תקנה 135 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“135. בדיקה רפואית נוספת (177)
בית-המשפט או הרשם רשאי להורות למומחה רפואי לבדוק בדיקה נוספת מי שטעון בדיקה לפי סימן זה ולהגיש חוות-דעת נוספת; כן הוא רשאי להורות לבעל דין שיעמיד מי שטעון בדיקה כאמור לבדיקה נוספת בידי מומחה רפואי אחר.”
אין כופין על תובע לעמוד לבדיקה רפואית. זכותו של תובע להתנגד לבדיקה רפואית עולה מתוך תקסד”א, שקבעו את הדרך להגיש חוות-דעת רפואיות ואת החובה לעמוד לבדיקה רפואית מטעם בעל-דין אחר {ראה תקנה 128 לתקסד”א} או על-פי הוראות בית-המשפט או הרשם {ראה תקנה 135 לתקסד”א}.
הזכות להתנגד לבדיקה רפואית נגזרת גם מתוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: “אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם”. מכאן, שכל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם {ר”ע 277/96 משה לב נ’ דשנים וחומרים כימיים בע”מ, פ”ד נו(3), 167 (1996)}.
נשאלת השאלה, מה דינו של תובע המוכן לעמוד לבדיקה רפואית שגרתית, אלא שהוא מתנגד לבדיקה חודרנית או לכל בדיקה אחרת העלולה, לטענתו, לסכן אותו בדרגה כזו או אחרת?
נראה, כי התשובה לאפשרות אשר כזו עולה אף היא מלשון תקנה 137 לתקסד”א {המילים: “או שלא נענה במידה מספקת, ואי-ההיענות היתה ללא הצדק סביר”}.
בית-המשפט לא יכפה על התובע לעמוד לבדיקה רפואית. רצה – נבדק. רצה – אינו נבדק. אלא מאי, שסירוב אשר כזה עלול לגרור אחריו את הסנקציה העולה מתוך תקנה 137 לתקסד”א.
בעל-דין שלא נענה לדרישה לעמוד לבדיקה רפואית מטעם בעל הדין האחר, או שלא נענה במידה מספקת, ואי-ההיענות היתה בלא הצדק סביר, לא ייזקק בית-המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון.
אי-היענות כלל או במידה מספקת תיבחן על-פי סבירותה. המבחן הוא משולב.
המבחן הינו אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר. עם זה, הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של האדם הסביר במצבו של הנפגע – התובע – כשהנטיה היא להקל עם הנפגע {ע”א 810/81 רפאל לוי נ’ ציון מזרחי ואח’, פ”ד לט(1), 477, 495 (1985); ע”א 449/81 בן לב בע”מ נ’ ברכה מגד, פ”ד לח(4), 70, 74 (1984)}.
כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח.
הסנקציה הקבועה בתקנה 137 לתקסד”א אינה היחידה העומדת לו, לתובע-הנפגע, לרעתו. סירוב לעמוד לבדיקה רפואית, שאין לו צידוק, עלול לפגום גם במהימנות תלונותיו של התובע.
יש מבין חוות-הדעת הרפואיות, שהן מבוססות כולן או בחלקן על מהימנות תלונותיו של התובע. אם תיפול התלונה משום שבית-המשפט אינו נותן בה אמון, תיפול גם חוות-הדעת הרפואית בעקבותיה.
איזון דומה, אם כי בסיטואציה שונה, קבעה הפסיקה גם ביחס לחובתו של תובע-נפגע, לעבור ניתוח כדי להקטין את נזקיו. ב- ע”א 252/86 {יצחק גולדפרב ואח’ נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה(4), 45, 55 (1991)} קבע כב’ השופט א’ ברק כי השיקולים השונים יוצרים “וקטור” של כוחות, המופעלים לכיוונים שונים, ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה. פשיטא, שאם הסיכון הוא קטן, הסבל והכאב נמוכים והסיכוי להצלחה רב. הדין מטיל על ניזוק את הנטל להפחית מסכום הפיצויים בהם התחייב המזיק בדרך של הסכמה לניתוח. לעומת זאת, פשיטא, שאם הסיכון הוא רב, הסבל והכאב כבדים, וסיכויי ההצלחה קלושים, אין מקום לדרוש מהניזוק להפחית את הנזק. בין שתי קצוות אלה מונחים מקרי הביניים.
גם שם, ניזוק המסרב להקטין את ניזקו, והסירוב אינו סביר, אין כופין עליו בדרך ישירה לבצע את הניתוח. ברם, ייתכן שייפסק, כי יש להפחית מסכום הפיצויים המגיעים לו.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
