היחס האמביוולנטי של פקיד הסעד {לעניין שינוי המונח “פקיד סעד” בחקיקה ראה הערותינו כפי שבאה לידי ביטוי בפרק א’, מבוא} לבית-המשפט נובע ממספר סיבות:
הראשונה, אי-ידיעת החוק. פקידי סעד לא הוכשרו כמשפטנים ולפיכך, חסרים הם ידע משפטי בסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט. כגון, דיני ראיות וסדרי דין.
כל “מפגש” עם בתי-המשפט, במסגרת פעילות פקידי הסעד לצורך, הגנת קטין נזקק, מסירה לאימוץ קטין, או דרכי טיפול בחוסים, מצריכה בקיאות מסויימת בהליכים המשפטיים המיוחדים לבתי-המשפט. חוסר ידע עלול להביא לרתיעה מהפעלת סמכויותיהם.
השניה, אי-תלות. פקידי הסעד חשים, כי תלותם הרבה במערכת המשפט מעכבת דרכי טיפול. הם שואפים לחופש פעולה מקצועי ומטרתם להביא לכך, שקביעת דרכי הטיפול בנזקקים ייקבעו משיקולים מקצועיים טיפוליים גרידא.
הוראות החוקים, שנועדו לשמור על נהלי עבודה תקינים ואחידים, יוצרים בקרב פקידי הסעד את התחושה שבהישמעם לנהלים מבזבזים הם את זמנם היקר לריק, זמן אותו היו יכולים להקדיש למטרות טיפוליות טהורות. במצבים קשים מאלה, התחושות קשות אף הן, ויש פקידי סעד שחשים שהנהלים אף מסכלים דרכי טיפול ופוגעים פגיעה ישירה בנזקקים.
השלישית, התנגשות עם ערכים. פקיד הסעד הוא קודם כל עובד סוציאלי, ככזה, מושרשות אצלו נורמות ואידיאולוגיות המקובלות בקרב העובדים הסוציאליים. נורמות אלו, לא פעם, עומדות בסתירה לפעולות שפקיד הסעד נדרש להן במסגרת עבודתו.
לדוגמה, קטין שביצע עבירה מובא לבית-המשפט לנוער להישפט. פקיד הסעד, בתור עובד סוציאלי, משים את כל כובד המשקל על שיקום העבריין הצעיר. בית-המשפט לעומתו, יראה עצמו מחוייב להתייחס גם לשיקולי ענישה, בשים-לב לחומרת העבירה, ולא רק לשיקולי שיקום.
דילמה מוסרית ערכית זו, עלולה לפגום באופן פעילותיו של פקיד הסעד ויכולה, במקרים מסויימים, אף להגיע למצב של אי-יכולת לנקוט פעולות.
פרופ’ ד’ שניט {ד’ שניט החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוניברסיטה העברית, התשמ”ח)} מזהיר בהקשר זה, שיש להימנע ככול האפשר, ממצבים בהם דילמה זו מביאה את פקיד הסעד למצב אפאטי של “שב ואל תעשה”; בלי להקל ראש בדילמה הערכית המלווה כל החלטה בסוגיה הנדונה, אסור שתוצאתה תהיה הימנעות מעריכת המאזן ומהחלטה אחראית ועניינית בשאלה: האם בנסיבות המקרה יש הצדקה לכפות התערבות באמצעות בית-המשפט? בכל מקרה שיש עימות או חיכוך בין ערכים רלבנטיים לנשוא ההחלטה, חובה על העובד לשקול ולהחליט.
דילמה נוספת קשורה לאתיקה מקצועית, פקידי הסעד נקראים לעתים לתת עדות בבית-המשפט. במהלך עדות זו, נדרש פקיד הסעד לחשוף פרטים שנמסרו לו במסגרת עבודתו כפקיד סעד.
גילוי מידע כזה, יכול להביא לערעור מערכת יחסי האמון שנבנו עם המטופל ואף עם מטופלים אחרים, בבחינת “תראו ותיראו”, ומכאן קצרה הדרך לניתוק היחסים, עד לאי-יכולת לשקמם שנית. ניגוד זה עלול להשפיע גם בכיוון ההפוך, הנוגע לתפקודו של פקיד הסעד כצד להליכים בבית-המשפט.
פקיד הסעד ביודעו שיכול ויצטרך להמשיך וללוות את המשפחה בתוך ההליך השיפוטי, עלול להימנע מחשיפת מידע, או מנקיטת עמדה בבית-המשפט, אשר תסכל כל סיכוי לקיום קשר טיפולי עם המשפחה.
הגבלות וסייגים אלה שפקיד הסעד יטיל על עצמו כדי לשמור על אפשרויות טיפול בעתיד, מתנגשים עם הצפיות של בית-המשפט לגבי אופן תפקודו, ובמיוחד לגבי גילוי כל מידע הנוגע לעניין קודם ההכרעה.
דילמה נוספת נוגעת לפקידי הסעד לחוק הנוער, לענייני אימוץ ולהגנת חוסים, בבואם לבית-המשפט מוטל עליהם תפקיד כפול: מצד אחד, הם באים לבית-המשפט כתובעים המאשימים את המשפחות במצוקתם של הקטינים או החוסים ומנסים להשפיע על בית-המשפט לאמץ את מסקנותיהם. מן הצד השני, בתום המשפט, נדרשים פקידי הסעד, ליישם את דרכי הטיפול שנקבעו על-ידי בית-המשפט ולפעול לשיקום המשפחה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
