סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“6. מעשה של מה בכך
לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש.”
ב- רת”ק (חי’) 31776-11-12 {תומר שפר נ’ ליאור מרום, תק-מח 2012(4), 21511 (2012)} נקבע:
“קבוצת טענות אחרת של המבקש מתייחסת לתביעתו שכנגד, שאותה הוא ביסס על הפרת זכותו לפרטיות מכוחו של חוק הגנת הפרטיות. גם לכך אתייחס בקיצור ואציין, כי הילוכה של טענת המבקש הוא זה: המשיב, שתבע מן המבקש את שכרו, צירף לתביעה מסמכים שחלה לגביהם חובת הסודיות בסעיף 19(א) לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, ובעשותו כן, הוא הפר את זכותו של המבקש לפי חוק הגנת הפרטיות. לפי סעיף 4 של חוק הגנת הפרטיות, פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), וסעיף 29(א)(ב)(1) של חוק הגנת הפרטיות קובע שבית-המשפט רשאי, בשל פגיעה בפרטיות, “לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש”ח, בלא הוכחת נזק”. על יסוד כך טוען המבקש, כי בית-המשפט קמא חרג מסמכותו כאשר התעלם מהוראות חוק אלה, ודחה את תביעתו הנגדית של המבקש.
לא מצאתי יסוד מספיק גם לטענה זו. בית-המשפט קמא לא התעלם מטענותיו אלה של המבקש, אלא שהוא התרשם שאלה הועלו אך כמשקל נגד לתביעתו של המשיב, ומכל מקום מסקנתו היתה – ובכך איני מוצא מקום להתערב – שהמשיב נהג כראוי כאשר צרף את התכתובת בינו לבין המבקש כתמיכה לתביעתו. מסקנה זו יכולה לכאורה להקים למשיב הגנה מכוח סעיף 18(2)(ג) של חוק הגנת הפרטיות (פגיעה הדרושה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע), וייתכן, אף מבלי לקבוע עמדה בעניין זה, שהיה מקום לדחות את תביעת המבקש על יסוד סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות המורה כי “לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש”. על כל פנים, יש לזכור כי הסמכות לפסוק פיצויים בשל פגיעה בפרטיות ללא הוכחת נזק איננה מחייבת את בית-המשפט לעשות כן, ולא מצאתי בטענות המבקש עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא בעניין זה.”
ב- ת”א (ת”א) 8696-07-13 {שאול רגואן נ’ משה אברמד, תק-של 2016(2), 64290 (2016)} נקבע:
“אשר לטענות לפגיעה בפרטיות בהתייחס לתמונות שצורפו כנספח ט’ לכתב התביעה – אלו תמונות גינת הדירה בהם ניתן להבחין בכיסאות ושולחנות רבים. התמונות שצולמו כנספח י’ אלו תמונות של ילדים המשחקים בחצר הדירה. לאחר עיון באותן תמונות לא מצאתי ממש בטענות לפגיעה בפרטיות הנתבעים בגין צילומן או הצגתן.
ראשית, מדובר בתמונות של גינת הדירה ולא של פנים הדירה. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות, יש להבחין בין צילום פנים בית לצילום חלקיו החיצוניים, הגלויים לציבור.
דין שונה חל על הדמיות חוץ הבית. ברגיל, חזיתו של בית חשופה לעוברי אורח. היא מצויה ב”עין הציבור”. על-כן, ככל שחזיתו של בית גלויה מן הרחוב, ברי כי הצגת תמונתה או הדמייתה לא תקים כל פגיעה בפרטיות… הזכות לפרטיות אינה נפרשת על מידע שכבר היה מצוי בחזקתו של הציבור, ולפיכך, כאשר מידע מסויים נמצא ממילא במרחב הציבורי – יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת…
חצר הדירה חשופה לעיני העוברים והשבים, ודאי חשופה לעיני יתר דיירי הבניין בקומות העליונות שמעל לחצר. במצב זה ברי הדבר שהנתבעים אינם מצפים לפרטיות בעת שהייתם בגינת הדירה ולא ניתן לטעון לפגיעה בפרטיות כשמצולמת החצר.
ג. שנית, אפילו מצאתי פגיעה בפרטיות הרי שסעיף 6 בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, שולל הגנה מפני פגיעה בפרטיות שאין בה ממש. מהצילומים שצורפו ניכר כיצד הונחו כסאות ושולחנות רבים בחצר הדירה, כאשר הנתבע 1 הסביר שהדבר נעשה במסגרת היערכות לקראת חג החירות הכוללת ניקוי כסאות ושולחנות שבדירה…
הצילומים שצורפו כנספח י’ מראים ילדים משחקים במתקני משחקים בחצר הדירה. לא אלו ולא אלו נוגעים לצנעת חייו של מישהו, ודאי לא של מי מהנתבעים, ונראה שאף אדם סביר לא היה מטריח עצמו לבית-המשפט בעטיין.
ושלישית, ממילא שהחוק מקנה הגנה במצב בו פגיעה בפרטיות נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע. במצב שכזה יש לערוך איזון בין הרצון להגן על עניינו של הנפגע ולשמור על פרטיותו, לבין האינטרסים הנוגדים של הפוגע… במקרה דנא הובאו הצילומים כחלק מבירור הטענות לשימוש אסור שעשו הנתבעים בדירה, להפרת התחייבות הנתבעים בתקנון הבניין ובטענות להטרדה. כל אלו עניינים אישיים וכשרים ופגיעה בפרטיות, ככל שהיתה, הינה מזערית בלבד.”
ב- ת”א (טב’) 24018-09-13 {פנחס דיין נ’ חברת דואר ישראל בע”מ, תק-של 2016(1), 49093 (2016)} נקבע:
“מנגד, יש לדחות את הטענה ולפיה דובר במקרה דנן בפגיעה שאין בה ממש, שעל-פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות איננה מקימה זכות לתביעה. מסירת צילומי מצלמות האבטחה המותקנות במתחם לרבות באשנב הדואר, לצד שלישי שהינו אדם פרטי, שלא על-פי צו שיפוטי או חקירה משטרתית, אינם בבחינת מעשה של מה בכך. על-כן, אין מדובר בתביעה טורדנית שאדם סביר לא היה מטריח עצמו בעניינה לבית-המשפט (ראה: ע”א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע”מ נ’ אריה ורדי (23.01.13) פורסם במאגרים המשפטיים).”
{ההדגשה לא במקור}
ב- תא”מ (חי’) 16688-04-14 {אורלי סבג – ויינר נ’ אגודת מתיישבי רמות מנשה, תק-של 2015(4), 116145 (2015)} נקבע:
“גם אם התובעת הוטרדה קלות מן האירוע בצורה כזו או אחרת, (ואינני בדעה כי כך היה על-פי אמות-מידה אובייקטיביות של אדם סביר), אני סבורה כי מדובר בפגיעה פעוטה שספק אם אדם סביר היה מגיש תביעה בגינה ושעשויה לענות על ההגדרה שבסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת כי “לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש”.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
