הגנה על הפרטיות במאגרי מידע ומאגרי מידע – סעיפים 7 עד 17ט לחוק הגנת הפרטיות

1. הדין
סעיפים 7 עד 17ט לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובעים כדלקמן:

“7. הגדרות (תיקון התשנ”ו)
בפרק זה ובפרק ד’:

“אבטחת מידע” – הגנה על שלמות המידע, או הגנה על המידע מפני חשיפה, שימוש או העתקה, והכל ללא רשות כדין;

“מאגר מידע” – אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט:

(1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק; או

(2) אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו, ובלבד שלבעל האוסף
או לתאגיד בשליטתו אין אוסף נוסף;

“מידע” – נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו;

“מידע רגיש”:
(1) נתונים על אישיותו של אדם, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, דעותיו ואמונתו;

(2) מידע ששר המשפטים קבע בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, שהוא מידע רגיש;

“מנהל מאגר” – מנהל פעיל של גוף שבבעלותו או בהחזקתו מאגר מידע או מי שמנהל כאמור הסמיכו לעניין זה;

“רשם” – מי שמתקיימים בו תנאי הכשירות למינוי שופט של בית-משפט השלום, והממשלה מינתה אותו, בהודעה ברשומות, לנהל את פנקס מאגרי מידע (להלן:

“הפנקס”) כאמור בסעיף 12;

“שלמות מידע” – זהות הנתונים במאגר מידע למקור שממנו נשאבו, בלא ששונו, נמסרו או הושמדו ללא רשות כדין.

8. רישום מאגר מידע והשימוש בו (תיקונים: התשנ”ו, התשס”ה)
(א) לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא-אם-כן התקיים אחד מאלה:

(1) המאגר נרשם בפנקס;
(2) הוגשה בקשה לרישום המאגר והתקיימו הוראות סעיף 10(ב1);
(3) המאגר חייב ברישום לפי סעיף-קטן (ה) והוראת הרשם כללה הרשאה לניהול והחזקה של המאגר עד רישומו.

(ב) לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר.

(ג) בעל מאגר מידע חייב ברישום בפנקס ועל בעל המאגר לרשמו אם נתקיים בו אחד מאלה:

(1) מספר האנשים שמידע עליהם נמצא במאגר עולה על 10,000;
(2) יש במאגר מידע רגיש;
(3) המאגר כולל מידע על אנשים והמידע לא נמסר על-ידיהם, מטעמם או בהסכמתם למאגר זה;
(4) המאגר הוא של גוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 23;
(5) המאגר משמש לשירותי דיוור ישיר כאמור בסעיף 17ג.

(ד) הוראת סעיף-קטן (ג) לא תחול על מאגר שאין בו אלא מידע שפורסם לרבים על-פי סמכות כדין או שהועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין;

(ה) הרשם רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות על קיום חובת רישום לגבי מאגר הפטור מחובת רישום לפי סעיפים-קטנים (ג) ו- (ד); הוראה כאמור תומצא לבעל המאגר ובה יפרט הרשם הוראות לעניין ניהול ואחזקת המאגר עד לרישומו.

9. בקשה לרישום (תיקונים: התשנ”ו, התש”ס)
(א) בקשה לרישום מאגר מידע תוגש לרשם.

(ב) בקשה לרישום מאגר מידע תפרט את:
(1) זהות בעל מאגר המידע, המחזיק במאגר ומנהל המאגר, ומעניהם בישראל;
(2) מטרות הקמת מאגר המידע והמטרות שלהן נועד המידע;
(3) סוגי המידע שייכללו במאגר;
(4) פרטים בדבר העברת מידע מחוץ לגבולות המדינה;
(5) פרטים בדבר קבלת מידע, דרך קבע, מגוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 23, שם הגוף הציבורי מוסר המידע ומהות המידע הנמסר, למעט פרטים הנמסרים בהסכמת מי שהמידע על אודותיו.

(ג) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות פרטים נוספים שיפורטו בבקשה לרישום.

(ד) הבעל או המחזיק של מאגר מידע יודיע לרשם על כל שינוי בפרט מהפרטים המפורטים בסעיף-קטן (ב) או לפי סעיף-קטן (ג) ועל הפסקת פעולתו של מאגר המידע.

10. סמכויות הרשם (תיקונים: התשנ”ו, התשס”ה)
(א) הוגשה בקשה לרישום מאגר מידע”

(1) ירשום אותו הרשם בפנקס, תוך 90 ימים מיום שהוגשה לו הבקשה, זולת אם היה לו יסוד סביר להניח כי המאגר משמש או עלול לשמש לפעולות בלתי-חוקיות או כמסווה להן, או שהמידע הכלול בו נתקבל, נצבר או נאסף בניגוד לחוק זה או בניגוד להוראות כל דין;

(2) הרשם רשאי לרשום מטרה שונה מזו שפורטה בבקשה, לרשום מספר מטרות למאגר, או להורות על הגשת מספר בקשות תחת הבקשה שהוגשה, והכל אם נוכח לדעת כי הדבר הולם את פעילות המאגר הלכה למעשה;

(3) הרשם לא יסרב לרשום את מאגר המידע לפי פסקה (1) ולא יפעיל סמכויותיו לפי פסקה (2), אלא לאחר שנתן למבקש הזדמנות לטעון את טענותיו.

(ב) (בוטל).

(ב1) לא רשם הרשם את מאגר המידע תוך 90 ימים מיום שהוגשה לו הבקשה, ולא הודיע למבקש על סירובו לרשום או על השהיית הרישום מטעמים מיוחדים שיפרט בהודעתו – רשאי יהיה המבקש לנהל או להחזיק את המאגר אף שאינו רשום.

(ב2) הודיע הרשם למבקש על סירובו לרשום את מאגר המידע, או על השהיית הרישום כאמור בסעיף-קטן (ב1) לא יהיה המבקש רשאי לנהל או להחזיק את המאגר, זולת אם בית-המשפט קבע אחרת.

(ב3) הרשם ימחק רישומו של מאגר מידע מהפנקס, אם הודיע לו בעל המאגר שהמידע שבאותו מאגר בוער, ואימת הודעה זו בתצהיר; הוחזק מאגר מידע שלא בידי בעל מאגר המידע, תאומת ההודעה גם בתצהיר של המחזיק.

(ג) הרשם יפקח על מילוי הוראות חוק זה והתקנות לפיו.

(ד) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, יקים בצו, יחידת פיקוח שתפקח על מאגרי המידע, רישומם ואבטחת המידע בהם; גודלה של היחידה יותאם לצורכי הפיקוח.

(ה) הרשם יעמוד בראש יחידת הפיקוח, והוא ימנה את המפקחים לצורך ביצוע הפיקוח לפי חוק זה; לא יתמנה למפקח אלא מי שקיבל הכשרה מקצועית מתאימה בתחום מיחשוב ואבטחת מידע והפעלת סמכויות לפי חוק זה, ומשטרת ישראל לא הביעה התנגדות למינויו מטעמים של שמירה על בטחון הציבור.

(ה1) לצורך ביצוע תפקידיו רשאי מפקח:

(1) לדרוש מכל אדם הנוגע בדבר למסור לו ידיעות ומסמכים המתייחסים למאגר מידע;

(2) להיכנס למקום שיש לו יסוד סביר להניח כי מופעל בו מאגר מידע, לערוך בו חיפוש ולתפוס חפץ, אם שוכנע כי הדבר דרוש לשם הבטחת ביצוע חוק זה וכדי למנוע עבירה על הוראותיו; על חפץ שנתפס לפי סעיף זה יחולו הוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ”ט-1969; סדרי כניסה למיתקן צבאי או למיתקן של רשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19(ג) ייקבעו על-ידי שר המשפטים בהתייעצות עם השר הממונה על רשות הבטחון, לפי העניין; בפסקה זו, “חפץ” – לרבות חומר מחשב, ופלט כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ”ה-1995;

(3) על-אף הוראות פסקה (2), לא ייכנס למקום כאמור המשמש למגורים בלבד, אלא לפי צו מאת שופט של בית-משפט שלום.

(ו) הפר מחזיק או בעל של מאגר מידע הוראות של חוק זה או התקנות לפיו, או לא מילא אחר דרישה שהפנה אליו הרשם, רשאי הרשם להתלות את תוקפו של הרישום לתקופה שיקבע או לבטל את רישומו של מאגר המידע בפנקס, ובלבד שקודם להתליה או לביטול ניתנה לבעל המאגר הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(ז) דין הרשם ומי שפועל מטעמו כדין עובד המדינה.

10א. דו”ח הגנה על הפרטיות (תיקון התשנ”ו)
לא יאוחר מ- 1 באפריל בכל שנה תגיש המועצה להגנת הפרטיות לועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת דין וחשבון שיכין הרשם על פעולות האכיפה והפיקוח בשנה שקדמה להגשת הדוח, בצירוף הערותיה של המועצה.

11. חובת מבקש מידע
פניה לאדם לקבלת מידע לשם החזקתו או שימוש בו במאגר מידע תלווה בהודעה שיצויינו בה:

(1) אם חלה על אותו אדם חובה חוקית למסור את המידע, או שמסירת המידע תלויה ברצונו ובהסכמתו;
(2) המטרה אשר לשמה מבוקש המידע;
(3) למי יימסר המידע ומטרות המסירה.

12. פנקס מאגרי מידע (תיקון התשנ”ו)
(א) הרשם ינהל פנקס מאגרי מידע אשר יהיה פתוח לעיונו של הציבור.

(ב) הפנקס יכיל את הפרטים לרישום מאגר המידע כאמור בסעיף 9.

(ג) על-אף הוראות סעיפים-קטנים (א) ו- (ב), במאגר של רשות בטחון, הפרטים המפורטים בסעיף 9(ב)(3), (4) ו- (5) לא יהיו פתוחים לעיונו של הציבור.

13. זכות עיון במידע (תיקונים: התשמ”ה, התשנ”ו, התש”ס)
(א) כל אדם זכאי לעיין בעצמו, או על-ידי בא-כוחו שהרשהו בכתב או על-ידי אפוטרופסו, במידע שעליו המוחזק במאגר מידע.

(ב) בעל מאגר מידע יאפשר עיון במידע, לפי בקשת אדם כאמור בסעיף-קטן (א) (להלן: “המבקש”), בשפה העברית, הערבית או האנגלית.

(ג) בעל המאגר רשאי שלא למסור למבקש מידע המתייחס למצבו הרפואי או הנפשי אם לדעתו עלול המידע לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המבקש או לסכן את חייו; במקרה זה ימסור בעל המאגר את המידע לרופא או לפסיכולוג מטעמו של המבקש.

(ג1) אין בהוראות סעיף זה כדי לחייב למסור מידע בניגוד לחסיון שנקבע לפי כל דין, אלא אם-כן המבקש הוא מי שהחסיון נועד לטובתו.בסעיף-קטן זה, “דין” – לרבות הלכה פסוקה .

(ד) האופן, התנאים והתשלום למימושה של זכות העיון במידע ייקבעו בתקנות.

(ה) הוראות סעיף זה וסעיף 13א לא יחולו:

(1) על מאגר מידע של רשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19(ג);
(1א) על מאגר מידע של שירות בתי הסוהר;
(2) על מאגר מידע של רשות מס כמשמעותה בחוק לתיקון דיני מסים (חילופי ידיעות בין רשויות מס), התשכ”ז-1967;
(3) כשבטחון המדינה, יחסי חוץ שלה או הוראות חיקוק מחייבים שלא לגלות לאדם מידע שעליו;
(4) על מאגר מידע של גופים אשר שר המשפטים בהתייעצות עם שר הבטחון או עם שר החוץ, לפי העניין, ובאישור ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, קבע כי הוא כולל מידע שבטחון המדינה או יחסי החוץ שלה מחייבים שלא לגלותו (להלן:

“מידע סודי”), ובלבד שאדם המבקש לעיין במידע שעליו המוחזק באותו מאגר יהיה זכאי לעיין במידע שאינו מידע סודי.
(5) על מאגר מידע אודות חקירות ואכיפת החוק של רשות המוסמכת לחקור על-פי דין בעבירה, אשר שר המשפטים קבע אותה בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת;
(6) על מאגר מידע שהוקם לפי סעיף 28 לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000.

13א. עיון במידע שאינו בהחזקת בעל המאגר (תיקון התשנ”ו)
בלי לגרוע מהוראות סעיף 13:

(1) בעל מאגר מידע, המחזיק אותו אצל אחר (בסעיף זה: “המחזיק”), יפנה את המבקש אל המחזיק, תוך ציון מענו, ויורה למחזיק, בכתב, לאפשר למבקש את העיון;

(2) פנה המבקש תחילה למחזיק, יודיע לו המחזיק אם הוא מחזיק מידע עליו, וכן את שם בעל מאגר המידע ואת מענו.

14. תיקון מידע (תיקון התשנ”ו)
(א) אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל מאגר המידע, ואם הוא תושב חוץ – למחזיק מאגר המידע, בבקשה לתקן את המידע או למוחקו.

(ב) הסכים בעל מאגר המידע לבקשה כאמור בסעיף-קטן (א), יבצע את השינויים הנדרשים במידע שברשותו ויודיע עליהם לכל מי שקיבל ממנו את המידע בתקופה שנקבעה בתקנות.

(ג) סירב בעל מאגר המידע למלא בקשה כאמור בסעיף-קטן (א), יודיע על כך למבקש, באופן ובדרך שנקבעו בתקנות.

(ד) מחזיק חייב לתקן מידע, אם בעל מאגר המידע הסכים לתיקון המבוקש או שבית-משפט ציווה על התיקון.

15. תובענה לבית-המשפט (תיקונים: התשנ”ו, התשס”ז)
על סירובו של בעל מאגר מידע לאפשר עיון כאמור בסעיף 13 או בסעיף 13א ועל הודעת סירוב כאמור בסעיף 4(ג), רשאי מבקש המידע להגיש תובענה לבית-המשפט באופן ובדרך שנקבעו בתקנות.

16. סודיות (תיקונים: התשמ”ה, התשנ”ו)
לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על-פי צו בית-משפט בקשר להליך משפטי; אם הוגשה הבקשה לפני תחילת ההליך תידון הבקשה בבית-משפט השלום. המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר 5 שנים.

17. אחריות לאבטחת מידע (תיקון התשנ”ו)
בעל מאגר מידע, מחזיק במאגר מידע או מנהל מאגר מידע, כל אחד מהם אחראי לאבטחת המידע שבמאגר המידע.

17א. מחזיק במאגרים של בעלים שונים (תיקון התשנ”ו)
(א) מחזיק במאגרי מידע של בעלים שונים יבטיח כי אפשרות הגישה לכל מאגר תהיה נתונה רק למי שהורשו לכך במפורש בהסכם בכתב בינו לבין בעליו של אותו מאגר.

(ב) מחזיק שברשותו חמישה מאגרי מידע לפחות, החייבים ברישום לפי סעיף 8, ימסור לרשם, מידי שנה, רשימה של מאגרי המידע שברשותו, בציון שמות בעלי המאגרים, תצהיר על כך שלגבי כל אחד מן המאגרים נקבעו הזכאים בגישה למאגר בהסכם בינו לבין הבעלים, ושמו של הממונה על האבטחה כאמור בסעיף 17ב.

17ב. ממונה על אבטחה (תיקון התשנ”ו)
(א) הגופים המפורטים להלן חייבים במינוי אדם בעל הכשרה מתאימה שיהיה ממונה על אבטחת מידע (להלן: “הממונה”):

(1) מחזיק בחמישה מאגרי מידע החייבים ברישום לפי סעיף 8;
(2) גוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 23;
(3) בנק, חברת ביטוח, חברה העוסקת בדירוג או בהערכה של אשראי.

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף 17, הממונה יהיה אחראי לאבטחת המידע במאגרים המוחזקים ברשות הגופים כאמור בסעיף-קטן (א).

(ג) לא ימונה כממונה מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון או בעבירה על הוראות חוק זה.

17ג. הגדרות (תיקון התשנ”ו)
בסימן זה:

“דיוור ישיר” – פניה אישית לאדם, בהתבסס על השתייכותו לקבוצת אוכלוסין, שנקבעה על-פי איפיון אחד או יותר של בני-אדם ששמותיהם כלולים במאגר מידע;

“פניה” – לרבות בכתב, בדפוס, בטלפון, בפקסימליה, בדרך ממוחשבת או באמצעי אחר;

“שירותי דיוור ישיר” – מתן שירותי דיוור ישיר לאחרים בדרך של העברת רשימות, מדבקות או נתונים בכל אמצעי שהוא.

17ד. דיוור ישיר (תיקון התשנ”ו)
לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע המשמש לשירותי דיוור ישיר, אלא-אם-כן הוא רשום בפנקס ואחת ממטרותיו הרשומות היא שירותי דיוור.

17ה. ציון מקור המידע (תיקון התשנ”ו)
לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע המשמש לשירותי דיוור ישיר, אלא אם-כן יש בידו רישום המציין את המקור שממנו קיבל כל אוסף נתונים המשמש לצורך מאגר המידע ומועד קבלתו, וכן למי מסר כל אוסף נתונים כאמור.

17ו. מחיקת מידע ממאגר המשמש לדיוור ישיר (תיקונים: התשנ”ו, התשס”ז)
(א) כל פניה בדיוור ישיר תכיל באופן ברור ובולט:

(1) ציון כי הפניה היא בדיוור ישיר, בצירוף ציון מספר הרישום של המאגר המשמש לשירותי דיוור ישיר בפנקס מאגרי מידע;
(2) הודעה על זכותו של מקבל הפניה להימחק מן המאגר כאמור בסעיף-קטן (ב); בצירוף המען שאליו יש לפנות לצורך כך;
(3) זהותו ומענו של בעל מאגר המידע שבו מצוי המידע שעל-פיו בוצעה הפניה, והמקורות שמהם קיבל בעל המאגר מידע זה.

(ב) כל אדם זכאי לדרוש, בכתב, מבעל מאגר מידע המשמש לדיוור ישיר, שמידע המתייחס אליו יימחק ממאגר המידע.

(ג) כל אדם זכאי לדרוש, בכתב, מבעל מאגר המידע המשמש לשירותי דיוור ישיר או מבעל מאגר המידע שבו מצוי המידע שעל-פיו בוצעה הפניה, כי מידע המתייחס אליו לא יימסר לאדם, לסוג בני-אדם או לאנשים מסויימים, והכל לפרק זמן מוגבל או קבוע.

(ד) הודיע אדם לבעל מאגר המידע על דרישתו כאמור בסעיפים-קטנים (ב) או (ג), יפעל בעל המאגר בהתאם לדרישה ויודיע לאדם, בכתב, כי פעל על-פיה.

(ה) לא הודיע בעל מאגר המידע כאמור בסעיף-קטן (ד) תוך 30 ימים מיום קבלת הדרישה, רשאי האדם שהמידע מתייחס אליו לפנות לבית-משפט השלום בדרך שנקבעה בתקנות, כדי שיורה לבעל מאגר המידע לפעול כאמור.

(ו) הזכויות לפי סעיף זה של נפטר שרשום במאגר מידע נתונות גם לבן זוגו, לילדו, להורהו או לאחיו.

17ז. תחולה על-ידיעות (תיקון התשנ”ו)
הוראות סימן זה יחולו על-ידיעות הנוגעות לענייניו הפרטיים של אדם, אף שאינם בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע.

17ח. אי-תחולה על גוף ציבורי (תיקון התשנ”ו)
סימן זה לא יחול על גוף ציבורי כמשמעותו בסעיף 23(1) במילוי תפקידיו על-פי דין.

17ט. שמירת דינים (תיקון התשנ”ו)
הוראות סימן זה באות להוסיף על הוראות כל דין.”

במבוא להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס 2)( מאגרי מידע), התשנ”ד-1994 נאמר:

“חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981. מסדיר ביין היתר, את ההגנה על הפרטיות במאגרי מידע. בשנים האחרונות התברר כי הגנה זו אינה מספקת, כי קיימת דליפה של מידע ממאגרים וכי מידע פרטי נמצא פרוץ במאגרים וחשוף לנגישותם של רבים. המועצה להגנת הפרטיות, המייעצת לשר המשפטים, גיבשה הצעות לתיקונים שונים בחוק, אשר יש בהם כדי להבטיח יתר הגנה על הפרטיות במאגרי מידע. ההצעות מבוססות על הניסיון המעשי שנצבר במהלך השנים בהם הופעל החוק אצל רשם מאגרי מידע ובמועצה להגנת הפרטיות.

החוק המוצע בא לשפר את ההוראות הקיימות בדבר רישום מאגרים, להוסיף על הפרטים החייבים ברישום לגבי כל מאגר, ולהרחיב את סמכויות הרשם בכל הנוגע לרישום. כן מעגן התיקון המוצע את מעמדו של מנהל מאגר, ומייחד התיחסות מפורשת לאבטחת המידע.
עוד מוצע בתיקון להרחיב את הסמכות להתקין תקנות ולאפשר הטלת אגרות. אגרות אלה יאפשרו לרשם מאגרי מידע להגביר את פעילותוח ולהביא ליתר אכיפה של חוק הגנת הפרטיות הלכה למעשה.

לעומת-זאת מוצע להקל בעניין המחשבים האישיים. לפי המצב המשפטי הקיים גם מחשבים אלה, שבהם מוחזק מידע, חייבים ברישום ובשמירה, וחלות עליהם כל ההוראות הנוגעות למאגרים-גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. התיקון מוציא מכלל “מאגר מידע” את המחשבים האישיים שאינם למטרות עסק, ואף מחשבים למטרות עסק שאין בהם אלא מספר פרטים מוגבלים, שנועדו בעיקר לשמור על קשר עם לקוחות.

כן מוצע להוסיף לחוק שני סימנים חדשים. האחד לשכת שירות והשני דיוור ישיר: המציאות מורה כי הולך ומתפתח ענף של אספקת שירותי עיבוד נתונים אוטומטי למאגרי מידע על-ידי גופים שמומחיותם בכך. גופים אלה,המכונים “לשכות שירות”, עשויים לרכז בידיהם מאגרי מידע רבים ושונים, וכתוצאה מכך לצבור פוטנציאל מידע עצום, הן בכמותו והן באפשרות הצלבתו. הקושי המיוחד שמציבה איפה תופעה זו מצדיק ייחוד הוראות שיבטיחו את הגנת הפרטיות גם בלשכות השירות.

תופעה נוספת שהזמן גרמה, ואשר עד כה לא זכתה להתיחסות חקיקתית, היא תופעת הדיוור הישיר. מדובר בפעילות של חברות מאגרי מידע ממוחשבים, העוסקות בהפצה או בפרסום של מוצרים או שירותים למגזרים שונים של האוכלוסיה. פעיחלות שיווקית בשיטה זו תתכן כמובן גם לגבי אמונות ודעות והפצת תעמולה מכל סוג ומין שהוא. הפניה אל הנמענים יכולה להיעשות באמצעות הדואר, הטלפון, הפקסימיליה או כל אמצעי אחר. ייחודה בכך שהיא מתבססת על היותו של הנמען מסווג כקבוצה מסויימת, על סמף אפיון מסויים שלו, כגון מקצוע, גיל, רמת הכנסה וכיוצא בזה. מכאן גם הבעייתיות בתופעה זו מבחינת הגנת הפרטיות, הצורך להסדיר את הנושא בהקשר זה אינו נובע דווקא מן הטרדה שבקבלת דיוור ישיר, אלא מן הפגיעה בפרטיות שיש בסיווגו של אדם, ללא הסכמתו, כמי שמשתייך לסוג מסויים של אוכלוסיה, ופרסום הדבר ברבים. כן יש לקחת בחשבון שסיווג זה, לצורך רשימות תפוצה שונות ולפי אפיונים שונים, יכול בהצטברותם של הדברים, לבנות עליו פרופיל” שאין לאפשר פרסומו אלא בהסכמתו של אותו אדם. בתיקון לא מוצע לאסור על הדיוור הישיר, כי אם להסדיר בעיקרו של דבר את זכותו של הנמען לדעת מנין נתקבל המידע עליו למפיץ, ולבקש את מחיקתו מן המאגר.”

2. תנאי שכר ופרישה הינם בגדר “ענייניו הפרטיים של אדם”
תנאי השכר ותנאי הפרישה של עובד הינם בגדר “ענייניו הפרטיים של אדם”. על בתי-המשפט לנקוט ריסון וזהירות ככל שהדבר נוגע לגילוי וחשיפת פרטים אלה {דב”ע מט/2-3 מדינת ישראל נ’ ישראל רויך, פד”ע כ 377, 382 (1989); דב”ע נג/3-191 הסוכנות היהודית נ’ רוטנברג, פד”ע כו, 501, 505 (1994)}. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לנסיבותיהם האישיות של העובדים {ראה גם סע”ש (ב”ש) 10083-12-15 אמקה מדבקות בע”מ נ’ שלמה לוי, תק-עב 2016(3), 631 (2016)}.

3. סעיף 7(2) פרשנות
בהתאם לסעיף 7(2) לחוק הגנת הפרטיות “אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו” ועל-כן אינו מהווה “מאגר מידע”, ואינו כפוף לחובות הקבועות בחוק זה {רע”א 3351/16 יוסי וסרמן מזכ”ל הסתדרות המורים נ’ גילה קליין, תק-על 2016(3), 2910 (2016)}.

4. תכליתו של חוק הגנת הפרטיות הוא להתמודד עם התרחבות האיסוף והריכוז של מידע בידי גורמים ציבוריים ופרטיים (סעיפים 2, 7 ו- 8 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”פ (יר’) 34851-03-14 {ניר עזרא נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.10.14)} הן המערער והן המדינה הגישו ערעור על הכרעות דין שניתנו על-ידי בית-משפטהשלום ועל גזר הדין שעסק בעבירה שעניינה חדירה לחומר המחשב.

המחלוקת, נסובה סביב ההגדרה המשפטית המתאימה לכניסתו של המערער לחשבונותיהם של המתלוננים, בעזרת הסיסמאות אשר היו אגורות בקובץ שקיבל לידיו.

במסגרת ת”פ 40102-06-10 {לא פורסם (להלן: “התיק הראשון”)} הורשע המערער בעבירות של רישום מאגר מידע ושימוש בו, עבירה לפי סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות” או “החוק”}.

במסגרת ת”פ (יר’) 31579-11-11 {מדינת ישראל נ’ ניר עזרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.05.13) (להלן: “התיק השני”)} הורשע המערער על-סמך הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו, לפי סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן אשר הוגש כנגד המערער בתיק הראשון, עסק המערער בזמן ביצוע העבירות בתיווך עסקאות המרת מטבע ברשת האינטרנט.

במסגרת עיסוקו, הכיר המערער אדם אשר העביר לו קובץ מחשב המכיל נתונים של אנשים שונים ממספר מדינות {להלן: “הקובץ”}, כאשר בין השאר הכיל הקובץ פרטי כרטיסי אשראי, מספרי חשבונות בנק וכן קודי גישה וסיסמאות לחשבונות אלה.

על-פי האישום הראשון בכתב האישום, במעשיו אלה החזיק המערער ברשותו וניהל מאגר מידע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות.

בטרם ניתן פסק-דין בתיק הראשון, הוגש כנגד המערער כתב אישום נוסף בתיק השני, במסגרתו יוחסו למשיב ארבעה אישומים נוספים בהם עבירה של רישום מאגר מידע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות ועוד.

על-פי עובדות האישום הראשון בתיק השני, בתאריכים שאינם ידועים למשיבה קיבל לידיו המערער מספר רב של פרטי כרטיסי חיוב מחו”ל. בכך נטען, כי המערער החזיק וניהל מאגר מידע בניגוד להוראת סעיף 8 להוראת סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בתיק השני, תוך שטען שהקובץ לא הגיע לידיו ביוזמתו, כנטען בכתב האישום, וחזר על טענותיו במסגרת התיק הראשון, לפיהן אין העובדות שבכתב האישום מקימות עבירה על חוק הגנת הפרטיות, שכן הקובץ לא הוחזק על ידו למטרה “עסקית”, כנדרש ממאגר מידע, כאמור בסעיף 7(1) לחוק הגנת הפרטיות.

בנוסף, טען המערער כנגד החיקוקים אשר עלו מעובדות כתב האישום בהן הודה ובקיומן של נסיבות מחמירות.

בית-המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קמא דן בטענתו של המערער לפיה הקובץ איננו מהווה “מאגר מידע”, כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות, המחריגה מגדר החוק “אוסף לשימוש אישי, שלא למטרת עסק” לפי סעיף 7(1) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע, כי לאור הודאתו של המערער באישומים 3-2, המלמדת כי הקובץ שימש את המערער כאמצעי לשים יד על כספם של אחרים, יש לפרש באופן מצמצם את תחולת חריג השימוש ה”אישי” ויש לראות בשימוש שעשה המערער בקובץ כשימוש לצורך “עסקי”, כמשמעותו בחוק, וזאת בהיעדר הסבר הגיוני אחר מצדו להחזקת הקובץ.

יחד-עם-זאת, החליט בית-המשפט קמא, במסגרת התיק הראשון, לזכות את המערער מעבירת “חדירה לחומר מחשב” אשר יוחסה לו באישום הרביעי.

במסגרת הכרעת דינה של כב’ השופטת לומפ, הורשע המערער בעבירת רישום מאגר מידע ושימוש בו, לפי סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע, כי מהודאותיו של המערער במשטרה, ומיתר האישומים המופיעים בכתב האישום עלה כי המערער החזיק בקובץ לשם השגת “רווח כספי” – שימוש אשר מהווה מטרה “עסקית”, ועל-כן שימוש זה אינו מוחרג מהוראות החוק.

בית-המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה מטרת חוק הגנת הפרטיות הינה להגן על תושבי מדינת ישראל, שכן זהות נפגע העבירה אינה חלק מיסודות העבירה, ומטרת החוק הינה להגן על פרטיותו של כל אדם, מה גם שהעבירה בוצעה בשטח מדינת ישראל.

המערער טען כי עובדות כתב האישום בהן הודה אינן מגלות עבירה לפי סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

עוד הוסיף המערער כי הרשעתו בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, חרגו מתכליתו של החוק אשר נועד לקבוע מנגנון הגנה על מאגרי מידע אשר נוצרים על-ידי עסקים המקבלים נתונים מלקוחות, ולא על-מנת להתמודד עם שימושים נלוזים במאגרים פרטיים, כפי שעשה המערער, אשר לגביהם קיימות עבירות מתאימות בחוק העונשין, התשל”ז-1977.

עוד טען המערער, כי גם פרשנותו ההקשרית של סעיף 8(א) לחוק הפרטיות מביאה לתוצאה דומה, זאת בשים-לב למיקומו של סעיף 8(א) במסגרת פרק ב’ לחוק, אשר עניינו ברגולציה של עסקים שמטרתה אבטחה מסיכונים הנובעים מריכוז נתונים של לקוחות במאגרים עסקיים ונכללות בו מגבלות על דיוור ישיר, העברת נתונים לפיקוח וקביעת אחריות על אבטחת מידע.

זאת בשונה מהוראותיו של פרק א’ לחוק, אשר תכליתן הגנה מפני פוגעים “ישירים” בפרטיות”.

בית-המשפט העלה את השאלה – האם יש לראות בקובץ הנתונים שהשיג הנאשם “מאגר מידע” כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות.

בעניין זה טען, כזכור, המערער, כי סעיף 7(1) לחוק הגנת הפרטיות, מוציא מגדרו קובץ נתונים אשר מיועד לשימוש אישי שאינו למטרות עסק.

בית-המשפט לא קיבל את טענתו של המערער כי על-אף שהשימוש שעשה בקובץ נועד להשאת רווח כלכלי, אין לראות במטרת החזק הקובץ משום מטרה “עסקית”.

בית-המשפט דלערעור קיבל את קביעתו העובדתית של בית-המשפט קמא
בשני התיקים}, לפיה המטרה לשמה החזיק המערער בקובץ, נועדה לשם נטילת כספם של אחרים.

כן קיבל את המסקנה, כי החזקה זו מהווה מטרה עסקית, אף אם אין נסיבות המקרה הנדון מתאימות באופן מלא לנסיבות מפניהם ביקש המחוקק להגן במסגרת חוק הפרטיות.

עוד יצויין, כי מעבר למטרה הרווחית הפוטנציאלית שבהחזקת המאגר על-ידי המערער, ניכר גם כי מטרת ההחזקה אינה יכולה להתפרש כמטרה לשימוש “אישי”.

מסקנה זו מתאפשרת גם בהיעדר קביעה לגבי מטרה עסקית מובהקת בהחזקת הקובץ. בהקשר זה יש לציין, כי סעיף 7(1) לחוק הגנת הפרטיות איננו מחריג מגדרו כל אוסף נתונים “שאינו למטרות עסק”, כנטען על-ידי המערער, אלא רק את אוסף הנתונים המוחזק “לשימוש אישי”.

סיפת החריג, הכוללת את התוספת: “שאינו למטרות עסק” אינה מלמדת “מהו” שימוש אישי, אלא היא נועדה להוסיף ולצמצם את הביטוי לשימוש אישי שגם אינו למטרות עסק.

במילים אחרות, המדובר באוסף אשר גם נועד “לשימוש אישי” וגם “שאינו למטרות עסק”. שהרי, פרשנות אחרת לפיה החוק נועד לחייב ברישום רק מאגרי מידע המוחזקים בידי גופים עסקיים, לא תאפשר פרישתו על גופים ציבוריים, עמותות או ארגונים שאינם פועלים למטרות רווח.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון אין לראות בקובץ אשר הוחזק על-ידי המערער, כקובץ המיועד לשימוש “אישי”.

מטרת החזקת הקובץ, נועדה כאמור לשם העברת כספם של אחרים לידיו של המערער. שימוש כזה, איננו יכול להוות שימוש “אישי”, שכן מטבע השימוש יש בעצם החזקתו למטרה זו בכדי להשפיע על אינטרסים של אחרים, אשר יש בהחזקת הקובץ למטרה זו פוטנציאל גבוה ביותר לפגיעה בקניינם.

מסקנה זו מתיישבת עם תכליתו של חוק הגנת הפרטיות הנועד להתמודד עם התרחבות האיסוף והריכוז של מידע בידי גורמים ציבוריים ופרטיים {דברי ההסבר לחוק בהצ”ח 1453 מיום 05.05.80, עמ’ 206}.

5. הרשעה פלילית בעבירות הגנה על הפרטיות – פרשת הסוס הטרויאני (סעיפים 2, 3, 5, 7, 8א, 18, 20 ו- 31 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”פ (ת”א) 40206/05 {מדינת ישראל נ’ אברהם בן אברהם בללי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.09)} הוגש כתב-אישום כנגד הנאשם 2, אברהם בללי {להלן: “הנאשם”} וכנגד שישה נאשמים נוספים, המייחס להם מעורבות בפעילות של ריגול עסקי בפרשה שזכתה לכינוי התקשורתי “פרשת הסוס הטרויאני”.

שלל האישומים כללו בין השאר, פגיעה בפרטיות במספר אופנים – עבירה לפי סעיף 5, יחד עם סעיפים 2(5), 2(9), 2(10) ו- 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}, לרבות ניסיון לביצוע עבירה זו וניהול מאגר מידע בלתי מורשה – עבירה לפי סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

המאשימה טענה כי ניתן ללמוד על קיומו של היסוד הנפשי בנאשם נוכח הוֹכחת יסודותיהן של העבירות האחרות שיוחסו לו, כגון העבירה של קבלת דבר במירמה, עבירות על חוק הגנת הפרטיות ועבירות על חוק האזנת סתר.

המאשימה טענה כי מטרת הנאשם ושותפו היתה להשיג מידע ממחשבי הקורבנות, כאשר החדירה שימשה אמצעי להשגת המידע לשם העברתו לידי המזמינים. חוק הגנת הפרטיות .

בית-המשפט ציין כי היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה על-פי סעיף 5 לחוק הוא כי הפגיעה בפרטיות תיעשה “במזיד”.

בית-המשפט הוסיף על האמור כי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות דן במקרה בו מבצע הנאשם העתקה או שימוש בתוכנו של כתב או מכתב ללא רשות מאת הנמען או כותב המכתב. תוכנת “הסוס הטרויאני”, שהושתלה על-ידי הנאשם במחשבי הקורבנות – בפועלו בצוותא עם אחרים – מעתיקה תכנים ממחשבים אלו ושולחת את העתק התכנים לשרת יעודי כפי שהוגדר בה מראש.

בכך מתמלא רכיב ה”העתקה” שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט הרחיב את היריעה בכך שסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, עוסק בפגיעה בפרטיותם של אותם צדדים שלישיים אשר העבירו מידע ותכתובות לקורבנות, כאשר מידע זה הועתק שלא כדין באמצעות “הסוס הטרויאני” ונשלח לשרת הנאשם, במסגרת כלל המידע שהועתק מהקורבנות. המידע, שהועבר מאותם צדדים שלישיים לקורבנות, כלל בחובו מידע פרטי של אותם צדדים שלישיים.

המאשימה ביקשה להצביע בהקשר זה על חברת “סיניטוס” השוויצרית, שהינה חברת נאמנות שנפלה קורבן להחדרת “הסוס הטרויאני” בהקשר ל”פרוייקט שוויץ”.

חברה זו החזיקה רשימת לקוחות סודית, שכללה נתונים כספיים פרטיים של אותם לקוחות. גם בהקשר זה, ה”שימוש” שנעשה על-ידי הנאשם ושותפו במידע התחלק לעיבוד וסינון החומר בשלב הראשון, והעברת המידע למזמיני החקירה בשלב השני {בעניין של “סיניטוס” הועבר המידע לחוקר הפרטי מנילוביץ’}.

סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות עוסק בפרסום או מסירת המידע שהושג תוך פגיעה בפרטיות.

בית-המשפט כי במקרה הנדון התקיימו יסודות העבירה עם מסירתו של המידע, שהתקבל באמצעות “הסוס הטרויאני”, אל מזמיני החקירה. במסגרת מידע זה נכלל הן מידע עסקי והן מידע אישי, שכן הסעיף לא סייג את אופי המידע, אלא החיל את העבירה על כל מידע שהתקבל בדרך של פגיעה בפרטיות.

משקבע בית-המשפט כי לפחות בעניין “פרוייקט שוויץ” הוכיחה המאשימה כי החומר הועבר מהנאשם לחוקרים הפרטיים מנילוביץ’ ומסד, הרי שבכך התקיימו יסודות חלופה זו.

בית-המשפט הבהיר כי בנוגע לדרישה שהפרסום יהיה בעניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם והתנהגותו ברשות היחיד, הרי שמן העובדה ש”הסוס הטרויאני” העתיק ממחשבי הקורבנות מידע הכולל מסמכים אישיים, תכתובות דוא”ל פרטיים וצילומי מסך, המדובר בחומר שהוא באופן מובהק חומר אישי, שיועד לשימושם ברשות היחיד.

נוסף על האמור, הואשם הנאשם בעבירה לפי סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות, העוסקת בניהול מאגר מידע בלתי-מורשה.

באשר להגדרת “מאגר מידע” כמצויין בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון המידע שהוחזק על-ידי הנאשם ענה על הגדרת “מידע רגיש” המוגדר בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, שכן תוכנת “הסוס הטרויאני” העתיקה ממחשבי הקורבנות תכתובות דואר אלקטרוני, תכתובות בתוכנות מסרים מיידים, מסמכי WORD, עקבה אחר הרגלי הגלישה של הקורבנות באינטרנט וכו’, כאשר ברור למדי כי המידע לא נמסר על-ידי הקורבנות או בהסכמתם {סעיף 8(ג)(3) לחוק הגנת הפרטיות}.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את טענת המאשימה כי הנזקים אותם גרם “הסוס הטרויאני” למחשבי הקורבנות גרמו לפגיעה מהותית בפעילותו של המחשב המארח.

בית-המשפט קבע כי תוכנת “הסוס הטרויאני”, שהושתלה על-ידי הנאשם במחשבי הקורבנות, העתיקה תכנים מהמחשבים האמורים ושלחה את העתק התכנים לשרת יעודי כפי שהוגדר בה מראש. בכך התמלא רכיב ה”העתקה” שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.

אשר-על-כן, בית-המשפט הרשיע את הנאשם במספר עבירות שכללו פגיעה בפרטיות במספר אופנים – עבירה לפי סעיף 5, יחד עם סעיפים 2(5), 2(9), 2(10) ו- 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, לרבות ניסיון לביצוע עבירה זו, כאשר בנוסף ניהול מאגר מידע בלתי מורשה – עבירה לפי סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

6. שירותים ואפשרויות פרסום שלא עומדים בתנאי הגנת הפרטיות (סעיפים 1, 2, 4, 5 ו- 7 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בר”ע (ת”א) 2542/03 {ניר סויסה נ’ אורי בן חיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.05)} נדונה בקשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות, אשר קבע כי המערער אשר מפעיל אתר אינטרנט, פגע בפעולת האתר של המשיב – מנהל אתר אינטרנט אף הוא, ובשרת המחשב שלו, באופן המהווה הסגת גבול במטלטלין והפרה של חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

בית-המשפט לתביעות קטנות קבע כי כל הפעולות הנ”ל, של הנתבע אינן תקינות. הפעולות חרגו משימוש רגיל באינטרנט, שימוש המותר לכל אדם, היוו עבירה על חוק הגנת הפרטיות וכן היוו עוולה על-פי פקודת הנזיקין.

כמו-כן קבע בית-המשפט לתביעות קטנות כי לאור הוראות חוק הגנת הפרטיות היוו מעשיו של הנתבע עוולה לפי פקודת הנזיקין והפרה של חוק הגנת הפרטיות, לרבות סעיף 1 לחוק הקובע כי לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

בית-המשפט לתביעות קטנות קבע כי הדגש בחוק הוא בין השאר על מידע של פרטים המצוי במאגר מידע, אולם סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, המתייחס, לאבטחת מידע, כולל גם מאגרי מידע.

בית-המשפט המחוזי החליט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

המערער טען כי טעה בית-המשפט לתביעות קטנות בקובעו, שכתובות הדואר האלקטרוני הינן “מאגר מידע” המוגדר בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות.

המערער טעם כי בענייננו מדובר באוסף שאינו כולל מידע אישי על הפרט, אלא רק מידע באשר לזהות ספק האינטרנט או זהות ספק שירותי הדואר של בעל הכתובת ותו לו.

המערער הוסיף על האמור, כי דרך התקשרות המאוזכרת בסעיף האמור, היינו דרך דואר אלקטרוני, איננה יוצרת אפיון שיש בו פגיעה בפרטיות.

המשיב טען כי פעמים רבות עילות שונות מולידות סעד זהה, ולכן בית-המשפט לתביעות קטנות פנה לעוולת הסגת גבול במטלטלין, כמו גם לעילה הנובעת מחוק הגנת הפרטיות.

עוד טען המשיב, כי חוק הגנת הפרטיות בא להגן על תוכן פרסום הודעות המשתמשים באתר, שבהן כלולה כתובת הדואר האלקטרוני של המשתמשים.

בית-המשפט המחוזי בערעור סבר כי טעה בית-המשפט לתביעות קטנות כשהסתמך על הוראות סעיפים 1, 2(5) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות על-מנת לקבוע כי מעשיו של הנתבע היוו עוולה לפי פקודת הנזיקין והפרה של חוק הגנת הפרטיות.

משטען המשיב בתביעתו שעצם הפניות המרובות לאתרו לשם איתור כתובות דואר אלקטרוני הוא שהוביל לקריסתו, תוך גרימתו, לכאורה, של נזק ממון, הרי שלא היה מקום לפנות לחוק הגנת הפרטיות ולבסס עליו עוולה ברת פיצוי.

בית-המשפט המחוזי סבר, כי משפרסמו משתמשי הפורום את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם, הרי שהיה עליהם לצפות כי כתובת זו פתוחה לכל הגולשים באינטרנט היכולים להעתיקה, בהעתקה סבירה וחופשית.
יתרה-מכן, אתר המציע שירותי פורומים לציבור הרחב, ומעניק למשתמשי האתר את האפשרות לפרסם את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם, אינו יכול לטעון לבעלות על כתובות אלה, מן הטעם שהכתובות הרשומות בפורום אינן רכושו של בעל האתר, גם אם הן כתובות דואר של שרתי דואר, אותן מציע האתר עצמו.

בית-המשפט המחוזי מצא כי משטען המשיב בתביעתו, שעצם הפניות המרובות לאתרו, לשם איתור כתובות דואר אלקטרוני, הם שהובילו לקריסתו, תוך גרימתו, לכאורה, של נזק ממון. הרי שלא היה מקום לפנות לחוק הגנת הפרטיות ולבסס עליו עוולה ברת פיצוי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט המחוזי קבע כי על יסוד החומר שהוגש לבית-המשפט קמא, טענות הצדדים והראיות, נראה, כי לא היה בידי בית-משפטלתביעות קטנות לקבוע כי תביעת המשיב הוכחה.

אשר-על-כן, הערעור התקבל ופסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות – בטל.

7. עבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו – הערעורים התקבלו בחלקם (סעיפים 7 ו- 8 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 4 לחוק המחשבים)
ב- רע”פ 8464/14 {מדינת ישראל נ’ ניר עזרא, תק-על 2015(4), 12052 (2015)} נדונו שתי בקשות רשות ערעור, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר קיבל חלקית את ערעור המשיב וזיכה אותו מעבירה של חדירה לחומר מחשב, בה הורשע בבית-המשפט השלום. מוקד הפרשה הוא, פרשנותן הראויה של עבירות מחשב.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקיבל חלקית את ערעור עזרא, זאת תוך שנקבע, כי רק חדירה “לקרביו של המחשב” מקימה את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת. קרי, חדירה ל”שפת המחשב” שאינה קריאה על-ידי בני-אדם. עזרא זוכה מן העבירה, אך העונש נשאר על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט קבע, כי סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, מגדיר מאגר מידע כ”אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, וסעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות מתייחס לרישום מאגר מידע והשימוש בו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי חוק הגנת הפרטיות לא נועד מעיקרא לטיפול במצבים דוגמת המקרה שבפנינו, וניסיון להחילו “בכוח” על הסיטואציה אינו עולה בקנה אחד עם יסודות דיני העונשין, והוא מאולץ במידה רבה.

עזרא אינו בא ככל הנראה בגדרי העבירה מבחינת דיני העונשין. על-כן בית-המשפט קבע, כי יש לזכותו הימנה. נציגי המדינה מסרו לבית-המשפט, כי שוקדים הם על תיקון החוק, כך שיחול גם על מעשים כמעשיו של עזרא. עסקינן באדם שהחזיק ברשותו נתונים באופן שפגע בפרטיותם של אנשים רבים, באופן ייחודי ונפרד מן הפגיעה שנגרמה לאותם אנשים שכספם נגנב בשל כך. ראוי שהחוק הפלילי יספק הגנה מתאימה מפני פגיעה זו.

בית-המשפט קבע, כי עשויים להיות מקרים של החזקה של “מאגר מידע” לא חוקי שלא “לשימוש אישי”, אלא לצורך מכירת שירותים לצרכנים לכאורה לגיטימיים, שייכנסו לגדר העבירה של “מנהל, מחזיק או משתמש במאגר מידע בניגוד להוראות סעיף 8” {סעיף 31א לחוק הגנת הפרטיות}. כך למשל, נמצא בזמנו, כי קובץ מידע של מרשם האוכלוסין בישראל הגיע לידיים פרטיות שלא כדין, ונעשה בו שימוש למכירת שירותי מידע לצרכנים עסקיים {“שירותי דיוור”}. במקרים כאלה לא מתקיים הסייג הכפול שבהגדרת “מאגר מידע” {“לשימוש אישי שאינו למטרות עסק”}.

כן ציין בית-המשפט, כי החזקה ב”מאגר מידע” מהסוג הנדון בענייננו {פרטי כרטיסי אשראי וחשבונות בנק וכן קודי גישה וסיסמאות לחשבונות אלה}, עשויים לעלות כדי עבירות אחרות, חמורות יותר מהעבירה לפי סעיף 8 לחוק הגנת הפרטיות, כגון פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, או החזקת רכוש גנוב {סעיפים 413-411 לחוק העונשין}.

לאור כל האמור לעיל, ערעור המדינה והן ערעורו של עזרא התקבלו באופן חלקי, כך שנקבע, כי עזרא יורשע בעבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת ויזוכה מעבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו.

8. הפגיעה בפרטיות אל מול חופש העיסוק בשל “מפתוח” אתר אינטרנט על-ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים המפרסם פסקי-דין – העתירה התקבלה (סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בג”צ 5870/14 {חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע”מ נ’ הנהלת בתי-המשפט, תק-על 2015(4), 6212 (2015)} נדונה עתירה נגד החלטת הנהלת בתי-המשפט {המשיבה}, המתנה את הגישה למאגר פסקי-הדין וההחלטות שברשותה בחתימה על “כתב התחייבות” אשר כולל, בין היתר, איסור על מפתוח {אינדוקס} של המידע, באופן שיאפשר את מציאתו על-ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים דוגמת Google ו- Bing.

העותרת היא חברה מסחרית, שעיקר עיסוקה, הוא הפעלת אתרי אינטרנט, המספקים מידע לציבור בתשלום. האתרים הרלבנטיים לענייננו הם “תקדין” ו- “תקדין לייט”, בהם ניתן למצוא פסקי-דין והחלטות אחרות של בתי-המשפט השונים.

שני האתרים מכילים מאגר דומה של פסקי-דין אשר “נשאבים” ממאגר הפסיקה של המשיבה, אך נבדלים זה מזה במודל העסקי שעומד בבסיסם. הגישה לתקדין מותנית בתשלום דמי מנוי בגובה של כ- 2,000 ש”ח לשנה, ואילו תקדין לייט מאפשר רכישת עותק דיגיטלי של פסק-דין בודד תמורת 26 ש”ח למסמך. עוד לפני הרכישה, וללא התחייבות, יכול כל אדם להשתמש בתקדין לייט כדי לאתר פסק-דין מסויים ולקרוא את 2,500 התווים הראשונים המופיעים בו. המודל העסקי השונה הוביל להחלטת העותרת לאפשר את מפתוח תקדין לייט, בניגוד לתקדין.

מפתוח הוא הליך המאפשר את מציאת אתר האינטרנט, או חלקים ממנו, על-ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים {Web Search Engine}. קרי, כאשר נחפש במנוע חיפוש אינטרנטי שם של אדם שהוזכר בפסק-דין, נקבל כתוצאה, הפניה לפסק-הדין בתקדין לייט, ולא נקבל הפניה לתקדין.

יצויין, כי לפי העותרת, 94% מהמבקרים בתקדין לייט מגיעים לאתר דרך מנועי החיפוש האינטרנטיים. אדם ששמו מופיע בפסק-דין שפורסם בתקדין לייט יכול לפנות לעותרת, וזו תסיר את המסמך מהאתר חינם מיידית. עם-זאת, במשך מספר שבועות ימשיך פסק-הדין להופיע כתוצאה בחיפוש במנועי חיפוש אינטרנטיים. העותרת מציעה הסרה מהירה גם ממנועי החיפוש האינטרנטיים בתמורה לתשלום סכום של כ- 50 ש”ח, המיועד, לטענתה, לכיסוי הוצאות פנייתה למנועי החיפוש.

העותרת חתמה לפי דרישת המשיבה, על כתב התחייבות, במסגרתו התחייבה לפרסם רק מסמכים המותרים לפרסום בכפוף לכל דין, וכן שלא להעלות תביעה אזרחית נגד הנהלת בתי-המשפט אם תיתבע על-ידי צד ג’ כתוצאה מפרסום המידע.

ביום 15.01.13 פנתה המשיבה לעותרת והתנתה את המשך הגישה למאגר הפסיקה של הנהלת בתי-המשפט, בחתימה על כתב התחייבות מעודכן. בסעיף 10 לכתב ההתחייבות המעודכן נכתב “ידוע לי, כי מתן גישה למידע המצוי ברשותי באמצעות מנועי חיפוש פתוחים ברשת האינטרנט, כגון מנוע חיפוש ‘google’ ואחרים, עשוי בפני עצמו להוות פגיעה בפרטיות, או להוות פרסום שלא כדין, ועל-כן, אני מתחייב לנקוט בכל האמצעים הדרושים על-מנת למנוע אינדוקס של ההחלטות ופסקי-הדין המועברים אליו במנועי החיפוש הללו”.

בעקבות שליחת המכתב, נערכו שני מפגשים בין בא-כוח העותרת לבין היועצים המשפטיים של הנהלת בתי-המשפט והרשות למידע וטכנולוגיה של משרד המשפטים {ייקרא להלן: “רמו”ט”}, ובסופם התבקשה העותרת להגיש מידע טכני בנוגע לפעילותה.

עוד יש לציין, כי תלויה ועומדת תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד העותרת בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. התביעה הוגשה על-ידי אנשים הטוענים, כי פרטיותם נפגעה כתוצאה מפרסום שמם באתר.

העותרת תקפה את החלטת המשיבה בשלושה רבדים: הסמכות לקבלת ההחלטה, הליך קבלתה, ושיקול-הדעת שניצב בבסיסה.

בית-המשפט הורה על ביטול החלטת המשיבה, כך שהעותרת תוכל להמשיך ולקבל גישה למאגר הפסיקה מבלי להתחייב לחסום את אתרה בפני מנועי החיפוש האינטרנטיים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין ספק, שהמשיבה פעלה ממניעים חיוביים, ומתוך רצון “להגדיל ראש”, נוכח השינויים המשמעותיים שיוצר עידן האינטרנט. עם-זאת, החלטות מסוג זה מצריכות את הכרעת המחוקק להסדרת הנושא כדבעי.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי פסק-דין זה, התייחס לפגיעה בפרטיות הנגרמת לאדם שחיפוש שמו במנוע חיפוש מוביל לפסק-דין בו מוזכר שמו. אין ללמוד ממנו גזירה שוה לפגיעה בפרטיות הנגרמת לאדם שחיפוש שמו במנוע חיפוש מוביל לפסק-דין שנחזה כקשור אליו באופן מטעה.

הפגיעה במקרה השני חמורה במיוחד נוכח אופיה המכוון. על פני הדברים, פגיעה בפרטיות הנגרמת כתוצאת לוואי חמורה פחות מפגיעה שנוצרה בכוונת מכוון ומונעת ממניעי רווח של חברה מסחרית {ראה והשווה בג”צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים, חטיבת זכויות האדם נ’ שר האוצר (2009)}.

9. על-אף שחוק נתוני תקשורת, פוגע בזכות החוקתית לפרטיות, הוא חוקתי – העתירות נדחו
ב- בג”צ 3809/08 {האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ משטרת ישראל, תק-על 2012(2), 3622 (2012)} נדונה חוקתיות חלק מן ההסדרים שנקבעו במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס”ח-2007, שפורסם ברשומות ביום 27.12.07 ונכנס לתוקף ביום 27.06.08 {ייקרא להלן: “חוק נתוני תקשורת”}, המאפשר לרשויות החקירה בישראל לקבל לרשותן נתוני תקשורת של כלל מנויי בזק, כפי הגדרתם בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982 {ייקרא להלן: “חוק התקשורת”}.

טענתן המרכזית של העותרות היתה, כי חוק נתוני תקשורת פוגע בזכות החוקתית לפרטיות. הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכותרתו “פרטיות וצנעת הפרט”

בכל הנוגע להיקף הפגיעה בזכות לפרטיות הנגרמת מן החוק, ערכו העותרות השוואה בין הפגיעה בפרטיות הנגרמת מחוק זה, לבין הפגיעה הנגרמת מחוק האזנת סתר. לשיטתן, עסקינן בפגיעה דומה בהיקפה, המחייבת במקרים המתאימים את השוואת ההסדרים השונים שבחוק האזנת סתר לחוק נשוא העתירות שלפנינו.

המדינה שבה והדגישה, כי לשיטתה השוואה זו אינה במקומה, וכי הפגיעה הנגרמת מחוק נתוני תקשורת אינה שווה לפגיעה הנגרמת בעקבות חוק האזנת סתר. כך הובהר למשל, כי חוק נתוני תקשורת אינו מאפשר האזנה ממש לשיחות או קריאה של המסרים הכתובים המועברים, בעוד שחוק האזנת סתר, מאפשר חשיפה עמוקה בהרבה של פרטיות אדם. לשיטת המדינה, הפגיעה הנגרמת בעקבות חוק נתוני תקשורת קרובה לפגיעה הנגרמת מצווי חיפוש או צווי המצאה מסוגים שונים.

בכל הנוגע להפעלת הסמכות הקבועה הן בסעיף 3 והן בסעיף 4 לחוק נתוני תקשורת, קבע בית-המשפט, כי יש לפרשן כך, שקבלת הנתונים על-פי החוק, תיעשה רק במקרים בהם הדבר נדרש לצורך ממוקד וקונקרטי, כדוגמת חקירה הנסובה על אירוע ממוקד בעניינו של חשוד או קורבן ספציפיים. זאת, להבדיל משימוש בהסדרי החוק למטרות כלליות של גילוי עבריינים ומניעת פשע.

בכל הנוגע להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 4 לחוק נתוני תקשורת, קבע בית-המשפט, כי יש לפרשה כך, שהיתר לקבלת נתוני תקשורת מכוח סמכות זו יעשה במשורה, במקרים קיצוניים, לצורך טיפול בעבירות המחייבות זאת, ורק במקרים בהם מחמת הדחיפות התברר, כי לא ניתן לקבל צו מבית-המשפט בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 3 לחוק נתוני תקשורת.

זאת, כאשר המניעה מפנייה לבית-המשפט נובעת מנסיבות הקשורות בהצלת חיים או נסיבות קשות אחרות, והכל תוך התחשבות במגוון שיקולים ביניהם היות המנוי בעל מקצוע, מידת מעורבותו בעבירה, סוג הנתונים המתבקשים, מידת הדחיפות והחומרה שבעבירה וכיוצא בזה שיקולים.

ככל שהדברים נוגעים לעיתונאים, מצא בית-המשפט, כי ההגבלות על שימוש בצווים כפי שבוטאו בנוהל לעניין סעיף 4 לחוק נתוני תקשורת, מתחייבות על-פי תכלית החוק והאיזונים הנדרשים בהליכי יישומו. בהתאם לכך, כאשר המנוי הוא עיתונאי שאינו החשוד בעבירה או הקורבן, לא תאושר בקשה בהתאם לסעיף 4 לחוק נתוני תקשורת לקבלת נתוני תקשורת מסוג נתוני תעבורה לגביו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי החוק עומד במבחני המידתיות שנקבעו בפסיקה ואין בו כדי לפגוע באופן בלתי חוקתי בזכות לפרטיות. לפיכך, העתירות נדחו.

10. פגיעה בפרטיות – החזקת מאגר נתונים בניגוד לחוק – הנאשם הורשע (סעיפים 7 ו- 8 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”פ 40102-06-10 {מדינת ישראל נ’ ניר בן שבתאי עזרא, תק-של 2012(1), 90740 (2012)} ניתנה הכרעת דין בכתב אישום שעיקר עניינו בנאשם, אשר על-פי הנטען, השיג קובץ נתונים ממחושב, ועשה בו {או ניסה לעשות באמצעותו} שימוש כדי לחדור למחשבים ולחשבונות בנק של אחרים ולמשוך כספים.

האישום הראשון ייחס לנאשם, אשר עסק בתיווך עסקאות המרת מטבע באמצעות האינטרנט, קבלה מאחר, של קובץ מחשב, שהכיל מאגר נתוני אנשים מארצות רבות. הקובץ הכיל את מספר כרטיסי האשראי של אנשים רבים, מספרי חשבונות הבנק שלהם ומספרי קוד וסיסמאות לחשבונות אלה. על-פי הנטען, החזיק הנאשם מאגר מידע זה בניגוד להוראות סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בפגיעה בפרטיותם של אחרים, לאחר שעלה בידי הנאשם לחדור לחשבונות הבנק שלהם. לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 415 (סיפא) + סעיף 25 לחוק העונשין, ועבירה על סעיף 415 לחוק האמור, ועבירה על סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות. מעבירות על חוק המחשבים, זוכה הנאשם.

11. הגנה על מאגרי מידע לפי חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 28601-04-12 {סמייל טלקום בע”מ נ’ טוק טו מי שירותי טלמרקטינג בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.05.15)} נדונה תביעה נגד הנתבעות, טוק טו מי שירותי טלמרקטינג בע”מ והגב’ אילנית אבירם פרטוש {להלן: “הנתבעות”}, בגדרה נטען כי הן גוזלות את סודותיה המסחריים, תוך הפרת הוראותיו של חוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 {להלן: “חוק עוולות מסחריות”}, וכן כי הן מפרות את תנאי הסכם ההתקשרות שנכרת בין הצדדים בשנת 2009 ואת חובות הנאמנות ותום-הלב, והכל במטרה להתעשר שלא כדין על חשבונה של התובעת.

בד-בבד עם כתב התביעה הגישה התובעת גם בקשה לסעדים זמניים, במעמד צד אחד, ולמינוי כונס נכסים.

התובעת טענה כי במסגרת יחסיהן העסקיים היא העבירה לנתבעות רשימות סודיות ומפורטות של לקוחותיה, אשר מהוות חלק ממאגרי מידע רשומים כדין ומצויים בבעלותה הבלעדית {להלן: “המידע הסודי”}.

עוד טענה התובעת כי ביום 19.12.11 הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים ואולם, חלף השבת המידע הסודי לתובעת, כפי שנדרשו, החלו הנתבעות לעשות בו שימוש לקידום האינטרסים הכלכליים שלהן ובכלל זה, פנו למתחרות עסקיות של התובעת והציעו את שירותיהן – שיווק מוצריהן של החברות המתחרות ללקוחותיה של התובעת וניודם – על בסיס המידע הסודי.

התובעת הדגישה, כי השקיעה משאבים רבים לשם אבטחת המידע הסודי וכי חשיבותו ורגישותו של המידע הובהר לנתבעות, בין היתר, במסגרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים, והן התחייבו, באופן מפורש, לשמור על סודיותו במהלך תקופת ההתקשרות ולאחריה.

בנוסף, התובעת טענה כי מאגרי המידע שלה {אשר מכילים את המידע הסודי} רשומים כדין לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

הנתבעות הכחישו שנדרשו להשיב לתובעת איזושהי רשימה הכחישו שימוש או חשיפה בכל דרך של סודות מסחריים אשר שייכים לתובעת. כן הדגישו הנתבעות, כי רשימה אשר רשומה כמאגר על-פי חוק הגנת הפרטיות לא תחשב, בעצם הגדרתה ככזו, כ”סוד מסחרי”.

בית-המשפט קיבל את טענות התביעה ופסק כי אין מקום למתן סעד של צו מניעה אחרי שרשימת לקוחות לא הוגשה; הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובעת כפיצוי ללא הוכחת נזק סך של 60,000 ש”ח; הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט כולל שכר טרחתו של כונס הנכסים הזמני והוצאותיו, אגרת תביעה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד להחזר המלא, וכן, בנוסף שכר-טרחת עורך-דין בסך 9,000 ש”ח, כולל מע”מ.

12. חובת ההנמקה הדרושה לעיון בתיקי בית-המשפט והזכות החוקתית לפרטיות – העתירה נדחתה
ב- בג”צ 5917/97 {האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח’ נ’ שר המשפטים ואח’, תק-על 2009(4), 693 (2009)} נדונה עתירה שעניינה, שאלת חוקתיותה של תקנה 4 לתקנות בתי-המשפט ובתי-הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס”ג-2003, המסדירה את הליכי העיון בתיקי בית-המשפט.

לשיטת העותרים, שני טעמים מרכזיים מצדיקים את ביטולה של תקנה 4 לתקנות העיון, וליתר דיוק, את דרישת ההנמקה הכלולה בה:

הטעם הראשון, עניינו בסמכות להתקנתן של התקנות. בהיבט זה טענו העותרים, כי ההסדר שנקבע בתקנות פוגע בעקרון החוקתי של פומביות הדיון, הקבוע בחוק יסוד: השפיטה, ומכאן שהיא בגדר חקיקת משנה הסותרת חוק יסוד.

על-פי הטענה, רק הסדר הקבוע בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו, בכפוף לתנאיה של פסקת ההגבלה, יכול לפגוע בחוק יסוד. לפיכך, סברו העותרים, כי התקנות, המהוות חקיקת משנה, הותקנו בחוסר סמכות.

הטעם השני, עניינו במהות ההסדרים הקבועים בתקנה, והוא מתמקד בחובת ההנמקה המוטלת על מבקש העיון. לשיטת העותרים, נוכח העובדה, כי זכות העיון היא חלק מהעיקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, אין להטיל על מבקש העיון לנמק את בקשתו שכן דרישה זו עומדת בסתירה לתפיסה חוקתית זו, ופוגעת בה.

להשקפתם, חובת ההנמקה משקפת גישה לפיה אין לציבור זכות לעיין בתיקי בית-המשפט. לפיכך, טענו העותרים, כי יש להכריז על בטלותה של התקנה ולקבוע הסדר חלופי תחת ההסדר הקיים.

בית-המשפט קבע, כי תקנות העיון יבקשו לקבוע הסדר המשמר את מקומו של שיקול-הדעת השיפוטי בקבלת החלטה אודות האיזון הפרטני המתחייב בכל מקרה ומקרה. בכך ביקש מחוקק המשנה להבטיח את מינימום הפגיעה בזכויות מוגנות אחרות, ובראשן הזכות החוקתית לפרטיות, כמתחייב. דרישת ההנמקה, בהיקפה המצומצם כנדרש, אף מסייעת בהתוויית המסגרת החיונית להכרה באפשרות מימוש הזכות העומדת למבקש העיון.

תקנות העיון נשוא העתירה, הותקנו בסמכות ואינן פוגעות בזכות חוקתית ומכל מקום אינן פוגעות בה שלא כדין. תקנות העיון נועדו לעצב מנגנון לבירורן של בקשות לעיון בתיקים, לרבות בקשות של מי שאינו צד להליך.

חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 4 לתקנות, נועדה לייעל את הליך בירורן של בקשות לעיון של מי שאינם צד לתיק, והיא כשלעצמה אינה פוגעת בעקרון פומביות הדיון, שכן מעניקה היא לזכות העיון את מעמדה המתחייב מעקרון הפומביות, תוך הותרת שיקול-הדעת הפרטני בקבלת ההחלטה בידי בית-המשפט הדן בבקשות העיון.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המנגנון הקבוע בתקנה מידתי וסביר, ואין במישור התיאורטי, כי נפל בו פגם אשר מצדיק את ביטולו, ואף לא הוכח, כי במישור המעשי, יש בעצם קיומו כדי לפגוע בעיקרון פומביות הדיון.

במצב דברים זה, ומשלא הוכחה בפני בית-המשפט עילה אשר תצדיק את ביטולן של תקנות העיון, העתירה נדחתה.

13. עתירה מינהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע, שלא לחשוף את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית – הערעור התקבל
ב- עע”מ 9341/05 {התנועה לחופש המידע נ’ רשות החברות הממשלתיות ואח’, תק-על 2009(2), 2008 (2009)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת, לפי חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 {ייקרא להלן: “חוק חופש המידע”}. במוקד הדיון ניצבת השאלה, האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו.

שורשיו של הערעור במאי 2000, בפניית מר רביב דרוקר, שהיה צד להליך בבית-המשפט המחוזי, כמי שעומד בראש המערערת, אל המשיבה 1, רשות החברות הממשלתיות. בפניה, התבקשה רשות החברות למסור למר דרוקר, פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נידון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות.

בעקבות הפניה החליטה רשות החברות למסור למר דרוקר, את מלוא הפרטים שהתבקשו ביחס למועמדים שאכן מונו לתפקיד. באשר למועמדים לכהונת דירקטור או מנכ”ל בחברות ממשלתיות אשר לא מונו לכהונה מסיבה כלשהי {מועמדים שנפסלו או נדחו}, הוחלט, כי יימסרו למר דרוקר החלטות הוועדה בעניינם, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, אך תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ”ל. ביחס למועמדים בעלי זיקה כלשהי לשר, פנתה רשות החברות למועמדים וקיבלה את הסכמתם למסירת המידע, לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע.

המערערת, עמותה הפועלת לקידום ערכי השקיפות והדמוקרטיה שבראישה עומד כאמור מר דרוקר, פנתה אל רשות החברות. בפנייתה ביקשה המערערת למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, את שמותיהם של המועמדים למשרות ולתפקידי דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו לכהונה או לתפקיד על-ידי הוועדה. זאת, בהתייחס לתקופה שמאז חודש מרץ 2001, אז החל מר אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנוסף לשמות המועמדים שנפסלו או נדחו ביקשה המערערת לדעת מהי המשרה לגביה נפסלה מועמדותו של כל מועמד, מיהו השר שהציע את אותו מועמד ואת עילת הפסילה.

הממונה על חופש המידע ברשות החברות, דחה את הבקשה למסירת שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. יחד-עם-זאת מסר למערערת מידע בדבר המועמדים שנפסלו או נדחו: העילות לפסילה או לדחיה וציון המשרד האחראי על ענייני החברה הממשלתית שלגביה הוצגה המועמדות.

המערערת ומר דרוקר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע ברשות החברות. כך החל ההליך שסופו בערעור הנוכחי.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ”ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן, אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

פרטים אלה, הינם בגדר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אותו אדם, ובפרט כאשר שמו ופרטים נוספים אודותיו מתפרסמים בהקשר של פסילת מועמדותו או דחייתה מסיבות שאף הן זוכות לפרסום. בית-המשפט המחוזי הביע ספק האם מסירת מידע זה יכולה להיחשב כמסירת מידע למטרה שלשמה נמסר, שאז תיחשב למסירת מידע שאינה פוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן אינה אסורה. ואולם, נוכח מסקנתו, כי מדובר בכל מקרה בפגיעה בפרטיות, לא ראה להכריע בשאלה זו.

בערעורה על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, הבהירה המערערת, כי מטרת הגשתה של העתירה, היא להפוך את עבודת הוועדה שקופה ולסייע למאבק בנגע המינויים הפוליטיים. המערערת הדגישה, כי המידע המבוקש הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. לטעמה, זכות הציבור לפקח ולבקר את עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית, ומטרתה גם לאתר פסילה בלתי-מוצדקת, על-ידי הוועדה, של מועמדים ראויים.

המערערת הטעימה, כי אין היא מבקשת את הפרטים שמסר המועמד, אלא את טעמי החלטתה של הוועדה. לפיכך, אין מדובר בפרסום “ידיעה” שנמסרה לוועדה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אלא במידע אשר נוצר על-ידי הוועדה ואין מניעה למסרו. לדבריה, פרסום המידע לא יניא מועמדים ראויים מלהציג מועמדות לתפקיד, אך יש בכוחו להניא מועמדים בלתי-ראויים מלהציג את מועמדותם. לטענת המערערת, אין טעם באי-פרסום שמם של המועמדים שנפסלו או שנדחו, כיוון שאלה ייוודעו מרגע שפורסמו שמות המועמדים אשר אושרו על-ידי הוועדה.

המערערת סברה, כי לא ניתן בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים משקל הולם לזכות הציבור לדעת, לפקח ולסייע בהליך בחינת המועמדים. לדידה, האינטרס הציבורי המובהק בביקורת על מינויים בחברות ממשלתיות ובשקיפות עבודת הוועדה, מצדיקים את מסירת מלוא המידע אף בהתקיימה של פגיעה בפרטיות. עוד טענה היא, כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את הפגיעה בפרטיות המועמדים שנפסלו והדגישה, כי לא די בפגיעה תיאורטית.

בית-המשפט קבע, כי העניין הציבורי שבפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, לצד עילת הפסילה, פרטי המשרה לגביה הוצגה המועמדות ופרטי החברה הממשלתית בה מדובר, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה.

משכך, בית-המשפט קיבל את הערעור והורה, כי מעתה ואילך יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצויין גם המשרה אליה היה מועמד, העילה שבעטייה נפסלה מועמדותו, החברה הממשלתית הרלוונטית והמשרד הממשלתי הממונה על ענייניה של אותה חברה ממשלתית.

כמו-כן בית-המשפט הבהיר, כי הוראה זו תחול, אך ורק ביחס למועמדים אשר הציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק-דין זה. כמובן ככל שהמשיבות תסבורנה, כי במקרה מסויים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע, כי לא ניתן למסור המידע באותו מקרה מסויים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט.

14. יש ליידע אדם לקבלת מידע כל עוד המידע עליו נאסף ומוחזק במאגר (סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”צ (יר’) 49951-02-12 {ניר לוי נ’ בי.די.איי. – קופאס בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.16)} נדונה בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, בקשה לפי סעיפםים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס”ו-2006.

המבקשים טענו שהמשיבה 3 {להלן: “אי.אר.אן.”} מעבירה ממצאי דו”ח האשראי לבתי העסק, מבלי שאלה זכאים להיחשף למידע זה, תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} והוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965.

באשר למשיבות 5-4 המבקשים טענו, כי בתי עסק כדוגמתן עשו שימוש בשירותים שאי.אר.אן. סיפקה ובדרך זו עברו אף הם על חוק שירות נתוני אשראי ותקנותיו, על חוק הגנת הפרטיות, הוראות מפקודת השטרות ועוד.

אי.אר.אן. הגישה תגובה לבקשת האישור, בה טענה כי היא אינה מפעילה שירות נתוני אשראי כהגדרתו בחוק שירות נתוני אשראי, ומשכך הוראות החוק אינן חלות עליה בהקשר זה.

כך גם נקבע, לפי טענתה, על-ידי רשם שירותי נתוני האשראי אשר בדק את הנושא ואישר כי פעילותה של אי.אר.אן. אינה עולה כדי שירות נתוני אשראי.

עוד טענה, כי שיק אינו הילך חוקי בישראל ולפיכך אין ללקוחות זכות קנויה לשלם באמצעות שיק, ואין חובה על בעל עסק לקבל מלקוח תשלום באמצעות שיק.
התקיים דיון מקדמי בבקשת האישור, במסגרתו הוצע למבקשים לשקול הסתלקות מן הבקשה בכל המתייחס לבי.די.איי, וכן למקד ולצמצם את עילות התביעה ביחס ליתר המשיבות. המבקשים אכן הגישו בקשה להסתלקות בעניינן של בי.די.איי וניתן פסק-דין המאשר את הסתלקותם ללא צו להוצאות.

בהמשך התקיים דיון מקדמי נוסף, במסגרתו הסכימו המבקשים לצמצם עוד את טענותיהם. כן הסכימו הצדדים, בהמלצת בית-המשפט, לפנות להליך גישור.

בהליך הגישור הגיעו הצדדים להסדר פשרה בו נקבע לעניין חוק הגנת הפרטיות כי את פתקיות יידוע מושכי השיקים יש לתת למושכי השיקים, בין אם אי.אר.אן. התחייבה לפרוע את המחאותיהם ובין אם לאו, וכל עוד המידע אודותיהם נאסף ומוחזק במאגר של אי.אר.אן, זאת מכוחו של ס’ 11 לחוק הגנת הפרטיות.

15. מבקש מידע חייב להודיע למוסר המידע את המטרה שלשמה מבוקש המידע ולמי יימסר המידע (סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (יר’) 8006/02 {טלקום זהב 2001 נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.10.07)} המשיב טען כי יש להבליט את הצורך בהסכמתו של הלקוח להעברת מידע מחברת הכבלים למבקשת, תוך הדגשת האפשרות להתנגד להעברת מידע כאמור.

המבקשת הסבירה, כי שירותיה מסופקים באמצעות תשתית הכבלים המשרתת את חברת הכבלים. תשתית זו מורכבת מרשת הכבלים הפרוסה בשטחים הציבוריים וכן מתיול פנימי המותקן בביתו של המנוי.

המידע בדבר קיומה של תשתית הכבלים, מספר השלוחות ומיקומן דרוש למבקשת בעת שהיא נערכת להתקנת התשתית להספקת שירות הגישה לספק אינטרנט מהיר.

המבקשת טענה כי המידע הנזכר בסעיף 15(4) להסכם אינו עונה להגדרת “מידע” בפרק ב’ לחוק הגנת הפרטיות, מפני שאין מדובר ב”נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו”, ולכן העברתו לא תפגע בפרטיות המנוי.

המבקשת הוסיפה על האמור כי בנסיבות בהן המידע אודות תשתית הכבלים בבית הלקוח אינו מועבר לצד שלישי כלשהו והוא משמש רק לצורך אספקת השירות, אין בכך משום קיפוח לקוחות.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 15 להסכם ההתקשרות של הוט טלקום, אשר על-פיו היא מספקת שירותי גישה אל ספקי אינטרנט מהיר בכבלים למנוייה {להלן: “ההסכם”} קובע הוראות לשמירה על סודיות והגנת פרטיותו של הלקוח.

בסעיף-קטן 4 הסכים הלקוח, כי מידע הנמצא במאגרי המידע של בעלת הרישיון לשידורי כבלים המספקת לו את שירותיה {להלן: “חברת הכבלים”} – שהיא חברה קשורה למבקשת – יועבר למבקשת, על-מנת שתוכל לעשות בו שימוש לצורך מתן שירותי גישה לספקי אינטרנט מהיר, וזאת בכפוף להוראות כל דין.

המשיב סבר, כי הוראה זו עלולה לקפח לקוחות, שלא יהיו מודעים לכך שהחתימה על ההסכם מאפשרת לצד ג’ – חברת הכבלים – להעביר אודותיהם מידע, שאינו קשור במישרין לשירות נשוא ההסכם, למבקשת.

המשיב הפנה לסעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} הקובע, כי מבקש מידע חייב להודיע למוסר המידע את המטרה שלשמה מבוקש המידע ולמי יימסר המידע.

בית-המשפט קבע כי מאחר שלא נטען כי בעת מסירת פרטי הלקוח לחברת כבלים הודע ללקוח כי ניתן יהיה להשתמש במידע שמסר גם למטרה אחרת – מתן שירותי גישה לספקי אינטרנט מהיר בכבלים – הרי שהעברת המידע שנמסר למטרת שידורי כבלים לידי המבקשת עמדה בניגוד להוראת סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט מצא כי ההגדרה בסעיף 15.3 להסכם נוקטת בלשון של ריבוי ואין המדובר ברשימה סגורה של נתונים. מכאן, שנתונים אודות פרטי חשבון הבנק של הלקוח או אודות פעילות כלשהי המבוצעת באמצעות רשת הכבלים יכולים אף הם להיחשב כ”מידע” לצורך סעיף 15.4 להסכם.

מידע מסוג זה יכול להיתפס על-ידי ההגדרה שבחוק הגנת הפרטיות, בין בשל נגיעתו למצבו הכלכלי של הלקוח ובין בשל כך שהוא עלול לפגוע ב”צנעת אישותו” או לרמז אודות דעותיו ואמונתו.

לפיכך, מסירת מידע כגון דא מחברת הכבלים למבקשת תעמוד בניגוד להוראת סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות ותוביל לקיפוח לקוחות.

אשר-על-כן, מצא בית-המשפט כי נדרשת הבהרה כי המידע הנזכר בסעיף 15.4 הוא רק מידע הנחוץ למבקשת לשם חיבור הלקוח לשירות. לפיכך, לשם הסרת הקיפוח, תשונה הסיפא של סעיף 15.4 ובמקומה ירשם: “המנוי מסכים כי מידע שנמצא במאגרי המידע של בעל רישיון כללי לשידורי כבלים המספק לו את שירותיו, אודות שמו, מס’ ת.ז./מס’ תאגיד, כתובת, מס’ מנוי, סטטוס חיבור, פרטים בעניין סוג ציוד הקצה, הציוד הביתי וכמותו, יועבר לחברה על-מנת שתוכל לעשות בו שימוש לצורך מתן השירותים לפי הסכם זה וזאת בכפוף להוראות הדין”.

בית-המשפט הורה כי השינויים בנוסח החוזה יוחלו גם על חוזים שנכרתו לפני מועד מתן פסק-דין זה ואשר טרם בוצעו במלואם. מובן כי שינויים כאמור לא יחולו על מה שבוצע לפי החוזה לפני יום מתן פסק-הדין.

בית-המשפט העיר כי אף שהצדדים לא התייחסו מפורשות לאפשרות זו, מנוסחו של סעיף 5.3 לחוזה האחיד שצורף לבקשה המקורית, ובו נקבע כי ידוע למנוי כי משרד התקשורת ובית-הדין לחוזים אחידים מוסמכים להורות לחברה המבקשת לערוך תיקון בהסכם זה, והוא נותן הסכמתו לכך ששינוי כאמור יחייב אותו כאילו היה חלק מההסכם, החל ממועד כניסתו לתוקף של התיקון. המבקשת צפתה ונערכה לאפשרות כזו

בית-המשפט קבע כי נוכח מאמציהם הכנים של הצדדים להגיע לכלל פשרה ביחס למרבית העניינים שהיו שנויים במחלוקת, אין צו להוצאות.

16. חוק הגנת הפרטיות כלל אינו דורש קבלת הסכמתו של הלקוח לעשיית שימוש במידע. כל שנדרש הוא להודיע ללקוח על כך שאין חלה עליו חובה חוקית למסור את המידע ועל המטרה לשמה נועדה קבלת המידע (סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”ש (יר’) 7167/99 {די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע”מ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.01)} היועץ המשפטי לממשלה {להלן: “המשיב”} טען כי יש להעביר את חלק ג’ של הטופס לעמוד נפרד.

המשיב טען כי הלקוח אשר נדרש למלא טופס זה, שהוא בן מספר עמודים, עשוי למלא את הפרטים שבחלק ג’ בלא שישים-לבו לכך שבידו הבחירה שלא למסור פרטים אלו.

עוד טען המשיב, כי סעיף זה נוגד את הוראת סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} הקובע כי פנייה לאדם לקבלת מידע לשם החזקתו או שימוש בו במאגר מידע תלווה בהודעה שתציין את המטרה אשר לשמה מבוקש המידע.

היועץ המשפטי לממשלה טען כי הוראה זו אינה מקוימת במקרה זה, שכן המידע המבוקש אינו דרוש לצורך השירות הבסיסי, אלא למטרות נוספות אשר הלקוח אינו מודע להם.

המבקשת טענה כי הוראות חלקים אלה שבטופס הנן ברורות ומפורשות, החלקים מובחנים זה מזה והלקוח יכול להתייחס לכל חלק בנפרד.

המבקשת סברה כי בקשת ההצטרפות תוכננה על ידה באופן שיימנע מילוי “עיוור” של פרטיה על-ידי הלקוח.

עוד הוסיפה המבקשת על האמור כי הכללת חלקים אלה העוסקים במסירת מידע נוסף בעמוד נפרד, תסרבל את בקשת ההצטרפות ללא הצדקה.

בית-המשפט ציין שסעיף 11 להוראת חוק הגנת הפרטיות אינו מתנה את הפניה לקבלת המידע בכך שהמטרה שלשמה מבוקש מידע זה קשורה לשירות הבסיסי אותו מספק הספק.

כל שקובע הסעיף הוא שעל המבקש מידע לציין את המטרה לשמה מבוקש מידע, אך הוא אינו קובע מגבלות כלשהן על אופיין של מטרות אלה.

סעיף זה אף אינו מתנה את השימוש במידע בהסכמתו של הלקוח. כל שנדרש בהקשר זה בחוק הוא להודיע ללקוח על כך שאין חלה עליו חובה חוקית למסור את המידע ועל המטרה לשמה נועדה קבלת המידע.

בית-המשפט מצא שהנחת המחוקק היתה, שלקוח אשר אינו מסכים לעשיית שימוש במידע לצורך מטרה זו, ממילא יסרב להמציא את המידע, ועל-כן אין נדרשת בנסיבות אלה הסכמה מיוחדת לעשיית שימוש במידע.

בית-המשפט מצא כי באשר לדרישת מתן ההודעה על היעדר חובה חוקית למסירת המידע, בטופס הנדון צויין כי מסירת המידע הנה בגדר רשות בלבד.

בכך עונה הטופס, לכאורה, על דרישת סעיף 11(1) לחוק הגנת הפרטיות.

הטענה השניה של היועץ המשפטי לממשלה בקשר לחלק זה של הטופס, היא כי ברירת המחדל בכל הקשור לשימוש במידע הנמסר על-ידי הלקוח צריך שתהא אי-עשיית שימוש במידע זה, אלא אם הלקוח התיר זאת במפורש.

על-פי נוסח הטופס, לעומת זה, זכותה של המבקשת לעשות במידע שימוש אינה נגזרת ממתן הסכמת הלקוח אלא מאי הבעת התנגדות מצד הלקוח לעשיית שימוש במידע. לאור כך, סבר היועץ המשפטי לממשלה, שיש לשנות חלק זה שבטופס באופן שהלקוח יתבקש לתת הסכמתו לשימוש במידע.

בית-המשפט סבר כי אין לקבל בעניין זה את גישת היועץ המשפטי לממשלה.

הטעם לכך הוא שחוק הגנת הפרטיות כלל אינו דורש קבלת הסכמתו של הלקוח לעשיית שימוש במידע.

כל שנדרש על-פי חוק זה בהקשר שלפנינו הוא מתן הודעה ללקוח כי הוא רשאי שלא למסור את המידע ומהי המטרה לשמה מבוקש המידע.

אשר-על-כן, עצם הפניה ללקוח להודיע אם הוא מתנגד לעשיית השימוש במידע לצרכים האמורים אינה מתחייבת מחוק הגנת הפרטיות, וממילא אין מתחייב לנסח את הפניה באופן פוזיטיבי דווקא, כפי שמבקש היועץ המשפטי לממשלה.

17. הן חוק חופש המידע והן חוק הפרטיות מסייגים זכותו של אדם לקבל מידע או לעיין בו בהגבלות שונות (סעיפים 13 ו- 13א לחוק הגנת הפרטיות)
ב- עת”מ (ת”א) 2087-08 {התנועה לחופש המידע נ’ צבא הגנה לישראל – חטיבת דובר צה”ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.09)} העותרים תיארו את חשיבותו של חופש המידע ושל עקרון גילוי המידע לקידומם של ערכים חברתיים חשובים.

העותרים טענו כי חובתם של המשיבים לגלות את המידע המבוקש מעוגנת בחוק חופש המידע ובחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}, ונימוקיהם של המשיבים לסירובם להעביר את המידע המבוקש אינם מבוססים על הדין.

המשיבים טענו כי הן חוק חופש המידע הן חוק הפרטיות מסייגים זכותו של אדם לקבל מידע או לעיין בו בהגבלות שונות וכי יש למנוע את העברת המידע המבוקש לעותרים.

בית-המשפט קיבל את העתירה וקבע כי החשש שהביעו המשיבים מעלייה ניכרת במספר הערעורים שיוגשו סותר את הטענה כי לציבור אין כל עניין במידע המבוקש, ואף אינו עולה בקנה אחד עם ההנחה המונחת בבסיס חוק הגנת הפרטיות הקובע כי לכל אדם הזכות לעיין במידע המוחזק על-ידי הרשות אודותיו.

ההנחה כי מדובר במידע ניהולי פנימי בלבד, סתרה גם את הוראות המטכ”ל.

בית-המשפט מצא כי המידע אותו ביקשו העותרים חוסה תחת שני הסדרים נורמטיביים- האחד הינו הזכות הכללית לחופש המידע, כפי שהיא מעוגנת בחוק חופש המידע ושמכוחה זכאי אדם לקבל מידע ציבורי מידי רשות ציבורית מבלי צורך להראות כל עניין אישי שיש לו בו {סעיף 1 לחוק חופש המידע}, והשני הינו חוק הגנת הפרטיות, אשר מעגן בתוכו את זכותו של הפרט לעיין במידע המוחזק עליו במאגר מידע (סעיף 13(א) לחוק הגנת הפרטיות}.

בכל אחד מההסדרים הנורמטיביים המפורטים לעיל אין כדי ליצור זכות לקבלת מידע שהיא אבסולוטית וחסרת סייגים.

הן חוק חופש המידע הן חוק הפרטיות מסייגים זכותו של אדם לקבל מידע או לעיין בו בהגבלות שונות.

לקיומן של הגבלות אלו טען בא-כוח המשיבים, ומכוחן ביקש למנוע את העברת המידע המבוקש לעותרים.

עוד גרס בית-המשפט, כי החשש שהביע בא-כוח המשיבים מעלייה ניכרת במספר הערעורים שיוגשו סותר את הטענה כי לציבור אין כל עניין במידע המבוקש, ואף אינו עולה בקנה אחד עם ההנחה המונחת בבסיסו של חוק הגנת הפרטיות הקובע כי לכל אדם הזכות לעיין במידע המוחזק על-ידי הרשות אודותיו.

יתרה-מכן, ההנחה כי מדובר במידע ניהולי פנימי בלבד סותרת גם את הוראות המטכ”ל של הצבא עצמו.

בפקודת המטכ”ל העוסקת בנושא “הגנת הפרטיות ויישומה במאגר המידע הצה”לי” {פקודה מספר 30.0413 מיום 02.07.96} נקבע כי לכל אדם זכות לעיין במידע האיש הצה”לי לגביו ולבקש תיקונו.

בית-המשפט מצא כי אין לפרש את סעיף 44א’ לחוק שירות בטחון (נוסח משולב), תשמ”ו-1986, כהוראת חוק האוסרת על מסירת המידע המבוקש.

בעתירה זו, מתגבשת זכותם של העותרים לקבל את המידע המבוקש גם מכוחו של חוק הגנת הפרטיות שעניינו בזכותו של אדם לעיין בעצמו במידע המוחזק עליו במאגר מידע {סעיף 13(א) לחוק הגנת הפרטיות}.

בית-המשפט קבע כי הסייג הקבוע בסעיף 13(ג1)לחוק הגנת הפרטיות ולפיו אין בהוראות סעיף זה כדי לחייב למסור מידע בניגוד לחיסיון שנקבע לפי כל דין אינו חל בעניין הנדון משתי סיבות:

בראש ובראשונה, משום שהדין עליו התבסס בא-כוח המשיבים אינו אוסר את העברת המידע, ושנית בשל הסיפא של הסעיף המגביל את הסייג למסירת המידע על-פי דין אם המבקש הוא מי שהחיסיון נועד לטובתו.

אשר-על-כן, הגיע בית-המשפט למסקנה כי המשיבים לא הצליחו להצביע על טעמים של ממש שיש בהם כדי לגבור על זכותם לקבל את המידע המבוקש הן מכוחו של חוק חופש המידע, והן מכוח חוק הגנת הפרטיות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט לא מצא בטענותיהם של המשיבים כל טעם של ממש למנוע את העברת המידע המבוקש, כלומר, את ציון הקב”א ואת ציון הדפ”ר שנקבע לעותרים, לעיונם ולידיעתם.

