סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“67. אפוטרופוס למעשה
מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי החסוי יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו.”
ביום 11.04.16 פורסם תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות {ספר חוקים, חוברת מס’ 2550, ג’ בניסן התשע”ו} ובמסגרתו תוקן סעיף הנ”ל ונוסחו החדש יהיה כדלקמן:
“67. אפוטרופוס למעשה (תיקון התשע”ו (מס’ 18))
מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית-המשפט היה רשאי למונות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו.”
הערה: תיקון מס’ 18 ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
ב- ת”א (מחוזי חי’) 659/05 {עזבון אחמד עלי נאבולסי על-ידי יורשיו: נ’ עזבון מוסא חנא שאמה על-ידי הנתבעים 2, 3, 4 יורשיו על-פי דין, תק-מח 2009(3), 3481 (2009)} קבע כב’ השופט מנחם רניאל כי לא הוכח שמונו למוסא אפוטרופסים. אחיו ואימו של מוסא פעלו למעשה כאפוטרופסים של מוסא. לפיכך, יש לדחות את הכחשת הנתבעים לפיה החותמים לא פעלו כאפוטרופסיו של בעל המקרקעין.
ב- ה”פ (שלום כ”ס) 316/07 {מאירוב אליהו נ’ עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ, תק-של 2009(2), 3278 (2009)} נדונה השאלה האם היתה המנוחה אפוטרופא על המבקש?
בעניין זה טען המבקש כי יש להחיל עליו את סעיף 67 לחוק הכשרות. עוד נטען על ידו כי בינו לבין המנוחה נרקמו יחסים קרובים, “כשל אם ובנה”, היא דאגה לו ולצרכיו, ולימים הוא טיפל בה בזקנתה.
כב’ השופטת ניצה מימון-שעשוע קבעה כי המבקש כלל אינו עונה, ולא ענה בתקופה הרלוונטית, לתנאים הקבועים בחוק כדי שניתן יהיה למנות לו אפוטרופוס, וממילא “אפוטרופוס למעשה” קיים רק ביחס ל”חסוי”.
כדי שאדם יוכרז כחסוי וימונה לו אפוטרופוס, עליו לקיים אחד מהסעיפים הקטנים בסעיף 33(א) לחוק הכשרות, קרי, להיות קטין שהוריו נפטרו ו/או אפוטרופסותם נשללה/הוגבלה או שהוכרזו פסולי-דין או שנקבע כי אינם מסוגלים למלא את תפקידם – ואין טענה כי אפוטרופסותם הטבעית של הוריו נשללה/הוגבלה או שהיו פסולי-דין או שבית-המשפט קבע כי אינם מסוגלים למלא את תפקידם.
זאת ועוד, תכלית סעיף 67 לחוק הכשרות, היא להטיל על מי שפועל כאפוטרופוס למעשה חובות כלפי החסוי, ואין תכליתו להקנות זכויות דיור בדיור הציבורי למי שאינו עונה להגדרת “חסוי” ושלא מונה לו מעולם אפוטרופוס שהינו “זכאי”.
לפיכך, גם אילו התקבלה עובדתית טענת המבקש, כי התגורר שנים רבות בדירה עם המנוחה והיו ביניהם יחסים חמים “כשל אם ובן”, אין בכך כדי לבסס למבקש מעמד של “חסוי” ביחס למנוחה כ”אפוטרופא”, קל וחומר בשנים הרלוונטיות 2006-2004.
ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 58950/05 {ק’ ש’ נ’ ב’ א’, תק-מש 2006(4), 548 (2006)} נדונה השאלה האם יכל התובע מאז שנת 2002 ועד להגשת התביעה לפעול בשם התובעת, בין אם בהעברת כספים, ובין אם בהענקת מתנות? והאם יכלה התובעת להעניק מתנות במהלך תקופה זאת?
כב’ השופטת פלאוט ורדה קבעה כי מבחינה טכנית, בהיות התובעים בעלי חשבון משותף, פעולות ההפקדה והמשיכה יכלו להיעשות כפי שאכן נעשו.
מבחינה משפטית, כל יפוי-כוח או פעולת שליחות מטעמה של התובעת, פקעו עם גריעת כשרותה (סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ”ה-1965), ואולם, משלא הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לתובעת – ובקשה כזו לא הוגשה גם בזמנים שבהם אין מחלוקת כי התובעת היתה חסרת כשירות לחלוטין (משנת 2004 ואילך), יש לראות את התובע כ”אפוטרופוס למעשה” של התובעת.
במעמדו זה, כאפוטרופוס למעשה של התובעת, רואים את חובות התובע כזהות לאלה של אפוטרופוס שמונה על-ידי בית-משפט, בין היתר חובה לדאוג לטובתו של החסוי. במסגרת מעמדו של התובע כאפוטרופוס למעשה של התובעת, הוא יכל לקבל בשמה את תמורת פינוי הדירה ולמצוא עבורה מדור חלופי. אך הוא לא יכל בשום פנים ואופן לתת מתנה בשם החסויה, שכן אין ספק כי הענקת נכס ללא תמורה איננה מתיישבת עם טובתו של חסוי.
מכאן, כי התובע לא יכל להעניק מתנה בשם התובעת, ולנוכח מצבה המנטאלי של התובעת, גם היא לא יכלה לעשות זאת בעצמה.
ב- תמ”ש (משפחה יר’) 22870/02 {אילן איגוד ישראלי לילדים נפגעים נ’ נ’ י’, תק-מש 2004(3), 309 (2004)} נדונה השאלה, האם מגיע לשכר-טרחה לאפוטרופוס למעשה.
כב’ השופטת נילי מימון קבעה כי כעולה מהוראת סעיף 67 לחוק הכשרות, כי על “אפוטרופוס למעשה” מוטלים אחריות וחובות אך אינו “זוכה” בזכויות, ומשכך גם אין זה מובן ולמעשה אין לנתבע הזכות לקבל שכר-טרחה עבור פעולותיו “כאפוטרופוס למעשה”.
עוד ייאמר, כי הנתבע לא פעל כאפוטרופוס למעשה. המנוחה לא היתה זקוקה לאפוטרופוס. המנוחה היתה צלולה בדעתה. אכן התקשתה מבחינה פיזית להגיע לבנק וכיוצא בזה עקב גילה ומצב בריאותה ברם בנסיבות אלה די היה במתן יפוי-כוח על-מנת שענייניה יטופלו. לא היה צורך במינוי אפוטרופוס לה. פעולותיו של הנתבע היו כמיופה כוחה וכשליחה של הנתבע ולא “כאפוטרופוס למעשה”, היחסים בין המנוחה לנתבע לא היו יחסי אפוטרופוס וחסויה.
לא זו אף זו, הנתבע קיבל תמורת טיפולו בענייני המנוחה פיצוי בכך שהמנוחה קבעה אותו ואת משפחתו כנהנים עיקריים בצוואה, כל רכושה לבד מ”עד 200,000 דולר” בהם זכתה התובעת, ניתן לנתבע ולבני משפחתו.
כמו-כן נקבע לנתבע שכר עבור טיפולו בענייני המנוחה משך השנים, אין לקבוע כפל שכר.
ב- דנ”א 7622/04 {אסותא – מרכזים רפואיים בע”מ נ’ יצחק הלפרט, תק-על 2004(1), 3623 (2004)} קבעה כב’ השופטת ד’ ביניש כי בית-המשפט המחוזי פסק כי החריג האמור הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו חל בעניינו של המשיב, שכן הוריו יכלו להגיש תביעה בשמו לאחר שמלאו לו שמונה-עשרה שנים – בין בהיותם “אפוטרופסים למעשה” לפי סעיף 67 לחוק הכשרות ובין בהיותם “אפוטרופוס וידיד קרוב” לפי תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.
לגישתו של בית-המשפט המחוזי, סעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו מבחין בין אפוטרופוס שהתמנה על-ידי בית-המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין “אפוטרופוס טבעי” או “אפוטרופוס למעשה” לפי סעיף 67 לחוק הכשרות.
ב- בש”א (משפחה כ”ס) 1396/02, תמ”ש (כ”ס) 5760/02 {פלוני נ’ פלמוני, תק-מש 2002(2), 312 (2002)} קבע כב’ השופט יעקב כהן כי זכות העמידה של המבקשת מס’ 3, בתביעת דמי המזונות הקבועים של הקטינים מאביהם וייצוגם בתביעתם כנגד האב לשם מימוש החבות החלה עליו כלפיהם, מכוח הדין האישי החל על הצדדים, טמונה בהוראות סעיפים 38 ו- 67 לחוק הכשרות.
העולה במשולב משני סעיפי החוק דלעיל {סעיפים 38 ו- 67 לחוק הכשרות}, הינו כי המבקשת מס’ 3 הינה בגדר “אפוטרופוס למעשה” של הקטינים, שכן אין חולק כי היא מקיימת בפועל את מטלות האפוטרופסות, ונטלה על עצמה את האחריות והדאגה לצרכי הקטינים, אף כי לא נתמנתה כאפוטרופא.
במסגרת האחריות והחובות המוטלים על המבקשת מס’ 3, כלפי הקטינים, עקב היותה “אפוטרופוס למעשה”, מצויה גם הסמכות לייצגם בכל עניין מענייניהם. למותר לציין כי הדאגה לצרכי הקטינים חינוכם ולימודיהם הינה המטרה הראשונית והבסיסית שלשמה הוקנתה לאפוטרופוס, וכן לאפוטרופוס למעשה, הסמכות לייצוג הקטינים.
על-כן נקבע כי הסבתא-מבקשת מס’ 3, מוסמכת לייצג את הקטינים בתביעה.
ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 103460/00, תמ”ש (ת”א) 103461/00, תמ”ש (ת”א) 103462/00 {פ’ ל’ נ’ ש’ נ’, תק-מש 2001(1), 118 (2001)} עסקינן בתובענה למשמורת קטינים. כב’ השופט גל גוטזגן קבע כי הנתבע אינו אפוטרופוס טבעי של התובעות מס’ 2 ומס’ 3; ברם, ייתכן, בהחלט, כי ניתן לראותו כאפוטרופוס למעשה, כנלמד מלשון סעיף 67 לחוק הכשרות.
זאת ועוד. בהיעדר הגנה מפני התובענה בעניין המשמורת, נקבעת כי המשמורת הקבועה של כל הקטינים, בידי האם, עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 שנים.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
