1. כללי
סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“20. נטל ההוכחה (תיקון התשס”ז)
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום-לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום-לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2).
(ג) חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על-פי סעיף 18(2)(ב) או (ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום-לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמהם; ואולם חזקה כאמור לא תחול אם הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הנאשם או הנתבע פעל בהתאם לחובה חוקית המוטלת עליו.”
פרק ג’ לחוק קובע שורה של הגנות אותן יכול להעלות נאשם המואשם בעבירות על חוק הגנת הפרטיות. סעיף 20 לחוק קובע כי טענות אלו, ככל שישנן, תועלינה על-ידי הנאשם. בעיקר נכון הדבר ככל שמדובר בטענת הגנה לפי סעיף 18(2)(ד) לחוק, הנטענת לרוב על-ידי חוקרים פרטיים, ולפיה בוצעה הפגיעה בפרטיות בתום-לב ו”תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים” {ת”פ (ת”א) 40206/05 מדינת ישראל נ’ אברהם בן אברהם בללי ואח’, תק-מח 2009(2), 9792 (2009)}.
בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות נקבע כי ככל שיוכיח נתבע כי ביצע את הפגיעה בפרטיות באחת מהנסיבות הנקובות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום-לב.
מאידך, ככל שיוכח כי הפגיעה נעשתה ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2), חזקה על הנתבע כי עשה את שעשה שלא בתום-לב {ת”א (מרכז) 63160-11-15 חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע”מ נ’ גדעון ברגר, תק-מח 2016(1), 33643 (2016)}.
דרישת תום-הלב מתייחסת להגנות שבסעיף 18(2) בלבד {ראה נטל ההוכחה לשם כך בסעיף 20 שבחוק הגנת הפרטיות} שכן הפגיעה שלפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות הינה במודע {בש”א (יר’) 7499/04 יגאל אמיר נ’ ערוץ 10 ואח’, תק-מח 2004(4), 1145 (2004)}.
2. סעיף 20 לחוק מציב אף הוא את מבחן מידתיות וסבירות הפגיעה, כמדד לחזקת תום-הלב
ב- ת”א (ת”א) 2578/00 {מקדונלד אריאל נ’ מקדונלד’ס, תק-מח 2002(2), 4667 (2002)} קבע בית-המשפט:
“סעיף 20 מציב אף הוא את מבחן מידתיות וסבירות הפגיעה, כמדד לחזקת תום-הלב:
“המבחן הוא אובייקטיבי שכן “פגיעה החורגת מתחום הסביר” נמדדת לא על-פי רחשי ליבו של הנאשם כי אם על-פי קריטריונים אובייקטיביים…” (ע”פ 5026/97).
סמנכ”ל השיווק של נתבעת 1 הודה כי לא נעשו כל מאמצים לצמצם את הפגיעה:
“ש. ניסיתם לפנות, חוץ מלהכין את תשדיר התגובה, ניסיתם לעשות משהו אחר, לפנות לזכיינים ולהגיד להם תשמעו אנחנו מבקשים מכם לא לעשות שימוש באריאל מקדונלד בתשדיר של ברגר קינג?
ת. לא.” (עמ’ 38 לפרוטוקול מה- 03.03.02).
לאור האמור יש לקבוע כי פרסומת התגובה שנבחרה בשל יעילותה, נעשתה שלא בתום-לב (סעיף 20(ב) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981). יתרה-מכך, התנהגות נתבעת 1, שלא טרחה אף להשיב על מחאתו של התובע, שדרש חד-משמעית, את הפסקת השידורים, מעידה אף היא על חוסר תום-לב.
סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, “… אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית…”, מחזק את המסקנה בדבר החבות של נתבעות 4-2, שפעלו בניגוד לכלל 6 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה), התשנ”ד-1994.
הגנה נוספת, לטענת הנתבעות, מצויה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981:
“(3) בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.”
לא הוכח כי בפנינו עניין ציבורי. קהל הצופים מודע למציאות בה כוכבי פרסומות משתתפים בהן בתשלום. לציבור אין עניין לעמוד על העדפותיהם האישיות, מעבר למסע הפרסום. ודוק, הנתבעות עצמן לא טרחו לוודא כי דבר הפרסום הוא אמת ולא נקטו אף צעדים פשוטים לכאורה לצורך זה, כפי שדורש סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.
ההגנה הפרוסה על פגיעה של מה בכך (סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981), אינה עומדת לנתבעות בנסיבות המקרה שלפנינו. התובע הוכיח פגיעה ממשית, הן בממון והן בדימוי האישי…”
ב- ת”א (ת”א) 1285/89 {אורי צוקרמן נ’ מתי מורגנשטרן, תק-מח 99(4), 16417 (1999)} נקבע:
“הנתבעים מבקשים כי גם אם יקבע בית-המשפט שאכן נפגעה פרטיותו של מר צוקרמן, הרי שעומדות להם ההגנות המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות וכי בכל מקרה נטל ההוכחה מוטל על שכמו של התובע, לאור הוראות סעיף 20 לחוק.
הנתבעים נזקקים בעיקר להגנות המנויות בסעיף-קטן (2)(ב)(ג), וסעיף-קטן (3) לאמור:
“הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה; הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע; בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.”
אתייחס לטעות אלה כסדרן; גם אם חשו הנתבעים חובה מקצועית, חוקית או אחרת לברר את מעשיו של התובע הרי שעמדו בפניהם דרכים חוקיות אחרות לעשות כן. זאת, אף נוכח הייעוץ המשפטי שניתן להם על-ידי היועצת המשפטית דאז, עורך-הדין הגב’ א. לין, שיעצה להם לפנות בעניין למשטרה ולטפל בנושא כנהוג במקרים דומים בחברה. לפיכך, לאור עקרון המידתיות ואף לאור הצורך העכשווי לבחון את חוק הגנת הפרטיות מבעד לפריזמה של פסקת ההגבלה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – נראה כי עמדה בפני הנתבעים אפשרות אחרת, פוגענית פחות, שיכלה מבחינתם להביא לאותה תוצאה של “חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית” – ואולי אף לתוצאה מוסרית לא פחות.
כך גם לא מצאתי ממש בטיעון בדבר “עניין ציבורי” – המצדיק את הפגיעה בפרטיות, שכן המדובר בעניין עסקי, שאינו עולה כדי עניין ציבורי, המצדיק חקירה פולשנית. מה גם שדרכי החקירה יכלו להתמצות עד תום, וזאת אף באופן ענייני וחוקי.
על ההגדרה של “עניין ציבורי” והאבחנה בינה לבין “עניין לציבור” עמד פרופ’ זאב סגל במאמרו “הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת” עיוני משפט ט(1), (ינואר 1973) 175. מאמר זה אף פורסם ועודכן בספרו “חופש העיתונות – בין מיתוס למציאות” (תשנ”ז – 101 (1996), תחת הכותרת: “העיתונות והזכות לפרטיות”. וכך הוא מגדיר “עניין לציבור” (עמ’ 119):
“הדיבור “עניין לציבור” יכול להכיל, כמדומה, כל נושא שיש בו כדי לעניין אדם, ולו גם מטעמי סקרנות ויצר הרכילות גרידא. הדיבור “עניין ציבורי” יתייחס רק לפרסום פוגע בפרטיות, שבידיעתו יש משום תועלת לציבור. מאליו ברור שהבחירה בחלופת ה”עניין הציבורי” תביא להפחתת הפגיעה בפרטיות מטעמי זכות הציבור לדעת בהשוואה לפגיעה שהיתה אפשרית לו די היה בקיומו של “עניין לציבור” כדי להצדיק את הפגיעה. דרישת הוכחת ה”עניין הציבורי” לא תצדיק, למשל, פרסום שכל מטרתו היא ‘לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים’.”
