ערעור על החלטות המפקח על המקרקעין – סעיף 77 לחוק המקרקעין

סעיף 77 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 קובע כדלקמן:

“77. ערעור
(א) כל צד לסכסוך הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטת המפקח רשאי, תוך תקופה שנקבעה בתקנות, לערער עליה לפני בית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא הבית המשותף.
(ב) הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה אלא אם ציווה על-כך המפקח או בית-המשפט שלפניו הוגש הערעור.
(ג) בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית-המשפט המחוזי בשלושה שופטים.
(ד) פסק-הדין של בית-המשפט בערעור לפי סעיף-קטן (א) ניתן לערעור ברשות כאמור בסעיף 19(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957.”

סעיף 19 לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957 קובע כדלקמן:

“19. ערעור
(א) פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון.
(ב) החלטה אחרת של בית-משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך בגוף ההחלטה או פסק-הדין או מאת נשיא בית-המשפט העליון או שופט אחר של בית-המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית-המשפט העליון.”

ב- ע”א (מחוזי יר’) 4371/03 {יעקב עבר הדני נ’ יהודה ושמחה גרייב (חודידה), תק-מח 2004(2), 4895 (2004)} קבע בית-המשפט:

“1. המערער והמשיבים הם בעלי זכויות בדירות בבניין הנמצא ברח’ פולוצקי 22 בירושלים, הידוע כגוש 28110, חלקה 13. המערער טוען כי הוציא כספים לתיקון גג הבית, המהווה חלק מהרכוש המשותף, ולפיכך על המשיבים להשיב לו את הוצאות התיקון, בניכוי חלקו של המערער עצמו. בגדר כך הגיש המערער תובענה שהתבררה לפני המפקח על רישום המקרקעין בירושלים (תיק מס’ 252/02). תובענה זו של המערער נדחתה בפסק-דינו של המפקח מיום 11.8.03. מכאן הערעור.

2. לפני בחינת טענות הצדדים ובטרם יידון הערעור לגופו, יצויין, כי ערעור זה אמור להתברר לפני דן יחיד. עם-זאת, כנראה מחמת טעות, נקבע הדיון בערעור לפני מותב תלתא, אך בדיון שהתקיים ביום 11.05.04 הסכימו ב”כ הצדדים כי אם יתברר שהסמכות לדון בערעור נתונה לדן יחיד, פסק-הדין יינתן על-ידי אב בית-הדין, על יסוד עיקרי הטיעון ומבלי שהצדדים הוסיפו לטעון בעל-פה.

אכן, הסמכות לדיון בערעור זה היא בידי דן יחיד, כפי שעולה מצירוף הוראת סעיף 77 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”), עם הוראת 72 לחוק הנ”ל ועם הוראת סעיף 37(ג) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984. לעניין זה ראו: ר”ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 ואח’ נ’ ירדני ואח’, פ”ד לח(4), 487 (1984), בסימן 4 לפסק-הדין.”

ב- רע”א 886/93 {Eli Lilly and Company נ’ טבע תעשיות פרמצבטיות בע”מ, פ”ד מז(2), 105 (1993)} קבע בית-המשפט:

“4. הדיבור “החלטה”, כשהוא מובא בדבר חקיקה כנושא לזכות הערעור, אינו חייב להתפרש בדרך שווה בחוקים השונים שבו הוא מופיע, הנה-כי-כן, בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, נאמר שכל צד לסכסוך הרואה עצמו נפגע על-ידי “החלטת” המפקח על רישום המקרקעין רשאי לערער עליה לפני בית-המשפט המחוזי ונקבע שהדיבור “החלטה” כולל גם החלטות ביניים: (ר”ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 ואח’ נ’ ירדני ואח’, פ”ד לח(4), 487 (1984)). בית-המשפט העליון הדגיש שם את תחום הסמכויות הרחב שניתנו למפקח, לרבות הסמכות ליתן צוי ביניים ובברירה בין שלילת זכות הערעור כליל (באין ערעור ברשות על החלטת ביניים) ובין ערעור בזכות על החלטה כזו, בחר בית-המשפט בקטנה משתי הרעות ופירש את הדיבור “החלטה” כמתייחס לכל סוגי ההחלטות.”

ב- ר”ע 587/83 {ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קריית אונו נ’ דן ירדני, פ”ד לח(4), 487 (1984)} קבע בית-המשפט:

“לפנינו בקשת רשות ערעור, בה החלטנו לדון כבערעור גופו.

