1. כללי
סעיף 31 לחוק הירושה קובע כי:
“31. אי-ביטול של צוואה פגומה
עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.”
החופש לצוות הוא עיקרון בסיסי בדיני צוואות ולכן מסמך הצוואה הוא מסמך שניתן לשנותו בכל עת, לבטל או לשנות הוראה מהוראות הצוואה.
המחוקק קבע בסעיף 31 לחוק הירושה כי מצווה אשר עשה צוואה תחת השפעת אחד מהפגמים המנויים בסעיף 30 לחוק הירושה יכול לשנות צוואתו ולכתוב צוואה חדשה כל עת שיחפוץ או לשנות הוראה מהוראות צוואתו, ואם לא עשה כך, קובע המחוקק, כי אם עברה שנה מהיום שהפגם שבהשפעתו נעשתה הצוואה חדל לפעול עליו או אם חלפה שנה מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות – והמצווה לא שינה את צוואתו או לא ביטל את הצוואה הפגומה למרות שיכל לעשות זאת, לא יהיה עוד באותו פגם כדי לבטל את הוראת הצוואה שנפגמה בו או כדי להביא לתיקונה.
על מבקש קיום צוואה שנפגמה, על-פי פגם מהפגמים האמורים בסעיף 30 לחוק הירושה, להוכיח שני תנאים מצטברים לפני בית-המשפט הקבועים בסעיף 31 לחוק הירושה:
א. עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או שחלפה שנה מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות.
ב. היה בידי המצווה לבטל את הצוואה הפגומה ולא עשה כן.
במידה ומבקש קיום הצוואה הוכיח לבית-המשפט את שני המרכיבים המצטברים שלעיל, בית-המשפט רשאי לתת תוקף לצוואה למפרע או להוראה מהוראות הצוואה, על-אף שבזמן כתיבת הצוואה היה המצווה נתון תחת השפעת פגם שהיווה גורם לעשיית הצוואה.
כאשר שני התנאים התקיימו, המחוקק הניח חזקה כי רצונו של המצווה לאמץ את צוואתו כפי שהיא על-אף שהיה שרוי תחת השפעת פגם בעת עשיית הצוואה, כי אחרת היה משנה את צוואתו.
חזקה זו נוצרת מהיגיון המדבר בעד עצמו, והוא, שאם בחר המצווה לא לפעול על-מנת לשנות את צוואתו שנפגמה, והותיר את הצוואה כפי שהיא, על-אף האפשרות לשנותה, אות היא כי הצוואה אומצה כפי שהיא.
אך יתכנו מקרים שבהם המצווה לא יכול היה לשנות את צוואתו או לבטל את צוואתו הפגומה, לדוגמה עקב מצב בריאותי לקוי או שמבחינה משפטית הוא חדל להבחין בטיבה של צוואה או הפך לפסול דין. היינו, מצווה כמו זה לא יחשב כמי שהיה בידו לבטל את צוואתו וצוואתו תיפסל. במקרה כזה יש להוכיח לבית-המשפט כי המצווה היה שרוי במצב כזה שלא היה בידו לתקן או לבטל את צוואתו.
שמואל שילה[167] כותב ביקורת על התנאי השני וכלשונו:
“ספק אם התנאי השני בכל מקרה מוצדק… ייתכן שיהיו מקרים שעדיף היה לו בית-המשפט היה רשאי להתייחס רק להסרת האיום או הטעות לתקופה של לפחות שנה, ללא כבילתו בתנאי השני המצטבר של המחוקק לעניין האפשרות לבטל מפורשות את הצוואה על-ידי המוריש. יש להתחשב ברצון המצווה עתה – חזקה עליו שהוא רוצה עכשיו בנוסח הצוואה המקורית בניגוד לרצונו האמיתי בזמן עשיית הצוואה.”
שאול שוחט[168] כותב על דברי הביקורת של שמואל שילה כי:
“עם כל הכבוד לביקורת, המוצדקת אולי, של פרופ’ שמואל שילה, נוסח הסעיף כפי שהוא אינו מאפשר לבית-המשפט להתעלם מהתנאי השני. דומה שזהו עניין של המחוקק לענות בו, לאמור לשנות את נוסח הסעיף באופן שיאמר בו:
‘עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, לא יהא עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה אלא-אם-כן השתכנע בית-המשפט שלו היה בידי המצווה לבטל את הצוואה, הוא היה עושה כן’.”
ב- ע”א 295/89[169] בית-המשפט קבע לעניין מניין השנה האמור בסעיף 31 לחוק הירושה כי:
“המערער טען כי כיוון שהצוואה השלישית לא בוטלה תוך שנה כנדרש על-פי סעיף 31, אזי אין עוד מקום להחלתו של סעיף 30 על ענייננו ודין הצוואה להתקיים.
אין בידי לקבל טענה זו. השופט המלומד פירט והבהיר בפסק-דינו מדוע לא מתקיים בענייננו הכלל הקבוע בסעיף 31 הנ”ל.
העובדות לעניין טענה זו הן כדלהלן:
1. הצוואה נעשתה ב-12.9.84.
2. המנוח נפטר ב-27.10.86.
3. על-פי עדות המשיבה, הצוואה תורגמה למנוח שנה וחצי לפני מותו, הווה אומר בסמוך לאפריל 1985.
4. בהסתמך על תצהיר המערער, קבלות מגן דוד אדום, והוצאות המנוח – נקבע כי הוא נותח לראשונה בינואר 1986 ומאז “תשש כוחו”.
הווי אומר – ‘היום שנודע למצווה על התרמית או הטעות’ הוא אפריל 85 ועד למותו חלפה שנה וחצי. מכאן שלכאורה חל סעיף 31 ודין הצוואה השלישית להתקיים. אך לא היא.
סעיף 31 קובע את משך השנה רק כאשר במהלך שנה זו ‘היה בידי המצווה לבטל את הצוואה’ ולא זה המצב בעניינינו שכן הוכח, אפילו על-פי תצהיר המערער עצמו, כי מאז ינואר 1986 ‘תשש כוחו של המנוח’. יכול היה השופט המלומד בערכאה הראשונה, על-פי מכלול הראיות שבפניו, להגיע למסקנה שמאז שחלה, לא עמד לו כוחו לנקוט בצעדים לביטול הצוואה. נמצא שרק מאפריל 1985 ועד לינואר 1986 התקיימו בו-זמנית שני התנאים – המנוח ידע על התרמית וגם היה בידיו לבטלה. תקופה זו קצרה היא משנה. מכאן שסעיף 31 לא חל על עניינינו, ואילו התוצאה המתבקשת מהוראת סעיף 30 עומדת בעינה.”
ב- ע”א 217/74[170] נטען שפגה ההשפעה הבלתי-הוגנת. כב’ השופט מ’ לנדוי כותב על כך:
“סעיף זה מוקשה במקצת, במה שנוגע להשפעה בלתי-הוגנת: מה פירוש המילים שההשפעה הבלתי-הוגנת חדלה לפעול על המצווה? הרי הזמן הקובע לעניין זה הוא זמן עשיית הצוואה, והשפעה בלתי-הוגנת יכולה להתבטא בהלכי נפש מורכבים. מי חכם ויידע אם, ובאיזו מידה ותוך כמה זמן, חל שינוי בהלכי נפש כאלה? לא אקבל על עצמי להגדיר זאת. אך יתכנו גם מקרים פשוטים שבהם תחדל ההשפעה בגלל סיבות אובייקטיביות, למשל בגלל מות המשפיע (אם כי אפילו במקרה כזה יכול לקרות שההשפעה כה חזקה, עד שהיא מוסיפה לפעול אפילו אחרי מות המשפיע), או כאשר המשפיע נמצא בריחוק מקום מן המצווה, כמו שקרה ב- ע”א 529/69 אטי רוזנהויזר (או רוזנהאוזר) נ’ רלף סידני כהן, פ”ד כד(2) 93, 97.) (ראה שם, בעמ’ 97ד). ברור מכל מקום שחובת הראיה היא שוב על מי שמבקש להכשיר צוואה בטענה שההשפעה הבלתי-הוגנת חדלה כעבור שנה, לפי סעיף 31.”
2. חובת הראיה
מי שמעוניין להחיל את סעיף 31 לחוק הירושה ולבקש את קיום הצוואה שבטלה מפני אחד מהפגמים אשר בסעיף 30 לחוק הירושה עליו חובת הראיה להוכיח בפני בית-המשפט את שני המרכיבים המצטברים האמורים בסעיף 31 לחוק הירושה:
א. עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או שחלפה שנה מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות.
ב. היה בידי המצווה לבטל את הצוואה הפגומה ולא עשה כן.
רק אם הוכחו שני המרכיבים – ההוראה הנדונה תקפה. אם לא הוכיח את שניהם ההוראה תישאר בביטולה.
הפעלת סעיף 31 לחוק הירושה תתאפשר כאשר ברור שהמצווה כבר לא נתון תחת ההשפעה הבלתי-הוגנת ובכל זאת בחר להשאיר את הצוואה כפי שהיא מבלי לשנותה או לבטלה.
מקור המאמר – abc-israel.it
[167] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 283.
[168] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס”א-2001) 283.
[169] ע”א 295/89 חיים רוזנברג נ’ שרה מלאכי, פ”ד מו(1) 733 (1992).
[170] ע”א 217/74 יצחק (גולוב) גמזו נ’ דוד גולוב, פ”ד כט(2) 337, 339 (1975).
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
