עתירה מנהלית- ראיות – תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים

תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס”א-2000 קובעת כדלקמן:

“15. ראיות
(א) בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים, ואולם רשאי הוא, לבקשת בעל דין, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.

(ב) בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, לא יאוחר מארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון, ותפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה; המבקש יציין בבקשה את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן יצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.

(ג) לא דחה בית-משפט את הבקשה, יורה על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון, אך רשאי הוא לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה; החליט בית-המשפט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.

(ד) לא התייצב המצהיר בהתאם להחלטת בית-המשפט, לא ישמש תצהירו כראיה אלא ברשות בית-המשפט.

(ה) ראה בית-המשפט שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה, רשאי הוא, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין
הזדמנות להגיב לבקשה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.”

תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הייתה להסמיך את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

בחוקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל”שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג”צ” {ראו הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש”ס-1999, ה”ח 2821, עמ’ 2 (1999)}.

לפיכך, נקבע כי הדיון יתנהל “בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בשינויים המחוייבים” {כאמור בסעיף 8 לחוק}.

על-כן, גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג”צ וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים מבלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד {דברי כב’ השופט א’ ברק ב- עע”מ 10811/04 סורחי נ’ משרד הפנים, פ”ד נט(6), 411 (2005); ראה גם עת”מ (מינהליים ת”א) 1687/07 יואב מזרחי נ’ עמידר-החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע”מ, תק-מח 2007(4), 16061 (2007)}.

ובמילים אחרות, על-פי סדרי הדין הנוהגים בעתירות מינהליות, בית-המשפט אינו שומע ראיות אלא במקרים חריגים במיוחד {דברי כב’ השופטת מוניץ נחמה ב- בש”א (מחוזי נצ’) 1060/05 אקים ספקטור נ’ הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(2), 1024 (2005)}.

יובהר כי תפקידו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הוא לקיים ביקורת על החלטת הרשות המינהלית. בית-משפט לעניינים מינהליים בוחן את החלטת הרשות המינהלית ועמידתה בדרישות המשפט הציבורי. בכלל זה על בית-המשפט לעניינים מינהליים לבחון האם החלטת הרשות, על רקע הנתונים שעמדו לפניה, היא סבירה.

בית-המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, ולכן, ברגיל, הוא אינו אוסף נתונים חדשים שלא עמדו בפני הרשות ואינו מכריע בעתירה על בסיס נתונים מעין אלו.

כפי שנראה להלן, תקנה 15 לתקנות (סדרי דין) מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים ליתן הוראות באשר לאופן גביית הראיות {ראו גם בש”א (מחוזי חי’) 18249/01, עת”מ (חי’) 467/01 יצחק אביעד נ’ עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)}.

תקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט בבואו לדון בעתירה המונחת בפניו, ידון בעתירה על-פי הראיות שהובאו בתצהירים ובשים-לב, כי לבקשת בעל דין, רשאי בית-המשפט, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.

דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, אינה להרבות בשמיעת עדים.

מלשון ההוראה הנ”ל ולפי דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, שמיעת עדים אינה נעשית בפניהם כדבר שבשיגרה או על-פי זכות הקנויה לבעלי הדין {ראה גם ת”א (שלום יר’) 16212/08 פרזות חב’ ממשלתית עירונית לשיכון י-ם בע”מ נ’ שאול יעקב, תק-של 2009(1), 21447 (2009)}.

ב- עת”מ (מינהליים חי’) 328-08 {עורך-דין צבי רודין נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, תק-מח 2008(4), 13966 (2008)} נדונה בקשה למתן רשות לחקור את מצהיר המשיבה על תצהירו.

כב’ השופט אלכס קיסרי דחה את הבקשה בשל היותה של הבקשה ארוכה, ומקריאתה, הגם שהוגשה באיחור ניכר, לא ניתן היה להימנע מן הרושם שהעותר בחר לנצלה כדי להתפלמס עם טענות המשיבות ולא כדי להסביר בצורה עניינית את הצורך בחקירת המצהיר שבלעדיה לא ניתן להכריע בעתירה.

ב- עת”מ (מחוזי חי’) 214/05 {סימה סין משה נ’ גלעד אמיר, מנהל ביה”ס ליד האוניברסיטה, תק-מח 2005(2), 1302 (2005)} קבעה כב’ השופטת יהודית צור, בדחותה את הבקשה כי לא מצאה “כי לצורך הכרעה בעתירה נדרשת חקירה של המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר או של יועצת בית הספר בית הכרם. אין גם הצדקה להתיר הצגת הקלטה שערכה העותרת שלא הוגשה על-פי הכללים המשפטיים המקובלים, מה גם שעניין זה אינו נדרש לצורך הכרעה בעתירה”.

ב- בש”א (מחוזי ב”ש) 2730/03, עת”מ (ב”ש) 306/03 {פטריק קונורס נ’ משרד הפנים-ממונה ביקורת הגבולות, תק-מח 2003(3), 4825 (2003)} קבע כב’ השופט ח’ עמר כי נקודת המוצא בדיון בעתירות מינהליות, היא כי בית-המשפט מכריע בהן, על יסוד התצהירים והמסמכים שבפניו, בלבד, ובלא חקירה נגדית על התצהירים כאמור ברישא לתקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) וכי חקירה נגדית על תצהיר שהגיש בעל דין, תתאפשר רק אם ביקש זאת בעל הדין שכנגד, ואם בית-המשפט “ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה” כאמור בסיפא לתקנה הנ”ל.

תקנה 15(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת את המועד בו תוגש בקשה לחקירת מצהיר והאופן בו תוגש בקשה. על-פי תקנה זו, בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, ולא יאוחר מארבעה-עשר ימים לפני מועד הדיון הקבוע לעתירה.

בבקשה לחקירת מצהיר על המבקש לפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה ולציין בבקשתו את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן לצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.

תקנה 15(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט לא דחה את הבקשה, יורה הוא, על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון.

יודגש כי על-פי התקנה כאמור, בית-המשפט רשאי לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה. במקרה ובית-המשפט החליט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.

תקנה 15(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי במקרה והמצהיר לא התייצב לחקירתו כפי שקבע בית-המשפט, תצהירו לא ישמש כראיה בדיון בעתירה, אלא, ברשות בית-המשפט.

על-פי תקנה 15(ה) לתקנות (סדרי דין) בית-המשפט מוסמך, במידה וראה שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה ומטעמים מיוחדים שירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר. חקירתו של העד כאמור תהא בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.

ב- עת”מ (מחוזי יר’) 750/07 {שלג לבן (1986) בע”מ נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות (המחלקה לנכסים ולשירותים), תק-מח 2007(4), 14637 (2007)} עסקינן בבקשה לזימונו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים הישראלי, למתן עדות בעתירה המינהלית שבמסגרתה הוגשה הבקשה.

לטענת העותרת עדותו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים נוגעת ישירות לסוגיה שהיא מהותית ביותר בעתירה. לטענתה, עדות זו תאפשר לבית-המשפט להכריע בטענותיהם הסותרות של הצדדים לעניין זה, ולכן היא נדרשת לצורך הכרעה בעתירה.

מנגד, משיבה 2 מתנגדת לבקשה ולטענתה, בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו נזקק, ברגיל, לשמיעת עדויות.

כב’ השופטת מוסיה ארד בדחותה את הבקשה קובעת כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים בהם בית-המשפט מאפשר חקירת עד. זאת ועוד. “ככל שסברה העותרת כי עדותו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים הנה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה האם היה לה אישור ISO בתוקף במועד הרלוונטי, היה עליה להציג את דבריו במסגרת הדיון בוועדה ולא להמתין עד לדיון בעתירה”.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *