מקרקעין

אכיפתם של החלטות וצווים שניתנו ע”י המפקח על המקרקעין – סעיף 76 לחוק המקרקעין

סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 קובע כדלקמן:

“76. אכיפתם של החלטות וצווים
החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום.”

פסק-דין והחלטות הניתנים על-ידי המפקחת דינם כדין כל פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום והפרתם כפופה לסנקציות המוסדרות בסעיף 6 לפקודה.

סעיף 76 לחוק המקרקעין, המאזכר את סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, נועד בין היתר, כדי להעניק להחלטת המפקח בסכסוך {על-פי סעיף 72 לחוק המקרקעין} מעמד של פסק-דין של בית-המשפט השלום, שאלמלא כן, ניתן היה לטעון שהחלטת המפקח בסכסוך אינה החלטה, צו או פסק-דין של בית-משפט שלום שניתן לבקש כפיית ביצועו.

השימוש במינוח “דינם לעניין אכיפה … ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט … כדין פסק-הדין…” נועד לקבוע הסדר נורמטיבי ומהותי להחלטות המפקח {המ’ (שלום חי’) 53626/96 נציגות הבית המשותף ברח’ יפה נוף 97 א’ נ’ אהרון רייס, תק-של 97(1), 4239 (1997); משפט ת”ק (תביעות קטנות עכ’) 2278/06 ברברה לביב נ’ ברגר צבי, תק-של 2007(4), 28912, 28914 (2007)}.

ובמילים אחרות, פסק-דין של המפקח ניתן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וגם על-ידי פקודת בזיון בית-המשפט {ראה גם ת”א (שלום חי’) 8489/07 רטמן לוצ’יה נ’ אקשטיין רות, תק-של 2007(4), 14710, 14712 (2007)}.

ב- בש”א (שלום ת”א) 174371/06 {אלדעה רוני נ’ פולק ענב נורית, תק-של 2006(4), 16052, 16053 (2006)} קבע בית-המשפט כי פסק-הדין החלקי של המפקחת, שבבסיס הבקשה, הוא איפוא כפסק-דינו של בית-משפט השלום.

הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם הליכים מעין פליליים נוכח הסנקציה הכרוכה בהם. על-כן, מתאימים הליכים אלה למקרים בהם מדובר בהפרת צווים שחיוביהם חדים וברורים, או שמשמעותם מתבררת ללא טרחה יתירה {ע”א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע”מ נ’ מכ”ש מפסקי כרם שלום, פ”ד מה(1), 617, 619 (1990)}.

העובדה שמדובר בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של החלטה שיפוטית, אינה מונעת נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט {ראה לעניין זה בג”צ 10478/03 התאחדות הקבלנים בישראל והבונים בישראל נ’ עיריית מודיעין, דינים עליון כרך עג 962 (2005); בר”ם 4717/06 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ’ עיריית קריית אתא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}. העיקר הוא שבית-המשפט לא יידרש לפרשנותו הנכונה של הסכם הפשרה על-מנת לקבוע אם אכן מופר הוא {רע”פ 7148/98 עזרא נ’ זלזניאק, פ”ד נג(3), 337, 348 (1999)}. שעה שמתעורר צורך פרשני ממין זה – שוב אין לנקוט הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הדרך הראויה היא הגשת תובענה לאכיפת ההסכם.

ב- בש”א (מחוזי חי’) 6460/06 {יחזקאל וולפסטל נ’ חגי חגי, תק-מח 2006(2), 10545, 10546 (2006)} נפסק מפי כב’ השופט יצחק כהן:

“1. בקשה לאכיפת צו, שניתן על-ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה (עו”ד גב’ צ’ פיגנבאום, ולהלן: “כב’ המפקחת”), לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

המבקשים בבקשה שלפני הם המשיבים בערעור שבתיק העיקרי.

2. מהטעמים שיובהרו להלן, הנני מחליט לדון בבקשה מבלי להמתין לתגובת ב”כ המשיבים, ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, ובנוכחות המשיבים.

3. המבקשים והמשיבים מתגוררים בבית משותף, ובעקבות פעולות שונות שביצעו המשיבים בחצר הבית, הגישו המבקשים תביעה לכב’ המפקחת, ותביעתם התקבלה. בפסק-הדין שניתן על-ידי כב’ המפקחת, חוייבו המשיבים לבצע פעולות שונות, שבעיקרן הן פעולות הדרושות להשבת מצב חצר הבית (שהיא רכוש משותף) לקדמותו.

4. המשיבים לא השלימו עם פסק-הדין והגישו עליו ערעור לבית-משפט זה, והערעור עדיין תלוי ועומד. במקביל להגשת הערעור הגישו המשיבים בבקשה לכב’ המפקחת לעכב ביצוע פסק-הדין, ובקשתם התקבלה בחלקה אך נדחתה ביחס לשלושה עניינים והם: (1) פינוי פסולת מחצר הבית; (2) הריסת גדר שנבנתה; (3) תשלום הוצאות המשפט למבקשים.

5. המשיבים לא שבעו נחת מהחלטת כב’ המפקחת, המורה לעכב ביצוע פסק-הדין באופן חלקי בלבד, והגישו לבית-משפט זה, לצד הערעור שהוגש מטעמם, בקשה לעיכוב ביצוע כל אותן הוראות פסק-הדין, שכב’ המפקחת לא הורתה לעכב את ביצוען.

6. בהחלטתי מתאריך 12.02.06 (תיק בש”א 2031/06) דחיתי בקשת המשיבים, וזאת משום שלא מצאתי מקום לעכב ביצוע פסק-הדין מעבר לאותם עניינים שכב’ המפקחת הורתה על עיכוב ביצועם.
משכך הם פני הדברים, כי אז היה על המשיבים לבצע את אותם עניינים שכב’ המפקחת לא הורתה לעכב ביצועם, ובכלל זה היה עליהם לפנות את הפסולת מחצר הבית, להרוס את הגדר הנזכרת בהחלטת כב’ המפקחת, ולשלם הוצאות משפט.

7. מהבקשה שהגישו המבקשים, והמונחת עתה לפני, עולה, כי המשיבים לא ביצעו את המוטל עליהם באותם עניינים שביצועם לא עוכב, ומטעם זה הגישו המבקשים את הבקשה לכפות על המשיבים לבצע את הוראות כב’ המפקחת על רישום המקרקעין שלא עוכבו, וזאת לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
8. דא עקא, שהגשת הבקשה לאכיפת צווי כב’ המפקחת על רישום המקרקעין לבית-משפט זה, אינה תואמת את הוראות הדין.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט קובע כדברים הבאים:

‘בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.’

ואולם, כאן יישאל השואל, כיצד ניתן יהיה לאכוף צו שניתן על-ידי מפקח על רישום המקרקעין, מכוח סמכויותיו השיפוטיות, והרי המפקח אינו “בית-משפט” מאלה המנויים בסעיף 6(1) שלעיל? התשובה לכך מצויה היא בסעיף 78 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, הקובע לאמור:

‘אכיפתם של החלטות וצווים
החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום.’

קיימת מחלוקת בפסיקת בתי-משפט השלום, האם הסמכות להפעיל את אמצעי האכיפה לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, מסורה למפקח על רישום המקרקעין או לבית-משפט השלום. במחלוקת זו דעתי היא, כי הסמכות מסורה לבית-משפט השלום, וזאת משום שלמפקח על רישום המקרקעין לא ניתנו סמכויות לפי פקודת בזיון בית-המשפט. כך אף נקבע ב- תר”מ 144/98 מימון טולדנו נ’ יעקב פרץ, פ”ד נב(4), 666, 670 (מפי כב’ השופט א’ מצא):

‘גם ביחס לצווים שניתנו על-ידי גופים שהם בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית, יש שהחוק מקנה מעמד של צווי בית-המשפט, אך הסמכות לכוף את הציות לצווים אלה אינה נתונה בידם. כך, למשל, קובע סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, כי לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, דין צו שניתן על-ידי מפקח על רישום המקרקעין כדין צו של בית-משפט שלום. משמעות הדבר, שכפיית הציות לצו נתונה לא בידי המפקח, אלא בידי בית-משפט השלום.’

