הכנסת ציוד לבית הכלא

1. כללי

סעיף 38 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל”ב-1971 קובע כדלקמן:

“38. איסור החזקה
לא יחזיק אסיר חפץ אסור.”

תקנה 37 לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978 קובעת כדלקמן:

“37. חפצים אסורים (תיקונים: התשמ”ד, התשס”ח)
(א) אסיר שפוט, לרבות אסיר אזרחי, לא יחזיק ברשותו כשהוא בבית הסוהר או כשהוא יוצא מבית הסוהר בליווי סוהר מסמכים, כספים או חפצים אחרים, למעט:
(1) תלבושת ומצרכים לגהות אישית לפי תקן שנקבע בהוראות המחייבות בשירות;
(2) מצרכים שקנה בקנטינה;
(3) מכתבים ודברי דואר אחרים שקיבל כדין, חומר קריאה שהחזקתו מותרת לאסיר לפי תקנות אלה ובכמות שיקבע מנהל בית הסוהר וחפצים אישיים שהחזקתם הותרה לאסיר בידי מנהל בית הסוהר בכפוף לתנאים, לנסיבות ולהגבלות שנקבעו בהוראות המחייבות בשירות.

(ב) על-אף האמור בתקנות 36 ו-39, אסיר שטרם נגזר דינו, רשאי, לפי היתר מאת מנהל בית הסוהר, להחזיק ברשותו כל חפץ שהיה עמו או שנשלח אליו או שקנה בקנטינה, למעט כספים ותרופות ולמעט חפצים העלולים לשמש לבריחה, לפריצה, לתקיפה, לחבלה או להתאבדות וחפצים שהחזקתם או השימוש בהם מהווה עבירה או שיש בהם או בשימוש בהם כדי לפגוע בסדר הטוב או במשמעת בבית הסוהר.
(ג) על-אף האמור בתקנות-משנה (א) ו-(ב), אסיר רשאי להחזיק ברשותו כל מסמך הדרוש לו לצורך הליך משפטי שהוא צד בו.
(ד) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), אסיר המוחזק במשמורת על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952, במקום משמורת כהגדרתו בסעיף 13א לחוק האמור, יהיה רשאי להחזיק ברשותו כספים בסכום שייקבע בפקודות נציבות בתי הסוהר.”

השב”ס הוא הגורם המוסמך לדון בעניין הפריטים המותרים בהחזקה בידי אסירים. סמכות זו מקנה לשב”ס שיקול-דעת רחב, תוך שקילה עניינית של כלל הגורמים הרלבנטיים לעניין.

על השב”ס לקחת בחשבון, בין היתר, שיקולים של ביטחון האסירים והסוהרים, בטיחות הפרט והכלל בבית הכלא, צרכים חברתיים שעניינם מניעת פערים וחתירה לשוויון בתנאי החזקתם של אסירים, וכיוצא באלה שיקולים.

לעומת זאת, על השב”ס לשקול את צרכיו של האסיר כפרט, ובמיוחד של אסירים השפוטים לתקופות ארוכות, הנזקקים לאמצעים ולעזרים שונים בחייהם בתוך הכלא, העשויים להוות מקור עניין, אמצעי תעסוקה, עזר בפיתוח אינטלקטואלי, ודרך לשמירת הקשר עם העולם החיצון.

מיתחם שיקול-הדעת של השב”ס הוא רחב, ורק לעיתים רחוקות יתערב בו בית-המשפט כגון: כאשר נפל בשיקול-הדעת פגם של אי-סבירות קיצונית או פגם מינהלי אחר המצדיק את התערבותו של בית-המשפט.

סעיף 38 לפקודת בתי הסוהר קובע כי אסור לאסיר להחזיק חפץ אסור. בסעיף 1 לפקודה מוגדר “חפץ אסור” כ “חפץ שפקודה זו או התקנות אינן מתירות הכנסתו לבית הסוהר, הוצאתו מבית הסוהר, או החזקתו בידי אסיר”.

תקנה 37(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978 (להלן: “תקנות בתי הסוהר”) קובעת כי למעט מספר פריטים בסיסיים המפורטים בתקנה כגון “תלבושת ומצרכים לגהות אישית” לא יחזיק אסיר בחפצים אישיים, אלא, אם החזקתם הותרה בידי מנהל בתי הסוהר ובכפוף להגבלות ותנאים שנקבעו בהוראות המחייבות בשירות.

בפרק זה מובאות דוגמאות לעתירות שהוגשו. על-אף שהשב”ס נוהג בחומרה לאסירים בטחוניים, לא ראינו לנכון להפריד את עתירותיהם של אסירים בטחוניים בכל הנוגע לנושא פרק זה.

2. דיסקים

דיסקים המובאים מחוץ לכותלי הכלא אינם ניתנים להכנסה מטעמי ביטחון ועל-מנת למנוע הכנסת חומר אסור לצפיה בין כותלי הכלא. הוראה זו הינה בגדר מתחם הסבירות. הוראות הפקודה והנספח על היקף הפרטים והציוד בו נותן, על פניו, מענה סביר ומלא לצורכי האסיר ולהבטחת תנאי מחיה נאותים, תוך איזון ראוי למגבלות ולצורכי המערכת.

עיקרון השוויון והאחידות בין האסירים מחייב כשלעצמו הקפדה שוויונית על הוראות הפקודה, כאשר מתן היתר חריג לאסיר אחד, יכול ויהווה אפליתם של אסירים אחרים.

ב- עע”א (נצ’) 1929/07[174] נדונה עתירה בדבר איסור הכנסת תקליטורי CD לכותלי בית הכלא וסירוב המשיבה להכנסת מערכת מיני סטריאו לתאו של העותר. העותר שוהה בכלא צלמון.

העותר טוען כי בקשתו להכנסת חמישה סרטי DVD ומוזיקה נדחתה על-ידי המשיבים בניגוד להוראות סעיף 04.33.00 לפקנ”צ. העותר טוען כי הכנסת מערכת מיני סטריאו לתאו בבתי כלא אחרים בהם שהה בעבר, התאפשרה.

מנגד, המשיבים טוענים כי פקודה 04.33.00 לפקנ”צ בזיקה לנספח ב’ שלה, אוסרות להכניס תקליטורים מחוץ לכותלי הכלא, וכן אינה מאפשרת לאסיר פלילי להכניס מערכת סטריאו לתאו. לעומת זאת, העותר יכול להכניס לתאו מכשיר משולב הנותן מענה גם למערכת שמע, זאת לאור הצפיפות הרבה בבתי הכלא המחייבת הגבלה של הכנסת מכשירים.

בית-המשפט קיבל, במקרה דנן, את עמדת המשיבים לפיה אין כל חוסר סבירות בהחלטותיה לעניין הכנסת מיני סטריאו ורכישת דיסקים מחוץ לכותלי בית הכלא.

יחד עם זאת, “ולאור נימוקי המשיבה כי ההחלטה בעניין המערכת נעוצה בצפיפות בתאים, ולאור העובדה כי העותר הינו נשא HIV אשר בתאו שוהים רק שני אסירים, מוצע, מבלי שהאמור יהווה הוראה מחייבת למשיבים, כי השב”ס יבחן שוב את האפשרות להכנסת מערכת המיני סטריאו של העותר לתאו, וזאת בהתאם לתנאי החדר, וכן חפציו של האסיר הנוסף”.

3. החזקת מחשב

פקודת נציבות בתי הסוהר 04.33.00 דנה בפריטים מותרים בהחזקה בידי אסיר, ומחשב ידני לא נכלל בהם. באשר למחשב אישי, נקבע נוהל מיוחד לפיו שימוש במחשבים אישיים מהווה טובת הנאה הניתנת לאסיר בכפוף לקיום תנאים שונים, ובהתאם לנוהלים הקיימים באותה העת.

הנוהל קובע כי שימוש במחשב אישי יותר רק לאסיר לומד ולצורכי לימודים בלבד. עוד נקבע, כי המחשב יוחזק במרוכז במקום שיקבע מפקד בית הכלא ואושר על-ידי מפקד המחוז, אך לא בתא האסיר. אחזקת מחשב אישי מותרת בתא אסיר רק כאשר עסקינן באסיר השוהה בתא הפרדה, ובאישור חריג של מפקד המחוז.

מן האמור עולה כי מדיניות השב”ס, ובשים-לב כי נהלים יכולים גם להשתנות, הינה להתיר שימוש מבוקר ומוגבל בלבד במחשב אישי, בין לצורכי לימודים של האסיר ובין לאסיר השוהה בתא הפרדה.

רוצה לומר כי השב”ס מאפשר להשתמש במחשב רק לצורך השגת תכליות מיוחדות כגון לימודים, ובמקום שאדם מוחזק לבדו בהפרדה, כדי שישמש לו מקור עניין ותעסוקה בתנאי משמורת קשים שבהם הוא מנותק לחלוטין מאסירים אחרים ומהעולם החיצון.

נוהל קשה זה נועד להבטיח מפני אפשרות ניצול לרעה של מחשבים אישיים בידי אסירים, ולהגן מפני סיכונים אפשריים שונים הנילווים לשימוש לא ראוי במחשבים. אפשר שביסוד האיסור טמונה גם תכלית למנוע פערים ניכרים בתנאי ההחזקה בין אסירים בעלי יכולת כלכלית, לבין אסירים דלי אמצעים, ולקדם בכך את רעיון השוויון בתנאי המשמורת.

אנו סבורים כי טוב וראוי היה שהשב”ס יתן דעתו, מעת לעת, לאפשרות להרחיב את ההיתרים להחזקת פריטים אישיים ובהם מחשבים ואמצעים אלקטרוניים אחרים, העשויים לשפר באופן ממשי את איכות החיים של האסיר בכלא, ובמיוחד את זו של אסיר המרצה עונש מאסר ארוך.

שיפור איכות החיים של האסיר עשוי לתרום לאווירה טובה, להתנהלות תקינה של החיים בכלא, דבר שיגרור אחריו שיקום האסיר בצורה טובה יותר וקלה יותר. מנגד, על השב”ס מוטלת האחריות לדאוג לסדר ולביטחון בתוך הכלא ומקום שהחזקת פריט כלשהו בידי האסיר טומן בחובו פוטנציאל של סיכון, יש לפקח על החזקתו ועל השימוש בו.

ב- רע”ב 4035/07[175] קבע בית-המשפט כי “המבקש אינו זקוק למחשב ללמודים, וגם אינו מוחזק בתנאים של הפרדה. אי-לכך הוא אינו מקיים את התנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך אישור החזקת מחשב על-פי הנוהל הקיים, כמשמעותו לעת זו”.

ב- רע”ב 11489/04[176] נדונה עתירה להכניס מחשב לתאו של האסיר לצורך ניהול הגנתו במשפט פלילי. בית-המשפט דחה הבקשה וקבע כי “בקשתו של המבקש להכניס מחשב לתאו שלא לצורכי לימודים נבחנה על-ידי המשיב, אשר מצא, כי הסיכון הצפוי כתוצאה מהכנסת המחשב לתאו אינו מאפשר להיעתר לבקשתו”.

זאת ועוד. “העבירה בה הורשע המבקש וכן העבירות בהן הוא מואשם הן חמורות, אשר לפי הנטען, נעברו הן באופן שיטתי ותוך שימוש באמצעים מתוחכמים, אשר לצורך ביצוען נעזר המבקש במחשב. המבקש הדפיס באמצעות המחשב מכתבי דרישה, איום למתלוננים וכן תביעות אזרחיות שהגיש כנגדם. כמו-כן, העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום שהוגש נגדו נעברו, לכאורה, בעת שהתנהל משפטו הקודם, בו הורשע ואשר בגינו מרצה הוא כיום עונש מאסר בפועל”.

בית-המשפט הדגיש במקרה זה כי המדובר במשפט פלילי המתנהל ברובו בדרך של טיעון בעל-פה ועל-כן, אם ירצה המבקש להגיש מסמך בכתב, יוכל לעשות כן בכתב ידו. כמו-כן, המבקש יוכל להיעזר בשירותיה של הסנגוריה הציבורית.

4. הכנסת צידנית

ב- עע”א (נצ’) 1616/04[177] נפסק מפי כב’ השופטת נחמה מוניץ:

“העותר טוען כי הוא סובל מבעיות רפואיות כגון פריצת דיסק, כאבים ביד ובצוואר, וכן סכרת ובשל כך דורש לספק לו אביזרים אורטופדיים וכן דברי מזון דיאטטיים. כמו-כן מבקש להחזיר צידנית לשמירת האוכל הדיאטטי.
המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות בשל כך כי העותר נמצא באגף בו שוהים אסירים פלילים, ועל-כן, בניגוד לאגף הבטחוני, הכנסת דברי מזון אסורה.
באשר לאביזרים הרפואיים, העותר מטופל כראוי על-ידי המרפאה ומר”ש, ואין הצדקה עניינית לבקשותיו.
סעיף 38 לפקודת בתי הסוהר קובע כי ‘לא יחזיק אסיר חפץ אסור’. סעיף 1 לפקודה כולל הגדרה לחפץ אסור: ‘חפץ שפקודה זו או התקנות אינן מתירות הכנסתו לבית סוהר, הוצאתו מבית סוהר או החזקתו בידי אסיר’.
תקנה 37(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978, שכותרתה “חפצים אסורים” קובעת כי מלבד פרטים מסויימים הקבועים בתקנות לא יחזיק אסיר בחפצים אישיים, אלא אם החזקתם הותרה לאסיר בידי מנהל בית הסוהר (תקנה 37(א)(ד) לתקנות).
פקודה מס’ 04.33.00 לפקנ”צ, מפרטת בנספח א’ פריטי ציוד מקסימליים המותרים להחזקה ברשות אסירים פליליים, רשימה זו אינה כוללת צידנית. יש צורך באישור לשם החזקתה. החזקת חפצים פרטיים מהווה טובת הנאה הניתנת לשלילה, או הגבלה אם קיימת מניעה כלשהי.
בית-המשפט בדונו בעתירות אסירים על החלטת שלטונות בתי הסוהר, אינו שם את שיקול-דעתו תחת שיקול-הדעת של הרשות, אלא הוא רק מעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת המשיב ובודק את סבירות ההחלטה ואינו מחליף את שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו שלו, גם אם לסברתו, היה מקום לערוך איזון ראוי אחר.
כדברי כב’ הנשיא ברק ב- רע”ב 2529/97 מדינת ישראל נ’ אוזן אבנר, תק-על (2) 458;
‘האחריות על ניהול בית סוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בית-המשפט אינו מנהל את בתי הסוהר. הביקורת השיפוטית היא ביקורת חוקתית.. בית-המשפט אינו שואל עצמו כיצד היה הוא – אילו הוטל עליו תפקיד הנציב – נוהג בעניין. בית-המשפט שואל עצמו אם החלטת הנציב היא סבירה.’
בתי-המשפט צריכים להיזהר מפני מעורבות יתר בניהול בתי הסוהר, יותר מאשר בהפעלת סמכויות אחרות, זאת בשל האופי המיוחד של החיים בבתי הסוהר. החלטה במקרה אחד תוך סטיה מן הכלל, עלולה להשליך על מקרים רבים. אכן בית-המשפט אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד, אולם על בית-המשפט לשקול עניין זה, לא רק מן הבחינה המשפטית, אלא גם מן הבחינה האנושית.
עם זאת, בית-המשפט, שעה שהוא מקבל החלטה מסויימת בעתירה שבפניו, יבחון גם את התמונה הכללית, ככל שהוא יכול, וישקול את ההשלכות הצפויות של ההחלטה במקרים אחרים. על בית-המשפט למצוא את האיזון הראוי בין עניינו של האסיר, ולעיתים אף לפנים משורת הדין, לבין העניין הציבורי בניהול תקין של בית הסוהר.
בחנתי את סבירות החלטתו של המשיב ולא מצאתי בה כל פגם. אין זה תפקיד של בית הסוהר לספק את משאלותיו וטעמו של כל אסיר ואסיר.
החלטה שלא לאשר הכנסת צידנית לתאו של העותר בדין יסודה ואין מקום להתערב בה.”

5. הכנסת טרמוס

ב- עע”א 5537/02[178] נפסק מפי כב’ השופטת ד’ בייניש:

“5. … אין לומר כי ההחלטה שלא להתיר הכנסת תרמוסים לתאים הינה החלטה בלתי-סבירה במידה המחייבת התערבותנו לביטולה, או שנפל בה פגם מן הפגמים המקימים עילה להתערבותו של בית-המשפט בהחלטה. לבקשת רשות הערעור שהגישה המדינה צורפה חוות-דעת מחלקת הביטחון בשירות בתי הסוהר, לפיה קיים חשש ממשי כי החזקת תרמוסים על-ידי אסירים תשמש למטרות לא כשרות שיש בהן כדי לגרום לפגיעות בגוף ובנפש, כמתואר לעיל. חשש זה נסמך על ניסיון העבר, כפי שפורט בטיעוני המדינה. נראה, איפוא, כי בבסיס האיסור על הכנסת תרמוסים לתאי המאסר עומד טעם סביר.
המשיב היטיב להסביר בטיעוניו בעל-פה ובכתב כי יש בשימוש בתרמוסים כדי להקל על תנאי שהייתם של האסירים בכלא בהשוואה לשימוש בקומקומים חשמליים בלבד. תרמוסים מאפשרים לאסירים ליהנות משתיה חמה או קרה בכל עת, בעוד שקומקומים חשמליים עונים על הצורך בשתיה חמה בלבד ולדברי המשיב בשעות הלילה קיימת בעיה בשימוש בקומקומים שכן הוא עלול להעיר את דיירי התא האחרים. על שלטונות בתי הסוהר, מוטלת החובה לדאוג לקיים את תנאי החיים בכותלי הכלא, באופן שיביא בחשבון את צרכי האסירים, ואת זכותם לנהל את חייהם בכבוד ותוך סיפוק צרכים מינימאליים ככל שניתן במסגרת המאסר. עם זאת, על שלטונות הכלא גם מוטלת בראש ובראשונה החובה לקיים את שגרת הכלא, תוך שמירה על ביטחון הכלוא וביטחון הסוהרים והסגל, כדי להבטיח את המשך הכליאה. נוכח חוות-הדעת של גורמי הביטחון, כי התרמוסים מהווים פוטנציאל של סיכון, יש בהיתר להכניס קומקומים חשמליים לתאי המאסר כדי לשקף איזון ראוי בין צרכיהם ורווחתם של האסירים מחד, לבין צורכי הביטחון מאידך.
נוכח האמור לעיל, שגה לדעתנו בית-המשפט קמא כאשר קבע כי אינו רואה “טעם סביר” לסירובם של הגורמים המופקדים על ניהול בתי הסוהר להתיר הכנסת תרמוסים לתאי המאסר, וכאשר החליט להתערב במדיניות זו.”
6. סמכותו של מנהל בית הכלא לחלט מסמכים המוחזקים בתאו של האסיר – “חפץ מסוכן”

ב- בג”צ 8630/04[179] נפסק מפי כב’ השופט מ’ חשין:

“המכתבים – האם חפצים אסורים הם?
12. ענייננו הוא, כאמור, באלפי מכתבים שכתב העותר לגורמים שונים בעולם במשך כשבע-עשרה וחצי שנות מאסרו. לטענת המשיבים, העתקי המכתבים הם חפצים אסורים שיש לחלטם, הן בשל מה שמצוי בהם עצמם הן בשל מסוכנותו של העותר והסיכון שיעשה בהעתקי המכתבים שימוש אסור. טענתם מייסדת עצמה על העובדה כי מכתבים אלה נבדקו בעבר ונמצא כי מכילים הם מידע סודי (מידע שצונזר לפני שהותר לעותר לשולחם) ועל אורח התנהגותו של העותר, אשר עד כה העיד על עצמו כי אין הוא נרתע מהפצתו של מידע סודי.
13. אשר לגופם של מסמכים: המשיבים טוענים כי בעבר – בעת שהמכתבים צונזרו – נמצא כי מכילים הם ידיעות סודיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, וכי די בכך כדי שיוכרזו להיותם “חפץ אסור” ויחולטו. ואמנם, בית-משפט זה אישר כבר בעבר כי המכתבים ששלח העותר מכילים מידע סודי האסור בגילוי. ראו: רע”ב 823/96 ואנונו נ’ בית-המשפט העליון, פ”ד נא(2) 873. וכך נאמר בפסק-דין זה (בעמ’ 879):
‘ראינו דוגמאות להחלטות הצנזור למחוק מילים ומשפטים ממכתבי העותר. התרשמנו כי המחיקות אינן מרובות, וכי אין הן מתייחסות לדעות בעניינים פוליטיים או לעניינים אישיים, אלא לעניינים הנוגעים לבטחון המדינה וליחסי החוץ שלה. האם הדברים שנמחקו עלולים היו לפגוע באופן ממשי בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה? ההחלטה בשאלה זאת הופקדה על-פי דין בידי הצנזור, ולא בידי בית-המשפט. בית-המשפט אינו אמור אלא לבדוק שהחלטת הצנזור התקבלה על יסוד שיקולים ענייניים, במיתחם הסבירות ובגדר המידתיות. הבדיקה אינה נותנת לנו יסוד לפסול את החלטת הצנזור.’
משידענו איפוא כי העתקי המכתבים מכילים ידיעות סודיות, ברי כי ניתן לראות בהם חפצים אסורים הניתנים לחילוט.
14. יתר-על-כן: מלבד עצם קיומו של מידע סודי בהעתקי המכתבים, שומה עלינו ליתן דעתנו אף לסיכון הנשקף מן העותר אם יוחזרו העתקים אלה אליו. לעניין זה אין לנו אלא להביא את דבריו של המשנה לנשיא, השופט מצא, ב- בג”צ 5211/04 ואנונו נ’ אלוף פיקוד העורף, פ”ד נח(6) 644 (2004). פסק-דין זה עסק בהגבלות שהוטלו על העותר לאחר שיחרורו מן הכלא, וכך נאמר שם לעניין כוונותיו של העותר:
‘… זה מכבר העריכו גורמי הביטחון, כי לאחר שחרורו מן המאסר עתיד העותר לשוב ולפרסם מידע סודי שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים בטחוניים ראשונים במעלה של המדינה …’
ובהמשך:
‘לא מצאנו יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים, כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף ולפרסם מידע סודי על אודות הקמ”ג, שנרכש או נאגר על ידיו בתקופת העסקתו שם. ביטוי גלוי לרצונו הנחוש לעשות כן נתן העותר בהזדמנויות רבות … כך, למשל, במכתב מיום 15.11.1998, שנתפס ברשותו, כתב העותר:
‘אל כל שירותי הריגול של ישראל והעולם:
אני ואנונו מרדכי מודיע לכם … כי אני, ברגע שאשתחרר או תינתן לי אפשרות, אני אפרסם את כל הסודות והידיעות שיש לי על הנשק הגרעיני של ישראל וכל הפעילות בקמ”ג דימונה. הפעם אני אלך לאמריקה, לקונגרס, לסינט, לבית הלבן, לאנגליה, אירופה, אמסור עדות בשבועה, לדווח להם על הפשעים של המדינה הגזענית, הציונית, היהודית.’
דברים אלה נאמרו לפני שנים אחדות, ולא שמענו מפי העותר כי שינה מדעתו. אכן, דברים ברורים אלה באשר לכוונותיו של העותר יש בהם כדי לחזק את הסיכון שיש במסירת העתקי המכתבים לידיו.’
15. העותר כופר בהיותם של המכתבים “חפצים אסורים” או בהיותם חפצים הניתנים לחילוט. הבה נידרש להשגותיו על ה”סטטוס” של המכתבים – היותם “חפצים אסורים” – ועל מעשה החילוט.
שיקולי ביטחון – האם שיקולים זרים הם להכרזתו של חפץ להיות “חפץ אסור” או לחילוטו?
16. ראשׁה במערך טענות העותר היא הטענה כי סמכות החילוט שהיקנה החוק למנהל בית הסוהר נועדה לשמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בתוככי הכלא ולא מחוצה לו. לדבריו, שיקולים של שמירה על הסדר והביטחון מחוץ לכלא שיקולים זרים הם – הן לעניין הכרזתו של חפץ כחפץ אסור הן לעניין חילוטו. מקום שהמחוקק ביקש ליתן בידי גורמי הביטחון סמכות שעניינה שמירה על בטחון המדינה, כך טוען העותר, עשה הוא כן במפורש, ודוגמה לדבר נמצאה לו בהוראת סעיף 47ג(א) לפקודה, המעניקה למשיב סמכות להימנע מהעברת דבר דואר אם העברתו עלולה לפגוע “בבטחון המדינה”. כך הוא במקום שבטחון המדינה נזכר מפורשות. לא כך הוא במקום שנושא בטחון המדינה אינו נזכר כלל. מוסיף העותר וטוען הוא כך: הוראות סעיף
44(ד) ו- (ה) לפקודה קובעות כי חפצים שחולטו ייעשה בהם שימוש לטובת האסירים, ובהיעדר אפשרות שכזו – יימכרו החפצים או יושמדו. הוראות חוק אלו מלמדות אותנו, כך טוען הוא, כי סמכות החילוט – כמוה כשאר סמכויות שהעניקה הפקודה למנהל בית הסוהר – לא נועדה, מעיקרה, אלא להנהלת חיי היומיום בין כותלי הכלא. ועל דרך השלילה: סמכות החילוט לא נועדה לשמור על הביטחון מחוץ לכלא. בענייננו-שלנו כך מוסיף העותר וטוען, לא הורה מנהל הכלא לעשות במכתבים אחת מאותן פעולות המנויות בפקודה (שימוש לטובת האסירים, מכירה, השמדה). מנהל בית הכלא ראה לנכון למסור את המכתבים לידי רשויות הביטחון, ומכאן אות וסימן כי חרג מסמכותו בשוקלו שיקולים של שמירה על בטחון המדינה על דרך הכלל.
17. טענות העותר אינן מקובלות עלי. שמירה על הביטחון מהווה אחת מתכליותיה העיקריות של פקודת בתי הסוהר, ותפקידו של מנהל בית הסוהר הוא, בין היתר, למנוע סיכונים הנשקפים מאסירים לחברה ולביטחונה. זו אחת ממטרות הענישה ומנהל בית הסוהר מופקד על הגשמתה. ראו, למשל: ע”פ 212/79 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(2) 421; ע”פ 4890/01 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(1) 594, 601 ואילך. פקודת בתי הסוהר מציבה מסגרת נורמטיווית לניהול חיי האסירים, וממילא מבקשת היא להגשים את מטרות הענישה בכליאה, בהן הגנה על החברה מפני סיכונים הנשקפים מן האסירים. ראו, למשל, עע”א 4463/94 גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136, 157:
‘כליאתו בבית הסוהר מרחיקה את האסיר מן החברה שבה ניהל את חייו הרגילים. … המאסר שהוטל עליו מיועד להגשים את מטרות הענישה: להגן על החברה מפניו, להרתיעו מפני עבריינות נוספת, לתקנו ולשקמו, ולהרתיע גם עבריינים בכוח.’
ראו עוד: עע”א 6481/01 אל עביד נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נז(6) 678. ללמדנו, כי מעשים הנעשים בבית האסורים וסמכויות המוקנות בפקודה נועדו כל-כולן לתכלית מרכזית אחת והיא, להגשמתן של מטרות הענישה.
18. הגנה על הציבור מפני סיכונים הנשקפים מן האסירים, אין פירושה אך-ורק הגנה מפני אלימות פיזית. נסובה היא גם על אינטרסים ציבוריים, בהם הגנה על בטחון המדינה. אכן, כל אותם אינטרסים וערכים שהמחוקק בחר להגן עליהם על דרך של הטלת אחריות פלילית, אינטרסים הם שיש להגן עליהם גם בתוככי הכלא. בטחון המדינה מהווה אחד מאותם אינטרסים. כך הוא, בפרט, מקום שאסיר נשלח לבית האסורים בשל פגיעה שפגע בבטחון המדינה. במצב מעין זה המאסר נועד למנוע את הסיכון הספציפי הנשקף מן האסיר לבטחון המדינה.
19. ההלכה הכירה לא פעם בתכלית שעניינה ביטחון הציבור כתכלית המצויה בבסיס פעולותיו של מנהל בית האסורים. כך, למשל, נקבע ב- עע”א 1076/95 מדינת ישראל נ’ קונטאר, פ”ד נ(4) 492, לעניין זכותו של אסיר בטחוני לקשר טלפון עם החוץ (שם, 500). כך נקבע אף לנושא הענקת חופשה לאסיר. ראו: רע”ב 6531/97 איתן קהלני נ’ בית סוהר איילון, תק-על 98(1) 167; רע”ב 1728/98 חוסין מועד נ’ מדינת ישראל, תק-על 98(2) 746; פרשת אל עביד, שם, 714; רע”ב 8469/04 סאלח אבו סלימאן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נט(6) 145 (2005). כך נקבע אף בנושא הזכות להתייחדות: עע”א 4714/04 יגאל עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נט(6) 145 (2005).
20. מסקנה זו עצמה עולה אף מעיון בהוראות פקודת בתי הסוהר, ולא ייראה הדבר זר בעינינו משנמצא כי ההגנה על בטחון המדינה שזורה בהוראות רבות בפקודה: כך, למשל, קובעת הוראת סעיף 19ב לפקודה כי ניתן להחזיק אסיר בנפרד אם ההפרדה נדרשת מטעמים של בטחון המדינה; סעיף 47ג(א) קובע כי בודק רשאי שלא להעביר דבר דואר אותו מבקש אסיר לשלוח אם מצא כי מסירתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה; סעיף 47ד(1) קובע כי ניתן לפתוח דבר דואר שנשלח מאסיר לחבר כנסת, אם יש יסוד סביר לחשש כי מסירתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה; סעיף 47ד(2) מוסיף וקובע, כי ניתן לפתוח מכתב שנשלח מחבר כנסת לאסיר במקום שיש לבודק יסוד סביר לחשש שמסירתו או העברתו עלולים לפגוע בבטחון המדינה. הוראה נוספת תימצא בסעיף 95ה(א) לפקודה, ולפיה רשאי סוהר לערוך חיפוש על גופו של אסיר ככל שהדבר נחוץ (בין השאר) לשם שמירה על בטחון המדינה; בנוסף, סעיף 95ה(ב) מקנה סמכות לחפש בכליו של האסיר אם יש יסוד סביר לחשוד כי האסיר מחביא בכליו או בבגדיו ‘חפץ אסור שעלול לפגוע בבטחון המדינה’; סעיף 95ב, שעניינו סמכויות עיכוב ומעצר בלא צו, קובע כי הסמכויות המסורות לשוטר לפי סעיפים 23 ו-67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996, תהיינה נתונות גם לסוהר בעת מילוי תפקידו. סמכויות אלו כוללות סמכות לעצור אדם אשר יש יסוד סביר לחשד שעבר עבירה בת מעצר ויסוד סביר לחשש כי יסכן את בטחון המדינה.
21. ודוק: העובדה כי הוראות אלו ואחרות בפקודה מציינות במפורש שמירה על בטחון המדינה כשיקול שלעניין, בעוד אשר הוראות אחרות אינן עושות כן, אין בה כדי ללמדנו כי מן ה”הן” יישמע ה”לאו”. אכן, גם במקום בו אין המחוקק מונה במפורש את השיקולים להפעלת הסמכות – כבנושא החילוט – הפעלתה של הסמכות חייבת שתיעשה בהתחשב בתכליות הפקודה הכוללות, כפי שציינו, את הגשמת תכליות הענישה. וכך, עצם העובדה שסעיף 44 לפקודה אינו דן באפשרות של העברת החומר שחולט לגורמי הביטחון, אין בה, לדידי, כדי לאסור העברה שכזו.
22. הנה כי כן, השמירה על בטחון המדינה היא מתכליותיה של הפקודה. אם תרצו: הצורך שבשמירה על בטחון המדינה טבוע בצופן הגנטי של כל אחת מהוראות פקודת בתי הסוהר, בהן בהגדרתו של חפץ אסור ובדרך הפעלתה של סנקציית החילוט. הוראת סעיף 44 לפקודה המקנה סמכות חילוט גם היא מכוונת, בין היתר, למנוע פגיעה בבטחון המדינה, והיעדר המילים בטחון המדינה בגופה אין בו ולא כלום. כל הפעלת סמכות מכוח הפקודה חייבת להביא במניין תכלית זו של בטחון המדינה ולהוסיף ולאזנה אל-מול יתר השיקולים שלעניין.
23. כללם של דברים: העותר טוען כי סמכויות מנהל בית הסוהר על-פי פקודת בתי הסוהר מצמצמות עצמן לתחומי בית הסוהר. כי אין לו למנהל סמכויות “אקסטרה-טריטוריאליות” לפעילות אל-מחוץ לכותלי בית הכלא. טענה זו נכונה בעיקרה. סמכויותיו של מנהל בית הסוהר עניינן, על דרך העיקרון, בפעילות הנעשית אל-בין כותלי הכלא, ובאותה טריטוריה רשאי ומוסמך הוא להפעיל סמכויות שהעניקה לו הפקודה. אלא שבענייננו פעל המנהל בגידרי סמכויותיו. כהוראת סעיף 38 לפקודה ‘לא יחזיק אסיר בחפץ אסור’; כהוראת סעיף 41 אסור להוציא מתוך בית הסוהר כל חפץ אסור; והוראת סעיף 44 מסמיכה את המנהל לחלט חפץ אסור שנמצא בהחזקתו של אסיר. המכתבים שבהם ענייננו מכילים סודות מדינה כמוסים; סיווגם כחפצים אסורים היה סיווג כדין וכהלכה; ומשעה שהעותר בהיותו אסיר החזיק בהם, עמדה לו למנהל סמכות לחלטם. יתר-על-כן: כלפי האסירים מייצג מנהל בית הסוהר את המדינה, כמוהו – בשינויים המחוייבים – כקברניט ספינה או כקברניט אווירון; והוא, כמובן, בכפיפות להוראות החוק. וכך, בחילוט (העתקי) המכתבים שהיו בידי העותר, עשה מנהל בית הסוהר כשליח המדינה, כידה הארוכה של המדינה, ומשהניח ידו על המכתבים הורה ממילא להעביר את החומר שחילט אל אותו גורם הממונה על נושאי הביטחון הספציפיים בשירות המדינה.
טענות נוספות
24. מוסיף העותר וטוען הוא, כי מסקנה זו של המשיבים – מסקנה של חשש לפגיעה בבטחון המדינה – מסקנה מוטעית היא מעיקרה. טעם הדבר הוא, לטענתו, שהמכתבים עצמם נשלחו כבר אל אנשים ואל גורמים שונים ברחבי העולם, ולפיכך ברור כי מסירתם לידיו כיום אין בה כדי לסכן את בטחון המדינה וממילא אין הם “חפץ אסור”. טענה זו טענה מוקשה היא: שהרי המכתבים שנשלחו היו מכתבים מצונזרים, דהיינו, מכתבים שעוקרו מן החומר הסודי שבהם. שלא כמותם, העתקי המכתבים שבידי העותר אין הם העתקים מצונזרים. כוללים הם אף מידע סודי – אותו מידע המסכן את בטחון המדינה וההופך אותם להיותם חפץ אסור. נמצא לנו, איפוא, כי לא הרי אלה כהרי אלה וטענת העותר ממילא אין היא טענה.
25. טענה נוספת בפי העותר היא, שהעתקי המכתבים היו בתאו שנים רבות, ומכאן מבקש הוא להסיק כי אף בעיני המשיבים לא היו העתקי המכתבים חפצים אסורים. לכך משיבים המשיבים כי כל עוד היה העותר כלוא בתאו לא נמצא טעם לקחת ממנו את העתקי המכתבים. ואילו עתה, משעה שקם סיכון שהעותר יעשה בהם שימוש ועל דרך זה יממש את פוטנציאל הסיכון הגנוז בהם – משעה זו יש טעם לחלטם. טעם זה היגיון רב בצידו: כל-עוד היה העותר כלוא בבית האסורים, הוטלו עליו מיגבלות ממיגבלות שונות באשר לקשריו עם החוץ. מיגבלות אלו מנעו ממנו לעשות שימוש בחומר הסודי שבידיו. ואילו עתה, שהעותר נמצא מחוץ לבית האסורים והאפשרות לפקח על מעשיו קטנה, עתה מתעורר צורך במניעת הוצאתו של החומר האסור אל-מחוץ לכתלי הכלא.
26. עוד טוען העותר, כי החילוט נעשה שלא כדין הואיל ומנהל בית הסוהר ניצל את שיקול-דעתו והעבירו, הלכה למעשה, לגורמי הביטחון. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהערנו, אחת מתכליות סמכות החילוט היא מניעת הסיכון הנשקף מן העותר לציבור ולבטחון המדינה. להגשמתה של תכלית זו – תכלית העומדת אף ביסוד הסמכות לחלט חפצים אסורים – רשאי היה המנהל להיוועץ בגורמי ביטחון שונים אשר עיסוקם בהערכת הסיכון הנשקף לבטחון המדינה – הן גורמי מודיעין בתוך בית הכלא הן גורמי ביטחון מחוצה לו. היוועצות זו כפי שנועץ, לא זו בלבד שאין בה כל פגם, אלא שמחוייבת המציאות היא, שהרי אין המנהל מומחה לענייני בטחון המדינה. על נושא ההיוועצות ראו מראי מקומות בסיפרו של יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב’ (התשנ”ו-1996) 857.
27. לסוף טוען העותר, כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד הקנויות לו: הזכות לקניין וזכותו לחופש הביטוי והמחשבה. פגיעה זו בזכויותיו, כך טוען הוא, אין היא פגיעה מידתית, בייחוד לאור קיומו של אמצעי חלופי שניתן היה לעשות בו שימוש: צינזור העתקי המכתבים מחדש והעברת ההעתקים המצונזרים לעותר. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נכון אני להניח כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד של העותר, בייחוד בזכות הקניין שלו. עם זאת, סבורני כי פגיעה זו עומדת – וברווח עומדת היא – במבחני פיסקת ההגבלה.
28. כבר שנינו ופסקנו, כי זכויותיהם של אסירים אינן נעצרות בשעריו של בית האסורים, ויוצאות מן הכלל הן זכותו של האסיר לחופש תנועה וזכויות נוספות שהפגיעה בהן מתחייבת משלילת החירות האישית או מהוראה מפורשת בדין. ראו, למשל: פרשת קונטאר, שם, 498-499; פרשת גולן, שם, 152-156; פרשת עמיר. שלא כהגבלת חופש התנועה, חילוט חפציו של העותר אינו נדרש מעצם המאסר. נדרש הוא משיקולי בטחון המדינה. ואולם, האם אמצעי החילוט אמצעי מידתי הוא בנסיבות העניין? תשובתנו לשאלה היא בחיוב.
29. משידענו כי העתקי המכתבים מכילים בתוכם חומר סודי, נתקיים מאליו הקשר הרציונאלי בין המטרה (שמירת בטחון המדינה) לאמצעי (החילוט), והוא מבחן המישנה הראשון במידתיות. כן ניתן להסכים לקיומו של מבחן המידתיות “במובנו הצר” (מבחן המישנה השלישי: תועלת כנגד נזק). כך הוא בוודאי אם נזכור כי העותר יכול לפנות למיצער אל מיקצת מן האנשים שאליהם נשלחו המכתבים ולבקש העתקי המכתבים שנשלחו אליהם.
30. ואולם, האם נתקיים מבחן המישנה השני שבמידתיות, אותו מבחן הבוחן קיומם של אמצעים פוגעניים פחות להשגת המטרה? העותר טוען כי בידי המשיבים אמצעי חלופי והוא צינזורם מחדש של העתקי המכתבים והשבתם לידו לאחר הצנזורה. לטענה זו של העותר יש בפי המשיבים כמה תשובות המשתרגות זו-בזו, ולדעתי יש במישקלן המצטבר של תשובות אלו כדי להביא לדחיית העתירה.
ראשית לכל, כמות המכתבים שהמדינה מתבקשת לשוב ולצנזר כמות אדירה היא. אין המדובר בשניים, בשלושה או אפילו בעשרים מכתבים. המדובר הוא בכ-2540 מכתבים, שעה שכל אחד מהם כולל מספר עמודים בכתב יד קשה לקריאה. נוכח מצב דברים זה, יצריך ביצוע הצנזורה (כלשון המדינה בתשובתה) ‘השקעת משאבים אדירה מבחינת זמן, כסף וכוח אדם שיידרש למשימה’. טירחה אדירה זו מהווה שיקול ראוי בשיקוליה של המדינה. ביטוי לאותה תפיסה ניתן למצוא בהוראת סעיף 8(1) לחוק חופש המידע, התשנ”ח-1998, הקובע כי ‘רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה: (1) הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה’. אמנם, ענייננו עניין שונה הוא, שכן עוסקים אנו במסמכים שהיו שייכים לעותר, והנטל הוא על שכם הרשות מוטל הוא להצדיק את החילוט. עם זאת, גם במקרים מעין אלה אין לשלול לחלוטין שיקולי טירחה ותקציב. תשובה זו מקבלת מישנה תוקף לאורו של טעם נוסף – התנהגות העותר. העותר הוא שכלל במכתביו מידע אשר היה ידוע לו כי מידע סודי הוא האסור בפרסום, ומידע זה בוודאי שאין הוא קניינו. וכך, במעשהו-שלו הפך העותר את המכתבים למעין יצורי-כלאיים הכוללים בתוכם את שלו, ובעיקר – את שאינו שלו. בנסיבות אלו, דרישתו של העותר כי המשיב ישקיע משאבים רבים בהפיכתם של העתקי המכתבים לחפצים מותרים, יש בה כדי לקומם. העותר הוא אשר בחר להכניס למכתבים מידע סודי ואסור, לאמור, מעשיו הם אשר הפכו את המסמכים לאסורים והם המונעים ממנו להחזיק בהם. משהיה זה העותר אשר יצר את הסיכון שבחפץ, תקשה עלי בקשתו כי נטיל על הרשות חובה להרחיק אותו סיכון אשר הוא עצמו יצר במו-ידיו. לכך נוסיף את העובדה כי בידי העותר יכולת חלקית להשיג את מכתביו (או את העתקיהם) בחזרה, אם אך יפנה בבקשה אל אותם אנשים אליהם שלח את המכתבים.
31. ועל כל אלה: אם יצונזרו העתקי המכתבים בשנית, כך טוענים המשיבים, אפשר יימחקו מהם קטעים שונים מן הקטעים שנמחקו במכתבים המקוריים. טעם הדבר הוא ששיקולי הביטחון נשתנו, ומה שהיה חסוי בעבר אפשר שעתה אין הוא עוד חסוי. בנסיבות אלו, צינזור מחדש של העתקי המכתבים יאפשר לגורמים המעוניינים בכך להשוות בין הצנזורה שנעשתה בעבר לבין הצנזורה שתיעשה עתה להעתקיהם, ועל-ידי כך לעמוד על שיקולי הביטחון בבסיס עבודת הצנזור. הדבר עלול לגרום נזק לשירותי הביטחון בחשיפת שיטות עבודתם והשיקולים העומדים ביסוד עבודת הצנזור. טענה זו טענה ראויה היא. האמצעי החלופי אותו הציע העותר, לאו אמצעי ראוי הוא ומכאן שהחלטת החילוט עומדת במבחן המידתיות.
32. סוף דבר, לא נמצאה לנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים לחלט את העתקי המכתבים אשר היו בתאו של העותר, ודין העתירה להידחות.”

7. מניעת מסמכים משפטיים לאסיר השוהה בבידוד

ב- ת”ק (י-ם) 1007/03[180] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת מלכה אביב כי:

“תקנה 37 עניינה בפרק הנושא כותרת של “חפצי אסירים”, פרק כללי המורה מה הם החפצים אשר אסיר זכאי להחזיק בהם. הוראת תקנה 37(ג) היא הוראה קוגנטית שאינה מסוייגת או מותלת. תקנה 19(ג) היא בפרק הקובע כללים לאכיפת משמעת בכלא והוא נושא את הכותרת “משמעת”. לפי תקנה זו נאסר למנוע מן האסיר את המסמכים המשפטיים כאמור בתקנה 37(ג).
לא יכולה להיות מחלוקת כי בידוד הינו חלק מן הצעדים הננקטים כנגד אסירים לאכיפת משמעת. לכן, הנהלים אשר נקבעו על-ידי הנציבות כפופים להוראות פרק זה.
התוצאה היא כי סעיף 11 לנוהלים, בדברים חפצים אותם יכול אסיר בבידוד להחזיק, כפוף להוראת סעיף 37ג לתקנות ואין למנוע מאסיר בבידוד החזקת המסמכים המשפטיים.
אני דוחה את טענת הנתבעת (עמ’ 2 לפרוטוקול) כי פקודת בתי הסוהר מאפשרת נטילת מסמכים משפטיים מאסיר בבידוד. סעיף 58 לפקודה אינו קובע כל הוראה לעניין זה ואין ללמוד ממנו מסקנות הסותרות את הוראות התקנות.
מסקנתי דלעיל נשענת על הוראת התקנות אולם, הגיונה אף הוא, לצידה. זכותו של האסיר להחזיק מסמכים משפטים היא זכות אשר נועדה לאפשר לאסיר להתכונן להליכים המשפטיים הצפויים ולתכנן צעדיו. הענישה על שהייה בבידוד חמורה דיה לתקופת הבידוד אולם אסור כי תהינה לה השלכות ותוצאות החורגות מעצם השהייה בבידוד. מניעת מסמכים משפטיים מן האסיר עלולה להביא לתוצאה חמורה של נזקים תוצאתיים לאסיר. נזקים אשר ינבעו מן המגבלות אשר הוטלו עליו ומנעו ממנו להתכונן כראוי לענייניו המשפטיים.”

8. הכנסת מעבד מזון (בלנדר)

ב- רע”ב 9219/06[181] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה עתירתו של המבקש להחזיק מעבד מזון בתאו. המבקש שנידון למאסר עולם בגין עבירה של רצח מלין על כך שמתירים לו להחזיק בתאו מכשיר בלנדר בלבד, בעוד שיש לו צורך במעבד מזון גדול מכיוון שחסרות לו שלוש שיניים טוחנות.

בדחותו את הבקשה קובע בית-המשפט כי “אין כל ספק שהחלטת המשיב הינה סבירה ומידתית, וזאת על רקע העובדה שלא ניתנה כל המלצה רפואית בעניינו של המבקש להחזיק מעבד מזון גדול בתאו”.

9. הכנסת תוכנה משפטית לבית הכלא

ב- רע”ב 5723/06[182] נפסק מפי כב’ השופט א’ רובינשטיין:

“א. כזכור ב-19.11.06 הודיעה המדינה כי נציב שירות בתי הסוהר החליט לאפשר התקנת תוכנה משפטית באחד המחשבים במרכז החינוך בבית סוהר איילון, בו שהה המבקש, וזאת בזמן קרוב. זאת לאחר שקלא וטריא שלא אדרש אליה עתה. בהחלטה מ-19.11.06 נמחקה הבקשה, ונאמר ‘אוכל רק לברך על כך, לתועלת כלל האסירים המבקשים להידרש לתוכנה, ולמבקש כמובן בכללם’.
ב. לימים הועבר המבקש לבית סוהר כרמל. בהודעה מיום 4.2.07 נמסר כי הוחלט להתקין גם במרכז החינוך שם תוכנה משפטית, ‘אשר תעמוד לרשות האסירים ובכללם המבקש’. בהחלטה מיום 5.2.07 הובעה תקוה כי המובטח ימומש בהקדם האפשרי. ביום 12.3.07 כתב נציג מבקר המשרד לביטחון פנים למבקש, בכלא כרמל, כי ‘הגורמים האחראים בנושא מול המחלקה המשפטית פועלים על-מנת להתקין את התוכנה המבוקשת.’
ג. ביני לביני שוב הועבר המבקש, הפעם לבית סוהר “השרון”. בהודעה מיום 20.5.07 נמסר כי אכן הותקנה התוכנה בבית סוהר “כרמל”, וכי לאחר העברת המבקש ל”השרון” ובטרם הוגשה בקשתו הנוכחית של המבקש מ-26.4.07 ו-9.5.07, החלה קצינת האסירים לבדוק את נושא התקנת התוכנה בבית הסוהר “השרון”… הערכת הגורמים הרלבנטיים בשירות בתי הסוהר היא, כי התוכנה תותקן במרכז החינוך בבית סוהר “השרון”, בו נמצא המבקש, בתוך פרק זמן של כחודש ימים.’
ד. על פני הדברים, הואיל ובהודעות הקודמות נאמר כי הכוונה היא שהתוכנה המשפטית ‘תעמוד לרשות כלל האסירים, ובכללם המבקש’, ובעולם של תוכנות משפטיות זמינות, יש מקום לנגישות אליהן לאנשים שבמתקני כליאה, נראה כי ההיגיון מזמין התקנתן ככלל בכל בית סוהר. אני מציין דבר זה הגם שהדברים חורגים מן הבקשה הספציפית, אך מתבקשים לכאורה מהשתלשלות ההודעות והמצב שבו המבקש עובר מבית סוהר לבית סוהר.
ה. לגופם של דברים, אני יוצא מההנחה כי התוכנה המשפטית תותקן ב”השרון” לא יאוחר מ-20.6.07, ואבקש הודעה משלימה עד 24.6.07.”

10. הכנסת ספרים
סירובו של מנהל בית הסוהר להרשות הכנסת ספר פלוני לתוך בית הסוהר יהיה חוקי וסביר, אם יש לו למנהל סיבה סבירה לחשוש שהספר משמש צינור להכנסה בלתי-חוקית של חפצים אסורים או שהספר הוא פורנוגרפי עד כדי סכנת גירוי יצרים או השחתת המידות או שיש בספר חומר מסית נגד המדינה או רשויותיה.

ב- בג”צ 543/76[183] נדונה עתירה כנגד החלטת מנהל בית הסוהר שלא להרשות הכנסתם של שני ספרים. בית-המשפט לא ראה להתערב בהחלטה ביחס לאחד הספרים, שלגביו נמצא כי הוא בעל תוכן מסית. אשר לספר השני, הוחלט כי הוא אינו מסית ולכן ההחלטה לגבי בוטלה. וכדברי בית-המשפט:

“אכן, כתבים אלה מטיפים למהפכה, אבל אין בקריאתם אותה סכנה קרובה לוודאי לשלום הציבור, שבית-משפט זה קבע כמבחן בפסק-הדין המנחה של השופט אגרנט בפרשת בג”צ 73/53 קול העם נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871. מבחן זה יכול להדריך גם את מנהלי בתי הסוהר ביחס למהותו המסיתה של חומר ספרותי. אבל מה שנאמר שם על שלום הציבור בדרך-כלל, יש לתרגם כאן למבחן של הבטחת השלום, הסדר והמשמעת בין כתלי בית הסוהר, על הבעיות המיוחדות שעמן על הנהלת בית הסוהר להתמודד.”
עוד הדגיש בית-המשפט כי “די לפעמים בניצוץ כדי להצית יצרים עד להתפרצות אלימה, ולמילה הכתובה “שחור על גבי לבן” נודע כוח שכנוע משלה היכול לגרום לתבערה יותר מאשר המילה המדוברת של חברים למאסר”.

ב- בג”צ 189/66[184] נדונה עתירה לפיה מבוקש להרשות לאסיר “לקבל ספרי קריאה מבחוץ ללא הגבלה”. עתירה זו נדחתה שכן, לא היתה בכוונת בית-המשפט לשלול את שיקול-הדעת של מנהל בית הכלא.

ב- בג”צ 144/74[185] העותר ביקש ממנהל בית הסוהר להרשות לו להכניס לבית הסוהר ספרים שונים אשר ברצונו לקרוא בהם. בשל סירובו של מנהל בית הסוהר ניתן לו צו-על-תנאי מאת בית-משפט זה. בעשותו את הצו למוחלט קבע בית-המשפט מפי כב’ השופט ח’ כהן:

“2. העותר דנן צרכן גדול של ספרים הוא, וכבר הרשה לו מנהל בית הסוהר לרכוש ולהכניס אליו לכלא שישה ספרים, היסטוריים, פילוסופיים ומזרחניים, אשר בהם כנראה לא מצא פגם. ואולם משביקש העותר להוסיף עליהם ספרים נוספים, וביניהם הקפיטל של מרכס, הכתבים הנבחרים של מרכס ואנגלס, כתביהם של לנין ושל מאו-צה-טונג, וגם אחד הרומנים של היינריך בל וספרו של אהרן כהן על העולם הערבי של ימינו – פקעה סבלנותו וקפץ עליו רגזו של מנהל בית הסוהר, והוא השיב פניו ריקם.
הנמקתו של מנהל בית הסוהר לסירובו זה, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר תשובתו, מקורית היא למדי; ועל-מנת שלא אחטא בלשוני אביאה כלשונה:
‘העותר הוא, טיפוס פוליטי מובהק, ואף היה מועמד לכנסת בבחירות לכנסת השמינית. באמרי, טיפוס פוליטי כוונתי היא לאדם העוסק כל העת בפוליטיקה, במובנו הרחב של המושג.
העותר בא במגע כל העת עם האסירים השונים והנושאים הנדונים ביניהם הם נושאי מדינה, משטר ושלטון, כאשר העותר מלהיב ומסית את האסירים נגד המדינה ורשויותיה. העותר מארגן שיחות, נואם נאומים, ויש לנו חשד שבכוונתו לארגן תאים פוליטיים בין כתלי בית הסוהר.
אין צריך לומר שהתנהגותו של העותר מסוכנת במיוחד כאשר נמצא הוא באוכלוסיה סגורה ומגוונת אשר מטבעה הינה רגישה. השיחות והבירורים הרבים מביאים ועלולים להביא תסיסה ומתח העלולים לפגוע, כדבר מובן מאליו, בסדר ובביטחון שבבית הסוהר.
… אנו נכונים להמשיך ולאשר לו לרכוש ולהכניס ספרים נוספים לבית הסוהר ובלבד שמדובר יהיה בכמות סבירה של ספרים, ובספרים שתכנם אינו עלול, לדעתנו, לשמש גורם מתסיס ומסית.’
ולמעלה מן העניין:
‘ … מסרב אני להתיר ולהכניס לבית הסוהר ספרות ודברי דפוס אחרים שיש בהם כדי להשפיע לרעה על האוירה בבית הסוהר. כוונתי היא, בעיקר, לספרות על נושאים השנויים במחלוקת והעלולה לגרום ויכוחים ולהט-יצרים בין האסירים, כאשר היסוד העיקרי אותו משווה אני נגד עיני כל העת הוא שמירת השקט בין כתלי בית הסוהר. דברתי על נושאים השנויים במחלוקת – ועל אחת כמה וכמה נושאים פוליטיים הקשורים, במישרין או בעקיפין, בשאלת בטחון המדינה במובנו הרחב של המושג …’
משבחים אנחנו את מנהל בית הסוהר על אשר משווה הוא לנגד עיניו תמיד את שמירת השקט בין כתלי בית הסוהר. אבל לא שמענו עוד שלשם “שמירת השקט” יכול הוא למנוע ויכוחים בין האסירים, לרבות ויכוחים פוליטיים: כל עוד נשמרים המשמעת והסדר בבית הסוהר, רשאים האסירים להתווכח ביניהם על כל נושא שהם יבחרו בו; ואם מופרים המשמעת והסדר, יתנו המפרים את הדין על ההפרה, ואין עליהם ליתן את הדין על נושא ויכוחם. כשנכנס “טיפוס פוליטי מובהק” כמו העותר דנן לבית הסוהר, אין לתמוה שהוא בוחר לו לשיחותיו עם חבריו לכלא נושאים פוליטיים – ואין אנו יודעים שום דין המאפשר למנעו מכך. התקנה המסמיכה את מנהל בית הסוהר להרשות או לאסור הכנסת ספרים לבית הסוהר, בוודאי לא נוצרה לאפשר לו למנוע ויכוחים מסוג זה או אחר.
כן אין לאל ידי מנהל בית הסוהר למנוע שטיפוס פוליטי מובהק כמו העותר דנן, אשר שבילי הוויכוח והשכנוע מסתמא נהירים לו, יצליח בשיחותיו עם חבריו לכלא לעשות רושם עליהם – והעובדה שהצליח להיות מועמד בבחירות לכנסת תוכיח. אין אנו יודעים כיצד אפשר למנוע בעד אסיר מלעשות נפשות בין חבריו לכלא לדעותיו הפוליטיות (או אף לרשימתו בבחירות לכנסת); על-כל-פנים אין לנסות ולעשות זאת על-ידי איסור הכנסת ספרים לבית הסוהר. ואין צריך לומר שאין נפקא מינה לעניין זה אם דעותיו הפוליטיות של האסיר (או רשימתו בבחירות לכנסת) כשרות הן או פסולות בעיני מנהל בית הסוהר.
3. ברם, חוששים אנחנו שפחדו של מנהל בית הסוהר מפני כוחם המסית והמדיח של הספרים אשר העותר ביקש להכניסם אליו לבית הסוהר, פחד שווא הוא – אפילו במסגרת שיקוליו שלו. כתבי מרכס, אנגלס, לנין, מאו-צה-טונג ודומיהם, ואין צריך לומר הרומנים של בל והספרים של אהרן כהן, אינם שייכים לסוג ספרות ההסתה אשר, למשל, סעיף 60 לפקודת החוק הפלילי, 1936, או תקנות 87 ו- 88 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מדברים בה. ספרים הם הנלמדים – ואשר צריכים להיות נלמדים – בכל אוניברסיטה, ויש ביניהם נכסי צאן ברזל של תורה כלכלית ומדינית אשר עמים גדולים ועצומים בעולמנו חיים על פיה. גורלנו הטוב שאין חלקנו עם העמים ההם – אין בו כדי לגרוע מן העובדה שתורה היא ולימוד היא צריכה.
ואולם ייתכן מאוד ומנהל בית הסוהר אמנם לא היה אוסר הכנסת ספרים אלה לתוך בית הסוהר, אלולא העותר דנן הוא שביקש להכניסם אליו: סתם אסיר לא-פוליטי, שפניו להשתלמות במדעי הכלכלה או המדינה, אולי לא היה נתקל בסירוב אילו ביקש ללמוד את מרכס ואת לנין. אבל העותר חשוד הוא בעיני מנהל בית הסוהר שהוא לא רק טיפוס פוליטי מובהק כי אם גם טיפוס מרכסיסטי או לניניסטי מובהק – ולגבי דידיה אין הספרים הללו משמשים עוד חומר לימוד כי אם מכשירי עזר לפעילות פוליטית. ואם כי לא נאמרו הדברים במפורש, משתמעים הם מבין השיטין של תצהיר התשובה.
גם שיקול-דעת מעין זה פסול בעינינו. לא ניתנה לו למנהל בית הסוהר סמכותו לאסור הכנסת ספרים לתוך בית הסוהר, על-מנת שהוא יבחר, לפי טעמו שלו, מה יאה לו לאסיר פלוני לקרוא ומה אינו יאה לו. כשם שחובשי בית-המדרש הנושאים ענשם בבית הסוהר רשאים לבחור להם לקריאה וללימוד אך כתבי-קודש בלבד, כן – להבדיל – רשאים קומוניסטים הנושאים ענשם בבית-סוהר לבחור להם לקריאה וללימוד ספרות קומוניסטית בלבד. הבחירה שלהם היא, והעובדה שבעיני מנהל בית הסוהר בחירה חסרת טעם היא, אינה מעלה ואינה מורידה.
4. כליאתו של אדם בבית-סוהר אין בה כדי לשלול ממנו חופש תנועתו: רעות רבות, הכרוכות בהכרח בחיי הכלא, מתווספות עוד על שלילת החופש. אבל בל נוסיף על הרעות ההכרחיות שאין למנען מגבלות ופגיעות שאין בהן לא צורך ולא הצדקה. הסמכויות המוקנות למנהלי בתי הסוהר לקיים סדר ומשמעת חייבות להיות רחבות מאוד; אבל מה שהסמכות רחבה יותר, הפיתוי גדול יותר להשתמש בה שלא לצורך וללא הצדקה של ממש.
אין ספק בלבנו שמנהל בית הסוהר ראה בתום-לב שהיה צורך והצדקה לאסור על הכנסת הספרים שהעותר חפץ בהם, ושרחוקה ממנו והלאה כל מגמה לפגוע בזכויות או באינטרסים של העותר שלא לצורך. אבל מרוב להיטות על “שמירת השקט בין כתלי בית הסוהר” נתפס הוא לכלל טעות משפטית שרשאי הוא להשתמש בסמכותו לאסור הכנסת ספרים לשם סתימת הפיות ומניעת ויכוחים פוליטיים, כשם שנתפס לכלל טעות עובדתית שיש בספרים אשר העותר חפץ בהם הפעם, חומר מסית ומדיח.
מאד צריך להיזהר בשימוש בסמכות זו של איסור ספרים, אפילו בין כתלי בתי סוהר: איסור הקריאה בספרים שרוח השלטונות אינה נוחה מהם, ריח של דיכוי טוטליטרי נודף ממנו; ואם יש מדינות בעולם אשר בהן משמשת הכליאה בבתי סוהר גם לשם אינדוקטרינציה ברוח השלטון, לא יהא חלקנו עימהן. הכליאה בבתי הסוהר שלנו, מה שלא תשלול ותגביל את חופש הגוף – את חופש הרוח משאירה היא בעינה, ואיש אינו רשאי לשללו ולהגבילו.
5. אשר-על-כן עשינו את הצו-על-תנאי למוחלט.”