42. גם בטענה המתייחסת לסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות הקובע לגבי “נטל ההוכחה” כי:
“הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שהפגיעה נעשתה בתום-לב”, לא מצאתי ממש, בנסיבות המקרה.
ראשית, סבורני כי אכן התרחשה פגיעה שאינה בגדר נסיבותיו של סעיף 18(2)
ושנית, סבורני כי הפגיעה לא נעשתה בתום-לב הנדרש ובגדר הסביר, כפי שהדבר עולה ממכלול הנסיבות של המקרה ונוכח הכרעתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה.
משום כך שוכנעתי כי בהתייחס לעילותיו של חוק הגנת הפרטיות אכן נפגעה פרטיותו של התובע וזאת בניגוד לחוק וכן בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
יצויין כי אמנם בעת התרחשות התובענה חוקי היסוד בדבר זכויות האדם טרם נחקקו, ועל-כן אף לא הרחבתי בדיון לגבי הפגיעה בחופש העיסוק ובכבוד האדם, אך די היה לו נזקקתי לחוק הגנת הפרטית ולעקרונות שהביאו לחקיקתו בשנת 1981, בכדי להגיע למסקנה שאליה הגעתי. עוד ידוע בהקשר זה כי בית-המשפט הגן על זכויות יסוד של הפרט עוד בטרם עוגנו אלה בחקיקת יסוד, כפי שהוא אף עושה עד היום לגבי זכויות שטרם נקראו לתוך חקיקת היסוד הקיימת.
על “הזכות לפרטיות ולכבוד” עמדה פרופ’ רות גביזון, בקובץ המאמרים “זכויות אדם בישראל”, הוצאת עידנים, (1988).
61. בדבריה קושרת פרופ’ גביזון בין הזכות לכבוד לזכות לפרטיות:
“הזכות הספציפית לכבוד היא, אם-כן, קבוצת הזכויות המגנה עלינו מפני פגיעות שאין בהן באופן ישיר פגיעה בערכים אחרים. למשל, הזכות לא להחשף לטיפול משפיל או מעליב; או הזכות לשם טוב; או הזכות לפרטיות. כל הזכויות האלה הם חלקים של הזכות לכבוד. אנחנו עוסקים בהם לא מפני שהפגיעות האלה פוגעות באופן בולט ברכוש או בחירות או בשוויון, אלא מפני שיש פה איזשהו מקרה מובהק של פגיעה בכבוד, שהוא מספיק מובהק, מספיק מסויים, כדי שנרצה לגייס את המערכת שלנו על-מנת להגן על אנשים מפניו” (עמ’ 64).
בסוף מאמרה, מסכמת פרופ’ גביזון את רוח הדברים שהביאה לחקיקת חוק הגנת הפרטיות ואת חלקו של בית-המשפט ביישום אותו חוק, באומרה:
“נורמות משפטיות חייבות להיות קונקרטיות. הן מסדירות התנהגות חיצונית, מסדירות התנהגות עם תמריצים כלכליים מסויימים. המבחן של החוק הזה, ומידת היכולת שלו להגן על הפרטיות, תלויים בנכונות של בית-המשפט, כשהוא מיישם את החוק הזה, לגלות גמישות מחשבתית מספיק גדולה וערנות מספיק גדולה למטרות העומדות מאחורי החוק, כדי לפרש את החוק הזה לא רק לפי מילותיו, אלא לפי הרוח שהביאה לחקיקתו . חוק הגנת הפרטיות הוא אחד מהחוקים המחייבים את המערכת המשפטית כולה לחזור ולעמוד בקשר עם העובדה שהמערכת המשפטית היא נסיון לתת פתרון לבעיה חברתית מורכבת, ושאי-אפשר יהיה לפרש נכון את החוק בלי ללמוד היטב את הממדים של הבעיה החברתית, האישית והמדינית שהביאה לצורך בחוק הזה ולאכיפתו” (עמ’ 80).
דומה, שדברים אלה הינם נכונים וראויים גם לענייננו ודי בהבאתם, כפי שהם.”
3. סעיף 20 לחוק מסייע בהערכת תום-הלב
ב- ת”א (יר’) 2778-04-11 {א.ב. נ’ ע.נ., תק-של 2016(1), 46459 (2016)} קבע בית-המשפט:
“שער הכניסה לתחולת ההגנות שבסעיף 18(2) הוא שהטוען להגנה עשה את הפגיעה בתום-לב (ראו, עניין פלונית, פסקה 24). פסק-הדין המרכזי שבו נדונה דרישת תום-הלב הוא ע”פ 5026/97 גלעם נ’ מדינת ישראל (13.06.99). שם נקבע כי תום-הלב נבחן באמצעות מבחן סובייקטיבי. כלומר, נטל ההוכחה הראשוני מוטל על הנתבע (או הנאשם) להוכיח כי ביצע את המעשה בתום-לב, ובאמונה כי הפגיעה כלולה במסגרת ההגנה. עוד נקבע בעניין גלעם כי ככל שנלווית לפגיעה בפרטיות גם ביצוע עבירה אחרת, נשלל מיניה וביה תום-הלב של הנתבע (או הנאשם) (ראו, שם, בפסק-דינו של כב’ השופט א’ מצא). סעיף 20(א) מסייע בהערכת תום-הלב של הנתבע. סעיף זה מורה כי בהתקיים שני תנאים מצטברים קמה חזקה (הניתנת לסתירה), לפיה הפגיעה בוצעה בתום-לב. התנאי הראשון מתייחס לסעיף 18(2), וקובע שעל הפגיעה בפרטיות להתבצע באחת מן הנסיבות המנויות שם. כלומר, הפגיעה בפרטיות נעשתה בנסיבות שבהן היתה על הפוגע חובה חוקית, מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה. התנאי השני הוא שהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות. ככל שקמה החזקה, עובר הנטל לתובע לנסות לסתור אותה אם יעלה בידו להצביע על אחת משתיים: (1) שהנתבע פגע ביודעין בזכות לפרטיות פגיעה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך מילוי חובתו החוקית, המוסרית, החברתית או המקצועית; או (2) שהפגיעה בוצעה תוך הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים על הנתבע מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עימם (למעט במצבים שבהם הנתבע פעל מתוך חובה חוקית). אם מצביע התובע על התקיימות אחת מאלה, קמה חזקה לפיה הנתבע לא היה תם לב, ומשכך, אינו יכול ליהנות מהגנת סעיף 18(2).
42. לדעתי, הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שפעלו בתום-לב ובמסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) לחוק. החקירה ארכה כשלושה שבועות. היא כללה תצפיות ומעקבים (רכובים ורגליים) ברשות הרבים. היא לא כללה צילום של התובע ברשות הרבים או ברשות הפרט. המעקב הרכוב נמשך תקופה של שבוע ימים. המעקב (כמו גם החקירה כולה) הופסק לאחר שנודע לנתבע 1 שהתובע חשף את עובדת המעקב. אין לומר כי בנסיבות אלה פעלו הנתבעים בחריגה מהסביר בנסיבות העניין או בחוסר תום-לב. מקובלת היתה עליי עמדתם לפיה סברו שהם פעלו באופן מקצועי, מידתי וסביר לצורך מילוי המשימה המקצועית לה התחייבו כלפי אשת התובע. משכך, קמה לנתבעים החזקה שפעלו בתום-לב, בהתאם לאמור בסעיף 20(א) לחוק.
43. פעולת הנתבעים נעשתה במסגרת של חובה מקצועית. נתבע 1 נשכר על-ידי אשת התובע בעיצומם של הליכי גירושין לשם בירור מקום מגוריו של התובע. אשת התובע ציינה בעדותה, שלא נסתרה, כי נזקקה לשירותיו של נתבע 1 לאחר שבנה הקטן ביקר אצל התובע והביע חשש שהוא אינו מתגורר בבית של חברו… בפועל, לאחר קבלת דוח המעקב עשתה אשת התובע שימוש במידע שהושג במסגרת החקירה בהליך הגירושין (וראה בעניין זה, את הבקשה לזימון עדים שנדונה בפסקה 30 לעיל). מכאן, המידע היה רלוונטי לצורך ההליך, ועל-כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הפגיעה בפרטיותו של התובע נעשתה בנסיבות של מילוי חובה מקצועית (השוו: ת”פ (שלום נצ’) 3159/05 מדינת ישראל נ’ רוזנטל (03.01.08), שם נקבע, בין היתר, כי ייתכן שניתן יהיה לראות במעקב רכוב תוך צילום מתוך מצלמות הנמצאות ברכבו של החוקר הפרטי פעולות העשויות לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ד) לחוק, היות שאין בפגיעות מהסוג האמור משום פגיעה חמורה בפרטיות (פסקה 204 לפסק-הדין); ראו עוד, ת”פ (שלום ת”א) 1694/03 מדינת ישראל נ’ שטילמן (06.07.03)).
44. התובע לא העלה טענה כלשהיא לעניין תום-ליבם של הנתבעים, ובכלל זאת לא ביקש לעשות שימוש בחזקות הקבועות בסעיפים 20(ב) ו- (ג) לחוק הגנת הפרטיות, כדי להצביע על כך שהנתבעים פעלו בחוסר לב. כך, לא נטען כי הנתבעים פגעו ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך מילוי חובתם המקצועית. ההפך הוא הנכון. התובע טען לאורך הדרך כי הנתבעים לא ביססו כראוי את המסקנה בדבר שהייתו בדירה בירושלים והיה עליהם לבצע פעולות חקירה נוספות כדי לבסס מסקנה כאמור. התובע אף לא הניח תשתית כלשהי לפיה הנתבעים ביצעו את הפגיעה בפרטיותו תוך הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליהם. בנסיבות אלה, לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה פעלו בתום-לב.
45. המסקנה מכל האמור לעיל היא שדין התביעה להידחות. כפי שצויין, אין להקל ראש בפגיעה בפרטיותו של התובע. כל אדם זכאי לשליטה במידע שהוא בוחר שייוודע לאחרים, וכל אדם זכאי לשמירה על “היחידה האוטונומית” שלו (כלשונו של הנשיא ברק בעניין פלונית). יחד-עם-זאת, ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות משקפות את מידת ההגנה שניתנת לזכות לפרטיות, ואת קשת המצבים שבהם פגיעה בזכות תהיה מותרת. העניין שלפניי נופל במסגרת הנסיבות האמורות. משכך, אין מקום להורות על-פיצוי התובע בגין הפגיעה בזכותו לפרטיות.”
4. דחייתה של טענה על-פי סעיף 18 לחוק
ב- ת”א (הרצ’) 21945-07-14 {פלוני נ’ אריאל סמל, תק-של 2016(1), 38439 (2016)} קבע בית-המשפט:
“את ועוד. בשני החוקים, תנאי לתחולת ההגנות הנזכרות היא הוכחת המפרסם כי פעל בתום-לב. רק אם הוכח תום-הלב תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות לפי החלופות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (ראו: ע”פ 5026/97 גלעם נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 13.06.99)). סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי…
במקרה זה, גם אם היה מקום להחיל את סעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות ברי כי הפגיעה חרגה מתחום הסבירות, וודאי בכל הנוגע לתמונת העירום המלא, אך גם לאלו בהן התובע נראה בעירום חלקי.
70. באשר לנתבעים 4-2 גם ניתן לקבוע כי לא ניתן לטעון לפגיעה בתום-לב נוכח סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי…
כפי שעלה מעדותה של נתבעת 4, לא נעשו הפעולות המתבקשות על-מנת לוודא קיומה של הסכמה מצד התובע לפרסום תמונותיו. הן נתבע 3 והן נתבעת 4 ציינו כי בהתאם לכללי האתיקה היה עליהם לוודא כי זכויות הפרסום של התמונות שייכות לנתבע 1.
71. ואכן, סעיף 8 תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות קובע כי…
חובה זו לא מולאה במקרה זה. נתבע 3 אמנם טען בתצהירו כי נתבע 1 הבהיר להם כי הוא בעל הזכויות בתמונות והוא אף הבהיר להם שמדובר בדוגמן שהרבה להצטלם לפרסומות ואף בעירום, ואולם עדות זו נסתרה מעדותו של נתבע 3 עצמו בבית-המשפט בה אישר כי הם יצאו מנקודת הנחה כי הצלם הינו בעל הזכויות נוכח פרסום התמונות בספר על ידו ולמעשה לא נערך כל בירור אודות הזכויות והסכמת המצולם (התובע) נוכח אופי התמונה ומועד צילומה לפני כ- 30 שנה. גם נתבעת 4 אישרה בעדותה כי אינה זוכרת כי נערך בירור מול נתבע 1 והם סמכו עליו בהיותו צלם מנוסה שחזקה עליו כי ימסור תמונות שיש לו זכות בפרסומן בלבד. בהקשר זה יצויין גם כי נתבעים 4-2 לא הביאו למתן עדות את עורכת המשנה ומי שערכה את הכתבה עצמה כדי ללמד על הבדיקה שנערכה על ידה עובר לפרסום הכתבה וחזקה איפוא, כי לוּ היתה מתייצבת למתן עדות עדותה היתה פועלת לחובת נתבעים אלו. ברי, כי היה על נתבעים 4-2 להימנע מפרסום התמונות מבלי לבדוק תחילה את זכויות נתבע 1 בהן והסכמת התובע לפרסום (השוו: ת”א (ראשל”צ) 460/02 בעניין דרור).
72. למעשה, גם ב”כ הנתבעים בסיכומיו ציין כי אכן יש צורך בקבלת הסכמת מצולם לפרסום תמונה בה הוא מופיע שצולמה ברשות היחיד. טענתו היתה אך, כי במקרה זה יש לראות בתמונה כתמונה שצולמה במרחב הציבורי בשל אופייה ואולם כאמור, אין דעתי כדעתו בעניין זה. מכאן, כי היה על נתבעים 4-2 לערוך בירור מינימאלי אודות התמונה, הזכויות בה, הסכמת המצולם בה ונסיבות צילומה, בירור שלוּ נעשה, אפשר שהיה מביא אותם לכלל מסקנה כי אין לפרסם תמונה זו, והם היו בוחרים בתמונות אחרות שהוצגו להם על-ידי נתבע 1. כאמור, במקרה זה לא נעשה בירור כלשהו ונתבעים 4-2 סמכו בעיניים עצומות על נתבע 1 מבלי לשאול אותו דבר, שעה שלפי עדויות נתבעים 3 ו- 4 עצמם הדבר אינו תואם את כללי האתיקה המחייבים, למצער, קבלת הצהרה מהצלם אודות הזכויות בתמונה וזכויותיו של המצולם בה. ויודגש. החובה לוודא את הסכמתו של התובע לפרסום כמו גם את זכויותיו של נתבע 1 בפרסומן, דורשת הקפדה יתירה מקום בו מדובר בתמונות עירום, גם אם חלקי, בדומה לתמונה שפורסמה, נוכח הפגיעה המשמעותית שיש בפרסום התמונה למצולם בה. בניגוד לסברתו של נתבע 3, העובדה כי מדובר בתמונות שצולמו לפני 30 שנה היה בה כשלעצמה להטיל חובה מוגברת על נתבעים 4-2 לוודא כי אכן קיימת הסכמה של התובע לפרסום תמונותיו כיום. פשיטא כי אין לקבל את ההשוואה שביקש נתבע 3 לעשות בין פרסום תמונות אלו של התובע לבין פרסום תמונות מאירוע היסטורי כהכרזת המדינה. דווקא השוואה זו מלמדת כי נתבע 3 לא עמד על מהות הצורך בקבלת הסכמה במקרים מעין אלו.
לנתבעים לא עומדת איפוא, הגנה לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.”
5. פרסום תמונות חתונה – סרט צילום
ב- ת”א (ת”א) 9866-02-13 {חמאד אבו עג’אג’ נ’ הוט מערכות תקשורת בע”מ, תק-של 2015(4), 114946 (2015)} קבע בית-המשפט:
“במסגרת סעיף 47 לסיכומי התובע, מוסיף הוא וטוען כי פרסום סרט חתונתו ללא הסכמתו מהווה הפרה של סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות וזאת ביחס לציבור בישראל בכלל וביחס למגזר הבדואי בפרט. סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות מורה כי…
78. התובע לא הוכיח כי הבעלות בזכויות היוצרים בסרט החתונה הנה שלו וכן לא הוכיח כי פרסום או מסירת הסרטונים נעשתה בניגוד להסכמתו. כמו-כן, התובע לא הוכיח כי נעשתה פגיעה בפרטיותו ופגיעה ביחס למגזר הבדואי. בעניין אלוני (שם) עמדה כב’ השופטת י’ שבח על היחס בין חוק איסור לשון הרע וחוק ההגנה על הפרטיות וקבעה:
“חוק איסור לשון הרע וחוק ההגנה על הפרטיות נושקים זה לזה. עיון בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות מעלה כי ההפניה לחוק לשון הרע שזורה בדברי ההסבר כחוט השני, ובסעיפים רבים צויין כי הם באים “בעקבות” סעיפים מתאימים בחוק איסור לשון הרע ו/או “בהקבלה לו” ו/או “בדומה לו”. בתיק אזרחי 19080/91 מיקי ברקוביץ ואח’ נ’ עיתונות מקומית בע”מ, השליכה כב’ השופטת גרסטל מחוק איסור לשון הרע לחוק הגנת הפרטיות וקבעה כי לאור הדמיון בין סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות לבין סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, יש להסיק כי החזקה לפי חוק איסור לשון הרע לפיה עשה הנתבע את מעשהו בתום-לב אם המעשה נעשה באחת מנסיבות סעיף 15 לחוק חלה אף ביחס לחוק הגנת הפרטיות דהיינו, החזקה המופיעה בסעיף 20 תקום לנתבע אם הפגיעה בפרטיות נעשה באחת מנסיבות סעיף 18 לחוק. היקש דומה ניתן לעשות אף ביחס לסעיפים אחרים”.
79. נוכח האמור, משטענתו של התובע ביחס למגזר הבדואי נטענה ביחס לחוק הגנת הפרטיות ומשהפסיקה הכירה, לא אחת, בדמיון הקיים בין דבר חקיקה זה לחוק איסור לשון הרע, ניתן היה לבצע גזירה שווה בין השניים לענייננו אנו ובתוך כך לפנות לאשר נפסק בעניין בכרי (שם), שם נדרש בית-המשפט לסוגיית לשון הרע על חבר בני-אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד (סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע). אף-על-פי-כן, לא מצאתי כי עצם פרסום הסרט מקנה לתובע עילה בדבר פגיעה בפרטיותו שלו, ועל אחת כמה וכמה, עילה בגין פגיעה במגזר הבדואי. לפרט לא נתונה האפשרות לנקוט בהליך בגין פגיעה בשם הטוב של הקבוצה עליה הוא נמנה. הדבר מקבל משנה תוקף משקיימים קשיים אינהרנטיים בטיעונו של התובע בו הוא קושר בין הפרת הפרטיות, המתאפיינת לרוב כהפרת פרטיותו של פלוני או של קבוצה מצומצמת, ולהבדיל ממקרה בו מעגל זה מתרחב, ואז קיים קושי להקיש מהאחד לאחר ולהפעיל את המהלך המשפטי שמופיע בשדה של לשון הרע לתחום הגנת הפרטיות, כך שתוכר פגיעה בפרטיות.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
