סעדים זמניים במסגרת הוצאה לפועל

1. צו מניעה זמני להשעיית הליכי הוצאה לפועל
ראה רע”א 6768/97 אורן שמואל נ’ בנק הפועלים בע”מ, תק-על 98(1), 129.

2. צו לעיכוב הליכי הוצאה לפועל
ב- ת”א (ת”א) 33787-03-14 {יהלומי עירוני נ’ בנק איגוד לישראל בע”מ – סניף בורסת היהלומים, תק-של 2014(2), 30473 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת הדס פלד:

“החלטה בבקשה למתן צו לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובקשה למתן צו עשה זמני המורה על ביטול צו פינוי לנכס מקרקעין שניתן במסגרת ההוצאה לפועל והשבת החזקה למבקשים.

רקע
1. המבקשת 1 הינה שותפות רשומה בתחום היהלומים, והמבקשים 2 ו- 3 הינם אחים השותפים בשותפות, ובעלי משרד בבורסת היהלומים ברחוב ז’בוטינסקי 1 בר”ג (להלן: “המשרד”). המבקשים קיבלו שירותים בנקאיים באמצעות חשבונות שונים אצל המשיב.

2. לטענת המבקשים, ביום 06.06.03 פתח המשיב בהליכי מימוש משכנתא על המשרד, הליך אשר נמשך כ- 10 שנים, במהלכן המשיכו להחזיק במשרד לאחר שבין השנים 2009-2003 עוכבו הליכי המימוש בהחלטות רשם ההוצאה לפועל ובית-המשפט המחוזי, שהורו על עיכוב בתיק ללא צורך בהפקדת ערובה.

3. ביום 08.10.13, פינו המבקשים את המשרד כתוצאה מצו פינוי שניתן במסגרת תיק ההוצאה לפועל על-פי בקשת המשיב. כתוצאה מכך המשיב ובא-כוחו שמונה כונס נכסים על המשרד, החלו בהליכי מימוש המשרד.

4. במקביל להליכי ההוצאה לפועל בהם נקט המשיב הגישו המבקשים ביום 05.04.05 לבית-המשפט המחוזי תובענה לסעדים הצהריים וכספיים כנגד המשיב בגין עוולות שונות (ת”א 1482/05). התביעה הוגשה על-סך 13,120,000 ש”ח.

5. ביום 04.12.13 ניתן לטובת המבקשים פסק-דין בבית-המשפט המחוזי בת”א 1482/05 (להלן: “פסק-הדין”), לפיו חוייב המשיב לשלם למבקשים פיצויים בסך 301,500 דולר ארה”ב לפי ערכם בשקלים ביום הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה וכן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 150,000 ש”ח.

6. כתוצאה מפסק-הדין הגישו המבקשים את התביעה העיקרית בתיק זה במסגרתה עותרים המבקשים לסעדים הבאים:

6.1 צו המצהיר על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-52594-03-3 (להלן: “תיקההוצאה לפועל”), אשר הוגש למימוש ביצוע המשכנתא על המשרד;

6.2 צו המצהיר כי כל הליכי ההוצאה לפועל כנגדם הינם בטלים ומבוטלים ויש לסגור את תיק ההוצאה לפועל וביטול כינוס הנכסים;

6.3 צו מניעה קבוע המורה למשיב שלא לנקוט כל הליכי הוצאה לפועל כלפי המבקשים;

6.4 צו המצהיר כי על המשיב לסלק ידו מהמשרד ולהשיב את החזקה בו למבקשים;

6.5 צו המצהיר כי כתוצאה מקביעת בית-המשפט בפסק-הדין, נוצר מעשה בי-דין וקיימים השתק עילה או השתק פלוגתא בין הצדדים, ועקב כך אין חוב שבגינו ניתן לנהל את הליכי תיק ההוצאה לפועל, והמשיב מושתק מלהעלות טענה בגין חוב בגינו ניתן לפתוח הליכי הוצאה לפועל ויש לבטלם.

7. במסגרת הבקשה שבפני עותרים המבקשים לסעדים זמניים כדלקמן :

7.1 עיכוב מימוש תיק ההוצאה לפועל, עד להכרעה סופית בתביעה העיקרית דנן.

7.2 מתן צו עשה זמני, המורה על ביטול צו הפינוי שניתן ליום 08.10.13 והשבת החזקה במשרד לידם.

8. ביום 18.03.14 הועברה הבקשה לתגובת המשיב. המבקשים השיבו לתגובת המשיב ומכאן ההחלטה.

טענות המבקשים
9. המבקשים טענו בכל המועדים הרלבנטיים כי המשיב הוא זה שחייב להם כספים.

10. גם משנת 2009 ועד סמוך להגשת התביעה העיקרית היו ההליכים בתיק המימוש מעוכבים הלכה למעשה, בשל חוסר מעש מצד המשיב.

11. לאורך כל השנים מאז פתיחת תיק המימוש ועד יום הפינוי (08.10.13), החזיקו המבקשים במשרד.

12. צו הפינוי בגינו פינו המבקשים את המשרד ניתן טרם שניתן פסק-הדין.

13. בפסק-הדין התקבלו עיקר טענות המבקשים ונקבעו קביעות קשות כנגד המשיב ובכללן: הפרת חוזה, רשלנות בשמירת היהלומים שהיו מופקדים במשיב לשמירה, נזקים שנגרמו ליהלומים כתוצאה מהחלפתם ביהלומים זולים יותר, הפרת חובת אמון והפרת חובת זהירות החלה על המשיב כלפי המבקשים, פגיעה במוניטין המבקשים, סגירת חשבון והפסקת אשראי בהחלטה חד-צדדית של המשיב, עוגמת נפש, כאב וסבל (סעיף 16 לבקשה).

14. במסגרת פסק-הדין חייב בית-המשפט את המשיב לשלם למבקשים פיצוי כולל בסך 301,500$, והוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 150,000 ש”ח.

15. המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין בו עתרו לקבלת מלא סכום התביעה בסך 13,120,000 ש”ח.

16. טענות המשיב אשר לא הגיש תובענה כספית כנגד הנתבעת 1 התיישנו מאחר וחלפו למעלה מ- 14 שנים מפרוץ הסכסוך.

17. המשיב פעל באופן חד-צדדי בניגוד לקביעות בפסק-הדין בהן נדחו טענותיו לקיזוז, והודיע למבקשים כי הוא מקזז מיתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל את הסכום שנפסק לזכותם בפסק-הדין סך של 2,157,218.78 ש”ח.

18. ביום 17.01.14 הודיעו המבקשים למשיב ובא-כוח כי המשיב פועל בניגוד לפסק-הדין וכי עליו לסגור את תיק ההוצאה לפועל.

19. ביום 25.02.14 הודיעו המבקשים לרשם ההוצאה לפועל אודות פסק-הדין והתנגדותם לפעולות המשיב.

20. משעה שקבע בית-המשפט בפסק-הדין כי למבקשים אין חוב כלפי המשיב, ונדחתה טענת הקיזוז, נוצר השתק עילה או השתק פלוגתא, לפיו המשיב מנוע מלטעון כי למבקשים יתרת חוב כלפיו ומכאן שמנוע מלפעול במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

21. באם יבוצעו הליכי ההוצאה לפועל יגרמו למבקשים נזקים מיותרים ובלתי הפיכים. כך אף אם המשרד לא יימסר לחזקתם, שכן המשרד שימש את המבקשים למעלה מ- 35 שנים.

המשרד הועבר למבקשים מאביהם. המשרד צבר מוניטין וקשרים ומהווה את בסיס פעילותם בעסקי היהלומים. באם לא תושב למבקשים החזקה במשרד והמשרד יימכר, יגרם למבקשים נזק בלתי-הפיך אפילו תתקבל תביעתם.

22. פסק-הדין ניתן כחודשיים לאחר מועד הפינוי, על-כן יש להחזיר את המצב לקדמותו, עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית.

23. למשיב לא יגרם כל נזק מקבלת הבקשה, ולראיה למעלה מ- 10 שנים לא מימש את זכויותיו בתיק ההוצאה לפועל ולא פעל לגביית החוב הנטען.

24. במהלך כל השנים מאז פתיחת תיק המימוש, ועל-אף שמונה למשרד כונס נכסים, סרב הכונס לשלם כל תשלום בגין המשרד, וכלל התשלומים שולמו על-ידי המבקשים, ובכללם מיסים, הוצאות שמירה וכד’.

טענות המשיב
25. ביום 08.06.03 נפתח תיק ההוצאה לפועל למימוש משכנתא, וביום 07.09.03 מונה עורך-דין יניב אזרן (בא-כוח המשיב) ככונס נכסים על הזכויות במשרד.

26. המבקשים נקטו בהליכים שונים לביטול הליכי כינוס הנכסים בטענה לאי-קיומו של חוב בחשבונותיהם, הליכים שנדחו לרבות בהחלטה של בית-המשפט העליון מיום 07.05.09 (רע”א 4652/08). לאחר שנסתם הגולל על טענותיהם כנגד המימוש, פנה כונס הנכסים בדרישה כי הנכס יפונה אלא שהמבקשים לא נענו לדרישתו.
הליכים נוספים בהם נקטו המבקשים כנגד הפינוי נדחו בהחלטות מיום 28.02.10 (רע”צ 36619-01-10) מיום 11.06.12 (עש”א 52774-02-12) מיום 29.10.12 לפיה דחה רשם ההוצאה לפועל בקשה שהגישו לביטול צו פינוי. בקשת רשות ערעור נוספת שהגישו המבקשים (רע”א 17234-10-12) נדחתה אף היא. ביום 27.11.12 ניתנה החלטת כב’ השופטת אבניאלי בבית-המשפט המחוזי הדוחה את בקשת המבקשים
לעיכוב הליכי המימוש ופינוי המשרד.

27. ביום 08.10.13, תפס כונס הנכסים את החזקה במשרד. מאז נתפס הנכס על-ידי כונס הנכסים, הנכס מוחזק על ידו באופן בלעדי והוא פועל למימושו בהתאם להוראות הדין והחלטות רשם ההוצאה לפועל.

28. ביום 04.12.13 ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי בגינו הוגשה התביעה העיקרית והבקשות דנן. בניגוד לטענת המבקשים, בפסק-הדין נדחו מרבית טענותיהם, ומתוך נזקים נטענים של למעלה מ- 9,000,000$, נפסק לחובת המשיב סך של 301,500$ בלבד. המשיב הגורס כי פסיקת הפיצוי בטעות יסודה הגיש ערעור על פסק-הדין.

29. אמנם, בפסק-הדין נדחתה טענת המשיב לקיזוז מלא יתרת החוב בחשבון מכל סכום שיפסק לטובתו, אולם מסעיף 81 לפסק-הדין (ובניגוד לטענת המבקשים), עולה כי הטענה לא נדחתה לגופה, אלא מהטעם שלא נטענה כדבעי על-ידי המשיב.

30. המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין במסגרתה השיגו על כך שבית-המשפט לא דן בסעד הצהרתי שיקבע כי המשיב מנוע מלממש את הנכס ועליו לשחררו לידי המבקשים.

31. ביום 02.01.14, בעקבות פסק-הדין, שלח המשיב לבא-כוח המבקשים הודעת קיזוז בגין הסכום שנפסק, מיתרת חוב המימוש, ובמקביל פעל להקטנת החוב בתיק המימוש.

32. מאחר וכונס הנכסים עתיד היה לקיים התמחרות ביחס לנכס, פנה ביום 31.12.13 (דהיינו למעלה משלושה שבועות לאחר מתן פסק-הדין), בא-כוח המבקשים לכונס הנכסים וביקש לקבל זימון להתמחרות כ- 10 ימים טרם המועד שיקבע להתמחרות.

33. ביום 05.01.14, הודיע כונס הנכסים כי התמחרות תתקיים במשרדו ביום 19.01.14 בשעה 14:00.

34. ביום 19.01.14, כחודש וחצי לאחר מתן פסק-הדין ושעות ספורות לפני תחילת ההתמחרות, פנה בא-כוח המבקשים לכונס הנכסים במכתב בו טען לראשונה, כי בעקבות פסק-הדין אסור היה למשיב לקזז סכומים מיתרת חוב המימוש, כי על המשיב לסגור את תיק המימוש, לחדול ממימוש, ולדחות את ההתמחרות.

35. משלא הומצאה החלטה שיפוטית אחרת, ביצע כונס הנכסים את ההתמחרות, אליה התייצבו בין היתר אף המבקשים ובא-כוח.

36. ביום 26.01.14 דחה כונס הנכסים את דרישות המבקשים ובסמוך לאחר מכן הגיש לתיק המימוש דו”ח אודות ההתמחרות, לפיו לא התקבלה הצעה ראויה לרכישת המשרד.

37. ביום 25.02.14, בעקבות הודעת כונס הנכסים, הגישו המבקשים הודעה מבלי לטעון לסעד אופרטיבי כלשהו, במסגרתה טענו כי פסק-הדין יצר “מצב חדש” ונקבעו בו קביעות בעלות השפעה מכרעת על הליך המימוש המחייבת סגירתו, וכי המשיב פעל בניגוד לפסק-הדין עת קיזז מסכום המימוש.

38. ביום 30.03.14 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל הדוחה את טענות המבקשים, בה נקבע בין היתר כי לא נמצא בקביעות פסק-הדין החלטה אופרטיבית האוסרת קיזוז, ולכן גם מבחינה זו אין מניעה להמשיך בהליכים.

39. המבקשים אינם עומדים בתנאים הנדרשים לקבלת הצווים הזמניים המבוקשים, בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. המבקשים לא עמדו בנטל הכפול להוכיח כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התביעה העיקרית וראיות ברמה ראויה התומכות במתן הסעד הזמני.

40. המבקשים אף לא עומדים בתנאי-הסף להראות כי בקשתם הוגשה בתום-לב, וודאי כאשר מדובר בתביעה לסעדים הצהרתיים.

41. בקשתם של המבקשים לצו עשה אף היא סעד שהינו החריג שבחריג וינתן בנסיבות חריגות וקיצוניות בלבד, והנטל על המבקש הינו כבד ומחמיר, מקל וחומר כאשר הסעד זהה לזה המבוקש בתביעה העיקרית.

42. התביעה העיקרית מחוסרת כל יסוד וסיכוי וראויה להידחות על-הסף או לגופה.

43. הטענות בבסיס בקשת המבקשים עומדות בסתירה לערעור שהגישו המבקשים. עת בערעור מודים המבקשים כי בית-המשפט דחה את טענותיהם לפיהן המשיב מנוע מלממש את הנכס. לא יתכן כי המבקשים יטענו שתי טענות הפוכות בשני הליכים נפרדים.

44. פסק-הדין אינו אוסר על המשיב לבצע קיזוז. זכותו של המשיב לקיזוז נובעת מסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973.

45. המדובר בנכס מסחרי שאינו נכס מניב ואינו בית מגורים וטענת המבקשים לעניין פרנסתם מהמשרד נדחתה פעם אחר פעם בהחלטות של הערכאות השונות.

דיון
סמכות עניינית
46. בפתח תגובתו טען המשיב לחוסר סמכות עניינית.

47. לטענת המשיב הסעדים המבוקשים עוסקים בעיקרם במקרקעין – ביטול משכנתא, ויתרת הסעדים המבוקשים (סילוק יד והשבת חזקה) הינם טפלים לסעד העיקרי, ועל-כן בהתאם לתקנה 51(א)(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984, אין בית-משפט זה מוסמך להעניק הסעדים המבוקשים.

48. בנוסף, השווי הכספי של הסעד המבוקש בשים-לב לגובה החוב בתיק המימוש שהמבקשים עותרים לסגירתו, עומד למועד הגשת הבקשה על-סך של למעלה מ- 3,000,000 ש”ח, ועל-כן הינו בסמכות בית-משפט מחוזי בלבד.

49. לחילופין טוען המשיב כי אף לו ניתן היה לקבל טענת המבקשים כי אין מדובר בתביעה הנוגעת למקרקעין, הרי שלא ניתן להעריך את שוויה והסמכות העניינית נתונה לבית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

50. טענות המבקשים קשורות עם פסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי ובית-משפט זה אינו מוסמך לבאר את ממצאי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי.

51. לתגובת המשיב השיבו המבקשים, הטוענים כי יש לדחות טענת המשיב לעניין הסמכות העניינית. הבקשה אינה כוללת סעד של ביטול משכנתא, או סוגיות הקשורות למקרקעין או למשכנתא.

52. לטענת המבקשים, אף לו ניתן היה לקבל עמדת המשיב, לפיה המדובר במימוש משכנתא, הרי שיש לאמוד בקשה מסוג זה על-פי שוויו של הנכס בלבד, אשר אף לפי טענת המשיב עומד על כ- 1,597,495 ש”ח (בהתאם להתמחרות מיום 19.01.14, נספח 32 לתגובת המשיב), ועל-כן הסמכות היא לבית-המשפט דנן.

53. לטענת המבקשים, אין מדובר בתביעה כספית אלא בסעד הצהרתי הנשען על תוצאות פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי ב- ת”א 1482/05, והנוגע לתביעה להחזרת החזקה או השימוש במקרקעין, הנתונה לסמכות בית-משפט שלום. המבחן הוא מבחן הסעד. המבקשים לא עתרו לביאור פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי אלא למתן צווים הנובעים מקביעותיו.

54. במועד הדיון הפנה בא-כוח המבקשים לפסקי-דין של בית-המשפט העליון לעניין הסמכות העניינית. לטענתו הסמכות לדון בתביעות בדבר שימוש במקרקעין נתונה כל כולה לבית-משפט השלום, “הלכת שמש” (ע”א 37/59), בוטלה, ומבחן הסעד הוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית {רע”א 3749/12 ששון בר עוז נ’ דניאל סטר, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.13)}.

55. סעיף 51(א)(2), (3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 קובע…

56. בבסיס הבקשה עומדת טענת המבקשים לפיה קיבל בית-המשפט המחוזי את התובענה אשר הוגשה על ידם בחלקה והשית על המשיב לשלם למבקשים סך של למעלה מ- 2,150,000 ש”ח. כמו-כן טוענים המבקשים כי בסעיף 81 לפסק-הדין נקבעו קביעות שהמשמעות האופרטיבית שלהן היא קביעה חד-משמעית, שטענת המשיב על קיומו של חוב לכאורה של המבקשים כלפיו, נדחית והמסקנה היא כי למבקשים אין חוב כלפי המשיב.

הקביעות הללו אליבא למבקשים יוצרות מעשה בית-דין ואו השתק פלוגתא שלפיו למבקשים אין חוב כלפי המשיב ולכן אין להמשיך את הליכי ההוצאה לפועל בתיק 01-52594-03-3 ודינם להתבטל (סעיף 2 לבקשה).

57. הנה-כי-כן, בבסיס התביעה העיקרית והבקשה לסעדים זמניים, עומדת טענת המבקשים לפיה אין להם חוב למשיב ועיקר הסעדים המבוקשים הינם לעניין זה.
על פני הדברים, שווי הסעד המבוקש אינו שווי הנכס (הנופל מהסכום המרבי הנתון לסמכות בית-משפט השלום), כנטען בסעיף 14 לתשובת המבקשים, אלא יתרת חובם הנטענת למשיב.

58. מתגובת המשיב עולה, כי חוב המבקשים בתיק המימוש נכון ליום 02.01.14, הסתכם בסך 5,348,457 ש”ח ולאחר הודעתו לפיה הוא מקזז את סכומו המשוערך של פסק-הדין (2,157,218 ש”ח) הוקטנה יתרת חוב המבקשים בתיק המימוש לסך 3,191,238 ש”ח (סעיפים 45-44 לתגובת המשיב נספחים 28,27 לתגובה).

59. נוכח טענת המבקשים לפיה לאור פסק-הדין, אין חוב בגינו ניתן לנהל הליכי ההוצאה לפועל ומאחר ויתרת החוב הנטענת בתיק המימוש גבוהה מהסכום הנתון לסמכותו העניינית של בית-משפט זה, קיימת בענייננו שאלה נכבדה של סמכות עניינית.

60. אינני קובעת מסמרות בשאלת הסמכות. לטעמי דין הבקשה לסעד זמני להידחות לגופה ולהלן נימוקי.

שיקולים במתן צו זמני
61. ארבעה מבחנים למתן צו מניעה זמני ואלה הם:
מתן הצו הכרחי עד כדי הצדקת התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם לפני בירור התביעה – שמירת המצב הקיים;
התובע הוכיח לכאורה את זכותו בגינה הוא עותר לסעד והגנה;
מאזן הנוחות, הנזק שיגרם למבקש אם לא יינתן הצו לעומת זה שיגרם למשיב אם ינתן ובכלל זה השאלה האם נזקו של המבקש ניתן לפיצוי כספי;
שיקולי יושר המונעים את מתן הסעד.

62. בדונו בבקשה על בית-המשפט לבדוק קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וכן את מאזן הנוחות ובמסגרתו את מידת הנזק העלול להיגרם למי מבעלי הדין אם ינתן או לא ינתן הצו והשוואת הנזקים זה לזה {ע”א 483/85 לב נ’
דגם מערכות בע”מ, פ”ד לט(4), 729}.

63. בכל הקשור לבקשה להשבת המשרד לחזקת המבקשים לאחר שפונה עוד ב- 08.10.13, הרי שמדובר בסעד מסוג צו עשה זמני. צו זה יינתן במשורה. הבקשה לסעדים זמניים הוגשה כחצי שנה לאחר שהמבקשים פינו את המשרד. פסק-הדין עליו מסתמכים המבקשים כבסיס לטענותיהם ניתן למעלה משלושה חודשים טרם הגשת הבקשה לסעדים זמניים.

אמנם פסק-הדין ניתן לאחר שהמבקשים פונו הלכה למעשה מהמשרד. עם-זאת, ממועד פסק-הדין ועד מועד הגשת הבקשה, חלפו למעלה משלושה חודשים במהלכם על-פי הנטען לקחו המבקשים חלק בהליך ההתמחרות.
לשיהוי בהגשת הבקשה יש השלכה, הן ביחס למאזן הנוחות והן ביחס לשיקולי צדק שיש לשקול בבקשה כגון דא.

64. יתירה-מכך, מדובר בצו המשנה את המצב הקיים, ובמצב דברים זה חלה הלכה לפיה צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים יינתן במשורה ורק במקרים חריגים וכאשר נוכח בית-המשפט לדעת כי קיים צורך הכרחי המצדיק מתן סעד כאמור (רע”א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ’ שרון דן השקעות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.05); רע”א 7477/13 גלריית עדן בע”מ נ’ דגנית בלכנר פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.13)).

סיכויי התביעה
65. התביעה העיקרית מבוססת על טענת המבקשים לפיה קבע בית-המשפט ב- ת”א 1482/05 כי למבקשים אין כל חוב לבנק, מאחר ושאלת החוב וקיומו עמדה על המדוכה והוכרעה ומכאן שהבנק אינו זכאי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל.
המבקשים מסתמכים בין היתר על פסק-דינה של כב’ השופטת ארבל ב- רע”א 8831/12 {כוכב הנגב חברה לבניין ופיתוח (1990) בע”מ נ’ רביב עמוסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)}.

66. ב- ת”א 1482/05 טען הבנק לקיזוז כל סכום שיפסק לטובת המבקשים מיתרת החובה בחשבונם. טענת הקיזוז נדחתה על-ידי בית-המשפט בפסק-הדין (עמ’ 28 פסקה י’).
בדחותו את טענת הקיזוז קבע בית-המשפט כי מדובר בחוב שהבנק לא פעל לגבייתו ולא הגיש תביעה בגינו וכי טענה זו יש להוכיח במסמכים כדת וכדין תוך פירוט הסכומים ואופן חישובם ולרבות באמצעות חקירות נגדיות לגבי סכום הקיזוז – ואלה לא נעשו.

67. בתגובתו לבקשה טוען הבנק כי קביעה זו של בית-המשפט אינה יכולה להוות מעשה-בית-דין שעה שטענת הקיזוז לא נדחתה לגופה ולא נקבע בפסק-הדין כי למבקשים אין חוב בחשבון.

68. אכן בשלב מקדמי זה של ההליך אין לטעת מסמרות בצדקת טענותיהם של הצדדים. עם-זאת יש לציין כי פסק-הדין אינו כולל דיון ואין בו כל ממצא המתייחס ליתרת החוב בחשבון המבקשים אצל המשיב. קביעת בית-המשפט נוגעת לאופן העלאת טענת הקיזוז על-ידי המשיב וזה בלבד.

69. יתרה-מכך, אין המדובר בתביעה שהגיש המשיב בגין יתרת החוב בחשבון, תביעה שכאמור לא הוגשה, כפי שאף מציינת כב’ השופטת אבניאלי בפסק-הדין. מדובר בהליכי מימוש משכנתא בהם נקט המשיב ובתיק הוצאה לפועל אשר נפתח עוד בשנת 2003.

אין בפסק-הדין כל קביעה לפיה הבנק אינו רשאי להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא. ואכן במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק-הדין (נספח 25 לתגובת המשיב), הלינו המבקשים בסעיפים 88-87 להודעת הערעור על כי בית-המשפט לא דן בסעדים ההצהרתיים שהתבקשו ובכלל זה לא קבע כי הבנק אינו רשאי לפנותם ממשרדם בבורסה. וממה נפשך, אם פסק-הדין מהווה מעשה בית-דין כטענת המבקשים מדוע כללו סעדים אלה בהודעת הערעור?

מאזן הנוחות
70. עסקינן בנכס מסחרי, משרד המשמש את עסקי היהלומים של המבקשים בבורסת היהלומים. המבקשים טוענים כי המשרד משמש את עסקם מזה 35 שנים.
לא שוכנעתי כי הקשרים והמוניטין להם טוענים המבקשים בטענתם לנזק לא הפיך, קשורים למשרד המסויים דווקא וכי לא יהיה באפשרותם לנצל קשרים ומוניטין אלה במשרד אחר בבורסת היהלומים לצורך עסקיהם.
לכך יש להוסיף כי מתגובת המשיב עולה כי טענות אלה של המבקשים נדחו פעם אחר פעם בערכאות השונות.

71. יפים לעניין זה דבריה של כב’ השופטת מ. נאור ב- ע”א 8582/08 {אבנר בן יעקב נ’ בנק הפועלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.08)}:

“מכל מקום יהיו סיכויי הערעור אשר יהיו, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המערער. לא ייגרם לו נזק בלתי-הפיך ואי-מתן הסעד לא ייתר את שמיעת הערעור. בכך די כדי לדחות את בקשתו.
כזכור, ענייננו בנכס מסחרי והרי, אין דומה פינויו של בעל דין מדירת מגורים לפינוי בית עסק” (רע”א 678/08 פרוספריטי פי.די.אם.איי. שרותי מזון (1977) בע”מ נ’ אפריקה ישראל להשקעות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.08) (להלן: “עניין פרוספריטי”).

וכפי שקבע השופט רובינשטיין “הטענה בדבר הצורך למכור נכס לתשלום החוב היא מאלה העשויות להישמע כאשר המדובר בדירת מגורים, אך ככלל לא בנכסים אחרים” (ע”א 863/05 בולוס נ’ Globe Master Management Ltd, פסקה ז’ (טרם פורסם, 10.04.05); ע”א 4500/06 קוצר נ’ דלתא קפיטל גרופ בע”מ (טרם פורסם, 08.06.06)).

בענייננו גם אם בסופו-של-יום יתקבל הערעור יוכל המערער להיפרע מהבנק את נזקיו כך שלא מדובר בנזק בלתי-הפיך. כפי שנקבע בפרשה אחרת:

“הנכס שלגביו ניתנה המשכנתא הינו נכס מקרקעין עסקי, להבדיל מדירת מגורים, ומשום כך הנזקים הפוטנציאליים העלולים להיגרם למבקשים, באם לא יעוכבו הליכי מימוש המשכנתא, הינם בסופו-של-דבר נזקים כספיים, אשר ניתנים לפיצוי.”
(ע”א 1418/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים השקעות בע”מ (טרם פורסם, 10.03.04))
וראו גם רע”א 5290/08 הורביץ’ נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ.

72. באיזון בין האינטרסים, יש להביא בחשבון גם את האינטרס של הבנק לגביית החוב ואת ההליכים המרובים בהם נקטו המבקשים כנגד המימוש והזמן שחלף מפתיחת תיק המימוש.

73. בהשוואת הנזקים עולה כי נזקם של המבקשים יכול לבוא על תיקונו בפיצוי כספי. בנסיבות אלה בהן הנזק בר תיקון ופיצוי כספי אין בתי-המשפט
נוטים ליתן סעדים זמניים (ראו רע”א 2430/91 טיב טירת צבי, שותפות רשומה בקיבוץ טירת צבי, עמק בית שאן נ’ דלקטיב הקניון, פ”ד מה(4), 225, 229)).

74. בא-כוח המבקשים חזר והפנה גם בטיעוניו לפסק-דינו של כב’ הנשיא השופט גרוניס ב- רע”א 11177/04 רבקה הירש נגד בנק לאומי לישראל בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.05))} בו נעתר בית-המשפט לבקשה לצו מניעה זמני האוסר על הבנק להמשיך בהליכי הוצאה לפועל למימוש חנות, אלא שבנמקו את ההחלטה לשנות מהחלטות קודמות בהן נדחו בקשות המבקשת שם לצו מניעה זמני לרבות בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, קובע בית-המשפט כי חל שינוי בנסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטות קודמות בהן נדחו בקשות למתן צו המניעה הזמני. איני סבורה כי טעמי הבקשה שבפני ופסק-הדין ב- ת”א 1482/05 מצביעים על שינוי נסיבות המצדיק קבלת הבקשה.

סוף דבר
75. הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש”ח בתוך 14 ימים.”

מקור המאמר – abc-israel.it