11. הכנסת טרנזיסטור

ב- בג”צ 96/80[186] לא נמצא פסול בהחלטת שב”ס לאסור על אסירים בטחוניים להחזיק בטרנזיסטורים. הנימוק שעליו התבססה החלטה זו, כי טרנזיסטור המוחזק בידי אסיר בטחוני עלול לשמש להעברת תשדירים ומסרים שיובילו להפרת הסדר והביטחון בין כותלי בית הכלא ובצדקת השיקול הזה לא ראה בית-המשפט יסוד להתערב. וכדברי כב’ השופט מ’ שמגר:

“3. לא מצאנו עילה שתצדיק התערבותנו לביטולה של ההוראה הנ”ל של שירות בתי הסוהר בעניין החזקת טרנזיסטורים על-ידי האסירים בכלא באר-שבע, שנדונו על עבירות בטחוניות ואשר מוחזקים שם באגף נפרד של בית הסוהר. חובה על שירות בתי הסוהר לעשות כל שביכולתו כדי שאסיר המתנהג כדין גם יהנה מבידור ומחינוך. ככל שהדבר מעשי ובר ביצוע בין כותלי הכלא ובתנאי המאסר, אך שיקול-הדעת בדבר הדרכים שבהן יקויימו פעולות רווחה וחינוך הוא בידי שירות בתי הסוהר האחראי למשמעת ולביטחון בכלא ולא נתערב בהחלטותיו, כל עוד לא שוכנענו כי, לפחות לכאורה, דבק בהן חוסר סבירות או כי יש בהן הפליה או קיפוח שיש למנעם. כזאת לא גילינו כאן: הטרנזיסטור אינו אלא מכשיר קשר עם החוץ והעובדה שהוא מאפשר העברת שידורים חד-סטריים בלבד, היינו שניתן להעביר רק הודעות מן החוץ אל תוך הכלא ולא היפוכו של דבר, אין בה כשלעצמה כדי להפחית מאופיו ככלי קשר עם תחנת שידור מסויימת מן החוץ, שאינו יכול להיות נתון לביקורת ולפיקוח. שלטונות הכלא סבורים כי ניתן יהיה להעביר בדרך זו, למשל, הוראות בדבר שביתות והתארגנויות אחרות ודברי הסתה והדחה לרוב, הפוגעים בביטחון ובמשמעת בכלא ואין לומר כלל ועיקר כי חשש זה אינו סביר או כי הוא בלתי-מציאותי. למותר להוסיף, כי העובדה שניתן להתקשר עם אסיר, ללא פיקוח ורשות, בדרכים אחרות חלופיות ולאו דווקא באמצעות תחנות שידור, אין בה כמובן מאומה, כי השלטונות סבורים שאינם צריכים להקל על ההתקשרות הבלתי-מבוקרת אלא להכביד עליה.”

12. אספקת מיטה לאסיר בטחוני

ב- בג”צ 221/80[187] נפסק מפי כב’ השופט ח’ כהן:

“ביום 4.6.80 נתן בית-משפט זה (בהרכב אחר) צו-על-תנאי, ובו נדרש נציב בתי הסוהר להראות טעם, מדוע לא תסופק לעותר מיטה. העותר נושא עונש מאסר של 25 שנה באחד מבתי הסוהר, והוא נמנה עם “האסירים הבטחוניים” הנאלצים לשכב על מזרנים המונחים על רצפת האבן.
אותו הדין נוהג לכל מי שנמנה עם “האסירים הבטחוניים”, יהא בית הסוהר אשר בו הוא כלוא אשר יהא.
בעתירתו התרעם העותר על הרבה פגיעות נוספות בזכויות, שהוא טען להן כאסיר, אך לעניין הדברים ההם נדחתה עתירתו. וזאת אשר אמר בית-משפט זה, מפי כב’ הנשיא לנדוי, בהחלטתו האמורה מיום 4.6.80:
‘על התלונות בכללן יש לחזור ולומר שבית-משפט זה אינו יכול לשים עצמו במקום האחראים לניהול בתי הסוהר במדינה, הפועלים הם עצמם במסגרת של אילוצים שונים שמקורם בצפיפות הקיימת בבתי הסוהר בשל ריבוי מספר האסירים הכלואים בהם. מצידנו לא נוכל לעשות להסרת האילוצים הללו שהסרתם דורשת השקעת כספים מתקציב המדינה. זה עניין לקביעת עדיפויות שלא בית-משפט זה הוא המופקד עליו, תהיה דעתנו על נושא כאוב זה אשר תהיה…’
לעניין כל תלונותיו האחרות של העותר – פרט לאספקת מיטה בלבד – קיבל בית-משפט זה את טענת המשיב, כי ההגבלות השונות, אשר בהן רואה עצמה נציבות בתי הסוהר נאלצת להכביד על חייהם של “האסירים הבטחוניים”, מוסברות די הצורך בשיקול-דעתה, שלפיו קיים הכרח לנקוט נגדם אמצעי ביטחון מיוחדים. מה שאין כן – לכאורה – לעניין המיטה, שלעניין זה ניתן לו לעותר צו-על-תנאי כאמור: רוצה לומר – לכאורה – שלא האילוצים האמורים הנובעים מן הצפיפות שבבתי הסוהר ומקשיי התקציב ולא צורכי הביטחון המיוחדים, יש בהם כדי להצדיק שלילת מיטה מן האסיר.
ואולם הטעם האחד והיחיד, שהראה המשיב בתשובתו לצו-על-תנאי על שום מה אינו מספק מיטה לעותר, הוא, שצורכי ביטחון מונעים זאת ממנו.

וכל כך למה, שהמיטה או רגליה או כרעיה או ארוכותיה יכולים לשמש בידי אסירים “כלי משחית מסוכנים”; ואם לגבי כל אסיר כן, לגבי “אסירים בטחוניים” לא כל שכן. והא ראיה, שכבר היה מעולם, שאסירים עקרו חלקים ממיטות ברזל ועשו מהם מוטות והיכו ופצעו בהם אסירים אחרים והסוהרים ואף חפרו בהם בורות ותעלות וקדחו בהם חורים בקירות. יש להניח, שלא היו אלה אסירים בטחוניים אלא אסירים רגילים, שהרי לבטחוניים לא היו מיטות לעקור מהן, אך כאמור הרי הדברים קל וחומר; החשש והאפשרות שמיטות – או חלקים מהן – ייהפכו על-ידי האסירים הבטחוניים וישמשו בידם ככלים אלימים ופוגעים הוא גדול בהרבה ומוחשי יותר מן החשש והאפשרות האמורים בנוגע לאסירים הפליליים (כלשון המשיב בתצהיר תשובתו). ולא זו בלבד אמרו, אלא אף גם זאת אמרו, שמיטות בתאי האסירים יכול ויהיו למסתור ‘מפני עינו הפקוחה של הזקיף’ וימנעו שימוש יעיל בפתחי הצצה, שדרכם מציצים סוהרים לתוך התאים יומם ולילה. ועוד יכול וישמשו מקומות מחבוא ויקשו על המעבר החופשי בתאים. כללו של דבר: ‘על-אף אי-נוחות מסויימת הנגרמת (לאסירים) כתוצאה מסירובו (של המשיב) לספק להם מיטות, אין נפגעת כל זכות מוכרת שלהם, ואי-הנוחות הנגרמת אינה שקולה כנגד הסיכון הבטחוני שיווצר בעקבות הספקת המיטות (כלשון פרקליט המשיב בעיקרי טיעונו).
אין בלבי שמץ ספק בתום-ליבו ובכנות מניעיו של המשיב. אם הוא רואה בשכיבה על מיטה משום נוחות, ובשכיבה על הרצפה משום “אי-נוחות מסויימת”, אין פלא שנדחית בעיניו נוחות האסירים מפני צורכיהם המשמעתיים והבטחוניים של הסוהרים. ואילו אמנם לא עמדה לפנינו אלא שאלת נוחותם או אי-נוחותם של האסירים בלבד, מסתמא לא היינו מתערבים בשיקול-דעתו של המשיב, שהרי כאמור לא עלינו לנהל את בתי הסוהר. אולם חוששני, שלא שאלת נוחות או אי-נוחות עומדת לפנינו, כי אם שאלת זכות; ואין אני יכול לקבל את טענת הפרקליט המלומד, ששום זכות אינה נפגעת, כשמסרב המשיב לספק לאסיר מיטה.
זכותו של אדם בישראל, שנידון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים. אין בכך כלום, שזכות זו אינה קבועה מפורשות בשום חיקוק: זכות היא מזכויות היסוד של האדם, ובמדינת חוק דימוקרטית היא כה מובנת מאליה עד כי ככתובה וכחקוקה דמיא. וכבר נזדמן לנו לא פעם להדגיש, שאם המאסר בא – כהכרח אשר לא יגונה – לשלול אדם את חירותו הפיסית, אין הוא בא חלילה לשלול ממנו את תדמיתו ואת רמתו האנושית. ערים אנו לקשיים המרובים שבהתווית הגבולות בין הרעות והפגיעות הכרוכות בחיי הכלא ושאין מהן מנוס, לבין רעות ופגיעות החורגות מן המותר, אפילו במסגרת השמירה על השקט והסדר בתוך בית הסוהר. ואין אנו באים בטרוניה על שלטונות בתי הסוהר, שהכרת אחריותם לשקט ולסדר היא העלולה מדי פעם להביאם לידי נקיטת צעדים והטלת מגבלות החורגים מן המותר כאמור, אבל פשיטא שאמצעי פלוני הנראה בעיניהם יעיל ומועיל, ואפילו נחוץ מאד, לשם שמירה על השקט והסדר, אינו משום כך בלבד אמצעי כשר מבחינת הדין.
‘תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים’ – כיצד? יש לאדם תרבותי צורכי נפש נוספים על הצורך אך לחיות: יכול הוא, למשל, להתקיים ולחיות על-ידי שהוא מכניס אוכל לפיו בידיים ממש. אבל אדם תרבותי צריך צלחת, כף ומזלג לאכול בהם. אדם “תרבותי” הוא לאו דווקא חדור תרבות בזכות עצמו: אדם הוא החי בתקופה ובמקום, שאותה תרבות היא מסימני ההיכר שלהם. לא זו בלבד שכל אדם זכאי לקחת חלק בחיי התרבות של החברה אשר בתוכה הוא חי (סעיף 27 להצהרה האוניברסלית על זכויות האדם) וליהנות מהם, אלא זכאי הוא לעמוד בחזקתו, שתרבותה של החברה, שבתוכה הוא חי, היא תרבותו שלו. אמת נכון הדבר, שרמת החיים – ולו גם החיים התרבותיים – שבתוך כותלי בית-סוהר לעולם לא תוכל להגיע לרמת חייה של חברה החיה פועלת בחירות ובחופש. ומכאן ההכרח בקביעת סטנדרדים מינימליים לאותם “תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים” בתוך בתי הסוהר. בו-בזמן, שכל, המרבה לעלות ולהוסיף על סטנדרדים מינימליים שכאלה ולשפר אותם, הרי זה משובח – הגורע מהם ואפילו אותם אינו מקיים, אינו יוצא ידי חובת תרבות מינימלית.
על השאלה, אם מיטה למשכב לילה נמנית או אינה נמנית עם הכלים הדרושים לאדם בישראל לסיפוק צרכיו המינימליים, עונה אני ללא כל היסוס בחיוב. לעניין זה אין נפקא מינה, שיש אולי גם עוד בישראל מבני אדם, שאינם שוכבים על מיטות בלילות כי אם על הרצפה או על האדמה, אם מפני שאין ידם משגת, ואם מפני שלא למדו עוד דרכי תרבות (ואם מפני שסוטים הם לתענוגם). יוצאים מן הכלל הם המבליטים את הכלל. ומשבח אני את המשיב, שלא ניסה אף ברמז להעלות את האפשרות, שמא אסירים אלה או מי מהם בלאו הכי אינם רגילים למיטות למשכבם בלילות. הסטנדרדים חייבים להיקבע לפי צרכיו המינימליים של אדם מן היישוב. וכל עוד כופים אנו על אסיר – ולו גם בא אל קרבנו כאורח בלתי-קרוא או כאויב ומתנכל – לחסות בצל בית-סוהר בישראל, זכאי הוא לתנאי חיים על-פי אותם סטנדרדים מינימליים היאים לאדם בישראל, וחייבים אנו להבטיחם ולהעניקם לו.
לעניין הסטנדרדים המינימליים במדינה כתיקנה יש לנו אילן גדול להיתלות בו, הלא הן ‘תקנות הסטנדרד המינימלי לטיפול באסירים’, שנעשו בקונגרס הראשון למניעת פשע ולטיפול בעבריינים בשנת 1955, ושאושרו בהחלטות פורמליות של המועצה הכלכלית והסוציאלית של האומות המאוחדות בשנות 1957 ו-1977. בסעיף 1 לתקנות אלו נאמר, כי מושתתות הן על ‘קונסנסוס כללי של הדעות שבימינו’ ושהן משקפות את אשר ‘מקובל הוא בדרך-כלל כעקרונות טובים ופרקטיקה טובה בטיפול בעבריינים וניהול מוסדות’. בסעיף 2 נאמר, שעל-אף ההבדלים הגדולים שבין האומות לעניין רמתן החוקית, הסוציאלית, הכלכלית והחינוכית ותנאיהן הגיאוגרפיים, הרי קובעות תקנות אלו את התנאים המינימליים שניתן להסתפק בהם. סעיף 6 לתקנות אלו קובע לאמור:
‘(1) יש לבצע תקנות אלו ללא צדיה. לא תהא הפליה בשל גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, לידה או מעמד אחר.
(2) מאידך גיסא, מן הצורך הוא לכבד את האמונות הדתיות ואת הצווים המוסריים של החברה אשר אליה שייך אסיר.’
בסעיף 10 נקבע, שכל מתקני השינה צריכים להתאים לכל הדרישות הבריאותיות, וזו לשונו של סעיף 19:
‘לכל אסיר יש לספק מיטה נפרדת, בהתאם עם סנטדרדים מקומיים או לאומיים, וכן כלי מיטה נפרדים ומספיקים שיהיו נקיים בשעת נתינתם ושמורים היטב ושיוחלפו לעיתים קרובות עד כדי הבטחת נקיונם.’
אשר לסטנדרדים “המקומיים או הלאומיים” האמורים כאן, חוששני, שעד שנחפש אותם בבתי המגורים שברחבי המדינה, נוכל למצאם בבתי הסוהר שלנו עצמם: הרי מן המוסכמות היא, שכל האסירים “הרגילים” בכל בתי הסוהר בישראל, אסיר אסיר ומיטתו הנפרדת שלו. זהו הסטנדרד המקומי והלאומי שלנו, ולכאורה אין שום מקום להפלות בכגון דא בין אסיר “רגיל” לבין אסיר “בטחוני”, על כל פנים אין בתקנה 19 הנ”ל דבר או חצי דבר, שהיה מצדיק שלילת מיטתו הנפרדת מאסיר אך בשל חששות “בטחוניים”.
בארצות-הברית של אמריקה קיים ארגון-גג של כל בתי הסוהר שבמדינות שונות, ששמו היה AMERICAN PRISON ASSOCIATION ושונה בינתיים ל- CORRECTIONAL ASSOCIATION AMERICAN. בשנת 1930 אישר ארגון זה תקנון לניהול בתי הסוהר בשם “הצהרת עקרונות”. עיקרון 33 לעקרונות הללו קובע, שיש לספק לכל אסיר שלד-מיטה, מיטה, וכלי מיטה, כולל סדינים וכרים, ‘לא יקרים אבל הולמים’
(“DECENT”), ויש להחזיקם נקיים, מאווררים וללא שרצים. עקרונות אלה שוכתבו בשנת 1960, ובנוסחם החדש חסר הפירוט המדוקדק, ובמקומו באו כללים. עיקרון 16 לכללים אלה קובע לאמור:
‘עקרונות האנושיות וכבוד האדם שבהם אנו דוגלים, מחייבים שעבריינים הנושאים עונשם ייהנו מכל הסטנדרדים המקובלים של חיי תרבות ויחסי אנוש תרבותיים. מזונם, ביגודם וסדורם אסור שירדו למטה מן הסטנדרדים המקובלים. יש להעניק לאסירים את הנוחות הרגילה שבאה בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית…’ (מובא אצל Eaton, Stone Walls Nota Prison Make (1962) 90, 204)
אכן חוששני, שיש בהשכבת אסירים על הרצפה, ולו גם על מזרנים, משום התעללות אנאכרוניסטית שאינה עולה בקנה אחד עם הנוחות הבאה עם “ההתקדמות הטכנולוגית” שהיא מנת חלקנו. התקופות אשר בהן נהגולזרוק אסירים לבורות אפלים ולהשכיבם על האדמה הרטובה, או שבהן לא היו בבתי הסוהר לא מיטות לשכב עליהן ולא כיסא לשבת עליו – חלפו עברו להן. האסיר-המשורר המפורסם מן המאה ה-PRANCOIS VILLON, 15, מונה בראש תלאותיו ומכאוביו של האסיר בצרפת את חוסר המיטה:
‘… He lies down on the ground and has no bed…’
אלא אומרים לנו ששיקולים בטחוניים כבדי משקל חייבים להכריע את הכף למניעת מיטות מאסירים מסויימים אשר הם מועדים לפשוע ועלולים להשתמש במיטות או בכרעיהן או בארוכותיהן כמכשירי פשיעתם. רחוק אני מלזלזל בשיקולים אלה. טענת המשיב, שיש בין האסירים “הבטחוניים” רבים הפועלים על-פי פקודות צבאיות או מעין-צבאיות מבחוץ לשם הסתה למרד או התנכלות אחרת כיוצא בזה, בגדר אומדנא מוכחת היא; והסוהרים, שעליהם מוטלת המשימה הקשה לעמוד במלחמה מתמדת עם מתנכלים מבפנים, ראויים לעידוד ולהערצה. אבל גם שיקולים אלה וכיוצא באלה אין בהם כדי לגרוע מן הסטנדרדים המינימליים שאמרנו: לא רק בתי הסוהר שלנו מצטיינים באוכלוסיה של פושעים מועדים ומסוכנים ביותר, בעלי-בלי-מעצורים, כולל טרוריסטים למיניהם ולמטרותיהם הפוליטיות, וכולם עלולים לעשות מיטותיהם כלי משחית לחבל ולהכות בו, ולא שמענו עוד, שמי שהוא העלה על הדעת לקחת מאת אסירים כאלה את מיטותיהם אך בכדי למנוע בעדם את השימוש בהן או במרכיביהן לשם חבלה או התקוממות. למעשה, מודים גם שלטונות בתי הסוהר שלנו, שיש דברים שעל-אף היותם כלים מסוכנים בידי זוממי מזימות רעות, לא ישללו אותם גם מן האסירים המסוכנים ביותר: טול את כלי האוכל, שכבר משלתים משל בראשית דבריי. אין זאת כי אם אמנם סבורים השלטונות, שלעניין מיטות המדובר הוא אך בנוחות בלבד, ואילו לעניין כלי אוכל, למשל, המדובר הוא בצורך חיוני של ממש, ובזאת טעותם.
אפילו מוצדקים או מוסברים חששותיו של המשיב מפני שימוש לרעה מיטות שיסופקו לאסירים אלה או מקצתם, אין בחששות אלה כדי להצדיק הירידה אל מתחת לסטנדרטים המינימליים שלנו. כשם שאנו זנים ומפרנסים ומרפאים את הפושעים על-אף חששותינו המוצדקים והמוסברים, שבכך מקיימים ומגדלים אנו מהרסים ומחריבים, כן שומה עלינו לשמור גם אצלם על דמות האדם וכבודו ולא לשכוח שגם הם נבראו בצלם. ואם יש תקווה לאחריתם, טמונה היא במידות האנושיות שנעורר בהם על-ידי שנפגין אותן כלפיהם: אם ננהג בהם כבני אדם, יש תקווה שהם גם הם ילמדו לנהוג כבני אדם.
כל אסיר בישראל, תהא סכנתו אשר תהא, וללא הבדל דת או לאום או השתייכות פוליטית, זכאי למיטה נפרדת משלו, כל זמן מאסרו. ועליו הכתוב אומר: ‘יגעתי באנחתי אשחה בכל-לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה’ (תהלים ו, ז(א)).
אשר-על-כן מציע אני לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט.”

[174] עע”א (נצ’) 1929/07 כהן משה נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008(1) 9333
(2008).
[175] רע”ב 4035/07 יעקב שיוביץ נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(4) 3468 (2007).
[176] רע”ב 11489/04 עמנואל פלד נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2005(1) 2483
(2005).
[177] עע”א (נצ’) 1616/04 עאטף זידאן נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2004(4) 11474 (2004).
[178] עע”א 5537/02 מדינת ישראל נ’ סמיר סאלח סרסאוי, תק-על 2003(3) 382
(2003).
[179] בג”צ 8630/04 מרדכי ואנונו נ’ מנהל בית הסוהר “שקמה” ואח’, תק-על 2005(3) 968 (2005).
[180] ת”ק (י-ם) 1007/03 סמסאן אברהם ואח’ נ’ שירות בתי הסוהר, תק-של 2003(4) 6021 (2003).
[181] רע”ב 9219/06 גור אריה בן יאיר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(3) 1483
(2007).
[182] רע”ב 5723/06 עמנואל פלד נ’ מדינת ישראל, שירות בתי הסוהר, כלא איילון, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2007).
[183] בג”צ 543/76 פרנקל נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד לב(2) 207 (1998).
[184] בג”צ 189/66 דוד אטינגר נ’ מנהל בית הסוהר, פ”ד כ(3) 94 (1966).
[185] בג”צ 144/74 רמי לבנה נ’ נציבות שירות בתי הסוהר, פ”ד כח(2) 686
(1974).
[186] בג”צ 96/80 זוהר אלמעלבי נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד לד(3) 25 (1980).
[187] בג”צ 221/80 מחמד דהוד חסין דרויש נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד לה(1) 536 (1980).

מקור המאמר – abc-israel.it