סעיף 50 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“50. עדות פסיכולוג
(א) פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות פסיכולוג-מומחה.
(ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.
(ד) שר הבריאות יתקין בהסכמת שר המשפטים, צו שיגדיר מיהו פסיכולוג-מומחה לעניין סעיף זה.”
למעשה זכות החסיון המוענקת בסעיף 50 לפקודת הראיות למטופל כלפי פסיכולוג מומחה, זהה למעשה לזכות החסיון המוענקת בסעיף 49 לפקודת הראיות לחולה כלפי רופא והדברים שנאמרו בהקשר לחסיון חולה-רופא בדבר טיבה ואופיה של אותה זכות ותנאי השימוש בה, יפים אף לעניין זכות החסיון המוענקת בסעיף 50 לפקודת הראיות {לעניין תכלית החסיון ביחסי פסיכולוג-מטופל ראה בהרחבה ב- ת”א (חי’) 995/05 ליפניצקי אלכסיי נ’ מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע”מ ואח’, תק-מח 2006(4), 6622 (2006)}.
בפסיקה נקבע, לא אחת, כי לשם הסרת חיסיונו של חומר שנמסר לפסיכולוג או לעובד סוציאלי יש להראות כי הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה (סעיפים 50, 50א לפקודת הראיות). כמו-כן, בפסיקה נקבע כי מסירת חומר הפוגע בפרטיות להגנה תיעשה בהתאם לשיקול של רלוונטיות החומר וחשיבותו להגנתו של נאשם. נוסחת האיזון שנקבעה בעניין זה הינה קיומה של אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם {ראה גם בע”ח (ב”ש) 20874-01-15 יוסף כהן נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2015(2), 37051 (2015)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