מכול-מקום ברור הדבר, שלבית-המשפט המחוזי אין סמכות לאכוף צווים ופסקי-דין שניתנו על-ידי מפקח על רישום המקרקעין, אפילו תלוי ועומד לפניו ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי מפקח על רישום המקרקעין. בהקשר אחרון זה, ובהערת אגב אוסיף, שאפילו תמצא ערכאת הערעור להתערב בפסק-דין שניתן על-ידי ערכאה נמוכה ממנה, הרי שלצורך אכיפתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט, רואים את פסק-הדין שניתן על-ידי ערכאת הערעור כאילו ניתן כך מלכתחילה על-ידי הערכאה הדיונית, ואת הבקשה לאכוף את פסק-הדין יש להגיש לערכאה הדיונית.

על-כן, לאור כל האמור לעיל, ודין בקשת המבקשים להימחק על-הסף.

9. אשר-על-כל האמור לעיל הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני מוחק את הבקשה.”

ב- בש”א (שלום יר’) 4987/03 {עזה סורמלו נ’ שמעון אריזוני, תק-של 2006(1), 9343, 9346 (2006)} קבע בית-המשפט:

“מסקנות
15. אמנם לפי סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, החלטת המפקח על רישום מקרקעין דינה, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום. יחד-עם-זאת, בהחלטתה של כב’ השופטת ג’ שטייניץ למנות מומחה מטעם בית-המשפט היתה משום קביעה שפסק-הדין נשוא הבקשה שלפנינו איננו סופי.

לפיכך, אין מקום להפעלת הסמכות שבסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט ולהטלת קנס על המשיבים, כמבוקש בבקשה שלפנינו.

16. יחד-עם-זאת, לאור השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל ולאור התנהגות המשיבים לאורך כל ההליך, דומה כי יש ממש בטענת המבקשת לפיה המשיבים פעלו באופן אשר חיבל בבירור העובדות, גם לאחר מינוי המומחה מטעם בית-המשפט.

אף שלכאורה, אמור היה העניין כולו להסתיים עם ביצוע בדיקת ההצפה הנוספת בדצמבר 05, הרי שלמרות דברי המבקשת לפיהם פחתו סימני הרטיבות, אין הדבר מלמד על פתרון הבעיה, שכן הנושא בכללותו אמור היה להתברר על-ידי המומחה, דבר שנמנע לאור התנהגות המשיבים, כמפורט בהודעת המומחה.”

ב- בש”א (שלום חי’) 18518/04 {הלפרין אהוד נ’ ד”ר גולדשר דורית, תק-של 2004(4), 20682, 20683 (2004)} קבע בית-המשפט:

“בתר”ם 144/98, פ”ד נב(4), 666, 670 הבהיר בית-המשפט העליון כי ביחס לצווים שניתנו על-ידי גופים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות “יש שהחוק מקנה מעמד של צווי בית-המשפט, אך הסמכות לכוף את הציות לצווים אלה אינה נתונה בידם, למשל, קובע סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, כי לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, דין צו שניתן על-ידי המפקח… כדין צו של בית-משפט שלום. משמעות הדבר, שכפיית הציות לצו נתונה לא בידי המפקח אלא בידי בית-משפט השלום.”

כמו-כן ראה לעניין זה: המ’ (יר’) 99/79 סימנובסקי שלמה ואח’ נ’ נציגות הבית המשותף, פסקים תש”מ – א 217 וכן ע”א (ב”ש) 1268/01 פרץ צפורה נ’ חדוות ישועה, תק-מח 2002(2), 225 (2002).

על-כן, משראתה כב’ המפקחת כי היא אינה רשאית לדון בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, בשל חוסר סמכות, בדין העבירה התיק לבית-משפט זה, שלו הסמכות לדון בה.”

ב- עפ”א (מחוזי ת”א) 80054/02 {שמשון באר נ’ יוסף דרשני – מחסן ברזל, תק-מח 2004(3), 6870, 6873 (2004)} קבע בית-המשפט:

“סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לדון בהליכי בזיון
7. אין ספק שלמפקח לא הוקנתה סמכות בפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: “הפקודה”) לדון בהליכי בזיון בית-משפט. השאלה היא שמא הוקנתה לו הסמכות בחוק המיוחד, הוא חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “החוק”).

בפרק ו’ לחוק, הדן בבתים משותפים, סימן ד’, שעניינו יישוב סכסוכים בין בעלי הדירות, מצויים שני סעיפים שמשמעותם המצטברת יכולה, לכאורה, להוביל למסקנה בדבר סמכותו של המפקח לדון בהליכי בזיון על-פי הפקודה.

סעיף 74 קובע: ‘למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית-משפט שלום הדן בתביעה אזרחית”.

בסעיף 76 נאמר: ‘החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צו ביניים של בית-משפט שלום’.

8. אולם, נפסק כבר מפורשות שהסעיפים האמורים אינם מקנים למפקח סמכות לדון בהליכי בזיון על-פי הפקודה.

‘…שההבחנה הקובעת היא בין גופים שהם בגדר ערכאות שיפוטיות, בתי-משפט ובתי-דין, לבין גופים שנתונה בידם סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, אך אינם ערכאות שיפוטיות.

לערכאות השיפוטיות לסוגיהן הוקנתה סמכות לכוף את צוויהן. ביחס לאלה מהן שלא נמנו במפורש בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הוקנתה סמכות במעשי חקיקה אחרים. כאלה הם, למשל, … גם ביחס לצווים שניתנו על-ידי גופים שהם בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, יש שהחוק מקנה מעמד של צווי בית-המשפט, אך הסמכות לכוף את הציות לצווים אלה אינה נתונה בידם. כך, למשל, קובע סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, כי לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, דין צו שניתן על-ידי מפקח על רישום מקרקעין כדין צו של בית-משפט שלום. משמעות הדבר שכפיית הציות לצו נתונה לא בידי המפקח, אלא בידי בית-משפט שלום’ (תר”מ 144/98 מימון טולדנו נ’ יעקב פרץ, ראש עיריית קרית אתא, פ”ד נב(4), 666; וראה גם מ’ קשת בזיון בית-משפט, 281).”

ב- ע”א (מחוזי ב”ש) 1268/01 {פרץ ציפורה נ’ חדוות ישועה, תק-מח 2002(2), 4225, 4226 (2002)} קבע בית-המשפט:

“5. על-פי האמור בסעיף 76 של חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 שכותרתו, “אכיפתם של החלטות וצווים” החלטות מפקח בסיכסוך ‘דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כדין פסק-דין או צוביניים של בית-משפט שלום’.

פרופ’ הרנון בספרו בזיון בית-המשפט על-ידי אי-ציות (בהוצאת מפעל השכפול) סוקר, בעמ’ 257 (ה”ש 21) את התפתחות הפסיקה בעניין זה. ספרו של פרופ’ הרנון יצא לפני שחוקק חוק המקרקעין, והוא מתאר את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 76 הנ”ל תוך שהוא מסביר שראש אגף רישום והסדר קרקעות (שכיהן אז) היה סבור שיש לתקן את החוק באופן כזה שהפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, (כיום המפקח), יוכל לדון בכפיית צווים שניתנו על ידו – על-פי הפקודה, אולם הצעה זו לא נתקבלה, הגם שלדעת המחבר, תיקון כזה היה הולם יותר את השאיפה הכללית של מיזוג כל ההוראות המתייחסות למנגנון הבזיון ובנוסף לכך קבלת הצעתו של ראש האגף, ‘היתה אולי מבהירה יותר את משמעות ההוראה… כי לא הפקיד המוסמך עצמו, אלא בית-משפט השלום, הוא המפעיל את סעיף 6 לאכיפת הביצוע’. אולם התיקון הנ”ל לא נתקבל כך שכיום נעלה מכל ספק שלמפקח אין סמכות לכפות על-פי הפקודה צווים שניתנו על ידו.

בעניין זה ראו המ’ (יר’) 99/79 סימנובסקי ואח’ נ’ נציגות הבית המשותף, פסקים תש”מ – א 218-217 שם נפסק, מפורשות כי:

“המפקח פועל כטריבונל שיפוטי כאשר הוא מפעיל את סמכותו לפי סעיף 72 לחוק המקרקעין… אולם אין המפקח מוסמך, לטענת בא-כוח המבקשים-המערערים, לדון בבקשת אכיפה לפי סעיף 6(1) לפקודה, כיוון שאינו נמנה במפורש על בתי-המשפט שניתנה להם סמכות כזו בגוף הסעיף. לא כך סבר המפקח. בהחלטתו, נשוא ערעור זה, הוא קבע, כי נתונה לו הסמכות להפעיל את הסנקציות על בזיון בית-המשפט מכוח סעיפים 74 ו- 76 לחוק”.

סוגייה זו נדונה בהרחבה גם ב- תר”ם 144/98, פ”ד נב(4), 666:

“בית-המשפט העליון הבהיר כי ביחס לצווים שניתנו על-ידי גופים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית ‘יש שהחוק מקנה מעמד של צווי בית-המשפט, אך הסמכות לכוף את הציות לצווים אלה אינה נתונה בידם, למשל, קובע סעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, כי לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, דין צו שניתן על – ידי המפקח…

כדין צו של בית-משפט שלום. משמעות הדבר, שכפיית הציות לצו נתונה לא בידי המפקח אלא בידי בית-משפט השלום.”

ב- המר’ (שלום יר’) 1044/97 {ועד הבית בלוק 61, גילה, ירושלים נ’ גיל כהן, תק-של 98(1), 1531, 1533 (1998)} קבע בית-המשפט:

“הליכי בזיון בית-המשפט
לפי סעיף 76 לחוק המקרקעין החלטת המפקח דינה לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט כדין פסק-דין של בית-משפט השלום.

הליכי בזיון בית-המשפט על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט הם הליכים של “בזיון אזרחי” במקרה של אי-ציות לפסק-דין, שבעקבותיו באה פגיעה בזכויות הזולת ואין נפקא מינה אם אי-הציות נעשה בזדון אם לאו.
בספרו של א’ הרנון בזיון בית-המשפט, 102 נאמר, כי כאשר מדובר בבזיון אזרחי – דבר הפעלת בית-המשפט מסור ל”פרט הנפגע”, ומטרתו להבטיח את המילוי אחר הוראות בתי-המשפט ולאכוף את זכויות הפרט (שם, 28).

עקרונית מדובר בנקיטת צעדים נגד האיש אשר כנגדו יצא פסק-הדין, במטרה לבצע צו בית-המשפט לטובת האיש אשר לזכותו ניתן פסק-הדין (ראה ע”פ 6/50 לויט נ’ אנגל, פ”ד ד(1), 459 (1950).

מי רשאי לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט ההליכים שבפני נפתחו בשם ועד הבית, באמצעות מר לוזון, אשר היה צד בכל ההליכים האמורים. איני מקבל את טענת המשיבים כי מר לוזון אינו פועל בשם הוועד. המכתב שצורף לתצהיר המשיבים לא נערך כתצהיר על-פי דין ולכן אין לקבלו. לאור האמור לעיל, אין ספק כי יש למר לוזון מעמד בהליך שלפניי בתור נציג ועד הבית.

לא-זו-אף-זו, לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין ‘נציגות הבית המשותף תשמש מורשה של כל בעלי הדירות… ‘. כיוון שמדובר בנציגות מכוח החוק (סעיף 65 לחוק המקרקעין), ולא מינוי מורשה על-פי רצון הצדדים, אזי הוראותיו של חוק השליחות, התשכ”ה-1965 (להלן “חוק השליחות”) אינן חלות ישירות על יחסים אלו – דהיינו, על היחסים בין בעלי הדירות ונציגות הבית המשותף (ראה: א’ ברק חוק השליחות, כרך א’, 65). עם-זאת, ניתן להחיל את הוראות חוק השליחות בעקיפין, על-אף מערכת היחסים האמורה. (ראה: ע”א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ’ קדמת לוד בע”מ, פ”ד לו(1), 21 (1981). אם-כן, ניתן ללמוד על מהות היחסים בין בעלי הדירות לנציגות הבית המשותף מהוראותיו של חוק השליחות, וביחוד כשיש חסר, שאז ניתן להשלימו על-פי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש”מ-1980 בדרך של היקש.

על-פי סעיף 2 לחוק השליחות “שלוחו של אדם כמותו”. כל מטרתה של פעולה משפטית שעושה המורשה – במקרה שלנו, נציגות הבית המשותף – היא הענקת זכויות וחובות במישרין לשולח, שהינם בעלי הדירות בבניין.

ב- ע”א 98/80 הנ”ל, הגיע כב’ השופט מ’ בייסקי למסקנה כי לבעלי הדירות יש מעמד אף מבלי שנזקק לדיני השליחות, על-מנת להסביר את מערכת היחסים בין נציגות הבית המשותף לבעלי הדירות. לשיטתו, כשמדובר בסכסוך, הנוגע לזכויות בעלי הדירות ברכוש המשותף, קיימת זהות עניינית בין בעלי הדירות לבין נציגות של בית המשותף.

בנוסף, העובדה שב”כ המשיבים הסכים לדחיית הערעור בבית-המשפט המחוזי, למרות שידע כי על-פי סעיף 69 לחוק המקרקעין הנציגות אינה מוסמכת לייצג את הדיירים בנושא זכויות הדיירים ברכוש המשותף, אלא רק לעניין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף (ראה: ע”א 98/80 להלן המוזכר על-ידי ב”כ המשיבים בפרוטוקול בית-המשפט המחוזי), משמעותה, כי הסכים לכך שהנציגות מונתה כשלוחה של בעלי הדירות לעניין ספציפי זה, ואז ודאי חל חוק השליחות (אף אם אין אפשרות למנות את נציגות הבית המשותף כשלוחה לעניין זכות הדיירים ברכוש המשותף, הרי שניתן למנות את אותם אלה המשמשים כנציגים בנציגות הבית המשותף בתור יחידים, אליבא כב’ שופט א’ ברק (כתארו אז) ב- ע”א 98/80 האמור).

אשר-על-כן, יש לוועד הבית, ולחילופין למר לוזון, בתור אחד הבעלים, זכות ליזום הליכי בזיון בית-המשפט.

כנגד מי ניתן לנקוט בהליכי בזיון בית-המשפט נפסק כבר כי הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט מאפשרים לבית-המשפט לנקוט באמצעי כפיה, כל אימת שאדם המודע לפסק-דין של בית-המשפט, מפר אותו, אף אם הינו “זר” להליך שבו ניתן פסק-הדין (ראה ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ’ נ’ ביטון, פ”ד לד(4), 232, 236 (1980), וזאת כיוון שכל מטרתו של ההליך לכוף ציות לצו של בית-המשפט. לפיכך ניתן לכוף החלטת המפקח גם על המשיבה, אשר ידעה על הצו השיפוטי ותוכנו ובמעשיה סייעה להפרת הצו על-ידי המשיב המחוייב בו.

האם מעשי המשיבים מגיעים כדי הפרת החלטת המפקח המצדיקים מתן צו על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט?

במסגרת דיון בבקשה להפעיל הסמכות של בית-המשפט לציית לפסק-הדין, אין בית-המשפט נזקק לבחון פסק-דינו של המפקח, האם מולאו התנאים שהותלו בו וכיצד מולאו. באם למשיבים טענות והשגות כי הוראות המפקח לא מולאו, היה עליהם לפנות אליו ולהעלות טענותיהם שם. לא ניתן כיום, כעבור למעלה משנתיים מיום שפסק-דינו של המפקח עומד על תילו, ולאחר שבית-המשפט המחוזי דחה הערעור, לנסות ולהשיג על פסק-דינו במסגרת הליכים של בזיון בית-המשפט. עם-זאת, למעלה מן הצורך אהיה מוכן לבדוק טענות המשיבים כי אין במעשיהם משום הפרת פסק-דינו של המפקח שכן לא נתקיים התנאי שהותנה בפסק-דינו.

משמעות פסק-הדין של המפקח:

לב-ליבו של פסק-הדין של המפקח מצוי בסעיפים 4-3 לפסק-דינו. אין חולק על-כך שפסק-הדין כולל בחובו תנאי. מהו התנאי האמור?

מקריאת סעיפים 4-3 לפסק-הדין עולה כי המפקח לא הכשיר את הבניה שנעשתה בגג על-ידי משפחת כהן, אלא ניסה ליישם את תיקון מספר 18 לחוק המקרקעין על עובדות המקרה שלפניו. כלומר, על-פי פסק-דינו רק אם תאושר ההצמדה של הגג לבית משפחת כהן על-ידי מי שבבעלותם 3/4 מהדירות, ו- 2/3 מהרכוש המשותף הצמוד לדירותיהם, יהיו זכאים המשיבים להשאיר בעינן את כל העבודות שעשו על גג הבית. אך באם לא תתקבל החלטה כזאת עליהם לסלק ידם מן הגג המשותף. במילים אחרות: פסק-הדין העניק “הכשר זמני” לבניה החורגת של משפחת כהן עד שידון הדבר באסיפה כללית של כל בעלי הדירות ובאם יסכימו אלה למתן ההכשר, יהפוך הוא להכשר של קבע ובאם לא תתקבל הסכמה זו, יוסר אף ההכשר הזמני שנתן המפקח.

פרשנותו של ב”כ המשיבים את פסק-דינו של המפקח, לפיה כל עוד לא כונסה האסיפה הכללית בצורה חוקית לא נשתכלל פסק-דינו של המפקח לכדי ביצוע והמשיבים יכולים להמשיך ולהחזיק ברכוש המשותף, אינה מתקבלת על דעתי, כיוון שמשמעותה היא כי הגג יוצמד לדירת המשיבים ללא קבלת אישור מרוב בעלי הדירות והם יעשו בו כבתוך שלהם, וזאת בניגוד לאמור בתיקון 18 לחוק המקרקעין.

אף הסתמכותם של המשיבים על סעיף 71ב(ג) לחוק המקרקעין אשר לפיו: ‘בעל הדירה שהורחבה יראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בניין’ לא תועיל להם.

הסעיף מדבר על הסכמה “להרחבה דומה”. “הרחבה דומה” משמעותה הרחבה מאותו סוג שביצעו הדיירים האחרים. ועל-כן, למשל, לא יוכלו הדיירים אשר סגרו את מרפסתם להתנגד לסגירת מרפסת בדירות אחרות בבניין. כפי שאכן עולה מנספח ג’ לתצהיר המשיבה, רובם המכריע של הדיירים בבניין אכן סגרו את מרפסת הדירה והפכוה לחדר נוסף בדירה, ולפיכך לא יוכלו, לכאורה, להתנגד לבקשה לסגור מרפסת על-ידי מי מדיירי הבניין, אך מה לי סגירת מרפסת ומה לי הצמדת גג.

הכיצד ייתכן לומר שסגירת מרפסת כמוה כהצמדת הגג לדירה מסויימת בבניין כפי שעשו המשיבים?! על-כן איני מקבל טענה זו של המשיבים. לשיטתי, על-מנת להכשיר את עבודות הבניה של המשיבים על הגג היה צורך בהסכמה פוזיטיבית של 3/4 מבעלי הדירות בבניין. כיוון שלא התקבלה החלטה כזו, אזי על-פי הסיפא של סעיף 4 לפסק-דינו של מפקח, היה על המשיבים להשיב את המצב לקדמותו.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *