סעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובע לאמור:
“57. זכויות צד שלישי
טען צד שלישי שיש לו זכות בעלות או זכות אחרת בנכס שנתמנה לו כונס נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות לכונס הנכסים בדבר מילוי תפקידו לגבי אותו נכס בשים-לב לאותה זכות, ורשאי הוא להשהות פעולות בנכס כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית-המשפט לעניין זכותו; רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את ההשהייה במתן ערובה להנחת-דעתו.”
מאחר שהסעיף מאפשר לרשם הן לדון לגופם של דברים והן להעבירם להחלטת ערכאה גבוהה יותר, הריי ששיקול-הדעת צריך להיבחן על-פי מורכבות התיק. כמדיניות שיפוטית ראויה יש טעם בהרחבת סמכויות רשם ההוצאה לפועל במסגרת טיפולו בהליכי המימוש השונים {רע”צ (ת”א) 37513-05-15 אנקום גרופ בע”מ נ’ בנק איגוד לישראל בע”מ, תק-של 2015(3), 12149 (2015)}.
דוגמה ליישום סעיף זה הוא הבקשה הנדונה ב- רע”א 7783/00 בנק הפועלים בע”מ נ’ יאיר כהן ואח’, תק-על 2001(4), 135 (2001)}, היא הבקשה לבטל את הליכי כינוס הנכסים והליכי הוצאה לפועל אחרים הקשורים במימוש זכויות המשיבים 1 ו- 2, החייבים במשקם.
המשק נשוא המחלוקת נמסר לחזקתם של החייבים כברי-רשות מכוח “חוזה משולש” שצדדים לו הם המינהל כבעלים על המקרקעין, הסוכנות היהודית כחוכרת המקרקעין והאגודה השיתופית משמר איילון כמחזיקה במקרקעין במעמד של בת-רשות. החייבים צברו חובות בשיעור של כ- 70,000 ש”ח כלפי הבנק ועל-כן מונה כונס נכסים מטעם הבנק על המשק במטרה לגבות את החוב במסגרת הליכי הוצאה לפועל.
הסוכנות היהודית הגישה בקשה לביטול העיקול וכינוס הנכסים במשק בטענה כי זכויות הקניין במשק מצויות בידי הסוכנות בעוד החייבים הינם ברי-רשות בלבד, ואין בידיהם זכויות קניין בנכס שניתן לעקלן, ובוודאי כך מקום שהסוכנות לא נתנה הסכמתה לכך, כבעלת הזכויות בנכס.
נציג הבנק הציע כי הליכי הכינוס יימשכו בכפוף לכך שהצעדים הננקטים לעניין מכירת המשק כולו או בחלקו יובאו לידיעת הסוכנות היהודית ויקבלו את אישורה כתנאי מוקדם למימוש כל עסקה וכל מי שיחפוץ ברכישה כאמור יצטרך להצטייד בהסכמת הסוכנות לעסקה.
הסוכנות הסכימה לתנאים האמורים ועל יסוד הסכמה דיונית זו מחקה את בקשתה לבטל את העיקול וכינוס הנכסים על המשק. חרף הסכמה דיונית זו, שלח בא-כוח הבנק הודעה לסוכנות כי במסגרת הליכי כינוס הנכסים המשק נמכר לתושב אחר במשמר אילון, באומרו כי אם הוא לא יתקבל על-ידי הסוכנות, החוזה יהא בטל ומבוטל. הסוכנות הודיעה כי היא מתנגדת למכירה אך חרף התנגדותה חתם נציג הבנק על זכרון-דברים עם הקונה, שמכוחו אמור המשק לעבור לנכדו הקטין.
נציג הבנק אף פנה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לאשר את המכר לקטין, בכפוף לאישור בית-המשפט המחוזי לעסקה עם קטין. בבקשה לראש הוצאה לפועל לא צויין דבר ביחס לתנאי שהוסכם בין הכונס לסוכנות לפיו העסקה טעונה אישור הסוכנות היהודית וראש הוצאה לפועל אישר את המכר בכפוף לאישור בית-המשפט המחוזי.
לאחר שהנכד הפך בגיר, חתם עמו נציג הבנק על הסכם מכר ביחס למשק וזאת בלא שצורף בו תנאי כלשהו בדבר הצורך בקבלת הסכמת הסוכנות לעסקה, הסכם זה הובא גם הוא לאישור רשם ההוצאה לפועל ושוב בלא שהובא קודם לכן לאישור הסוכנות. ביום 28.10.93 אישר רשם ההוצאה לפועל את המכירה. בעקבות זאת, נציג הבנק העביר את החזקה במשק ליהודה כהן וחילק את התמורה שקיבל מהמכירה בין הנושים השונים. רק ביום 08.11.93 פנה נציג הבנק לסוכנות לבקש את אישורה למכירה. בתגובה, הודיעה הסוכנות על התנגדותה למכר.
רשם ההוצאה לפועל החליט לבטל את הליכי כינוס הנכסים והליכים אחרים הקשורים במשק מן הטעם העיקרי כי זכותם של החייבים לגבי המשק הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה לאחרים ולא ניתן לעקלה ולממשה. על החלטה זו פנה הבנק בבקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בדחותו את הבקשה קבע בית-משפט קמא כי בידי החייבים זכות אישית למשק שעבירותה מותנית באישור מראש ובכתב מהסוכנות. משכונס הנכסים בא בנעלי החייבים היה עליו לקבל את הסכמת הסוכנות מראש ובכתב לכל פעולה של העברת הנכס. נציג הבנק היה מודע לצורך בהסכמת הסוכנות ולא היה מוסמך לבצע את העסקה בלא אישור זה, ביודעו כי הסוכנות מתנגדת, ומתח ביקורת על כך שבלא אישור כנדרש, מסר את החזקה בנכס לאחר ואף חילק את התמורה בין הנושים.
בית-המשפט קבע כי הכונס פעל תוך הפרת חובתו העיקרית לקבל את הסכמת הסוכנות מראש לעסקה, ויש לאמץ את החלטת רשם ההוצאה לפועל לבטל את הליכי הכינוס לעניין המשק הנדון.
בבקשת רשות הערעור טוען הבנק שלכל היותר, היה מקום להסיק כי העסקה לא נכנסה לתוקף כל עוד לא ניתנה הסכמת הסוכנות, אך אין בכך כדי לגרור ביטול הליכי הכינוס.
החייבים מתנגדים לבקשה מטעמים הקשורים לעצם החובות המיוחסים להם והיקפם של חובות אלה וטוענים כי צד ג’, רוכש המשק עבור נכדו, היה יו”ר ועד מושב איילון ומנוע מלהשתתף במכרז, ומכל מקום היה מודע לחובה לקבל את הסכמת הסוכנות לעסקה. הסוכנות גם היא מתנגדת לבקשה ומדגישה את דרך פעולתו של נציג הבנק כעומדת בניגוד מוחלט להתחייבותו המפורשת, פרי הצעתו הוא לקבל את הסכמת הסוכנות מראש לכל עסקה, ואת הפרת התחייבות זו, המגעת כדי חוסר תום-לב והיעדר נקיון כפיים.
כב’ השופטת פרוקצ’יה דחתה את הבקשה בקובעה כי היא אינה מעלה שאלה המצדיקה דיון בערכאה שלישית. בעניין כוחו המשפטי של החייב – וכונס הנכסים בנעליו – להעביר את זכויותיו במשק לצד שלישי בלא הסכמת הסוכנות היהודית, בהינתן תנאים ומגבלות המוטלים על המתיישב במשק, קבעה כב’ השופטת פרוקצ’יה כי:
“כאשר בעל קרקע מחכיר את הקרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים באשר לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעבירה לאחר בניגוד לאותם תנאים. המגבלה בעבירות הזכות הופכת להיות חלק מהותי מהזכות שהוקנתה עצמה… הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות סטיה מההלכות שנקבעו לאורך שנים, הפוסלות תוקפן של העברות זכויות במשק חקלאי שנעשו בניגוד להסכם המשולש ובניגוד להתחייבויות שהמתיישבים לקחו על עצמם, בלא קבלת הסכמת הגורמים המיישבים כנדרש… מכלול נסיבות אלה מאששות את מסקנת שתי הערכאות הקודמות כי הליכי הכינוס שבוצעו בדרך בה בוצעו לא הועילו להעביר את הזכויות במשק לצד השלישי, ויש, על-כן, לבטלם.”
קביעה זו מחדדת את אחריותו של הכונס, לפעול על-פי חוזים שעליהם התחייב החייב, ולהיכנס לנעליו של החייב בעת מימוש נכסיו.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
