מסמך בכתב, “ממנו ניתן ללמוד, ולו בעקיפין, על התחייבות החברה להעניק להם את הדירה במתנה”, לא היה מקום להסתפק ברישומים השונים על-שם חיים עיני כמחזיק בדירה, בעיריה, בחב’ הגז ו/או בחב’ החשמל.

בית-משפט שלערעור קבע כי לא ניתן לקבוע פוזיטיבית קיומו של מסמך לצורך הוכחת התחייבות החברה לתת את הדירה במתנה, ואין במסמכים האחרים שהוגשו או בראיות הנוספות שהוצגו כדי להועיל למערערים.

זאת ועוד. ערכאת הערעור הוסיפה וקבעה שאין מקום ליישם במקרה דנן את הלכת קלמר {ע”א 986/93 קלמר נ’ גיא, פ”ד נ(1), 185 (1996)}. לפיכך, נתקבל ערעור טלי וערכאת הערעור הורתה למערערים לפנות את הדירה. בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על פסק-דין זה, נדחתה. בית-המשפט חזר והבהיר כי למעשה בנוגע למתנה, קיימת דרישת כתב כפולה, הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5(א) לחוק המתנה.

במקרה דנן, כב’ השופטת ש’ וסרקרוג קיבלה את הערעור בקובעה כי הראיה החדשה תתקבל לתיק בית-משפט השלום, כדי שיברר אם ועד כמה יש בה כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין של ערכאת הערעור.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


הרשמה לניוזלטר האתר

על מנת לאפשר לאתר לגדול כרשת חברתית הנך מתבקש לשתף את האתר באחת מרשתות החברתיות המנויות מטה... תודה !