רצונם של המשיבים לשמור את נתוניהם הצבאיים האישיים של העותרים חסויים בפניהם אינו הולם את העקרונות המותווים בחוק חופש המידע ובחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט הבהיר כי מאחר שלא מצא כי מסירת המידע עשויה לפגוע בביטחון המדינה, לשבש את תפקודו של צה”ל או כי היא אסורה מכוח הדין, יש לקבל את העתירה.

18. העתקת חומרי חקירה ותמונות עירום ללא רשות – שימוש במידע אישי שלא כדין – הערעור נדחה (סעיפים 2, 5 ו- 16 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”פ 4496/14 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 5040 (2015)} נדון ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו הושתו על המערער עונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

על-פי עובדות האישום הראשון, בתקופה הרלוונטית שימש המערער כחוקר במשטרת ישראל. המערער בדק האם ישנם מכשירי עיקוב על גופה של המתלוננת. זאת, באמצעות העברת מד המתח החשמלי לאורך גופה, מעל לבגדיה, בלא מגע פיזי בין השניים. משבדיקה זו לא העלתה מטבעה דבר, “בדק” המערער את המתלוננת על-ידי מישוש איבר מינה ואזור פי-הטבעת שלה.

המערער מסר למתלוננת, כי לא מצא דבר באזור איבר מינה, פשט את בגדיו התחתונים וחיכך את איבר מינו באיבר מינה בעת שהיא ערומה בפלג גופה התחתון. בנוסף, בשלב מסויים צילם המערער את איבר מינה של המתלוננת. לאחר שבא המערער אל סיפוקו, יצא מן החדר ואמר למתלוננת שלא תתקשר יותר לתחנת המשטרה מאחר ש”בדיקותיו” לא העלו דבר.

על-פי עובדות האישום השני, הגיעה מתלוננת 2 לתחנה, הלינה, כי אדם שעמו היתה בקשר, פרסם את תמונותיה בעירום באמצעות אתר הפייסבוק ומסרה לידי המשטרה דיסק ובו תמונות העירום. המערער, שלא היה מעורב בטיפול בתלונה זו במסגרת תפקידו, נטל את הדיסק שלא כדין בתאריך שאינו ידוע למשיבה והעתיקו לכונן חיצוני פרטי השייך לו.

על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא המערער שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויים בתיקי חקירה מסיבות שונות. המערער העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מהנשים האלה באמצעות אתרי אינטרנט שונים.

בגין מעשים אלו, הורשע המערער על-פי הודאתו בין היתר בעבירות פגיעה בפרטיות, על-פי סעיפים 2(5), 2(9) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות והפרת חובת סודיות, על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע, כי לא ראוי להשית על המערער עונש נמוך מזה הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה של מעשה מגונה.

המערער, באמצעות בא-כוחו, עורך-הדין נדב גדליהו, מיקד את טענותיו לפני בית-המשפט על משך תקופת המאסר שנגזרה על המערער וגובה הפיצוי למתלוננת.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי בית-המשפט המחוזי לא החמיר עם המערער יתר על המידה. ההיפך הוא הנכון.

19. מרמה, הפרת אמונים וגילוי מידע סודי על-ידי עובד המשטרה – הנאשם הורשע (סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 284 לחוק העונשין)
ב- ת”פ (ב”ש) 19703-10-11 {מדינת ישראל – המחלקה לחקירות שוטרים נ’ פרוספר טויזר ואח’, תק-של 2012(3), 15819 (2012)} הנאשם 1, הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום המייחס לו תשעה אישומים.

הנאשם בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שירת כחוקר בכיר בתחנת משטרת דימונה ובמסגרת זו טיפל בתיקי חקירה רבים.

בין היתר, יוחסו לנאשם שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ועבירה של גילוי מידע סודי, עבירות לפי סעיפים 284 לחוק העונשין ו- 16 לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע, כי בהתנהלותו הנאשם מעל באמון הציבור, בחבריו ובמפקדיו לשירות ומעל בארגון המשטרה ובערכיה. הנאשם במעשיו לא רק מעל באמון, כי אם גם פגע בשמם הטוב של השוטרים, המשטרה והמדינה.

לפיכך, בית-המשפט גזר על הנאשם 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ו- 6 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לפרק ט׳ לחוק העונשין.

20. רשימת חברי הסתדרות המורים הנמצאים במאגר – העברתם
ב- רע”א 3351/16 {יוסי וסרמן מזכ”ל הסתדרות המורים נ’ גילה קליין, תק-על 2016(3), 2910 (2016)} נדונה בקשה זו בהחלטות שניתנו בבית-הדין של הסתדרות המורים בישראל {להלן: “בית-הדין והסתדרות המורים” או “ההסתדרות” בהתאמה}, ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, מכוחן נדרשת הסתדרות המורים להעביר למשיבה 1 {להלן: “המשיבה”}, העומדת בראש סיעת נח”ל {המשיבה 2}, את רשימת שמות חברי הסתדרות המורים ופרטי ההתקשרות עימם {מספר טלפון, כתובת מגורים וכתובת דוא”ל} המצויים במאגר המידע הרשום של ההסתדרות {להלן: “המידע המבוקש”}. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

“בשולי הדברים אציין כי בהתאם לסעיף 7(2) לחוק הגנת הפרטיות “אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו” ועל-כן אינו מהווה “מאגר מידע”, ואינו כפוף לחובות הקבועות בחוק זה. אין בכך אמנם כדי להשליך במישרין על ענייננו, שכן המידע המבוקש הינו חלק ממאגר מידע קיים, אך יש בהוראה זו כדי ללמד על עמדת המחוקק באשר למידת רגישותו של המידע בו עסקינן, באספקלריה של פגיעה בפרטיות (לקשיים נוספים העשויים לנבוע מהעברה ומשימוש בפרטי התקשרות נתן המחוקק דעתו במסגרת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס’ 40), התשס”ח-2008) .

8. בצד הטענות באשר לעצם חשיפתן של המשיבות למידע המבוקש (שהמענה להן צויין בפסקה שלעיל), טענו המבקשים גם כנגד סוג השימוש שבכוונת המשיבות לעשות במידע. בהתאם לסעיף 8(ב) חל איסור על שימוש במידע שבמאגר שלא “למטרה שלשמה הוקם המאגר”. הוראה זו מתכתבת עם סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי אחת מצורותיה של פגיעה בפרטיות היא “שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה”. כפי שצויין לעיל, המשיבות הצהירו כי בכוונתן להשתמש במידע המבוקש לצורך שליחת דפי מידע על פעילויות שונות מטעם הסיעה ולצורך בדיקה אם הפונים אליהן חברים בהסתדרות. שימוש זה עולה בקנה אחד עם מטרות המאגר הרשומות בפנקס מאגרי המידע, כדלקמן: “מאגר מאורגן ועדכני של חברים בהסתדרות, המשמש לבדיקת חברות, לבדיקת זכאות לטיפול, להסדרת תשלום דמי חבר, ולרבות משלוח דפי מידע, עיתונות וכיוצא בזה”. על-כן יש לדחות גם טענה זו של המבקשים.

9. המבקשים הביעו גם את חששם כי העברת המידע תוביל להצפת חברי ההסתדרות בהודעות טקסט ודואר אלקטרוני באופן שישבש את אורחות חייהם ויהווה עבורם מטרד. חזקה על המשיבות כי תשתמשנה בפרטי ההתקשרות באופן מושכל, אך מכל מקום השימוש שייעשה כפוף ממילא להוראות סעיף 17ו(א) לחוק הגנת הפרטיות. סעיף זה מורה, בין היתר, כי כל פניה בדיוור ישיר תכיל באופן ברור ובולט הודעה על זכותו של מקבל הפניה להימחק מן המאגר והמען שאליו יש לפנות לצורך כך. בנסיבות המקרה, נכון יהיה כי בדיוור הישיר מטעם המשיבות תעמוד בפני חבר ההסתדרות המקבל את הפניה האפשרות להודיע כי אינו מעוניין להימנות על רשימת התפוצה של המשיבות, מבלי להימחק מן המאגר.
לא למותר לציין בהקשר זה כי המבקשים דחו את הצעת בית-הדין לפיה הם אלה שיפיצו לחברים את דפי המידע שברצון המשיבות להפיץ. המבקשים העלו הצעה נגדית לפיה תתמנה ועדה בראשות שופט בדימוס “אשר תגבש כללים ברורים ושוויוניים לשימוש במאגר על-ידי כל הסיעות הנמנות על הסתדרות המורים” אותם תאמץ ההסתדרות (פסקה 26 לתשובתם לתגובת המשיבות). בהחלטתי זו אין כמובן כדי למנוע בעד המבקשים מלעשות כן.”

21. הסכם פשרה – ייצוגית – רשימת נבדקים במבדקי התאמה
ב- ת”צ (ת”א) 52961-03-12 {אלון אלשלום נ’ אדם – מילא בע”מ, תק-מח 2016(2), 21330 (2016)} נקבע:

“הצדדים הגישו בקשה משותפת לאישור הסדר פשרה מתוקן, בעקבות הערות היועץ המשפטי לממשלה והנחיות בית-המשפט, בגדרה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: “התובענה” ו”בקשת האישור”) לפי סעיפים 18 ו- 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו- 2006 (להלן: “חוק תובענות ייצוגיות”).
במרכז הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ניצבו טענות הקשורות לאופן טיפולה של המשיבה במידע הנאסף על ידה בעניינם של מי שעוברים אצלה מבדקי התאמה לעבודה- מידע הנשמר על ידה במאגר מידע.

רקע וההליכים המשפטיים
1. ביום 29.03.12 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה כייצוגית ותובענה ייצוגית כנגד המשיבה. הבקשה והתביעה התמקדו באופן טיפולה של המשיבה במידע הנאסף על ידה בנוגע למי שעוברים אצלה מבדקי התאמה לעבודה, ואופן שמירתו על ידה במאגרי מידע, כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: “חוק הגנת הפרטיות”).

2. בבקשת האישור נטענו שתי טענות מרכזיות: טענת שמירת המידע והשימוש המשני שנעשה בו שלא כדין, וטענת מניעת העיון על-ידי הנבדקים עצמם. המבקש טען כי המשיבה נוהגת “למכור” למעסיקים פוטנציאליים את המידע השמור אצלה במאגרי מידע, או לעשות במידע האמור שימוש מסחרי אחר, וזאת מבלי לבקש ומבלי לקבל הסכמה מדעת של הנבדק, כנדרש בדין. כן טען המבקש, כי המשיבה מונעת מנבדקים לעיין במידע השמור בעניינם במאגרי המידע, אלא בכפוף לקיומה של “שיחת משוב” עם פסיכולוג מטעמה, הכרוכה בתשלום, ואף פוגעת באופנים נוספים בזכויות המוקנות לנבדקים במידע זה, למשל הזכות למחיקה ו/או לתיקון של המידע מכוח חוק הגנת הפרטיות.

3. המבקש כלל בתובענה דרישה לסעדים משני תחומים עיקריים: דרישה לסעד כספי, בגין הפגיעה באוטונומיה של הנבדקים ו/או בזכויותיהם המשפטיות האחרות. כן נדרשה השבה של הסכומים שנגבו עבור שיחות המשוב. כמו-כן, עתר המבקש לקבלת סעדים אופרטיביים, שעניינם הסדרת פעילותה של המשיבה לעתיד לבוא והתאמתה להוראות חוק הגנת הפרטיות בנוגע למאגרי מידע.

4. טענותיו של המבקש בבקשת האישור נסמכו בחלקן על האמור בהנחיית רשם מאגרי המידע מס’ 2/2012 (להלן: “הנחיית הרשם”), אשר התייחסה לאופן יישומן של הוראות חוק הגנת הפרטיות בנוגע למאגרי מידע, בהקשרם של מכונים למיון והשמה של כוח אדם, דוגמת המשיבה.

הנחיית הרשם
5. ההנחיה קובעת כך:

“3.1.1. אין למכון המיון זכויות שימוש או עיבוד נוספות במידע על מועמד המופנה בידי מעביד למבדקים במכון, אלא לצרכיו ועל-פי הגדרותיו של המעביד שהוא בעל המאגר (בכפוף להוראות החוק והסכמת המועמד).
3.1.2. אם מכון המיון מחזיק במידע בעבור מספר בעלי מאגר- מעבידים שונים, עליו לוודא שאפשרות הגישה לכל מאגר תהיה נתונה רק למעביד הרלבנטי…
3.1.3. אין להשתמש במידע אודות המועמד לעבודה למטרות נוספות, ובכלל זה מסירה למעסיק פוטנציאלי אחר, אלא אם המועמד נתן הסכמה מודעת ונפרדת לכל שימוש ושימוש במידע…
3.1.4. הסכמתו של מועמד לעבודה היא הכרחית אך אינה מספיקה: מבחינת דיני הפרטיות היא יכולה להכשיר שימוש במידע אודותיו רק אם השימוש עומד גם במבחן התכלית הראויה ובמבחני המידתיות.
3.1.5. חובה לאפשר למועמד, ללא תשלום נוסף מעבר למותר בתקנות (2 אגורות), עיון בחוות-הדעת המילולית כפי שנמסרה למעסיק כולל תוצאות מבדקי ההתאמה ככל שנכללו בה, בסייגים ובתנאים המפורטים בסעיף 2.7 לעיל.
3.1.6. חובה למחוק את המידע על המועמד, או להפוך אותו לאנונימי לחלוטין, מיד כשהמידע אינו נחוץ עוד למימוש המטרה לה הסכים המועמד ולמטרות הלגיטימיות הנובעות ממנה במישרין, כמפורט בסעיף 2.8 לעיל.”

תגובת המשיבה לבקשת האישור
6. המשיבה הגישה תגובה לבקשת האישור, בגדרה טענה כי בניגוד לטענת המבקש, היא אינה עושה שימוש מסחרי משני במידע השמור אצלה לגבי נבדקים, אלא לאחר קבלת הסכמה ספציפית מאת הנבדק, ובשום מקרה אין המשיבה מבצעת העברה של מידע בעניינו של מי מהנבדקים לגורם שלישי כלשהוא, אלא לאחר אישורו.
באשר לטענת מניעת העיון, המשיבה הבהירה, כי היא חולקת על עמדתו של רשם מאגרי המידע, וטענה כי הדין אינו מחייב אותה להתנהל כאמור בהנחייה. עוד טענה המשיבה, כי פעלה כדין, תוך קבלת הסכמה כדין מאת הנבדקים, וכי ההסדר שנקבע בהנחיית הרשם עלול לפגוע בכל הגורמים שיש להם נגיעה להליכי המיון. בין השאר טענה המשיבה, כי ההנחיה מחייבת אותה לחשוף את חוות-הדעת המלאות, ללא כל סינון ובקרה – דבר העלול לפגוע בסודות מסחריים שלה. מכל מקום טענה המשיבה, כי אין בהנחיית הרשם כדי להקנות למי מהנבדקים זכאות לסעד כספי כלשהו, אלא לכל היותר להקנות לו זכאות לעיון במידע השמור בעניינו במאגרי המידע.
המבקש חלק בתשובתו על טענות המשיבה.

העתירה המנהלית נגד רשם מאגרי המידע
7. כחודש לאחר הגשת בקשת האישור, הגישה המשיבה, יחד עם מכוני מיון נוספים, עתירה מינהלית נגד רשם מאגרי המידע, אשר נדונה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת”מ 4749-04-12). בעתירה התבקש בית-המשפט להורות על בטלותה של הנחיית הרשם ולחלופין, להורות על בטלותן היחסית של הוראות ההנחיה העוסקות באופן היישום של זכות העיון, במובן זה שזכות העיון תינתן רק ביחס ל”מידע” כהגדרתו בחוק, אך לא ביחס להערכות והתרשמויות הכלולות בחוות-הדעת.

8. ביום 21.02.13 הושג הסדר פשרה בעתירה המנהלית, במסגרתו פורסמה הבהרה להנחיית הרשם, אשר הגבילה את היקף המידע אותו מכוני המיון מחוייבים להעמיד לעיונם של נבדקים וביטלה את העיקרון שנקבע בהנחייה, לפיו הנבדקים זכאים לעיין בחוות-הדעת המלאות שגובשו בעניינם (להלן: “ההבהרה”). ביתר פירוט נקבע, כי ניתן יהיה להשמיט מחוות-הדעת פרטים לגבי המעסיק הפוטנציאלי, אשר נמסרו למכון המיון על-ידי הארגון ופרטים לגבי מאפיינים ספציפיים של המשרה, ובכלל זה רשימת התכונות ומאפייני האישיות הנדרשים למשרה. עוד נקבע, כי ניתן יהיה להשמיט את ניתוח מידת התאמתם של תכונותיו ומאפייני אישיותו של הנבחן למשרה, ובלבד שהנתונים עצמם ופענוחם לגבי תכונותיו ואישיותו של הנבחן כלולים בחומר שיימסר לנבחן.

9. המבקש מצידו סבר, כי אין בהבהרה הנ”ל משום שינוי כלשהו בהנחיית הרשם המקורית והעלה את השגותיו לגביה בדיונים שהתקיימו לפני, בטרם גובש הסדר פשרה בינו לבין המשיבה.

הבקשה הראשונה לאישור הסדר פשרה
10. בתאריך 15.06.14 הוגשה בקשה משותפת ומוסכמת לאישור הסדר פשרה. הבקשה הוגשה בהמשך לדיונים שהתקיימו קודם לכן במעמד הצדדים, אשר במהלכם גובשו עיקרי ההסדר בעל-פה.

11. בהסדר הפשרה צמצם המבקש את טענותיו, לנוכח הצהרת המשיבה, לפיה אין היא מבצעת ומעולם לא ביצעה שימוש מסחרי משני במידע השמור אצלה לגבי נבדקים, אלא לאחר קבלת הסכמתם הספציפית לכל שימוש כאמור, והתחייבותה להמשיך ולפעול בהתאם להנחיית הרשם. בין הצדדים הוסכם, כי טופס ההסכמה עליו חותמים הנבדקים טרם ביצוע המבדקים, לא יכלול תניית ויתור תביעות גורפת; כי תוצאות מבדקי-עבר השמורות במאגרי המידע תימחקנה מהם או תעבורנה אנונימיזציה מלאה (השמטת כל פרטי הזיהוי), תוך שנתיים מחתימת הסכם הפשרה, למעט ביחס לנבדקים שיחתמו על טופס נפרד בו הם מבקשים כי תוצאות מבדקיהם ישמרו אצל המשיבה. הנבדק יהיה רשאי לחזור בו מהסכמתו בכל עת.
למען הספר ספק הוסכם כי כל נבדק אשר בעקבות אישור הסכם זה יבקש את מחיקת הנתונים לגביו- תבוצע המחיקה לגבי נתוניו בתוך 30 יום.

12. ההסכם מפרט עוד, כי כאשר המשיבה תמחק ממאגרי המידע חוות-דעת בעניינם של נבדקים, היא תתעד את המחיקה בזמן אמת, תוך ציון מועד ביצוע וזהות האדם אשר ביצע אותה בפועל, ולא תודיע למעבידים פוטנציאליים, כי מידע בעניינו של אדם מסויים היה שמור במאגרי מידע שלה ונמחק ממנו. המשיבה הצהירה, כי החל מחודש אפריל 2013, כולל טופס ההסכמה עליו חתומים הנבדקים הבהרה, לפיה בכל מקרה בו ישמרו תוצאות המבדקים במאגר מידע ממוחשב, תעמוד לנבדק זכות לעיון בתוצאות המבדקים בהתאם להוראות הדין.

13. באשר לסעד הכספי- המבקש ויתר על הפיצוי הכספי שדרש בגין טענה זו, בעיקר לנוכח טענת המשיבה, כי הסכומים שעליה מבוסס תחשיב הנזק רחוקים מהמציאות, והיקפי פעולתה קטנים משמעותית מהערכות המבקש בבקשת האישור. דרישת ההשבה- בהתייחס לדרישת ההשבה, הושגה הסכמה, לפיה המשיבה תפצה כל אחד מהנבדקים אשר קויימו בעניינם שיחות משוב, במהלך שבע השנים שקדמו למועד הגשתה של בקשת האישור, בסכום של 40% מסכום הקרן ששולם בגין שיחת המשוב שנערכה לו.

14. הסדר הפשרה המוצע כולל מנגנון לאיתור הזכאים להשבה כאמור, לרבות פניה יזומה של המשיבה אליהם, בכל אמצעי התקשורת המצויים ברשותה (טלפון או בדואר אלקטרוני). זכאים שלא יאותרו ואשר כתובתם מצויה בידי המשיבה, תישלח אליהם פנייה נוספת, בדואר רשום. בד-בבד, תפרסם המשיבה גם מודעה בעיתונות בעניין הסדר הפשרה והזכאות לפיצוי על-פיו, כך שמי שלא יאותר על ידה באופן יזום, יוכל להיות מודע לזכויותיו על-פי הסדר הפשרה.

15. בנוסף, הסדר הפשרה מקנה סמכויות פיקוח ובקרה לרו”ח מרדכי ליבוביץ, שימונה כממונה מטעם בית-המשפט בהתאם להוראות סעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, כדי לוודא שהוראות הסכם זה מבוצעות על-ידי המשיבה (להלן: “הממונה”). הממונה יקבל מהמשיבה תוך 90 יום מהמועד הקובע, רשימה של כלל זכאי הפיצוי, ויהיה רשאי לפעול גם לאיתורם של זכאים שלא שולם להם סכום זכאותם, במועד שנקבע בהסכם. הממונה ידווח לבית-המשפט כפי שיקבע בית-המשפט. שכרו של הממונה בסך 12,500 ש”ח בתוספת מע”מ, ישולם על-ידי המשיבה.

16. במסגרת הסדר הפשרה, המליצו הצדדים לבית-המשפט, כי המבקש יקבל מהמשיבה גמול בסך של 30,000 ש”ח, ולבא-כוחו ישולם שכר-טרחת בסך כולל של 150,000 ש”ח בתוספת מע”מ.

17. הגדרת הקבוצה לצורך הסדר הפשרה היא “כל אדם אשר עבר מבדקים אצל המשיבה, במהלך 7 השנים שקדמו למועד הגשתה של בקשת האישור ועד למועד אישור הסדר הפשרה, וכן כל אדם אשר תוצאות מבדקים שעבר אצל השיבה – שמורים אצל המשיבה במאגר מידע, כהגדרות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981”.

18. ביום 30.06.14 ניתנה החלטתי, לפיה הצדדים יגישו לאישור בית-המשפט הודעה בדבר הבקשה לאישור הסדר הפשרה, לצורך פרסומה בעיתונות). כמו-כן, ניתנו הוראות לעניין אופן הפרסום, לאחר שתאושר ההודעה. בנוסף, הוריתי לצדדים להעביר את ההודעה על הסדר הפשרה ליועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי-המשפט.

19. בהתאם לסעיף 19(ב)(1) לחוק, הצדדים סברו, כי אין צורך למנות בודק להסדר הפשרה.
הסדר הפשרה כולל השבה ואינו כולל סעד של פיצוי כספי. בהקשר זה, הוקנו לממונה סמכויות פיקוח ובקרה מספקות והוא יוכל להיות מעורב בתהליך ההשבה, ככל שהדבר יידרש.
בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להורות על מינוי בודק.
ביום 08.07.14 אישרתי את נוסח ההודעה לפרסום בעיתונות על הבקשה לאשר את הסדר הפשרה, האפשרות להגיש התנגדויות ומשלוח ההסדר ליועץ המשפטי לממשלה.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה
20. ביום 11.12.14, לאחר מספר בקשות דחיה להן נעתרתי, הוגשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להסדר הפשרה. על-פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום לאשר את הסדר הפשרה במתכונתו הנוכחית, היות שהוא לוקה בפגמים המקימים חשש לפיו הוא אינו ראוי, אינו הוגן ואינו מיטיב עם כלל חברי הקבוצה.
21.לטענת היועץ המשפטי לממשלה, מן ההסדר עולים מספר כשלים:

א. היועץ המשפטי לממשלה סבר, כי על המבקש להסתלק מן העילה הנוגעת לשימוש משני במידע ולהעברת המידע לגורמים שלישיים ללא הסכמת מי שהמידע עליו, בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, ולחילופין עליו לתקן את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בהתאם. הסתלקות זו נדרשת על-מנת לאפשר לחבר קבוצה שיהיה בידיו להוכיח כי נעשה שימוש משני במידע אודותיו ללא הסכמתו להגיש תביעה ולקבל פיצוי בגין עילה זו.

ב. קיים קושי בכך שהסדר הפשרה קובע פיצוי רק לחברי הקבוצה המצומצמת של הנבדקים שבחרו לעבור שיחת משוב עם פסיכולוג, ובכל הנוגע לשאר חברי הקבוצה, אשר נמנעה מהם זכות העיון במידע שעליהם, ההסדר אינו קובע פיצוי כלל.

ג. יש לקבוע בהסדר הפשרה מה ייעשה בכספי הפיצוי של חברי הקבוצה המצומצמת אשר לא יאותרו, וכי פיצוי זה לא יישאר בידיה של המשיבה.

ד. על המשיבה להתחייב להימנע מהוספת תניית וויתור על תביעות, שכן מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד ודינו להתבטל.

22. ביום 15.01.15 הגיש המבקש את תגובתו וביום 12.02.15 הגישה המשיבה את תגובתה לעמדת היועץ המשפטי. לטענתם, מדובר בעמדה “ממוחזרת”, אשר נדחתה במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית במסגרת ת”צ 34810-05-12 (להלן: “עניין הר-שפי”). הצדדים טענו כי היועץ המשפטי לממשלה מנוע ומושתק מלהעלות את התנגדותו להסכם הפשרה הנוכחי, כיוון שההסדר זהה להסדר שאושר בעניין הר שפי.

23.ביום 01.07.15 התקיים דיון במעמד הצדדים בעניין עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה להסכם. בתום הדיון קבעתי בהחלטתי, כי אין מקום לקבל את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לטענה בדבר סחר במידע. ב”כ המבקש ציין כי כשהוגשה בקשת האישור, סבר כי המשיבה נוהגת לסחור במידע, שלא בידיעת הנבדקים, וזאת בהסתמך על נתונים שהיו בידיו, אולם משהוגש תצהיר המשיבה התברר, כי המשיבה אינה סוחרת במידע.
עוד קבעתי, כי אין להורות לתובע להסתלק מעילת הסחר במידע, לאור העובדה שהבקשה פורסמה כנדרש בשני עיתונים יומיים ביום 14.07.14, ולאחר הפרסום לא הוגשה התנגדות על-ידי אדם כלשהו או בקשה להחריג אדם כלשהו מגדר הקבוצה.
לפיכך קבעתי, כי התנגדות היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה אינה מתקבלת, והסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בנוגע לויתור על הסעדים הכספיים שנדרשו על-ידי המבקש לגבי שימוש במידע השמור אצל המשיבה, מקובלת עלי.

24. במהלך הדיון קיבלו הצדדים את הנחית בית-המשפט לנסח טפסים עליהם יתבקשו הנבדקים לחתום, אשר יהוו חלק מהסכם הפשרה, ואשר הוראותיהם תהיינה בהתאם לאמור בהסכם הפשרה. נקבע גם כי ב”כ היועץ המשפטי לממשלה יוכל להתייחס לאמור בו.

התייחסות היועץ המשפטי לממשלה לטפסי ההסכמה
25. בהתאם להחלטתי, ביום 28.07.15 הוגשו לעיוני טפסי ההסכמה שכותרתם “ביצוע מבדקים- טופס הצהרת והסכמת מועמד” ו”הודעת הסכמה לשמירת מידע במאגר מידע ולשימוש בו” (להלן: “טפסי ההסכמה”).

26. ביום 27.12.15 ניתנה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לטפסים.
ב”כ היועץ המשפטי לממשלה התייחס למשך שמירת המידע אודות המועמד למשך 6 חודשים (סעיף 4 לטופס הצהרת והסכמת מועמד וסעיף ד’ לטופס הודעת הסכמה לשמירת מידע במאגר מידע ולשימוש בו), וציין כי שמירת המידע לפרק זמן זה עלולה לסתור את הוראות סעיף 2.8.2 להנחיה, לפיהן במקרים בהם השימוש במידע לו הסכים המועמד הוא רק לצורך הליך המיון למקום עבודה ספציפי, יש הצדקה לשמירת המידע רק כל עוד אותו הליך מיון לא הסתיים, ולא ניתן לשמור את המידע לתקופה ארוכה יותר.

27. כמו-כן התייחס ב”כ היועץ המשפטי לממשלה לכך שבטופס הנלווה (הודעת הסכמה לשמירת מידע) מתבקש המועמד לבחור בין שתי אפשרויות: “אני מסכימ/ה” או “אינני מסכימ/ה”- ובכך לתת או שלא לתת את הסכמתו לכך שהמכון עשוי לשמור במאגרו את המידע אודותיו לצורך המטרות אשר מפורטות שם כמקשה אחת. יוצא מכך שלא ניתנת למועמד אפשרות להסכים או לסרב לכל מטרה בנפרד. למשל, מועמד המבקש לקבל שיחת משוב אינו יכול שלא להסכים שהמידע אודותיו ישמש לצורכי עריכת מחקרי תוקף ומהימנות. זאת, בניגוד לדרישת ההסכמה הנפרדת שמעוגנת בסעיף 2.6.5 להנחיה. ההסכמה המתבקשת בדרך זו גם אינה ניתנת “במתכונת שתבטיח כי התקבלה באופן מודע ותוך הפעלת בחירה רצונית וחופשית”, כאמור בסעיף 2.6.11 להנחיה.

28. לאחר שהמבקש הביע את התנגדותו לעריכת התיקונים, כפי שהתבקשו בעמדת ב”כ היועץ המשפטי לממשלה, ניתנה החלטתי ביום 17.01.16, לפיה: “הערות היועמ”ש בנוגע למשך שמירת המידע והפרדת המטרות הן חשובות וענייניות. לכן, על הצדדים לתקן את ההסכם ולהתאימו לאמור בהן…”.
טפסי ההסכמה המתוקנים

29. ביום 28.01.16 הגישה המשיבה בקשה לעיון מחדש בהחלטה וטענה, כי אין מקום להורות על תיקון נוסף של הטפסים והתאמתם לעמדת היועמ”ש. הבקשה נדחתה.

30. ביום 01.03.16 הוגשו טפסי ההסכמה המעודכנים. שני התיקונים שנערכו בטפסים מתייחסים לשני עניינים:

א. משך שמירת המידע – בטפסים המעודכנים צויין, כי ככל שלא ינתן אישור בכתב ומראש לשמירת המידע, הוא לא ישמר לאחר סיום הליך המיון ובכל מקרה, תקופה זו לא תעלה על שלושה חודשים ממועד עריכת המבדקים.

ב. הפרדת המטרות – בטפסים המעודכנים הוספה בהדגשה הנחיה למועמד, לפיה במידה והוא אינו מסכים לשמירת המידע לטובת איזו מהמטרות המפורטות, הוא מתבקש למחוק אותה.

31. בכך הותאמו הטפסים להערות ב”כ היועץ המשפטי לממשלה. לאור זאת, ביום 09.04.16 קבעתי, כי לאחר מספר החלטות שחייבו את הצדדים לתקן את טפסי ההסכמה, הנוסח האחרון שהוגש ביום 22.03.16 משקף את המוסכם כנדרש, וביום 18.04.16 הוגשה בקשה משותפת ומוסכמת לאישור הסדר הפשרה.

עיקרי הסדר הפשרה המתוקן
32. עיקרי הסדר הפשרה הוצגו בפירוט בסעיפים 16-14 ובסעיף 30 לפסק-דיני ולכן לא אחזור עליהם.

אישור הסדר הפשרה המתוקן
33. לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה המתוקן, אשר נערך בהתאם להנחיות שניתנו על-ידי, בעקבות עמדת ב”כ היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שהתקיימו מספר דיונים במעמד הצדדים ובאי כוחם, מצאתי כי יש לאשרו, בהיותו הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.
כידוע, על בית-המשפט המאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, להשתכנע כי “ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה… וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה המחלוקת בנסיבות העניין” (סעיף 19א לחוק).
סעיף 19ג לחוק מוסיף וקובע, כי החלטת בית-המשפט תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את הגדרת הקבוצה שעליה חל הסכם הפשרה, את עילות התובענה, את השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, הסעדים הנתבעים ואת עיקרי הסדר הפשרה.

בהחלטתו יתייחס בית-המשפט בין היתר לפער בין הסעד המוצע בהסדר לבי הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו היה בית-המשפט מכריע בתובענה לטובת הקבוצה, לחוות-דעת הבודק, לסיכונים ולסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר פשרה, ומעשה בית-דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר.

34. בקשת האישור עוסקת, כאמור בהחלטה, באופן טיפולה של המשיבה במידע הנאסף על ידה בעניינים של מי שעוברים אצלה מבדקי התאמה לעבודה, ואופן שמירתו על ידה במאגרי מידע, כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.
הטפסים כפי שנוסחו בסופו-של-דבר, מקנים לנבדק אפשרות לבחור את האופן שבו תנהג המשיבה במידע, כאמור בסעיף 30 לפסק-הדין. כמו-כן, התחייבה המשיבה, כי תצרף למבדקים טפסים עליהם יתבקשו הנבדקים לחתום, אשר יהוו חלק מהסכם הפשרה, ואשר הוראותיהם תהיינה בהתאם לאמור בהסכם הפשרה.

35. הגדרת הקבוצה: “כל אדם אשר עבר מבדקים אצל המשיבה, במהלך 7 השנים שקדמו למועד הגשתה של בקשת האישור ועד למועד אישור הסדר הפשרה, וכן כל אדם אשר תוצאות מבדקים שעבר אצל השיבה – שמורים אצל המשיבה במאגר מידע, כהגדרות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981″.

36. הסעד הכספי: חברי הקבוצה אשר קוימו בעניינם שיחות משוב, במהלך שבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור, יקבלו החזר בסכום של 40% מסכום הקרן ששולם על ידם בגין שיחות המשוב שנערכו להם.

37. ההסדר אף מסמיך את הממונה מטעם המשיבה לפעול לאיתור נבדקים הזכאים לפיצוי, וכן לעקב ולפקח אחר מימושם של חלקים אופרטיביים נוספים לצורך אישור ההסדר. כמו-כן, מסדיר הסדר הפשרה בצורה מיטבית את הסוגיות שעמדו במרכז בקשת האישור.

פרסום הודעה על הסדר הפשרה המתוקן
38. סבורני, כי אין מקום להורות על פרסום מודעה נוספת לציבור על הסכם הפשרה המתוקן. כזכור, טרם תיקון ההסכם, פורסמה מודעה לציבור על-פי החוק, ולא התקבלה אף הודעת החרגה או הסתייגות מהציבור. בשים-לב שההסכם המתוקן מיטיב עם הציבור, ואף עולה בקנה אחד עם הערות היועץ המשפטי לממשלה ועם הנחיות בית-המשפט, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לפרסום נוסף.

פסיקת גמול ושכר-טרחה לתובע המייצג ובאי-כוחו
39. העקרונות המנחים לצורך פסיקת שכר-טרחה לב”כ התובע המייצג וגמול לתובע המייצג קבועים בסעיפים 22 ו- 23 לחוק. השיקולים שבית-המשפט צריך להתחשב בהם הינם: הטירחה שטרח התובע הייצוגי ובא-כוחו, הסיכון שלקחו על עצמם, מורכבות ההליך, מידת החשיבות הציבורית שבתובענה, והפער בין הסעדים הנתבעים לבין אלו שנפסקו בתובענה.

40. במקרה דנן, מצאתי לנכון לאמץ את המלצת הצדדים ואני מורה על תשלום גמול בסך 30,000 ש”ח לתובע המייצג, ושכר-טירחה ב”כ בסך 150,000 ש”ח. לאור העובדה שההשבה לחברי הקבוצה תשולם לאורך זמן, אני מורה, כי שכר-הטרחה ישולם בשלבים (להרחבה בנושא אפשרות בית-המשפט להורות על תשלום שכר-טרחת עו”ד בשלבים בתובענות ייצוגיות – ראו ת”צ (מרכז) 50098-07-13 ון דר ברג נ’ עיריית נתניה (14.07.15)).
מחצית משכר-הטרחה תשולם לב”כ התובע המייצג עם מתן פסק-הדין, והמחצית השניה תשולם בתוך 30 יום ממועד סיום ההשבה כקבוע בהסדר, ולאחר שהמשיבה תגיש לעיון בית-המשפט דו”ח של הממונה מטעמה רו”ח ליבוביץ באשר למספר הזכאים להשבה והסכום ששולם להם בפועל.”

22. רישום במאגרי המידע – סעיפים 9-8 לחוק
ב- ע”א 439/88 {מדינת ישראל נ’ ונטורה משה ואח’, פ”ד מח(3), 808 (1994)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו ביטל בית-המשפט את החלטת רשם מאגרי המידע {להלן: “הרשם”}, וציווה על הרשם לרשום למשיבים מאגר מידע כמבוקש על ידם.

נפסק מפי כב’ השופט ג’ בך:

“העובדות נשוא התדיינות זו אינן שנויות במחלוקת
א. המשיבים פנו אל הרשם בבקשה לרשום מאגר מידע בשם “מעוז שירות לפיננסים”, על-פי סעיפים 8 ו- 9 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: “החוק”).

ב. בשאלון שמילאו המשיבים הם פירטו, כי תוכן המאגר יהיה מידע על המחאות, שטרות והתחייבויות (להלן: “המחאות”) שלא כובדו, וזאת כדי “למנוע תשלום על-ידי הפרט בשיקים, שטרות, המחאות והתחייבויות שלא כובדו או לא יכובדו או תשלום בהמחאות גנובות או דרך חשבונות מוגבלים, שזוהי עבירה פלילית בכל אחת משלושת אופני התשלום”. את המידע הזה התכוונו המשיבים לקבל מ”בעלי עסקים, חברות כלכליות, חנויות, מוסדות פיננסיים ודומיהם אשר מתעסקים עם לקוחות”.

ג. הרשם סירב לבקשתם של המשיבים בהסתמכו על סעיף 10(א) לחוק הקובע…
הרשם ראה בניהול מאגר מידע כפי שביקשו המשיבים פעולה בניגוד לסעיף 2(9) לחוק, הקובע…

הערעור גופו
3. נעבור עתה לשאלה המרכזית בערעור זה, והיא האם צדק הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע של המשיבים.
התשובה לשאלה זו מורכבת ממספר שלבים אשר למען הנוחיות אפרטם כבר בראשית הדיון. ראשית, יש לבדוק את היקף סמכות הרשם לסרב לרשום מאגר מידע, לאור הוראת סעיף 10(א) לחוק. אם נקבע שהחלטת הרשם נכנסת בגדר הסמכות מבחינת היקפה, אזי עלינו לבחון האם אכן צדק הרשם בקביעתו שמאגר המידע ישמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית.

הנמקת הרשם
4. לטענת הרשם אי-החוקיות במקרה הנ”ל נעוצה באופן איסוף המידע והפצתו. במכתבו למשיבים מציין הרשם:

“הואיל והפצת רישומים של קונים המשלמים או לא משלמים בהמחאות, שטרות והתחיבויות שכובדו או שלא כובדו… היא מטרה הנוגדת את החוק ולא ניתנה
לכם סמכות, לכן אני מסרב לרשום את המאגר.”

במכתב שני היה הרשם מסויים יותר, ותחם את אי-החוקיות בסעיף 2(9) לחוק, שלמען הנוחיות אצטטו שנית:

“פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה…

9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה.”

כפי שעולה ממכתבים אלו ראה הרשם את אי-החוקיות בכך שהמשיבים התכוונו להשתמש במידע אותו ישיגו מבעלי עסק שונים. הרשם סבר, שמידע זה הוא מידע על “ענייניו הפרטיים של האדם”, ונמסר לבעלי העסק למטרה אחת, והיא לאפשר להם לפרוע את השיקים המגיעים לידם. מידע זה לא נמסר לבעלי העסק על-מנת שהללו יעבירו מידע זה למשיבים, שיפרסמוהו ב”רשימות שחורות” שיופצו בין המנויים של מאגר המידע, ועל-כן באם ישמש למטרה זו, הרי יש בכך פגיעה בפרטיותם של מושכי השיקים.

הנמקה זו אינה מדוייקת, שכן על-פי פרופוזיציה זו מי שלמעשה פוגע בפרטיות מושכי השיקים הינם בעלי העסקים אשר מוסרים את המידע למשיבים; הם אלה העושים “שימוש” במידע, שלא למטרה לשמה נמסר להם אותו מידע על-ידי הבנק (בהתאם לסעיף 12 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ”א-1981 (להלן: “חוק שיקים ללא כיסוי ותקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ”א-1981”), או על-ידי מושך השיק בעת מסירת השיק. (יצויין, בהקשר זה, כי כיום חייבים הפרטים האישיים של בעל השיק להיות מוטבעים על השיק, לאור הוראת סעיף 11א לחוק השיקים ללא כיסוי וכלל 3 לכללי שיקים ללא כיסוי, התשנ”ב-1992). לעומת-זאת המשיבים עצמם אכן משתמשים במידע למטרה שלשמה הוא נמסר להם. שכן בעלי העסקים הנוגעים בדבר מוסרים את המידע הנ”ל על-מנת שהמשיבים יאחסנו אותו במאגר המידע, ויפיצו אותו הלאה.

על קושי זה ניתן להתגבר באמצעות סעיף 2(10) לחוק, הקובע, שפגיעה בפרטיות היא גם…

מכאן שאם מסירת המידע מבעלי העסקים האמורים למשיבים מהווה פגיעה בפרטיות מושכי ההמחאות, הרי שגם פירסומו או מסירתו על-ידי המשיבים לציבור כלשהו יהווה פגיעה בפרטיות, ואין נפקא מינה שהמידע נמסר להם מאת בעלי העסקים למטרה זו בדיוק.

הנמקה זו הועלתה על-ידי בא-כח הרשם בסיכומיו לפני בית-משפט קמא ויש בה כדי להסביר את האמור במכתביו הנ”ל.
אמנם מן הראוי שהודעת הרשם למבקש רישום מאגר מידע על סרובו לרשום את מאגר המידע תהא מנומקת כדבעי, ובכך יתאפשר לאותו מבקש להשיג על ההחלטה בדרך הקבועה בחוק, אולם אין בעובדה שהסבר זה לנימוקיו הועלה רק בשלב ההתדיינות בבית-המשפט כדי לשלול את תוקף הסירוב, באם יימצא שאכן היה מוצדק לגופו של עניין.

היקף סמכות הרשם
5. סמכותו של הרשם לסרב לרשום מאגר מידע קבועה כאמור בסעיף 10(א) לחוק, ואף אותו אצטט שנית…
מקריאת הסעיף עולה, ששיקול-דעתו של הרשם באם לסרב לרשום מאגר פלוני הינו מצומצם, ולמעשה העילה היחידה לסירוב קמה כאשר ישנו יסוד סביר להנחה שהמאגר משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית. בכל מקרה אחר, היינו כאשר אין הרשם סובר שהמאגר משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית, הרי נראה כי חייב הוא לרשום את המאגר, ואין הדבר מסור אז לשיקול-דעתו.
פרשנות זו אף מתיישבת יפה עם מכלול הוראות פרק ב’ לחוק, הדן בהגנת הפרטיות במאגרי מידע. ההסדר הקיים נושא אופי פיקוחי. לרשם סמכויות פיקוח על אופן ניהול המאגר, דרכי השימוש בו ועוד. סמכויות אלה קבועות בסעיף 10 לחוק. טכניקה חקיקתית זו יוצרת איזון, כאשר מצד אחד לרשם שיקול-דעת מאוד מוגבל ביחס להחלטה האם לרשום את מאגר המידע, ומצד שני יש לו סמכויות פיקוח נרחבות על אופן הניהול והשימוש הנעשה במאגר.

גישה פרשנית זו מוצאת לה תימוכין גם בדין וחשבון הועדה למניעת פגיעה באזרח באמצעות מידע המרוכז במחשבים (מדינת ישראל, התשמ”א-1981) (להלן: “דו”ח הוועדה למניעת פגיעה בפרטיות”). דין וחשבון זה שימש בסיס להוספת פרק ב’ לחוק הגנת הפרטיות אשר הוכנס להצעת חוק הגנת הפרטיות על-ידי ועדת החוקה חוק ומשפט, לאחר הקריאה הראשונה בכנסת…:
“הרשם יהיה חייב לרשום כל מאגר מידע ללא שיקול-דעת. אולם תהיה לו הסמכות לפקח אחר מילוי הוראות החוק והתקנות על-ידי מחזיקי מאגר מידע” (עמ’ 25 לדו”ח).
המלצה זו לא יושמה כלשונה ונוסח סעיף 10 לחוק מלמדנו, כי המחוקק בחר להעניק לרשם בכל זאת שיקול-דעת מצומצם בבוחנו האם “המאגר משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית”.

6. בכדי לקבוע האם סירוב הרשם לרשום את מאגר המידע של המשיבים היה בגדר סמכותו, עלינו לדון בשתי שאלות פרשניות הנוגעות לסעיף 10(א) לחוק:
א. ראשית יש לבחון האם אי-החוקיות המהווה עילה לסרוב הרשם לרשום מאגר מידע לפי סעיף 10(א) לחוק כוללת גם אי-חוקיות העולה מהפרת איסור הפגיעה בפרטיות הקבוע בחוק עצמו, היינו כאשר מדובר בפגיעה בפרטיות באחת מהדרכים המנויות בסעיף 2 לחוק.
המשיבים חזרו וטענו לפנינו, כי פרק ב’ אשר כותרתו “הגנה על הפרטיות במאגרי המידע”, הינו יחידה נפרדת בחוק, הקובעת את מידת ההגנה הראויה לזכות הפרטיות במאגרי מידע ממוחשבים ודרך יישומה, ועל-כן הפעילות הבלתי-חוקית המוזכרת בסעיף 10(א) לחוק מתייחסת רק לפעילות אשר אי-חוקיותה נובעת מהוראות חיצוניות לחוק הגנת הפרטיות גופו.
גישה זו ניתן לסמוך על כותרת פרק ב’ הנ”ל, ממנה ניתן לכאורה ללמוד על מודעות המחוקק לכך שבעצם קיומם של מאגרי מידע יש משום פגיעה בפרטיות, ועל הכוונה להסדיר בפרק זה את נושא ההגנה על הפרטיות באופן ספציפי ביחס לפגיעה הנובעת מקיומם של מאגרי מידע כאלה. בנוסף, מיקומו של הפרק בחוק, וההסדרים המפורטים אשר נקבעו בו, יכולים אולי להצביע על כך, שהממלא אחר דרישות החוק, בנוגע לרישום מאגר המידע ואופן ניהולו, יוצא ידי חובתו ואינו עובר על האיסור הקבוע בסעיף 1 לחוק.
אמנם פרשנות זו פורמלית אפשרית היא לאור לשון החוק, אולם מעדיף אני פרשנות שניה, אשר על-פיה נכללות במונח “פעולות בלתי חוקיות” גם פעולות המהוות פגיעה בפרטיות בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק. יצויין, כי זו היתה גם דעתו של בית-משפט קמא. פירוש זה מתייחס לחוק כמכלול אחד המכוון להשיג תכלית ראויה, קרי: הגנה על הפרטיות, ולפיכך אין כל הגיון בהגבלת אי-החוקיות שבסעיף

10 דווקא להוראות חוק חיצוניות לחוק הגנת הפרטיות.

גישה זו מתישבת עם הכלל הפרשני אשר נקבע על-ידי בית-משפט זה בעבר לפיו:

“כלל יסודי בפירוש חוקים הוא שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסויימת יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללותו, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק.”
(דברי השופט ברנזון ב- ע”א 26/54 בנדיטו אלונזו נ’ בן דרור, פ”ד י 97)

(ראה גם: א’ ברק “פרשנות במשפט” (כרך שני, תשנ”א, 313-306 (1993)) תימוכין לגישה זו אפשר למצוא בדו”ח הועדה למניעת פגיעה בפרטיות אשר במסגרת הרקע להמלצותיה מציינת:

“מסכת הפגעים שפורטה לעיל מורה על כך שקיימת סכנה של פגיעה בפרטיותו של האדם, פגיעות העלולות להביא לחשיפה של דברים שהצנעה יפה להם, בניגוד לעקרונות המוצעים בהצעת חוק הגנת הפרטיות שהונחה על שולחן הכנסת.”

ובהמשך, במסגרת המלצותיה קובעת הועדה:

“אשר-על-כן מציעה הוועדה לקבוע ההוראות החוקיות המתחייבות לגבי מידע המרוכז במחשבים כפרק בחוק הפרטיות, פרק שיקבע הוראות עקרוניות בלבד וישתלב בחוק באופן שהוראות החוק האחרות יחולו גם לגבי הסוגיה הנדונה.”

ב. שאלה פרשנית שניה היא: כיצד יש לפרש את הביטוי “… המאגר משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית”? האם המונח “משמש” כולל גם את דרכי איסוף המידע, או רק את המטרה שלשמה הוקם המאגר, קרי מה יעשה במאגר לאחר שהמידע יגיע אליו, והאם הפעילות שתתבצע בו אז תהיה פעילות בלתי-חוקית.

הפרשנות הראויה, לדעתי, הינה זו הכוללת במונח “משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית” גם את המקרים בהם דרך איסוף המידע נגועה באי-חוקיות. זאת מכיוון שהרציונאל העומד מאחורי ההוראה המסמיכה את הרשם לסרב לרשום מאגר מידע המשמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית הינה שלא לתת גושפנקא חוקית לפעילות זו, ויתרה מזאת – אף למנוע אותה מראש. על-כן, מה לי אם אי-החוקיות נובעת מהשימוש שיעשה במאגר לאחר שהמידע מגיע לרשותו של מנהל המאגר, או אם אי-החוקיות דבקה כבר בשלב הראשוני של איסוף המידע, המיועד מאוחר יותר להיות מאוחסן במאגר. בשני המקרים מתבצעת פעילות בלתי-חוקית שהמחוקק מצא שרצוי למנעה, והדרך להשגת מטרה זו היא בשימוש הרשם בסמכות המוענקת לו בסעיף 10(א) לחוק.

מכאן שיש לפרש את סמכותו של הרשם לסרב לרשום מאגר מידע כך, שתכלול את כל המצבים בהם אופן איסוף המידע, צבירתו או החזקתו, או המטרות שלשמן המאגר הוקם או אותן הוא מקדם, מוכתמים באי-חוקיות.
לסיכום נקודות אלה: איזון האינטרסים בין הזכות לפרטיות של כל אזרח לבין אינטרסים אחרים מתנגשים, המוצא ביטויו בפרק ב’ לחוק, מתייחס אך ורק למידע אשר הושג כדין על ענייניו הפרטיים של אדם בהתאם להוראות פרק א’ לחוק.
תמיכה לעמדתי זו הנני מוצא אף בהצעת חוק הפרטיות (תיקון מס’ 2) (מאגרי מידע), התשנ”ד-1994… המונחת בעצם ימים אלו על שולחן הכנסת. הצעה זו מבוססת על המלצות המועצה להגנת הפרטיות המיעצת לשר המשפטים ומטרתה להבטיח יתר הגנה על הפרטיות במאגרי מידע, כאמור במבוא להצעה. בחלק הרלבנטי לענייננו מוצע תיקון לסעיף 10(א) לחוק בהתאם לפרשנותנו זו, כהאי לישנא:

“(א) הוגשה בקשה לרישום מאגר מידע – (1) ירשום אותו הרשם בפנקס זולת אם היה לו יסוד סביר להניח כי המאגר משמש לפעולות בלתי חוקיות או כמסווה להן, או שהמידע הכלול בו נתקבל, נצבר או נאסף בניגוד לחוק זה או בניגוד להוראות כל דין;” רואה אני בהצעה זו לא נסיון לשינוי הסמכות הקיימת, אלא אך כוונה להבהיר הבהרת יתר מצב משפטי שהיה קיים גם על-פי הנוסח המקורי של הסעיף.

בחינת החלטת הרשם
7. לאחר שקבענו, כי הנמקת הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע נכנסת בגדר הסמכות המוקנית לו בסעיף 10(א) לחוק מבחינת היקפה, עלינו לבחון האם צדק הרשם לגופו של עניין, בקובעו כי פעילות מאגר המידע אותו מבקשים המשיבים להפעיל אכן מנוגדת לסעיף 2(9) ו- 2(10) לחוק.

השופט המלומד בבית-משפט קמא עסק בהרחבה בשאלה מהי הפרשנות הראויה לסעיף 2(9) לחוק, ובפרט בשאלה האם המידע אשר נמסר למשיבים הינו בגדר “ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם”. השופט קמא השיב על שאלה זו בשלילה, ועל-כן החליט, כי מאגר המידע אותו מעונינים המשיבים לרשום אינו “משמש מסווה לפעילות בלתי-חוקית” וחובה על הרשם לרושמו.

למסקנתו זו הגיע השופט קמא לאחר שקבע, כי יש לתת למונח “עניינים פרטיים” פירוש מצמצם שיביא לידי ביטוי את כוונת המחוקק, ולא יהפוך את החוק ל”פח יקוש למרבית האוכלוסיה…בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה”. בפרשנותו הפריד השופט בין חלקי המידע הנמסר. לגישתו החלק הכולל את שמו ואת יתר פרטיו האישיים של הלקוח איננו “עניין פרטי”, מאחר שהוא “פרט טריביאלי”, אשר רק בנסיבות מיוחדות מאוד ייהפך לחסוי, ובמקרה דנן אין נסיבות מיוחדות שכאלה. כמו-כן קבע השופט, כי חלקו השני של המידע, עובדת אי פרעון השיק, אינו בגדר “ידיעה שנמסרה”, אלא מדובר ב”מעשה שהיה, ארוע שאירע”, ולפיכך כלל אינו נכנס בגדר סעיף 2(9), המתייחס למקרים של מסירת ידיעה ולא “קליטת מידע באופן אחר”. במקרה דנן לא מתקיים מבחן “המעילה באמון” או “אבק המעילה באמון”, שהוא, לדעת השופט, המבחן שבבסיס סעיף זה. לאור מסקנתו זו, לא מצא השופט צורך לבחון קיומה של הגנה על-פי סעיף 18(3) לחוק (עליו יורחב הדיבור להלן), אם כי ציין בפסק-דינו, כי יתכנו נסיבות עובדתיות אשר בהתקיימם יש כדי להחיל את הגנת סעיף 18(3) על המשיבים.

פרשנות סעיף 2(9) לחוק אין באפשרותי לקבל עמדתו של השופט זיילר הנכבד בכל הנוגע לפרשנות המונח “ענייניו הפרטיים” של אדם, במובן הסעיף 2(9) לחוק.
מובנם הטבעי והרגיל של המילים “עניינים פרטיים” של אדם הנו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה. אולם השופט קמא ציין כאמור בפסקדינו שפירוש כזה יביא לתוצאה אבסורדית, ויהפוך את החוק למכשלה בפני הציבור כולו. יש לפרש את המונח “עניינים פרטיים” בהתאם למטרה התחיקתית של החוק, ועל-כן יש לדעתו לצמצם את תחולתו של מונח זה לאותם עניינים הנוגעים לאדם ואשר על-פי מוסכמה חברתית יש להשאירם בגדר צינעת הפרט. וביישמו פרשנות מצמצמת זו על הנושא שבפנינו הגיע השופט למסקנה, כי המידע המתבקש עבור מאגר המידע הנדון לא נכלל במסגרת “ענייניהם הפרטיים” של מושכי ההמחאות הנוגעים בדבר.

נראה לי, עם כל הכבוד, כי גישתו של השופט קמא לוקה בכך שאין בה משום הבחנה בין פירוש נאות על הדיבור “ענייניו הפרטיים של אדם” לבין “איסור הפגיעה בפרטיות של אדם”, על-פי סעיף 1 לחוק.

כשלעצמי אינני רואה כל קושי במתן פירוש רחב למונח האמור התואם את מובנו הטבעי. אין דבר זה חייב כלל וכלל לגרום לתוצאה בלתי-רצויה או אבסורדית.
יש להדגיש בהקשר זה כי האיסור על-פי סעיף 1 לחוק קובע: “לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו”. משמע שאם ניתנת הסכמתו של אדם לשימוש במידע הנוגע לענייניו הפרטיים והפצתו ופירסומו, אזי אין בכך משום פגיעה אסורה בפרטיות על-פי החוק. אין גם לשכוח, כי בסעיף 3 לחוק, המכיל הגדרות של מונחים לעניין חוק זה, נאמר: “‘הסכמה’ – במפורש או מיכללא”.

נמחיש את עמדתנו בעזרת מספר דוגמאות:
א) כתובתו ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצרכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה והפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת-זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון “במספר חסוי”, אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה עלול פירסום המספר לגורם בלתי-מוסמך להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק.

ב) מספר תעודת הזהות ומספר חשבון הבנק של אדם נמנים על ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מושך שיק לטובת פלוני, עליו מודפסים שמו, כתובתו, תעודת הזהות שלו וחשבון הבנק, הרי מסכים הוא בזה להעברת אותו מידע לידיעתו של כל אדם שאותו שיק יוסב לו בדרך הרגילה, ואין בכל הפעולות הללו משום פגיעה אסורה בפרטיותו. אולם אין פירוש הדבר שפירסום פרטים אלה ברבים, לאחת המטרות הפסולות המנויות בסעיף 2 לחוק, לא עשויה להוות פגיעה אסורה בפרטיות.

ג) כאשר אדם מתראיין בעיתון ומוסר לכתב פרטים שונים על עיסוקיו, על חבריו,
על הרגשותיו ועל היחסים במשפחתו, אזי כל אותם פרטים נמנים על “ענייניו הפרטיים” של אותו אדם, חרף העובדה שבנסיבות הנתונות אין כמובן בפירסומם משום פגיעה אסורה בפרטיות.

ד) הוא הדין ביחס לעשרות ומאות פרטים המכילים מידע בדבר חייו הפרטיים של אדם ומשפחתו, בדבר קשריו העיסקיים והחברתיים ובדבר מצב בריאותו, אשר אותו אדם מגלה במפורש, או על-ידי התנהגותו, את הסכמתו לפירסומם, בצורה כוללנית וללא הגבלה, או לפחות בצורה מצומצמת, היינו למספר מוגדר של אנשים וגורמים.

ה) הייתי מיישם אותו כלל גם ביחס לפרטים, שנסיון החיים מלמד שאדם רגיל מהישוב אינו מתנגד לפירסומם ברבים.

ו) במסגרת זו הייתי גם משבץ את ההלכה, שנקבעה בעיקר בארצות הברית, לפיה אדם הנעשה “דמות ציבורית”, למשל בכך שנושא הוא משרה ציבורית נעלה, נותן בזה הסכמה מכללא לפירסום ענייניו הפרטיים בשטחים נרחבים…
מאחר שפירסומם של כל אותם פרטים, אשר לגביהם ניתנת הסכמה כאמור, במפורש או מכללא, לא יהווה פגיעה אסורה בפרטיות, ולא יגרום איפוא לכל סנקציה לגבי המפיץ או המפרסם, הרי עולה מכאן, כי אין חשש שהפירוש הרחב המוצע יביא לתוצאה קשה או אבסורדית. במילים אחרות: אותה “מוסכמה חברתית” שבית-המשפט המחוזי מזכירה, אשר על-פיה החובה להימנע מפירסום וגילוי מתייחסת רק לאותם פרטים אשר הצינעה יפה להם, אינה עומדת בסתירה למתן פירוש רחב וטבעי לדיבור “ענייניו הפרטיים של אדם”.

8. אשר למקרה שלפנינו:
אין ספק בלבי, כי הפרטים שהמשיבים מבקשים ללקטם ולפרסמם אכן מתייחסים לענייניהם הפרטיים של מושכי השיקים וההמחאות הנוגעים בדבר.
המשיבים מתכוונים להפיץ חוברת שבה ירוכזו פרטיהם האישיים של מושכי השיקים וההמחאות (שם, כתובת, מספר זהות, מספר טלפון), סכום השיק שלא כובד ויתר פרטי השיק, סיבת אי פרעון השיק (כפי שצויין על-ידי בנק הנמשך), ואופן הטיפול בגביה.
כל הפרטים האמורים נמנים על ענייניהם הפרטיים של אותם אנשים ובמיוחד באשר הם חושפים מידע אודות מצבם הכלכלי של הללו…
ברצוני להבהיר, כי בית-המשפט האמריקאי קובע בקטע זה למעשה קביעה מרחיקת לכת, היינו פוסק שהיתה כאן פגיעה אסורה בפרטיות. אך בוודאי שניתן ללמוד מכאן כי הפרטים הנדונים שייכים ל”ענייניהם הפרטיים” של בעלי אותם שיקים, ולמסקנה זו הייתי מגיע אפילו אם שוכנעתי שיש לציבור הרחב עניין כלשהו בקבלת אותו מידע.

האם נעשה במידע “שימוש שלא למטרה שלשמה נמסר”?
9. מאחר שהגענו למסקנה שהמידע אותו אוספים ומפיצים המשיבים הינו בגדר “ענייניו הפרטיים של אדם”, עלינו לבחון האם אכן נעשה בו שימוש שלא למטרה שלשמה נמסר.

כפי שהסברתי בתחילת דברי, יש להבחין בין השלבים השונים שבמסירת המידע. אמנם המשיבים עושים שימוש במידע בדיוק למטרה שלשמה הוא נמסר להם, אולם לא די בכך. לאור סעיף 2(10) עלינו לבחון גם האם המשיבים מפרסמים או מוסרים דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות, ולצורך כך עלינו לבדוק האם מסירת המידע מבעלי העסקים למשיבים מהווה פגיעה בפרטיות.
כפי שצויין לעיל, המידע נמסר לבעלי העסקים, אם על-ידי מושכי השיקים עצמם, או על-ידי הבנק לאחר פניית אוחז השיק בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק שיקים ללא כיסוי בכדי שבעלי העסקים כבעלי החוב יוכלו לפעול לגביית החוב. מידע זה לא נמסר לאוחזים בשיקים ללא כיסוי מתוך כוונה, או ידיעה, כי המידע יועבר לאחרים אשר יפרסמוהו ברבים. כלומר, האוחזים הם העושים שימוש שונה מהשימוש שלשמו נמסר להם המידע והם פועלים בניגוד לסעיף 2(9). אולם המשיבים, בכך שמפרסמים הם את המידע שנאסף על ידם ומוסרים אותו לבעלי עסקים אחרים, פועלים בניגוד לסעיף 2(10) לחוק.

הסכמה לפגיעה בפרטיות
10. כאמור לעיל קובע סעיף 1 לחוק: “לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו”, כאשר בסעיף 3 נקבע כי “”הסכמה” – במפורש או מכללא”. כפי שכבר ציינתי, המחוקק בחר בטכניקה חקיקתית לפיה ההסכמה שוללת את עצם הפגיעה בפרטיות. יש לציין כי בכך סטה המחוקק מדו”ח הועדה להגנת צינעת הפרט אשר המליצה לכלול את יסוד ההסכמה בהגנות מפני תביעה…
טענת המשיבים בסיכומיהם הינה, כי הלקוחות ויתרו על פרטיות, כלומר הסכימו מכללא לפירסום ענייניהם הפרטיים, בכך שמסרו שיק, שהינו מסמך סחיר, המכיל את פרטיהם השונים ובכך נעשה המידע שעל גבי השיק לנכס הכלל ואינו יותר בגדר עניין פרטי.

11. עולה כבר מדברי הקודמים, כי טענה זו אינה מקובלת עלי. העובדה שאדם מוסר שיק שהינו מסמך סחיר הניתן להסבה והיוצא משליטת המושך עם מסירתו, אינה הופכת את הפרטים האישיים שעל השיק לעניין שאינו פרטי, ואינה מהווה הסכמה מצידו למסירת הפרטים המצויים על השיק לכל מאן דהוא.
כפי שכבר הסברתי, הפרטים המופיעים על השיק או הנמסרים על-ידי הבנק לאוחז, נמסרים בכדי לאפשר גביית סכום השיק במקרה וזה לא נפרע, אולם אין בכך להוות הסכמה מכללא מצד המושך לפרסום פרטים אלו לציבור הרחב.
גם אם נראה במסירת הפרטים על השיק משום “ויתור” או הסכמה מצד הלקוח, הרי שויתור זה מתייחס למטרה המסויימת שלשמה נמסרו הפרטים, קרי: גביית השיק, וניתן לפגוע בזכות הפרטיות במידת הצורך להגשמת מטרה זו. אך הסכמה זו חלה כאמור רק לגבי האוחזים בהמחאות האמורות, ולא לגבי הציבור בכללותו.
במילים אחרות: אין להסיק מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסויימים לאדם אחד אחר או למספר בני אדם, שעל-ידי כך מנוע הוא מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור הרחב…

12. טענה אחרת של המשיבים הינה, כי קמה מניעות כלפי מוסר השיק לטעון לפרטיות במידע האמור מאחר שבמסירת השיק יוצר אותו אדם מצג כלפי כולי עלמא כי השיק יכובד, ואם בסופו-של-דבר אינו מכובד מסיבה כלשהי, הרי שיחול עליו מעין השתק, ואף בכך יש לראות משום הסכמה מכללא לפרסום עובדה זו…
אף טענה זו של המשיבים דינה להידחות. ראשית, אין אני רואה במסירת השיק משום יצירת מצג כנטען. מוסר השיק יוצר מצג, לכל היותר, כלפי אותו בעל עסק שהשיק נמסר לו, ולא כלפי כולי עלמא. ושנית, בהתאם למבחנים שהוצעו על-ידי לעיל אין לדעתי מקום לייחס למושך השיק הסכמה מכללא לפגיעה בפרטיותו שבהכללת ופירסום שמו במאגר המידע של המשיבים, לא במפורש, לא מכללא ולא על דרך השתק.

קיומה של הגנה לפי סעיף 18(3) לחוק
13. מאחר שמסקנתנו בדבר תחולת סעיף 2(9) על ענייננו שונה ממסקנתו של השופט קמא, שומה עלינו לבחון האם חלה איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. המשיבים טוענים לקיומה של הגנת סעיף 18(3) לחוק הקובע כדלקמן…
נוסחו של סעיף 18(3) מצביע על כוונת המחוקק שלא לקבוע בסוגיה זו קריטריונים ברורים וגורפים, אלא לקשור את ההכרעה בכל מקרה לנסיבות המיוחדות של העניין.

האם קיים במקרה דנן עניין ציבורי אשר מצדיק פגיעה בפרטיות?
בטופס הבקשה שהוגש לרשם תיארו המשיבים את האינטרס הצבורי שבהקמת מאגר המידע המבוקש כך…
כלומר, מדובר כאן בהתנגשות בין האינטרס של מושכי השיקים אשר יש בפרסום שמותיהם ב”רשימה שחורה”, מעין זו המופצת על-ידי המשיבים, משום פגיעה בפרטיותם, לבין העניין הציבורי הקיים בייעול אכיפת החוק בהקשר של גביית כספים, אליבא דמשיבים.

