פלילי

עתירת אסיר בטחוני

1. מבוא
על-פי חוברת שהוצאה על-ידי משרד דובר[159] השב”ס “תנאי המחיה של האסירים הבטחוניים, החובות והזכויות שלהם בעת שהותם בכלא במשמורת שב”ס, מוגדרים בחוק באופן ברור ומפורט, השאוב מהגדרות הקבועות במשפט הבינלאומי, ושב”ס מחוייב לפעול בהתאם לכך. שב”ס מיטיב לתפקד על-פי החוק ולהקפיד הקפדה יתרה על זכויות האסירים אשר שוהים במשמורתו על-אף חומרת העבירות והרקע שלהן. כל חריגה מנהלים ומהוראות הכלא מטופלת לפי פקודת הדין המשמעתי, המחייבת נקיטת הליכים משמעתיים וצעדים מינהליים לפי הצורך”.

זאת ועוד. “סדר היום באגפים לאסירים בטחוניים מורכב מפעולות ביטחון שגרתיות כמו ספירות אסירים, חיפושים, בדיקת מבנה ואמצעי אבטחה פיזיים וכו’. במקביל לפעילות זו, עוסקים האסירים הבטחוניים בפעילויות שונות כמו טיולים בחצר הטיולים, עבודה במטבח, במכבסה, בקנטינה, תפילות, ביקורים בין האגפים, ביקורי משפחות ועוד. לפי הצורך, מקבלים האסירים טיפול רפואי, הכולל רפואה כללית ורפואת שיניים. בתאי האסירים מצרכי מזון, מוצרי חשמל, מכשירי טלוויזיה, ספרים וציוד נוסף. האסירים הבטחוניים נוהגים לחיוב כקולקטיב, כאשר על-פי תפיסתם כל אסיר מהווה חלק מכל הקבוצה, ולא מתאפשרת קבלת החלטות פרטנית”[160].

לגבי עצירים או אסירים בטחוניים, קיימת הנחה שהם מסכנים את בטחונה של מדינת ישראל.

לכן, חשוב להקפיד עם עצירים/אסירים אלה משנה הקפדה, על-מנת שלא יוכלו להזיק בעודם עצורים או מרצים עונש מאסר[161].

פסיקת בתי-המשפט הצביעה על הצורך בהתייחסות עניינית מיוחדת לאסירים בטחוניים, בכל הנוגע לאפשרות להתקשר עם אנשים שמחוץ לכלא. ב- עע”א 1076/95, רע”ב 6944/96[162] קבע בית-המשפט כי “המסקנה היא שיש הצדקה לקבוע הסדרים מיוחדים לגבי אסירים בטחוניים, ובכלל זה לעניין האפשרות של אסירים כאלה לעמוד בקשר טלפוני עם אנשים מחוץ לבית הסוהר. עם זאת ברור כי הסדרים אלה חייבים לעמוד במבחנים המשפטיים החלים בדרך-כלל על החלטות מינהליות: הם חייבים להיות ענייניים, סבירים ומידתיים. כך, למשל, אין להטיל על אסירים בטחוניים מגבלה על קשר עם אנשים מחוץ לבית הסוהר אם אין היא נדרשת על יסוד שיקולים בטחוניים או שיקולים ענייניים אחרים, אלא נובעת רק משיקולים של ענישה או נקמנות, או אם היא פוגעת באסיר מעבר למידה הנדרשת על-ידי שיקולים ענייניים”.

ב- בג”צ 221/80[163] קבע בית-המשפט כי “האופי המיוחד הזה של התארגנות האסירים הבטחוניים, התארגנות מביאה לידי ביטוי עויינות לשלטון, מצדיק, לדעתי, את מסקנת המשיב, שהאמצעים הבטחוניים שיש לנקוט כלפי האסירים הבטחוניים חייבים להיות חמורים יותר מאשר האמצעים הבטחוניים הנקוטים כלפי אסירים פליליים”.

בפרק זה מובאות דוגמאות העוסקות באסירים בטחוניים. על-מנת לקבל תמונה מלאה, אנו ממליצים לקרוא את שאר הספר במלואו, שכן משולבות בו דוגמאות נוספות הקשורות לאסירים בטחונים[164].

2. יציאתו לחופשה של אסיר בטחוני

ב- רע”ב 8571/07[165] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה התקבלה עתירתו של המשיב כנגד החלטת שב”ס שלא להוציאו לחופשות. המשיב הורשע בעבירות בנשק וניסיון לרצח, לאחר שניסה, יחד עם אחרים, לבצע פיגוע באמצעות “עגלת תופת” אשר הוצבה בסמוך לבית-ספר לבנות. על המשיב נגזר עונש מאסר בפועל של 15 שנה.

לאחר שסיים המשיב לרצות רבע מעונשו, ביקש המשיב משירות בתי הסוהר כי יינתן לו היתר יציאה לחופשות, וזה החליט שלא להיענות לבקשה. נגד החלטה זו עתר המשיב לבית-המשפט המחוזי. המשיב טען כי לשותפו לעבירה, הותרה יציאה לחופשות ולכן מדובר בהפליה. בעתירה טען כי הוא אסיר “חיובי” וכי בעבר יצא לחופשות, בין בליווי ובין שלא בליווי, לרגל אירועים מיוחדים, וגורמי הביטחון לא התנגדו ליציאתו לחופשות הללו. בית-המשפט המחוזי התיר למשיב לצאת לחופשה.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט:

“5. המקרה שלפנינו מעורר שאלה כללית החורגת מעניינו הקונקרטי של ההליך שלפנינו, שעניינה במהותה של התשתית העובדתית הנדרשת להערכת מסוכנותו של אסיר בטחוני המבקש לצאת לחופשה. לפיכך החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור.
6. נקודת המוצא לדיון הינה, כי לאסיר ככלל אין זכות קנויה ליציאה לחופשות. סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל”ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) קובע כי “השר רשאי, על-פי בקשת אסיר או על-פי המלצת הנציב, לתת לאסיר, בתנאים שייראו לשר, חופשה מיוחדת שלא תעלה על תשעים ושש שעות”. יציאת אסיר לחופשות הינה בבחינת פריבילגיה, או “טובת הנאה” (ראו תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל”ח-1978) הנתונה לשיקול-דעתם של הגורמים המוסמכים (השוו: רע”ב 3630/04 מקסימוב נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(2) 2986 (22.6.04) פסקה 6; רע”ב 32/07 סבג נ’ שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 3.1.07); רע”ב 9898/06 זאהדה נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(4) 2195 (2007) (18.11.07) פסקה 10 (להלן: עניין זאהדה); רע”ב 11159/07 מדינת ישראל נ’ אלעמראני, תק-על 2008(1) 865 (2008) (24.1.08) פסקה ו(3); דוד בר-אופיר עתירות אסירים 49 (2003) (להלן: עתירות אסירים)). בצד האמור נפסק כי “בשל אופייה ותכליתה של חופשה הניתנת לאסיר על שירות בתי הסוהר ליתן טעם כבד משקל ורציני לשלילתה מאסיר בנסיבות שבהן על-פי הכללים הרגילים תינתן חופשה לאסיר אחר” (עע”א 6481/01 אל עביד נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נז(6) 678, 714 (2003) (להלן: עניין אל עביד); כן ראו עניין זאהדה, פסקה 10). בעת שנשקלת בקשתו של אסיר לצאת לחופשה, על שירות בתי הסוהר לאזן בין עניינו של האסיר לצאת לחופשה, על האינטרסים הגלומים בכך, לבין האינטרסים המתנגשים; בין אלה, ההבטחה של שלום הציבור ובטחונו; ההגנה מפני הימלטות נאשמים מאימת הדין; וההגנה על קורבנות עבירה מפני אסיר בעל מסוכנות (השוו: עניין מקסימוב, פסקה 6; עניין זאהדה, פסקה 10; עניין אל עביד, בעמ’ 714-715). בצד האמור, נפסק כי מקום בו נדרשת הרשות המוסמכת לאזן בין עניינו של אסיר בחופשה, לבין האינטרס בהגנה על הציבור מפני מסוכנותו של אסיר, תהיה ידו של זה האחרון על העליונה (עניין זאהדה, פסקה 10; רע”ב 1318/98 לביא נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 98(2) 176 (16.4.98)). במקרה אחר הוסף כי “אף אילו היינו מונים את החופשה כאחת מהזכויות של האסיר, הרי יש בחוות-דעת בדבר מסוכנות הניתנת על-ידי הגורם המקצועי … כדי להיות טעם כבד משקל למניעת חופשה, וברוב המקרים גם טעם מכריע” (עניין אל עביד, בעמ’ 714, הדגשה נוספה). ברור, בצד האמור, כי אין בחוות-הדעת כדי לפטור את הגורם המוסמך לאשר חופשה לשקול כל מקרה על-פי נסיבותיו.
אופן הפעלת סמכות השר לתת חופשה לאסיר, לפי סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר, מוסדר בפקודת נציבות בתי הסוהר מס’ 04.40.00 (להלן: פקודת החופשות), שהוצאה מכוח סעיף 80א(ב) לפקודת בתי הסוהר. פקודת החופשות עומדת על המטרה בבסיס מתן חופשה לאסיר, שהינה “חיזוק הקשר בין האסיר לבין משפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית בחסכים שהמאסר גרם ויצירת תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר”. הפקודה מוסיפה וקובעת מיהם בעלי התפקידים בשירות בתי הסוהר להם הואצלה סמכות השר לאשר חופשה לאסיר, ואת העקרונות להפעלת שיקול-הדעת בעניין זה. כמבואר בפקודה, ההחלטה בעניין מתן חופשה צריך שתהיה פועל יוצא של איזון ושקילה של השיקולים הבאים: סוג העבירה בגינה האסיר מרצה את עונשו, הרשעותיו הקודמות והליכים משפטיים התלויים ועומדים נגדו; נסיבות אישיות מיוחדות לאסיר ודרך תפקודו במהלך ריצוי עונש המאסר; וחיזוי התנהגות האסיר במהלך שהותו בחופשה (השוו: עניין אל עביד, בעמ’ 690-691).
7. המשיב מסווג כ”אסיר בטחוני”, כהגדרת המונח בפקודת נציבות בתי הסוהר 04.05.00 – “אסיר אשר הורשע ונדון למאסר בגין ביצוע … עבירה שעל-פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירה בטחונית מובהקת או שהמניע לעבירה היה לאומני” (ראו עע”א 4714/04 עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נט(6) 145, 155 (2005) (להלן: עניין עמיר). על אסירים בטחוניים מוטלות מגבלות חמורות מאלה המוטלות על אסירים שאינם כאלה. כפי שנפסק:
‘זכויותיהם ומשטר חייהם של ‘אסירים בטחוניים’ שונים מזכויותיהם ומשטר חייהם של מי שאינם אסירים בטחוניים. על דרך הכלל ייאמר כי ההגבלות החלות על אסירים בטחוניים רבות וקשות הן יותר … מה טעם נתונים ‘אסירים בטחוניים’ לפיקוח ולבקרה הדוקים מאלה המוטלים על אסירים שאינם בטחוניים? דומה שאין צורך להרחיב בתשובה. אסירים בטחוניים נשקפת מהם סכנה גדולה לביטחון הציבור, לשלומו ולניהולו התקין של בית הכלא … אסירים בטחוניים מונעים ככלל בידי אידאולוגיה, והסבירות גבוהה לגביהם כי להגשמת אותה אידאולוגיה יבקשו לשוב ולבצע עבירות בעלות אופי דומה; קיים ועומד חשש כי יבקשו לפגוע בנציגי השלטון שלידם, קרא בסוהרים, ובהיותם משתייכים דרך-כלל לארגונים לא-חוקיים, יבקשו להוסיף ולעמוד בקשר עם אותם ארגונים להגשמת המצע הרעיוני שלהם בדרכים לא חוקיות. כל אלה מצדיקים מעצמם תנאי כליאה חמורים יותר מן הרגיל, וממילא נפגעות זכויותיהם של אסירים אלה יותר מזכויותיהם של אסירים פליליים רגילים.’ (עניין עמיר, בעמ’ 154-157; כן ראו: עתירות אסירים, בעמ’ 1-2).
ההגבלות המוטלות על אסירים בטחוניים מנויות בפקודות נציבות בתי הסוהר. בפקודת החופשות נקבע כי חופשה ראשונה של אסיר בטחוני מחייבת אישור בכתב של השר לביטחון פנים. בסעיף 1 לפקודת נציבות בתי הסוהר 03.02.00, שכותרתה “כללים ביחס לאסירים בטחוניים”, נקבע כך:
‘כללי
(א) …
(ב) … הסיכון הבטחוני הצפוי מהאסירים הבטחוניים מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ, ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות.
(ג) על-אף האמור בסעיף-קטן ב’… ניתן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כאמור בסעיף-קטן ב’ באופן מלא או חלקי או בתנאים, אם נתקיימו לגביו שני התנאים הבאים:
(1) מדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עויין ולא סייע לארגון עויין…;
(2) ניתנה חוות-דעת שבא-כוח כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי-הטלת מגבלות מיוחדות עליו, סכנה לפגיעה בבטחון המדינה.
חוות-דעת כאמור לא תינתן אלא לגבי מי שנתקיים לגביו כל האמור בסעיף-קטן (1) לעיל.’
הנה כי כן, בכל הנוגע לאסירים בטחוניים – כדוגמת המשיב – הכלל הוא כי אופי העבירות בביצוען הורשעו מחייב הצבת מגבלות על תנאי כליאתם, ובכלל אלה הגבלת יציאתם לחופשות. חריג לכלל זה יכול לקום בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי האסיר אינו חבר בארגון עויין – וזהו המצב בענייננו; השני, כי ניתנה חוות-דעתם של גורמי הביטחון, לפיה הסרת מגבלת היציאה לחופשות אינה טומנת בחובה סכנה לפגיעה בבטחון המדינה.
8. במקרה שלפנינו, סירב שירות בתי הסוהר לאשר יציאתו של המשיב לחופשות, נוכח קיומה של חוות-דעת שלילית מטעם שירות הביטחון הכללי. הערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב נשענה על העבירה החמורה בה הורשע, אשר בוצעה מתוך אידיאולוגיה קיצונית, אשר המשיב עדיין אוחז בה; על קשריו לגורמים קיצוניים שעלולים להוות סכנה לשלום הציבור; ועל המיומנות שרכש (במסגרת שירותו הצבאי) בהכנת מטעני חבלה. בכך פעל שירות בתי הסוהר בגדרי סמכותו, ובהתאם להוראות פקודת הנציבות הרלבנטית (אשר המשיב לא חלק על תוקפה). שירות בתי הסוהר ראה להעדיף את אינטרס ההגנה על שלום הציבור, נוכח הערכה זו בהתייחס למסוכנות הנשקפת מן המשיב. גם בית-המשפט, אשר לפניו הוצג המידע המודיעיני שבבסיס הערכה זו, ואשר שמע הסברים מנציג שירות הביטחון הכללי, סבר כי מן המשיב נשקפת מסוכנות, וכלשונו: “העותר פעל ממניעים אידיאולוגיים, ובכך לימד על מסוכנותו הרבה. מסוכנותו זו לא פגה בחלוף השנים”. ייאמר כאן כי החומר החסוי שהוצג לבית-המשפט המחוזי הוצג אף לנו, וקיבלנו הבהרות – במעמד צד אחד – מנציגי שירות הביטחון הכללי. מצאנו כי צדק בית-המשפט המחוזי בקביעה בדבר המסוכנות הנשקפת מן המשיב. בנסיבות אלה אין לומר כי נפל פגם בהחלטת הרשות לסרב את יציאתו של המשיב לחופשות, ולא היתה עילה להתערב בהחלטה זו, בהתאם לאמות-המידה שהותוו בהלכה הפסוקה (השוו: רע”ב 10426/03 מדינת ישראל נ’ אביטל, פ”ד נח(6) 817, 820-821 (2004); רע”ב 6531/97 קהלני נ’ בית סוהר איילון, תק-על 98(1) 167 (14.1.98); רע”ב 3019/98 מדינת ישראל נ’ ארזי, פ”ד נב(2) 743, 747 (1998); רע”ב 2529/97 מדינת ישראל נ’ אוזן, תק-על 97(2) 456 (21.4.97); רע”ב 2410/93 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מז(3) 802, 804 (1993)).
9. על-אף האמור, וחרף קביעתו כי מסוכנותו של המשיב לא פגה בחלוף השנים, ראה בית-המשפט המחוזי לקבל את העתירה. בית-המשפט סבר כי בהיעדר “מידע קונקרטי המעיד על כוונה או רצון של (המשיב) לפעול ולסכן שלומם של בני אדם” לא יכולה היתה הרשות לבסס החלטתה שלא להתיר את יציאתו לחופשות. לשון אחר – קביעתו של בית-המשפט קמא הינה כי החלטת הרשות אינה יכולה להיחשב כסבירה, מקום בו לא הוצג לה מידע קונקרטי המתייחס לפעולות עתידיות שיינקטו על-ידי המשיב, ושיש בהן משום סכנה לשלום הציבור. לדברים אלה – שהינם אף בבחינת אמירה כללית החורגת מעניינו של ההליך הנוכחי – אין בידי להסכים. בעת שבית-המשפט עורך ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות שלא להוציא את המשיב לחופשה, עליו לבחון האם בפני הרשות היתה תשתית ראייתית מספקת על-מנת לבסס את החלטתה (השוו: רע”ב 1728/98 מועד נ’ מדינת ישראל, תק-על 98(2) 746 (2.6.98); רע”ב 515/00 עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2000(1) 292 (21.2.00); רע”ב 3384/02 שטיינבוים נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(2) 376
(23.4.02)). אין לומר, כשיטת בית-המשפט קמא, כי תשתית מספקת כאמור מחייבת קיומו של מידע “קונקרטי”, היינו מידע שיצביע על פעילות מוגדרת המסכנת את שלום הציבור, אותה יבצע המשיב במהלך חופשתו. קביעת מסוכנותו של אסיר וההחלטה אם לאשר לו לצאת לחופשה כפועל יוצא, היא עניין של הערכת העובדות. “שלב זה של שקילת העובדות הוא לב ליבו של שיקול-הדעת. בשלב זה באים לידי ביטוי המומחיות והתבונה של הרשות. יש לרשות בשלב זה יותר שיקול-דעת, כלומר, יותר חופש לבחור בין אפשרויות שונות, מאשר בשלבים אחרים של ההליך” (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 762-763 (1996)). “מושכלות ראשונים הם כי הערכה מקצועית לגבי מסוכנות אסיר, הנשענת על מכלול נתונים, נתונה לגורם המקצועי הממליץ ולרשות המוסמכת המחליטה. אנו לא נתערב בהחלטה כזו אלא אם התרחשה סטיה בולטת מאמות-מידה של שיקול-דעת סביר” (רע”ב 4581/04 שרקיה נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(3) 2041
(2.9.04)). במקרה שלפנינו הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית מספקת להחלטה שהתקבלה. המדינה עמדה על הנתונים העומדים בבסיס הערכת הסיכון, על-פי אמות-המידה המקובלות (וביניהם העבירה הבטחונית-אידאולוגית החמורה בה הורשע המשיב, הקשר לפעילים קיצוניים, והמומחיות לחמרי חבלה בה עשה שימוש לשם ביצוע העבירה). בית-המשפט המחוזי, שבחן את החומר החסוי, קבע כי אכן נשקפת מסוכנות מן המשיב. בנסיבות אלה משקלו של אינטרס ההגנה על הציבור גובר, כפי שכבר הובהר, על אינטרס האסיר לצאת לחופשה, גם בלא שהוצג על-ידי המשיב מידע קונקרטי באשר לפעילות עתידית מתוכננת של המשיב. החלטת הרשות מצויה איפוא במתחם הסבירות, ולא היה יסוד להתערב בה, על-פי אמות-מידה מקובלות של ביקורת שיפוטית. בנסיבות אלה דין הערעור שלפנינו להתקבל.
10. כאן המקום להתייחס לטענת ההפליה שהציג המשיב, נוכח העובדה כי לירדן, שותפו לעבירה, הותר לצאת לחופשות. קיים שוני רלבנטי בין השניים, שכן להערכת שירות הביטחון הכללי אין הסיכון שנשקף מירדן כסיכון שנשקף מהמשיב. לעניין זה קיבלנו הבהרות בדיון שנערך במעמד צד אחד, ושוכנענו כי לפנינו אבחנה מותרת. נציין, בצד האמור, כי כעולה מפסק-דינו של בית-משפט זה בערעורו של המשיב, נסיבותיו של ירדן היו שונות מאלה של המשיב: הוא הצטרף להתארגנות רק כשבוע וחצי לפני מועד הנחת המטען; הוא הודיע לשוטרים מייד כשנתפס כי בעגלה יש מטען חבלה ועזר לחבלן המשטרה בפירוקו; הוא הביע את החרטה הברורה ביותר מבין המערערים, ואף הסגיר לידי המשטרה “סליק” של נשק שהוחבא בסמוך לביתו (פסקה 24 לפסק-הדין).
11. סוף דבר, הערעור מתקבל והחלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. נבהיר בשולי הדברים כי החלטת הרשות נסבה על יציאת המשיב לחופשות סדירות. ניתן יהיה לשקול בקשות לחופשות מיוחדות, מוגבלות בזמן ובמקום, וזאת מטעמים הומניטאריים מיוחדים, כפי שנעשה גם בעבר (ואין אנו מביעים עמדה בהתייחס לבקשות עתידיות מעין אלה). למותר לציין, כי אין באמור כדי למנוע שקילת בקשה עתידית של המשיב ליציאה לחופשות. הנחתנו היא כי הבקשה תישקל על-ידי הגורמים המוסמכים, על יסוד הערכת הסיכון באותה עת (השוו: רע”ב 7563/07 אוחיון נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 9.9.07)).”

3. תושב הרשות – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6023/06[166] המבקש מרצה עונש מאסר של ארבע-עשרה שנים בגין עבירות של הריגה, שוד וקשירת קשר לביצוע פשע. בקשתו של המבקש לצאת לחופשות נענתה בשלילה על-ידי השר לביטחון פנים ולכן פנה הוא בעתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה וכנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור. יוער כי עתירת אסיר קודמת שהגיש המבקש בשל הסירוב להעניק לו חופשות נדחתה אף היא מחמת הטעם שהמבקש הינו תושב הרשות הפלסטינית.

בדחותה את בקשת רשות הערעור קבעה כב’ השופטת ד’ ברלינר כי בעניין שבנדון “בחנה הוועדה את נסיבותיו של המבקש והגיעה למסקנה כי חזקת המסוכנות שלו לא נסתרה. זאת, בין השאר, על רקע גילו הצעיר, חומרת העבירות בהן הורשע ויתרת העונש שנותר לו לרצות. בנסיבות העניין, ובהתחשב בשיקולי המסוכנות הכלליים כמפורט לעיל, לא ניתן לומר כי המשקל שנתנה הוועדה לאינטרסים המונחים על הכף אינו סביר – ועל-כן אין מקום לשנות מהחלטתה”.

4. מעגל הביקורים המותרים לאסירים בטחוניים

ב- עע”א (נצ’) 1746/07[167] נפסק מפי כב’ השופט דני צרפתי:

“שתי העתירות עוסקות בעיקרן במעגל הביקורים המותר לאסירים בטחוניים, כאשר לעותר ב- עע”א 1746/07 (להלן: “העותר”), עניינים נוספים הנוגעים למגבלות על אסירים בטחוניים עליהם הוא מלין, ואלה ידונו בסיום ההחלטה בנפרד.

טיעוני הצדדים
1. העותר טוען כי המשיבים מונעים ממנו ביקורי משפחה מדרגה שניה, כולל ביקורי אחייניו ונשות אחיו, וכן מונעים ממנו ביקור פתוח (ולא דרך מחיצה) עם אמו, זאת על-אף שהאם אישה קשישה וחולנית.
העותר מלין גם על כך שהמשיבים מונעים ממנו כל קשר טלפוני, בדגש לקשר עם עורך-דין, תוך פגיעה בזכויותיו.
עוד טוען העותר שהמשיבים מונעים ממנו שימוש סביר בקנטינה על דרך של הגבלת הפקדות כספים לצורך זה, דבר המהווה מדיניות בלתי-סבירה וראויה, בפרט לאור כמות איכות האוכל המוגש בבית הסוהר.
2. המשיבים טוענים כי הוראות הפקודה שבתוקף לעניין אסירים בטחוניים מאפשרות ביקור של משפחה מדרגה ראשונה בלבד. לפיכך ההחלטה שלא לאשר ביקור משפחה מדרגה שניה, סבירה ובהתאם לנוהלים.
לעניין הבקשה להכיר בהרחבת הביקורים באשר לעותר, הציג בא-כוח המשיבים חוות-דעת שב”כ ממנה עולה כי הסרת המגבלות המוטלות על העותר כאסיר בטחוני, יש בה כדי ליצור חשש ממשי לפגיעה בבטחון המדינה, ועל-כן השב”כ אינו ממליץ להיענות לבקשות העותר.
בהתאמה, החלטת המשיבים לדחות בקשה זו, הינה סבירה ואין להתערב בה.
לעניין תנאי הביקור עם אמו, טוענים המשיבים כי הוראות הפקודה קובעות כי ביקור לאסיר בטחוני יתקיים כאשר מחיצה שקופה מפרידה בינו לבין המבקר, כך שלא תתאפשר העברת חפצים. עם זאת על-פי סעיף 14(י)(3) מפקד המחוז רשאי לאשר ביקור ללא מחיצה. בשתי הזדמנויות שהעותר הגיש בקשה לביקור פתוח, הן אושרו על-ידי מפקד המחוז. מאז האמור לא הגיש העותר בקשות נוספות.
לעניין הקשר הטלפוני מפנים המשיבים להוראות הפקודה אוסרות על אסירים בטחוניים קיום קשר טלפוני.
עוד טוענים המשיבים, לעניין הפקדת הכסף בקנטינה, כי בהתאם להחלטת פרקליטות המדינה מיום 01.01.07, אושר לאסירים רכישות עד סכום של 1,300 ש”ח לחודש, ובנק הדואר נערך בהתאם להחלטה זו.
3. העותר ב- עע”א 2006/07 (להלן: “העותר מס’ 2”), ואשר עתירתו מכוונת לעניין הביקורים, מעבר לקרובים מדרגה ראשונה, טוען כי המשיבים מבזים החלטה ב- עע”א 242/01 שניתנה בענייננו, בה נקבע כי יש להרחיב את מעגל הביקורים לכל מבקר שנושא תעודת זהות ישראלית. לטענתו, ההחלטה יושמה על-ידי המשיבים עד ליום 12.08.07, כשרק ממועד זה נמנע מהעותר ביקורי משפחה, אלא קרובים מדרגה ראשונה.
4. המשיבים טוענים כי ההחלטה ב- עע”א 242/01, רק נתנה תוקף לכתב התשובה מטעמם, לפיו יאושרו לעותר ביקורים של משפחה מדרגה ראשונה ושניה למעט גברים בגילאים 17-50, כפי שהיה קבוע בפקודה שהיתה בתוקף למועד העתירה 242/01 הנ”ל.
המשיבים מבהירים, כי בשנת 2001 פקודה מס’ 12.12.04 אכן אישרה ביקורי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה לאסירים בטחוניים. ברם פקודה זו בוטלה ביום 17.03.02. עיון בפקודה החדשה (מס’ 03.02.00) אשר הינה בתוקף, מלמד כי ביקורים לאסירים בטחוניים יותר רק למשפחה מדרגה ראשונה. המשיבים מאשרים כי בעבר היתה תקופה בה הם אכן לא פעלו על-פי הוראת הפקודה החדשה, אולם זה מכבר הם מקפידים על ביצועה.
לטענת המשיבים ההחלטה ב- עע”א 242/01 היתה יפה להוראות הפקודה דאז, אך לא כיום.
לעותר ניתנו בעבר ביקורים מדרגה שניה, גם בשל טעות המשיבים שהסתמכו על ההחלטה הנ”ל, שהיתה נכונה לשעתה, כאמור.
לטענת המשיבים, על-פי הוראות הפקודה שבתוקף, העותר יכול להגיש בקשה לקבלת ביקור לא מדרגה ראשונה, אשר תדון לגופה.
הדיון בעניינם של העותרים אוחד, במסגרת ישיבת יום 13.02.08.
6. בדיון שנערך ביום 13.02.07, הוסיפו בא-כוח העותרים על הנטען בכתבי העתירות, וטענו לאפליה בין אסירים בטחוניים ערבים ליהודים, בכל הקשור לעונשים שנגזרו ונקצבו על שתי הקבוצות, ולתנאים בבית הכלא.
בנדון הציג בא-כוח העותר טיעונים ונתונים בכתב.
בא-כוח העותר טען כי הוראות הפקנ”צ הנוכחיות הקובעות כאמור כי רק בן משפחה מקרבה ראשונה יורשה לבקר אסיר בטחוני אינן סבירות ויש להורות על ביטולן.
עוד טען בא-כוח העותר כי בבתי כלא אחרים מאפשרים ביקור משפחות מורחבות, וכי מכל מקום עד לשנת 2006 הפרקטיקה בביקורי אסירים היתה שונה לגמרי מהוראות הפקודה שבתוקף, כך שגם כאשר היו הוראות שלא אפשרו הכנסת בני משפחה שלא מדרגה ראשונה, בפועל נערכו ביקורים כאלו. בכך לדעתו יש להצביע על שיקולים זרים המנחים את המשיבים.
בא-כוח העותר הציג אישור רפואי המלמד על מצבה הרפואי הקשה של אמו של העותר – קשישה בת 86, שעברה ניתוח לב פתוח וסובלת ממחלת לב ואי-ספיקת לב. לטענתו, בלתי-אפשרי להגביל אותה לראות את בנה דרך חלון זכוכית, ויש ליתן לה היתר קבע לביקורים פתוחים, ללא צורך בהגשת בקשות פרטניות בעניין.
לטענת בא-כוח העותר, חוות-דעת שב”כ שהוגשה בעניינו של העותר אינה רלבנטית לנושא שבדיון. כל שניתן ללמוד ממנה הוא על המעשה בגינו הורשע העותר.
בהקשר זה מוסיף העותר וטוען כי ביקש פעמים רבות מגורמי שב”כ ושב”ס לשנות את השתייכותו הארגונית, וכי על כך ישב 5 שנים באגף הפרדה בשל הסכנה לחייו על-ידי שאר האסירים הבטחוניים, בלא שהבקשה נענתה.
בא-כוח העותר ביקש גם לבטל את הוראות הפקודה המגבילות את הקשר הטלפוני של אסירים בטחוניים, בדגש לשיחות עם עורך-דין.
עוד מבקש שבית-המשפט יורה על הגדלת תקציב הקניות בקנטינה מ-1,300 ש”ח בחודש ל- 2,000 ש”ח, הואיל והתקציב הנוכחי לא תואם את צרכי האסירים ואת המחירים היקרים בקנטינה.
7. בא-כוח העותר מס’ 2 הוסיף וטען כי המשיבים אינם מיישמים בפועל את הוראות הפקודה לעניין ביקורי קרובים. על-אף שהפקודה עודכנה ביום 15.03.02, כך שנאסרו ביקורים מדרגה שניה לאסירים בטחוניים, בפועל עד חודש אוגוסט 2007 אפשרו לעותר ביקורים של מעגל מורחב. ביום 03.08.05 אמנם הופסקו ביקורי דרגה שניה לעותר בכלא גלבוע, אך אחרי בדיקה של שב”ס ועע”א 242/01, שב ואפשר השב”ס לעותר שהסתמך על ההחלטה ב- עע”א 242/01 ביקורי מעגל מורחב. לטענתו לא ניתן לשנות את ההחלטה ב- עע”א 242/01, זאת על-אף שהפקודה שונתה. כאשר המדינה עצמה הסתמכה על פסק-הדין למרות שינוי הפקודה והאמור המחייב.
בא-כוח העותר מס’ 2 הפנה לעניינו של סמיר סרסאווי, אסיר בטחוני, אשר לטענתו מרצה עונשו באגף בו מותרים ביקורים.
8. בא-כוח המשיבים בישיבה הנ”ל הוסיף וטען כי גם אם ישנם אסירים בטחוניים אשר מקבלים זכויות שלא מגיעות להם על-פי הפקודה, הרי אין לתקן טעות בטעות וכי המשיבים מכל מקום יפעלו לתיקון המקרים בהם נעשו פעולות בסטיה מהוראות הפקודה.
כן נטען כי הוראות הפקודה בכל הקשור לאסירים בטחוניים נבחנו בפסיקת בית-המשפט העליון (רע”ב 4714/04, רע”ב 9677/06, רע”ב 7324/06), ונקבע כי הן סבירות. בהתאמה בית-משפט זה אינו הערכאה לבחינת הוראות הפקודה, וכפועל יוצא מכך לא ניתן לומר כי החלטות המשיבים המבוססות על הפקודה אינן סבירות.
9. בא-כוח המשיבה 2 טענה כי אכן במשך תקופה ארוכה, ותוך טעות, פעלו גורמי שב”ס לעניין העותר מס’ 2 לפי הוראות ההחלטה משנת 2001, כך שלא הוטלו מגבלות על העותר מס’ 2 בעת הביקורים.
לעניין טענות העותר באשר להגבלת סכום הרכישה בקנטינה, הוסיף בא-כוח המשיבים כי ההגבלה קיימת ביחס לכלל האסירים, ואין הבחנה בין אסיר בטחוני לאסיר פלילי בנדון.
10. בא-כוח המשיבים ביקש להגיש מידע מודיעיני לצורך תמיכה בחוות-דעת שב”כ וכנימוק לביסוס החלטת המשיבים שלא להקל ביחס לעותר בתנאי כליאתו, על-פי המנגנון שקובע סעיף 1ג לפקודה 03.02.00 לעניין אסירים בטחוניים.
בא-כוח המשיבים גם הבהיר שהמידע מתייחס לעותר, אם כי יש בו התייחסות עקיפה גם לעותר מס’ 2, אשר כאמור טרם נערכה חוות-דעת שב”כ בעניינו, הואיל ולא הוגשה מצד עותר זה כל בקשה להיתר חורג מכוח סעיף 1ג לפקודה.
בא-כוח העותרים התנגדו להצגת המידע המודיעיני בעניינו של העותר.
בא-כוח העותר טען כי על-אף המידע, התירו לעותר לפגוש את אמו פעמיים ולקיים שיחות טלפון – ללא מגבלות. מה עוד שלא ברור אם המידע מתייחס לתקופה חדשה או לתקופה בה פעל העותר ללא מגבלות.
בא-כוח המשיבים טען לאור ההתנגדות להצגת המידע המודיעיני כאמור, לחזקת התקינות של פעולת רשות מינהלית.
דיון והכרעה
11. כבסיס לדיון יש להפנות להוראה הברורה של סעיף 1 לפקודה 03.02.00 (להלן: “הפקודה”) שעניינה אסירים בטחוניים, המנמק בבירור את ההצדקה והצורך לאבחן ככלל בין תנאי כליאתם של אסירים פלילים, לעומת אסירים בטחוניים, בדגש למסוכנות הנובעת מהם לבטחון המדינה ולסדר ולמשמעת במתקן הכליאה, כאשר תכלית ונימוקים אלו נבחנו ואושרו בהלכה הפסוקה כפי שיפורט להלן.
סעיף 1ג לפקודה הנ”ל קובע חריג לעיקרון האמור, על-ידי מתן אפשרות לבחינה פרטנית בנוגע לאסיר זה או אחר, על-פי נסיבותיו באופן שהוא מאפשר סטיה מההגבלות הכלליות בפקודה לעניין אסירים בטחוניים, זאת רק אם התמלאו שני תנאים מקדימים. האחד – האסיר לא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עויין טרם ביצוע העבירה, או שהאסיר ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם הארגון אליו היה קשור. השני – ניתנה חוות-דעת שב”כ כי לא נשקפת סכנה לפגיעה בבטחון המדינה בשל הסרת המגבלות.
במתכונת האמורה שבחר בה המחוקק נשמר איזון ראוי בין האינטרס הציבורי המעוגן בהוראות הפקודה בכללותה, זאת על רקע הנימוקים הקבועים בסעיף 1 כאמור, אל מול האינטרס הפרטני של האסיר הקבוע בהוראת החריג, בהתאם לנסיבות המוכחות בעניין הפרטני המובא לדיון ביוזמת האסיר.
12. סעיף 15(א)(3) לפקודה, קובע כי אסירים יורשו לקבל ביקורי משפחה מדרגת קרבה ראשונה – הורים, בן/בת זוג, ילדים, אחים/אחיות, סבא וסבתא.
(הוראות אלו המגבילות ביקורי אסירים בטחוניים רק למשפחה מדרגה ראשונה, אלא אם ניתן אישור פרטני, עודכנו בשנת 2002.
לפי הוראות הפקודה הקודמות, ניתן היה לאשר לאסירים בטחוניים: “ביקורי ידידים לעיני סוהר ובטווח שמיעתו” (סעיף 14(א) לפקודה מס’ 03.02.00).
בהתאמה המשיבים האוסרים ביקורי בני משפחה שלא מדרגה ראשונה, פועלים על-פי הוראות הפקודה אשר הינה בתוקף כיום, ועל-כן החלטתם בהכרח סבירה.
13. אין לקבל הטענות כי הוראות הפקודה מהוות אפליה לא ראויה בין אסירים בטחוניים פליליים, כנימוק לביטול הוראות הפקודה ולחיוב המשיבים לפעול בהתעלם ממנה.
נקדים כי בית-משפט זה, ובמסגרת דיון בעתירות אסירים, בוחן את פעולות המשיבים לאור הוראות הדין מבלי להידרש לבחינת סבירותן של הוראות החיקוק מכוחו פועלים המשיבים.
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים שעה שהוראות החיקוק ובענייננו הוראות הפקודה, כבר עמדו במבחן הביקורת השיפוטית של בית-המשפט העליון.
ב- עע”א 1076/95 מדינת ישראל נ’ סמיר קונטאר, פ”ד נ(4) 492:
‘האם יש הצדקה להבדל הקיים בעניין זה בין אסירים בטחוניים לבין אסירים אחרים?… אוכלוסיית בתי הסוהר מחולקת לסוגים: נשים, קטינים, דתיים, טעוני הגנה, ועוד.
הסיווג, אם אין הוא נדרש על-פי דין, אמור להתבסס על שיקולים ענייניים. ככל שהוא מתבסס על שיקולים ענייניים ומתבצע באופן סביר, הרי הוא כשר. הסיווג עשוי לגרור הבדלים בתנאי המאסר. ההבדלים, ככל שהם מתבססים על שיקולים ענייניים ומתבצעים באופן סביר, אף הם כשרים.
במסגרת זאת, אסירים בטחוניים, כלומר, אסירים שהורשעו בעבירות נגד בטחון המדינה, מהווים סוג בפני עצמו. הסיווג של אסירים בטחוניים כסוג בפני עצמו נובע מן הסכנה המיוחדת הטמונה באסירים אלה. ברוב המקרים הם משתייכים לארגונים בלתי-חוקיים, ששמו להם למטרה לפגוע במדינה, וקיים חשש שהקשר בין האסיר לבין הארגון קיים ועומד גם בתקופת המאסר. קשר זה, וכן הקשר בין האסירים הבטחוניים לבין עצמם, טומן סכנות מיוחדות, הן מן הבחינה של הסדר בבית הסוהר והן מן הבחינה של בטחון המדינה. סכנות אלה עשויות להצדיק כליאתם של אסירים בטחוניים בנפרד והטלת מגבלות מיוחדות עליהם, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם החוץ.’
בהקשר זה, ראה גם עע”א 4714/04 עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נט(6) 145.
האבחנה בין אסירים בטחוניים לאסירים פליליים מבוססת על שיקולים ענייניים ובראשם המסוכנות הנובעת מאותם אסירים בטחוניים, המחייבת לסווגם כאוכלוסיה נפרדת בתוך בית הסוהר.
14. הגבלת העותרים כמו גם כלל האסירים הבטחוניים לביקורים של בני משפחה מדרגה ראשונה בלבד, מעוגנת בהוראות הפקודה כאמור, נשענת על טעמים ענייניים כמפורט, ואין מקום להתערב בה.
ב- רע”ב 7324/06 חמידה נ’ שירות בתי הסוהר (פורסם באתר נבו, ניתן ביום 15.11.06), נבחנה גם הגבלה זו ואושרה כהגבלה סבירה:
‘על רקע זה נראה כי יש מקום למשנה זהירות, שעל-כן הגבלת הביקורים לביקורי משפחה מקרבה ראשונה בלבד מבטאת איזון ראוי. ברי, כטענת המשיב, כי הרחבת מעגל המבקרים הבאים במגע עם אסירים בטחוניים, יש בו כדי להגביר במידה ניכרת את פוטנציאל הסיכון הטמון ממילא בעצם קיום הביקורים. משכך, ההחלטה הינה סבירה, ראויה, ואין כל הצדקה להתערב בה.’
15. כאמור הוראת סעיף 1ג לפקודה מאפשרת לאסיר, לפנות בבקשה להחריגו מכלל ההגבלות הקבועות בפקודה, כשבמסגרת זו נבחנים בין השאר נתוניו הפרטניים של האסיר, בדגש למסוכנותו לבטחון המדינה, תוך בחינת שאלת השתייכותו לארגון עוין וקבלת חוות-דעת שב”כ בנדון.
לעניין העותר, נתקבלה חוות-דעת שב”כ, המתנגדת להקל לגביו בתנאי הפקודה.
בא-כוח המשיבה ביקש גם לצרף מידעים בתמיכה לחוות-דעת זו.
בא-כוח העותר סירב להעברת מידע מודיעיני זה לעיון בית-המשפט, לצורך בחינת סבירות החלטת המשיבים בהתבסס עליו.
לאור עמדה זו הרי קמה חזקת התקינות באשר להחלטת של הרשות המינהלית המסתמכת על המידעים, בין השאר, ולפיה הסרת המגבלות המוטלות על העותר כאסיר בטחוני – יוצרת חשש ממשי לפגיעה בבטחון המדינה.
(ראה בנדון בשינויים המחוייבים, רע”ב 9677/06 עווידה נ’ ועדת השחרורים שליד בית הסוהר השרון, פורסם באתר המשפטי נבו, ניתן ביום 12.02.07).
בהקשר זה יש להוסיף, כי בעניינו של העותר מס’ 2, אין מקום להידרש לנושא המידעים, זאת שעה שבעניינו טרם הוגשה כל בקשה להתיר ביקורים רחבים מכוח הפקודה הנוכחית, ו/או להחיל לגביו את החריג הקבוע בסעיף 1א לפקודה בנושא כזה או אחר, בהתאמה טרם נדרשה חוות-דעת שבא-כוח לגביו, וטרם ניתנה החלטה מינהלית המחייבת בחינה ובדיקה.
טענת העותר כי יש לאפשר לו ביקורים פתוחים עם אמו באופן קבוע ומבלי להידרש לבקשות פרטניות, מעת לעת, דינה להידחות.
הוראות הפקודה קובעות כי ביקורים לאסירים בטחוניים יערכו כאשר מחיצה שקופה חוצצת בין האסיר למבקר, על-מנת למנוע העברת חפצים.
על-פי סעיף 15י(2) מפקד המחוז רשאי לאשר ביקור ללא מחיצה.
כפי שעולה מתשובת המשיבים, בשתי הזדמנויות בהן העותר הגיש בקשה לביקור פתוח עם אמו (26.12.05 ו- 01.01.07), בקשות אלו אושרו על-ידי מפקד המחוז, ומאז לא הגיש העותר בקשות נוספות.
הוראות הפקודה אינן כוללות אופציה למתן אישור קבוע לביקורים פתוחים, כאשר אין כל חוסר סבירות בדרישה, כי כל בקשה ובקשה תיבחן באופן פרטני, לרבות על רקע הנתונים והעובדות היפות לאותו מועד.
החלטת המשיבים בעניין סבירה ומעוגנת בהוראות הפקודה ואין מקום להתערב בה.
על העותר להתכבד להגיש בקשה מתאימה, אשר תבחן בהתאם לנהלים על-ידי הגורמים המקצועיים.
16. טענות העותר מס’ 2 כי הוא זכאי לביקורים מורחבים, מעבר לקרובי משפחה מדרגה ראשונה, זאת בהסתמך על החלטה ב- עע”א 242/01 אשר ניתנה ביום 24.04.01 (לפיה אושר לעותר מס’ 2 ביקורים של מעגל משפחתי מורחב, ללא הגבלות – כאמור בכתב התשובה מטעם המשיבים באותה עתירה), דינן להידחות; החלטה זו מבוססת ונסמכת על הוראות הפקנ”צ הקודמות אשר התיר כאמור ביקור קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה, ובהתאמה יפה לשעתה בלבד.
בשנת 2002 הוראות הפקודה לעניין אסירים בטחוניים שונו כאמור כך שכיום מותרים ביקורים רק של קרבה ראשונה, אלא אם האסיר מגיש בקשה לביקור מעגל משפחה מורחב, כמפורט לעיל.
ההחלטה ב- עע”א 242/01 למעשה הינה חסרת תוקף כיום והעותר אינו יכול להישען עליה, שעה שהוראות הפקודה שונו.
על העותר להגיש בקשה כאמור בהוראות סעיף 1ג לפקודה, להתיר לו ביקור משפחה מורחבת, אשר תיבחן לגופו של עניין, ובשים-לב לחוות-דעת שבא-כוח כאמור בהוראות הפקודה.
העובדה כי גם לאחר שינוי הפקודה התירו המשיבים לעותר ביקור משפחה מדרגה שניה, אין בה כדי ללמד שהחלטתם כיום אינה סבירה.
המשיבים מודים כי התירו לעותר ביקור משפחה מורחבת מתוך טעות ובשל ההנחה המוטעית כי ההחלטה ב- עע”א 242/01 עודנה בתוקף.
אין מקום להורות ולחייב את המשיבים להמשיך בפרשנותם והנחותיהם המוטעות, כשבאמור גם נגרמת חוסר אחידות, ופגיעה בשוויון בין כלל האסירים הבטחוניים, ולכך אין ליתן יד.
17. טענות העותרים בכל הקשור לאפליה בינם לבין אסירים בטחוניים יהודים, ולאסירים בטחוניים אחרים הזוכים לטענתם להקלה מהמגבלות, כדוגמת האסיר סרסאווי שאוזכר בטיעוניהם, דינן להידחות, אם משלא הוכחו ואם משאינם רלבנטיים לדיון שבפניי.
אין חולק כי המשיבים אמורים היו להחיל את ההוראות והמגבלות הקבועות בפקודה על כלל האסירים הבטחוניים. אם אכן הוחלו בטעות נוהלים או מבחנים אחרים על אסיר או קבוצת אסירים אחרת, בסטיה מהוראות הפקודה, אם לקולא ואם לחומרא, אין בכך כדי לשנות מההגבלות אשר הוטלו כדין על העותרים, זאת לצד החובה המוטלת על המשיבים להקפיד על אחידות ולהחיל על כלל האסירים את אותו הדין, כל עוד לא הוחלט כי מוצדק ביחס לאסיר כזה או אחר להפעיל את החריג הקבוע בסעיף 1ג לפקודה, ביחס לנושא פרטני או ככלל באשר למגבלות הפקודה.
18. טענות העותר כנגד מניעת קשר טלפוני דינן להידחות.
סעיף 17א לפקודה מס’ 03.02.00 קובע כי ככלל לא יתאפשר קשר טלפוני לאסירים בטחוניים, למעט אסירים העומדים בסעיף 1ג לפקודה הנ”ל, ולמעט מקרים הומניטרים, וזאת באישור מפקד בית הסוהר.
העותר אינו עומד בתנאי הסעיף ולמעשה אינו טוען לכך.
החלטת המשיבים שלא לאשר לעותר קשר טלפוני סבירה, עניינית ומעוגנת בהוראות הפקודה (ראה עע”א 1076/95 הנ”ל).
בהקשר לקשר טלפוני, לא ראיתי לאבחן על דרך הכלל בין שיחות טלפוניות כאלו או אחרות, לבין שיחות טלפוניות עם עורכי-דין.
נקדים, כי אבחנה זו אינה מעוגנת בפקודה כאמור.
מעבר לכך, החריג בפקודה מצומצם למקרים הומניטרים, כשלא מתן הנמנע כי בנסיבות המתאימות ולכלל הצורך ביצירה קשר טלפוני עם עורך-דין כחלק מהגדרה זו, לרבות בזיקה למשקלה הסגולי של זכות כזו, במקרים חיוניים ומתאימים.
העותר דנן אינו טוען למקרה פרטני בהקשר זה, כשאין להכיר בקשר טלפוני עם עורך-דין, ללא קשר לתוכנו ולהקשר בו נדרש, כקשר חיוני שיש להתירו, ללא אבחנה.
19. טענות העותר מס’ 1 כנגד הגבלת סכום הרכישה החודשי המוקצב לקנטינה דינן להידחות. בא-כוח העותר בטיעוניו בעל-פה למעשה הבהיר כי טענותיו בעניין מכוונת כנגד שיעור הסכום שנקבע ולא כנגד עצם ההגבלה. מכל מקום ההחלטה נתקבלה בשים-לב לצורכי האסירים ומשיקולים מקצועיים וענייניים.
לא הוצג כל נתון המבסס את טיעוני העותר, כי הסכומים אינם מספיקים או כי המחירים בקנטינה מופקעים, באופן המצדיק את הגדלת הסכום.
20. לסיכום, אם כן, אני מורה על דחיית שתי העתירות, על מכלול הנושאים המפורטים בהן.”

5. עתירת אסיר לשנות סיווגו מאסיר בטחוני לפלילי

5.1 כללי

ב- עע”א (ב”ש) 5925/07[168] עסקינן בעתירה העוסקת בשאלת סיווגו של העותר, המרצה עונש של 10 שנות מאסר, כאסיר בטחוני.

העותר אינו חולק על העובדה, כי העבירות שבוצעו על ידו הן עבירות בטחוניות. לטענתו של האסיר הגדרת אסיר כאסיר בטחוני אינה “מעשה מכאני”, המבוסס רק על העבירה בה הורשע האסיר, אלא יש לבחון את טיבה של העבירה ואת מניעיו של האסיר בביצועה.

העותר סבור, כי לאור הרקע האישי והמשפחתי שלו, השזור כחוט השני עם כוחות הביטחון, וכן לאור העובדה, כי מוסכם שמעשיו לא נעשו על בסיס אידיאולוגי אלא על בסיס כלכלי בלבד, הרי שלא היה מקום להגדירו כאסיר בטחוני. לפיכך, ביקש העותר להורות לשב”ס לשנות את סיווגו מאסיר בטחוני לאסיר פלילי.

מנגד, השב”ס טען כי סיווגם של אסירים הוא החלטה אדמיניסטרטיבית פנימית שלו, שאיננה כפופה לסיווג קודם של מתקן הכליאה הצבאי בו שהה העותר. הסיווג נועד, בין היתר, לאפשר ניהול תקין של מתקני הכליאה, על-ידי החזקת קבוצות אסירים הומוגניות, כדוגמת אסירים בטחוניים, בנפרד מאסירים אחרים.

בדחותו את עתירת האסיר לעניין סיווגו קובע בית-המשפט מפי כב’ השופטת ד”ר דפנה אבניאלי כי:

“בעבירות בטחוניות מובהקות טמון, מעצם טיבן וטבען, פוטנציאל ממשי לפגיעה בבטחון המדינה ובביטחון אזרחיה. עצם ביצוע עבירה המוגדרת כבטחונית מובהקת מעניק לה את הנופך הבטחוני. מניעי הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה, אין בהם כדי לשלול את מובהקות העבירה הבטחונית, ככל שהיא מנויה בנספח א’, כאמור בסעיף 1ד לפקודה הנ”ל (רע”ב 7519/06 ג’מאל מתאנה נ’ שב”ס, מיום 12.12.2006, פורסם באתר “נבו”, פסקה 7 סיפא לפסק-הדין).
העותר הורשע בעבירת ריגול ובעבירת מגע עם סוכן חוץ. שתיהן מוגדרות כעבירות בטחוניות מובהקות. גם אם המניע לביצוען של העבירות היה מניע כלכלי, ניתן לקחת זאת בחשבון בעת גזירת העונש, אך אין בכך כדי לשנות מאופיין הבטחוני של עבירות חמורות אלה.”
ב- עע”א (ב”ש) 5808/07[169] עסקינן בעתירת אסיר בה מבוקש כי בית-המשפט יורה לשב”ס לשנות את סיווגו של העותר מבטחוני לפלילי. העותר הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ועבירת נשק, בהתאם לכתב אישום מתוקן בשנית, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, ונדון לעונש מאסר בן שמונה שנים.

העותר טוען, כי הוא אזרח ישראלי, אך מסווג החל מיום מעצרו ועד עתה כאסיר בטחוני. בשל כך, נמנעות ממנו זכויות בסיסיות רבות והוא סובל מתנאי מאסר קשים ביותר. אסירים אחרים רואים בו כ”שתול” של רשויות החוק, ולכן נשקפת סכנה מוחשית לחייו.

מנגד, המשיב טוען כי העותר הורשע בנשיאת 72 רובים מסוג קלצ’ניקוב, 71 מחסניות וכ- 1000 כדורים. עצם נשיאת מספר כה רב של כלי נשק ותחמושת, גם אם נעשתה תמורת בצע כסף, וגם אם מדובר בהובלה “בודדת”, עדיין נושאת בחובה אופי בטחוני, אשר אינו ניתן לנטרול, גם במקרה בו תוקן כתב האישום.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט מפי כב’ השופטת ד”ר דפנה אבניאלי כי:

“פקודת הנציבות 04.50.00 המגדירה “אסיר בטחוני” וקובעת בסעיף
א4 כי “בכל מקרה יש לבחון את טיבה וטבעה של העבירה שהאסיר הורשע בה, וכן את המניעים והנסיבות לביצועה. אם העבירה בוצעה על רקע בטחוני או מתוך מניעים לאומניים, תוגדר כעבירה בטחונית והאסיר יוגדר אסיר בטחוני.”
סעיף ג1 לפקודה מתווה שתי חלופות להגדרת אסיר בטחוני כדלקמן:

“אסיר אשר הורשע ונדון למאסר בגין ביצוע, או עצור בגין חשד לביצוע, עבירה שעל-פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כ”עבירה בטחונית מובהקת”, או שהמניע לעבירה היה לאומני, וכן מי שהורשע או נאשם במעשה שהיה בו או שהיתה אפשרות ממשית שישה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בבטחון המדינה, כשהמעשה עשה מתו מדעות או מתוך עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה צר או יכול היה ליצור בטחון המדינה…
הגדרת אסיר כבטחוני היא החלטה מינהלית פנימית של שב”ס. היא נועדה להקל על ניהול מתקני הכליאה, על-ידי הפרדת אסירים בטחוניים מאסירים פליליים, בשל הנהלים השונים החלים על כל אחת מהקבוצות הללו.
סיווגו של העותר כאסיר בטחוני נשען, כך לדברי בא-כוח המשיב, על חומר הראיות ועל חוות-דעת של גורמי הביטחון, אשר לא נחשפו לעיני בית-המשפט במהלך הדיון, שהסתיים כאמור בהסדר טיעון. חוות-דעת אלו מלמדות, כי במעמד מסירת התיקים הסגורים, אשר הכילו את כלי הנשק והעמסתם על רכבו של העותר, צפו במפגש אנשי ביטחון רבים, שלכדו את העותר לאחר שהחל בנסיעה מהמקום.
אמנם אין מדובר בעבירת ביטחון מובהקת, כפי שצויין בתגובת המשיב לעתירה, אך הנשק היה עלול להיות קטלני אם היה מגיע לגורמים עוינים, ויש בכך כדי להצביע על אופי בטחוני של מעשי העותר.
המשיב, האחראי על הבטחת שלומו של הציבור בכל הנוגע לאסירים המוחזקים במשמורתו, מצא לנכון לסווג את העותר כאסיר בטחוני, לאור חומר הראיות ולאור חוות-דעת של גורמי ביטחון, המלמדות כי בבסיס מעשיו של העותר עמדו מניעים לאומניים.

בתי-המשפט כבר פסקו, כי “מי שמוביל ומייבא נשק בכמות כזו, חזקה שמבין הוא היטב בצד הרווחים הצפויים לו מהם הסיכונים הצפויים לפגיעה בבטחון המדינה או בביטחון הציבור” (כב’ השופטת מוניץ ב- עע”א 2804/04 אלחוסה סלאמה נ’ שב”ס).
עירנותם של כוחות הביטחון מנעה את הגעת כלי הנשק ליעדם. העותר נתפס מייד לאחר שהחל בנסיעה ממקום ההעמסה, אך אין לזקוף עובדה זו לזכותו.
המשיב לא נותר אדיש לטענת העותר, כי בשל סיווגו כאסיר בטחוני הוא חושש לחייו ואף סובל מתנאי מעצר קשים ביותר.
בשל כך הוחלט, כי העותר יוחזק באגף הפלילי, אך סיווגו לא ישונה ויחולו עליו כל המגבלות החלות על אסיר בטחוני.
אני סבורה כי החלטה זו היא סבירה ועניינית, ולכן אין מקום להתערב בה.”

5.2 אסיר בטחוני על-פי פקודת הנציבות[170]

סיווג אסירים ועצורים כבטחוניים הינה החלטה אדמיניסטרטיבית פנימית של שב”ס ואיננה פועל יוצא של הוראת דין כלשהי, שנועדה בין היתר להקל על הניהול התקין של מתקני הכליאה על-ידי החזקת הקבוצות הללו בנפרד[171].

להגדרת האסיר כאסיר בטחוני ישנה משמעות להתייחסות שב”ס בטיפולו באסירים ועצורים בטחוניים בנושאים כגון חופשות, שיחות טלפון מהכלא וביקורי בית[172].

על-פי סעיף 3ב לפקודת הנציבות “עבירה בטחונית מובהקת” הינה לפי סימנים ב’ או ד’ לפרק ז’ לחוק העונשין, התשל”ז-1977 העוסק בבגידה או ריגול לרבות סיוע לאוייב במלחמתו נגד ישראל, מסירת ידיעות לאוייב, מסירת ידיעה בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, מגע עם סוכן חוץ, המרדה, אימונים צבאיים אסורים ועוד.

6. העברה מאגף בטחוני לאגף פלילי בשל סיכון חיים

ב- עע”א (ת”א-יפו) 1772/07[173] נדונה עתירת אסיר לפיה מבוקש לשנות את סיווגו של העותר מבטחוני לפלילי. כמו-כן, מבוקש להורות על העברתו של העותר מאגף בטחוני לאגף פלילי, שכן, קיימת סכנה לחייו של העותר כיוון שהאסירים הבטחוניים משתייכים לארגונים השונים ואילו הוא שאינו משתייך לכל ארגון, חושש שאם יגלו זאת יתנכלו לחייו.

[159] “אסירים בטחוניים הכלואים בשירות בתי הסוהר”, משרד דובר שב”ס, 2007, 11, פורסם באתר האינטרנט של השב”ס.
[160] שם בעמ’ 11.
[161] ראה גם עע”א (ת”א-יפו) 2772/02 מרוואן ברגותי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2002(4) 495 (2002).
[162] עע”א 1076/95, רע”ב 6944/96 מדינת ישראל ואח’ נ’ סמיר קונטאר ואח’, פ”ד נ(4) 492 (1996).
[163] בג”צ 221/80 מחמד דהוד חסין דרויש נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד לה(1) 536
(1980).
[164] כגון: הכנסת פריטים כאלה או אחרים לבית הכלא, בקשת רשות לערער ועוד.
[165] רע”ב 8571/07 מדינת ישראל נ’ עופר גמליאל, תק-על 2008(1) 2852
(2008).
[166] רע”ב 6023/06 פלוני נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(1) 1681 (2007).
[167] עע”א (נצ’) 1746/07 ביאדסה איברהים נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2008
(1) 10647 (2008).
[168] עע”א (ב”ש) 5925/07 עומר אל הייב נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(1) 13198 (2008).
[169] עע”א (ב”ש) 5808/07 דהייני מחמד נ’ שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(1) 1312 (2008).
[170] פרק 04 – אסירים, מס’ פקודה 04.05.00, מתוקף מיום 1.5.01, תאריך עדכון מיום 16.2.06 להלן: תיקרא “פקודת הנציבות”.
[171] סעיף 1א לפקודת הנציבות.
[172] סעיף 1ב לפקודת הנציבות.
[173] עע”א (ת”א-יפו) 1772/07 אייסר גבארה נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2007(3) 5567 (2007).

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *