סעדים זמניים בענייני בנקאות

1. תביעה למתן פסק-דין הצהרתי וצו מניעה קבוע
ב- ת”א (חי’) 22105-03-16 {עלא-אדין בסיסי נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ – סניף שפרעם, תק-מח 2016(2), 31640 (2016)} קבע בית-המשפט:

“הצדדים ורקע עובדתי מוסכם
1. התובע, מר בסיסי עלא אדין (להלן: “התובע”), פועל בתחום שירותי המטבע ומחזיק בידיו הרשאה להעניק שירותים שונים בהתאם לסעיף 11ג(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000 (להלן: “חוק איסור הלבנת הון”). לתובע תעודת רישום לנותן שירותי מטבע (להלן: “נש”מ”), מספר תעודה 77669 (להלן: “תעודת הרישום”), בתוקף עד ליום 31.12.16, בה מופיע שם העסק “מרכז שפרעם לחלפנות” (להלן: “העסק” או “העסק של התובע”). נושאי המשרה בעסק, כפי שעולה מתעודת הרישום, הם התובע ומר חלאחלה ויסאם (להלן: “חלאחלה”), שעל-פי עדותו שימש ומשמש כמנהל בפועל של העסק, כשכיר. אין חולק כי העסק רשאי לעסוק בפעילות המוגדרת כ”ניכיון שיקים”.
התובע מנהל אצל הנתבע, בנק לאומי לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”), חשבון מספר 6421/76 בסניף שפרעם (להלן: “החשבון”), אשר הינו חשבון עסקי שנפתח בשנת 2005, במסגרתו מתנהלת פעילות העסק של התובע. חלאחלה הינו שותף בחשבון מאז תחילת שנת 2010.

2. בנובמבר 2015, פנה הבנק לתובע וביקשו לחדול מכל פעילות המכונה “פריטת שיקים” בחשבון. מוסכם כי בסמוך לאותה העת, פנה הבנק בדרישה דומה ללקוחות נוספים אשר ניהלו בסניף חשבונות נש”מ. במסגרת פניה זו, התובע אף התבקש לחתום על טופס הכולל הצהרה, וביום 16.11.15, התובע חתם על מסמך כאמור (להלן: “ההתחייבות”) אשר נוסחו כדלקמן:

“הואיל והנני מנהל אצלכם פעילות כנותן שירותי מטבע בחשבון מס’….; והואיל ודרשתם ממני להתחייב שלא לבצע פעילות לפריטת שיקים בחשבון; אשר-על-כן
הנני מתחייב בזאת ומצהיר כדלקמן:

(1) לא אבצע כל פעילות פריטת שיקים בחשבון.

(2) ידוע לי כי בכל מקרה שתודיעו לי כי הופרה איזו מהתחייבויותיי כאמור לעיל, כולה או מקצתה, כי אז – בנוסף לכל סעד אחר שתהיו זכאים לו על-פי כל דין או על-פי כל התחייבות אחרת שלי כלפיכם הכלולה או שתיכלל במסמך כלשהו – תהיו רשאים לפעול להפסקת כלל הפעילות כנותן שירותי מטבע בחשבון לצורך סגירתו ואני מתחייב לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך כך.

(3) למען הסר ספק, אין באמור לעיל כדי לגרוע מהתחייבויותיי כלפיכם על-פי כל מסמך שהוא…”.

נסיבות חתימת ההתחייבות שנויות במחלוקת, אך אין חולק כי ההתחייבות אכן נחתמה.

3. בחלוף כשלושה חודשים ממועד חתימת ההתחייבות, בתאריך 18.02.16, מסר הבנק לידי התובע שני מכתבים. במכתב הראשון צויין כי מבדיקה שנערכה בבנק הסתבר כי בחשבון מתנהלת “פעילות חריגה שאינה עולה בקנה אחד עם אופי החשבון” וכי – “ניהול פעילות מסוג זה עומד לכאורה בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון”. התובע התבקש באותו מכתב לפעול לסגירת החשבון תוך 30 ימים (להלן: “בקשת הסגירה”). המכתב השני מאותו יום (18.02.16), הינו למעשה הודעה בדבר סגירת החשבון בתוך 30 יום אשר כותרתה – “הודעה ללקוחות על סגירת חשבון ביוזמת הבנק בתום 30 יום”, כאשר בסעיף א’ להודעה צויין כי הבנק החליט לסגור את החשבון וכי החלטתו זו נובעת מ-“פעילות חריגה שאינה עולה בקנה אחד עם אופי החשבון” (להלן: “הודעת הסגירה”).

טענות התובע
4. התובע מלין על ההחלטה של הבנק לסגור את החשבון.
ראשית, טוען התובע כי הפעילות המתבצעת בחשבון, אולי מכונה על-ידי הבנק “פריטת שיקים”, אלא שפריטה שכזו זהה במהותה לפעולה של “ניכיון שיקים”, וניכיון שיקים הינה פעולה מותרת בהתאם לתנאי החשבון ובהתאם לתעודת הרישום של העסק. לטענתו, הבנק לא הראה כי הפעילות המתבצעת בחשבון, המכונה “פריטת שיקים”, מקימה חשד ככל שעסקינן במטרותיו של חוק איסור הלבנת הון, ולכן לא דבק כל חשד לאי-חוקיות בפעילות המתבצעת בחשבון ואין כל מקום להגביל את התובע בפעילות שכזו. לכן, סגירת החשבון בשל פעילות פריטת השיקים היא בגדר סירוב בלתי-סביר לתת שירות בנקאי, בניגוד לסעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א-1981 (להלן: “חוק הבנקאות”).

שנית, באשר להתחייבות – עמדת התובע היא שההתחייבות בטלה ומבוטלת. לטענתו, לא ניתנה לו זכות שימוע טרם חתם על ההתחייבות, על-מנת לנסות ולשכנע את הבנק כי הפעילות שמתבצעת בחשבון אינה עומדת בניגוד לתעודת הרישום. בנוסף, נטען כי החתימה על ההתחייבות נכפתה עליו, שכן נאמר לו שאם הוא לא יחתום על ההתחייבות – ייסגר החשבון לאלתר. מוסיף וטוען התובע כי הוצג לו מצג שווא לפיו “פריטת שיקים” הינה פעילות אסורה, למרות שאין קביעה שכזו – לא בחיקוק ולא בפסיקה, ובעצם הצגת מצג השווא, הפר הבנק את חובותיו מכוח סעיף 3 לחוק הבנקאות. מעבר לכך, התנאי המופיע בהתחייבות, הינו תנאי בלתי-סביר, והסירוב של הבנק להמשיך ולהעניק שירות לתובע אם לא ימלא את אותו התנאי, הינו סירוב בלתי-סביר – בניגוד לסעיף 2 לחוק הבנקאות. טענה נוספת הינה, כי מסמך ההתחייבות הינו חוזה אחיד מקפח, שדינו להתבטל אף מכוח הוראות חוק החוזים האחידים, התשמ”ב-1982 (להלן: “חוק החוזים האחידים”). טענה נוספת כללית הינה שהחתמת התובע על ההתחייבות מהווה הפרה של חובות תום-הלב והאמון מצד הבנק.

שלישית, הועלו טענות לגבי ניסוח בקשת הסגירה והודעת הסגירה.
בהתאם, הסעדים המתבקשים בכתב התביעה הינם הבאים: מתן פסק-דין הצהרתי לפיו התובע פועל בהתאם לתעודת הרישום; מתן פסק-דין הצהרתי לפיו מסמך ההתחייבות בטל ואין לו תוקף; מתן צו מניעה קבוע האוסר על הבנק לסגור את החשבון; מתן צו עשה המורה לבנק לאפשר לתובע לנהל במסגרת החשבון פעילות בנקאית מלאה ומתן צו הצהרתי לפיו החלטת הבנק לסגור את החשבון נעשתה בחוסר תום-לב ובניגוד להוראות הדין.

טענות הבנק
5. הבנק מנגד, סבור כי מן הראוי לדחות את התביעה ולאפשר את סגירת החשבון. לשיטת הבנק, הפעילות המתבצעת בחשבון, אותה כאמור הוא מכנה “פריטת שיקים”, מקימה חשד לעבירות מכוח חוק איסור הלבנת הון ובהתאם להוראות החוק הבנק מחוייב לדווח על פעילות שכזו ולפעול לעצירתה, על דרך של סגירת החשבון (לרבות מכוח חוק איסור הלבנת הון, צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), התשס”א-2001 (להלן: “צו איסור הלבנת הון”), והוראות נוהל המפקח על הבנקים מס’ 411 לגבי ניהול בנקאי תקין – מניעת הלבנת הון ומימון טרור וזיהוי לקוחות (להלן: “נוהל ניהול תקין”)).

בנוסף, מייחס הבנק חשיבות לכך שהתובע חתם על כתב ההתחייבות ומצא לנכון להפר אותו בכך שהוא המשיך לעשות בדיוק את אותה פעילות אשר הוא היה אמור להפסיק ולבצע, על רקע עמדתו של התובע באשר לפרשנות של המונח “פריטת שיקים” ועל רקע עמדתו של התובע לפיה פעילות שכזו מותרת. לשיטת הבנק, עצם ההפרה של כתב ההתחייבות מהווה עילה לסגירת החשבון.
באשר להיקף הפעילות בחשבון, מפנה הבנק לאופי הפעילות, לכמויות המשמעותיות של ההמחאות של לקוחות התובע אשר הופקדו בחשבון וטוען כי בנסיבות הללו גובר החשד באשר לפעילות שבחשבון…

7. לאחר שקילת טיעוני הצדדים עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת מחמת הנימוקים שיפורטו להלן…

11. מהראיות שהוצגו עולה כי בתקופה הקובעת בוצעו בחשבון, בין היתר, עסקאות במסגרתן נפדה סכומם הנקוב של שיקים לא מעותדים שנמסרו על-ידי לקוחות העסק לעסק, תוך שהעסק מנכה מסכום ההמחאות עמלה מסויימת ואת יתרת הסכום מעביר ללקוח. עסקאות מעין אלו, מכונות על-ידי הבנק “פריטת שיקים”, תוך שהבנק מבקש ליצור הבחנה ברורה בין עסקאות אלו לבין עסקאות “ניכיון שיקים” רגילות של שיקים מעותדים. להלן יכונו העסקאות שבמחלוקת, המכונות על-ידי הבנק כעסקאות של “פריטת השיקים” גם במונח “העסקאות שבמחלוקת”. ראו בהקשר זה, כי בתצהיר חלאחלה (סעיף 7) נכללה התייחסות מפורטת של חלאחלה ל- 22 שיקים שזמן פירעונם בתקופה הקובעת כאשר רובם האמורים היו “שיק מזומן”, לגבי חלקם לא נכללה התייחסות למועד פירעונם ולגבי שיקים בודדים צויין כי היו מעותדים. גם בחקירתו, הודה חלאחלה כי הם עוסקים בניכיון המחאות במזומן (עמ’ 6, שורה 5), והודה כי הרוב המכריע מתוך ההמחאות שלגביהם ביצע הבנק בדיקה (כפי שיפורט להלן) היו לא מעותדות (עמ’ 7,שורות 25-23).

המחלוקת הפרשנית – מה בין “פריטה” לבין “ניכיון”?
12. כאמור, את הפעולות שבמחלוקת מכנה הבנק “פריטת שיקים”, כאשר לשיטתו של הבנק, ישנו הבדל מהותי בין עסקה של ניכיון שיקים, לבין עסקה של פריטת שיקים, ועסקה של פריטת שיקים איננה מקובלת ואינה תואמת את תנאי החשבון של העסק, בשל שהיא מקימה חשש להלבנת הון.
היות והבנק טוען כי פעילות של פריטת שיקים בהכרח כרוכה בחשד לעבירות מכוח חוק איסור הלבנת הון, אזי שבהתאם להוראות החוק – הבנק מחוייב לדווח על פעילות שכזו ולפעול לעצירתה, על דרך של סגירת החשבון. הטענה היא שככל ולקוח מסויים מחזיק בשיק שתאריך פירעונו הגיע או חלף (“שיק מזומן”), הוא יכול ללכת לבנק של המושך ולבקש את פירעון ההמחאה באותו הבנק, ואין כל סיבה לכך שיסתייע בשירותים של עוסק בנש”מ, תוך שהוא משלם לו עמלה גבוהה יותר בגין אותה המחאה. לשיטת הבנק, היעדר ההיגיון הכלכלי מעלה חשד שישנה סיבה נסתרת מן העין אשר מביאה את אותם לקוחות להעדיף פנייה לנש”מ על פני פנייה לבנק “הרגיל” של המושך, והמניע האמיתי קשור בפעילות של הלבנת הון אסורה. הבנק מפנה לכך שבחשבונות נש”מ טמון סיכון רב מבחינת החשש מהלבנת הון, נוכח היקפי הפעילות והשימוש במזומן, ובפעילות של פריטת שיקים – טמון סיכון רב אף יותר. בהתאם, אף הבנק נמצא חשוף לסיכון גבוה בהקשרים של מניעת הלבנת הון, שעה שעסקינן בפריטת שיקים – ועל רקע זה יש לבחון את התנהלותו.

13. התובע מנגד, סבור, שגם בפריטת שיקים כהגדרתו של הבנק, קיים הגיון כלכלי מצד הלקוחות, שכן במרבית הפעמים המדובר בלקוחות אשר לא יכולים לפרוע את ההמחאות ביום הרלבנטי ובשעה בה הם זקוקים לסכום ההמחאה במזומן (בשל שסניפי הבנק סגורים, וכיוצא בזה נימוקים). אותם לקוחות, המעוניינים לקבל בו ביום מזומן במקום ההמחאה שבידם, מוכנים לשלם את העמלה הרלבנטית עבור יתרון זה. בנוסף, טוען התובע כי הסיכון בכל הנוגע לגביית ההמחאה, רובץ על שכם העוסק בנש”מ, שכן הוא נותן ללקוח את התמורה במזומן מידית, ורק לאחר מכן פונה למושך בתקווה שההמחאה לא תסורב. עוד טען התובע כי בחלק מהמקרים, שירותי מתן המזומן כנגד ההמחאות ניתנו ללקוחות שאין להם חשבון בנק משל עצמם, או ללקוחות שהחשבונות שלהם מעוקלים או מוגבלים. לכן – לא רק שיש היגיון כלכלי מאחורי עסקת פריטת השיקים אלא שעסקה זו אינה שונה במאומה מעסקת ניכיון שיקים (אותה מורשה לעשות התובע מכוח תעודת הרישום של העסק, אשר הוא מחזיק). עוד טוען התובע כי מועד פירעון השיק אינו נתון משמעותי, בבואנו לשקול האם עסקינן בעסקת ניכיון “כשרה” אם לאו וכי אין מקום לקביעה גורפת לפיה ניכיון שיקים לא מעותדים מהווה פריטת שיקים אסורה.

14. במחלוקת זו – עמדתי היא כי העמדה הגורפת והכוללנית של הבנק אינה יכולה לעמוד…

20. לאור האמור מעלה, לא ניתן לומר כי כל פריטה אסורה. אין כיום הגדרה בחוק ל”פריטה” או לגבי ההבדל בינה לבין ניכיון, אין הלכה מחייבת בהקשר זה – ולכן לא ניתן היום לומר שכל פריטה באשר היא פריטה היא אסורה, כפי שטען הבנק.

החתימה על ההתחייבות…
24. היות ולשיטתי, באותה נקודת זמן לא היה מקום לאיסור כללי לגבי פעולות של פריטה, נדמה לי שלא היה מקום להחתים את התובע ואת חלאחלה על ההתחייבות. במועד שבו החתים הבנק את התובע על ההתחייבות לפיה אסורה כל פעילות של פריטה – לא היה מקום לעשות כן. אין כיום (ולא היתה אז) הגדרה של “פריטה”, ולא היתה הצדקה לאסור פריטה, באשר היא פריטה. הבנק לא יכול היה לדרוש מהתובע לחדול מפעילות המכונה על-ידי הבנק “פריטה” לחלוטין, במועד שבו אין לפעילות זו הגדרה ברורה בחוק ושעה שבית-המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הבנקים סבורים כולם כי יתכנו מקרים שפעילות של פריטה אינה אסורה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו. לכן, היה על הבנק להימנע מניסוח ההתחייבות כפי שנוסחה, באופן דרקוני וגורף, ולתת לתובע הנחיות פרטניות ומדוייקות יותר באשר להיקפי הפעילות ואופי הפעילות.
היה מקום כבר אז לפרט מהן בדיוק הפעולות האסורות ולא לאסור “פריטה” באופן גורף. במיוחד יש לזכור כי במועד החתימה על ההתחייבות (ביום 16.11.15), כבר ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בפרשת יאסין (מיום 11.11.15), ולכן – האפשרות להסתמך על פסק-הדין בערעור יאסין כבסיס לדרישה לחתום על ההתחייבות, וההפניה של חלאחלה לפרשת יאסין (בין אם לפסק-דין של בית-המשפט המחוזי ובין אם לערעור בבית-המשפט העליון) – מעוררת בעיני קושי משמעותי.
נזכור כי בערעור יאסין דווקא נקבע במפורש כי יש סימן שאלה באשר להפרדה הקטיגורית בין “ניכיון” לבין “פריטה”, ככל שעסקינן בפעולות המקימות חשש להלבנת הון, ועוד נזכור כי בפרשת יאסין הנש”מ המתין 3 ימים ממועד קבלת ההמחאות מהלקוח ועד שנתן ללקוח את התמורה במזומן. לכן, ההפניה של נציגי הבנק לקביעות שבפרשת יאסין כבסיס לדרישה לחתום על ההתחייבות, לגבי החשבון הספציפי של התובע הנוכחי – לא היתה מספקת. הדרישה לחתום על ההתחייבות, וחשוב יותר – הכוונה לסגור את החשבון למקרה וההתחייבות תופר – עולה בנסיבות דכאן לכדי סירוב בלתי-סביר להמשך מתן שירות בנקאי, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק הבנקאות…

26. בכל אופן, המסקנה הנגזרת מהאמור הינה כי נכון לאותה נקודת זמן, ההתחייבות כוללת תנאי בלתי-סביר, והסירוב של הבנק להמשיך ולהעניק שירות לתובע אם לא ימלא את אותו התנאי, הינו סירוב בלתי-סביר – בניגוד לסעיף 2 לחוק הבנקאות.
לאור מסקנה זו – אין צורך להכריע בטענה הנוספת של התובע לפיה מסמך ההתחייבות הינו חוזה אחיד מקפח, ואף אין צורך להידרש לטענתו לפיה החתמתו על ההתחייבות מהווה הפרה של חובות תום-הלב והאמון מצד הבנק…

30. לכן, אני מוצאת שיש טעם בטענות הבנק לגבי ההתנהלות של התובע כמתואר מעלה, ועם-זאת, בנסיבות, ההתנהלות אינה מצדיקה לסגור את החשבון. עוד יוער כי לא ניתן לקבל את טענת הבנק לפיה הפרת ההתחייבות מהווה עילה עצמאית ונפרדת לסגירת החשבון, שעה שהודעת הסגירה כלל איננה מתייחסת להתחייבות או לטענות הבנק לגבי הפרתה. ככל וביקש הבנק לטעון כי הסיבה לסגירת החשבון היא הפרת ההתחייבות – היה מקום לציין זאת במפורש בהודעת הסגירה, ואין לקבל טענה מאוחרת זו של הבנק עתה…

33. סיכומו של האמור מעלה הינו שלאחר ששמעתי את החקירות ועיינתי במסמכים לגבי הפעולות שבמחלוקת בתקופה שקדמה להודעת הסגירה – הגעתי למסקנה שלא ניתן לקבוע שכל הפעילות שבמחלוקת מעוררת חשש להלבנת הון וכי לא היה מקום להודעה בדבר סגירת החשבון. יובהר, והדברים ברורים, כי לכל הפעילות שבוצעה לאחר שליחת הודעה הסגירה אין רלבנטיות, וחבל שהוקדשו משאבי זמן להצגת נתונים בהקשר זה ולחקירות העדים לגבי פעולות אחרי המועד הקובע…

36. לאור כל האמור מעלה, התוצאה הינה שיש לקבל את התביעה בחלקה. אני מקבלת את בקשת התובע להורות כי הודעת הסגירה מבוטלת וכי ההתחייבות אשר עליה הוא חתם אינה מחייבת אותו, בנוסח הקיים.
עם-זאת, לא אוכל לקבל את הדרישה להורות כי הבנק יהא מנוע מלסגור את החשבון בעתיד או את הדרישה להורות שהתובע יכול מעתה ואילך לבצע בחשבון כל פעילות שעולה על דעתו. על התובע להבין כי המאבק בהלבנת ההון הינו גם המאבק שלו, ועליו לתרום את חלקו בכך שיקפיד על בדיקת טיבן של העסקאות המובאות לפתחו.

ייתכן והמשמעות של הדברים הינה לנהל רישום קפדני יותר של העסקאות, אף אם במחיר של כוח אדם נוסף או צמצום היקף ההמחאות שמתקבלות בכל יום עבודה – אך ברי כי גם התובע יאלץ לבצע שינויים בדפוסי עבודתו, על-מנת להסיר כל חשש שמא חלק מהפעולות (אף אם קטן) נגוע בהלבנת הון, או חשוד כנגוע.
לכן, צו המניעה האוסר על הבנק לפעול לסגירת החשבון מכוח הודעת הסגירה שנשלחה בפברואר 2016 – יהפוך לצו קבוע. כל יתר הסעדים המבוקשים – נדחים בזאת.

בנסיבות, הגם שהתביעה התקבלה בחלקה, ולאור ההערות לעיל לגבי התנהלות התובע (אשר היה יכול לפעול להקטנת היקף המחלוקת) – לא מצאתי לעשות צו להוצאות.”

2. תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר ימנע מהבנק להעביר את חשבונו מהסניף באילת
ב- ת”א (ב”ש) 38580-03-16 {אריה שרעבי נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, תק-מח 2016(2), 34506 (2016)} קבע בית-המשפט:

“1. בפני בקשה להורות לבנק לאומי לישראל בע”מ להפקיד את השיקים השנויים במחלוקת בחשבונו של המבקש, לפנות אליו באופן מנומק בכתב לצורך בקשות לקבלת אסמכתאות ביחס לעסקה נשוא השיק או לצורך סירוב להפקיד שקים, ולהורות לבנק לאפשר למבקש להפקיד שקים שמקורם בהלוואות חוץ בנקאיות ושקים שנוכו אצל המבקש ורשומים לפקודתו.

2. המבקש, תושב אילת, מנהל עסק לנתינת שירותי מטבע (נש”מ). חשבונו מתנהל בסניף אילת של המשיב, בנק לאומי לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”). בעקבות הודעת הבנק לפיה חשבונו של המבקש יועבר לסניף בתל אביב המתמחה בחשבונות נש”מ, והמבקש יוכל להפקיד שיקים ולמשוך כספים באותו סניף בלבד, הגיש המבקש תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר ימנע מהבנק להעביר את חשבונו מהסניף באילת.
במסגרת ההליך, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני אשר תמנע את העברת חשבון הבנק עד להכרעה בתביעה. בדיון מיום 10.04.16 הוסכם, כי המצב הנוכחי ישאר בעינו עד להכרעה בתביעה.

3. ביום 06.06.16 הגיש המבקש בקשה דחופה, בה טען כי כאשר ביקש להפקיד שקים בבנק התבקש להציג אסמכתאות שיבהירו את נסיבות קבלת השקים, והפקידה הודיעה לו כי הבנק לא יהא
מוכן להפקיד שקים עליהם רשום המבקש כמוטב. המבקש דרש לקבל הודעה מסודרת בכתב, ומשזו לא התקבלה העביר בלית ברירה את הסכמי ההלוואה והנכיון נשוא השקים שהופקדו; דא עקא, שעד למועד הגשת הבקשה השקים טרם הופקדו.
המבקש טוען, כי התנהלות זו מסבה לו נזק רב וואינה עולה בקנה אחד עם חובות תום-הלב המוגברות של הבנק ועם ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים. סירוב הבנק לשלוח את דרישותיו באופן מנומק בכתב מזיק לו שכן הוא אינו מאפשר למבקש לבחון את הטעמים לחשדות הבנק ואינו מאפשר לו לשפר את התנהלותו בעתיד. ברי, כי המבקש אינו מעוניין שהבנק יפעל בניגוד להנחיות הרשות להלבנת הון; כל בקשתו הינה כי יפעל מולו בשקיפות ותום-לב. המבקש מוסיף וטוען כי לא היה מקום לסירובו של הבנק לאפשר לו להפקיד שקים שמקורם בהלוואות חוץ בנקאיות או שקים מעסקת נכיון שקים המשוכים לפקודתו, שכן אין כל פגם בפעולות אלה.

4. הבנק טוען, כי דין הבקשה להידחות, שכן כל מטרתה לאפשר למבקש לעשות ככל העולה על רוחו בחשבון הבנק, מבלי שהבנק יוכל לעמוד בחובותיו החוקיות ולסרב לקבל להפקדה שיקים המעידים על התנהלות לא תקינה בחשבון. הבנק מבהיר, כי הסכמתו שלא לעשות שינוי במצב הקיים נגעה רק לכך שחשבון המבקש יוותר בסניף באילת; ודאי, שהבנק לא הסכים לנהל את חשבונו של המבקש שלא על-פי דין.
הבנק מציין, כי מיום הגשת התביעה הופקדו בחשבונו של המבקש שקים רבים, כאשר המחלוקת נוגעת לשלושה שיקים ספציפיים בלבד; המחלוקת אף אינה נוגעת לשקים שמקורם בהלוואות חוץ בנקאיות, שכן הבנק לא סירב מעולם להפקיד שקים כאלה. הבנק מוסיף, כי ציין שישיב בכתב לכל פניה בכתב, וכי הוא מסביר למבקש מדוע הוא מסרב להפקיד שקים. עם-זאת, הבנק עומד על כך שאינו נדרש לפרט מהו החשד בגינו הוא פונה בבקשה להמצאת אסמכתאות. הבנק מוסיף ומפרט את חששו מהפקדת שקים אשר נמסרו למבקש במסגרת עסקה לנכיון שקים אך רשומים לפקודתו, וטוען כי הפקדתם תחשוף אותו לסיכונים משמעותיים בתחום איסור הלבנת הון.

5. בתגובתו, טוען המבקש כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה הסכים רק להימנע מהעברת חשבון הבנק של המבקש מתל-אביב; שכן מבחינת המבקש, אין הבדל בין העברת חשבונו לתל אביב לסירוב ליתן לו שירות מלא בסניף באילת. המבקש מוסיף ומלין על כך שהבנק סרב עד היום להפקיד 8 שיקים ומבקש אסמכתא בגין כל שיק אותו הוא מבקש להפקיד. המבקש עומד על כך כי הבנק יפנה אליו בכתב, ויפנה טענותיו באופן מרוכז ומסודר תוך פירוט ההנחיות לפיו הוא מבקש כי החשבון ינוהל, על-מנת ליתן למבקש אפשרות לתקן את הדרוש תיקון.

6. דין הבקשה להידחות.
בכתב התביעה, הסעד המבוקש הינו ליתן נגד הבנק “צו מניעה קבוע המורה לה להמנע מהעברת חשבונות התובע מסניף אילת לסניף תל-אביב” (סעיף 27 לכתב התביעה). בדומה לכך התבקש גם הסעד בצו המניעה הזמני “להמנע מכל העברת ו/או העתקת ו/או הפסקת פעילות חשבונות המבקש בסניף בנק של המשיבה באיר אילת”, וזאת עד לקיום דיון במעמד הצדדים. מהאמור עולה, כי המחלוקת בין הצדדים מתוחמת אך ורק לשאלה האם הבנק יעביר את חשבונו של התובע מהסניף באילת לסניף בתל-אביב, אם לאו. על רקע זה, יש לקרוא את הסכמת הצדדים בדיון מיום 10.04.16, לפיו “המצב הנוכחי ישאר בעינו”. על-כן יש לקבוע, כי הסכמת הבנק לפיה המצב הנוכחי ישאר בעינו נגעה אך ורק לכך שחשבונו של המבקש לא יועבר לתל אביב – כפי שעתר בצו המניעה – ולא נגעה לאופן ניהול החשבון, עניין אשר כלל לא הוזכר במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, וגם לא בתביעה. על-כן אין בסיס לטענה כי התנהלות הבנק הינה בניגוד להסכמה הדיונית בין הצדדים.

7. הבקשה, כאמור, חורגת מגדרי הסעד המבוקש בכתב התביעה. כתבי הטענות הם שחותמים את גדר המחלוקת שבין הצדדים. עצם הגשת כתב תביעה, אין פירושה, שניתן במסגרת אותה תביעה לברר כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים במהלך ניהול התביעה, יהא נושאה של אותו מחלוקת אשר יהא. על הבירור להתנהל במסגרת עילת התביעה בלבד, כאשר ניתן להגיש בקשה לסעד זמני לתקופה שעד מתן ההכרעה בתביעה, כל עוד סעד זה עולה בקנה אחד עם נושא התביעה:

“הסעד הזמני, מטרתו הבטחת קיומו התקין של ההליך המשפטי או הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין (תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). מהאמור לעיל נמצאנו למדים כי על הסעד הזמני להלום את נושא התובענה העיקרית” (רע”א 8553/07 כתאני נ’ שכטר, עמ’ 7 (פורסם באתר האינטרנט נבו) (27.02.08)).

על-כן, מאחר וטענות הנוגעות לאופן ניהול חשבונו של המבקש אינן נוגעות לנושא התביעה, דהיינו לשאלה אם חשבונו של המבקש יועבר לסניף בתל-אביב אם לאו, אין מקום לדון בהן במסגרת תביעה זו. גם אם סבור המבקש, כי מבחינתו אין הבדל בין העברת החשבון לסניף בנק בתל אביב לבין סירוב לקבל שקים באילת – אין פירוש הדבר, כי אכן המדובר באותה עילה – וכי ניתן להגיש בקשות בעניין הסירוב לקבלת שקים במסגרת תביעה הנוגעת להעברת החשבון לסניף אחר.

8. סוף דבר, הבקשה נדחית. נושא ההוצאות ישקל בעת מתן פסק-הדין בתיק.
מעבר לנדרש, לא אוכל שלא להעיר לסירוב הבנק ליתן מענה בכתב, כאשר זה נדרש על-ידי הלקוח במיוחד שהטעם העומד מאחורי דרישה זו היא לתקן הליקויים, ככל שאלה קיימים. מצופה מהבנק – ככל ויסרב בעתיד להפקיד שיקים בחשבונו של המבקש – שיינתן לכך מענה מנומק בכתב בזמן אמת, שכן באי-מתן מענה בכתב מונע הבנק מהמבקש לא רק לתקן דרכיו אלא גם את האפשרות לפנות בצורה מסודרת לערכאות.”

3. צו מניעה קבוע לגבי פסק-דין שצריך להתבטל
ב- ת”א (ת”א) 73216/04 {חדיו רונית נ’ בנק הפועלים סניף נוה רם, תק-של 2008(3), 9643 (2008)} קבע בית-המשפט:

“א. רקע
תביעה זו הוגשה נגד בנק הפועלים סניף נווה רם (להלן: “הנתבע”), בה עתרה התובעת, עובדת הבנק לשעבר, בהנהלה הראשית במשך 17 שנה, לצו מניעה קבוע ופסק-דין הצהרתי לפיו פסק-הדין אשר ניתן נגדה ב- ת”א 190079/02 (להלן: “התיק הקודם”), בבית-המשפט השלום בתל-אביב, (להלן: “פסק-הדין”) דינו להתבטל ואין בו כדי לחייב את התובעת, לאור העובדה שלא ניתן לה יומה בבית-המשפט ולא ניתנה לה ההזדמנות הנאותה להתגונן.
כן עותרת התובעת ליתן צו מניעה לפיו הבנק מנוע מלנקוט הליכים משפטיים כנגדה ולאסור עליו לעשות כל פעולה בקשר עם זכויות התובעת בדירה הידועה כגוש 6746 חלקה 331/5.
התובעת היתה בעלת חשבון עו”ש מספר 524177 (להלן: “החשבון”).
ביום 01.10.03 במעמד הצדדים ובהסכמה ניתנה החלטה שיפוטית לפיה הבקשה לביטול פסק-דין תדחה והצדדים יגיעו לפשרה.

ב. תמצית טענות התובעת
1. התובעת נפלה קורבן לגניבת כספים מחשבונה, למעילה והפרת אמון, על-ידי עובדת הבנק לשעבר, שושנה עזאני, אשר שימשה כמנהלת העו”ש בסניף נווה רם, אשר הורשעה בעבירת גניבה מלקוחות הסניף, תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה.
התובעת נהגה להפקיד בחשבון כספי מפרעות משכורתו של בעלה, תוך אמון בשושנה עזאני, באמצעות אמה, שושנה מועלם, אשר מסרה לשושנה עזאני, הוראות לביצוע פעולות בחשבון, תוך אמון מלא בה.
בעלה של התובעת מסר לידי שושנה עזאני להפקדה בחשבון, 4 שקים, אשר סומנו בשני קרוסים ובתוכם נכתב “לנפרע בלבד”, אשר היו לא סחירים ולא עבירים ולפקודת בעלה של התובעת. השיקים הופקדו בפועל על-ידי אימה של התובעת לידי שושנה עזאני. בדיעבד הסתבר כי שושנה עזאני לא הפקידה את השקים בחשבון, ולא ניתנה קבלה למפקיד. במקום זאת החתימה בחותמת “זיכינו”, וגרפה את הכספים לחשבונות של קרובי משפחתה. כך פעלה שושנה עזאני פעמים רבות עם עשרות אלפי שקלים שהופקדו על-ידי התובעת ו/או אמה ו/או בעלה והיו מיועדים לחשבון.

2. כתוצאה מכך צבר חשבונה של התובעת יתרת חובה למרות שכל המשכורות הופקדו לחשבון.
התובעת לא קיבלה דפי חשבון באופן שוטף מהבנק, כתוצאה מכך ששושנה עזאני מנעה משלוח הודעות כאלה לתובעת ושושנה עזאני התירה לתובעת לקבל הלוואה לכיסוי יתרת החוב, ודאגה ליצור לתובעת מצג בו הפעילות נמשכת והכול בסדר. מצג, שמאוחר יותר הסתבר כמצג שווא.
לטענת התובעת היא לא ידעה על חובותיה לבנק, כיוון ששושנה עזאני דאגה לא להחזיר את החיובים, והתובעת דווחה רק אודות ההלוואה שלקחה מהבנק במבצע שערך הבנק לעובדיו, שהיא הלוואת ניירות ערך בשווי של 20,000 ש”ח וזאת בשל העובדה, כי זה נעשה דרך ההנהלה הראשית.
גם לאחר שפרשה התובעת מעבודתה, המשיכה לפעול בחשבון באמצעות שושנה עזאני מתוך אמון מלא בה.

3. מכיוון שהתובעת לא ידעה אודות יתרת החובה בחשבונה, יתרת החוב הגיעה לסכום של 50,000 ש”ח, הנתבע החל לפעול נגדה בהליכים משפטיים ושבר שתי תכניות חיסכון על דעת עצמו. הנתבע הגיש תובענה נגד הנתבעת, בה ניתן נגדה פסק-דין בהיעדרה ללא יכולת להתגונן, כיוון שלא הומצאה לידה כל הזמנה לדין או העתק מכתב התביעה ולא ניתן לה יומה בבית-המשפט. מצבה המשפטי נודע לה רק ביום בו הומצאה לידיה האזהרה בגין תיק ההוצאה לפועל. רק בהליכים שפתחה התובעת בניסיון לבטל את פסק-הדין המליץ בית-המשפט בפני הבנק להמציא לה את דפי החשבון.
התובעת עותרת להכריז על ביטול פסק-הדין לאור מעשי התרמית של הבנק.

ג. תמצית טענות הנתבע
1. מדובר בפסק-דין המהווה מעשה בית-דין, אשר ניתן בגין חוב בו קיימת הודאה ואשר בקשת התובעת לביטולו נדחתה בהסכמה בהחלטה שיפוטית נוספת של בית-המשפט. התובעת לא העלתה טענות חדשות או שינוי נסיבות שלא היו בידיעתה ואשר לא טענה ביום בו אושר קיום פסק-הדין בהסכמתה.
הודאת התובעת בחוב מצויה בתצהיר התובעת ובהסכמתה, בשל כך שפסק-הדין לא יבוטל. התובעת לא שילמה את חובה בטענה כי הינה מצויה בקשיים כלכליים.
פסק-הדין בתיק הקודם ניתן לאחר שכתבי בית-דין נמסרו לתובעת כדין ואף היה אישור מסירה בצירוף תצהיר שליח מסירה ודו”ח חוקר.
בבקשת התובעת לביטול פסק-הדין היא מודה בחוב לנתבע, כאשר לטענתה סכום החוב לבנק היה נמוך ב- 22,000 ש”ח היינו, היא חייבת כ- 21,231 ש”ח ועל-פי רישומי בנק ישראל היתה החייבת מוגבלת בהגבלה חמורה מתאריך 07.04.01 ועד 04.06.03 החייבת החלה לפגר בתשלומי ההלוואה נשוא כתב התביעה בחודש אפריל 2002.

2. בין הצדדים נחתם הסכם פשרה לפיו נדחו כל טענותיה, לרבות אלה הנטענות בתצהירה, ופסק-הדין הושאר על כנו. למרות זאת התובעת לא שילמה ואינה משלמת דבר על חשבון חובה, מאז חודש אפריל 2002. ורק לאחר שנה הוגשה התביעה דנן, בשיהוי ניכר. תביעה, אשר הוגשה בחוסר תום-לב וללא מתן פרטים מלאים.

3. לטענת הנתבע, התובעת לא פרטה בכל שלב שהוא כל תאריכים שהם, ואף לא הציגה מסמך המאשר את טענתה, לפיו כביכול מסרה שיקים ו/או כספים להפקדה ולא כובדו על-ידי הבנק, בעקבות הונאתה של מנהלת העו”ש, שהוזכרה על ידה ואשר אינה עובדת אצל הנתבע עוד מתאריך 25.01.01.
התובעת מעולם לא טענה בפני הבנק, כי בחשבונה קיימות משיכות בלתי מורשות ובהיותה עובדת הבנק, היתה אמונה על בדיקת חשבונה והיא נושאת באחריות הבלעדית לנעשה בחשבונה.
לטענת הנתבע, התובעת נהגה בחוסר תום-לב, תוך ניסיון להוליך את בית-המשפט במשעול שגוי, והסתרת עובדות. כמו-כן התובענה אינה מגלה עילה כלשהי למתן סעד הצהרתי ופסק-דין למתן צו מניעה.
הנתבע מציין כי סעד הצהרתי יינתן כאשר בעל דין יוכיח לבית-המשפט כי הוא זקוק להצהרה כדי למנוע מראש הפרה של זכות שיש בידו, אך המצב הוא הפוך הזכות היא של הנתבע.

ד. דיון
השאלה הינה האם פעל הנתבע בתרמית…

6. ככלל, נחה דעתי מגרסת ההגנה.
מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה כי אכן, שושנה עזאני הורשעה בגניבת כספי לקוחות, תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה.
המחלוקת הצריכה הכרעה בפסק-דיני זה, הינה בשאלה האם גם בחשבון התובעת ביצעה שושנה עזאני פעולות מרמה וזיוף וגנבה כספים מחשבונה בכל צורה שהיא.
התובעת, עובדת הבנק במשך 17 שנה במחלקות השונות, ובין השאר גם בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה זו.
הגם שלטענת התובעת, היו יחסי אמון אבסולוטיים בינה ובין אמה לבין שושנה עזאני, איני מקבלת את טענתה, כי לא קיבלה את דפי החשבון, לא בחנה אותם ולא ידעה אודות הנעשה בחשבונה. טענתה זו של התובעת, אינה מתיישבת עם השכל הישר ועם התנהגותו של האדם הסביר בכלל ועובד בנק בפרט. זאת, לאור העובדה, שלמרות שמשכורת התובעת ובעלה היו אמורים להעמיד את החשבון ביתרת זכות, כך על-פי עדות התובעת, החשבון עמד ביתרות חובה חריגות, עד כדי כך, שלטענת התובעת ועדיה, ששושנה עזאני דרשה מהם להזרים, ללא הפסקה, כספים לחשבון וליטול הלוואות. אם אכן כך היה הדבר, בוודאי שמצב דברים כזה היה אמור “להדליק כל נורה אדומה אפשרית” אצל התובעת ומשפחתה.

7. אם אכן, בפועל ובדיעבד, היה מסתבר לתובעת כי נמשכו מחשבונה כספים ללא הרשאתה, היה עליה לפנות בתלונה למשטרה ו/או לבנק לבדיקת הנושא. והתובעת לא עשתה כן.
כאן המקום לציין כי התובעת ועדיה לא הציגו כל אסמכתא לטענותיהם להפקדת כספים ובעלה של התובעת לא הציג כל אסמכתא להעברת משכורתו ממקום עבודתו לחשבון התובעת ו/או להפקדת שיקים.
החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד…
התובעת אף לא העידה מי מטעם המלווים בשוק האפור, אשר לטענתה ולטענת בעלה, הלוו להם כספים בשיקים, להפקדה בחשבון…

8. איני מקבלת גם את טענת התובעת כי כלל לא קיבלה את דפי החשבון…

10. יש לקבל את טענת הנתבע, כי התובעת בהיותה עובדת בנק לשעבר, האמונה על בדיקת חשבונה, ויש להניח כי אכן בדקה את הנעשה בחשבונה. אין לקבל את טענתה, כי כעובדת בנק, פעלה אך ורק על-פי דרישת שושנה עזאני, תוך הזרמת סכומי כסף גבוהים במיוחד, מבלי לבדוק את הנעשה בחשבון, חשבון, הנמצא “תחת ידה” בכל שעות עבודתה. גם שתיקתה במשך שנים מלמדת על אשרור פעילות בחשבון.

הגם שאיני מקבלת את גרסת התובעת, הרי גם לשיטתה, כי חובת הזהירות המוגברת, מוטלת על שכם הנתבע, התובעת היא זו שלטענתה, שנהגה בעצימת עיניים מכוונת, לא בדקה כי כל ההפקדות נעשו כדין, כל שכן לא בדקה את דבר ההלוואות, שאכן הועברו לחשבונה לאור הודאתה כי ידעה על חובה לנתבע…

11. התובעת לא הציג כל דרישה ו/או פניה לנתבע לאורך שנים, בגין אותם שיקים, שלטענתה היו צריכים להופיע בחשבונה, מן הראוי כי האדם הסביר אשר קניינו נמצא בידי אחד, יפעל על-מנת לקבל אותו חזרה.
מבחן האדם הסביר מחייב להגיע למסקנה, שכל בעל חשבון סביר, ובפרט אם הינו עובד הבנק, אשר חשבונו נמצא ביתרת חובה, למרות הכספים הרבים שהוזרמו לחשבון, יבדוק את מצב החשבון אליו אמורים היו להיכנס אותם שיקים ו/או הלוואות.
אין מנוס מהמסקנה כי התובעת ידעה ו/או צריכה היתה לדעת אודות מצב חשבונה, ועקבה אחר הפעולות שבוצעו בחשבון.
באמרת אגב אציין כי בשנים בהן עבדה התובעת בבנק, לא היה כל היגיון שאמה, הגב’ שושנה מועלם תגיע במיוחד כדי להפקיד כספים לחשבון התובעת…

סוף דבר
13. מהמקובץ בפסק-דיני זה עולה כי התובעת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכיח, שנגרמו לה נזקים בחשבונה. בכל מקרה היא לא הוכיחה כל תרמית ו/או הונאה מצד הנתבע…”

4. צו מניעה קבוע האוסר על הבנק לקזז סכום כלשהוא מכספם של התובעים בגין חוב של צד ג’ כלשהוא
ב- ת”א (ת”א) 232/97 {פרוספר אטיאס נ’ בנק איגוד, תק-מח 99(3), 725 (1999)} נקבע:

“1. זוהי תביעה לפסק-דין הצהרתי על-פיו כתבי קיזוז שלכאורה נחתמו על-ידי התובעים הינם בטלים ומבוטלים, וכן, עותרים התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע 1 (להלן: “הבנק”) לקזז סכום כלשהוא מכספם של התובעים בגין חוב של צד ג’ כלשהוא, לרבות ובמיוחד, של הנתבעים הפורמליים ושל חברות שבבעלותם.

2. הרקע להגשת התביעה, ככל שהוא נראה מנקודת מבטם של התובעים, מתואר בכתב התביעה:

א. התובעים הינם אחים, תושבי צרפת, קרובי משפחה של הנתבעים הפורמליים, אשר החליטו להשקיע סכומי כסף בישראל, בשלהי שנות ה- 80 ובתחילת שנות ה- 90.
לכתחילה, בהמלצת הנתבע הפורמלי, פתח התובע 1 (להלן: “פרוספר”) חשבון בנק מס’ 20346/42 אצל הנתבע, בסניף חדרה, בו עבד אותה עת נתבע 2 (להלן: “הנתבע”) כסגן מנהל ומאוחר יותר כמנהל.
בין הנתבע לבין הנתבע הפורמלי, שררו יחסי ידידות, על-פי דברי הנתבע הפורמלי.
במעמד פתיחת החשבון על-ידי פרוספר, וחתימה על כל המסמכים הנדרשים, נחתם על-ידי פרוספר גם יפוי-כוח על-פיו הוסמך הנתבע הפורמלי לבצע עבור פרוספר פעולות שונות בחשבון.

ב. בהמשך, החליט גם תובע 2 (להלן: “מוריס”) לפתוח חשבון בנק באותו סניף, וכך עשה. הוא פתח חשבון שמספרו 10974-19, חתם על מסמכי פתיחת חשבון וכן על יפוי-כוח לטובת הנתבע הפורמלי.

ג. משך שנים מספר התנהלו חשבונות אלה על מי מנוחות. בחשבונות הנ”ל בוצעו הפקדות, העברות ומשיכות. בדרך-כלל היו עושים זאת בעצמם ולעיתים באמצעות בני-משפחה. מעולם לא נתקלו בקושי או בהגבלה ובינם לבין הנתבע שררו יחסי אמון.

ד. במהלך אותן שנים, ניהל הנתבע הפורמלי מספר חברות העוסקות בעבודות עפר וחשבונותיהן התנהלו באותו סניף (להלן: “קבוצת אפריאט”). הנתבעים הפורמליים קבלו אשראים גבוהים מהנתבע לצורך עסקיהם.

ה. בחדש יוני 1996 נאמר לנתבע הפורמלי על-ידי הנתבע כי הוא מצוי במצב של חוסר בטחונות. מספר ימים לאחר מכן, הגיעו התובעים לסניף לצורך השקעה בעסקה ונאמר להם על-ידי הנתבע כי לא יוכלו למשוך כספים מחשבונותיהם מאחר שהם חתומים כערבים לחובות הנתבעים הפורמליים. הנתבע הציג בפני התובעים מסמכים המוכיחים זאת, ולטענת התובעים, הם לא ראו מסמכים אלה קודם לכן מעולם; לטענתם, הם לא התכוונו לערוב לנתבעים הפורמליים, ואם הוחתמו על מסמך, נעשתה ההחתמה בדרך של מירמה והטעיה, בחוסר תום-לב ותוך ניצול של אי-ידיעתם את השפה העברית. המסמכים שהוצגו בפניהם היו שני כתבי קיזוז – האחד מ- 03.05.91 חתום על-ידי פרוספר לטובת יוסף אפריאט בע”מ, יוסף אפריאט וסוזן אפריאט, והשני מ- 19.04.94 חתום על-ידי מוריס לטובת אפריאט יוסף קבלנים 1993 בע”מ, אפריאט יוסף בע”מ, אפריאט יוסף וסוזן, אפריאט סוזן ויוסף אפריאט בע”מ (להלן: “כתבי הקיזוז”).

ו. התובעים טוענים בכתב התביעה כי הבנק זייף מסמכים ו”החתים” אותם על כתבי ערבות במועדים בהם לא שהו כלל בישראל. לא נאמר להם מעולם שהם חותמים ערבויות לחובות שעל קיומם לא ידעו, הם לא התבקשו לערוב ולא הסכימו לערוב. ולפתע מצאו עצמם מול טענה שהם ערבים לחוב של כ- 4.6 מליון ש”ח.

ז. התובעים, בכתב התביעה, הודיעו, למניעת ספקות, על ביטול כל הערבויות וכתבי הקיזוז.

3. בכתב ההגנה שהוגש על-ידי ב”כ הנתבעים הוכחשו טענות התובעים. נטען בו כי התובעים חתמו על מסמכים בעברית ובאנגלית לאחר שתוכנם ומהותם הוסברו להם בשיחות שהתנהלו בעברית ובצרפתית. לטענת הנתבעים, בכתב ההגנה, ידעו התובעים כי כספיהם משועבדים לטובת הבנק כערובה לחיובי קבוצת אפריאט; הם אף הסכימו לערוב לאשראים שנטלו הנתבעים הפורמליים וחברותיהם. זאת לאחר שהנתבע הפורמלי פנה לבנק בבקשה להגדלת אשראי והוסבר לו שיש צורך בהגדלת הבטחונות. הנתבע הפורמלי הודיע שיפנה לתובעים לצורך קבלת ערבות וכך היה.
פרוספר חתם על שני כתבי קיזוז – בשנת 1989 ובשנת 1991 ומוריס חתם על כתב קיזוז ב- 1994. הכל מרצון חופשי ולאחר שהוסברה להם משמעות החתימה בצרפתית ובעברית. רק בהסתמך על כתבי הקיזוז שנחתמו על-ידי התובעים, אושר האשראי לנתבעים הפורמליים.

4. גם הנתבעים הפורמליים הגישו כתב הגנה בו תמכו בטענות התובעים.
לטענתם, מעולם לא בקשו מהתובעים ערבויות ולא ידעו על כתבי הערבות עד קרות האירועים המתוארים בכתב התביעה.

5. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית (ת/2, ת/5) ונחקרו נגדית באריכות על תוכנם ועל תצהיר נוסף… שניתן על-ידיהם בגלגולה הקודם של התביעה, עת היו מיוצגים על-ידי עו”ד רבלסקי.
בחקירתו הנגדית של מוריס שב הוא והדגיש (עמ’ 17) כי הנתבע מעולם לא הסביר לו על מה הוא חותם. לדבריו – “יש הרבה מסמכים שמהם לא הבנתי כלום”. מוריס אינו מייחס לנתבע הפורמלי ולנתבע קנוניה. כל חיצי האשמה מכוונים על-ידיו לנתבע, “אם יש רמאי – זה גבאי” (עמ’ 24). מוריס גם אינו כופר בחתימותיו… שהוא יפוי-הכוח לנתבע הפורמלי ועל… שהוא “כתב קיזוז מיוחד” מ- 02.05.94 ו… תנאי אשראי כלליים מ- 02.05.94 אך טוען (עמ’ 18) שאינו יודע מתי חתם עליהם. גם על… – תנאי ניהול עסקות מט”ח, חתם מוריס וטוען כי – “הוא החתים אותי על מסמכים שאת תוכנם לא הכרתי”…

8. מהמקובץ עולה כי לא ניתן ליתן כל אמון בגרסת הנתבע באשר לנסיבות חתימות התובעים על כתבי הקיזוז. גרסאותיו השונות של הנתבע נוצרו תוך כדי החקירה הנגדית ובמהלך התקדמותה, הן לא עולות בקנה אחד זו עם זו, וככל שהתקדמה חקירתו הנגדית, נשרו החומות שנבנו – בזו אחר זו…
נמנעת אני, כפי שעוד יוזכר, מלייחס כל משקל לעדות הנתבעים הפורמליים ואיני מקבלת עדויותיהם כתמיכה בטענות התובעים מפאת היותם צדדים מעוניינים…
סבירה יותר בעיני דווקא גרסת מוריס לפיה, במהלך הליכי פתיחת חשבונותיו, הוחתם על מסמכים ממסמכים שונים, חלקם בלנקו וחלקם מלאים, לא הוסבר לו דבר על חתימות אלו והכל נעשה על בסיס אמון רב שרחש לנתבע בהיותו חבר טוב של הנתבע הפורמלי.
לגרסה זו יש תימוכין – לא רק בעדותו של מוריס, שהרי בניגוד להכחשתו הנמרצת של הנתבע, הוצגו בפני מספר מסמכים עליהם הוחתם מוריס בלנקו (ת/14-ת/16).
איני סבורה שיש חשיבות לקביעה אם הנתבע היה זה שהחתים את מוריס בלנקו, או מישהו אחר מהסניף, הגם שהבעתי דעתי גם בעניין זה. העובדה הבלתי מעורערת היא שמוריס הוחתם בלנקו, על מסמכים מהותיים ומשמעותיים, ומשנטען על-ידיו שכנראה גם על כתב הקיזוז הוחתם מבלי לדעת מה הוא חותם ומנגד לא הוצגה לי גרסה אמינה בדבר נסיבות ההחתמה, יש לקבוע חד-משמעית כי הוכח שמוריס לא ידע על החתמתו על כתב הקיזוז ועל הפיכתו לערב לחשבונות קבוצת אפריאט…
כל עוד התגלגלו העסקים באופן שיגרתי, לא היה כל קושי בכך, אלא שברגע שנקלעה הקבוצה לקשיים, עמד הנתבע בפני שוקת שבורה, של היעדר כיסוי מספיק בבטחונות. או אז נולדה גרסת הערבות והקיזוז.
סבורה אני כי, מבלי ידיעת התובעים, נעשה גם שימוש קודם בכתב הקיזוז החתום על-ידי פרוספר, לצורך הצגתו בפני הנהלת הבנק כחלק ממערך הבטחונות של הנתבעים הפורמליים.

12. חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות היום בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א-1981, סעיף 17א: “הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי”.
הוראת סעיף זה קובעת כי כל החובות שחלו על הבנק במערכת היחסים בינו לבין מקבל שירות הקשור בקשר ישיר עם הבנק, יחולו גם על מערכת היחסים בין הבנק לערב…
יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבויין בבטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעיתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. הערב חסר את המידע באשר לסיכון אותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. הבנק עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב.
שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק אולם היו קיימים עוד לפניו. חובת תום-הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק. מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי “לקוח” גם על ערב. מקל וחומר, במקרה דנן, כאשר הערב אינו אדם זר אלא לקוח של הבנק אשר הוחתם על המסמכים בעת שהיה לקוח…

13. מכל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת שכתבי הקיזוז נשוא התביעה בטלים, והבנק מנוע מלהתבסס על כתבי קיזוז אלה לכל עניין שהוא…”

מקור המאמר – abc-israel.it