14. המונח “עניין ציבורי” זהה למונח בו השתמש המחוקק בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לאחר שזה תוקן על-ידי סעיף 8 לחוק לשון הרעתיקון מס’ 2), התשכ”ז-1967 (ס”ח 133), כך שהמונח “עניין ציבורי” החליף את המונח הקודם “עניין לציבור”. משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה “עניין ציבורי”, המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום “עניין לציבור”, שיש בו לעיתים אך כדי “לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים”…

הפסיקה הדנה במונח “עניין ציבורי” עסקה בעיקרה בנושאים בהם העניין הציבורי נגע לדמויות ציבוריות או לאירועים “חדשותיים”, דבר אשר צויין גם בדברי ההסבר להצעת החוק, בהם הושם דגש על שמירת זכויותיה של העיתונות ועל זכות הציבור לדעת, כנגד ההגנה על הפרטיות של דמויות ציבוריות…
אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה “העניין הציבורי”. בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא…
15. טענתם העיקרית של המשיבים הינה, כי יש בהקמת מאגר המידע הנדון כדי לשרת את האינטרס הציבורי שבייעול אכיפת החוק, וכן את אינטרס הציבור בשיפור מוסר התשלומים במדינה. לגישתם הם משרתים את אכיפת החוק בכך שהרשימה שיפיצו תסייע לבעלי חנויות ולבעלי עסק אחרים להימנע מליטול שיקים או שטרות מ”עבריינים” ששיקים שלהם לא כובדו בעבר…

אין ספק, כי קיים “עניין ציבורי” מסויים במידע מן הסוג שהמשיבים מפיצים, ומקובל עלי שהמאגר המבוקש אכן עשוי לשרת מטרה נאותה, אולם לא די בכך. כפי שמסבירה פרופ’ גביזון במאמרה הנ”ל (שם בעמ’ 207-204), השאלה שיש לברר לצורך קיומה של הגנת סעיף 18(3) לחוק אינה אם יש לציבור אינטרס במידע, אלא האם יש טעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם בכדי לספק את האינטרס הציבורי האמור. בכדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מכלול הגורמים אשר מניתי בפסקה הקודמת ולבחון, תוך איזון האינטרסים הנוגדים, אם האינטרס הציבורי שקיום מאגר המידע עשוי לשרת גובר במקרה זה על האינטרס של ההגנה על הפרטיות של מושכי ההמחאות.

16. אין להגזים בחשיבות המאגר כמסייע במניעת עבריינות פלילית. משיכת שיקים ללא כיסוי הינה תופעה נפוצה למדי בעולם המסחרי. אולם לא כל אי-פרעון שיק או שטר הינו בגדר עבירה פלילית. סעיף 432 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 הוא הקובע את ההוראה העונשית הנוגעת לענייננו, וזו לשונו…
כאמור בסעיף, ומבלי שאכנס לדיון מעמיק ביסודותיו, ברור כי אין די בעובדה ששיק לא כובד בכדי שהדבר יהווה עבירה פלילית, אלא יש צורך בקיום יסוד של ידיעה, בדרגה זו או אחרת, כי אמנם השיק לא יכובד בכדי שתתגבש העבירה. ישנם מצבים רבים בהם שיק אינו נפרע על-ידי הבנק בשל טעות טכנית כלשהי (ועל כך ידובר עוד להלן), שאז לא ניתן לאמר כי מסירת המידע אודות השיק שלא כובד אכן משרתת את האינטרס הציבורי הנזכר.

17. כמו-כן מן הראוי לציין את האמצעים שננקטו על-ידי המחוקק עצמו כדי להתמודד עם תופעה זו של הפצת שיקים ללא כיסוי, וכדי לרסן את שכיחותה.
בנוסף לאישום הפלילי, על-פי סעיף 432 לחוק העונשין, אשר צוטט לעיל, יש להזכיר בהקשר זה את ההסדר שנקבע על-ידי המחוקק בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ”א-1981 (להלן: “חוק השיקים ללא כיסוי”), ואשר תוקן לאחרונה בחוק שיקים ללא כיסוי (תיקון מס’ 2), התשנ”ב-1992, ס”ח 74, כאשר מטרת התיקון הינה:

“… לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי, ליישם נסיון שנצבר בהפעלת החוק במשך כעשר שנים ולשפר את אמינותו של אמצעי תשלום חשוב זה… התיקון המוצע נועד להחמיר בנושאים מסויימים עם מושכי שיקים ללא כיסוי… וכל זאת תוך דאגה לכך שההסדרים המוצעים לא יכבידו יתר על המידה על הציבור הרחב המשתמש בשיקים בהיקף רחב באופן תקין.”
(מבוא להצעת חוק שיקים ללא כיסויתיקון מס’ 2), תשנ”א-1991, הצ”ח 239)

אם-כן, המחוקק מודע לצורך הלגיטימי של הציבור בהגנה מפני שימוש בשיקים ללא כיסוי ויצר הסדר מפורט המתמודד עם הבעיה תוך קביעת מערכת איזונים בין הצורך הציבורי במלחמה בשימוש לרעה בשיקים, לבין האינטרס הציבורי, החשוב לא פחות, בשימוש באמצעי התשלום הנפוץ ביותר. בסעיפים 2 ו- 3 לחוק שיקים ללא כיסוי נקבע מתי בנק יכול להגביל חשבון, ומתי חשבון יהיה מוגבל בנסיבות מחמירות. וכך נאמר באותם סעיפים…

בסעיף 3א לחוק נקבעה חובת מתן הודעה על ההגבלה למפקח על הבנקים, לבעל החשבון, למיופה הכוח ולמורשי החתימה, וניתנה סמכות למפקח להודיע על ההגבלה לכל הבנקים. סעיף 10 לחוק מקנה זכות ערעור לבית-המשפט על ההחלטה להגביל חשבון כאמור.
וכאן מגיעים אנו לנקודה הרלבנטית ביותר לענייננו באשר לאמצעים שניתן לנקוט בהם כנגד מפיצי המחאות ללא כיסוי, הרי היא ההוראה הנוגעת לפירסום מידע
בנושא זה:

סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי קובע הסדר לפרסום מספרי החשבונות המוגבלים וכן שמות בעלי החשבונות בהתקיים תנאים מפורטים כדלקמן…

18. מההסדרים הקיימים הנ”ל בחוק שיקים ללא כיסוי ניתן להקיש וללמוד על האיזון הראוי, לדעת המחוקק, בין הצורך בהגנה על הפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבפירסום שמות לקוחות ששיקים שלהם לא כובדו. לפי הסדר זה, לא די בכך ששיק אחד של אדם לא כובד, אלא תנאי להגבלה הוא שבמשך שנים-עשר חודשים סורב פרעונם של לפחות 10 שיקים שלו, ולקוח יהיה מוגבל באופן חמור רק לאחר שחשבון נוסף שלו הוגבל או שחשבון הוגבל שנית תוך שלוש שנים מיום שהסתימה הגבלה קודמת. על-פי החוק ניתן לפרסם רק את מספר החשבון המוגבל, ואילו את שם בעל החשבון ניתן לפרסם רק במקרים בהם החשבון הוגבל בנסיבות מחמירות.

לעומת הסדר זה, מאגר המידע המופעל על-ידי המשיבים איננו מקיים דרישות, אלו או דומות להן, בשמירה על האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים. די בכך ששיק אחד של לקוח לא כובד בכדי ששמו יועבר על-ידי מי מהסוחרים למשיבים ועלול להופיע ברשימה אשר תופץ על ידם. בנוסף, יחד עם פירסום עובדת אי-כיבוד השיק עשויים להיכלל במאגר גם שם מושך השיק, כתובתו, מספר הטלפון ועוד פרטים מזהים אשר אין להם כל רלבנטיות לצורך השגת המטרה הרצויה.
אין ברצוני לקבוע מסמרות בשאלה האם ההסדר הקבוע בחוק השיקים ללא כיסוי הינו בבחינת ההסדר האופטימאלי בכל הנוגע לאפשרות פירסום הפרטים הנוגעים לאי כיבוד המחאות, אולם יש בו משום התווית נורמה מאת המחוקק, הן בדבר הצורך לאזן את האינטרסים הנוגדים, והן בדבר החובה להגביל אפשרות פירסום המידע בנושא זה על-מנת לא לפגוע בפרטיותם של רבים במידה בלתי-סבירה.
נראה בעליל שקיום המאגר כמתוכנן, כפי שאושר על-ידי בית-משפט קמא, אינו תואם את האיזון האמור.

19. כדי להמחיש עוד יותר, מעשית, את הפגיעה האפשרית במושכי השיקים ומחברי יתר ההמחאות הנוגעים בדבר מפירסום בלתי-מוגבל של המידע הכלול במאגר האמור, ברצוני עוד להעיר:

א) רבים הם המקרים בהם מסרב בנק לכבד שיק, בשל אי-הבנות או משגים וללא אשמה מצד הלקוח. כך קורה, למשל, שאדם נותן הוראה להעברת סכום כסף אל חשבונו בבנק, והוראה זו אינה מתבצעת בשל סיבה אשר אינה תלויה בבעל החשבון. כתוצאה מכך נוצר מצב, בו אינו קיים כיסוי לשיקים המוצאים על-ידו, והוא בשל נסיבות שונות, כגון היעדרות זמנית מהארץ, אינו כלל מודע לכך.
ייתכנו גם מקרים בהם מורה מושך השיק לבנק שלא לכבד את השיק על רקע של סכסוך כלכלי או משפטי עם מחזיק השיק. אם השיק לאחר מכן אינו נפרע והמחזיק מודיע על כך לאחראים על מאגר המידע, לא יהיה בידי האחרונים בדרך-כלל לעמוד על העובדות כהוויתן, ומושך השיק עלול להיכלל ב”רשימה”.
כמו-כן קורה לא פעם, שללקוח ישנה זכות למשיכת יתר, ופקיד הבנק, בהיסח הדעת, מתעלם מכך.
למעשה אין כמעט גבול לטעויות העלולות להתרחש, הן מצד הבנק, והן מצד הלקוח, אשר בעטיין מסרב הבנק לכבד שיק של הלקוח, ללא הצדקה של ממש. ואפילו ישנה הצדקה לאיכיבוד שיק מסויים, הרי רבים המקרים בהם אין בכך כדי לבסס עניינית הסקת מסקנה בדבר אי-אמינותו הכלכלית של מחבר ההמחאה.

ב) בנוסף על כך חייבת להיות מודעות להשפעה הגוברת והולכת של המחשבים למיניהם ושל שילוב המידע של מחשבים שונים, במישור הלאומי ואף הבין-לאומי.
כך עשוי פירסום שמו ויתר פרטיו של אדם במאגר מידע בגין שיק מסויים שלא כובד, לגרום להכללתו בעשרות רשימות שונות בארצות רבות, ולהסב לו נזק בלתי-משוער. הוא עשוי למצוא עצמו ברשימות שחורות לרוב, והדבר עלול לגרום לאיבוד אפשרות לגיוס כספים ולהרס כלכלי שלו ושל החברות המצויות בשליטתו.
אין איפוא לדעתי ספק, שהפצת המידע בדבר ה”עניינים הפרטיים” של אותם מחברי ההמחאות בהם המדובר במאגר המידע נשוא ערעור זה, מהווה פגיעה חמורה בפרטיות, במובן רוח החוק בו עסקינן…

20. ספק גדול גם, אם ביחס למאגר המידע נשוא הדיון ניתן ליישם את ההוראות שנכללו בחוק הגנת הפרטיות ושמטרתן להקטין את הפגיעה בפרטיות של הנוגעים בדבר.

בסעיף 13(א) לחוק נאמר, כי “כל אדם זכאי לעיין בעצמו, או על-ידי בא-כוחו… במידע שעליו המוחזק במאגר מידע”, ובסעיף 14(א) לחוק נקבע:

“אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל מאגר המידע… בבקשה לתקן את המידע או למוחקו”.

קשה לראות, איך, הלכה למעשה, ניתן לתת ביטוי מוחשי להוראה זו ביחס למידע הנדון, ולתקן את הנזק הנגרם למושכי השיקים אם יצא בגורלם להיכלל ברשימה מסוג זה והרשימה נמסרה לכל דורש…
כלומר, המחוקק האמריקאי ער לפגיעה בפרטיות הנוצרת מעריכת חקירות על היכולת הכלכלית של אנשים, ומאיסוף המידע והעברתו לגופים מעונינים, אולם מנגד מודע המחוקק לצורך בקיומן של סוכנויות אלו בשל התועלת הצומחת מהן לתפקוד הבנקים ולכלכלת ארה”ב.

כדי להבטיח את איזון האינטרסים הרצוי על-ידי צמצום הפגיעה בפרטיות, קבע המחוקק בארצות הברית הוראות המפרטות את דרך ניהול הסוכנויות, הגבלות על דרך איסוף המידע, וכן הטיל חובות על מחזיקי המידע כגון: חובה להודיע לאדם שנאסף מידע אודותיו או חובה לאפשר לאותו אדם לעיין במידע שנאסף עליו. כמו-כן מטיל החוק שם מגבלות על היקף התפוצה של אותם “דו”חות צרכני אשראי”…

העולה מכאן, כי הנגישות לדו”חות צרכני האשראי בארה”ב הינה מוגבלת, ואין המידע הנאסף פתוח לעיון הציבור כולו, או כמו במקרה דנן, לכל המשליש מחירו של הדו”ח. מאלפים הם בהקשר זה דברי המשיבים עצמם בבקשתם לרישום מאגר המידע:

“את החומר נעבד במחשב ונפיק רשימה… אחת לשבועיים בשלב הראשון נפיץ רשימה מעודכנת בין העסקים… במקביל נפיץ את המידע הנ”ל למנויים ובכתב עת, כך שמי שיצטרך יוכל להשיגו” (ההדגשה אינה במקור – ג’ ב’).

22. תנאי נוסף הכרחי לקיומה של הגנת סעיף 18(3) הינו כי “הפירסום לא היה כוזב”. קשה להניח, כי יהיה באפשרות המשיבים, בדרך בה הם מתכוונים לדבריהם לנהל את מאגר המידע, להבטיח כי המידע שיגיע לידיהם הינו אכן נכון ומדויק. המידע אותו יפרסמו המשיבים באמצעות אותו פלט מחשב, מוזן בעקבות המידע שנמסר על-ידי הסוחרים ויתר בעלי העסקים, ואין למשיבים אמצעי לאמת שהמידע אכן מדויק ומלא; ומנגד גם אין כאמור אפשרות סבירה למושכי השיקים אליהם מתייחס המידע, לבקש את תיקונו, מאחר שלמעשה אין להם דרך לדעת מראש על קיומו והפצתו.

23. מכל האמור לעיל עולה לדעתי המסקנה הבלתי נמנעת, כי הפעלת מאגר המידע כפי שביקשו להפעילו המשיבים חורגת מהאיזון הראוי שבין הצורך בהגנה על הפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבהגנת הסוחרים והציבור כולו מפני מסירת שיקים ללא כיסוי. על-כן, לא חלה על המשיבים בנסיבות העניין, הגנת סעיף 18(3) לחוק.

24. משהגעתי למסקנתי זו, הרי שנראה לי, כי דין הערעור להתקבל, שכן צדק הרשם בסרבו לרשום את מאגר המידע של המשיבים, מאחר שיש בהפעלתו משום פגיעה בפרטיות, ולמשיבים לא עומדת כל הגנה המוכרת על-פי החוק הנדון.
ייתכן שבעקבות החלטה זו ישנו המשיבים את דרך ניהול המאגר המתוכנן, כך שתצומצם הפגיעה בפרטיות, ודרך הניהול תעמוד בקריטריונים נאותים וסבירים.
בכך יתאפשר אולי רישום המאגר וניהולו באופן העולה בקנה אחד עם זכות הפרטיות של מושכי ההמחאות, או לפחות יקטין את הפגיעה האפשרית במושכי ההמחאות הנוגעים בדבר עד למינימום.
אשר-על-כן הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולאשר את החלטת הרשם…”

נפסק מפי כב’ השופט י’ קדמי:

“גם אנוכי סבור, כי מן הראוי לקבל את הערעור ולאשר את החלטת הרשם מהנימוקים שפירט חברי הנכבד השופט בך בפסק-דינו. יחד-עם-זאת, מבקש אני להציג – בקליפת אגוז – את הטעמים העיקריים שהניעו אותי לקבל את הערעור.
ליבה של הבעיה שדרשה הכרעה בערעור זה, נעוץ במציאת האיזון הראוי בין שני האינטרסים הבאים: מצד אחד – האינטרס שיש לציבור בחשיפת זהותם של אלה שאינם עומדים בהתחייבויות כספיות שהם נוטלים על עצמם, באופן שכל אחד מן הציבור ידע לכלכל מגעיו עמם; ומצד שני – האינטרס שיש לכל אחד מאלה שזהותם נחשפת כאמור ל”פרטיות”, שאינה מתישבת עם פרסום העובדה שאין הם עומדים בהתחייבויותיהם.

נראה, שבמקרה זה לא רק שהכף נוטה לטובת הזכות לפרטיות, אלא שטובתם של שני האינטרסים גם יחד – העניין הציבורי שבפרסום המידע וזכותו של הפרט לפרטיות – מחייבת את קבלתו של הערעור, וזאת בעיקרו של דבר, מן הנימוקים הבאים:

(1) על-פי המתוכנן, אמור מאגר המידע המבוקש על-ידי המשיבים לכלול את שמו של כל אדם, שמשך אי-פעם שיק שלא כובד מכל סיבה שהיא. כתוצאה מכך, עלולים להופיע במאגר המידע שמותיהם של אנשים שמצבם הכלכלי היה טוב בעת חילול השיק – והוא טוב ביום העיון במאגר – ואשר אין כל חשש שלא יכבדו את ההתחייבויות הכספיות שהם עתידים לקבל על עצמם; שהרי לא מעטים הם המקרים, שבהם לא מכובד שיק מטעמים שאינם קשורים ביכולתו הכלכלית של מושך השיק.
מצב זה יפגע: מצד אחד – בתדמיתם החברתית והכלכלית של אותם אנשים שאי כיבוד שיק מצידם לא היה נעוץ בחוסר יכולת כספית, אלא בטעמים אחרים שנותרים “נעלמים”; ומצד שני – בציבור ככלל, בשל הרחקתם של אותם אנשים, ששמותיהם מופיעים במאגר המידע, מן הפעילות הכלכלית, כאשר לגבי חלק לא מבוטל מהם אפשר שאין לכך כל הצדקה.

(2) לא זו בלבד שהמשיבים לא הציעו כל מנגנון לבדיקת הרקע לאי פרעונו של שיק כאמור ולמתן ביטוי לרקע זה במידע שימסר למעונינים, הינה לא הוצע מצידם מנגנון כלשהו לבדיקת אמינותו ושלמותו של המידע שימסר להם על-ידי בעלי העסקים שימצאו בכך אמצעי לקידום ענייניהם. היעדרם של מנגנוני ביקורת אימות והבהרת רקע כאמור, הופך את המידע שיצטבר ברשות המשיבים לפוטנציאל של פגיעה ממשית בפרטיותם של מושכי שיקים, ובתדמיתם בעיני אלה המקיימים עמם קשרים כלכליים וחברתיים מצד אחד, ובציבור בתור שכזה, בשל ה”נידוי” הכלכלי והחברתי הכרוך בחשיפתו של מידע כאמור, מצד שני.

(3) פניית המשיבים לרשם, אינה כוללת הצעה של מנגנון בקרה או סינון בכל הנוגע לזהותם של האנשים שיורשו לעיין במידע שבמאגר ולעשות בו שימוש, ואף אינה קובעת הסדר כלשהו בדבר פרסום המידע מעבר להבאתו לידיעת מי שיקבע כ”גוף מעונין”. לכאורה, חיוני הוא: ראשית – להגביל את נגישות הציבור למאגר מידע שכזה, באופן שרק מי שיש לו עניין כלכלי מסויים וברור במידע יהיה רשאי לעיין במאגר המידע; ושנית – לקבוע כללים בדבר מתן פרסום למידע, באופן שתימנע הלבנת פניו של אדם ברבים – על הנזק הכלכלי הכרוך בכך, בהקשר הנדון כאן – לשווא.

(4) המשיבים לא הבהירו בפנייתם האם וכיצד יוכל אדם לברר אם שמו מופיע במאגר המידע, ולבקש תיקון של המידע או מחיקתו מן המאגר; וכן לא נקבעו מנגנוני מחיקה ורענון של המאגר בשל חלוף הזמן. מנגנון תיקון והתאמה מצד אחד ומנגנון מחיקה ורענון מצד שני, חיוניים להבטחת דיוקו ואמינותו של המידע הנאגר ומבטיחים את צמצומו של סיכון הפגיעה בפרטים הנוגעים בדבר ובציבור כאחד.”

נפסק מפי כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן:

“חברי השופט בך נותן פירוש רחב למונח “ענייניו הפרטים של אדם”, ובדוגמאות שהוא מביא בחוות-דעתו חובק הוא מגוון רחב של מידע הקשור לחייו הפרטים של אדם בו רואה הוא את “ענייניו הפרטים” לצורך החוק. את מרכז הכובד מעביר חברי לשאלת ההסכמה באופן שבכל מקרה בו ניתן לייחס הסכמה מפורשת או מכללא לפרסום הפרטים האישיים, מאבד פירסומם את הגנת חוק הפרטיות, התשמ”א-1981.

סבורתני, שאין המקרה שבפנינו מצריך הגדרה כוללנית של עניינים שיש לראות בהם “ענייניו הפרטים של אדם”. בכגון דא ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית ולאפשר בדיקת הנושא על-פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו ענינו הפרטי של אדם, אינה חד-משמעית, וכמו ביטויים רבים בהם אנו נתקלים בספר החוקים ובחיי היום יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה לשמה נדרשת פרשנות זו. אין חולק כי פרטיותו של אדם היא בעלת חשיבות עליונה ונכון לראותה כחלק מזכויות היסוד המגולמות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יחד-עם-זאת, בבואנו להגדיר “ענייניו הפרטים של אדם” הגדרה שתהפוך כל הפוגע בהם למפר חוק, עלינו להיות זהירים ודווקניים.

בחוק הגנת הפרטיות אין המחוקק מגדיר פרטיות מה היא ואין הגדרה לביטוי “ענייניו הפרטים של אדם” המופיע בו. בסעיף 2 לחוק מוצאים אנו רשימה של פעולות שרואים בהן פגיעה בפרטיות ובענייניו הפרטיים של אדם מבלי להעיר את עינינו בשאלה מה הם אותם עניינים. לפיכך, סבורתני כי נשרת את תכלית החוק אם נמקד את ניתוחנו בעובדות המסויימות של המקרה העומד לדיון ובפרשנות הראויה באותו הקשר. יש וכל פרט ופרט בפני עצמו לא יהווה “ענינו הפרטי” של אדם ואילו צירוף מספר פרטים והאינפורמציה המתקבלת מהם, תהווה עניין כזה. כך הוא לדעתי בענייננו. צירוף הפרטים האישיים של מי ששלם בהמחאות או בשטרות ואלה לא כובדו, עם האינפורמציה לפיה המשלמים לא כיבדו את התחיבותם, מהווה מסירת מידע בעל קונוטציה ברורה של אי אמינותו הכלכלית של מחבר ההמחאה או נותן ההתחייבות, ובתור שכזו אין היא מותרת…

סוף דבר, מצטרפת אני לדעתו של חברי השופט בך לפיה דין הערעור להתקבל.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ג’ בך.”

מקור המאמר – abc-israel.it