סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“54. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט אזרחי
פסק בית-משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14;
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;
(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית-המשפט, פירוט כאמור.”
סעיף 54 לפקודת הראיות קובע חובת הנמקה, בהתקיים שני התנאים:
האחד, כאשר בית-המשפט פוסק על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, ואין היא הודאת בעל הדין {אשר במשפט אזרחי די בה כדי לבסס חיוב}.
השני, כאשר המדובר באחד מאותם מקרים המנויים בסעיף הנ”ל.
סעיף 54 לפקודת הראיות אינו מונע הכרעה שיפוטית על-פי עדות יחידה, ואולם אם מבקש בית-המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל הדין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.
במילים אחרות, בית-המשפט רשאי לפסוק גם על-פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 לפקודת הראיות עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה {ע”א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע”מ, פ”ד לג(2), 90, 93 (1979); ת”א (רמ’) 4890-07 יעקב רונן נ’ כץ משלוח בינעירוני מהיר בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ת”א (יר’) 13654-07 רון מרה נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ת”ק (ת”א) 33197-04-11 אבי דוד נ’ אילן יצחק פניגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת”ק (ת”א) 8759-08-10 ראובן בלייוייס נ’ גיא יפת, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת”ק (עכו) 18397-06-10 משה טל נ’ לאה לוציה קורינפילד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
כאשר עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, בית-המשפט מצווה לנהוג בזהירות יתירה בטרם אימוצה {ת”א (חי’) 719/96 דיאב נ’ בנק ערבי ישראלי בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002); ע”א 295/89 רוזנברג נ’ מלאכי, פ”ד מו(1), 733 (1992); ע”א 761/79 פינקל נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לה(2), 48 (1980); ת”א (ת”א) 2879/99 כהן נ’ כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת”א (חי’) 1130/05 אבו סבית נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ-ת”א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ת”א (ת”א) 1710/05 הלר נ’ כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע”א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ לופו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000); ת”א (ת”א) 1950/01 בנק המזרחי טפחות בע”מ נ’ קרליץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ת”א (ב”ש) 7162/99 אלן נ’ ביטוח ישיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); ת”א (חי’) 961/02 פיאד נ’ סאלח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); ע”א (חי’) 4367/07 ש.א.ח.פ הנדסה בע”מ נ’ אלדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), ת”א (חי’) 5812-06-08 וקנין מרסל נ’ איי. אס. אס. – אשמרת בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); תא”מ (חי’) 55435-08-10 אורן דה כהן נ’ מעין ארליך, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
כאשר בית-המשפט בוחן עדות יחידה של בעל דין עליו להקפיד הקפדה יתירה מכפי שנדרש מתובע אחר {ע”א (נצ’) 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע”מ נ’ בני רושקנסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ת”א (ת”א) 3559-09-09 יעקב ידגר נ’ יאיר רביץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
הדרישה ליתן נימוקים, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, אינה דרישה פורמאלית, אלא, דרישה מהותית {ע”א 69/75 פלונית נ’ אלמוני, פ”ד לא(1), 203, 212 (1976)}.
בית-המשפט בהחלטתו אינו חייב לציין בפסק-דינו כי הסתמך על הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. כלומר, אין נפקות לכך שבית-המשפט לא הזכיר בפסק-הדין את סעיף 54 לפקודת הראיות ודי בכך שנימק כחוק מדוע פסק על-פי עדות יחידה בנסיבות שהסעיף האמור מדבר בהן {ע”א 192/86 סולי מנפור נ’ יעקב אבן, פ”ד מב(3), 303 (1988)}.
במקרה והעדות היחידה אינה משמשת בסיס לקביעת ממצא פוזיטיבי, אלא אך מקימה ספק ממנו רשאי בעל הדין ליהנות, לא קמה “חובת הנמקה”, שכן, חובת ההנמקה מחייבת מקום שבית-המשפט נדרש “לפסוק” על-פי העדות היחידה {ע”א 231/72 עזבון אלמליח נ’ ישראל זוטא, פ”ד כז(1), 679, 681 (1973)}.
מקום שמצוי “דבר לחיזוק”, יש בכך כדי לצאת ידי חובת ההנמקה {ת”א (יר’) 8401/07 שלמה קאופלר – ב”כ עו”ד עמוס אגרון, עו”ד מיכאל בן עדי נ’ קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
מתן אמון מלא בגירסת בעל הדין כשלעצמה יכולה להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54 לפקודת הראיות {ת”א (חד’) 10760-12-10 שי שלומי פרנקו נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
כלומר, מתן אמון מוחלט בעדות בעל דין תוך העדפת עדותו על עדות הצד שכנגד מהווה טעם מספיק לצורך הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע”א 231/72 {עזבון המנוח שמעון אלמליח נ’ ישראל זוטא ואח, פ”ד כז(1), 679 (1973)} לפיהם:
“הטרידה אותנו שאלה אחרת, העולה מסעיף 54 של פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, שלפיו חייב בית-המשפט במשפט אזרחי לפרט בהחלטתו במקרים מסויימים מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה, שאין לה סיוע. אחד המקרים הללו הוא, לפי סעיף-קטן (2), כאשר העדות היא של בעל דין. המקרה שלפנינו נכנס לגדר ההוראה זאת, כי השופט המלומד ביסס את ממצאיו בדבר מידת אחריותו של המשיב על עדותו היחידה של הלה. לא מצאנו בפסק-הדין פירוט של הטעם או הטעמים שהניעו את השופט המלומד לבסס את פסיקתו על עדות יחידה זו. בדחיית עדותו הנוגדת של העד נסים, תוך מתן נימוקים לחוסר נכונותו של השופט לסמוך על עדות זו, ובהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של נסים, עדיין אין לראות פירוט מספיק כמצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של נסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך כדי לצאת ידי חובת הסעיף.”
{ראה גם ת”א (חי’) 5589-10-09 בנימין פילובסקי עו”ד נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת”א (ת”א-יפו) 179222/02 {חג’ג’ חיים נ’ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ ואח’, תק-של 2005(1), 11525, 11526 (2005)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן אינו יכול לקבוע ממצאים עובדתיים, בדבר אירוע התאונה הראשונה, על-סמך עדותו היחידה של התובע, אשר התגלו בה סתירות ופרצות שלא ניתן לישבן.
ב- ת”א (חד’) 31821-01-10 {איגור רוזנבאום נ’ דן – חברה לתחבורה ציבורית בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי נוכח הספקות הרבים בגירסת התובע, ודאי שאינו יכול להסתמך על עדותו של התובע לצורך הכרעה בתיק.
ב- ת”א (חי’) 28716-09-10 {ליטל דרי נ’ חברת פרטנר תקשורת בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן עדותו של התובע במשפט נתמכת במסמך אשר נערך על-ידי הנתבעת עצמה המתעד את פניותיו אליה במועדים הרלוונטיים לתביעה, נספח א’ לתצהיר התובע, מוצג ת/1.
במוצג זה מצא בית-המשפט תימוכין לגירסת התובע במשפט ואין ספק כי מדובר בסיוע משמעותי כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות.
ראה גם: ה”פ (מרכז) 24723-10-15 עליזה ביזבי נ’ זנט פחימה, תק-מח 2016(2), 33868 (2016); ת”א (ת”א) 1839/07 מיס אל שותפות נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ, תק-מח 2016(2), 27392 (2016).
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
