סעדים זמניים

מתן אזהרה

ב- ע”פ 545/75 {נשר תורס ושירות מוניות נ’ מוניות הדר לוד, פ”ד ל(1), 684 (1975)} קבע בית-המשפט:

“על-פי העובדות הנ”ל פנתה המשיבה לבית-המשפט וביקשה לאכוף על המערערת על-ידי קנס או מאסר למלא אחר הצו הנ”ל.

בית-המשפט, אחרי שמיעת הוכחות שאישרו את העובדות הנ”ל, נתן צו כדלהלן:

“הוחלט להטיל קנס חמשת אלפים לירות אשר יינשא בחלקים שווים על-ידי נשר-טורס, המשיבה מס’ 1, ומוניות המגדל, המשיבה מס’ 2. הקנס הזה לא ישולם אלא אם יווכח בית-המשפט שהיו הפרות נוספות של הצו”.
בערעור על צו זה טוען בא-כוח המערערות, בעיקרי הדברים, שתי טענות, דהיינו :

א) לא היתה הפרת הצו באשר הנהג לא הסיע עדיין את הנוסעים;

ב) ההפרה, אם בכלל, היתה צריכה להיות רצונית, במזיד והרי מנהלי המערערות, אחרי שניתן צו המניעה הנ”ל, הביאו את תוכן הצו לידיעת נהגיהם, והורו להם במפורש לא לעשות כל דבר בניגוד לצו ההוא ובזה עשו כל מה שהיה בידיהם ועליהם לעשות ואם בכל זאת אחד מהנהגים פעל בניגוד להוראה זו של ההנהלה, אין בכך כדי להיחשב כהפרה רצונית מטעם המערערות.

יש לדחות את הערעור.

כל מה שבית-משפט קמא עשה בצו, נשוא הערעור, לא היה אלא שמצא כי לאור העובדות היה מקום לתת אזהרה למערערות שבמקרה ובית-המשפט ייווכח על הפרות נוספות בעתיד של צו המניעה, יהא עליהן לשלם את הקנס הנ”ל.
מתוך מטרה זו, היינו של אזהרה, יש לבחון אם היה במעשה הנהג כרמל כדי להצדיק את מתן האזהרה הנ”ל על-פי תוכן צו המניעה הנ”ל. אם מביטים כך על העניין, אין ספק שבית-המשפט צדק בהחלטתו, נשוא הערעור. הכנסת המזוודות לתוך המונית וקביעת המחיר לנסיעה מיוחדת, זאת אומרת אחרי שהנוסעים שאלו מה מחיר נסיעה מיוחדת והסכימו לשלם את המחיר שהנהג קבע והיו מוכנים לנסוע כך, היתה התחלה מכוונת של הפעולה שהיתה דרושה לשם הנסיעה המיוחדת לירושלים, זאת אומרת התחלת הפרת צו המניעה ובזה נוצר הרקע שהצדיק מתן אזהרה, פן תהיינה הפרות נוספות בעתיד. מכיון שכך, לא חשוב גם אם הנוסעים כבר ישבו בתוך המונית, כפי שאמר אחד העדים, או עמדו עוד על המדרכה כדי להיכנס אליה, כפי שאמר עד אחר.

גם הטענה השניה, בדבר חוסר מעשה רצוני, יש לדחות.

צו המניעה, שלא הוגש נגדו ערעור, אסר על המערערות, באמצעות חבריהן, נהגיהן, לרבות הנהגים השכירים וכל הפועלים בשם המערערות ומכוחן, להסיע נוסעים בנסיעה מיוחדת לירושלים. לכן אין בפיהן הטענה שהן מילאו אחרי הצו על-ידי זה שהביאוהו לידיעת נהגיהן עם הוראה לציית לו, כי היה עליהן לעשות כל מה שהיה דרוש ואפשרי כדי למלא אחרי הצו והיו בידיהן דרכים ואמצעים אחרים מהוראה כנ”ל, שיכלו להיות מועילים, למשל דרישה להפקדת סכום גדול בקופתן על-ידי כל אחד מהנהגים, סכום שהיה נופל במקרה והנהג היה פועל בניגוד לצו. בזה שהמערערות הסתפקו במתן הוראה כנ”ל, לא יצאו ידי חובתן ופעולה רצונית של נהגיהן בניגוד לצו המניעה, בנסיבות אלה, יש לראותה כהפרה רצונית שלהן עצמן. ”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *