התפתחות משפטית ניכרת בתביעות נזיקין בתחום דיני המשפחה

בשנים האחרונות* חלה עליה משמעותית במספר תביעות הנזיקין אשר מוגשות לבית-המשפט לענייני משפחה ואשר מבוססות על עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין[1]. התביעות מוגשות בעילות שונות ומגוונות כגון: סרבנות גט, אלימות במשפחה, הפרת הסדרי ראייה, חטיפת ילדים, הסתרת מצב נפשי של בן הזוג, ביגמיה, גירוש אישה בעל כורחה, ואף התקבלה תביעה בגין אי-קיום יחסי אישות, וכן לא נפסלה בקשה, לדחות על הסף תביעה נגד בן זוג עקב בגידה וניאוף. לאחרונה, הורחבה גם האחריות בנזיקין למעגל נוסף של צדדים שלישיים כמו במקרה של אחיו של בעל, ששידל את אחיו לעגן את אשתו במשך שנים.

במסגרת תביעות נזיקין בעילות השונות, בתי-המשפט לענייני משפחה, דנים בשנים האחרונות בתביעות נזיקין רבות יותר, ובמיוחד בעילות סרבנות גט ועגינות. הדבר מהווה שינוי משמעותי בחברה הישראלית – מדיניות חדשה זו, של בתי-המשפט, אינה מקובלת על בתי-הדין הרבניים, הטוענים שלפי ההלכה אינם יכולים להכשיר את הגט, מחשש שהגט לא ינתן מרצון, עקב התביעה הנזיקית שהוגשה נגדו ולכן יחשב לגט מעושה. על מחלקות זו, נרחיב בהמשך.
בהמשך נביא סקירה, של התפתחות הפסיקה בתביעות נזיקין בעילות שונות על היבטיה המשפטיים, לרבות הפסיקה העדכנית מהשנים האחרונות, ונבחן האם המטרה של תיקון העוולות בתוך המשפחה מצדיקה הרחבת מעגלי התביעות ועד כמה ניתן להרחיבם במטרה לפצות על הנזק שנגרם לנפגע.

וכפי שמציין כב’ הנשיא לשעבר, אהרון ברק כי על האדם לשאת באחריות לחטאיו[2]:
“…עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את יסודות העוולה אחראי למעשיו שלו…היא העמדה האינדיבידואליסטית, ולפיה כל אדם חטאו יישא…”
חשוב לציין, כי בעבר הייתה קיימת בסעיף 18(א) לפקודת הנזיקין חסינות בתביעות בין בני זוג.
“לא תוגש תובענה של בן זוג או נציג עזבונו נגד בן זוגו או נגד נציג עזבונו בשל עוולה שנעשתה לפני נישואיהם או כל עוד נישואיהם שרירים.”
חסינות זו בתביעות בין בני זוג בוטלה בשנת 1969 עם חקיקת סעיף 3 לחוק הסדר התדיינויות בין בני זוג, התשכר-טרחה- 1969, שביטל את סעיף 18(א) לפקודת הנזיקין.
ממועד זה בני הזוג אינם נהנים עוד מחסינות בגין עוולות בדיני נזיקין במסגרת התנהגותם זה לזו במערכת היחסים המשפחתיים ובמידה וצד סבור שהוא ניזוק ויבקש לדון על הנזק שהסב לו בן הזוג האחר, תהיה הדרך סלולה לפניו לפנות לבית-המשפט לענייני משפחה.

העוולות הנזיקיות בדיני משפחה
התביעות הנזיקיות בדיני המשפחה, מתבססות בעיקר על שתי העוולות בפקודת הנזיקין, עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה ואשר מוגדרות כ”עוולת מסגרת” או “עוולות פתוחות”. משמעות עוולות אלה, היא שבית-המשפט יוצק את התוכן באשר לאחריות בנזיקין של המזיק בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו.
בנוסף, מוגשות לבית-המשפט תביעות בגין יתר העוולות המצויות בפקודת הנזיקין שהן בעיקרן “עוולות סגורות” המכונות “עוולות פרטיקולאריות” כגון: תקיפה, כליאת שווא, תרמית, ועוד’. העוולות הפרטיקולאריות מונות רשימה סגורה של יסודות עובדתיים המוגדרים כתנאי להתקיימותן. “עוולת התקיפה” היא אחת העוולות הפרטיקולאריות אשר נעשה בה שימוש נרחב ביותר בתביעות הנזיקין שעניינן אלימות במשפחה.
נסקור בקצרה את העוולות בפקודת הנזיקין והיסודות הנדרשים לקיומן וזאת על-מנת ללמוד את המשמעות של התביעות המוגשות בדיני נזיקין בבית-המשפט לענייני משפחה. בהמשך המאמר נראה כי בית-המשפט לענייני למשפחה עושה שימוש בעוולות תוך הגברת חובת הזהירות ביחסים המשפחתיים.

1. עוולת הרשלנות, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, הנה העוולה המאפיינת את רוב התביעות בנזיקין, וקובעת כי:
“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות… הרי זו התרשלות ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.”
וכן נקבע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין מתי אדם חב חובת זהירות:
“החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל…”
על-מנת להקים עילת תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של ארבעה יסודות[3] וזאת באופן מצטבר. חשוב להדגיש כי יסודות אלה מהווים אבני דרך כדי שבית-המשפט יכיר בעוולת הרשלנות כבסיס לקבלת פיצויים בנזיקין.
א. שלב ראשון – קיומה של חובת זהירות – נבחנת בשני שלבים. שלב ראשון נבחנת קיומה של חובת הזהירות המושגית ובשלב השני נבחנת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית.
חובת הזהירות המושגית נבחנת על-ידי בית-המשפט אשר מחליט מהי חובת הזהירות שחלה ביחסים בין סוג המזיק לבין סוג הניזוק וזאת על-פי אמות של מוסר, צדק חברתי וצורכי החברה המשתנים באופן דינמי. במקרים רבים הפסיקה קבעה את חובה הזהירות המושגית כתקדים ובתי-המשפט נוהגים לפיה. בפסק-דין גורדון[4], נפסק כי קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-ידי מבחן הציפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר צריך לצפות את אירוע הנזק.
חובת הזהירות הקונקרטית הכוונה למקרה הספציפי – ובדיקה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המזיק הספציפי ובין הניזוק הספציפי, זאת לעומת חובת הזהירות המושגית אשר הכוונה הנבחנת בה הנה כללית. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נמדדת על-פי מבחני הצפיות.
ב. שלב שני – הפרת חובת הזהירות – לאחר שנמצא כי קיימת חובת הזהירות בין המזיק לניזוק, בודקים את השלב השני, אם המזיק התרשל והפר את חובת הזהירות. התרשלות נקבעת אם אדם סטה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר ואם נקט המזיק באמצעים סבירים למנוע את הסיכונים.
ג. שלב שלישי – יסוד הנזק – על-מנת להתבסס על עוולת הרשלנות יש צורך בהוכחת הנזק. בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, מפורטת הגדרת המונח נזק הקובעת: “נזק – אבדן חיים, אבדן, נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה”.
מכאן שהגדרת הנזק הנה במובן הרחב וכוללת למעשה את כל סוגי הנזק. בתי-המשפט נתנו פרשנות מרחיבה לסוגי הנזק וכללו נזק נפשי, נזק רגשי, נזק פיסי, פגיעה בכבוד האדם ובחירותו של האדם,[5] נזק כלכלי, וכיוצ”ב.

ד. שלב רביעי – הנו הקשר הסיבתי[6], הכולל שתי דרישות: קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי ובלעדיהם לא קמה אחריות בנזיקין.
דרישת קשר סיבתי-עובדתי – הנוצר מאשמת המזיק שהפר את חובת הזהירות וגרם להיווצרות הנזק ולמעשה לולא הפרת החובה והפעילות המזיקה לא היה נגרם הנזק. שלב זה זכה לכינוי: “מבחן האלמלא”. אלמלא המזיק לא היה מפר את חובת הזהירות, הנזק לא היה קורה.
דרישת קשר סיבתי-משפטי- לאחר שנמצא כי קיים קשר סיבתי-עובדתי, בודקים אם אשמת המזיק הנה גורם מכריע בהיווצרות הנזק. דרישה זו נמדדת במספר מבחנים שהם: מבחן הציפיות, לפיה בודקים האם המזיק כאדם סביר היה צריך לצפות שהתנהגותו תגרום לנזק וכן מבחן הסיכון, לפיו בודקים מה הסיכון אשר ביקש המחוקק למנוע.
2. עוולת הפרת חובה חקוקה – הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, הנה עוולה נוספת המאפיינת את רוב התביעות בנזיקין במשפחה וקובעת כי:
“(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.”
ייחודה של עוולה זו הוא בכך, שדיני הנזיקין קובעים כי הפרת חובה חקוקה מהווה עוולה. החובה נקבעת לפי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק (והכוונה במונח חיקוק על-פי פקודת הפרשנות (נוסח חדש), התשמ”א-1981, היא לכל חוק או תקנה). הנזק יהא מסוגו של הנזק אליו התכוון החיקוק שיצר את החובה.
על-מנת להקים עילת תביעה המבוססת על עוולת הפרת חובה חקוקה, יש להוכיח את היסודות הבאים:

יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה[7] א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק – הניזוק צריך להוכיח כי על המזיק הייתה מוטלת חובה מפורשת מכוח חיקוק הנמצא מחוץ לפקודת הנזיקין. גם הפרת חובה מכוח חיקוק פלילי יכולה ליצור עוולה נזיקית ללא קשר אם המזיק קיבל סנקציה פלילית.
ב. החיקוק נועד לטובת הניזוק – התובע צריך להוכיח כי החיקוק נועד במהותו לטובתו או להגנתו של פלוני או לטובתם או הגנתם של בני אדם בכלל. ולמעשה בוחנים את ההוראה הספציפית בחיקוק שמטילה על המזיק את החובה להגן על הפרט הניזוק.
ג. הפרת החובה על-ידי המזיק – המזיק הפר את החובה המוטלת עליו בחוק בין במחדל ובין באופן אקטיבי. למשל, הזנחת ילדים מהווה הפרת חובה חקוקה לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[8].
ד. נזק וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק – אחריות המזיק בשל הפרת חובה חקוקה קמה רק אם נגרם לתובע נזק וקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. אלמלא הפרת החובה החקוקה, הנזק לא היה נגרם.
ה. יסוד הנזק – הנזק מתייחס לאותו נזק שהתכוון החיקוק למנוע.
ו. החיקוק לא התכוון לשלול את התרופה הנזיקית – הניזוק יוכל לתבוע בתביעה נזיקית גם אם המזיק קיבל סנקציה פלילית בחיקוק.
נעבור לעוולת התקיפה, שהיא אחת מהעוולות הפרטיקולריות, בה נעשה שימוש רב בעיקר בתביעות אלימות והתעללות בין בני זוג וילדים.
עוולת התקיפה הנה עוולה פרטיקולרית שבאה להגן על האדם מפגיעות גופניות ולא על רכושו. העוולה אינה דורשת הוכחת נזק או קשר סיבתי, אלא מתייחסת לשימוש בכוח במובן הרחב וליסוד הנפשי של כוונה להזיק.
3. עוולת התקיפה – הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין קובעת כי:
“(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על-ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על-ידי מעשה או על-ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.
(ב) “שימוש בכוח”, לעניין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.”
יסודות עוולת התקיפה[9], מתפרשים דרך שימוש בכוח או בניסיון או איום בשימוש בכוח.
א. שימוש בכוח – ההגדרה של שימוש בכוח הנה במובן הרחב וכוללת שימוש בכל דבר שיכול לגרום לנזק.
יסוד של כוונה – כאשר מלווה לשימוש בכוח היסוד נפשי של כוונה.
התקיפה היא נגד גופו של אדם ולא כלפי רכושו.
בין במישרין ובין בעקיפין – יסוד השימוש בכוח יכול להיות ללא מגע פיסי, אך יש צורך במגע פיסי על-ידי כל דבר מטעמו, כמו למשל, התוקף שולח כלב לשסע את המותקף (הניזוק).
העדר הסכמה של הניזוק – הניזוק המותקף חייב להוכיח כי לא הייתה הסכמה מצידו ואם הייתה הסכמה הרי שהושגה בתרמית.
ב. ניסיון או איום להשתמש בכוח – הניסיון יחשב במידה והמאיים עשה מעשה או תנועה נגד גופו של התובע והוא יוצר מצג שיש לו הכוונה והיכולת לבצע את איומו באותו הזמן ואין הכוונה לאיום עתידי.
בתי-המשפט קובעים את הפיצוי הנזיקי לאחר שבחנו את כל היסודות בעוולת התקיפה לאור התנהגות בן הזוג האלים ונמצא כי קמה עילה בשל עוולת התקיפה.
חשוב לציין כי סעד הפיצויים הנו הסעד העיקרי בפקודת הנזיקין ומטרתו להשיב את המצב לקדמותו והכוונה להעמיד את הניזוק באותו מצב שהיה לפני שקרה האירוע הנזיקי. בית-המשפט צריך להעריך את הנזק שנגרם לניזוק לרבות הנזק הצפוי בעתיד במונחים כספיים.
בדיני נזיקין עומדות למזיק (הנתבע) הגנות כלפי הניזוק (התובע) המשפיעות על גובה הפיצוי. כך למשל, הסתכנות מרצון בהתאם לסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין הקובעת:
“בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.”
המזיק יכול להעלות טענת הגנה נגד הניזוק, ולטעון כי הוא הסתכן מרצון לפגיעה בו ולנזק שקרה ולכן אינו יכול לתבוע את הפוגע בנזיקין. אם הנתבע מוכיח טענה זו, נשללת האחריות הנזיקית שלו באופן מוחלט.
וכן הגנת אשם תורם שהנה הגנה נוספת בהתאם לסעיפים 65, 66, 68(א) לפקודת הנזיקין. טענת אשם תורם הנה במקרים שלתובע (הניזוק) יש תרומה רשלנית בהתנהגותו לגרימת הנזק. ראה לעניין זה סעיף 65 לפקודה הנזיקין:
“נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית-המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית-המשפט יראה לצודק.”
בית-המשפט בוחן אם התובע התנהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. במידה ולתובע אשם תורם, הרי בית-המשפט יפחית את סכום הפיצויים לתובע בהתאם לנסיבות של כל תיק. כך למשל, הפחית בית-המשפט לאב את הפיצויים בגין הפרה חובה חקוקה עקב התנהגות האם שהרחיקה את הקטינה מאביה וגרמה לתופעת ניכור ההורים. אולם בשל האשם התורם של האב שלעיתים, לא שלט על כעסו והחריף את הסכסוך עם האם הופחתו פיצויי הנזיקין.
עד כאן סקרנו את יסודות העוולות והמבחנים השונים לקיומן, בגינם נדרשים פיצויים על הנזקים שנגרמו ובתי-המשפט למשפחה מפרשים ומתאימים את יסודות העוולה בתוך היחסים המשפחתיים וההתנהגויות בין בני זוג וילדיהם.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[10] – בתביעות דיני הנזיקין במשפחה, בתי-המשפט חלוקים בדעותיהם, בשימוש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בעוולות הנזיקין, שכן חוק היסוד מגדיר באופן רחב את העקרונות של זכויות היסוד ביחסים שבין הפרט מול אורגן שלטוני ולא כאשר מדובר ביחסים בין פרטיים.
כיום חלק מהשופטים סבורים כי ניתן לתבוע ביחסים בין פרטיים בדיני הנזיקין כאשר מוגשות תביעות בגין הפרת חובה חקוקה, ונמצא כי בן הזוג פגע באחד מעקרונות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו למשל, פגיעה באוטונומיה והחירות. גישה חדשנית זו, היא המשך ההתפתחות מזה שנים של חוק יסוד זה, אשר העלתה את זכויות הפרט לדרגה חוקתית והחובה החקוקה בחוק היסוד זכתה למעמד גבוה יותר לעומת החובה הקבועה בחיקוק שאינו מהווה חוק יסוד.
ולעניין זה ראה דברי כב’ השופט איתי כץ[11], הסבור כי סרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:
“אכן נראה לי כי התנהגות הנתבעת כלפי התובע פוגעת בזכות יסוד של התובע- פגיעה באוטונומיה, החירות לנהל את חייו באופן שיחפוץ לבחור בת זוג ולהתנתק מקשר שהוא אינו חפץ בו ובעניין זה מצטרף אני לעמדת עמיתיי כב’ השופט גרינברגר וכב’ השופטת קיציס, כי ניתן לתבוע בגין עוולת הפרת החובה החקוקה בחוק היסוד הנ”ל גם כאשר התביעה עניינה פגיעה של הפרט בפרט אחר (ההדגשה שלי – ט’ ה’ ל’).”

תביעות הנזיקין במעגלים השונים
1. תביעות נזיקין כנגד סרבני גט וההשלכות ההלכתיות בבתי-הדין הרבני
השינוי המשמעותי ביותר של תביעות נזיקין בדיני משפחה חל במקרים של מסורבי הגט בישראל. עד היום תופעת סרבנות הגט הייתה קשה וכאובה ולא נמצאה דרך הלכתית להתיר את בן הזוג המעוגן והדרך היחידה הייתה נקיטת צעדים וסנקציות בבית-הדין הרבניים נגד הסרבן. בתי-הדין הרבניים פועלים כנגד סרבני גט הן מכוח חוק בתי-דין רבניים[12], והן מכוח חוק שיפוט בתי-דין רבניים[13]. בצעדים כגון: הגבלות של היציאה מן הארץ, מניעת קבלת דרכון או הארכת תוקפו, מניעת החזקת רישיון נהיגה, מניעה להתמנות למשרות, הגבלת חשבון בנק ועד סנקציה של מאסר. למרות כל הסנקציות לחייב סרבן גט במסגרת סמכות בתי-הדין הרבניים, הם עדיין נתקלים בקשיים רבים בהתמודדותם עם בעיית סרבנות הגט.
פריצת דרך בעניין סרבנות גט, קבע כב’ השופט מנחם הכהן, מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, כאשר פסק ביום 21.12.04, פסק-דין תקדימי בנושא סרבנות גט[14]. באומרו כי יש צורך למצוא פתרונות ראויים לתופעה של סרבנות גט ולכן יש לפצות אישה שנגרמו לה נזקים בשל סירובו של הבעל לתת לה גט.
כב’ השופט הכהן, מדגיש כי אין חשש הלכתי ל”גט מעושה” ויפים דבריו לעניין זה:
“…פסיקת פיצויים נזיקיים בסכסוך פרטי, אינה מהווה חדירה בלתי ראויה לתחום מומחיותם של בתי-הדין הרבניים. בתי-הדין הרבניים עוסקים, בקצב זה או אחר, במציאת פתרונות הלכתיים לתופעת סרבנות הגט, ובפיתוח כלים הלכתיים להפעלת לחץ על סרבני הגט כדי שיתרצו להעניק לנשותיהם את הגט המיוחל. ואולם בתביעה זו, אין בית-המשפט חודר לתחום זה, ואין מטרת פסק-הדין, במידה וייעתר לסעד המבוקש, לזרז את מתן הגט. מטרת הסעד המבוקש, היא לשפות את האישה על נזקים ניכרים שנגרמו לה, כתוצאה משנים ארוכות של עגינות, בדידות ומצוקה נפשית שכפה עליה בעלה.”
עובדות המקרה בקליפת האגוז: מדובר היה בבני זוג נשואים שניהלו אורח חיים חרדי ומנישואיהם נולדו להם שישה ילדים. חל משבר בנישואיהם והאישה הגישה תביעת גירושין ובני הזוג עברו להתגורר בנפרד. ההליכים שלהם נמשכו כ- 12 שנים כאשר הבעל היה פונה לרבנים כדי למשוך את הזמן. בית-הדין הזהיר את הבעל, כי יוציאו נגדו פסק-דין למאסר, אך הבעל לא נרתע והמשיך בסירובו כשהוא אומר: “גם אם יכניסו אותי לבית סוהר אני לא אתן גט”.
כעבור שנה מסירובו העיקש של הבעל, החליט בית-הדין הרבני הגדול, להטיל על הבעל את סנקציית חרם דרבינו תם וזאת, בניגוד לדעת המיעוט של אב בית-הדין, הרב שלמה דיכובסקי, שסבר כי יש לכפות על הבעל גט ולהורות על מאסרו.
בית-המשפט פסק כי סירובו של הבעל לתת לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ומפרט בהרחבה את יסודות העוולה והנזקים שנגרמו לאישה.
יצויין כי בית-המשפט, הכיר בכל ראשי הנזק הלא ממוניים להם עתרה האישה כמו: פגיעה בזכות להתחתן, פגיעה בזכות להנאה מינית, בדידות חברתית, פגיעה במוניטין האישה, פגיעה באוטונומיה, בושה, סבל, כאב, והשפלה.
כב’ השופט הכהן, פסק 325,000 ₪, (לפי החישוב של 200,000 ₪ לשנה) . ומאחר שעברו תשעה-עשר וחצי חודשים, מהמועד שהבעל חוייב בבית-הדין הרבני ועד הגשת התביעה, הסכום הגיע לסך של 325,000 ₪ ובנוסף 100,000 ₪ פיצויים מוגברים הכוללים נזק רגשי.
ובסך הכול חוייב הבעל בפיצויים לאשתו בסך של 425,000 ₪.
מאז ניתן לראות פסקי-דין רבים בכל בתי-המשפט בארץ, בנושא סרבנות גט. התפשטות התביעות מהוות איום על בתי-הדין הרבני אשר קיבלו הנחייה מבית-הדין הרבני הגדול, לא לסדר גט עד שלא תימחקנה התביעות הנזיקיות ונעמוד על-כך בהמשך, אך לפני כן נציג מקרים נוספים של תביעות בנושא סרבנות גט.
כב’ השופט בן ציון גרינברג[15], מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, פסק סך של 550,000 ₪ (כולל 100,000 ₪ פיצויים מוגברים) בגין הפרת חובה חקוקה בשל סירוב הבעל לתת גט לאשתו למרות פסק-דין מחייב של בית-הדין הרבני כאשר הפיצוי יקום מיום מתן פסק-דינו המחייב בגט. כמו-כן קבע כב’ השופט גרינברג כי לאישה מגיע גם פיצוי מכוח עוולת הרשלנות, מאחר שהוכח כי סירוב הנתבע למתן גט הינו מעשה בלתי סביר בנסיבות העניין והתנהגותו אכן גרמה נזק נפשי קשה לאישה בסירובו לתת גט, וההתנהגות מהווה רשלנות, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ועל-כן זכאית האישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים האמורים.
בפסק-דין זה, כב’ השופט גרינברג, קובע כי במקרה של עוולת הרשלנות בית-המשפט לא צריך לבדוק האם חוייב הבעל בגט או לא חוייב, אלא לבדוק האם סירב הבעל לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. ולכן גם במקרים שאין חיוב בגט, האישה זכאית לפיצויים עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו להעניק לה את הגט המיוחל. ולכן הפיצוי נקבע שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין על-ידי האישה ולא ממועד חיוב הבעל בגט.
כמו-כן, בית-המשפט לא קבע פיצויים עבור נזק מתמשך (עד שהבעל ייתן את הגט) כדי שלא יהיה “סממן מובהק של כפייה למתן גט” והגט לא יהיה כשיר אלא גט מעושה. יחד-עם-זאת כב’ השופט גרינברג, מאפשר הגשת תביעה חדשה לפיצול סעדים, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לענייני משפחה, ומאפשר לאישה לתבוע נזקים עתידיים במידה ויגרמו לה לאחר מועד מתן פסק-הדין אם ימשיך הבעל לעמוד בסירובו.
ראה דבריו של כב’ השופט גרינברג, הסבור כי פסיקת פיצוי לאישה בשל נזק שגרם לה הבעל אינו סותר את הסמכות הייחודית של בית-הדין :
“… ככל שהטענה היא שנגרמה (שנגרם) לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה” שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה”אקט” הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית-הדין.”
כב’ השופטת טובה סיון (כתוארה אז)[16], פסקה פיצוי כספי בסך 700,000 ₪, בגין סרבנות בעל ליתן גט לאשתו במשך למעלה מעשר שנים, כב’ השופטת סיון קבעה כי ככל שקיימת תביעה אזרחית המוגשת לבית-המשפט בצירוף ראיות מספיקות המעידים קיומה של סרבנות גט – על בית-המשפט לדון בה עניינית, וזאת גם במקרה שבית-הדין הרבני רק המליץ לבעל לתת גט ולא חייב אותו. ולמעשה משהוכח כי התקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות חוייב הבעל בפיצויי על הנזקים שגרם לאישה.
מדובר היה בזוג צעיר שהכירו דרך שידוך ונישאו, אך החיים המשותפים ביניהם החזיקו כשלושה חודשים בלבד. ומאז כאחד עשר שנים נאבקו בני הזוג בערכאות המשפטיות. הבעל עשה ככל יכולתו למשוך את הזמן כאשר הוא לא היה מגיע לדיונים או היה מובא באמצעות צווי הבאה וצווי מאסר, ובכך גרם להליך בבית-הדין הרבני להימשך שנים רבות.
כאמור נפסקו פיצויי נזיקין עבור האישה בסך 700,000 ₪, לפי החישוב בא: 60,000 ₪ לשנה כפול מספר השנים מסתכם ב- 600,000 ₪ וכן 100,000 פיצויים מוגברים.
חשוב להדגיש כי בפסק-הדין של כב’ השופטת סיון עולה הבעייתיות בקביעת גובה הפיצויים. והדבר ניכר עד היום כאשר הפערים גבוהים בין השופטים השונים. מפאת החשיבות של הדברים להבנת הגישות השונות, אביא את הדברים ככתבם וכלשונם:
“בפסקי-הדין של בתי-המשפט לענייני משפחה ניתן למצוא גישות שונות לעניין זה, הנעות על ציר מבחינת היקף וכמות. מחד גיסא, בקצה אחד של הציר – כב’ השופט ויצמן ב- תמ”ש 19480/05 פלונית נ’ עזבון המנוח פלוני ז”ל (טרם פורסם) סובר כי ראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת הגט, ובסך של 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט, על-אף החלטת בית-הדין הרבני. פסיקה כזו, לדידו, הינה מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של הגט כגט מעושה. מאותם טעמים, לא הטיל השופט ויצמן בפסק-הדין פיצויים מוגברים. בהמשך, כפתרון ביניים, פסק כב’ השופט גרינברגר ב- תמ”ש 6743/02 כ. נ’ כ. (טרם פורסם) לתובעת פיצויים בסך של 450,000 ₪, בתוספת 100,000 ₪ עבור פיצויים מוגברים. בקצה השני של הציר ומאידך גיסא, פסק כב’ השופט מנחם הכהן, ב- תמ”ש 19270/03 כ.ש נ’ כ.פ (טרם פורסם), לתובעת, בנסיבות דומות לענייננו, פיצויים גבוהים בסך של 200,000 ₪ לשנה, ועוד סכום של פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.”
כב’ השופטת סיון, עורכת איזון מבחינת הסכומים השונים, ופוסקת במקרה דנן, סכום של 700,000 ₪ כנגד הבעל ולדעתה זה סכום סביר שישקף את סבלה באופן הוגן וריאלי ולא יחסום את דרכה, לקבל את הגט בבית-הדין הרבני מבחינת גט מעושה.
אולם מבחינת בתי-הדין עצם פסיקת פיצויים לסרבני גט מהווה איום בחדירה לסמכות הבלעדית בענייני גירושין, וכפי שנראה בהמשך.
תופעה סרבנות הגט קיימת גם בקרב נשים המעגנות את בעליהן ונביא מספר מקרים:
כב’ השופטת טובה סיון, סגנית נשיאה[17], בבית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, פסקה כנגד אישה חרדית שסירבה לקבל גט מבעלה, פיצוי נזיקי עבור הנזק הלא ממוני שגרמה לבעלה בסך של 300,000 ₪ ובתוספת 100,000 ₪ עבור פיצויים מוגברים עבור חומרת מעשיה ובסך הכול נפסקו נגד האישה פיצוי נזק בסך של 400,000 ₪.
מדובר היה בבני זוג שנישאו והתגוררו יחד רק ארבעה חודשים. ולאחר הפירוד ניהלו מאבקים ביניהם כשמונה שנים כאשר האישה המשיכה בסירובה לקבלת הגט למרות שחוייבה בבית-הדין הרבני. בית-הדין האזורי תיאר את המקרה כמקרה קיצוני בחומרתו של אישה סרבנית גט המעגנת את בעלה שנים רבות. בית-המשפט קבע שיש לחייב את אישה בגין עוולת הרשלנות וזאת לאחר שנבחנו כל יסודות העוולה וכן קבעה כי מתקיימים יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה.
במקרה אחר של אישה סרבנית גט נמצא, בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני כב’ השופטת שושנה שטמר (אב”ד)[18], כב’ השופט אלכס קיסרי וכב’ השופט דר’ עדי זרנקין, על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה בפני כב’ ס’ הנשיא, השופטת רחל ברגמן, ב- תמ”ש 8312/07), אשר דחה את תביעתו לקבל פיצויים בסך 300,000 ₪ מהאישה שעיגנה אותו חרף פסקי הדין המחייבים אותה להתגרש, מבית-הדין האזורי וגם מבית-הדין הרבני הגדול.
בית-המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את הערעור של הבעל ולבטל את פסק-הדין שדחה את תביעתו לקבל פיצויי נזקים בגין סרבנות גט. האישה חוייבה בפיצויים בסכום של 25,000 ₪ לכל שנה שחלפה, (מיום מתן פסק-הדין בבית-הדין הרבני שניתן ב-22.3.07 ועד מועד פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי) ובסה”כ להיום, 120,830 ₪. לגבי נזק עתידי שהבעל דרש עד קיום הגט, דחה בית-המשפט המחוזי שכן הפיצויים הם בגין נזק שארע ולא בשל נזק עתידי. לפיכך הציע בית-המשפט כי הבעל יקבל פיצול סעדים במידה ותוגש תביעה בעתיד.
מדובר היה בזוג שנישא בשנת 1960 ורק אחרי עשרים ואחת שנה נפרדו. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. מאז שנפרדו וכשלושים שנה בני הזוג ניהלו מאבקים משפטיים בערכאות השונות. בית-המשפט קבע כי יש לראות את התנהגות האישה בבחינת התרשלות המקימה את עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
פסק-דין נוסף, שניתן בימים האחרונים על-ידי כב’ השופט ארז שני[19], מבית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל- אביב, ובה קיבל תביעת בעל למתן פיצוי נזקי בשל סירובה של אשתו לתת לו גט במשך 20 שנה. (יצויין כי האישה הסכימה לקבל את הגט ארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה), כאשר כל השנים נהגה האישה בחוסר תום-לב ובחוסר הגינות תוך שמגישה כתבי טענות קנטרניות לבתי-המשפט וזאת מתוך מניעים כספיים טהורים ומתוך שנאה ונקמה בבעל. בית-המשפט חייב את האישה בסכום של 480,000 ₪ לפי החישוב של 24,000 ₪ בשנה. יצויין כי חישוב הנזק נעשה ממועד ההמלצה לגט ולא ממועד החיוב.
כב’ השופט שני, רואה כי קיימת עילת חיוב כנובעת מכוח דיני החוזים כאשר חלה על בני זוג חובת ההגינות בעת סכסוך ודרישת תום-לב מוגברת.
לעניין זה מצטט כב’ השופט שני, את דברי כב’ השופט נמרוד פלקס ב- תמ”ש (יר’) 44248-05-10) האומר:
“התובעת טענה לזכות לקבלת הסעד המבוקש מכוח דיני הנזיקין בהסתמך על פסיקת בתי-המשפט שהכירה בתחולת דינים אלו על תובענות כגון דא. כן יאמר, כי ניתן להגיע לאותה התוצאה אף מכוח דיני החוזים.”
כב’ השופט שני, מנתב את תביעת הנזיקין לדיני החוזים וזאת מאחר שקיים לדבריו, “חוזה ליחסי משפחה” בין בני זוג. החוזה המשפחתי כולל את עקרון תום-הלב וההגינות בכל השלבים הן בחיים המשותפים והן בניהול ההליכים אחרי הפירוד או הגירושין.
ובמקרה דנן, הבעל הניח בתביעתו תשתית משפטית כמתחייב בכל תובענה בנזיקין. הוא עתר בתביעה נזיקית לחייב את האישה בפיצויי נזיקין בגין עוולת הרשלנות וכן הפרת חובה חקוקה. כב’ השופט שני, ניתב את הנזקים שנגרמו לבעל, באפיק של דיני החוזים על-ידי הפרת חוזה המשפחה לפיו יכול כל בן זוג שהוא צד “לחוזה המשפחה” להידרש לפצות את בן זוגו האחר עקב התנהלות לא הוגנת, הכוללת נורמות של סיום קשר הנישואין על-ידי הסכמה לגט וכן יידרש לפצות את בן הזוג בשל שימוש לרעה בזכויות דיוניות. וכמו במקרה הזה שהאישה סרבלה את ההליכים המשפטים באופן מכוון ומניפולטיבי כדי להשיג את מטרותיה הרכושיות בניגוד לחוק. ולכן נפסקו פיצויים גבוהים המשקפים את ההתנהלות הלא הוגנת של האישה, הכוללת כאמור את הנורמה לקבל את הגט ולסיים קשר נישואין בכבוד.
נציין כי מעגל תביעות הנזיקין בסרבנות גט התרחבו לצדדים שלישיים וניתן לתבוע גם צד במשפחה ששידל את בן הזוג לא לתת גט לאשתו. כך פסק לאחרונה, כב’ השופט מנחם הכהן[20], מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, פיצוי נזיקין נגד אחיו של הבעל (הגיס), ששידל את הבעל (החסוי) לא לתת גט לאשתו משך כעשר שנים, שהחל מיום הגשת תביעת הגירושין על-ידי האישה. יצויין כי אחיו של הבעל היה מעורב בכל ההליכים המשפטיים של אחיו החסוי, והשפיע על אחיו החסוי לא לתת גט למרות שבתי-הדין חייבו לגרש את אשתו ללא דיחוי. רק לאחר שהוצע נגד הבעל פקודת מעצר על-ידי בית-הדין הרבני הגדול הגט סודר ביניהם.
בית-המשפט קבע את אחריותו של הגיס כמשתף ומשדל לביצוע העוולה, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע כי:
“לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על-ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם.”
בית-המשפט מצא כי הבעל היה בשליטתו של אחיו, אשר יעץ ושידל אותו באופן פעיל ובבוטה תוך שימת תנאים סחטניים בענייני הרכוש, ואלה מהווים את יסודות העוולה.
לפיכך קבע כב’ השופט הכהן, פיצוי לאישה על הנזק שנגרם לה בסך של 38,400 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. (הפיצוי נקבע לפי החישוב הבא: סך של 3,000 ₪ עבור כל חודש בו שידל את הבעל לעגן את האישה).
חשוב לציין כי הנזקים הוערכו מהמועד שהגיס סרב ללא כל הגיון סביר, לטיוטת הסכם רכושי שנערכה על-ידי האפוטרופוס לדין, ולא ממועד מחיוב הבעל להתגרש כפי שנקבע על-ידי בית-הדין הרבני.
לעניין זה, נמצא כי בתי-המשפט אינם תלויים בבית-הדין לקבלת פסק-דין לחיוב בגט, שכן אין המועד הזה קובע את מועד תחילתו של מועד הנזק. יצויין כי רק לאחר הגשת תביעת הנזיקין נגד הבעל ואחיו נקבע כי חובה על הבעל להתגרש וכל השנים בתי-הדין נמנעו מלחייב בגט. כב’ השופט הכהן, מציין כי למרות שברור היה לבתי-הדין כי בני הזוג צריכים להתגרש נמנעו לקבוע חיוב מחשש כי הדבר ישמש אמתלה לתביעת נזיקין כנראה בערכאה אחרת אך כאמור החשש הזה אינו רלוונטי יותר כיום שכן מועד הנזק נקבע גם במקרים שלא נקבע חיוב בגט.
ובנוסף אמנם הבעל הסכים כאמור להתגרש אך תוך הסכמת האישה למחוק את התביעה הנזיקית נגדו והעברתה לבית-הדין הרבני הגדול. ועל-כך כב’ השופט הכהן, אומר בהערת אגב, באומרו:
“מעבר לכך, ובדרך אגב אומר בהקשר זה, כי עם-כל-הכבוד, לא ברור כלל ועיקר מהיכן רכש לעצמו בית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעה אזרחית לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט מכוחה של עוולת הרשלנות (ובהמשך לכך, גם לא ברור מאין תשאב לה החלטה שתצא תחת ידו של בית-הדין בתביעה מעין זו את תוקפה המשפטי).”
עד כה בחנו את הניסיון של בתי-המשפט האזרחיים, לצמצם את בעיית סרבנות הגט והעגינות כדי למגרה מהחברה הישראלית, וראינו כי נזקי סרבנות גט הפכו עם הזמן כנזקים בני פיצוי הן במסלול דיני הנזיקין והן במסלול דיני החוזים. עוד ראינו כי הזכות לפיצוי קמה מהמועד שניתן לבני הזוג המלצה להתגרש או ממועד הקרע כאשר אין סיכוי לשלום בית ויש מספיק ראיות לסרבנות גט, מכאן שניתן לפסוק פיצויים לא רק במקרים של חיוב בגט.
המצב החדש הזה, גרם לזעזוע בקרב בתי-הדין הרבניים בישראל המתנגדים נחרצות להתערבותם של בתי-המשפט האזרחיים בנושא סרבנות גט.
פסק-דין מנחה ניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, בערעור שהיה בפני כב’ הרב חגי איזירר, כב’ הרב מנחם חשאי וכב’ הרב ציון אלגרבלי[21] , על פסק-דין של בית-הדין האזורי, לפיו עתרה האישה לחייב את הבעל בגט. בית-הדין הרבני האזורי, קבע כי לא ניתן לבצע סידור גט בין בני הזוג כל עוד לא יבוטל פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה שחייב את הבעל בתשלומי נזיקין עקב היותו סרבן גט משך תקופה ארוכה וזאת מחשש לגט מעושה.
יצויין כי בית-הדין האזורי חייב את הבעל לתת גט לאשתו לפני שניתן פסק-הדין נשוא הערעור.
הבעל הסכים לתת גט לאישה במידה והיא תוותר על זכותה למימוש פסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה בגין הפיצוי הנזיקי שנפסק בתביעתה בסך 400,000 ₪, וכן עבור נזק כלכלי עתידי בסך 4,000 ₪ לחודש והוצאות משפט בסך 40,000 ₪. כאמור בית-הדין הרבני האזורי החליט שלא ניתן לבצע הגט כל זמן שלא יבוטל פסק-הדין.
נקדים את המאוחר ונאמר כי תוך כתיבת הערעור בבית-הדין הרבני הגדול, נודע להם כי האישה הסכימה לבטל את פסק-הדין הנזיקי ובני הזוג התגרשו. אך בגלל חשיבות הנושא והצורך להנחות את בתי-הדין האזוריים הוחלט לכתוב את הערעור תוך שהוא נדחה.
בפסק-הדין של בית-הדין הרבני הגדול, נכתבו הבעיות ההלכתיות הנובעות מתביעות נזיקין בבתי-המשפט לענייני משפחה, וההנחיה הברורה כי לא יסודר גט כל עוד לא תימחק תביעת הנזיקין.
הנקודות ההלכתיות החשובות לענייננו בפסק-דין הנם כדלקמן[22]:
א. נושא אכיפת הגט נתונה לסמכותו הבלעדית של בית-הדין. וכל התערבות חיצונית שלא ברשות בית-הדין לאכיפת הגט, פוסלת את הגט.
ב. אונס ממון כדי שיגרש נחשב אונס והוא נחשב לגט מעושה.
כמו-כן לבית-הדין דרכי הטיפול בסרבני גט על-ידי החוקים שהעניקו להם סמכות להטיל צווי הגבלה עד כדי מאסר וזאת כפי שפורט לעיל. דרכי האכיפה שבסמכותם הנם בסמכות בלעדית של בית-הדין המפעיל אותם רק על-פי דין התורה. ולכן כל תביעות הנזיקין הבאות לזרז את מתן הגט, מהוות התערבות בדין תורה. ומסכלות את ביצוע הגט.
לטענתם, הסמכות לתביעות נזיקין בגין סרבנות גט הם בסמכות הבלעדית של בית-הדין, בהיותה תביעה בעניין של גירושין והפיצוי מהווה גורם משפיע על כשרות הגט. כב’ הרב אלגרבלי, טוען כי טענת האישה שמדובר בפיצוי על הנזק שנגרם כפי שמנמקים בתי-המשפט אינה מקובלת. ואם האישה מעדיפה לקבל ממון תהיה הדרך חסומה בפניה לסידור הגט.
וראה את דברי כב’ הרב אלגרבלי, המציע לעורכי-הדין העוסקים בדיני משפחה להימנע ממתן יעוץ רשלני בעניין הגשת תביעות הנזיקין:
“דומני כי ייטיבו לעשות עורכי-הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאישה להגיש תביעת נזיקין לבית-המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל. יש להניח שהלקוחה אינה מודעת ואינה יכולה להיות מודעת מראש להשלכות החמורות של העיכוב במתן הגט, שעשוי להתקיים אף לאחר שהבעל יצהיר על הסכמתו לתת את הגט – הסכמה שתבוא עקב תביעת נזיקין.”
מוסיף טוען כב’ הרב חשאי, כי במקרה של הגשת תביעת נזיקין “האישה לא תחשב כמעוגנת אלא כמעגנת את עצמה”.
וכב’ הרב איזירר, טוען שאם הבעל לא ייתן גט לאחר שנפסקו דמי הפיצויים בתביעה הנזיקית, יש חשש שהאישה תגיש תביעה חדשה על הנזקים החדשים והבעל ירגיש מאויים ובמצב זה יהפוך את הגט – לגט מעושה.
לעניין זה יצויין כי בתי-המשפט נמנעו עד כה לתת פיצוי נזקי עד מתן הגט אך מאפשרים פיצול סעדים לפיו ניתן לתבוע על נזק שיגרם לאישה בעתיד ולאחר שכבר קרה.
בתי-הדין סבורים כי בעיית האיום במקרה ממון היא בעיה שונה מבעיית הכפייה. שכן אדם שמוכן ללכת למאסר יודע כי אם ייתן גט ישוחרר והדבר לא נחשב אונס. אבל איום ממוני כמו החשש שתוגש תביעה נוספת מביאה אותו לתת את הגט והגט יחשב כגט מעושה כי ניתן מתוך אונס.
מדיניות בתי-הדין הרבניים אינה פותרת את המצוקה הקיימת מזה שנים בישראל. למרות שהייתה הגמשה מסוימת לאור פסק-הדין בשנה שעברה לפיו הסכים בית-הדין הרבני לסידור גט למרות קיומה של תביעת נזיקין[23]. התיק חזר לבית-הדין הרבני לאחר ערעור האישה לחיוב הבעל בגט לאחר שנדחתה על-ידי בית-הדין הרבני האזורי. האישה טענה כי בעלה נשוי ובכך עבר על עבירת הביגמיה. בית-הדין הרבני הגדול החזיר את התיק לבית-הדין האזורי כדי לנהל הוכחות ולבדוק אם אכן הבעל נישא מחדש ונקבע כי במקרה זה הוא יחוייב בגירושין.
מהעולה מפרוטוקול הדיון, בית-הדין “תפס” את הבעל שאומר כי היה מתגרש גם ללא תביעת הנזיקין שהוגשה בגובה של 400,000 ₪. בית-הדין הבהיר: “מתוך הדברים שנאמרו על-ידי הבעל הוברר לנו שאין קשר בין תביעת הנזיקין לרצון הבעל להתגרש…” ובני זוג התגרשו.
יתכן שזה מקרה חריג כי עלו חששות שהבעל נישא ועבר על עבירת הביגמיה והאישה איימה כי ייוולדו לה ממזרים, אך בכל זאת בית-הדין לא ביקש את ביטול תביעת הנזיקין שהגישה האישה לבית-המשפט.
ונסיים בפסק-דין נוסף שניתן בבית-הדין האזורי בנתניה ביום 23.1.11 . בפני כב’ הרב מיכאל עמוס, הרב שניאור פרדס והרב אריאל ינאי[24], הקוראים לבית-המשפט העליון שיתערב בתופעה של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט.
מדובר בתביעת גירושין שהגישה אישה לבית-הדין אשר המליץ על גירושין.
במקביל הגישה האישה תביעת נזיקין לבית-המשפט למשפחה בגובה 1,400,000 ₪!
כב’ הרב עמוס, אב”ד, קובע יש הנחיות מבית-הדין הרבני הגדול וההלכה הנה ברורה שלא יסודר הגט עד ביטולה של תביעת הנזיקין.
כב’ הרב פרדס, פונה לגורמי המשפט בישראל, להימנע מטיפול בתביעות נזיקין, כי הן גורמות לעגינות הנשים ולא להפך.
כב’ הרב ינאי, פונה לבית-המשפט העליון, שיפתור את הבעיה ההלכתית הסבוכה כפי שפתר סוגיות סמכות גם בעבר. הוא מציע כי ראוי שהדבר יעשה בעצה אחת עם כבוד בית-הדין הרבני הגדול עקב הבעיה ההלכתית הטהורה.
כב’ הרב ינאי, אומר שתביעות הנזיקין תפסו תאוצה, והחריפו את מאבקי מלחמות הסמכות. ומדובר על סמכות הפסיקה. לטענתו לא מדובר במאבק גרידא אלא ב”מלחמת עולם” של ממש, שבסופה אולי האישה תזכה בממון אך לא בגט, כלומר, כסף במקום חירות.
לסיכום תביעות נזיקין, בעילת סרבנות גט ועגינות, יצרו מתח נוסף בין הערכאה האזרחית לבין הערכאה הדתית, ומבחינת בתי-הדין, תביעת הנזיקין מהווה מכשול לאישה שמבקשת גט בדרך זו.

2. תביעת נזיקין בגין תקיפה ואלימות במשפחה
תופעת האלימות במשפחה נפוצה בארץ, ותביעות רבות מוגשות לבתי-המשפט על רקע תקיפות והתעללות של בן הזוג לרוב כלפי האישה והילדים. בתי-המשפט מתייחסים בגישה שאינה סלחנית כלפי האלימים במטרה למגר את התופעה והיקפיה ההולכים ומתרבים.
למרות שהתופעה רחבת ממדים טרם מצאה ביטוי בפקודת הנזיקין, בדמות עוולה פרטיקולרית של אלימות או התעללות בין בני זוג. ולכן בתי-המשפט למשפחה, מכירים בתביעה נזיקית כנגד בן זוג על התעללות מכל סוג (התעללות גופנית, מינית ונפשית), בין אם ההתנהגות האלימה של בן הזוג, באה בגדרה של עוולת התקיפה, כליאת שווא או עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
כב’ השופטת מרינה לוי[25], מבית-המשפט לענייני משפחה הקריות, פסקה פיצויים בסך כולל של 1,610,0000 ₪ , נגד אב שהתעלל באישה ובשתי הבנות.
לבת הבכורה נפסק סכום של 1,020,000 ₪ הכוללים: כאב וסבל אובדן השתכרות וטיפולים רפואיים ונפשיים. האב ביצע בבתו מעשי אינוס ומעשים מגונים מזעזעים והתעלל בה במשך שנים ארוכות פיזית, מינית ונפשית. בגין מעשיו אלה האב נידון ל- 14 שנות מאסר בפועל. הממצאים העובדתיים בהכרעת הדין בהליך הפלילי שימשו כדי לקבוע את האחריות לנזק שגרם לבתו. נקבע כי האב הפר את חובתו ההורית הבסיסית כלפי בתו. ובמקום לדאוג לבתו הוא פגע בה באופן מכוון לצורך סיפוק יצריו, תוך ניצול ציני של סמכותו ההורית.
לאם נפסק סכום של 420,000 ₪ הכוללים: כאב וסבל, אובדן השתכרות וטיפולים נפשיים ורפואיים. יצויין כי האב הטיל על האם טרור פיזי ונפשי משך שנים.
ולבת הצעירה נפסק סכום של 170,000 ₪ בלבד. מאחר ולא נגרם לה נכות. הבת קיבלה פיצוי עבור כאב וסבל, אובדן השתכרות וטיפולים נפשיים ורפואיים.
כב’ השופט איתי כץ[26], בבית-משפט לענייני משפחה ירושלים, פסק בתביעה שהגישה אישה כנגד בעלה לשעבר, סך של 60,000 ₪, בגין אלימות פיסית ונפשית, הכוללים 10,000 ₪ פיצויים מוגברים. ובנוסף נפסקו 10,000 ₪ הוצאות שכר-טרחה.
בית-המשפט החליט כי התנהגותו האלימה של הבעל לשעבר, משך שנים באה בגדרה של עוולת התקיפה או עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
בעוולת התקיפה – הבעל לשעבר היה נוהג לתקוף את אשתו כאשר היה בגילופין. באירוע אלים מסויים אף הורשע הבעל בפלילים, בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, גרימת חבלה של ממש ובאיומים. בעקבות האירוע, נגרמו לאישה חבלות בגופה.
בית-המשפט קיבל את גרסת האישה אשר נתמכה בגזר דין לפיה הבעל לשעבר הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות. בגזר הדין פורטו פרטי האלימות והנזקים הגופניים שנגרמו לאישה כתוצאה מתוקפנות הבעל. גזר הדין החלוט שימש ראייה במסגרת ההליך של תביעת הנזיקין. ולא היה ספק כי הבעל נמצא בגדר עוולת התקיפה מעצם ביצוע העוולה ולכן האישה זכאית לפיצוי.
האישה תבעה נזק גם עבור עוולת כליאת שווא, המוגדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין והקובעת כי:
“כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על-ידי הופעה כבעל סמכות.”
בית-המשפט קיבל גם את גרסת האישה שלא נסתרה, לעוולה כליאת השווא, כאשר נשללה חירותה של האישה בשני מקרים, האחד כאשר הבעל כלא אותה במרפסת מחוץ לדירה ובאירוע השני הבעל נעל אותה ואת הילדים בדירה לכול היום.
בית-המשפט קבע כי בהתנהגותו האלימה והתוקפנית, הפר הבעל על החובה הקבועה ביסודות עוולת הרשלנות, וכן הפר הבעל את החובה החקוקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
וראה את דברי כב’ השופט כץ, המאמץ את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו במסגרת הפרת חובה חקוקה:
“יכול להיות חולק בענייננו כי מעשיו של הנתבע פגעו בתובעת, מעבר לפגיעה הגופנית, אף בכבודה ברמה הבסיסית ביותר כאדם, אדם שאינו זר לו כי אם אשתו באותה העת ואם ילדיו.”
פסק-דין נוסף שפורסם לאחרונה ניתן על-ידי כב’ השופטת ענת אלפסי[27], בבית-משפט לענייני משפחה באשדוד, אשר פסקה סכומים גבוהים נגד אב שנהג להתעלל רגשית וגופנית באשתו ושלושת בנותיהם, בעת שהתגוררו תחת קורת גג אחת.לאישה נפסק סכום פיצוי נזקי בסך 60,000 ₪ בתוספת 6,000 ₪ הוצאות משפט.
לכל אחת משתי בנות בסך 30,000 ₪ וביחד 60,000 ₪, בתוספת 6,000 ₪ לשתיהן.
ולבת השלישית סך של 10,000 ₪ והוצאות משפט 1,000 ₪.
ובסה”כ חוייב האב לשלם סכום של 130,000 ₪ בתוספת 13,000 ₪ הוצאות משפט.

3. תביעת נזיקין בגין נטישת ילדים
בפסק-דין תקדימי[28], קבעה, כב’ השופטת הנייה שטיין, פיצויים בשל תביעה נזיקית של שני אחים ואחות כנגד אביהם שנטש אותם. הילדים תבעו את הנזקים שנגרמו להם בבית-המשפט המחוזי, כאשר היו כבר בוגרים מזה כמה שנים.
כב’ השופטת שטיין סברה, כי יש להכיר בתביעות נזיקיות במקרים יוצאי דופן כאשר הורים מפרים באופן קיצוני את החובות ההוריות המוטלות עליו על-פי החוק.
הרקע בקצרה: מדובר היה בילדים שננטשו על-ידי אביהם והם הועברו למוסדות רווחה ובמשפחות אומנות וזאת כנראה לאחר פטירתה הטרגי של האם על רקע כלכלי. הילדים היו בעת פטירת האם רכים בשנים, הבן היה בן כשנתיים, הבת הייתה כבת שנה והבן השני היה בן 40 יום בלבד.
מאז שהאב נטש את הילדים, הם סבלו כל השנים עד הגיעם לגיל 18. משך השנים עברו הילדים בין מוסדות הרווחה השונים ובין משפחות אומנות, לעתים יחדיו ולעתים בנפרד זה מזה. הילדים ברחו מהמוסדות השונים והידרדרו במורד הסמים והעבריינות. לעומתם, השכיל האב לבנות את חייו מחדש כאשר נישא בשנית, בנה יחד עם אשתו השנייה בית, נולדו לו ממנה שני בנים, אותם גידל וחינך יחד עם אשתו השנייה כמו שמוטל על הורים מסורים.
בית-המשפט קבע כי בהתנהגותו המתנכרת של האב, הפר את החובות החקוקות כלפי ילדיו, בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, המעוגנות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[29], ובחוק העונשין[30].
נסקור את החיקוק הקובע את החובה ההורית:
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי:
“ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.”
בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, נקבע תפקיד ההורים וחובתם:
“אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם…”
סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית, קובע את קנה המידה לחובת ההורים:
“באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין.”
חוק העונשין, מטיל אף הוא חובות על ההורים בקשר לגידול ילדיהם, כך למשל, בסעיף 323 לחוק העונשין נקבע:
“הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו או חבלה בגופו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.”
האב טען להגנתו כי לא הפר כל חובה משפטית ולשיטתו, התביעה הוגשה בשל חסך באהבה ולא ניתן לכפות אהבה וכן אין מקומה של חובה מוסרית זו, במסגרת דיני הנזיקין.
טענות האב נדחו בבית-המשפט בקובעו כי אין התביעה נסבה על העדר אהבה, אלא על דחייתם הקשה של הילדים על-ידי האב, התעלמותו המוחלטת מילדיו, וניתוק הקשר עימם ללא כל תמיכה הורית, וזאת כאשר חלה עליו החובה לספק להם את צרכיהם הרגשיים והטיפוליים באופן משפטי ולא רק מוסרי. במקרה דנן, הפר האב את חובת הזהירות, וביצע כלפי ילדיו את עוולת הרשלנות, המוטלת עליו מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, לפיה עומדת הדרישה לקיומה של חובת הזהירות – במסגרת חובת הזהירות על ההורה לנהוג כלפי ילדו כהורה סביר ונבון.
בית-המשפט בחן את כל יסודות עוולת הרשלנות וקבע כי היה על האב לצפות את התרחשות הנזק כתוצאה מהתנהגותו כלפי ילדיו. הבחינה הנה על-פי מבחן הצפיות לפי האדם הסביר, אשר קובעת באופן כללי, כי כל אדם יהיה ער לחשיבות הקשר האישי, שבין ילד להוריו ולתוצאות הקשות הצפויות מהעדרו. וידוע כי נטישת ילדים תגרום להם ברב המקרים הפרעות בהתנהגות לרבות מעבר להתנהגות עבריינית ופלילית וכן להפרעות נפשיות קשות.
כב’ השופטת שטיין, קבעה כי חוק הכשרות המשפטית מכיר במפורש, באחריות ההורים בנזיקין, לנזק שנגרם לקטין תוך כדי מילוי תפקידי אפוטרופסותם, כאשר פעלו ההורים שלא בתום-לב או לא נתכוונו לטובת הקטין וזאת לפי סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית הקובע:
“ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום-לב, או לא התכוונו לטובת הקטין…”
ובמקרה דנן, האב פעל בניגוד לטובת הילדים בלשון המעטה ולכן נדחו כל טענותיו.
לאחר שהוכח כי התקיימו כל יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה וכן יסודות עוולת הרשלנות, כב’ השופטת שטיין, חייבה את האב לשלם לכל אחד מילדיו סך של 300,000 ₪[31], בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
האב הגיש ערעור על פסק-הדין של כב’ השופטת שטיין בבית-המשפט העליון,[32] בפני כב’ השופטים ת’ אור, י’ זמיר וי’ אנגלרד, אך הערעור נדחה על-ידי כל השופטים שמצאו כי האב הפר את חובתו כאב באופן קיצוני.
האב חוייב לשלם לשלושת ילדיו, סכום כולל של 900,000 ₪!!!
חשוב להדגיש כי פסק-הדין ניתן בבית-המשפט העליון בתאריך 4.10.99 ומאז מעגלי התביעות בנזיקין בנושאים שונים הולך ומתרחב בבתי-המשפט לענייני משפחה כפי שנראה בהמשך.

4. תביעת נזיקין בגין שימוש בצו הגנה על-מנת להרחיק את הבעל
כב’ השופט יעקב כהן, בכהנו בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא[33] פסק כנגד אישה שהייתה בהליכי גירושין מבעלה סך של 17,000 ₪, בגין שימוש בזדון בחוק למניעת אלימות במשפחה. מדובר היה באישה שהגישה תלונה כוזבת במשטרה בגין תקיפה ובמקביל פנתה לבית-המשפט לקבלת צו הרחקה של הבעל מדירת המגורים. צו ההרחקה ניתן ואף הוארך שוב ושוב עד כמעט שנה. רק לאחר עדות האישה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הבעל, הסתבר כי הרקע לתקיפה היה איחור הבעל בתשלום מזונות ביום אחד וחצי!. על רקע זה הגיש הבעל תביעה נזיקית.
כב’ השופט כהן, מציין בפסק-הדין כי:
“על מתדיין בבית-המשפט חובה לנהוג בהליכי המשפט כלפי יריבו בכנות בכנות ובהגינות. ניהולו של הליך משפטי בזדון הינו בגדר פגיעה בחובת הזהירות שחלה עליו כלפי יריבו.”
אנו רואים מגמה להעניש את הצד הנוקט בתביעת סרק אשר לא מהסס לנקוט באמצעים פסולים להשיג את מטרתו. לפיכך, יש להחמיר בפיצויים מוגברים במידה שהבקשה להוצאת צו הגנה מתגלה כעלילת שווא. יתכן שרק תביעות נזיקיות אשר בצידם נזק כספי, יהווה גורם הרתעה מפני הפגיעה הקשה בזכויות האדם שמורחק מביתו.

5. תביעת נזיקין בגין הפרת הסדרי ראייה
עם התרחבות תביעות הנזיקין במשפחה, יתכן שתביעות נזיקין בשל הפרת הסדרי הראייה, ירתיעו את ההורים ויאפשרו לילד קשר משמעותי עם שני הוריו. עד לאחרונה נהגו בתי-המשפט ליישם את האכיפה של הסדרי הראייה תוך שימוש בס’ 6 לפקודת בזיון בית-משפט, והטלת קנסות על ההורה המפר. יתכן שעקב המדיניות החדשה של בתי-המשפט למשפחה, הפוסקים כיום סכומים גבוהים כפיצויים בתביעות נזיקין במשפחה, יביאו לכך שהורים יחשבו ויכלכלו את מעשיהם לפני שינהגו באופן מזיק ופוגע בילדים וינהגו כהורים סבירים שרואים את טובת ילדם כעקרון-על.
ויפים דבריו של פרופ’ פנחס שיפמן[34], אשר עמד על הצורך להגיש תביעות נזיקין בשל הפרות בענייני משמורת והסדרי ראייה עוד בשנת 1989:
“… הנטייה הכללית היא להימנע מהתערבות פלילית בסכסוכי משמורת… נציין רק כי בעוד שספק אם התערבות הפלילית רצויה ואפשרית, יתכן שיש מקום לתרופות אזרחיות, בשל הפרת פסק משמורת או ביקור, כגון הפרת חובה חקוקה.”
יצויין כי הנושא של פיצויים על הנזקים הנגרמים כתוצאה מהפרת האחריות ההורית, הפרת הסכמי הורות, עלתה בהצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך, שהוגשה בדו”ח של ועדת שניט ואשר פורסם ביום 28.4.08. הוצע בדו”ח להגביר את אמצעי האכיפה ולראות בהפרת הסדרי ההורות כ”עוולה נזיקית” קרי: ניתן לתבוע את ההורה המפר בפיצויים על הנזקים הנגרמים כתוצאה מהפרת האחריות ההורית[35].
כך למשל, פסק כב’ השופט שלמה אלבז[36], מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, פיצויים נגד אם ולטובת אבי ילדתם המשותפת ב- 10,000 ₪, בגין צער ועוגמת הנפש מאחר שהאישה מנעה ממנו קשר עם הקטינה ובמעשיה ובמחדליה הביאה לריחוק בין האב לבתו. למשל, הגישה תלונות במשטרה וכן הגישה בבית-המשפט בקשות לצו הרחקה כנגד האב וכך התנהגה בבתה כברכושה הפרטי. לפעמים היה האב נאלץ להמתין שעות רבות, מחוץ לדירת האישה כדי לקבל את בתו. כל אלה הסבו לאב צער ועגמת נפש. בגינן ניתן לפצותו לפי עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. כב’ השופט אלבז פסק את גובה הפיצויים בהתחשב באשם התורם של האב שלעיתים, לא שלט על כעסו, נהג לדבר בבוטות והחריף בכך את הסכסוך.
בית-המשפט בחן את כל היסודות והגיע למסקנה כי עוולת הרשלנות קמה במקרה הזה. קיימת חובת זהירות – הן מושגית והן קונקרטית. כאמור חובת הזהירות נקבעת לפי מבחן הציפיות (לפי האדם הסביר) ואין ספק כי במקרה שנמנעים הפגישות בין הורה לילדו הדבר עלול לפגוע בקשר ההורי ולפעמים לנתקו. והנזק לילד יהיה בלתי-הפיך. בנוסף צפוי שיגרם נזק במיוחד עם מתנהגים באופן מכוון ומתוכנן לניתוק הקשר עם ההורה האחר.
קיימת חובת זהירות קונקרטית – האישה הייתה חייבת לאפשר לאב להיפגש עם בתם המשותפת ולהביא לקשר נורמטיבי ביניהם. האם הוזהרה על-ידי בית-המשפט כי התנהגותה פוגעת בזכויות ההוריות של האב וכן העיר לה בית-המשפט כי היא נוהגת בקטינה כאילו הייתה רכושה הפרטי ובכך משתלטת על האב ועל מעשיו. אך האם העדיפה לעצום עיניים מכל הערות בית-המשפט.
הפרת חובת הזהירות – הופרה על-ידי האם במעשיה ובמחדליה.
יסוד הנזק – הנזק לו טען האב היה מניעת קשר בינו לבין בתו. על-פי הראיות שהובאו לבית-המשפט, הוכח כי לאב נגרם צער ועוגמת נפש הכלולים בסעיף 2 לפקודת הנזיקין.
קשר סיבתי בין האירוע לנזק – הוכח כי האם פעלה למניעת הקשר בין האב לבתו. פעולות אלה הביאו לניתוק וריחוק בין האב לבין בתו ובכך מתקיים יסוד הקשר הסיבתי.
בנוסף לעוולת הרשלנות נקבע כי האם הפרה גם את עוולת החובה החקוקה. בכך שפעלה בניגוד להחלטת בית-המשפט, בעניין הסדרי הראייה בין האב לבין הבת וזאת לפי ההוראה החוקית הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין לפיה נקבע:
“המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים.”
יצויין כי פסק-דין זה ניתן ביום 15.2.07 כאשר פסיקת תביעות הנזיקין הייתה בראשית התפתחותה בבתי-המשפט לענייני משפחה. עד היום בתי-המשפט נהגו במקרים של הפרת הסדרי ראייה להטיל קנסות כספיים. מאחר שתופעה זו עדיין קיימת בממדים רחבים יתכן שהאמצעי של תביעות נזיקין עשויים למגר את התופעה של ניכור הורי והרחקת ילד מההורה השני.

6. תביעת נזיקין בגין חטיפת ילדים
הורה שנחטף ממנו ילדו, יכול להגיש תביעה נזיקית בבית-המשפט לענייני משפחה, במסגרת הפרת חובה חקוקה וכן במסגרת עוולת הרשלנות.
ניתן למצוא בספרו של עו”ד שמואל מורן[37], את סוגי הנזק הכבדים בתביעת חטיפת ילדים לרבות נזקים נפשיים:
“…הנזקים העלולים להיגרם להורה שממנו נחטף ילד כבדים ביותר. בצד נזק כלכלי מגוון, כגון הוצאות משפטיות בארץ ובחו”ל, חיפושים, חוקרים פרטיים, טיסות, אבדן ימי עבודה, הוצאות מחיה בחו”ל, פרסומים בעיתונים וכיו”ב, נגרמים גם נזקים נפשיים חמורים, אשר קשה לאמוד את שיעורם.”
כב’ השופט שאול שוחט[38], בכהנו בבית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, קיבל תביעה של פיצוי נזקים לאב בגין חטיפתו של הבן המשותף לאוסטרליה על-ידי אמו תוך שנקטה בדרכי רמייה והפרת הסכם הגירושין.
מדובר היה בבני זוג שחתמו על הסכם גירושין ובו קבעו את תנאי המשמורת. האם ביקשה לצאת עם הקטין כביכול לפרק זמן קצר לבולגריה ולכן הסכים האב לבטל את צו עיכוב היציאה כנגד הקטין. בפועל הקטין לא הוחזר לארץ אלא נלקח לאוסטרליה על-ידי האם והאב נאלץ לנקוט באוסטרליה בהליכי אמנת האג על-מנת להחזיר את בנו לארץ. האב הצליח לקבל את הילד למשמורתו ולחזור לארץ.
חשוב להדגיש כי האם תכננה את החטיפה עם הקטין שכן היא רכשה טרם יציאתה את הארץ עם הקטין – כרטיסי טיסה לכיוון אחד, פינתה את הדירה השכורה שהתגוררה ועזבה את מקום העבודה, ואלה באים ללמד כי האם לא התכוונה לחזור לארץ עם הקטין וזאת בניגוד להסכם הגירושין שחתמה עם האב ובו הסכימו בני הזוג כי האם תתגורר עם הבן בתחום השיפוט באזור תל אביב והמרכז, וכל שינוי באזור המגורים ייעשה תוך הסכמה, ובהעדר הסכמה על-פי קביעת בית-המשפט. כמו-כן קבעו בני הזוג בהסכם כי לא יוציאו את הקטין מחוץ לגבולות המדינה ללא הסכמה של הצד השני או אישור בית-המשפט.
בית-המשפט קיבל את טענת האב לפיה התנהגות האם הנה בגדר הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 373(א) לחוק העונשין בנושא “חטיפה ממשמורת” הקובעת כי:
“המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו, ממשמורתו של אפוטרופסם על-פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו – מאסר עשרים שנים.”
כמו-כן נקבע כי האם הפרה סעיפים 18-15 לחוק הכשרות המשפטית.
הוראת סעיף 15 קובעת את הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו. וכן הוראת סעיף 18 לחוק הכשרות מחייבת את הורי הקטין לפעול תוך הסכמה בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם.
לאחר שבית-המשפט קבע את האחריות בנזיקין של האם, נקבע כי היא תשלם לידי האב את ההוצאות הראליות בגין שכירת שירותי עורכי-דין בסך של 110,000 ₪. בית-המשפט מעיר כי המגמה בפסיקה להשיב לצד הזוכה לקבל את ההוצאות שהוציא בפועל. בסיכומו-של-דבר, האם חוייבה גם בהוצאות רבות שפורטו בפסק-דין לרבות אגרות בית-משפט. ובנוסף חוייבה בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע”מ עבור הוצאת שכר-טרחת עורכי-דין.
יצויין כי בית-המשפט דחה את ההוצאה בגין נזק לא ממוני שעתר האב בסך 420,000 ₪ בגין אובדן של נוחות רווחה גופנית בהתאם להגדרת ה”נזק” בפקודה כגון: נזק בגין כאב, סבל ועוגמת נפש. וזאת מאחר שהקטין הוחזר לאביו והמצב חזר לקדמותו ואף שיפר אותו שכן הילד עבר למשמורת הקבועה של האב, ולכן הנזק שנגרם לאב אינו כה חמור המצדיק פיצויים בגין נזק לא ממוני.

7. תביעות נזיקין בגין גירושין בעל כורחה וביגמיה
בתי-המשפט פוסקים כיום פיצויים נזיקיים גבוהים כנגד גברים המגרשים אישה בעל כורחה וכן עוברים על עבירת הביגמיה (ריבוי נישואין) הנחשבת לעבירה פלילית. המטרה למנוע אפליה בתחום המעמד האישי תוך חתירה לשוויון בין המינים ולא לאפשר פגיעה כה קשה במעמדה של האישה על-ידי גירושה בעל כורחה או נישואין לאישה אחרת. הפיצויים הגבוהים באים גם כמרכיב מחנך ומרתיע אשר מבטא את האינטרס הציבורי למגר נורמה פסולה לפיה בעל מגרש את האישה ללא הליך גירושין הולם או במקרים שהבעל נישא בשנית בלי להתגרש מאשתו הראשונה.
פסק-הדין המנחה בנושא גירושין בעל כורחה, ניתן על-ידי כב’ השופטים: ש’ נתניהו, מ’ בייסקי, ד’ לוין[39], בבית-המשפט העליון, בערעור שניתן על פסק-דין מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 8.4.81 בתיק ע”א 447/80. נקבע בבית-המשפט, כי במקרה שאישה מגורשת בעל כורחה, מדובר בחובה חקוקה אשר הפרתה יוצרת עילה לפיצויי נזיקין.
מדובר היה בבעל מוסלמי שגרש את אשתו המוסלמיה בעל כורחה, מבלי שהיה בידו פסק-דין של בית-הדין השרעי (הוא בית-הדין המוסמך) המחייב את האישה להתיר את הנישואין.
האישה עתרה לבית-המשפט השלום בפתח תקווה בתביעה כנגד בעלה כי יפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה. בית-המשפט השלום דחה את תביעתה וכן בדעת רוב נדחה הערעור על פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי בתל אביב.
בית-המשפט העליון סבר אחרת, וקבע כי חלה על הבעל אחריות בנזיקין מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בשל הפרתו את סעיף 181 לחוק העונשין. לא הייתה מחלוקת כי הבעל גירש את האישה שלא בהסכמתה ובכפייה, והייתה מוטלת עליו החובה החקוקה, בהוראת סעיף 181 לחוק העונשין, ולפיה:

“התיר איש את קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין בשעת התרת הקשר פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך המחייב את האישה להתרה זו, דינו – מאסר חמש שנים.”
בית-המשפט העליון בדעת רוב, ביטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, והחזיר את התיק אליו על-מנת שיקבע את גובה הפיצויים בהתאם לנזקים שנגרמו לאישה. כמו-כן נקבעו הוצאות שכר-טרחת עורך-הדין לשלוש הדרגות בסך 400,000 שקל, מיום פסק-הדין.
פסק-הדין מהווה מפנה דרך למעמד הנשים בחברה הישראלית במטרה למנוע הפלייה ולהשוותן למעמד הגברים.
מאז פסק-הדין של בית-המשפט העליון נפסקו פיצויים במקרים רבים אחרים, ונביא מספר דוגמאות נוספות:
כב’ השופט מנחם הכהן[40], מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, פסק בגין גירושה של האישה בעל כורחה, פיצויים בסך של 80,000 ₪, ובגין נישואיו של הבעל לאישה נוספת בעודו נשוי לאשתו הראשונה, סך של 30,000 ₪ ובסה”כ 110,000 ₪.
לעניין גירוש האישה בעל כורחה, נקבע כי חלה על הבעל אחריות בנזיקין מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בשל הפרתו את סעיף 181 לחוק העונשין.
ועקב ריבוי נישואין, קבע כב’ השופט הכהן, כי הבעל אחראי לפצות האישה בגין הפרתו את החובה החקוקה הקבועה בסעיף 176 לחוק העונשין ולפיה:
“נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים.”
כב’ השופטת שפרה גליק[41], מבית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, פסקה פיצויים לאישה שגורשה בעל כורחה בסך של 100,000 ₪, בקיזוז המוהר הדחוי במידה ותקבלו.
מדובר באישה שהייתה נשואה 15 שנים במהלכם נולדו ילדים ולכן התחשבה כב’ השופטת גליק, במשך נישואי האישה, במצבה הכלכלי שהפכה סמוכה על שולחן משפחתה ולחסדיה וכן לקחה בחשבון את עוגמת הנפש והסבל שנגמרו לאישה על-ידי כפיית הגירושין בעל כורחה.
לסיכום, ניכר שיש בפיצויים הגבוהים שפסקה כב’ השופטת גליק, משום פיצוי לאישה על הפגיעה הנפשית, הבושה והצער, הפגיעה הכלכלית וכן ופגיעה בסיכוייה להינשא מחדש, לנוכח גירושיה בניגוד לרצונה.
בפסק-דין נוסף שניתן לאחרונה על-ידי כב’ השופט דניאל טפרברג[42], בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, נקבע כי הבעל ישלם לאישה שגורשה בעל כורחה באמצעות הודעת מסרון – SMS – סך של 95,000 ₪ וכן 5,000 ₪ לאוצר המדינה.
מדובר היה בבעל ששלח לאם אשתו, הודעת מסרון האומרת “עם כל הצער, בתך גרושה משום שאני התארסתי. תודה”. בית-הדין השרעי קיבל את שליחת ההודעה כמעשה של גירושין תקפים על-פי הדין המוסלמי.
נקבע כי הבעל הפר את החובה החקוקה על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כאשר החובה הופרה היא זו הנקובה בסעיף 181 לחוק העונשין.
ראינו כי מטרה בתי-המשפט הנה להגשים את תכלית המחוקק אשר ביקש לעקור מהשורש את המנהג המוסלמי לפיו, יכול גבר מוסלמי לגרש את אשתו בעל כורחה ללא פסק-דין מחייב. יתכן שיש עוד כברת דרך עד אשר התופעה תעלם.

8. תביעת נזיקין בגין הסתרת מצב נפשי של בן הזוג האחר
כב’ השופטת אספרנצ’ה אלון,[43] מבית-המשפט לענייני משפחה בקריות, פסקה 180,000 ₪, לאישה שתבעה את בעלה, הוריו ואחיו בגין הנזקים שגרמו לה, עת הסתירו לפני נישואיה את מצבו הנפשי הקשה של בעלה. הסכום נקבע לפי סוג העוולות, נקבעו 130,000 ₪ עבור עוולת הרשלנות בשל הסתרת מצבו הנפשי של בעלה, ו- 50,000 ₪ עבור עוולת התקיפה בעת שהותקפה על ידו ובסה”כ 180,000 ₪.
בית-המשפט קבע כי הבעל והוריו הפרו את חובת הגילוי וחובת תום-הלב המוטלת עליהם כלפי האישה, מאחר שלא גילו לה את מחלת הנפש ומצבו של בעלה, והוליכו אותה שולל כדי שתינשא לו ובכך הפרו את חובת הזהירות כלפי האישה. ולפיכך, הבעל והוריו חייבים לשאת בפיצוי הנזיקי של האישה, בשל עוולת הרשלנות אשר נבדקה על כל יסודותיה.
כמו-כן קבעה כב’ השופטת אלון, כי מכלל הראיות והעדויות שהוצגו בפניה, הבעל תקף את האישה. כאמור לעיל, בניגוד לעוולת הרשלנות, אין בעוולת התקיפה דרישה לנזק כתנאי לפיצוי בגינה ומספיקה ההוכחה כי התקיפה נעשתה שלא בהסכמתה של האישה.
בפסק-דין זה, באו לידי ביטוי מאפייני יחסי המשפחה ובמיוחד יחסים בין בני זוג שצריכים להיות מושתתים על יחסי אמון מיוחדים, המקימים חובת גילוי מוגברת.

9. תביעת נזיקין בגין נזקים כתוצאה ממסירת צו עיכוב יציאה מהארץ ביום הטיסה
כב’ השופט בן ציון גרינברגר[44], מבית-משפט לענייני משפחה ירושלים, פסק פיצויים בסך 3,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכר-טרחה עו”ד, בסכום נוסף של 3,000 ₪, כנגד אישה שהוציאה בבית-הדין הרבני, צו עיכוב יציאה כנגד בעלה שלא יותיר אותה עגונה, אך מסרה לו את הצו רק ביום הטיסה ולא כפי שהתחייבה למוסרו ארבעה ימים לאחר הוצאת הצו. כל יסודות עוולת הרשלנות נבדקו ונמצא כי האישה התרשלה ולכן תפצה את בעלה על הנזק שנגרם לו ובעיקר בשל עוגמת נפש. האישה יכולה וצריכה הייתה לצפות כי אם לא תמסור את צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים, תגרום לו לנזקים.
יחד-עם-זאת, כב’ השופט גרינברגר, אמנם פוסק פיצוי נזיקי אך מביע חשש מהרחבת חזית בתביעות הנזיקין:
“…בהכרת זכותו של בן זוג להגיש תביעת נזיקין נגד בן הזוג השני קיים חשש מפריצת גדר ומתן גושפנקא להגשת תביעות נזיקין בין צדדים על בסיס התנהגותם לכל אורך ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם, שמטרתן איננה פיצוי נזיקי “טהור”, אלא תוספת של חזית נוספת ב”מלחמה” הכוללת שביניהם.”

10. תביעת נזיקין בשל אי-קיום יחסי אישות – (עוולת התרמית, רשלנות ודיני החוזים)
כב’ השופטת נילי מימון, סגנית הנשיא[45], מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, פסקה בתביעה שהגישה אישה לפיצוי בגין נזק לא ממוני, שנגרם לה בכך שבעלה נמנע מלקיים עמה יחסי אישות בליל הנישואין ולאחריו ובכלל, וקבעה כי הבעל ישלם לאישה פיצוי לא ממוני בסך של 120,000 ₪ ובנוסף פיצויים בסך של 30,000 ₪ ובסה”כ 150,000 ₪.
יצויין כי הבעל הודה כי מעולם לא קיים יחסי מין עם אשתו, בעשרת חודשי הנישואין.
בית-המשפט פסק את סכום הפיצויים על-פי עוולת התרמית כהגדרתה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי:
“תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על-פיו וסבל על-ידי כך נזק-ממון.”
יצויין כי בעוולת התרמית נדרשת הוכחת נזק ממוני על-מנת לקבל תרופה והאישה הוכיחה נזק של 18,000 ₪ בגין הוצאות חתונה ובגדים לחתונה.
כמו-כן בהתנהגותו של הבעל ביצע עוולת הרשלנות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
בהתנהגותו פגע בעלה בכבודה של אשתו שחשבה שהחופה והנישואין יביאו לה חיי נישואין מאושרים כמו לכל הזוגות. ובכך פגע באוטונומיה שלה ובחירותה לנהל את חייה באופן הראוי, לבחור בן זוג אשר יקים עימה משפחה לרבות חיי אישות כמו שמקובל בין בני זוג נשואים. ואין ספק שנגרמה לאישה פגיעה נפשית ופגיעה רגשית קשה. כמו-כן הפסידה את סטאטוס הרווקה והיא נאלצת להפוך לגרושה ובכך להפחית את סיכוייה להינשא שוב.
התנהגות הבעל מקיימת את כל יסודות עוולת הרשלנות וכל אדם סביר היה צופה כי התנהגותו של הבעל כפי שנהג תגרום לפגיעה בכבודה וברגשותיה.
ובנוסף קבעה כב’ השופט מימון, כי לאישה זכות לקבל פיצויים מכוח דיני החוזים, מאחר והבעל הפר כלפיה את חובת תום-הלב[46], בהסתירו ממנה מידע חיוני בקשר ליכולתו הגברית.

11. תביעת נזיקין בגין בגידה וניאוף
כב’ השופט אסף זגורי[47], מבית-המשפט לענייני משפחה בטבריה, דחה בקשה לסילוק על הסף שהגישה האישה אשר בעלה תבע פיצוי בנזיקין בטענה כי היא הפרה את תנאי הנישואין וקיימה יחסים עם גברים אחרים משך נישואיהם ובהתנהגותה הסבה לו נזקים בלתי-הפיכים שגרמו לו כאב וסבל, עגמת נפש, טיפוליים פסיכולוגיים בגין נזק נפשי, אבדן הנאת החיים וכיוצ”ב.
כב’ השופט זגורי, סבור שיש לתת לבעל את יומו בבית-המשפט ולא לסלק את התביעה ללא שתידון לגופה, שכן קיימת בתביעה עילה חוזית ונזיקית. אין ספק שההחלטה היא חריגה כי מה יקרה אם ימצא שהאישה הפרה את תנאי הנישואין וגרמה בכך נזק לבעל, האם ניתן לפסוק פיצויים במקרים כגון אלה, כאשר נושא בגידות ומוסר הם נחלת הכלל בארץ ובעולם!?
לעניין זה, ראה דבריו של כב’ השופט זגורי בהחלטתו:
“הנני מודע איפוא כי להשתת חיוב כספי בגין “בגידה” או “ניאוף” ישנן השלכות מרחיקות לכת, ברם קביעותיי לעיל הובאו אך ורק בשאלה האם יש למחוק או לדחות על הסף את התביעה אם לאו ומבלי להביע עמדה לגופה של התביעה… ייתכן ששיקולים מוסדיים, מערכתיים ושיפוטיים יובילו בסופו של יום לדחיית התביעה, אף אם היא תוכח במלואה אלא שעקב השלב הדיוני המקדמי לא ראיתי לעשות כן.”

סיכום ומסקנות
סקרנו בהרחבה את הפסיקה בתביעות נזיקין, המוגשות על בסיס סכסוכים שונים בין בני זוג ועוד היד נטויה. יתכן שריבוי התביעות יאפשר מתן מענה לשינוי דפוסי ההתנהגות שבין בני זוג, בין הורים לילדיהם וכן כלפי צדדים שלישיים, כגון בני משפחה נוספים שמשדלים את אחד מבני המשפחה הגרעינית לגרום לעוולה. מטרתה של המדיניות השיפוטית, ההולכת ומתחזקת לאחרונה, היא להעצים את עקרונות המוסר והצדק ולקבעם כנורמות בחברה הישראלית. אנו מוצאים מקרים רבים בהם נשקלות ונבחנות ההתנהגויות של בני הזוג, במטרה לשמר חיי חברה מתוקנים כאשר האחראים לעוולות יישאו בנזק שגרמו לבני משפחתם.
כך למשל, מערכת המשפט האזרחית, מצאה פתרון יצירתי וחשוב לטפל בבעיה קשה של סרבנות גט, במטרה לעקור מהשורש את התופעה, ממנה סובלים נשים וגם גברים.
פסיקה זו חשובה במיוחד, במסר החברתי שבסיסה הוא, שמירה על כבודו של בן הזוג ועל זכותו לאוטונומיה ולחופש, שכן כל התנהגות שאינה ראויה תיכלל כנזק בר-פיצוי בדיני הנזיקין.
סקירת הפסיקה במאמר זה, מוכיחה כי תביעות נזיקין מסייעות בחלק גדול מהמקרים לזרז את סידור הגט. בן זוג שעיגן את האחר מבקש להתגרש וזאת בתנאי שתמחק תביעת הנזיקין כנגדו, שהרי מי יחפוץ לאחוז בכוח הגט, כשברור לו שיצטרך לשלם מאות אלפי שקלים??? מבחינת בתי-המשפט לענייני משפחה הדבר מהווה שינוי מהפכני לסיום מהיר יותר של מערכת היחסים בין בני הזוג הנשואים. על-אף ההתפתחות המתוארת, עדיין אין מענה מלא לבעיה זו של סרבנות גט, שהרי עמדת בתי-הדין הרבניים הינה התנגדות נחרצת לפסיקה זו של בית-המשפט, בשל התערבותה בסמכותם הייחודית בכל הקשור לאכיפת הגט, בין במישרין ובין בעקיפין. למרות זאת, בתי-המשפט ימשיכו בניסיונם לפתור את בעיית סרבנות הגט דרך דיני הנזיקין, ומגמה זו להערכתנו, תתחזק עם הזמן.
המחלוקת בין בתי-המשפט לבין בתי-הדין ממשיכה ליצור בעיות מורכבות המשליכות על המתדיינים שאינם בטוחים בדרך הנכונה שעליהם לנקוט. מבחינת בתי-המשפט לענייני משפחה, האישה אינה עותרת, להפעיל נגד הבעל סנקציות כלשהן, על-מנת לאלצו לתת לה גט ובית-המשפט כמובן, אינו מתערב בסידור הגט, אלא פוסק בתביעה לפיצוי כספי בלבד, על בסיס אחת העילות המנויות בדיני הנזיקין – ובמקרה זה, בגין הנזקים שנגרמו לה מבעלה, שכפה עליה עגינות, צער וכאב. כמו-כן, בתי-המשפט סבורים כי העילה הנזיקית בשל סרבנות גט, אינה נמצאת בגדר ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אשר נמצאת בסמכותם הייחודית של בתי-הדין.
לעומתם בתי-הדין, סבורים כי תביעת נזיקין בגין סרבנות גט מהווה התערבות בענייני הגירושין אשר בסמכותם הייחודית – מבחינתם עצם פסיקת הפיצויים, גורמת לגט מעושה, דבר אשר מהווה מחסום הלכתי לסידור הגט. יוצא איפוא, כי בתי-המשפט לענייני משפחה משיתים תשלום דמי נזיקין על סרבן הגט ואילו בתי-הדין הרבניים אינם מכירים בכך, ומבקשים את ביטול תביעת הנזיקין או ויתור על הפיצויים במידה וניתן פסק-דין.
מכאן, שכל עוד הערכאות לא ימצאו פשרה בדעותיהן החלוקות, יהיה צורך להמתין לפסיקת בית-המשפט העליון, אשר יכריע בסוגיות אלה.
מציאת פשרה בין הערכאות תקל על בני הזוג, אשר יידעו לכלכל את צעדיהם, תוך מזעור הנזקים הכלכליים – כך יידע כל אחד מבני הזוג, לא לאחוז בנישואין מתוך שיקולים כלכליים, או מתוך רגשות שליליים.
הרחבה נוספת במעגלי תביעות הנזיקין, באה לידי ביטוי בבחינת מעשה הבגידה, אשר עשוי לשמש עילה לתביעה נזיקית לפיצויים. העובדה שבית-המשפט לענייני משפחה, לא נעתר לבקשה לסלק על הסף תביעה נזיקית בגין מעשה בגידה, מהווה החלטה חריגה ורבת השלכות. אמנם חזקה כי לבית-המשפט שיקולים ראויים להחלטתו ונוכל להבין את שיקוליו רק לאחר שסוגיה זו תבחן לגופה. יחד-עם-זאת, קיים חשש שריבוי התביעות במעגלי תחום המשפחה במיוחד במעשה בגידה, מהווה חדירה לתחום חיי הפרט, בבחינת פרטיו האינטימיים ביותר, והדבר יגרום להעצמת חיפוש האשם בבן הזוג וזאת במקום לנסות לסיים את הסכסוך, תוך חלוקת הרכוש ושכל צד ילך לדרכו כמצופה ממדיניות של גירושין ללא אשם.
זאת ועוד, גם אם יקבע על-ידי בית-המשפט כי נגרם נזק לבעל בגין בגידת אשתו, באחת מהעוולות המנויות בפקודת הנזיקין, כמו הפרת חובה חקוקה, עוולת הרשלנות וכיוצ”ב, הרי היא תהיה סותרת את עמדת בג”צ לפיה אין פוגעים ברכוש של אחד הצדדים על יסוד אשמתו בגרימת פירוק המשפחה. על-כך עמדתי, במאמרי הקודם בפרק, הפעלת שיקול הדעת הניתנת, בגין אשם בפירוק הנישואין במקרה של בגידה[48]. יוצא איפוא, שאם בן הזוג הבוגד יאלץ לשלם פיצויים עקב מעשה הבגידה או בגין אשמה בפירוק המשפחה, הרי התוצאה תהא בהכרח חלוקת רכוש לא שוויונית, בניגוד לעמדת בג”צ כאמור.
כמו-כן, בתי-המשפט לענייני משפחה יוצפו בתביעות רבות, מתוך מניעים של נקם והרחבת חזית הסכסוך המשפחתי. על-כן, ראוי לא להרחיב את מעגל תביעות הנזיקין בגין מעשה בגידה, ניאוף או התנהגות אחרת אשר גורמת לפירוק הנישואין.
בעניין אלימות במשפחה, אשר הפכה לבעיה עמוקה, הרי זו חייבת למצוא פתרון מעבר לפיצוי הניתן בתביעות נזיקין, בהתאם לעוולות המנויות בפקודת הנזיקין. היה מקום לבחון הוספת עוולה פרטיקולארית לפקודת הנזיקין, בגין עוולת התעללות או אלימות במשפחה, אשר תשקול את כל היסודות הראויים ויקבעו הן הנזק והן הפיצוי. בחינת עוולה פרטיקולארית בגין התעללות תפצה את בן הזוג על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההתנהגות האלימה של בן הזוג השני, תוך שיפסקו עבורו פיצויים ראויים ומרתיעים וכן תהווה עבור בן הזוג האלים ענישה ולקיחת אחריות על מעשיו.
יחד-עם-זאת, הייתי מציעה כצעד משקם ומונע, להוסיף סעיף שיאפשר למזיק, לעבור “שיקום מרצון” הווה אומר, אם בן הזוג האלים ייקח אחריות על מעשיו ויקבל טיפול נפשי וכן יבצע את מה שיורה לו בית-המשפט, לרבות השתתפות בסדנא טיפולית, כמובן בהתאם לנסיבות, יחשב לו הדבר כבסיס להפחתת רף הפיצויים הנזיקיים. בל נשכח כי מדובר בדיני משפחה, בתביעות בני זוג וילדיהם להן השלכות רחבות ולא בתביעות בין זרים, עובדה המחייבת התייחסות בונה, במובן של שיקום הקשר המשפחתי הקיים או העתידי גם לאחר הגירושין, ובמיוחד במקרים בהם יש לבני הזוג ילדים משותפים.
ראינו כי נפסקו פיצויים גבוהים בתביעת ילדים נגד אביהם בגין התעללות. ברור שהמדיניות השיפוטית הראויה לפסיקת פיצויים במקרם אלה, צריך שתהיה רק במקרים קיצוניים בהם הורים התרשלו כלפי ילדיהם. בתי-המשפט ידחו תביעות לא מוצדקות כמו למשל, תביעות ילדים נגד הוריהם על נזק נפשי שנגרם להם בעקבות גירושיהם של ההורים ופירוק התא המשפחתי. בכל מקרה קיימת הגנה על הורים במקרה שפעלו במילוי תפקידם בתום-לב[49]. בל נשכח כי להורים יש את האוטוריטה ושיקול הדעת בכל הנוגע לגידול הילדים וחינוכם ויש להתייחס בסלחנות לטעויות שנעשו על ידם בתום-לב כחלק מניסיונם להיות כהורים מסורים.
לסיכום, אדגיש גם את החשיבות ליצור מדיניות סבירה ואחידה, של סוגי העוולות והאומדנים לפסיקת סכומי הפיצויים בדיני הנזיקין המופעלים בבתי-המשפט לענייני משפחה, באמצעות חקיקה, כך שהדברים יהיו ברורים מראש וכל בן משפחה יישא באחריות להתנהגותו, בהתאם לחוק. הכלל לפיו “אין עונשין אלא אם מזהירין” שריר גם במקרים אלה.
כמו-כן, קיימים ראשי נזק, שאף אחד מהם אינו ניתן למדידה או לכימות כספי ממשי, ולא ניתן לקבוע מתי ליתן פיצוי גבוה ואף לא מתי נכון וראוי לפסוק פיצויים מוגברים. יש לשקול היטב את המקרים השונים ולקבוע אומדני מסגרת לראשי הנזק השונים.
ראינו שבתביעות הנפוצות בנושא סרבנות גט, אין פסיקות אחידות והשופטים פוסקים באופן שונה ובהפרשים היוצרים פער רב. כך למשל, בנזק שאינו ממוני כל שופט פוסק על-פי שיקול-דעתו האישית וכפי שהתרשם מחומרת העוולה ואין קו מנחה אחיד ומחייב.
הציבור זקוק לאומדן פיצויים ידוע ואחיד, שיאפשר לו מראש להבין מהן ההשלכות של התנהגותו והדבר אף יחזק את האמון במערכת השיפוטית. כיום, קיים חוסר וודאות בקרב אנשים שלא יודעים מה צפוי להם ולא משערים שהתנהגות שהייתה דפוס של שנים רבות, תעלה להם בגובה מאות אלפי שקלים, שכן ניתן לתבוע על נזקים שנגרמו בעבר ולכן רצוי לתת מענה למקרים אלה בחקיקה.
נמצאנו למדים איפוא, כי בתי-המשפט עושים שימוש בעוולות המוגדרות בפקודת הנזיקין על-מנת לעקור מהשורש עוולות שבין אדם לבין משפחתו ולקבוע התנהגות אנושית המבוססת על יושר, התחשבות בזולת והגינות. וכפי שביטא יפה את המהות שביחסי אנוש, כב’ נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, פרופ’ אהרון ברק[50], באומרו כי : “אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם”.
וזוהי אכן החובה הראויה המוטלת על בני אדם ובפרט על בני זוג ביחסים המשפחתיים.

[1] פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ”ח (להלן:” פקודת הנזיקין”)

[2] ע”א 507/79 ראונדנאף נ’ חכים, פ”ד לו(2), 757 (1982).

[3] רון דלומי ו- מנשה כהן דיני נזיקין (בהוצאת מחשבות, 2011), 176-148.
[4] ע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ גורדון, פ”ד לט(1), 113 (1985), (להלן: “פסק-דין גורדון”).
[5] ע”א 558/84 כרמלי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 757 (1987).
[6] ראה ה”ש 1 לעיל, סעיף 64.

[7] ראה ה”ש 3 לעיל, עמ’ 142-129.
[8] ע”א 2034/98 אמין נ’ אמין, פ”ד נג(5), 69 (4.10.99).
[9] ראה ה”ש 3, לעיל, עמ’ 28-25.
[10] חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ”ב 1992.
[11] תמ”ש 18561/07 ש’ ד’ נ’ ר’ ד’, פורסם בפדאור גוגל (26.5.10), מראה מקום: 10 – 16 – 325.
[13] חוק שיפוט בתי-דין רבניים. נישואין וגירושין, התשי”ג-1953.
[14] תמ”ש 19270/03 כ.ש. נ’ כ.פ פורסם בפדאור גוגל (21.12.04), מראה מקום: 04 – 15 – 674.

[15] תמ”ש 6743/02 כ’ נ’ כ’, פורסם בפדאור גוגל (21.7.08), מראה מקום: 08 – 25 – 301.
[16] תמ”ש 24782/98 נ.ש. נ’ נ’.י’, פורסם בדינים משפחה 2008 (86), 1474 (14.12.08).

[17] תמ”ש 35371-02-10 א.א. ל. ב. נ’ ח. ב., דינים משפחה 2011 (139), 640 (11.10.11).
[18] עמ”ש 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’, פורסם באתר פסק-דין (6.10.11).
[19] תמ”ש 23849-08-10 ק נ’ ק’, פורסם בדינים משפחה 2011 (139), 636 (9.10.11).

[20] תמ”ש 22158-97 ט’ נ’ ט’ ואחר’, פורסם באתר פסק-דין (16.8.11).
[21] תיק רבני 7041-21-1 פלונית נ’ פלוני, פורסם בפדאור גוגל (11.03.08), מראה מקום: 08 – 9 – 124.
[22] פסקי-דין רבניים בנושא משפחה הדין והדיין (גיליון מס’ 19, אוקטובר, 2008, מטעם אוניברסיטת בר-אילן), 11-7.

[23] ראה שם, גיליון 27, עמ’ 6 מתוך פרוטוקול הדיון (1.1.10).
[24] ראה שם, גיליון 27, עמ’ (23.1.11).

[25] תמ”ש 1330/01 פלונית נ’ פלוני, פורסם בדינים משפחה (4.6.09), מראה מקום: 09 – 15 – 121.

[26] תמ”ש 10382/06 נ.ג. נ’ מ.ג., פורסם בדינים משפחה (27.10.10), מראה מקום: 10 – 51 – 850.

[27] תמ”ש 12102/06 ד. נ’ ד., פורסם באתר פסק-דין (31.10.11).
[28] ת”א (מחוזי) 1016/88 אמין נ’ אמין, פורסם בפדאור גוגל (26.6.97), מראה מקום: 038-5-97.

[29] חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “חוק הכשרות המשפטית”).
[30] חוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”).

[31] ע”א 2034/98 אמין נ’ אמין, כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן, פורסם בפדאור גוגל (1999), מראה מקום: 443-3-98.
[32] ראה ה”ש 8 לעיל.
[33] תמ”ש 3960/01 מ.נ. נ’ מ.ר., פורסם בדינים משפחה 2003(23), 325 (1.6.03).
[34] פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל, כרך שני (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, 1989), 283.

[35] יאיר שיבר משפחוק, כתב עת לענייני משפחה, כרך ב’ (בהוצאת אוצר המשפט), 2010, 217.
[36] תמ”ש 13993/02 פלוני נ’ פלונית, פרסם בפדאור גוגל (15.2.07), מראה מקום: 07 – 29 – 584.

[37] שמואל מורן הגירה וחטיפת ילדים (נבו הוצאה לאור בע”מ, 2003), 263.
[38] תמ”ש ( ת”א) 42273/99 ז.מ. נ’ ר.מ.פ , פורסם בפדאור גוגל (9.8.05).
[39] ע”א 245/81 סולטאן נ’ סולטאן, פ”ד לח(3), 169 (16.7.84).
[40] תמ”ש 26680/05 ה.ג. נ’ ט.ג., פורסם בפדאור גוגל (16.5.07), מראה מקום: 07 – 14 – 210.
[41] תמ”ש 3730-05 מ.מ. נ’ מ.מ., פורסם דינים משפחה 2010(23), 1090 (30.1.10).

[42] תמ”ש 17950/09 , ס.ד. נ’ מ.ר., דינים משפחה 2011(25), 1213 (15.02.11).
[43] תמ”ש 7613/02 מ.ח. נ’ 1. ג.ח. 2. ל.ח. 3. ע.ח. 4. ד.ח’., דינים משפחה 2009(6), 488 (14.1.09).
[44] תמ”ש 22606/03 ד’ נ’ מ’, פדאור גוגל (25.6.09), מראה מקום: 09 – 16 – 886.
[45] תמ”ש 24760/08 ש.ב.ר. נ’ ר.ר., פורסם באתר פסק-דין (25.3.10).

[46] חוק החוזים (חלק כללי), התשל”א-1971, סעיף 12.
[47] תמ”ש 10541-03-11 מ.ז. נ’ א.ז., בקשה מס’ 11, פורסם בפדאור גוגל (15.7.11), מראה מקום: 11 – 76 – 149.

[48] ד”ר יאיר שיבר, עו”ד משפחוק – כתב עת לענייני משפט, כרך ג’ (בהוצאת אוצר המשפט, 2011), 244 – 245.

[49] ראה ה”ש 29, סעיף 22.

[50] בג”צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים ב”ש נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פדאור גוגל (1980), מראה מקום: לה – 1 – 828.

מקור המאמר – abc-israel.it