2. סעיף 77 לחוק המקרקעין קובע:

‘(א) כל צד לסכסוך הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטת המפקח רשאי, תוך תקופה שנקבעה בתקנות, לערער עליה לפני בית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא הבית המשותף.
(ב) הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה אלא אם ציווה על-כך המפקח או בית-המשפט שלפניו הוגש הערעור.
(ג) בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית-המשפט המחוזי בשלושה שופטים.
(ד) פסק-הדין של בית-המשפט בערעור לפי סעיף-קטן (א) ניתן לערעור ברשות כאמור בסעיף 19 (ב) לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957.”
תקנה 76 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש”ל-1969, קובעת:

‘התקופה לערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטת המפקח לפי סימן זה היא ארבעים וחמישה יום מהיום שבו הומצאה ההחלטה למערער.’

טענתם של המבקשים היא, בתמצית, כי יש ערעור בזכות על כל החלטה של המפקח, שכן חוק המקרקעין לא הבחין, לטענתם, בין “פסק-דין” ל”החלטה אחרת”, כמשמעותם בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט). הביטוי “החלטת המפקח” אשר בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין כולל בחובו, לטענתם, הן את המקבילה של “החלטה אחרת” והן את המקביל של “פסק-דין”. מכאן גם נובע, לטענתם, כי בית-המשפט דלמטה טעה בכך שהערעור שהגישו נדון בפני דן יחיד, וזאת בניגוד לסעיף 77(ג), הקובע, שבערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית-המשפט המחוזי בשלושה שופטים.

המשיבים טוענים, כי אין כלל אפשרות לערער על החלטות ביניים של המפקח, והם תומכים טענתם בסעיף 76 לחוק המקרקעין, הקובע:

‘החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום.’

הם מבקשים ללמוד מסעיף זה, כי חוק המקרקעין מבחין בין פסק-דין (החלטת המפקח בסכסוך) להחלטה אחרת (צו ביניים), ומכאן שבסעיף 77(א) לחוק, כאשר נאמר “החלטת המפקח” הכוונה להחלטה הדומה לפסק-דין.

לטענתם, התוצאות של פרשנות המבקשים היא, כי על החלטת ביניים של המפקח יש ערעור בזכות בפני שלושה שופטים, דבר שאינו סביר. לחלופין טענו המשיבים, כי דרך הערעור על החלטות ביניים של המפקח היא בהגשת בקשה לרשות ערעור; לטענתם, אין להוציא את חוק המקרקעין מכנפי חוק בתי-המשפט, והקשר הישיר בין השניים נמצא, לטענתם, בתקנות המקרקעין (ניהול ורישום); לחלופי חלופין נטען על-ידיהם, כי אם חוק בתי-המשפט אינו חל על חוק המקרקעין, הרי יש להחילו על דרך ההיקש, בהתאם לקווים המותווים בחוק יסודות המשפט, התש”ם-1980, ולקבוע, כי דין ערעור על החלטת ביניים של המפקח כדין ערעור על החלטת ביניים של שופט שלום.

3. אין בית-המשפט שולל זכות ערעור ואין בית-המשפט מצמצם היקפה של הזכות וממיר ערעור בזכות בערעור ברשות, אלא אם נוסחו של החוק קובע זאת ברורות ומפורשות.

סעיף 77 נוקט לשון “החלטת מפקח” ואינו קובע הבחנות בין ההחלטות לסוגיהן. המשווה נושא זה למילותיו של סעיף 76 נוכח לדעת על אתר, כי המחוקק ידע להבחין בין “החלטה בסכסוך” לבין “צו ביניים” כאשר רצה לעשות כן; ההן שבסעיף 76 יש לו השלכה על היעדר ההבחנה אשר בסעיף 77.

משמע, החלטה בסעיף 77 בנוסחו הקיים פירושה כל החלטה.

מסקנה זו שואבת גם מן הבחינה של הנושא לפי מהותו. המדובר בבחירה בין ההכרה בזכות ערעור לבין מניעתה, ובכגון דא אין הצדקה לקביעת פירוש מסווג ומצמצם של המונח “החלטה” אשר בסעיף 77, כאשר המחוקק לא ראה לעשות כן. אם נוסח הכתוב כפשוטו מאפשר הכרה בזכות ערעור, אין לחפש אחר פירוש החוק, השולל זכות זו (ר”ע 185/83 משולם נ’ זרניצקי, פ”ד לז(2), 437, 442 (1983) מול אות השוליים ד). משמע, בהיעדר הוראה מפורשת אחרת משמעותה של המילה “החלטה”, המופיעה בסעיף 77(א), כמשמעותה הרגילה בסדרי הדין; יש החלטות שהן פסקי-דין ויש החלטות אחרות, ומשלא נאמר אחרת, המלה “החלטה” כוללת בחובה הן החלטות, המסיימות את הדיון בסכסוך לפני המפקח, דהיינו פסקי-דין, והן מה שקרוי בחוק בתי-המשפט “החלטות אחרות”. ההתייחסות לסעיף 76 לחוק המקרקעין אינה תומכת בתיזה של המשיבים. כאמור כבר, מלמד הסעיף על ההבחנה בין המושגים, ששימשה את המחוקק באותו חוק ואשר נעדרת בסעיף 77. זאת ועוד, על-פי כללי הפרשנות המקובלים יש לפנות למכלול הוראותיו של אותו חוק כדי ללמוד על פרשנותה של הוראה חקוקה אחת שבו, והוא כל עוד אין ההפניה האמורה מוליכה להיעדר סבירות (ע”א 534/59 כהן נ’ כהן, פ”ד יד 1415, 1417 (1960) מול אות השוליים ו). זאת ואף זאת, אם נדקדק בלשון סעיף 76, הרי נאמר שם “החלטת המפקח בסכסוך” (ההדגשה שלי – מ’ ש’), וייתכן לומר, כי ביטוי זה מקביל למונח פסק-דין אך אין מובנו זהה למונח “החלטה”, שנקט סעיף 77. תמיכת מה לכך יש בשוני שבין נוסחו המקורי של החוק כפי שהובא בהצעת חוק המקרקעין, התשכ”ד-1964, לבין נוסחו כיום. כך, לדוגמה, האמור כיום בסעיף 75 על שלושת סעיפיו הקטנים הובא בהצעת החוק בשלושה סעיפים נפרדים (סעיפים 116, 118, 119). נוסחו של סעיף 75(ג) הקיים קובע:

‘החלטת המפקח תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מהצדדים.’

והוא שונה מן הנוסח המקביל של סעיף 119 להצעת החוק, לפיו:

‘החלטתו של מפקח בסכסוך תיערך ותנומק בכתב ותומצא לכל אחד מהצדדים.’

ייתכן שהדבר מעיד על-כך, כי המחוקק הבחין בין שני הביטויים; לפיכך ההוראה בנוסחה הסופי פירושה, שהחלטת המפקח, בין אם היא סופית ובין אם היא אחרת, תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מהצדדים, ויש גם היגיון רב בכך שגם בהחליטו החלטה שאינה סופית כגון זו שלפנינו – היינו עיכוב ביצוע – חייב המפקח לנמקה ולהמציאה לצדדים. אעיר גם, כי בחוק בתים משותפים (נוסח משולב), התשכ”א-1961, אשר הוא מקורו של חלק זה לחוק המקרקעין, המילה “החלטה” כללה בחובה הן החלטות סופיות והן החלטות אחרות (ראה לדוגמה סעיף 57 לאותו חוק).

בהיעדר הוראה מפורשת אחרת יש לתת תוכן אחיד לאותו מונח, בייחוד כאשר הדבר מביא לפרשנות המעניקה אפשרות ערעור להבדיל מפרשנות המביאה לשלילתה.

יש גם עניין בדברים שנאמרו אגב אורחא ב- ע”א 44/72 שם טוב נ’ פריבר, פ”ד כו(1), 619 (1972):

‘מסעיף 76 יוצא כי הוסמך המפקח ליתן צווי-ביניים, והחלטתו, אם סופית היא ואם צו-ביניים, מבוצעת כפסק-דין של בית-משפט השלום, ואף ניתן לאכוף אותה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. ולבסוף בא סעיף 77(א) ומורה שניתן לערער על החלטת המפקח לפני בית-המשפט המחוזי, וזכות ערעור נוספת, ברשות, נתונה על-פי סעיף 77(ד) לחוק הנ”ל.’

כאשר הועבר עניין מבית-המשפט המחוזי במעמד צד אחד אל המפקח, אחרי שבית-המשפט נתן צו מניעה זמני, הרי צו המניעה הזמני, אשר ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, ניתן אמנם לביטול על-פי תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ”ג-1963 (כיום: תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984), אך בבקשת הביטול חייב לדון המפקח, ועל החלטתו ניתן לערער לפי סעיף 77(א) לחוק המקרקעין.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *