מקרקעין

סמכות המפקח על הבתים המשותפים להכריע בסכסוכים – סעיף 72 לחוק המקרקעין

סעיף 72 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 קובע כדלקמן:

“72. סמכות להכריע הסכסוכים (תיקונים: התשמ”ח, התשנ”א, התשנ”ב, התשנ”ו, התשנ”ז, התשס”א, התשס”א (מס’ 2), התשס”ב (מס’ 2), התשס”ח (מס 2))
(א) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון או לפי סעיפים 58, 59 או 59א עד 59ח, לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס”ח-2008 או לפי סעיפים 6נט עד 6סא, 21ב ו- 27ג לחוק הבזק, התשמ”ב-1982 יכריע בו המפקח.
(ב) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית-משפט מוסמך או לפני המפקח.
(ג) האמור בסעיפים-קטנים (א) ו- (ב) יחול גם במקרה שמחזיק הדירה מטעם בעל הדירה או המתחזק הוא צד לסכסוך, ואם היתה דירה מוחכרת בחכירה לדורות או בחכירת-משנה לדורות – גם אם צד לסכסוך הוא המחכיר לדורות או מחכיר-המשנה לדורות.
(ד) האמור בסעיף זה אינו גורע מתקפו של הסכם למסור סכסוכים כאמור להכרעת בורר.”

חוק המקרקעין קובע המקרים בהם למפקח על בתים משותפים סמכות ייחודית, והמקרים בהם סמכותו מקבילה, מיותר לציין כי במקרים בהם אין התייחסות ספציפית תעמוד לבתי-המשפט סמכותם לפי האמור בחוק בתי-המשפט.
בסמכותו של המפקח, לדוגמה, לדון בתביעה כנגד בעל דירה שלא משתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה וניהולו של הרכוש המשותף, ולהבטחת השירותים המחוייבים על-פי דין או המקובלים על-פי הנוהג {ראה סעיף 58 לחוק המקרקעין; ראה גם ת”ק (תביעות קטנות רמ’) 7088-01-11 סינורה כינרת נבו נ’ ניצה אברג’ל, תק-של 2011(2), 122233, 122234 (2011); ת”א (שלום ת”א) 65380-06 שנרך ברוך נ’ עיריית גבעתיים, תק-של 2010(3), 55430, 55447 (2010)}.

כלומר, על-פי הוראות סעיפים 58 ו- 72 לחוק המקרקעין, סכסוך בין בעלי דירות בבית המשותף בדבר תשלומים להוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף, ולהבטחת השירותים המחוייבים על-פי דין או המקובלים לפי נוהג, צריכים להידון לפני המפקח {ראה גם ת”ק (תביעות קטנות הר’) 52662-11-10 איליה שניידר נ’ דוד ווגנהיים, תק-של 2011(1), 24741 (2011)}.

סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מתייחס אומנם למי שזכאי להביא הסכסוך, כלומר, להיות התובע ולא הנתבע, אולם אין לצמצם זאת להגשת התביעה בלבד, שכן לא מצינו בשום מקום שצד לסכסוך יכול להיות תובע בערכאה אחת, ולא יכול להיות נתבע באותה ערכאה, באותו סוג של סכסוך.

על-פי גישה זו, בסמכותו של המפקח לדון בתביעות המוגשות כנגד נציגות הבית המשותף {תא”מ (שלום חי’) 36831-02-10 מסנקו לובוב נ’ נציגות הבית המשותף ברח’ יפה נוף 32, נשר, תק-של 2010(3), 46589 (2010)}.

יפים לעניין זה דברי המלומד אריה איזנשטיין {יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק שלישי, בתים משותפים (התשס”א-2001), 369} לפיהם ‘הנציגות שנתמנתה כדין, רשאית גם היא להיות תובעת ונתבעת בפני המפקח בסכסוכים שבתחום סמכותו’.

גם על-פי האמור בסעיף 69 לחוק המקרקעין אנו למדים שהנציגות יכולה להיות תובעת ונתבעת בפני המפקח שכן בסעיף זה נקבע כי ‘הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל עניין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בעניינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא-ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות’.

אין זה מתקבל על הדעת שנציגות הבית המשותף תהא רשאית לתבוע בעל דירה בפני המפקח, אך לא להיתבע על-ידי בעל דירה.

סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין קובע כי סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול לגבי הרכוש המשותף נתון לסמכות מקבילה של המפקח על הבתים המשותפים ושל בית-המשפט המוסמך {ת”א (שלום ת”א) 27881-08 חנה רוזנברג נ’ מלכה דוידי, תק-של 2010(2), 75323, 75326 (2010)}.

סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט קובע כי ‘מצא בית-משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפנינו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית-המשפט או לבית-הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם’ {ראה גם ת”א (שלום עפ’) 12786-08-09 עובדיה בן שלמה נ’ שגיא גנון, תק-של 2009(3), 20986, 20987 (2009)}.

זאת ועוד. סעיף 79(ב) לחוק בתי-המשפט קובע כי ‘בית-המשפט או בית-הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד’.

העברת עניין מבית-משפט אחד למשנהו, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית או מקומית, מקנה לבית-המשפט הנעבר את הסמכות לדון באותו עניין, וזאת אף אם ההעברה לא היתה מוצדקת {ע”א 3319/00 שור נ’ בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ”ד נה(2), 817 (2001); ע”א 145/58 קלקודה נ’ “אגד” (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע”מ, פ”ד יג 260 (1959)}.

אפילו אם הועבר הליך על יסוד טענת סמכות מסוג אחד {מקומית כדוגמה}, ובבית-המשפט הנעבר התעוררה טענת סמכות מסוג אחר {עניינית כדוגמה}, רוכש לו בית-המשפט הנעבר סמכות משני הסוגים מכוח סעיף 79(ב) לחוק בתי-המשפט.

בבסיס כלל זה עומדת התפיסה, כי גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות סף. יש לאפשר לבעלי הדין להיכנס מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של עניין, ולמנוע מהם את הצורך “לטלטל” שוב את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד לאחר.

ב- בש”א (שלום יר’) 13164/08 {קריעף ראובן נ’ כהן שלמה, תק-של 2009(1), 26348 (2009)} קבע בית-המשפט כי האמור בכתב התביעה הולם את החלופה הקבועה בסעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, המקנה את הסמכות לשתי הערכאות, לפי בחירת התובע, ולא את זו המנויה בסעיף-קטן (א) אשר נסב על סכסוך בדבר זכויות או חובות על-פי התקנון. לפיכך, לבית-משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה.

המחוקק הקנה למפקח הן סמכויות שיפוטיות ליישוב סכסוכים והן סמכויות מינהליות. סמכויותיו השיפוטיות של המפקח הדן בסכסוך לפי סעיף 72 לחוק המקרקעין, מפורטות בסעיף 74 לחוק המקרקעין הקובע כי ‘למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט של בית-משפט שלום הדן בתובענה אזרחית’ {ראה גם תא”מ (שלום ת”א) 48999-07-10 עופרה סיני נ’ שמחה סימה סולומון, תק-של 2011(1), 71866, 71868 (2011)}.

סמכויותיו המינהליות של המפקח מתייחסות בעיקר לעניינים של רישום וכוללת בין היתר מתן צווים לרישום בתים בפנקס הבתים המשותפים, תיקון צווים כאמור, מתן צווים לרישום תקנון, מינוי נציגות שכר ועוד.

האבחנה בין שני סוגי הסמכויות הינה ברורה ורק לשם ההדגשה יוזכר כי ערעור על החלטה שיפוטית של המפקח יוגש לבית-המשפט המחוזי {סעיפים 76 ו- 77 לחוק המקרקעין}, ואילו ערר על החלטה מינהלית יוגש לממונה על המרשם {סעיף 121 לחוק המקרקעין}.

ב- ת”א (שלום חי’) 44980-05-10 {מועצה מקומית קריית טבעון – חוק עזר נ’ איל צבי בלומברג, תק-של 2011(2), 135614, 135615 (2011)} התובעים עתרו למספר סעדים: צו מניעה האוסר את שינוי הקיר החיצוני דרך הגדלת פתח החלון והפיכתו לדלת; צו מניעה האוסר בניית גשר הגישה שיחבר בין פיר המעלית לבין הקיר החיצוני של הבניין; צו מניעה האוסר על הנתבעת/המבקשת לבצע עוולה של מטרד ליחיד במקרקעי התובעים/המשיבים בדרך של הקמת פיר המעלית החיצוני; צו מניעה האוסר על הנתבעת/המבקשת לבצע עוולה של הפרעה לאור שמש למקרקעי התובעים/המשיבים בדרך של הקמת פיר המעלית החיצוני.

בית-המשפט קבע כי פיר המעלית כשלעצמו על-פי התכנון אמור להיות מוקם בשטח שבבעלת המבקשת, ולא בשטח הרכוש המשותף. מכאן, ברי כי צווי המניעה המכוונים כנגד הקמת פיר המעלית כשלעצמו, אינם בסמכותה של המפקחת על רישום המקרקעין, ולבית-משפט השלום נתונה הסמכות העניינית לדון בסעדים אלה.

בנוסף, המבקשת טוענת, כי הגשר נמנה על רשימת ההתאמות המפורטות בחלק ב’ לתוספת השניה אליה מפנה סעיף 59ג לחוק המקרקעין. מכאן, ובהתאם לסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, למפקחת על רישום המקרקעין נתונה סמכות ייחודית להכריע בסכסוך נשוא תביעת המשיבים. האומנם?

נקבע כי עיון ברשימות ההתאמות המפורטות בתוספת השניה, מראה בעליל, כי מחוקק-המשנה מנה פריטים מפריטים שונים, כאשר גשר אינו נמנה על אותם פריטים. המונח “גשר” אינו זר למחוקק-המשנה, ואלמלא התכוון שלא לכלול את המונח “גשר” באותן רשימות, חזקה עליו שהיה מציין פריט זה במפורש, כדוגמת כל יתר הפריטים שנמנו בתוספת.

ב- ת”ק (תביעות קטנות ר”ל) 40321-08-10 {נינה שרה אשד נ’ ועד הבית ברח’ רוטשילד 4 ראשל”צ, תק-של 2010(4), 152828 (2010)} קבע בית-המשפט כי עניינה של התביעה בדרישה לתשלום חלקה של המבקשת בהוצאה של חיפוי הגג לצורך איטומו, ביריעות ביטומניות.

על פני הדברים, מדובר, איפוא, בתביעה לתשלום הוצאות אחזקה שלפי סעיף 72 לחוק המקרקעין, מצויה בתחום הסמכות של המפקח על המקרקעין.

ב- ת”ק (תביעות קטנות ר”ל) 19524-08-10 {נציגות הבית המשותף ברח’ השיקמה 6, ראשון לציון נ’ נחמיה פרידמן, תק-של 2010(4), 127675, 127676 (2010)} נדונה השאלה האם קטע הרכוש בו ארעה הדליפה, שייך לרכוש המשותף, שמא מדובר ברכושם הפרטי של הנתבעים?

אם נגיע למסקנה כי מדובר ברכוש משותף, אז, אין לבית-משפט הסמכות לדון בתובענה שכן בהתאם לסעיף 72(א) לחוק המקרקעין ‘סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון או לפי סעיפים 58, 59 או 59א עד 59ח …. יכריע בו המפקח’.

במקרה דנן, הפגיעה הינה במקטע הצינור בנקודה ג’ בתמונה אשר צורפה על-ידי בעלי הדין, דהיינו במקטע הצינור שלפני שעון המים הדירתי של הנתבעים.

בית-המשפט קבע כי מדובר בקטע צינור שהינו שייך כלל הדיירים בבניין, ועל-כן הינו רכוש משותף שכן הפגיעה הינה בקטע הצינור שלפני מד המים הדירתי, דהיינו, בו זורמים מים השייכים לכל הבניין, ולא בקטע צינור לאחר מד המים הדירתי שבו זורמים מים השייכים לדירה בלבד.

לפיכך, על הנתבעים להשתתף בתיקונו של צינור זה, בהתאם לחלקם היחסי ברכוש המשותף או בהתאם להוראות תקנון הבניין – לפי העניין, אך אין להשית עליהם את מלוא החיוב בתיקון.

בית-המשפט העביר את הסכסוך בתובענה זו לדיון בפני המפקח על רישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ברחובות.

ב- ת”א (שלום ת”א) 23827/08 {גופר עומרי נ’ מטלון קרייתי יהודית, תק-של 2008(4), 9699, 9700 (2008)} עסקינן בסכסוך בגין השתתפות בהוצאות התקנת המעלית בבית המשותף.

בעוד שהתובע טוען כי הנתבעת התחייבה לשלם בעבור ההתקנה, טוענת הנתבעת כי הסכימה להתקנת המעלית אולם לא הסכימה לשאת בתשלום הנדרש מטעמיה כפי שפורטו בכתב ההגנה.

מכאן עולה כי מהות הסכסוך בין הצדדים נובעת מסעיף 59ו לחוק המקרקעין המתייחס להתקנת מעלית בבית משותף ולהשתתפות בעלות התקנתה.

בסעיף 59ו(ב)(1) לחוק המקרקעין נקבע כי ‘בעלי הדירות המחליטים על התקנת המעלית יישאו בהוצאות התקנתה, ורשאים הם להסכים כי רק מקצתם יישאו בהוצאות כאמור’.

הסעיף מסדיר את תשלום התקנת המעלית על-ידי בעלי הדירות, כמו גם הסכסוך בעניינינו, אשר כאמור הינו בסמכותו של המפקח על הבתים המשותפים.

התובע טוען כי ביום הגשת התביעה הוא אינו עוד בעל דירה בבית המשותף ולפיכך הסכסוך אינו בסמכותו של המפקח על הבתים המשותפים.

ואולם, בית-המשפט לא מצא כי ממש בטענה זו של התובע שכן במועד הסכסוך בין הצדדים אשר בגינו הוגשה התביעה, היה התובע בעלים של דירה בבית המשותף כמו גם הנתבעת, ולכן אין נפקות לעובדה באם חדל להיות בעלים של הדירה בשלב מאוחר יותר.

ב- ת”א (שלום חי’) 15104/07 {חנן אבא נ’ יחיאל קורץ, תק-של 2008(1), 824 (2008)} קבע בית-המשפט כי מעיון בכתבי הטענות מעלה כי קיים סכסוך לעניין התקנת אנטנה או אנטנות, במיקום זה או אחר, לשיטה זו או אחרת של מי מבעלי הדין. משמע, קיים סכסוך מובהק, שמקורו בתקנון הבית המשותף, כפי שציווה כב’ השופט י’ גריל על תיקונו, באשר לשימוש נאות בגגות הבניין, זכות הגישה לגגות אלו, ונושא התקנת האנטנה ושמא החלפתה.

עסקינן, איפוא, ב”סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון”, הנתונה לסמכותו הייחודית של מפקח המקרקעין.

בית-המשפט לא קיבל את סברת התובעים כי הסכסוך מסווג כסכסוך ‘בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף’, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, והמצוי בסמכותם המקבילה של בית-המשפט המוסמך ומפקח המקרקעין. אין כאן כל הסגת גבול נטענת.

ברי כי הגג הוא בבעלות הנתבעים, אך יש להתייחס אליו כאל רכוש משותף. הסכסוך, איפוא, אינו באשר להסגת גבול פלונית, אלא באשר ליישום זכויות וחובות בהתאם לתקנון.

כך, אף ככל שעסקינן בראש השני של התביעה. נטען כי התובעים ביצעו גידור סביב הגג. לשיטת הנתבעים הדבר הוא פועל יוצא של דרישות בטיחות. לשיטת התובעים הדבר הוא פועל יוצא של התנהלות כוחנית של הנתבעים המבקשים למנוע מהם את זכות הגישה הסבירה לגג. משמע, שנית, עסקינן בסכסוך שלהגדרת התובעים עצמם, סותר את פסק-דינו של כב’ השופט י’ גריל בכך שהנתבעים אינם נוהגים ‘כפי שמקובל לעשות בגגות שהינם רכוש משותף’ {סעיף 5 לכתב התביעה}. ההכרעה אם טענה זו נכונה אם לאו, איפוא, אף היא בסמכותו הייחודית של מפקח המקרקעין.

לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט, הורה בית-המשפט על העברת הדיון בתובענה לכב’ מפקחת המקרקעין בחיפה.

ב- בש”א (שלום חי’) 16910/05 {אמות השקעות בע”מ נ’ אברהם הר ורדי, תק-של 2005(4), 25808, 25809 (2005)} קבע בית-המשפט כי סמכותה של המפקחת לדון ולהכריע בסכסוכים בין בעלי דירות בבית משותף, קבועה בסעיף 72 לחוק המקרקעין.

סמכות זו אינה כוללת הסמכות לדון ולהכריע בעילות נזיקיות הנובעות או קשורות לשימוש ברכוש המשותף או ליקוי המתגלה בו.

מטעם זה, לא היו רשאים המשיבים להביא את תביעתם המונחת בפני בית-המשפט להכרעת המפקחת על המקרקעין.

ב- ד”נ 20/73 {שמע נ’ סדובסקי, פ”ד כח(1), 730 (1974)} קבע בית-המשפט כי אין המפקח מוסמך לדון בתביעות נזיקין לבד מהסגת גבול.

ב- ה”פ (מחוזי ת”א) 1630/04 {יעקב בירן נ’ הבר שולמית, תק-מח 2005(4), 131, 133 (2005)} קבע בית-המשפט כי למען השלמת התמונה יוער, כי סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין – שעניינו בסמכות להכריע בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף – מקנה סמכות מקבילה למפקח ולבית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו מצויים המקרקעין.

ומן ההן נשמע הלאו: אם אין המחוקק מקנה מפורשות סמכות ייחודית בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, אין זאת אלא שהסמכות שמדובר בה בסעיף זה היא סמכות ייחודית.

במקרה דנן, המשיבה טוענת, כי הואיל ועסקינן בתובענה במקרקעין, הרי שההכרעה בה מסורה לבית-משפט, וכי תכליתו של סעיף 72(א) לחוק המקרקעין הינה הקניית סמכות הכרעה למפקח בסכסוכים שעניינם ניהול חיים סדירים ותקינים של דיירי הבית המשותף כאשר התקנון מהווה תשתית לכך.

המשיבה מבקשת, למעשה, לפרש את הסעיף כאילו מוסמך המפקח להכריע בסכסוכים הנוגעים לזכויות הדיירים ולחובותיהם, כל עוד אין המדובר בזכויות קנייניות, אלא, שפרשנות זו אינה מעוגנת בלשון החוק והמשיבה לא הצביעה על כל אסמכתא אחרת התומכת בעמדתה ומשכך אין בידי לקבלה.

ודוק: ראוי להבחין בין המקרה דנן, אשר בו העילה מצויה בסמכותו הבלעדית של המפקח, לבין התביעה שהגיש בירן ושנדונה בפני המפקח.

בירן, אשר ביסס תביעתו על עילה של סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי הרכוש המשותף, הנכנסת בגדר סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, רשאי היה להפנותה אל המפקח או לבית-המשפט המחוזי, לפי בחירתו.

ואולם המשיבה, אשר ביססה תובענתה על עילה הנסמכת על תקנון הבית המשותף, חייבת היתה להפנות תביעתה למפקח, מכוח סמכותו הייחודית כאמור.

משנקבע כי בית-משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתובענה, היה בסמכות בית-המשפט, במקרה דנן, להורות על העברתו של הדיון אל המפקח מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט, אלא שבענייננו, מאחר שדין התובענה להידחות על-הסף אף מחמת מעשה-בית-דין, הרי שאין מקום לעשות כן.
ב- ת”ק (תביעות קטנות עכ’) 1716/05 {אסס תמר נ’ ברברה ווידאד, תק-של 2005(3), 19520 (2005)} קבע בית-המשפט כי סעיף 72 לחוק המקרקעין, עניינו סמכות להכריע בסכסוכים בבתים משותפים – סעיף 72(א) לחוק המקרקעין קובע סמכות ייחודית למפקח על בתים משותפים להכריע בסכסוכים על-פי התקנון וכן בסכסוכים על-פי רשימת סעיפים המפורטת בו.

סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין קובע, בין היתר, כי סכסוך שעניינו הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית-משפט מוסמך או לפני המפקח.

מאחר ועניינו של סכסוך זה הינו שאלת ההחזקה הייחודית של הנתבעת במפתח לגג וטענה שהגג הינו רכוש משותף, אזי קיימת לבית-משפט זה סמכות מקבילה לסמכותו של המפקח על רישום הבתים המשותפים.

ב- ע”א (מחוזי ת”א) 3019/03 {שטקל חיים נ’ פלוס גדעון, תק-מח 2004(4), 11451, 11452 (2004)} קבע בית-המשפט כי אין חולק כי סיווגה של ה”מדרכה” כרכוש משותף או חלק משטח מגרש החניה דרושה להכרעה בשאלה האם המערערים מסיגים גבול אם לאו.

ועל-כן, בית-המשפט סבר כי המפקח מוסמך לדון, במסגרת התביעה למתן צו מניעה, בשאלה המקדמית האם אכן מדובר ברכוש משותף, שאם לא נאמר כן בכל מקרה שנתבע יבקש להימנע מדיון בפני המפקח יטען טענות לעניין סיווגו של הנכס ובכך ימנע את הדיון {ראה גם סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, אשר צפה אפשרות זו}.

ב- ת”א (שלום חי’) 18284/02 {זיסר יוסף נ’ (גנון שושנה) לבית גרינברג, תק-של 2003(4), 23035, 23036 (2003)} קבע בית-המשפט כי פרשנותם הראויה של סעיפים 58 ו- 72 לחוק המקרקעין ביחד עם התכלית הראויה להכרעה בסכסוכים מסוג זה בפני המפקח על בתים משותפים, מחייבת להעביר להכרעת המפקח כל סכסוך בדבר הוצאות ניהול הבית המשותף, עיון בחשבונות וקביעת חלקו של כל דייר ודייר.

בנסיבות אלה המבוקש בסעד ה’ לתביעה הינו בסמכותו הייחודית של המפקח על בתים משותפים ולכן הורה בית-המשפט על מחיקת סעיפים 35 עד 37 לתביעה ואת סעיף ה’ הנ”ל.

בתיק מס’ 60/06 {אלמוג גיטה נ’ וישניצקי מריאנה (טרם פורסם, 2007)} קבעה כב’ המפקחת עידית וינברגר כי סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין מוגדרת בסעיף 72 לחוק המקרקעין והיא אינה כוללת סמכות לדון בעבירות על חוק התכנון והבניה. לפיכך, אין בדעתה להתייחס בפסק-הדין לכל טענות התובעת בדבר בניה תוך סטיה מהיתר, או בדבר חוקיות ההיתר, וחוקיות של ההליכים שקדמו למתן ההיתר.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *