סעדים זמניים בענייני קיבוצים

1. צו מניעה זמני כנגד הוצאתה של חברת קיבוץ מביתה
ראה ת”א (נצ’) 622/98 לאה חן נ’ קיבוץ תל-קציר ואח’, תק-מח 98(3), 271.

2. צו מניעה זמני להעברת כספים
ראה רע”א 322/98 חיפה כימיקלים דרום בע”מ נ’ משרד התעשיה והמסחר – מרכז השקעות ואח’, תק-על 98(1), 565.

3. הסכם חברות – בוררות ועיכוב הליכים
ב- רע”א 3169/16 {מיכאל אדרעי נ’ קיבוץ מנרה – אגודה שיתופית חקלאית בע”מ, תק-על 2016(2), 12429 (2016)} נקבע:

“לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט ע’ טאהא) ב- ת”א 21669-02-16 מיום 15.03.16, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה 1 לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 (להלן: “חוק הבוררות”).

רקע והליכים קודמים
1. ביום 13.08.15 נחתם בין המבקשים למשיבה 1 “הסכם חברות” המסדיר את תנאי קבלתם של המבקשים כחברים בקיבוץ מנרה. בד-בבד עם החתימה על הסכם החברות נחתם בין הצדדים “נספח דיור” (להלן: “ההסכם”), במסגרתו התחייבה המשיבה 1 להעמיד לרשות המבקשים בית הבנוי על יחידת קרקע בשטח קיבוץ מנרה. בתמורה התחייבו המבקשים לשלם סכום של 424,000 ש”ח. סעיף 8 להסכם כלל תנית בוררות. בשל מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים תבעו המבקשים את המשיבה 1 בטענה כי בבית שהתחייבה לשפץ עבורם התגלו ליקויים חמורים הנאמדים במאות אלפי שקלים. על-כן, עתרו המבקשים למתן צו עשה המורה למשיבה 1 למסור להם את החזקה בבית ולאפשר להם להמשיך ולשפצו בעצמם, וכן תבעו פיצוי כספי בגין הפרת ההסכם הנטענת. בד-בבד עם הגשת התביעה, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 1 לבצע כל דיספוזיציה במצב הזכויות בנכס עד להכרעה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. המשיבה 1 הסכימה למתן צו המניעה הזמני ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב הליכים נוכח תנית הבוררות שבהסכם.

החלטת בית-המשפט המחוזי
2. המבקשים התנגדו לבקשה לעיכוב הליכים בהתבסס על ארבע טענות מרכזיות. ראשית, המבקשים טענו כי המשיבה 1 דחתה דרישה מוקדמת שלהם להפנות את הסכסוך להליך של בוררות ומשכך היא מנועה מלבקש עיכוב הליכים, נוכח האמור בהוראת סעיף 5 לחוק הבוררות. שנית, נטען כי ניהול בוררות יהיה בלתי יעיל מאחר שכל החלטה שתינתן על-ידי הבורר תהא בלתי אכיפה נגד המשיבה 2, שהיא הגוף המוסמך להכריע בסוגיית זכאותם של המבקשים לקבל לרשותם את המגרש והבית הבנוי עליו. שלישית, המבקשים טענו כי ההסכם מכפיף כל החלטה של הבורר להחלטותיה של האסיפה הכללית של הקיבוץ ובגין כבילה זו של שיקול-דעתו של הבורר, הוא חסר כל תוקף. רביעית, נטען כי תנית הבוררות משחררת את הבורר מדיני הראיות ומהדין המהותי, בעוד שהסכסוך במקרה דנן מחייב שמיעת ראיות על-פי החוק.

3. בית-המשפט המחוזי דחה כל אחת מטענות המבקשים. ראשית, נקבע כי המשיבה 1 כלל לא התנגדה לקיום בוררות. יתרה-מכך, נקבע כי במכתב מיום 08.12.15, אשר הועבר על-ידי בא-כוח המשיבה 1 לבא-כוח המבקשים, עולה כי המשיבה 1 ביקשה לכבד את הקבוע בתנית הבוררות. כן נקבע כי בעובדה שמכתב זה לא הוזכר על-ידי המבקשים בשום צורה יש מידה מסויימת של חוסר תום-לב. שנית, בית-המשפט קבע כי הטענה בדבר חוסר נפקותו של פסק בוררות עתידי בהתייחס למשיבה 2 היא חסרת בסיס ואף מועלית בחוסר תום-לב מובהק. זאת, מאחר שהסכסוך שבין הצדדים הוא סכסוך פנימי ואינו נוגע כהוא זה למשיבה 2, שעה שטרם החל כל הליך לשיוך דירות בקיבוץ. זאת ועוד, נקבע כי גם טענתם השלישית של המבקשים אינה יכולה לעמוד. זאת, מאחר שמדובר בסכסוך מסחרי גרידא, ללא כל קשר למוסדות הקיבוץ ולהחלטות האסיפה הכללית שלו, כך שלא ניתן לטעון כי הבורר שימונה יהיה כבול בשיקול-דעתו. כן נקבע כי טענה זה אף אינה מתיישבת עם טענת המבקשים, כי הם היו מוכנים להעברת הסכסוך להליך של בוררות לפני הגשת התביעה. רביעית, נקבע כי אין ממש בטענה כי עצם שחרור הבורר מהדין המהותי ומדיני הראיות מצדיק את אי העברת הסכסוך לבוררות. לפיכך, קיבל בית-המשפט את בקשת המשיבה 1 לעיכוב הליכים כאמור.

טענות הצדדים בבקשה
4. המבקשים שבים ועומדים על ארבע הטענות אותן העלו לפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהם טוענים כי בקשתם דנן מעוררת שאלות עקרוניות וחורגת מעניינם הפרטני.

דיון והכרעה
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

6. כידוע, מתן רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במשורה ובמקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מדלת אמות עניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית-משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו: רע”א 5067/09 שרבט נ’ שרבט, פסקה 26 (03.01.11); רע”א 7443/12 שרבט נ’ שרבט, פסקה 7 (23.04.13)). יתרה-מכך. כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, על המבקש רשות לערער להוסיף ולשכנע כי מדובר בהחלטה אשר נפלה בה טעות של ממש (ראו למשל: רע”א 4809/15 בונייך בניה פיתוח והשקעות בע”מ נ’ מאיר, פסקה 6 והאסמכתאות שם (16.07.15); רע”א 4229/15 ברזסקי נ’ רוזנטל, פסקה 10 (‏10.11.15)). הבקשה דנן רחוקה עד מאוד מלעמוד במשוכה זו. אותן “שאלות עקרוניות” שלטענת המבקשים בקשתם מעוררת עוסקות כולן בתוקפה הפרטני של תנית הבוררות במסגרת ההסכם בעניינם, ונוכח התנהלותם הקונקרטית של הצדדים. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. סבורני כי במקרה דנן מדובר בתנית בוררות שרירה וקיימת וכי אין בטענות המבקשים כדי לפגוע – ולוּ במאומה – בתוקפה. המכתב מטעמה של המשיבה 1 מיום 08.12.15 אל המבקשים מצביע בצורה ברורה על רצונה לכבד את תנית הבוררות הקבועה בסעיף 8 להסכם. ניסיון המבקשים להתעלם ממכתב זה בעת התנגדותם לבקשה לעיכוב הליכים הינו חסר תום-לב וממילא אינו יכול להועיל להם. יתר קביעותיו של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי גם כן במלואן.

סוף דבר
7. הבקשה נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.”

4. צו עשה זמני לגילוי ועיון
ב- ת”א (עפו’) 30061-03-11 {קיבוץ עין חרוד איחוד נ’ יוסף מלול, תק-של 2014(2), 56673 (2014)} הוגשה בקשה למתן צו עשה זמני על-פי תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 שהגיש קיבוץ עין חרוד (להלן: “המבקש”), לפיה נתבקש בית-המשפט ליתן צו המופנה כלפי המשיב לגילוי ועיון במסמכים הנוגעים לזכויות וכספים שהיו בידי המשיב עובר למועד עזיבתו את הקיבוץ ביום 08.06.07, וזאת מכוח הוראות סעיפים 52 ו- 84 לתקנון הקיבוץ והחלטות האסיפה הכללית מהתאריכים 12.01.85, 27.07.04 ו- 12.06.07.

המבקש טוען כי המשיב, אשר במהלך שנות חברותו בקיבוץ עבד מחוצה לו, מסרב באופן עקבי להיענות לבקשת הקיבוץ להעברת מידע ו/או נתונים ו/או אסמכתאות אודות הזכויות והכספים הצבורים על שמו בגין תקופת עבודתו מחוץ לקיבוץ, ובכלל זה כספי פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות.

לטענתו, המשיב אף נמנע מליתן בידי המבקש ייפוי-כוח בהתאם להוראות סעיף 7יב לתקנון, על-מנת לפעול בשמו כדי לקבל ישירות את המידע הדרוש בדבר הזכויות והכספים הצבורים על שמו.

לטענת המבקש, על-פי הוראות סעיף 48 לתקנון חייבים כלל חברי הקיבוץ להעמיד לטובת הקיבוץ את כל הכנסותיהם, לרבות שכר מעבודה. סעיף 52 לתקנון קובע, כי חבר קיבוץ חייב לקיים אחר ההחלטות ולכבד את ההוראות של האסיפה הכללית ושל יתר הרשויות המוסמכות של הקיבוץ.

בהקשר זה, מפנה המבקש אל החלטת האסיפה הכללית מיום 12.01.85 המורה לחבר קיבוץ היוצא לעבודה מחוץ לקיבוץ להעביר לאחרון את כל הכנסתו השוטפת.

עוד נסמך הקיבוץ בבקשתו על החלטה נוספת של האסיפה הכללית מיום 27.07.04 המחייבת חבר שהינו עובד חוץ למסור לקיבוץ כל סכום שהוא מקבל ממעבידו או מצד שלישי בקשר עם עבודתו או סיומה.

המבקש טוען, כי בסירובו להעביר לקיבוץ את זכויותיו הכספיות שנצברו אגב עבודתו, מיפר המשיב את ההחלטות הללו, וכי בהיעדר מידע מלא על הזכויות הללו, לא ניתן יהיה לערוך התחשבנות נכונה ואמיתית בין הצדדים ביחס לזכויותיהם וחובותיהם הכספיות.

עוד נטען בבקשה, כי המידע הנ”ל נחוץ לקיבוץ על-מנת שיוכל לכלכל את צעדיו ולהחליט אם יש מקום לפעול בהליך משפטי כנגד המשיב, אם לאו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען, כי דינה להידחות על-הסף הואיל והבקשה, במהותה, הינה בבחינת בקשה לגילוי מסמכים או בקשה לסעד מסוג צו עשה קבוע המוגשת במסווה של בקשה לסעד זמני לפי הוראת תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי.
לחלופין נטען, כי גם אם עסקינן בבקשה לסעד זמני ולא לסעד קבוע, דין הבקשה להידחות הואיל ומתן סעד זמני בטרם הגשת תובענה עיקרית, מותנה בהגשת כתב תביעה תוך 7 ימים, זאת במיוחד שהמבקש בעצמו אינו בטוח באם בסופו-של-יום תוגש על ידו תביעה כנגד המשיב.

עוד טוען המשיב, כי מתן צו עשה זמני נעשה במשורה ובמקרים מיוחדים בלבד, כאשר המבקש לא השכיל להוכיח התקיימותם של תנאים המצדיקים היענות לבקשה לסעד זמני, והכל בטרם התבררה התביעה העיקרית.

המשיב מוסיף וטוען, כי המבקש פנה לערכאות בהיעדר ניקיון כפיים ובחוסר תום-לב, שעה שלא הביא בפני בית-המשפט את מלוא התמונה העובדתית, לרבות אסופה של מסמכים והתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים קודם להגשת ההליך דנן והמעידה על כך, שבמהלך השנים העביר המשיב למבקש את מלוא המידע הרלוונטי שנתבקש על-ידי האחרון בקשר לזכויותיו של המשיב מהקופות השונות.

לטענת המשיב, המבקש מחזיק בידיו בכל האסמכתאות והנתונים הנוגעים להכנסותיו השונות והדרושים לצורך ההתחשבנות בין הצדדים, לרבות מידע הדרוש לשם חישוב דמי הקיזוז וקביעת דמי העזיבה.

אסמכתאות אלה אף הועברו לעיונו של בא-כוח הקיבוץ, עורך-דין עומר כהן, שערך חוות-דעת מטעמו בנדון, וכי טרם עזיבתו את הקיבוץ, מעולם לא טען המבקש כי המשיב מעלים ממנו כספים או מסמכים.

אחר עיון בטענות הצדדים ושקילת החומר שהונח בפני בית-המשפט, החליט לדחות את הבקשה, כפי שיפורט להלן.

תחילה על בית-המשפט להידרש לטענה המקדמית שהעלה המשיב כבר מראשיתו של ההליך שעניינה הגשת בקשה לסעד זמני לגילוי מסמכים בטרם תוגש תובענה עיקרית.

בעל דין אינו זכאי לקבל לידיו מסמכים טרם הגשת תביעה על ידו, ורשאי הוא לבקש גילוי מסמכים רק בהליך של גילוי מסמכים במסגרת תביעה עיקרית, זאת מכוח תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מאפשרת לבעל דין לעתור לקבלת צו גילוי המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר, מה הם המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים, או שהיו מצויים, בידו ובשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה.
בעל דין לא יכול לקבל צו זמני בדמות גילוי מסמכים לשם הגשת תובענה עיקרית, שכן הליך גילוי מסמכים נועד רק למימוש במסגרת תביעה עיקרית בין הצדדים ולצורך קידומן ובירורן של השאלות שבמחלוקת.

יתרה-מכך, הבקשה לסעד זמני לא הוגשה יחד עם התובענה העיקרית. ככלל, אין לדון בבקשה לסעד זמני בטרם הוגשה תובענה עיקרית המגלה עילה אלא במקרים מיוחדים המצדיקים לעשות כן.

המקרה דנן אינו נמנה עליהם. הבקשה לסעד זמני אינה יכולה לעמוד לבדה מבלי שתוגש תובענה עיקרית, זאת לנוכח הרציונל העומד בבסיס הסעד הזמני להבטיח קיומו של ההליך המשפטי וביצועו של פסק-הדין, לכשיינתן.

עוד יצויין, כי הבקשה דנן אינה מגשימה את מטרת הסעד הזמני, והוא שמירה על המצב הקיים בעת הגשת התובענה, שאם לא כן עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק בתובענה העיקרית. כעקרון, הסעד הזמני בא כדי לשרת את ההליך העיקרי, וככל שהסעד הזמני אינו מקיים מטרה זו, אין הצדקה לתיתו.

בנוסף, בית-המשפט יתקשה לבחון אם יש טעם להיעתר לבקשה לסעד הזמני, כאשר לא מונחת בפניו תובענה עיקרית. בהיעדר כתב תביעה לא יוכל בית-המשפט לבדוק באם הסעד הזמני אכן משרת את הסעד העיקרי המבוקש.

מכאן, הכלל הוא כי בית-המשפט לא יזדקק לסעד זמני בטרם יגיש המבקש את תביעתו העיקרית לפני בית-המשפט.

מה גם, ענייננו בבקשה למתן צו עשה זמני, שאף הוא בגדר חריג שניתן במשורה, ובנסיבות דנן מצטרף לחריגות הנובעת מכך, שהבקשה לסעד זמני קודמת לתביעה העיקרית שסיכויי הגשתה וטיבה אינם ברורים בשלב זה.

תקנות סדר הדין האזרחי דנות באפשרות הגשת בקשות למתן צווים זמניים בטרם נפתח ההליך העיקרי. תקנה 363(א) מורה, כי בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הגשת כתב תביעה אם שוכנע כי הדבר מוצדק, ובלבד שתוקף הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו, או מועד אחר שייקבע מטעמים מיוחדים שיירשמו.

נוכח מהות הסעד הזמני כמכשיר עזר למימוש התביעה העיקרית, הרי שהקדמת סעד זמני לתביעה עיקרית לא תיעשה על דרך השגרה, אלא רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת.

תקנה זו שמורה למקרים דחופים בהם קיים חשש שלא יהא ספק בידי המבקש להשלים את הכנת כתב התביעה והגשתו במועדו, ולכן יגיש את הסעד הזמני בכדי לשמר את המצב הקיים בדרך של סעד ארעי.

ואולם, אין ללמוד מתקנה זו כי ניתן לעכב את הגשת התובענה העיקרית באם טרם נדונה הבקשה למתן הצו הזמני, וכפי שכבר צויין לעיל הבקשה לסעד זמני קשורה לסעד העיקרי ואין לה תוחלת באם לא הוגש ההליך העיקרי.

במקרה דנן, לא הוגשה תובענה עיקרית בצד הבקשה למתן סעד זמני ואף לא לאחר מכן, כאשר הסעד הזמני שנתבקש הינו, כאמור, צו עשה לגילוי מסמכים, אשר מטרתו לברר אם המשיב העביר למבקש את כלל הכנסותיו מעבודתו מחוץ לקיבוץ, כפי שנדרש על-פי התקנון, אם לאו, וכן על-מנת לשקול באם המידע שיתקבל מצדיק הגשת תביעה כנגד המשיב.

בית-המשפט לא שוכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את מתן הצווים המבוקשים בטרם הוגש כתב תביעה, בשים-לב אף לזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה לצווים זמניים.

למותר לציין, כי בהיעדר כתב תביעה, לא ברורה מהות התביעה של המבקש ביחס למשיב, וממילא לא ברור מה היחס בין הסעד הזמני המבוקש לכתב התביעה, והאם הוא אכן נדרש על-מנת להבטיח את מימוש התביעה עצמה, ושעה שהתובענה העיקרית שתוגש, באם תוגש, תלויה בתוצאות ההליך הזמני, היינו בבחינת המסמכים המצויים בידי המשיב.

ודוק: המבקש יכול היה להגיש במקביל להגשת הבקשה לסעד זמני או בתוך 7 ימים לאחר מכן, תביעה כספית הנשענת על הערכתו הגסה באשר להכנסותיו של המשיב, כאשר שמורה לו האפשרות לעתור לתיקון כתב התביעה בכל הקשור לסעד הכספי, לאחר קיום הליך ביניים של גילוי מסמכים.

רצונו של המבקש להמתין עד להכרעה בבקשה לסעד זמני לפני שיחליט כיצד לכלכל את צעדיו, אינו מקובל, בפרט שייתכן שתוצאות הבקשה לסעד הזמני תייתרנה את הצורך בהגשת תובענה עיקרית.

מכאן, ניתן לקבוע כי הבקשה למתן סעד זמני אינה יכולה להתנהל בבית-המשפט, הן בשל אופיה של הבקשה כצו עשה זמני לגילוי מסמכים והן מן הטעם שלא הוגשה תובענה עיקרית עד למועד זה, אף שעברה תקופה ארוכה ממועד הגשת הבקשה.

חשוב לציין, כי התוצאה שהגיע אליה בית-המשפט, לא היתה משתנה גם אם המבקש היה מגיש את הבקשה לגילוי מסמכים כסעד עיקרי ולא כסעד זמני, מאחר שההלכה היא שניתן להגיש תביעה לגילוי ולמתן מסמכים כסעד עיקרי ולא ככלי עזר דיוני, רק כאשר המסמכים הנדרשים הם חשבונות, היינו תביעה למתן חשבונות, ואין זה המקרה.

על-כן, לא היה מקום גם להגשת הבקשה לגילוי מסמכים במתכונתה הנוכחית, אף כסעד עיקרי.

באשר לטענת המבקש לעניין זכותו של הקיבוץ לעיין במסמכים הנדרשים לצורך בחינת הכנסותיו של המשיב, מכוח הוראות התקנון, שממנו לפי הנטען נגזרת זכותו של הקיבוץ לקבל צו לגילוי מסמכים – בית-המשפט לא מצא מקום לדון ולהכריע בסוגיה זו, משום שמדובר בסעד למתן צו לגילוי מסמכים שנגזר מהפרת זכות העיון, שאינו מצוי בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, אלא מדובר בסעד המצוי בגדר סמכותו השיורית של בית-המשפט המחוזי.

התובע לא הגיש תובענה שהסעד העיקרי הנדרש בה, הוא צו לגילוי מסמכים אגב הפרת זכות העיון. לפיכך, הבקשה דנן, כפי שהוגשה, אינה מאגדת בתוכה סעד שכזה.

דרישת המבקש להורות למשיב לחתום על יפוי-כוח עלתה, לראשונה, בגדר סיכומיו וכלל לא אוזכרה בבקשה גופה. בא-כוח המשיב התנגד בסיכומיו לדרישה זו וטען, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. הואיל וסעד זה לא נתבקש כלל בגדר הבקשה לסעד זמני, הרי שאין מקום להידרש לו.

לאור כל האמור לעיל, הורה בית-המשפט על דחיית הבקשה למתן צו עשה זמני, וחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 4,000 ש”ח.

מקור המאמר – abc-israel.it