פגיעה בפרטיות מהי ? – סעיפים 2 ו- 2א לחוק הגנת הפרטיות

1. כללי
סעיפים 2 ו- 2א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:

“2. פגיעה בפרטיות מהי (תיקונים: התשס”ו, התשס”ז, התשע”א)
פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

(2) האזנה האסורה על-פי חוק;

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;

(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, “נפגע” – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לעניין זה, “כתב” – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימות אלקטרונית, התשס”א-2001;

(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;

(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;

(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;

(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;

(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);

(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

2א. פרסום תצלום של נפטר (תיקון התשע”א)
(א) לעניין חוק זה רואים כפגיעה בפרטיות גם פרסום ברבים של תצלום גופת אדם גלויה באופן שניתן לזהותה, אלא אם-כן התקיים אחד מאלה:

(1) אותו אדם הסכים בחייו לפגיעה כאמור;

(2) חלפו 15 שנים ממועד פטירתו של אותו אדם;

(3) התקבלה הסכמה לפגיעה כאמור מאת הראשון מבין המפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ד), שעודו בחיים, ובלבד שהנפטר לא התנגד בחייו לפגיעה כאמור וילדו או הורהו לא הודיע למפרסם או לאחר מטעמו כי הוא מתנגד לפרסום:

(א) בן זוגו;
(ב) כל ילדיו;
(ג) הוריו;
(ד) כל אחיו;

(4) לא היו לנפטר קרובי משפחה המנויים בפסקה (3) ובית-המשפט אישר את הפרסום.

(ב) בן זוגו של נפטר, ילדו, הורהו או אחיו רשאים להגיש תובענה אזרחית בשל פרסום לפי סעיף זה.”

בדברי ההסבר לסעיף 2 של הצעת החוק נאמר:

“במרבית הארצות שבהן חוקקו חוקים האוסרים פגיעה בפרטיות לא הוגדר המונח פרטיות. גם החוק המוצע אינו מגדיר את המונח, מפאת הקושי במתן הגדרה ברורה וממצה לביטוי זה. קביעת תחומיה המדוייקים של “פרטיות” הושארה איפוא, לפסיקה שתיקבע במרוצת השנים בבתי-המשפט לאור נסיבות קונקרטיות.
לפיכך הפירוט בסעיף אינו ממצה, וקיימת אפשרות של פגיעה בפרטיות בדרכים שלא הוזכרו בו, מאחר שההתפתחות הטכנולוגית עלולה ליצור בעתיד דרכים של פגיעה שאין כיום אפשרות לחזותן.

בפסקה (1) נכלל איסור הטרדת אדם כדי להגן עליו בפני התנהגות פוגעת ברשות היחיד וברשות הרבים גם כשהתנהגות זו אינה מהווה פגיעה בגופו ואין בה משום לשון הרע.

בפסקה (2) נקבע כי האזנה שהיא אסורה לפי החוק מהווה גם פגיעה בפרטיות.

בפסקה (3) נקבע איסור כללי לצלם אדם ברשות היחיד בעוד שבפסקה (4) נקבע איסור מסוייג לגבי צילום אדם ברשות הרבים.איסורים אלה מבוססים על ההשקפה שדמות דיוקנו של האדם היא חלק מפרטיותו.

פסקאות (4) ו- (5) נועדו להגן בפני פגיעה במכתבים וכתבים של אדם, פגיעה שהיא מוגנת במידה מסויימת על-ידי הדינים בדבר זכות יוצרים, אך הגנה זו אינה מקיפה.

פסקה (7) מרחיבה את האיסור על השימוש בשמו של אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו. האיסור הקיים בסעיף 34א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) חל על פעילות לשם מסחר או לפרסומת מסחרית. לפי החוק המוצע יחול האיסור על כל פעילות לשם ריווח וכן על פעילות מדינית, וסעיף 34א הנ”ל יבוטל.

לפי פסקה (8) תינתן הגנה בפני פגיעה בסודיות שנקבע בכל דין (כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת הפרשנות).

לפי פסקה (9) יחול איסור של הפרת חובת הסודיות שנקבעה בהסכם, כך שכל הוראות החוק המוצע, למעט הליכים פליליים, יחולו על הפרה כגון זו,וגם אדם שאינו צד להסכם יוכל לקבל תרופה משפטית אם נגרם לו נזק כתוצאה מהפרה זו.

פסקאות (10) ו- (11) ענינן איסור השימוש בידיעה למטרה שונה מהמטרה שלשמה נמסרה הידיעה, ואיסור פרסום או מסירה של דבר שהושג כתוצאה מפגיעה בפרטיות אף אם המפרסם קיבל את הידיעה מאחר.”
{ההדגשות לא הבמקור}

הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי {בג”צ 6650/04 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.06)}.

ממועד קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף מוקנה לה מעמד חוקתי {סעיף 7 לחוק היסוד}. הפרטיות מאפשרת לאדם לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. היא “‘מבצרו’ הקנייני, האישי והנפשי” {ע”פ 5026/97 גלעם נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.06.99)}.

הזכות לפרטיות, אם-כן, מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין “האני” לבין החברה. היא משרטטת מתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו לפיתוח “האני” שלו, בלא מעורבות של הזולת {בג”צ 2481/93 דיין נ’ מפקד מחוז ירושלים, פ”ד מה(2), 456, 471 (1994)}. היא “מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצנעת חייו על-ידי אחרים” {ע”א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ’ משרד הבטחון, פורסם ב (11.04.07); ראה גם ע”א 1697/11 א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ ואח’ נ’ אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

2. פגיעה בפרטיות – “צנעת החיים האישיים” – סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות
לעניין המונח “צנעת החיים האישיים” – מה יכול לבוא בגדרה של הגדרה זו? “צנעת החיים” גם היא ביטוי עמום שגבולותיו אינם ברורים {אלי הלם דיני הגנת הפרטיות 148 (2003)}.

ברי איפוא כי התשובה לשאלה מה ייחשב עניין הקשור ב”צנעת החיים האישיים” אינה חדה וחלקה, וכי “כמו ביטויים רבים שאנו נתקלים בהם בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו” {ע”א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה, פ”ד מח(3), 808, 835 (1994)}.

אין לקבל את הפרשנות שלפיה יש הכרח לחצות רף גבוה ביותר של אינטימיות – דוגמת עניינים הקשורים בעברו המיני של אדם – על-מנת להוכיח פגיעה ב”צנעת החיים האישיים”.

פרשנות זו נסמכת על כך שסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות תהא “פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני”.

ואולם, עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק הגנת הפרטיות מלמדנו כי הסיפא שלאחר המונח “לרבות” נוספה לסעיף האמור אך לצורך הבהרה כי גם “עברו המיני של אדם” הוא עניין הנוגע ל”צנעת החיים האישיים” {ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס’ 8) (איסור פרסום בדבר עבר מיני), התשס”ו-2005}.

במובן זה, מדובר בתוספת מחדדת ומבהירה בלבד {רע”א 2985/96 מדלסי נ’ גוני, פ”ד נ(2), 81, 86 (1996) ראה גם אהרון ברק פרשנות במשפט – כרך שני – פרשנות החקיקה 138-137 (1993)}.

שאלה הראשונה שאותה יש לברר היא אם המונח “צנעת החיים האישיים” חובק גם פרסומים הנוגעים לביתו של אדם. ביתו של אדם אינו נמנה על אותם עניינים קונקרטיים הנזכרים בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות – “מצב בריאותו של אדם” ו”התנהגותו ברשות היחיד”. יחד-עם-זאת, מידע הקשור בביתו של אדם עשוי בהחלט לבוא בגדרי המונח “צנעת חייו האישיים”. אכן, ביתו של אדם זוכה למקום של כבוד בפסיקה הנוגעת לפרטיות. כך, למשל, בעניין דיין קבע כב’ המשנה לנשיא (כתוארו אז) א’ ברק כי:

“הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר… על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל”ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ… הזכות לפרטיות נועדה, על-כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן.”
{בג”צ 2481/93 דיין נ’ מפקד מחוז ירושלים, פ”ד מה(2), 456, 471 (1994)}

עם-זאת, אין להבין אמירות אלו ברמת הפשט, כמתייחסות להיבט הפיזי של הבית בלבד ויש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס “the right to be let alone” {בג”צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ משרד הפנים, פ”ד נח(4), 842, 856 (2004)}.

על-כן, יש לומר כי מידע הקשור בביתו של אדם לא ייכלל תמיד ובהכרח בגדר העניינים הנוגעים ל”צנעת החיים האישיים”. על-מנת שפרסומו של מידע הנוגע לביתו של אדם ייחשב לפגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, יש לראות אם יש בו די כדי לחצות את אותו סף של אינטימיות – שלאחריו נאמר כי נפגעה “צנעת החיים האישיים”.

פרסום הדמיות פנים ביתו של אדם יש בו משום פגיעה ב”צנעת חייו האישיים”. פנים ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו. בתוככי ביתו של אדם מממש הוא את זכותו לפרטיות בצורה המובהקת ביותר. לפיכך, לאדם יש ציפיה סבירה כי תמונות פנים ביתו לא יפורסמו לציבור הרחב ללא הסכמתו.

דין שונה חל על הדמיות חוץ הבית. ברגיל, חזיתו של בית חשופה לעוברי אורח. היא מצויה ב”עין הציבור”. על-כן, ככל שחזיתו של בית גלויה מן הרחוב, ברי כי הצגת תמונתה או הדמייתה לא תקים כל פגיעה בפרטיות {ראה גם ת”א (מחוזי יר’) 7236/05 לוין נ’ אבני רביד, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.06)}.

הזכות לפרטיות אינה נפרשת על מידע שכבר היה מצוי בחזקתו של הציבור, ולפיכך, כאשר מידע מסויים נמצא ממילא במרחב הציבורי – יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת {ראה גם ע”א 1697/11 א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ ואח’ נ’ אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

3. “של אדם” – דרישת הזיהוי – סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות
נוסחו של סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות מלמדנו כי על-מנת שפרסום של עניין יהווה פגיעה בפרטיות, יש להוכיח כי המידע שפורסם מאפשר זיהויו של אדם.

מתי תמצי לומר כי מידע שפורסם אכן מאפשר לזהות אדם, כך שאמנם קמה פגיעה בפרטיותו? בתמצית, נראה כי התשובה היא כי לא תקום פגיעה בפרטיות מקום שבו דרישת ה”זיהוי” אינה מתקיימת. כלומר, ככל שאדם סביר לא יכול לקשור בין המידע שפורסם לבין אדם ספציפי.

לצורך עמידה על טיבה וטבעה של דרישת הזיהוי, ניתן להיעזר – על דרך האנלוגיה – בדיני לשון הרע, אשר ישמשונו ככלי עזר פרשני וכמקור השראה {ע”א 723/74 הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא(2), 281, 293 (1977); דן חי ההגנה על הפרטיות בישראל 97-91 (2006). זאת, שכן פגיעה בפרטיות דומה, במובנים רבים, לפגיעה הנגרמת לשם הטוב כתוצאה מפרסום מידע שיש בו משום לשון הרע.

עוד טרם חקיקתו של חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע”), עמד בית-משפט על כך שבתביעה בעילה של הוצאת שם רע, יש להוכיח כי מוקד הפרסום הוא אדם ספציפי. על-כן, נקבע כי לתובע בעילה זו תעמוד כמכשול העובדה שלא ניתן לזהותו בתמונה שפורסמה {ע”א 68/56 רבינוביץ נ’ מירלין, פ”ד יא 1224, 1226 (1957)}.

דרישה זו התחדדה לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע. ואמנם, שאלה דומה נדונה בהרחבה בהקשר דיני לשון הרע, ב- ע”א 8345/08 {בן נתן נ’ בכרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.07.11)} שם נדרש בית-המשפט לבחינת אמות-המידה שלפיהן ייקבע כי לשון הרע המופנית כלפי קבוצה – היא לשון הרע המתייחסת לחברים בה.

בית-המשפט קבע בפרשה זו, כי “על-מנת שתקום עילה לנקיטת הליך בגין הוצאת לשון הרע יש להראות כי זו התייחסה ליחיד או ליחידים מסויימים וכאשר ההליך ננקט על-ידי הנפגע עליו להראות כי הדברים מתייחסים אליו”.

החשוב לענייננו הוא כי מסקנה זו נלמדה, בין היתר, מכך שסעיף החוק הרלוונטי (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע) קובע כי מושא הדברים חייב להיות “אדם”.

לגבי פרסומים דוגמת תמונת ביתו של אדם, רכבו, כלבו ועוד, אשר נעשו מבלי שהוזכר בהם שמו של אדם זה או אחר – נקבע כי אין הם מהווים פגיעה בפרטיות, גם אם מבחינה סובייקטיבית חש אדם כי פרטיותו נפגעה.

מן המקובץ יוצא כי לכאורה, די בכך שהמידע שפורסם מוצג בצורה אנונימית כדי למנוע אפשרות של פגיעה בפרטיות. ואולם, בעניין זה יש להביא בחשבון כי גם מידע שמוצג בצורה אנונימית, עלול לבסס קשר לאדם ספציפי.

כלומר, גם אם לצד המידע לא נקוב במפורש שמו של אדם, הרי שיש לוודא כי לא ניתן לזהותו באמצעים אחרים, למשל: אם במסגרת הפרסום נמסרו עליו פרטים מזהים רבים, שעלולים לאפשר להסיק במי עוסק הפרסום (ראו: חי, שם בעמ’ 115).

אם נייחס את האיסור לציון שמו של אדם בלבד, “תיעשה הוראת החוק פלסתר, שהרי די בציון פרטים מזהים רבים כדי שיובהר, במקרים רבים, במי מדובר” {זאב סגל “הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת” עיוני משפט ט 175, 190 (1983)}.

דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות.

לצורך בחינת השאלה האם ניתן לקשור בין אדם לבין מידע מסויים, הוצע בספרות מבחן ה”דה-אנונימיזציה”. לפי מבחן זה, אם יש בידי גורם כלשהו מפתח שמאפשר לבצע “הנדסה חוזרת” (reverse engineering), קרי: לשייך את המידע שפורסם לאדם מסויים – אזי יש לומר מלכתחילה כי המידע הוא מידע מזהה {מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 193-191 (2010)}.

על-כן, כאמור, אין זה הכרחי כי שמו של אדם או תמונתו יופיעו לצד הפרסום. די בכך שניתן לקשור, באמצעים כלשהם, בין המידע לבין אדם ספציפי על דרך ביצועה של “הנדסה חוזרת”. ברי כי “הנדסה חוזרת” כזו עשויה להתרחש בעיקר כאשר המידע שפורסם כולל אפיונים מובחנים ומיוחדים {ראה גם ע”א 1697/11 א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ ואח’ נ’ אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

4. סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות – הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע -הליך גישור
ב- רע”א 4781/12 {פלוני ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ ואח’, תק-על 2013(1), 9128 (2013)} נקבע:

“אחד הרציונלים לחיסיון הליכי גישור הוא הפגיעה בפרטיותם של הצדדים. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, קובע רשימה של עניינים שייחשבו כפגיעה בפרטיות, ומונה בין היתר “הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע”. מחובת הסודיות הסיקה הפסיקה חיסיון ביחסי בנק – לקוח (רע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי, פ”ד מז(5), 764 (1993)). ניתן לטעון כי גם במסגרת הליכי בוררות, קיימת הסכמה משתמעת לסודיות, באשר אחד היתרונות המקובלים של הבוררות הוא חשאיות הדיונים, בבחינת נוהג מקובל (ראו סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א (2005), 671 ה”ש 2, המציינת כי בכללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית הוכלל במפורש סעיף חשאיות). על אחת כמה וכמה, מקום בו הצדדים לבוררות קבעו תניית סודיות בהסכם הבוררות, מה שיכול להעיד על ציפיה שלהם כי ההליכים לא ייחשפו בפני צד שלישי.”

5. צילום של אדם ובאי ביתו על-ידי שכן
ב- רת”ק (יר’) 14405-05-16 {אסף שיאון נ’ יהושוע שוקי וייזל, תק-מח 2016(2), 15813 (2016)} נקבע:

“בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב’ השופט א’ ברגנר) מיום 05.04.16, בגדרו נדחתה תביעת המבקש והוא חוייב בתשלום הוצאות בסך של 500 ש”ח.
המבקש הגיש לבית-משפט קמא תביעה לפיצוי עבור פגיעה בפרטיות מצדו של המשיב. לפי הנטען המשיב צילם את המבקש ואת באי ביתו לבקשת שכנו של המבקש. הסכום שנתבע הועמד על 33,800 ש”ח.
בפסק-הדין קבע בית-משפט קמא כי מתוך התמונות שהוגשו ניתן לראות את המשיב עומד ליד סולם כאשר על הסולם מצלמת וידיאו הפונה לכיוון ביתו של המבקש אך אין בכך כדי להראות כי הנתבע צילם אותו או מי מבני משפחתו כשהוא ברשות היחיד.
למבקש טענות רבות כלפי פסק-הדין. הוא טוען כי בית-משפט קמא התעלם מהאמור בכתב ההגנה, שם הודה המשיב כי התבקש לצלם את בתו של המבקש, וכי מסר את התצלומים לשכן, שעמו למבקש סכסוך. עוד מציג המבקש פרוטוקול מדיון שבו נעתר בית-משפט השלום בפתח תקוה לבקשת אשתו למתן צו הרחקה המופנה לשכן ולמשיב במעמד צד אחד. הוא הוסיף תיאורים שונים על פסקי-דין אחרים שניתנו בעניינו של המשיב וצרף אותם.
המבקש הגדיל לעשות כאשר האשים את בית-המשפט ב”הטיית משפט” בטענה כי המותב הנכבד בבית-משפט קמא הכיר באופן קרוב את המשיב וכי היו ‘שכנים קרובים מאוד’. עוד הליך המבקש על כך ש”המשפט היה יותר הצגה ממשפט. לראשונה נכחו במשפט 3 נשים ביחד עם הקלדנית דבר החורג מהרגיל, משל הכינו ותזמנו הצגה. זה מסביר היטב פשר החד-צדדיות במשפט, התעלמות מעובדות, פירושן הלא נכון ומסקנות, לרבות פסק-הדין, שגוי ומוטה”.
דין הבקשה להידחות.
לא מצאתי כל פגם בפסק-דינו של בית-משפט קמא הנשען על הערכת העובדות שהונחו בפניו. הצגת תצלום שבו נראית המצלמה אינה מקיימת את עילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, שכן אין המדובר בהכרח ב”צילום אדם כשהוא ברשות היחיד” (סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות). לא מצאתי כי יש לייחס משמעות כלשהיא להליך שהתנהל במעמד צד אחד, מה גם שלא הוברר מה אירע בהמשך ההליך ובדיון שנקבע באותה החלטה. מכאן שבדין נדחתה התביעה וכך גם סכום ההוצאות, שעליו מלין המבקש, הוא מתון בנסיבות העניין ובהתחשב בסכום התביעה.
לפיכך, אין מקום למתן רשות ערעור.”

6. פגיעה בפרטיות של צד שלישי שאיננו מעורב בתובענה המתנהלת בין צדדים אחרים
ב- ת”א (מרכז) 29415-09-13 {מד”א נ’ ב’, תק-מח 2015(4), 42373 (2015)} נדונה השאלה של האיזון בין זכותו של בעל הדין להגיע לגילוי האמת ולעשיית צדק בעניינו, אל מול הפגיעה בפרטיות של צד שלישי שאינו צד לתובענה, ובאינטרס הציבורי שבשמירה על נכונותם של אזרחים להזעיק את מד”א במקרה הצורך, מבלי חשש לפגיעה בפרטיותם. בית-המשפט קבע:

“25. בבקשה שלפני לא טוענת מד”א לחיסיון כלשהו על המידע המבוקש על-ידי התובע, אלא היא נסמכת על חובת הגנת הפרטיות. עם-זאת, אמנם הזכות לפרטיות הינה זכות יסוד, אך היא איננה מוחלטת וניתנת להגבלה על-ידי זכויות יסוד ועקרונות אחרים, ובפרט אל מול הצורך להגיע לחקר האמת.

26. בפסיקת בתי-המשפט נקבע לא אחת, כי בדיון עובדתי המתנהל בבית-המשפט נדרש גילוי מירבי של עובדות רלוונטיות לצורך עשיית צדק. כך למשל, קבע בית-המשפט העליון ב- בג”צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ’ פרופ’ אברהם עוז, פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 14.05.08, כך: “חשיפת האמת מותנית בקיום דיון הוגן אשר בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית… הכללים הנוהגים לעניין גילוי ועיון במסמכים על-פי סדרי הדין במשפט האזרחי (לרבות משפט העבודה) נועדו לשרת חתירה זו לחשיפת האמת וכך גם דיני הראיות הקובעים בין היתר כי ניתן להזמין אדם להעיד או למסור ראיה וכי מי שכך הוזמן מחוייב לעשות כן כל עוד לא הראה שהדין מכיר בטעם צודק לסירובו”.

27. לשם הגעה לחקר האמת, נקבעה בסעיף 1 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל”א-1971, חובתם של אזרחים להעיד. בדומה, נקבע בסעיף 73(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984, חובת התייצבותו של עד בפני בית-המשפט.

28. הנה-כי-כן, הוראות החוק והפסיקה נותנות משקל רב לחתירה לחקר האמת, ומכירות בצורך בהבאת עדים רלוונטיים לשם כך.

29. ב- ת”א 15457-12-09 (מחוזי חי’) בסיס ואח’ נ’ שוויקי ואח’, פורסם במאגרים המשפטים, ניתן ביום 12.12.11 (להלן: “עניין שוויקי”), נדונה בקשה דומה של מד”א שלא למסור פרטי מודיע. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה כי: “אין מחלוקת כי האירוע אשר ראה העד המסויים שהזמין את רכב מד”א איננו סודי, איננו חסוי, לא חלה עליו חובת הגנת הפרטיות. לגבי אירוע זה מתבקש העד להעיד. השאלה היחידה הינה האם חלה הגנת הפרטיות על כך שאדם מסויים היה עד לארוע ולכן יש מקום שלא להתיר מסירת פרטיו, כאשר אין נימוק מיוחד מדוע לא למסור את עובדת היותו עד, למעט הסיכוי שיוטרד בהזמנה לעדות”.

30. בית-המשפט בעניין שוויקי דחה את בקשת מד”א וקבע, כי הפרטים הנחוצים לבעלי הדין אינם מתייחסים לחייו של העד שנוכח במועד התאונה, אלא לתאונה עצמה, ועל-כן אין פגיעה בפרטיותו. בית-המשפט אף הוסיף והתייחס לטענת מד”א באשר להרתעת האזרחים מלהזעיק רכב מד”א מחשש לפגיעה בפרטיותם, וציין כי חובת אזעקת הרשויות כדרך של הושטת עזרה מעוגנת בחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ח-1998, והיא מחייבת לכל דבר ועניין.

31. לסיכום, קבע בית-המשפט בעניין שוויקי, כי בנסיבות העניין נסוגה הגנת הפרטיות של פרטי המודיע, מפני חובתו למלא תפקיד ציבורי במתן עדות לגבי התאונה, לצורך חשיפת האמת.

32. נראה כי דברים אלה נכונים גם לענייננו. גם בענייננו, לא מבקש התובע פרטים על חייו האישיים של המודיע, אלא עדותו מתבקשת על-מנת לשפוך אור על נסיבות קרות התאונה, ועל-כן יש להעדיף את הצורך בחשיפת האמת על פני טענת מד”א לפגיעה בפרטיות.

33. בקשה דומה שהוגשה על-ידי מד”א לצמצום צו נדונה גם ב- ת”א 15288-11-09 (מחוזי חי’) מזרחי נ’ ביטוח ישיר- איי.די.איי, פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.05.10. בעניין זה נקבע כי: “עבודת בית-המשפט עניינה חשיפת האמת, וכלל, זוהי גם מטרתה של החברה. קיים סיכוי רב שיש באפשרות אותו מודיע לתרום לבירור נסיבות הפגיעה. לפיכך, במקרה זה קיים טעם לחשיפת שם המודיע וזימונו לעדות במידת הצורך. יש בכך כדי לקדם את חשיפת האמת ועשיית הצדק, ערכים שגם אותו מודיע יבקש להיות נשכר מהם הן כפרט בחברה והן כיחיד, אם בבוא היום יעמוד במצב דומה”.

34. גם בענייננו עשויה להיות לעדותו של המודיע בדבר נסיבות התאונה השלכה מכרעת על בירור התביעה, בפרט נוכח טענות הנתבעת בנוגע לחבות. לפיכך, יש טעם של ממש בחשיפת פרטיו.

35. אין בידי לקבל את טענת מד”א לפיה בהתאם לפסיקה, האינטרס הציבורי בשיתוף פעולה של הציבור ועידוד מסירת מידע לרשות, גובר על האינטרס הפרטי של העותר בקבלת מידע, כאשר הסייג היחיד לכך הוא מצב שבו המידע המבוקש דרוש לצורך ניהול משפט פלילי או לצורך הגנה על חירותו ועל שמו הטוב של הנוגע בדבר. בהקשר זה מסתמכת מד”א על בג”צ 2754/94 לוי נ’ שרת העבודה והרווחה, פ”ד נ(4), 353, אשר נסיבותיו שונות בתכלית מנסיבות התביעה דנן, והוא דן בשיקולים לחשיפת מידע המצוי בתסקיר קצין מבחן. אין להקיש מכך לענייננו.

36. לעניין הקלטת השיחה, טוענת מד”א, כי כעניין של מדיניות אינה מעבירה הקלטות שיחות שנתקבלו במוקד מד”א לגורמים חיצוניים, בשל חשש מניצול לרעה של הקלטות אלה, ונוכח העובדה כי כל השיחות למד”א נעשות במוקד אחד, ובמסגרת ההקלטה של אירוע אחד, נשמעים פרטים ביחס לאירועים אחרים.

37. לטענת מד”א, משהעבירה לידי ב”כ התובע תמליל של הקלטת השיחה ותעודת עובד ציבור בנוגע לאותנטיות של התמליל, מתייתר הצורך בהעברת ההקלטה עצמה. בהקשר זה טוען התובע, כי העברת תמליל ההקלטה בלבד אינה מייתרת את העברת ההקלטה עצמה, שכן אין לדעת אם התמליל חלקי או מלא, מי ערך אותו, מהם שמות המוקדנים שניהלו את השיחה ומה השעה המדוייקת של שיחת הטלפון.

38. לאחר בחינת טענות הצדדים לעניין קלטת השיחה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת מד”א לצמצום הצו, בכל הנוגע להעברת ההקלטה עצמה, וזאת שעה שהתובע לא הצביע על טעם ענייני בנסיבות העניין לפיו אין די בתמליל לצורך המצאת כל המידע הדרוש לו.

39. התובע לא הצביע בבקשתו על הצורך בגינו נדרש הוא בהעברת ההקלטה עצמה לידיו. כך, בתגובתו לא טוען התובע לחשיבות מכרעת שעשויה להיות לשעת השיחה המדוייקת או לשמות המוקדנים שקיבלו את השיחה. כל שהתובע טוען הוא כי בשל המחלוקת בשאלת החבות יש חשיבות לשמו של המודיע. משכך, לא הוברר הכיצד שעת השיחה או שם המוקדנים עשוי לסייע בנסיבות העניין בבירור שאלת החבות. על-כן, אין מקום בעיני להורות על העברת ההקלטה עצמה לידי ב”כ התובע.

סוף דבר
40. נוכח כל האמור לעיל הבקשה מתקבלת בחלקה.

41. הצו יצומצם כך שמד”א לא תידרש להעביר לידי ב”כ התובע את הקלטת השיחה למוקד.”

7. סעיפים 2(1)-2(3) לחוק הגנת הפרטיות – צילום או סרט נע
ב- ת”א (ת”א) 3656-08-13 {ב’ ע’ ש’ נ’ המרכז הרפואי בני ציון, תק-מח 2015(4), 23382 (2015)} נקבע:

“18. באשר לבקשה להגשת הסרטון ותצהיר החוקר – ראש וראשונה יש להתייחס לשאלת קבילותה של הראיה שמבוקש להגישה.
ככלל, בעניין סרט נע, רלוונטית ההלכה שנפסקה זה מכבר, ואשר רואה בשאלת קבילותו של סרט נע סוגיה הקרובה יותר לסוגיית קבילותו של צילום בודד:

“… דינו של סרט נע, באשר לכשרותו להתקבל כראיה לדברים שהתרחשו במציאות והמצולמים בו, כדינו של צילום סטטי…
חשוב גם לבאר, כי בתחילה היו מכשירים את דבר הצגתו של סרט נע (או של צילום סטטי) כראיה במשפט, אך אם עד ראיה בא לאשר בעדותו, שאכן ראה בחיים את הדברים שצולמו בסרט… ברם, הנסיון לימד כי בהרבה מקרים אינו מסוגל העד לזכור כי בזמן האירוע הנדון הוא ראה פרט זה או אחר, שצולם בסרט. על-כן, כאשר במרוצת הזמן חלה השתכללות גדולה של אומנות הצילום וההסרטה, קמה תיאוריה חדשה לעניין כשרותו הראייתית של סרט נע (או של צילום סטטי), שידה היום על העליונה, והיא: בתנאים מתאימים, יכול שהסרט (או הצילום) ישמש, בנוגע לאירועים שהתרחשו במציאות והנראים בו, משום ראיה המדברת בעד עצמה ואינה תלויה בעדותו המאשרת של עד ראיה; בחינת היותו “עד אלם”…

אשר לעובדה, שסרט נע, אשר לבעל-דין היה עניין בהצגתו כראיה לטובתו, עבר עריכה – ועל עובדה כזאת מבוססת השגתו הנוכחית של הסניגור – קובעת הפסיקה בארצות-הברית שאין בה כדי לפסול את קבילותו של הסרט, כי אם היא יורדת אך לעניין משקל העדות הטמונה בו, דבר התלוי בשאלה, אם ראיית סרט כזה על-ידי בית-המשפט היתה עשויה להטעותו. התשובה לשאלה זו תלויה בכך, אם הוכח שהסרט הינהו צילום נאמן של הדברים שהוא מתחזה לתארם.”
(ע”פ 382/75 חמיס נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(2), 729, 743- 744)

החוקר מצהיר, כי הוא עצמו צילם את הסרט, והוא טרם נחקר על הצהרתו זו, משכך, אין מקום לקבוע, בשלב הנוכחי, ממצאי קבילות ביחס לסרט שמבוקש להגישו. ודוק: “המגמה הרווחת בפסיקה היא לצמצם את תחומי איסור הקבילות ולהעביר את מרכז הכובד למישור המהימנות והמשקל” (רע”א 948/08 ויזל נ’ מוסדות ויזניץ אמרי חיים (פורסם באתר האינטרנט נבו, 09.08.09)).
שאלה אחרת היא שאלת המשקל שיש ליתן לסרט, כראיה. בהקשר זה יש לקחת בחשבון את העובדה, שבמקרה שלפני החוקר אשר העלה על הכתב את עצם קיום השיחה, כמו גם חלקים בודדים מתוכנה, עמד במרחק ניכר מהעדים, ואף ציין בתצהירו כי: “… הצלחתי לשמוע את קולה של העדה, אך לא בצורה ברורה מספיק כדי להבין את המילים” (סעיף 6 לתצהיר) וכן: “לא מדובר ברצף סדור של דברים ששמעתי, אלא בחלקי דברים ששמעתי לפרקים” (סעיף 7 לתצהיר). עובדה נוספת שיש לקחתה בחשבון, בעת בחינת המשקל הינה, כי החוקר העלה על הכתב את ששמע 11 ימים לאחר הדיון בו צילם את העדים, וזאת ללא כל נימוק המניח את הדעת לשיהוי זה, וללא התייחסות לטענות המשיבים בנקודה זאת.
בהיבט זה, ניתן לשקול גם את הכללים שנפסקו בעניין הגשת סרטי הקלטה (שמע), שכן אלה “… בוחנים, אם האמצעי הטכני אכן שב ומביא את הדברים כהווייתם וכהשמעתם לראשונה, וכי אינו מעוות אותם בשל מעשה שגגה או בשל מעשה זדון” ((ע”פ 869/81 שניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4), 169 (1984), עמ’ 194 (להלן: “עניין שניר”)).

במסגרת הכללים שנקבעו בפסיקה (ראה למשל ע”פ 5140/99 וידאל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2), 844; ע”פ 9902/04 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 16.07.07); רע”א 9713/07 עו”ד חיר נ’ שטרמל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 04.06.08)) קיימים תנאים המתייחסים לצד הטכני של ההקלטה “היינו, טיבו של המכשיר, מיומנותו וכשירותו של מי שמטפל במכשיר ובכך שההקלטה משקפת נכונה את אשר יכול היה להיקלט” (עניין שניר, עמ’ 195). כללים אחרים מתייחסים לסוגיות כמו אמינות מבצעי ההקלטה, כי הקלטה לא “טופלה” במטרה להשמיט מתוכה דברים או כדי להוסיף עליה את אשר לא היה בה (כשהפסקה או השמטה בהקלטה אינם מחייבים בהכרח פסילתה), זיהוי הדוברים וכדומה.
התמודדות המבקשת עם סוגיות כגון דא, יכולה להשליך על המשקל שיינתן לסרט, אם בכלל, אולם, כאמור, אין מקום לפסילתו מראש.

19. טענה נוספת הדורשת הכרעה, הינה טענת המשיבים, כי הצילום מהווה פגיעה אסורה בפרטיות העדים לפי סעיפים 2 (1)-(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: “חוק הגנת הפרטיות”), ומשכך פסול לשמש כראיה.
סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע…
מבחינת מהות ה”פגיעה בפרטיות”, מפנים המשיבים למעשה אל סעיף 2(1)-(3) לחוק אשר קובע…
אינני סבורה, כי מקרה זה נופל בגדר פגיעה בפרטיות, כאמור בסעיפים אלו, שהרי אין מחלוקת כי החוקר היה במרחק מהעדים ולא נעשתה כל הקלטת קול האסורה על-פי חוק. יתרה-מכך, העדים לא צולמו בהיותם ב”רשות היחיד” כמצוות סעיף 2(3) לחוק.

20. בהערת אגב, ברצוני לתת את הדעת לתגובת ב”כ המשיבים, אשר טענה בתגובתה, כי השיחה שהתקיימה בין העדים מחוץ לאולם, מיד לאחר עדותו של פרופ’ גונן ובטרם מתן עדותה של ד”ר סוריא אינה, אלא מפגש של שני אנשים “אשר לא התראו זמן רב ונסיבות המשפט זימנו אותם יחד לשיחה מחוץ לאולם בית-המשפט” (סעיף 3 לתגובה). אין לי כל ספק, כי ב”כ המשיבים מכירה היטב את הוראות החוק וההלכה לעניין זה, ועל-כן חלה עליה חובה לתדרך את עדיה בנוגע למה מותר ומה אסור בסיטואציה האמורה, וחבל שלא עשתה כן.

21. בנוסף, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המשיבים, לזמן את ד”ר סוריא בשנית להתייצב בבית-המשפט על-מנת להיחקר בחקירה נגדית אודות טענות התביעה, שכן ד”ר סוריא כבר העידה בפני בית-המשפט, וכל טענה שהיא בנוגע למהימנות עדותה מקומה בסיכומים.

סוף דבר
22. נוכח האמור הנני קובעת כדלקמן:

א. הנני מתירה את הגשת נספחים א’-ג’ וכן את הסרטון בצירוף תצהירו של החוקר זאב קורן…”

8. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה
ב- ת”א (מרכז) 4736-11-10 {ג’יזל קדוש נ’ מרדכי אלמלח, תק-מח 2015(4), 5026 (2015)} נדונה, בין השאר, השאלה האם יש להוציא מתיק בית-המשפט את הקלטות והמתלילים בשל העובדה שההקלטות בוצעו תוך הפרת החוק? בית-המשפט קבע:

“ג. האם יש להוציא מתיק בית-המשפט את הקלטות והתמלילים בשל העובדה שההקלטות בוצעו תוך הפרת החוק?
22. לטענת התובעת, עו”ד ברדה (ששימשה בזמנו כב”כ הנתבעים) פעלה כחוקרת פרטית, מבלי שקיבלה לצורך כך רישיון של חוקר פרטי, ומכאן שההקלטות בוצעו תוך הפרת סעיף 3 בחוק חוקרים פרטיים הקובע איסור עיסוק כחוקר פרטי ביחס למי שאינו אוחז כדין ברישיון של חוקר פרטי. דין טענה זו להידחות, שכן ההקלטה בוצעה גם על-ידי החוקרת הפרטית ניקול, לגביה לא נטען כי אין היא מוסמכת לשמש כחוקרת פרטית.

23. לטענת התובעת, ההקלטות בוצעו תוך הפרת תקנה 3 בתקנות חוקרים פרטיים המטילה איסור התחזות על חוקר פרטי. דין טענה זו להידחות, שכן גם אם אכן התחזו עו”ד ברדה, מר דוכן והחוקרת הפרטית ניקול – הרי שתקנה זו הופרה, לכאורה, רק על-ידי החוקרת הפרטית ניקול, ולא על-ידי עו”ד ברדה ומר דוכן, שאינם חוקרים פרטיים. לעניין הפרתה של תקנה זו על-ידי החוקרת ניקול יפים דבריו של כב’ השופט א’ ריבלין ב- רע”א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ’ בויראת נעים (פורסם באתר האינטרנט נבו, 11.06.12) (להלן: “פסק-דין הפניקס”), סעיפים 12-11 בהחלטה:

“דין הערעור להתקבל. גם אם אניח כי החוקר מטעם המבקשת פעל בניגוד להוראות חוק החוקרים הפרטיים בעת השגת ממצאי החקירה – ואיני נדרש להכריע בעניין זה – אין הדבר כשלעצמו מוביל למסקנה כי פירות החקירה פסולים מלשמש כראיה במשפט. כשרות הראיה נבחנת בנפרד מחוקיות האופן שבו הושגה (ע”פ 115/82 מועדי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(1), 197 (1984)). לאמור: אין הראיה נפסלת אך משום שלצורך השגתה הופר דבר חוק… מדברים אלה אין להסיק כי הפרת חוק החוקרים הפרטיים נותרת לעולם ללא מענה וכי איש הישר בעיניו יעשה. אלא שהתרופה להפרת חוק החוקרים הפרטיים אינה מצויה במישור הראייתי, כי אם במישור המשמעתי והפלילי.”

24. לטענת התובעת, ההקלטות נושא בקשה זו הן בגדר “צילום אדם כשהוא ברשות היחיד” (סעיף 2(3) בחוק הגנת הפרטיות) ו”שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה” (סעיף 2(9) בחוק הגנת הפרטיות) המוגדר בסעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות כפגיעה בפרטיות).
הנתבעים לא הכחישו כי ההקלטות נושא הבקשה דנן בוצעו בניגוד לסעיפים 2(3) ו- 2(9) בחוק הגנת הפרטיות. מעבר לכך – במסגרת תצהירו של החוקר הפרטי מר יוגב דוכן שהוגש על-ידי הנתבעים ביום 10.03.15 צויין כי הפגישה עם מר אזרזר התקיימה בביתו בפריז של מר אזרזר וכי במסגרת הפגישה הנ”ל צילם מר דוכן את מר אזרזר (סעיפים 10-9 בתצהיר). הדבר מהווה הודאת בעל דין מצדם של הנתבעים בדבר הפרת סעיף 2(3) בחוק הגנת הפרטיות.
לאור האמור – אני קובע כי ההקלטות נושא בקשה זו הושגו תוך כדי פגיעה בפרטיותו של מר אזרזר.

25. לא למותר לציין כי מטרת הפגישה היתה לדלות מידע ממר אזרזר בנוגע למכירת חלקו בבית הקפה בקזבלנקה. דומה שאין חולק כי מדובר בענייניו הפרטיים של מר אזרזר.

26. סעיף 32 בחוק הגנת הפרטיות קובע כי… בהקשר זה נפסק כי:

“סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע “כלל פסילה”, על-פיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות אינן קבילות בבית-המשפט. לצורך הפעלת הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות יש צורך להידרש לסוגיות הבאות: א. האם נפגעה פרטיותם של המבקשים; ב. האם עומדת למשיב הגנה שחוק הפרטיות הכיר בה; ג. האם על-פי שיקול-דעת שהעניק סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות לבית-המשפט, מן הראוי שבית-המשפט יתיר שימוש במסמכים שהושגו תוך הפרת הזכות לפרטיות.”
(בש”א (ת”א) 20750/09 חן בן שבע נ’ יוני בן זאב (פורסם באתר האינטרנט נבו, 17.03.10))

27. במסגרת כתבי טענותיהם בבקשה דנן, הנתבעים לא טענו כי עומדת להם הגנה אשר חוק הגנת הפרטיות הכיר בה (הגנות מאלה הקבועות בסעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות). הנתבעים גם לא נימקו ולא פרטו מדוע במקרה דנן ראוי שבית-המשפט יתיר, מטעמים שירשמו, שימוש במסמכים שהושגו תוך הפרת הזכות לפרטיות – מכוחו של שיקול-הדעת שהוענק לבית-המשפט בסעיף 32 בחוק הגנת הפרטיות(לעניין ההגנות על-פי סעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות ודרך הפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בסוגיה זו, ראו – בג”צ 6650/04 פלוני נ’ בית-הדין האזורי בנתניה (פורסם באתר האינטרנט נבו, 14.05.06), סעיף 22 ואילך).
הנתבעים טענו באופן כללי כי מדובר במידע חשוב האמור לסייע, מבחינתם, לחקר האמת אך לא נימקו מדוע במקרה דנן קיימת הצדקה לכך שבית-המשפט יסטה מהוראת “כלל הפסילה” הקבועה בסעיף 32 בחוק הגנת הפרטיות ביחס לראיות שהושגו תוך הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות.
יתרה מזו: הנתבעים אף לא טרחו להסביר מדוע מלכתחילה נקטו בדרך הפעולה בה פעלו ולא פעלו מראש לזימונו של מר אזרזר לעדות, או לקיום שיחת ועידה עמו בדרכים המקובלות.

בנסיבות אלה – חל “כלל הפסילה” הקבוע בסעיף 32 בחוק הגנת הפרטיות, לפיו “חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית-משפט”.”

9. פגיעה בפרטיות בשל הפצת סרטון מיני שצולם בטלפון סלולרי – הבקשה התקבלה בחלקה
ב- בש”פ 3004/15 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 5121 (2015)} העוררים הגישו בקשה לבית-המשפט המחוזי, להקלה בתנאי השחרור כך שיתאפשר להם לנסוע לאומן שבאוקראינה.

העורר 1 בעל את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה. מעשה זה צולם, שלא בהסכמתה של המתלוננת, במכשיר הטלפון הסלולרי של אחד הנאשמים, ולבקשתו של עורר 1, הסרטון הועבר אליו והוא הפיצו לאחרים.

בשל מעשים אלו, יוחסו לעוררים מספר עבירות עבירות ובין היתר, פגיעה בפרטיות, לפי חוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט המחוזי דחה הן את בקשתם של העוררים לצאת לאומן והן בקשה נוספת, שהתבססה על המלצת שירות המבחן, להקל עוד בתנאי שחרורם.

באשר לבקשה לצאת לחוץ-לארץ, בית-המשפט המחוזי הדגיש את חריגותה של הבקשה, לנוכח החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות שהעוררים ביצעו, וציין, כי קבלתה תהווה שינוי מהותי בתנאי השחרור של העוררים. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי ציין, כי בנסיבות המקרה, שבהן שני העוררים עומדים לדין בגין עבירות חמורות, היעדרו של צו עיכוב יציאה מהארץ אינו מעלה ואינו מוריד. בית-המשפט המחוזי קבע, כי יציאה לחוץ-לארץ של העוררים בנסיבות המקרה פוגעת מהותית באינטרס הציבורי.

העוררים שבו והעלו את הטענות שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהם מדגישים את הקפדתם על תנאי השחרור עד כה.

בית-המשפט קבע, כי דין הערר להידחות, שכן אין הוא מתיישב עם האינטרס הציבורי או עם המדיניות העקבית של הפסיקה בעניין זה.

לפיכך, הערר נדחה ברובו, והתקבל רק במובן זה ש”חלון ההתאווררות” של העוררים הורחב כך שיחול בין השעות 16:00 ועד 21:00 מידי יום.

10. המערער עקב אחר קורבנותיו ופגע בפרטיותן והורשע – הערעור נדחה
ב- ע”פ 1976/13 {גדה בורסאי אנדריאס נ’ מ”י, תק-על 2014(1), 11372 (2014)} נדון ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המערער, הורשע, בין היתר, בעבירות מעשה מגונה בקטינה; פגיעה בפרטיות ואיומים.

באחד המקרים, הלכה ו.ס. עם חברתה ליד ביתה. המערער, שהבחין ב- ו.ס., הטריד אותה בכך שרץ לעברה, נגע בה וברח מהמקום. ו.ס. המבוהלת רצה מיד לעבר ביתה. המערער חזר על מעשה דומה בהזדמנות אחרת. בגין מעשיו אלה, הורשע המערער בשלוש עבירות של פגיעה בפרטיות.

בעקבות הרשעתו בדין, נגזר על המערער עונש נאסר בפועל ומאסר על תנאי. כמו-כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך 3,500 ש”ח, לכל אחת מהמתלוננות.

בהודעת ערעור, שהוגשה על-ידי עורך-הדין גיל משה, בא-כוחו של המערער, נטען, כי העונשים אשר הוטלו על המערער “חמורים בכל קנה מידה בשים-לב למעשים בהם הודה”.

בית-המשפט קבע, כי לאור חוות-הדעת המקצועיות בנושא המסוכנות ולתסקיר שירות המבחן, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

11. בקשה לצו איסור פרסום שמות המבקשים בתובענה לפיצויים בשל נזקי גוף – הבקשה התקבלה
ב- ע”א 438/14 {פלוני ואח’ נ’ המאגר הישראלי לביטוח (הפול), תק-על 2014(1), 8846 (2014)} נדונה בקשה לצו איסור פרסום, באשר לשמות המבקשים-המערערים, בגדרי תובענה לפיצויים על נזקי גוף. המבקש-המערער 1 הוא נפגע בתאונה והמבקשים-המערערים 3-2 הם הוריו.

נטען, כי פרסום מצבו הרפואי של המערער בתחום הפיסי והנפשי, מהווה פגיעה בזכותו לפרטיות ולסודיות רפואית, העלולה ליפול קרבן לחשיפה באינטרנט. נאמר, כי הפסיקה {רע”א 482/13 אליהו חברה לביטוח נ’ רפאל (2013)} תומכת באיסור הפרסום, וכי אין עסקינן בדמות ציבורית ודי בציון שמות המערערים בראשי תיבות. נמסר, כי בבית-המשפט קמא היה המערער חסוי, ועל-כן נפתח התיק בהתאם.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע, כי שמות המערערים לא יפורסמו לעת הזאת, בנתון כמובן להחלטת ההרכב שידון בתיק.

12. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ללא ידיעתו – הערר נדחה
ב- בש”פ 2065/13 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 11052 (2013)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המגולל שורה ארוכה של אישומים בעבירות מין, רובן באמצעות המחשב.

כתב האישום כלל בין היתר עבירות של פגיעה בפרטיות ועוד. בסופו-של-יום, הורה בית-המשפט, בהחלטה מנומקת ומפורטת, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. זאת, בין היתר, בשל אופי המעשים המיוחסים לו, היקפם וההיבטים המניפולטיביים בהתנהגותו, ונוכח הקושי למנוע ביצוען של עבירות מעין אלה נוכח נגישותה וזמינותה של רשת האינטרנט.

על כך נסב הערר, בו נטען, כי ניתן להורות על חלופת מעצר. הסניגור המלומד טען, כי מהחומר עולה, שהעורר אינו פדופיל, והוא קיים לאורך השנים מערכות יחסים עם בגירות, וכל המעשים המיוחסים לו הם ברף הנמוך של עבירות המין, מבלי לחרוג למגע פיזי וללא ניסיון להיפגש עם הקטינות, שרובן אינן מהארץ אלא מחוץ-לארץ.
המשיבה התנגדה לעמדתו של העורר וסמכה יתדותיה בהחלטתו של בית-משפט קמא.

בית-המשפט קבע, כי מגע שנותר בין שניים בחדר סגור, נתחלף לו בחשש לחשיפה ולפרסום פומבי בפייסבוק וביו-טיוב, מה שעשוי להעצים את הפגיעה בנפגע העבירה. כיפה אדומה כבר אינה מסתובבת ביער שורץ זאבים, היא משוטטת במרחב האינטרנטי, שם אורבים לה ציידים וטורפים מסוג אחר. בעבר, יכול היה ההורה לשמור על ילדו שלא יסתובב במקומות מסוכנים או בשעות מסוכנות.

לא כך ההורה של היום, המתקשה להגן על ילדיו, מהסיבה הפשוטה, שהסכנה אורבת לקטין בחדרו-שלו, מאחורי הדלת הסגורה. אלו הסכנות החדשות, והמשפט צריך איפוא להתאים עצמו להתמודד עם תת-התרבות העבריינית של הרשת. זאת, מבלי לשכוח את היתרונות והצדדים החיוביים שברשת, ומבלי לגלוש ל”פאניקה מוסרית” ולהרתעת-יתר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי למרות שהעורר היה מודע לפסול במעשיו, הוא המשיך לעסוק באופן אינטנסיבי ואובססיבי במין, ללא הצבת גבולות בתחום ההתנהגות המינית, מה שמעיד לכאורה על דחף מיני לא נשלט.

הצטברות נתונים אלה, הביאה את בית-המשפט למסקנה, כי למרות המלצת שירות המבחן שהתרשם לחיוב מהמפקחים המוצעים, ולמרות שגם אחותו של העורר התגייסה לפקח עליו, על-אף שפגע בבתה אותה צילם בהסתר במקלחת, ספק אם יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

13. הפגיעה בחופש העיסוק אל מול הפגיעה בפרטיות – הערעור התקבל בחלקו
ב- ע”א 1697/11 {א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ ואח’ נ’ אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)} אדריכל תכנן בית מגורים ייחודי עבור לקוח, וביקש לצלמו לצורך הצגתו באתר האינטרנט של משרדו. הלקוח סירב. האדריכל פרסם באתר האינטרנט הדמיות ממוחשבות של בית הלקוח, תוך שהוא נמנע מלציין פרטים מזהים ביחס לבעלי הבית.

עלתה השאלה, האם מקרה זה מקים פגיעה בפרטיות.

בית-המשפט המחוזי, שאליו הועבר הדיון קיבל את תביעתו של ורדי, ופסק, כי פרטיותו נפגעה כתוצאה מחשיפת ביתו באינטרנט. נקבע, כי הגם שההדמיות אינן כוללות חפצים אישיים או פריטים אינטימיים, הן מאפשרות להתרשם מאורח החיים בבית, מהרגליהם של הדיירים בו וממצבם הכלכלי. מנגד, דחה בית-המשפט את הטענה, כי הסרת ההדמיות תפגע בחופש העיסוק ובזכויות הקניין הרוחני של גוטסמן ומשרדו.

על-כן, אל מול הפגיעה בפרטיותו של ורדי, שקל בית-המשפט את הפגיעה באינטרס הכלכלי שתיגרם לגוטסמן ולמשרדו אם לא יוכלו להשתמש בהדמיות לצורך משיכת לקוחות פוטנציאליים. באיזון בין אלה לבין אלה, קבע בית-המשפט, כי הזכות לפרטיות של ורדי גוברת על האינטרס הכלכלי של גוטסמן.

בערעורם, שבו גוטסמן ומשרדו על טענתם, כי יש לאפשר להם לפרסם את ההדמיות באתר האינטרנט.

בית-המשפט קבע, כי י פרסום ההדמיות המציגות את חזית ביתו של ורדי אינו מקים פגיעה בפרטיות, וממילא לא פגיעה ש”יש בה ממש” כהגדרת סעיף 6 לחוק. לעומת-זאת, ההדמיות המציגות את פנים ביתו של ורדי פוגעות ב”צנעת חייו האישיים”, וכי חרף פרסומן האנונימי, ניתן לקשור בינן לבין ורדי. עוד נמצא, כי אין מדובר בפגיעה ש”אין בה ממש”, וכי אין תחולה להגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי משום שהפגיעה בפרטיותו של ורדי נעשתה ללא הסכמתו לפרסום, אין מנוס מן הקביעה, כי לא ניתן להתיר את פרסומן של הדמיות פנים ביתו באתר האינטרנט.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו, כך שצו המניעה ייוותר בעינו ביחס לפרסום הדמיות פנים הבית באתר האינטרנט. משמעות הדבר היא, כי אין מניעה שתפורסמנה באתר הדמיות חוץ הבית.

14. העברת מידע מהעירייה לחברה עסקית, הכולל שמות וכתובות מחזיקי נכסים בכפוף להסכמת המחזיקים – הערעור התקבל בחלקו
ב- עע”מ 1386/07 {עיריית חדרה נ’ שנרום בע”מ, על-ידי מנהלה, עמנואל דוידי ואח’, תק-על 2012(3), 2159 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, בגדרו התקבלה בצורה חלקית עתירתה המנהלית של המשיבה 1, לקבלת מידע מסויים שהיא ביקשה מן המערערת.

המשיבה היא חברה שעוסקת, כך לדבריה, במתן שירותים של ייעוץ בנושאי ארנונה. לשם כך היא עורכת, בין היתר, בדיקות השוואתיות של גובה הארנונה שנקבעה לנכסים מסוגים מסויימים באזורים גיאוגרפיים נתונים. במסגרת פעילותה באזור העיר חדרה, המשיבה שלחה מכתב לעיריית חדרה, היא המערערת במקרה זה, ובמסגרתו היא ביקשה שהמערערת תמסור לידיה העתק מרשימת כל הנכסים בעיר, וזאת: “באופן מפורט”. בהתכתבות מאוחרת יותר בין הצדדים הובהר, כי המשיבה מבקשת למעשה טבלה שתכלול, ביחס לכל הנכסים בעיר, את הפרטים הבאים: גודל הנכס, סיווגו לצרכי ארנונה {כולל הנחות שניתנו לו}, ופרטי המחזיק בו {שם וכתובת}.

המערערת התנגדה למסירת המידע, וזאת מן הטעם שהעברתו למשיבה עלולה לפגוע בפרטיותם של המחזיקים שפרטיהם יופיעו בטבלה. כמו-כן, גרסה המערערת, כי מסירת המידע תהיה בניגוד לאינטרס הציבורי ותעמוד בסתירה לתכלית חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 {ייקרא להלן: “חוק חופש המידע”}. בעקבות הסירוב, הגישה המשיבה עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, שבגדרה היא ביקשה את גילוי המידע האמור. פסק-דינו של בית-המשפט הוא שעומד במרכז הערעור.

המערערת ציינה בפני בית-המשפט המחוזי, כי אין מניעה מבחינתה להעביר למשיבה את כל המידע המבוקש, לבד משמות וכתובות המחזיקים בנכסים. טענתה המרכזית של המערערת היתה, כי מסירת פרטים אלה תוביל, לשיטת המערערת, לפגיעה בפרטיות, האסורה על-פי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

בנוסף טענה המערערת, שגילוי המידע עלול ליצור נטל המכביד על תפקודה, שכן המערערת עלולה להתמודד עם מספר גדול של הליכים משפטיים מצידם של מחזיקים, אשר יבקשו למנוע את חשיפתו.

בית-המשפט המחוזי קבע, שיש מקום להיעתר לבקשתה של המשיבה למידע. יחד-עם-זאת, על-מנת לתת אפשרות למחזיקים, שאת פרטיהם תמסור המערערת, להביע את השגותיהם, יש לנקוט בהליך על-פי סעיף 13 לחוק חופש המידע. סעיף זה, מסדיר את הדרך שבה על רשות ציבורית להודיע לצד שלישי על כך שמתבקש מידע, שמסירתו עלולה לפגוע בו.

בהתאם לכך נקבע, כי על המערערת לנקוט בהליכים על-פי סעיף 13(א) לחוק חופש המידע, ולהכריע בהמשך, בהשגותיהם של המחזיקים המתנגדים, על-פי סעיף 13(ב) לחוק חופש המידע. בסופו של ההליך האמור, יימסר למשיבה המידע, אשר למסירתו לא התנגדו צדדים שלישיים, או שהתנגדותם נדחתה על-ידי המערערת. בנוסף ציין בית-המשפט המחוזי, כי בנוגע לאותם המחזיקים שהינם תאגידים, כי ספק בעיניו, האם פרטיותו של תאגיד היא מוגנת על-פי חוק חופש המידע.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי הדין עם המערערת בטענתה, כי מסירת המידע למבקשת עלול לפגוע בפרטיות המחזיקים בנכסים. אותו המידע ה”תמים” לכאורה בדבר גודל וסיווג הנכסים, כשמצטרפים אליו נתונים בדבר שמותיהם וכתובתם של האנשים המחזיקים בו, מאפשר גם הסקת מסקנות בנוגע לטבע השימוש בנכס וקבלת מידע על המשתמש בו, כגון: יכולתו הכלכלית של המחזיק, עיסוקו וכיוצא בזאת. האפשרות להסקת נתונים אלה חודרת שלא כדין את מעטה הפרטיות של המחזיק, ויש למנוע אותה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ההכרעה בערעור שלפניינו מצריכה איזון בין הזכות לקבלת מידע {והאינטרס של רשויות ציבוריות לתפקוד תקין}, לבין הזכות לפרטיות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי ניתן להביא כאן לאיזון, אשר יכבד את הצורך בשקיפות שלטונית ואת הזכות לחופש המידע, מחד גיסא, אך מאידך גיסא הוא גם יביא לפגיעה המינימלית האפשרית בזכות לפרטיות, וכן לא תהיה בו הכבדה יתרה על פעילות המערערת.

הפתרון שקבע בית-המשפט, הוא שהמערערת תעביר למשיבה דיסק, או פלט מחשב ובו טבלה המרכזת את כל הנכסים שבתחומה, וכוללת בנוסף לכך פרטים בדבר גודל הנכס, סיווגו, התעריף שחל עליו, והנחות ופטורים שניתנו לו, ופרטים אלה בלבד {קרי: ללא שם המחזיק, או כתובת מדויקת של הנכס, ובציון שכונה או האזור בלבד}. המערערת הסכימה בעבר להעביר מידע מוגבל זה למשיבה, והמשיבה כבר העבירה התחייבות לשלם את האגרה בגינו, ועל-כן, קבע בית-המשפט, כי עניין זה לא מעורר בעיה כלל.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנוסף לכך, המערערת תצרף למכתבי חיוב הארנונה שלה במועד הרלבנטי הבא, מכתב למחזיקים בנכסים, ובו יצוינו הפרטים הבאים: כי המשיבה {או אחרים} מבקשים לקבל מידע בדבר שמם וכתובת הנכס שבו הם מחזיקים, למטרות העסקיות שצוינו לעיל; כי לעת הזו נמסר למבקשת רק מידע כללי, בלא שמות מחזיקים או כתובות; כי הם רשאים להתנגד להעברת מידע זה; כי אם ברצונם להתנגד להעברת מידע נוסף על זה שהועבר כבר, אין הם צריכים לעשות דבר, ושתיקתם תתפרש כהתנגדות להעברת המידע מן הטעם של פגיעה בפרטיות; כי מחזיק שיביע “התנגדות” להעברת המידע, כאמור גם בשתיקתו, “התנגדותו” זו תתקבל אוטומטית על-ידי המערערת, והיא לא תעביר את המידע למשיבה; כי אם המחזיק חפץ בהעברת המידע, עליו להעביר למערערת טופס הסכמה בחתימתו, שנוסח סטנדרטי ממנו יצורף אף הוא להודעה. כמו-כן, המערערת תאפשר למחזיקים להודיע על הסכמתם להעברת המידע גם באמצעות אתר האינטרנט שלה, ואף נתון זה יפורסם במכתב.

בהיאסף החומר הרלבנטי, המערערת תעביר למשיבה טבלה נוספת, שכוללת את גודל וסיווג הנכסים של המחזיקים שהסכימו לגילוי, בצירוף שמותיהם וכתובותיהם המדוייקות של המחזיקים האמורים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי אין מניעה לקבוע, שמחזיקי נכסים שהם תאגידים אינם עלולים להיפגע ממסירת המידע, שכן לא עומדת להם הזכות לפרטיות, בהתאם לסעיפים 2 ו- 23ב לחוק הגנת הפרטיות {והרי חוק חופש המידע מפנה לחוק הגנת הפרטיות בסעיף 9(א)(3) שבו}. על-כן, קבע בית-המשפט, כי במנותק ובנוסף להסדר שאותו קבע בית-המשפט, המערערת תמסור למשיבה את כל המידע המבוקש בנוגע לנכסים שבתחומיה, הנוגעים למחזיקים שהינם תאגידים.

15. המבקש חדר פעם אחר פעם לתיבת הדואר של המתלוננת ללא רשות, קרא את דברי הדואר ואף העביר את חלקם לאחרים – הערעור נדחה
ב- רע”פ 10259/09 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 4434 (2010)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה בחלקו ערעורו של המבקש, על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום, בין היתר, בעבירה של פגיעה במזיד בפרטיות הזולת לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; עבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ”ה-1995 ועבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, לפי סעיף 5 לחוק המחשבים.

לפי הנטען בכתב האישום, בין המבקש למתלוננת נוצר קשר באמצעות האינטרנט, כעבור זמן מסויים הודיעה המתלוננת למבקש, כי היא מעוניינת לנתק את הקשר בניהם, ממועד זה, במשך כשבועיים לערך, חדר המבקש ממחשבו האישי לתא הדואר האלקטרוני של המתלוננת ללא ידיעתה והסכמתה בחמישים ושתיים הזדמנויות שונות וקרא דברי דואר שנשלחו אליה.

כמו-כן, חדר המבקש אף לשני תאי דואר אלקטרוניים נוספים של גברים איתם היתה המתלוננת בקשר. לאחר מכן, התקשר המבקש אל נשותיהם של אותם גברים ומסר להן, כי בעליהן בוגדים בהן, ולצורך הוכחת הנאמר שלח אליהן מתוך תיבת הדואר של המתלוננת תכתובות המצביעות על קשר בין בעליהן למתלוננת. לאחת מהן מסר המבקש אף את מספר הטלפון של המתלוננת. בנוסף, התקשר המבקש לבעלה של המתלוננת, על-מנת להציע לו הוכחות לבגידתה של המתלוננת, אך זה לא שיתף עימו פעולה.

בית-משפט השלום גזר על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי; פיקוח של שירות מבחן למשך שנתיים וקנס בסך 10,000 ש”ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי אשר קיבל את הערעור בחלקו וזיכה את המבקש מהעבירות לפי סעיפים 4 ו- 5 לחוק המחשבים, וסעיף 5 בנסיבות סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, את יתר ההרשעות הותיר בית-המשפט על כנן.

בית-המשפט קבע, כי המעשים אינם מהווים עבירה לפי חוק המחשבים, מאחר שסעיף 4 סיפא לחוק המחשבים מוציא מתחולתו חדירה לחומר מחשב המהווה האזנת סתר לפי חוק האזנת סתר, התשל”ט-1979. בית-המשפט אף זיכה את המבקש מעבירה לפי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, משום שהתיקון בסעיף זה הכולל “מסר אלקטרוני” במונח “כתב” היה מאוחר למעשי המבקש, ועל-כן אינו חל לגביו. לעניין גזר הדין, בית-המשפט ביטל את רכיב המאסר המותנה והותיר את יתר רכיבי העונש על כנם.

המבקש ערער על החלטת בית-המשפט המחוזי וטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי מעשיו מהווים פגיעה בפרטיות כנדרש בחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וכי המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

16. עתירה מינהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע, שלא לחשוף את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית – הערעור התקבל
ב- עע”מ 9341/05 {התנועה לחופש המידע נ’ רשות החברות הממשלתיות ואח’, תק-על 2009(2), 2008 (2009)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת, לפי חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 {ייקרא להלן: “חוק חופש המידע”}. במוקד הדיון ניצבת השאלה, האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו.

שורשיו של הערעור במאי 2000, בפניית מר רביב דרוקר, שהיה צד להליך בבית-המשפט המחוזי, כמי שעומד בראש המערערת, אל המשיבה 1, רשות החברות הממשלתיות. בפניה, התבקשה רשות החברות למסור למר דרוקר, פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נידון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות.

בעקבות הפניה החליטה רשות החברות למסור למר דרוקר, את מלוא הפרטים שהתבקשו ביחס למועמדים שאכן מונו לתפקיד. באשר למועמדים לכהונת דירקטור או מנכ”ל בחברות ממשלתיות אשר לא מונו לכהונה מסיבה כלשהי {מועמדים שנפסלו או נדחו}, הוחלט, כי יימסרו למר דרוקר החלטות הוועדה בעניינם, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, אך תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ”ל. ביחס למועמדים בעלי זיקה כלשהי לשר, פנתה רשות החברות למועמדים וקיבלה את הסכמתם למסירת המידע, לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע.

המערערת, עמותה הפועלת לקידום ערכי השקיפות והדמוקרטיה שבראישה עומד כאמור מר דרוקר, פנתה אל רשות החברות. בפנייתה ביקשה המערערת למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, את שמותיהם של המועמדים למשרות ולתפקידי דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו לכהונה או לתפקיד על-ידי הוועדה. זאת, בהתייחס לתקופה שמאז חודש מרץ 2001, אז החל מר אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנוסף לשמות המועמדים שנפסלו או נדחו ביקשה המערערת לדעת מהי המשרה לגביה נפסלה מועמדותו של כל מועמד, מיהו השר שהציע את אותו מועמד ואת עילת הפסילה.

הממונה על חופש המידע ברשות החברות, דחה את הבקשה למסירת שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. יחד-עם-זאת מסר למערערת מידע בדבר המועמדים שנפסלו או נדחו: העילות לפסילה או לדחיה וציון המשרד האחראי על ענייני החברה הממשלתית שלגביה הוצגה המועמדות.

המערערת ומר דרוקר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע ברשות החברות. כך החל ההליך שסופו בערעור הנוכחי.

בית-המשפט לעניינים מנהליים קבע, כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ”ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן, אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

פרטים אלה, הינם בגדר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אותו אדם, ובפרט כאשר שמו ופרטים נוספים אודותיו מתפרסמים בהקשר של פסילת מועמדותו או דחייתה מסיבות שאף הן זוכות לפרסום. בית-המשפט המחוזי הביע ספק האם מסירת מידע זה יכולה להיחשב כמסירת מידע למטרה שלשמה נמסר, שאז תיחשב למסירת מידע שאינה פוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן אינה אסורה. ואולם, נוכח מסקנתו, כי מדובר בכל מקרה בפגיעה בפרטיות, לא ראה להכריע בשאלה זו.

בערעורה על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, הבהירה המערערת, כי מטרת הגשתה של העתירה, היא להפוך את עבודת הוועדה שקופה ולסייע למאבק בנגע המינויים הפוליטיים. המערערת הדגישה, כי המידע המבוקש הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. לטעמה, זכות הציבור לפקח ולבקר את עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית, ומטרתה גם לאתר פסילה בלתי-מוצדקת, על-ידי הוועדה, של מועמדים ראויים.

המערערת הטעימה, כי אין היא מבקשת את הפרטים שמסר המועמד, אלא את טעמי החלטתה של הוועדה. לפיכך, אין מדובר בפרסום “ידיעה” שנמסרה לוועדה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אלא במידע אשר נוצר על-ידי הוועדה ואין מניעה למסרו. לדבריה, פרסום המידע לא יניא מועמדים ראויים מלהציג מועמדות לתפקיד, אך יש בכוחו להניא מועמדים בלתי-ראויים מלהציג את מועמדותם. לטענת המערערת, אין טעם באי-פרסום שמם של המועמדים שנפסלו או שנדחו, כיוון שאלה ייוודעו מרגע שפורסמו שמות המועמדים אשר אושרו על-ידי הוועדה.

המערערת סברה, כי לא ניתן בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים משקל הולם לזכות הציבור לדעת, לפקח ולסייע בהליך בחינת המועמדים. לדידה, האינטרס הציבורי המובהק בביקורת על מינויים בחברות ממשלתיות ובשקיפות עבודת הוועדה, מצדיקים את מסירת מלוא המידע אף בהתקיימה של פגיעה בפרטיות. עוד טענה היא, כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את הפגיעה בפרטיות המועמדים שנפסלו והדגישה, כי לא די בפגיעה תיאורטית.

בית-המשפט קבע, כי העניין הציבורי שבפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, לצד עילת הפסילה, פרטי המשרה לגביה הוצגה המועמדות ופרטי החברה הממשלתית בה מדובר, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה.

משכך, בית-המשפט קיבל את הערעור והורה, כי מעתה ואילך יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצויין גם המשרה אליה היה מועמד, העילה שבעטייה נפסלה מועמדותו, החברה הממשלתית הרלוונטית והמשרד הממשלתי הממונה על ענייניה של אותה חברה ממשלתית.

כמו-כן בית-המשפט הבהיר, כי הוראה זו תחול, אך ורק ביחס למועמדים אשר הציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק-דין זה. כמובן ככל שהמשיבות תסבורנה, כי במקרה מסויים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע, כי לא ניתן למסור המידע באותו מקרה מסויים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט.

17. זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה – הערר נדחה
ב- בש”פ 6640/06 {צבי קרוכמל נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3730 (2006)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה תמומש זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה בתיק בו מואשם העורר במשרדי הפרקליטות בלבד, וזאת, על-מנת להגן על זכויותיהם ופרטיותם של קרבנות העבירה.

הוגש נגד העורר ואחרים, כולם עובדים ומנהלים במשרדי חקירות, כתב אישום המייחס להם עבירות שעיקרן קבלת דבר במרמה, חדירה לחומר מחשב, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. עבירות אלה בוצעו במסגרת הפרשה המכונה “פרשת הסוס הטרויאני”, שבה ניצלו, כנטען, חוקרים פרטיים, תוכנת מחשב בלתי-חוקית, לצורך חדירה והוצאת מידע ממחשבי חברות ופרטים.

בית-המשפט קמא אימץ את הצעתה המתוקנת של המשיבה, שתחילה החזיקה בעמדה מסייגת לגבי חלקים מחומר החקירה, ולפיה תינתן לנאשמים אפשרות לעיין בכל חומר החקירה ולהעתיקו, אלא שפעולות אלה ייעשו מבלי להוציא את החומר ממשרדים שיוקצו בבניין הפרקליטות, ובהתאם לנהלים שתקבע.

הגבלה זו נועדה להבטיח שחומר החקירה, הכולל מאות ואלפי קבצי מחשב ומסמכים, בהם מידע עסקי ואישי שהושג באמצעות תוכנת הסוס הטרויאני, לא יופץ ברבים באופן שיפגע בפרטיותם ובאינטרסים העסקיים של קרבנות העבירה. זאת, מעבר לפגיעה שבעצם העתקתו מלכתחילה והעמדתו מחדש לעיון הנאשמים לצורך הגנתם.

הגבלה זו, כך נקבע, מהווה איזון ראוי בין זכות העיון של העורר, לבין עמדתם הנחרצת של הקרבנות, שתגובתם כאמור התבקשה, נגד מתן אפשרות העתקה בכלל. בהחלטה נקבע, כי ההסדר המוצע יאפשר לממש באופן מלא את זכות העיון, אלא שהוא פוגע בנוחות המימוש, דבר המוצדק בנסיבות, כנקבע, בשל הרצון לשמור על פרטיותם של הקרבנות.

במקרה שלפניינו, כך נטען, הגבלת זכות ההחזקה בחומר החקירה נעשתה ללא הסמכה בחוק, ומנוגדת איפוא לעקרון החוקיות.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בפסיקת בית-המשפט קמא, וכי אין איפוא הצדקה להרחיב את הפגיעה בפרטיות הקרבנות, על דרך של יצירת עותקים נוספים מהקבצים. ועוד, המשיבה טענה, כי היא אינה יודעת את מקורם של כל הקבצים, ומסיבה זו אינה יכולה להעריך את מידת הפגיעה בפרטיות. הקרבנות הביעו התנגדות מפורשת.

לבסוף, לא למותר לציין, כי ליבו של כתב האישום הוא, כי הנאשמים חדרו למחשבי הקרבנות על-מנת להשיג את המידע שבקבצים בעבור לקוחותיהם. השבת הקבצים לידיהם יש בה משום חזרה על מעשה העבירה עצמו. בין היתר כיון שהם יכולים, להלכה לפחות, להעתיקו ולמסרו, ככל שלא נמסר עד עתה, ליעדו.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

18. תכליתו חוק הגנת הפרטיות הוא להגן על שמו הטוב של האדם והאפשרות מפני פגיעה בצנעת חייו
ב- ת”א (ת”א) 13821-11-11 {הילה קטש נ’ חברים הפקות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.07.14)} נדונה תביעה לפיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום, גניבת עין ופגיעה בפרטיות, בשל השימוש שנעשה בעבר על-ידי הנתבעים בשם הדומה לשמה המסחרי של המבקשת.

באספקט הפגיעה בפרטיות, התובעת כיוונה לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} אשר קובע, כי “שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח” הוא פגיעה בפרטיות.

התובעת טענה כי כינויה הוא “צ’ופצ’יק”, הנתבעים עשו בו שימוש לשם ריווח ובכך פגעו בפרטיותה. לטענתה, היא “ידוענית” ובעלת מוניטין, וככזו יש לה את הזכות שלא יעשו שימוש בכינויה, בניגוד לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט מצא כי אם ייצא מנקודת הנחה כי התובעת היתה “ידוענית” המוכרת תחת הכינוי “צ’ופצ’יק”, משטענתה היא כי נעשה בשמה שימוש מסחרי שהסב לה נזק כלכלי, ועתרה היא לפצותה בגינו, אין תרופתה בדיני הגנת הפרטיות.

בית-המשפט ציין כי יפים לעניין זה דברי בית-המשפט העליון ב- ע”א 8483/02 {אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4), 314} שם נדון סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות בהקשר של שימוש ללא הסכמה בשמו המסחרי של שחקן הכדורסל, אריאל מקדונלד, בסרטון פרסומת מטעם מקדולנד’ס:

“עניינה של זכות הפרטיות הוא איפוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות (ע”פ 1302/92 מדינת ישראל נ’ נחמיאס, פ”ד מט(3), 309, עמ’ 353).
אין לומר כי עיקר עניינה באינטרס כלכלי. אפילו היה ניתן לעגן במסגרת הגנת הפרטיות גם את ההגנה על זכויות כלכליות, בייחוד לאור ניסוחו של סעיף 2(6) לחוק, אין החוק מקנה לזכויות הכלכליות הגנה ראויה.
חוק הגנת הפרטיות אינו מעניק לידוען את הסעד שהוא חפץ בו, ואשר יבטא את הפגיעה שממנה סבל. החוק, כשלעצמו, מעניק לו אך פיצויים בגין עוגמת נפש… אין אריאל מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו – מבקש הוא למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל.

תר הוא אחר אינטרס כלכלי-כספי, ולא אחר אינטרס אישי- רגשי. אין זו הפגיעה ברגשותיו שהוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו.
לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו.”

גם לעניין הנדון הדברים מתאימים שעה שהתובעת לא עתרה לפיצוי בגין עוגמת נפגש במסגרת תביעתה, אלא טענה לנזק כלכלי בגין הפגיעה הנטענת בפרטיותה, שכן הנתבעים פירסמו את המופעים לילדים בשימוש בכינוי בו ידועה התובעת, תוך כדי התעשרותם מהמופעים, וגריעת מוניטין התובעת.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי הנתבעים לא הפרו את סימנה המסחרי הרשום של התובעת. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש כדי להצביע על קיומו של חשש שמא יטעה הצרכן בינה לבין פעילות הנתבעים שבוצעה תחת השם “פנצ’ר וצ’ופצ’יק”, פעילות בה חדלו הנתבעים מזה זמן רב ובטרם התקיימה אף הופעה עצמאית שלהם תחת שם זה.

בית-המשפט קבע כי ההגנה לפרטיות לה טענה התובעת מכוח חוק הגנת הפרטיות, והסעדים להם עתרה מכוח חוק זה, אינם עולים בקנה אחד עם תכליתו של החוק הבא להגן על שמו הטוב של האדם והאפשרות מפני פגיעה בצנעת חייו.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה על כל חלקיה.

בשים-לב לעובדה כי התובעת צמצמה את עילות התביעה, כמו גם העובדה כי חרף האמור במכתב הנתבעת מיום 02.11.11 לפיו הנתבעת הפסיקה את השימוש בשם המסחרי “פנצ’ר וצ’ופצ’יק” ותפעל להסיר פרסומים אלו, הדבר נעשה בפועל רק בשלב יותר מאוחר, בעקבות צו המניעה שניתן בהסכמה {שכן במועד מתן הצו עוד היה פרסום להופעה עצמאית של הצמד “פנצ’ר וצ’ופצ’יק” באתר הנתבעת}, בית-המשפט קבע את ההוצאות על הצד הנמוך. התובעת תישא בהוצאות ובשכר-טרחת הנתבעת 1 בסך של 20,000 ש”ח.

19. אין קשר בין ההגנה על פרטיות וצנעת חייו של אדם לבין שימוש בשם שהפך לשם מסחרי
ב- ע”א (ת”א) 15667-11-11 {פרופורציה פי.אם.סי בע”מ נ’ ד”ר דב קליין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.07.13) (להלן: “עניין דב קליין”} התובע טען כי מכוח העוולה של גניבת עין, כהגדרתה בסעיף 1א לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999, בשים-לב להוראות סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ”ב-1992, ועל-פי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, הוא זכאי לפיצוי בגין השימוש שנעשה בשמו, כמתואר.

בית-המשפט קמא ראה בכך פגיעה בהוראות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בהוראות סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.

השופטת קבעה פיצוי, על-פי אמדן ותוך התחשבות בהוראות סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום של 50,000 ש”ח למועד הגשת התביעה.

עוד חוייבו הנתבעות לשלם הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש”ח בתוספת מע”מ, ליום מתן פסק-הדין.

בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים {להלן: “בית-המשפט”} הפך את החלטת בית-המשפט קמא וקבע כי אין קשר בין ההגנה על כבוד האדם, על פרטיות וצנעת חייו של אדם בהתאם לחוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו” לבין שימוש בשם שהפך לשם מסחרי, כפי שקרה במקרה הנוכחי.

בית-המשפט קבע כי הנתבעות לא פירסמו את שמו של התובע. השימוש שנעשה על-ידי מחפש שם זה, אינו פוגע בפרטיותו של התובע, והשימוש בשם “כמילת מפתח”, אינו מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.

כפי שהראה כב’ השופט א’ ריבלין בפסק-הדין המפורט ב- ע”א 8483/02 {אלוניאל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.03.04)}, הרי כאשר אדם ממסחר את שמו {כפי שאירע בעניין דב קליין}, לא יוכל לצפות להגנה בדרך הזכות לפרטיות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את פסק-הדין מיום 18.09.11.

בית-המשפט חייב את התובע לשלם למערערות את הוצאות המשפט, בשתי הדרגות בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט, וכן בנוסף, שכר טרחת עורך-דין בסך 28,000 ש”ח לכל מערערת בכל תיק.

בית-המשפט הוסיף על האמור, כי ככל ששולמו כספים על-ידי המערערות בשני התיקים לתובע מכוח פסק-הדין מושא הערעור, הרי יוחזרו אלה למשלמות בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום ועד מועד ההחזר המלא בפועל.

20. הופעתם של “קישורים ממומנים” על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו
ב- ת”א (ת”א) 1147-09 {ד”ר רוני מוסקונה נ’ פרופורציה פי. אם.סי בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.12)} התובע הלין על השימוש במילים “רוני מוסקונה” – ללא הסכמתו – כמילות חיפוש/מפתח, המפנות לאתרים נוספים העוסקים בתחום בו הוא עוסק. התובע טען כי יש בכך פגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט לא סבר שפרטיותו של התובע נפגעה או הופרה בשימוש שנעשה במילות החיפוש/המפתח “רוני מוסקונה” כהכוונה ללוח מודעות בו מופעים אתרים נוספים.

בית-המשפט קבע כי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות לא נועד למקרה הנדון.

בית-המשפט ציין את דברי כב’ השופט ריבלין {כתוארו אז} ב- ע”א 8483/02 {אליני אל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד פ”ד נח(4), 314}:

“אין זו הפגיעה ברגשותיו אותה הוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש – קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כך הוסבר הצורך בחקיקת חוק אשר יגן על הזכות לפרטיות במדינת ישראל.”

בית-המשפט סבר כי הופעתם של “קישורים ממומנים” על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע ד”ר רוני מוסקונה, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו. פרסומי הנתבעות מופיע בשמן: “פרופורציה – רפואה אסתטית” ו”כללית אסתטיקה”.
בצד שמאל של לוח המודעות תחת הכותרת “קישורים ממומנים”, בו מצויים גם פרסומים נוספים. כבר נאמר, כי “קישורים ממומנים” אלו, מופרדים ומובחנים מאתר התוכן הפרטי של ד”ר רוני מוסקונה, כמו גם מאתרי התוכן האחרים שאינם שייכים לו.

21. בהגשת תובענה לחשיפת המקור כתובענה עצמאית על-ידי אדם פרטי יש משום חשש לשימוש לרעה בהליכי בית-המשפט
ב- ה”פ (ת”א) 1132/07 {ישי בית-און נ’ מעריב הוצאת מודיעין בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.09.08)} המבקש טען כי יש בהדלפה ובפרסום משום הוצאת לשון הרע על המבקש כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 {להלן: “חוק איסור לשון הרע”}, ופגיעה בפרטיות המבקש כמשמעות המונח בחוק הגנת הפרטיות התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

המבקש טען בתובענה כי נפגעה פרטיותו כמובנה בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות בהיות הפרסום נוגע “לליבת חייו האישיים של המבקש – יחסי אישות שעלו על שרטון”.

בית-המשפט מצא כי סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שאליו הפנה התובע בתובענה קובע קיומה של פגיעה בפרטיות במקרה של “פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד”.

מן הפירוט שבסעיף נראה כי הוא מכוון רק לאותם העניינים הפרטיים והאינטימיים של אדם שהם מטבע הדברים בצנעת הפרט.

על פניו, פרסום העובדה שבני הזוג נפרדו אינה בגדר עניינים אלה, אף שניתן להעלות על הדעת מצב כזה – כגון שבני הזוג מסיבה כזו או אחרת מבקשים להסתיר או שומרים בסוד את עובדת פרידתם, אך המבקש לא טען כל טענה ממין זה.

בית-המשפט קבע כי העובדה שלא מדובר בעניין אינטימי לגישתו של המבקש עצמו, נלמדת גם מתגובת המבקש לכתבה שבה הרחיב את הדיבור בנושא הזוגיות והפרידה.

בית-המשפט קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית בתצהירו של המבקש, ולו לכאורה, לביצוען של איזה מהעוולות הנזכרות בתובענה שעל-מנת לאפשר לו לטענתו לתבוע בגינן בעתיד את “המקור” לכתבה, הוא מבקש את חשיפתו וממילא אין הצדקה לחשוף את המקור.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי אין לקבל את תובענת המבקש לחשיפת המקור עליו התבססה כתבת רכילות בעניינם של המבקש ובת זוגו. בהגשת תובענה לחשיפת המקור כתובענה עצמאית על-ידי אדם פרטי יש משום חשש לשימוש לרעה בהליכי בית-המשפט. גם תגובתו של המבקש לכתבה מקימה השתק.

22. חוק הגנת הפרטיות כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות בהם לא ניתן לכלול איסור על-פירסום תצלום חזית ביתו של אדם
ב- ת”א (יר’) 7236/05 {מרדכי לוין נ’ אבני רביד, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.06)} נדונה סוגיה בה התובעים בנו בחזית ביתם קיר מעוגל בעיצוב ייחודי עשוי מאבני בזלת מתוצרתה של הנתבעת, אשר נקנו אצל חברה אחרת.

הדיון נסב אודות השאלה האם העובדה שהנתבעת פרסמה, לשם קידום מכירותיה, תצלום של חזית הבית בעיתונות, באינטרנט ובקטלוג של הנתבעת, פוגעת בזכויות היוצרים שלהם ובפרטיותם. כן נדונה השאלה האם מדובר בעשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי חוק הגנת הפרטיות כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות.

באף אחד מנושאי הרשימה הסגורה לא ניתן לכלול איסור על-פירסום תצלום חזית ביתו של אדם; ולא בכדי.

ביתו של אדם – פנימה – הריהו מבצרו. חזיתו הפונה כלפי חוץ, חשופה מטבע ברייתה כלפי כולי עלמא.

בית-המשפט סבר כי רשאי כל אדם מזדמן להתבשם מיופיו החיצוני של בית וכי בצילום חזית הבית מרשות הרבים, אין משום פגיעה בפרטיות.

זאת, אף מתוך גישה נדיבה ולא טכנית ביחס לזכות החוקתית לפרטיות.

עם-זאת, בית-המשפט סבר כי יתכן ששליחת היקף משמעותי של לקוחות פוטנציאליים אל ביתם של התובעים יכול לעלות כדי פגיעה בפרטיות, וזאת לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות הגורס כי: “בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת” – בפרשנותו המרחיבה {בג”צ 2481/93 דיין נ’ מפקד מחוז ירושלים ואח’, פ”ד מח(2), 456, 470 (1994)}.

אולם התובעים לא הביאו ראיה מהימנה לכך שהנתבעת אכן שלחה אנשים-לבוא אל ביתם או לצבוא על פתחו.

23. על הבנק מוטלת חובת סודיות בכל הנוגע למידע אודות חשבונותיו של הלקוח, לרבות פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי
ב- ח”א (יר’) 8010/02 {המפקח על הבנקים – בנק ישראל נ’ בנק הפועלים בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.06)} המבקש טען כי יש להגביל את היקף המידע המועבר לחברות הטלפון הסלולארי, באופן בו יועברו אך ורק הנתונים הרלוונטיים לצורך מתן שירות המידע.

העברת מידע מעבר לדרוש לשם אספקת שירות “פועלים ישיר בסלולארי”, אותו הלקוח מבקש ומסכים לקבל, פוגעות בזכותו של הלקוח לסודיות בנקאית ולפרטיות, ובכך קמה חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים, התשמ”ג-1982 {להלן: “החוק” או “חוק החוזים האחידים”}.

המבקש טען כי יש להגדיר במפורש את המידע, לגביו ניתנת הרשאת הלקוח לצורך העברתו לצד שלישי, וכן את השימוש המדויק שיעשה במידע זה.

כמו-כן, הוסיף המבקש כי אין להתנות את מתן השירות בהסכמת הלקוח למסירת מידע לצד שלישי.

חברת הטלפון הסלולארי לא רשאית לשמור את המידע ברשותה, כלומר, עליה למוחקו מיד עם תום הצגתו ללקוח. לטענת המבקש, הן הבנק והן חברות הטלפון הסלולארי צריכות לעמוד בתנאי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} ביחס למידע הניתן במסגרת השירות.

עצם העובדה, כי הלקוח נדרש לוותר באופן גורף על כל טענה שתהיה לו בקשר לנזק שייגרם לו עקב “השימוש במידע”, היא מקפחת. לשיטת המבקש, הסעיף נופל אף לגדר חזקות הקיפוח הקבועות בסעיפים 4(1), 4(4), 4(6) ו- 4(8) לחוק.

המשיב {להלן: “הבנק”} טען כי מתן שירותי המידע ללקוח באמצעות הטלפון הנייד מחייב תחילה את העברת המידע לחברת הטלפון הסלולארי.

העברה כאמור נופלת להגדרת “שימוש”, הקבועה בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות.

הבנק טען כי לא ניתן לספק את השירות ללא העברת המידע לחברת הטלפון הסלולארי, אשר מצדה אינה אוגרת את המידע ברשותה.

על-אף עובדה זו, עדיין יש לאשר ולרשום את חברות הטלפון הסלולארי כמאגר מידע בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות, וזאת אכן נעשה לטענת הבנק.

הבנק הוסיף, כי השימוש במידע נעשה אך ורק לצורך ביצוע ההסכם. הבנק הסכים, כי ללקוח תהיה שליטה מלאה על היקף הנתונים, אשר יועברו לחברת הטלפון הסלולארי.

כמו-כן המשיב הסכים, כי המידע יועבר אך ורק לשם הצגתו ללקוח, וכי הוא יימחק ממאגרי המידע של החברות הסלולאריות מייד עם הצגתו.

לדברי המשיב, הפטור הקבוע בסעיף מתייחס לעניין הסכמת הלקוח להעברת המידע במסגרת השירות, קרי ויתור על סודיות בנקאית ופרטיות.

בית-המשפט קבע כי על הבנק מוטלת חובת סודיות בכל הנוגע למידע אודות חשבונותיו של הלקוח, לרבות פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי.

מקורה של חובה זו נמצא בחוזה ההתקשרות שבין הבנק ללקוח, וכן בזכות לפרטיות שזכתה לעיגון חוקתי בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {רע”א 1917/92 סקולר ואח’ נ’ ג’רבי ואח’, פ”ד מז(5), 764; ד’ פלפל “הסודיות הבנקאית: היקפה וחריגיה” מחקרי משפט י”א (תשנ”ד), 125}.

בית-המשפט העיר כי סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי “לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו”, כאשר סעיף 2 לחוק החוזים האחידים מונה שורה של מצבים המהווים פגיעה בפרטיות.

בין מצבים אלו ניתן למנות הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם את {סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות; הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע (סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות; וכן שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה (סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות}.

סעיף 2.9 לחוזה התייחס לשירות המידע הניתן באמצעות הטלפון הנייד. לשם אספקת שירות זה, נדרש כי הלקוח יוותר על זכותו לסודיות, זאת על-מנת שהבנק יוכל להעביר את המידע לחברת הטלפון הסלולארי, כדי שזו תציגו על-גבי צג מכשיר הטלפון הנייד של הלקוח.

ואכן, לא היה קושי עקרוני בעובדה, כי אדם יסמיך את הבנק למסור מידע אודותיו {בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי(תשנ”ו-1996)}.

בית-המשפט הוסיף על האמור כי סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי “לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו”.

הסכמה יכול שתינתן במפורש או מכללא {סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות}. יחד-עם-זאת, יש להגדיר במדויק מהו המידע המועבר, וכן את השימוש שיעשה בו במסגרת השירות.

הצדדים הסכימו, למעשה, כי סעיף 2.9 לחוזה נועד לאפשר את עצם מתן שירות המידע, אותו לא ניתן להעניק ללא הסכמת הלקוח להעברת המידע לחברת הטלפון הסלולארי.

הסכמה זו נדרשה לאור חובת הסודיות של הבנק כאמור, ועל-מנת שהעברה כזו לא תהווה פגיעה בפרטיות, על-פי הגדרתה בחוק.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הסעיף בנוסחו הנוכחי אינו בא לאפשר את מתן השירות, והדברים אמורים ביחס לתניית הפטור המופיעה בסיפא לסעיף, לפיה הלקוח מוותר על כל טענה שעשויה לעמוד לו כלפי הבנק או חברת הטלפון הסלולארי, עקב ה”שימוש” שנעשה במידע.

זוהי תניית פטור גורפת, שכן הלקוח נדרש לוותר על כל טענה שעשויה לעמוד לו.

כך ייתכן שהבנק יעביר מידע, לגביו הלקוח לא נתן את הסכמתו, או שבמידע, אשר לגביו ניתנה הסכמה, נעשה שימוש מעבר לדרוש לשם מתן השירות, באופן הפוגע בפרטיות הלקוח {סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות}.

בית-המשפט מצא כי סעיף 2.9 סיפא לחוזה, הפוטר את הבנק ואת חברת הטלפון הסלולארי מכל אחריות, הוא סעיף מקפח.

מטעם זה קבע בית-המשפט כי יש לבטל את הסיפא לסעיף, המתחילה במילים “ומשחרר את הבנק ואת החברה מכל אחריות כלפי”.

24. פגיעה בפרטיות – קובלנה פרטית בשל העלאת הודעות מוקלטות לאתר אינטרנט ללא רשות – הנאשם זוכה
ב- ק”פ (בית-שמש) 11-10 {פלוני נ’ אלמוני, תק-של 2012(1), 29644 (2012)} נדונה קובלנה פרטית שהגיש הקובל נגד הנאשם. הנאשם הואשם בעבירות על סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל סעיפים 2(8), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות.

הנאשם נשוי לגרושתו של הקובל. במועדים שונים בשנת 2008 השאיר הקובל מספר הודעות קוליות בתא הקולי של הטלפון הנייד של הנאשם. הנאשם פרסם את ההודעות באתר אינטרנט בשם האונדבייט. זאת, ללא נטילת רשות מהקובל, בצירוף דברי גנאי על הקובל ועל אשתו הנוכחית.

על-פי האמור בקובלנה, הנאשם פתח חשבון באתר האינטרנט ובו פרסם שמונה הודעות של הקובל, שלשבע מהן הוסיף הערות ודברי גנאי. הערות אלו, הן הפרסומים המהווים לטענת הקובל עבירה.

על-פי העובדות הנטענות, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת, מופיעות באתר כ- 1,350 כניסות לפרסום. בנוסף, הפניה לפרסום מופיעה גם, כאשר נערך חיפוש באתר גוגל שנושא את שמו של הקובל, והפרסום בגוגל ישאר גם אם ההודעות יורדו מאתר האונדבייט או שהאתר יפסיק לפעול. עובדות אלו מהוות, לטענת הקובל, פגיעה בצנעת הפרט שלו ושל אשתו, וכן פגיעה בפרטיותם. הקובל ציין, כי הוא עצמו השאיר את ההודעות בתא הקולי של הנאשם, בהנחה שהן לא תפורסמנה ברבים. פרסום ההודעות עם ההשמצות נעשה, לטענת הקובל, בכוונה לפגוע בו, ומהווה עבירה של לשון הרע.

אמנם אין מדובר באיומים, בעלבונות בוטים וקשרים, אך אין ספק שההודעות נועדו להטריד, להרגיז ולגרום עגמת נפש לנאשם. ואכן, הנאשם הגיש לבית-המשפט, בקשה למניעת הטרדה מאיימת בגין אותן הודעות.

בית-המשפט דחה את טענות הנאשם, לפיהן אין מדובר בלשון הרע, מדובר בהבעת דעה בלבד או שהדברים נעשו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם. ההערות שהושמעו אינן בגדר הבעת דעה אלא דברים שנועדו להביע זלזול, להשפיל ולבזות. הדרך בה נקט הנאשם איננה הדרך להגן על עניין אישי כשר שלו. הנאשם עצמו פנה לבית-המשפט בבקשה למנוע מהקובל להטרידו טלפונית, ובמידת הצורך היה עליו להמשיך ולנקוט באמצעים חוקיים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף כל האמור, במקרה זה, הפגיעה בקובל היתה מזערית, אם בכלל, ועל רקע כלל הנסיבות, הצטברותם של שיקולים שונים ומערכת היחסים בין שני הצדדים, עומדת לנאשם ההגנה של זוטי דברים.

לשמיעת ההקלטות משמעות רבה לגבי הערכת הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהפרסום: קשה להעלות על הדעת אפשרות שאדם שאינו מעורה בסכסוך בין הצדדים, או שיש לו עניין אישי כלשהו, יאזין להקלטות ויסיק מהן מסקנה כלשהי. הקטעים הנשמעים בדיסק הם טקסטים קוליים, חלקם ארוכים למדי. ללא רקע מוקדם לא ניתן להבין מיהו הדובר ומה ההקשר בו נאמרו הדברים. ההבדלים בין ההודעות לבין ההערות המשולבות אינם ברורים, כך שההערות מקשות על הבנת הנאמר בהודעות עצמן. מדובר בהודעות טרחניות. ניתן להניח, שאדם שאין לו מעורבות בסכסוך בין השניים לא יהיה מעוניין להאזין לדברים, ואם יאזין, ספק אם ימצא בהם תוכן של ממש, לזכותו או לחובתו של צד זה או אחר.

הנאשם הודיע בדיון שהתקיים, שהוא מסכים להסיר את הפרסום, והסיר אותו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן להתעלם גם ממעשיו של הקובל נגד הנאשם. הקובל התקשר אל הנאשם פעם אחר פעם והשאיר לו הודעות שיש בהן כדי להטריד, לבזות ולהשפיל אותו. אמנם קיים הבדל מהותי בין ההודעות שהושמעו בתא הפרטי של הנאשם לבין העלאתן של ההודעות וההערות לאינטרנט ופרסומן באופן ההופך אותן לנגישות לכלל הציבור. אולם במכלול כל הנסיבות, יש לייחס משקל גם למעשיו של הקובל.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מעשיו של הנאשם אכן מהווים עבירה. אולם בנסיבות הספציפיות של מקרה זה המעשים הם בגדר זוטי דברים כהגדרתם בסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל”ז-1977.

הנסיבות הרלוונטיות הן אלה: הקובל לא פירט די הצורך את כל הפרסומים, כולל את חלקו שלו וההודעות שהשאיר לנאשם, כך שהתמונה העובדתית אינה שלמה. הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום באתר שאינו מן המקובלים והנפוצים, שנעשה למשך זמן מוגבל והוסר על-ידי הנאשם, ומספר האנשים שנחשפו אליו אינו גדול. הפרסומים כשלעצמם אינם כאלה המעוררים עניין, והפרסום לא גרם לקובל נזק של ממש. הקובל עצמו נהג בנאשם באופן מטריד ומבזה, אם כי, הוא לא פרסם את הדברים ברבים.

לפיכך, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

25. פגיעה בפרטיות – פרסום תמונה ללא רשות – התביעה התקבלה (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (כפ”ס) 14638-03-11 {יוליה מסטי נ’ ספוטניק ספרים בע”מ, תק-של 2012(1), 10100 (2012)} נדונה תביעה כספית, בגין פגיעה בפרטיות, פגיעה במוניטין, קניין רוחני ועשיית עושר שלא במשפט.

התובעת היא זמרת אופרה במקצועה. הנתבעת היא חברה המוציאה לאור קטלוגים בהם מוצעים למכירה מוצרים שונים. נושא התביעה היא תמונה של התובעת.

לפי עדות התובעת היא זכתה בפרס, בתחרות של אתר אינטרנט, והפרס היה סט צילומים וטבעת יהלום המופיעה בתמונה. התמונה צולמה בשנת 2009 על-ידי צלם מקצועי.

בחודש דצמבר 2010, הנתבעת הוציאה קטלוג לקידום מכירות מוצרים. באותו קטלוג פורסמה התמונה המקורית, לצורך הצגת טבעת המוצעת למכירה.

התמונה המקורית שונתה, כך שהטבעת בתמונה המקורית הוחלפה בטבעת המוצעת למכירה. הנתבעת לא קיבלה את הסכמת התובעת לשימוש בתמונה המקורית או לשינוי בה. בתצהירה, התובעת העידה, כי התמונה היא בבעלותה והיא עושה בה שימוש במסגרת עבודתה.

התובעת ציינה, כי היא זמרת אופרה, העוסקת אך ורק במקצוע זה. עוד ציינה, כי היא אינה עוסקת בפרסומות למוצרי צריכה, וכי עיסוק אחרון זה, אינו מתאים לעיסוקה כזמרת אופרה ואינו הולם אותו. התובעת ציינה, כי הדברים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן במוצר “זול” יחסית, ועוד יותר כאשר הפרסום היה במסגרת קטלוג מוצרים להזמנה טלפונית, כפי המקרה דנן.

התובעת ציינה, כי בפרסום התמונה ללא רשותה היה משום פגיעה בפרטיותה. עוד טענה, כי פרסום התמורה היווה הפרת זכויות יוצרים שלה בתמונה.

בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 12,000 ש”ח.

26. פרסום באינטרנט של לשון הרע עולה כדי פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (בית שאן) 29880-08-13 {מירב לוי נ’ רון אהרון קובי, תק-של 2016(2), 60580 (2016)} מדובר במקרה בו, הנתבע 1 הינו מייסד ומנהל קבוצת פייסבוק החברתית העונה לשם “מרימים את טבריה מהקרשים”, ומונה אלפי חברים וכן פתוחה לציבור הרחב שנחשפים לפרסום חבריה, וכאשר במהלך שיח שנערך בקבוצה, בו נטלו חלק התובעת והנתבע 2, הגיב הנתבע 2 לתמונה בה היתה מצולמת בלשון מעליבה ובוטה מינית שגרם לתובעת, חלחלה, בושה ומבוכה מהפרשנות הזולה שהעניק לתמונה הנ”ל, וכי הוא מייחס לה ביצוע אקט מיני.

התובעת הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית כנגד הנתבע 2, אך בסופו-של-יום, מטעמים שאינם ידועים לתובעת, הוחלט לסגור את התיק נגד הנתבע 2, שבעקבות זאת החל לנהל מסע השפלה וביזוי נגד התובעת, כאשר העלה האחרון פוסט לקיר הקבוצה, בו הודיע על סגירת התיק נגדו, תוך חשיפת פרטי התובעת/מתלוננת ותוכן התלונה.

לטענת התובעת, בפרסומים הנ”ל חשף הנתבע 2 את פרטיה לעיני כל, לרבות תלונתה במשטרה, תוך שהוא מזלזל בתחושותיה, ובהמשך חשף הנתבע 2 פרטים נוספים על התובעת, לרבות מספר תעודת זהותה וכן מס’ הטלפון שלה, וכן תיארה בתיאורים פוגעניים ומבזים, ובכלל זה כמי ש “עוסקת במקצוע העתיק בעולם”.

כמו- כן הנתבע 1 היה שותף פעיל למסע שניהל הנתבע 2 כנגדה, ואף הגיב ב”לייק” למספר פרטים אשר העלה הנתבע 2 בעניינה של התובעת, וכי הנתבע 1, שהינו מנהל הקבוצה, היה מודע לכל הפרסומים שהעלה הנתבע 2, אך לא עשה דבר להסרתם, אלא השתתף באופן פעיל בהכפשתה וביזויה של התובעת, ואף דרבן את הנתבע 2 לפרסום פרטיה, ולכן אחריותו נובעת בהיותו מנהל הקבוצה, שעליו החובה לפקח על התכנים של הקבוצה, ולפעול להסרתם של תכנים פוגעניים עם פרסומם.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על-הסף, וכי התביעה הינה חלק ממסע הכפשה של ראש העירייה, אשר עומד בעצמו מאחורי פעילות התובעת והמנחה אותה בהגשת התביעה, וכי במסגרת הקבוצה שבאתר פייסבוק, נוהלה ביקורת והבעת דעות על פעילות העיר טבריה, תושביה ונבחרי הציבור שבה, וכי, התביעה דנן הוגשה בגין לשון הרע, על פרסום בקבוצה, בו הובעה הדעה על תלונת שווא במשטרה, הטרדה מינית שאותה הגישה התובעת כנגד הנתבע 2, וכי התובעת הינה חברה בולטת ופעילה בקבוצת הפרלמנט, וכי התובעת הפיצה על הנתבע 2 שמועות שונות בכדי לפגוע בשמו, במשפחתו ובמוניטין שלו כאיש ציבור וכי אין בפרסומים שהוצגו על-ידי התובעת, כדי להוות עילה ללשון הרע, שכן פרסומים אלו הוצגו על ידה, שלא בהקשרם, ותוך ניסיון להטעות את בית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי, וכי בענייננו, עסקינן בסדרת פוסטים/תגובות אשר התייחסו לתובעת. דברי לשון הרע היו בוטים במיוחד משלא הוכחה אמיתותם ואף לא הוכח, כי הם תרמו לשיח הציבורי מאומה. הפרסום זלג במכוון לפרטים אישיים של התובעת, כאשר השימוש שנעשה בתלונתה במשטרה, היה בכדי לפגוע בה, וללעוג לה, דבר שהינו לכל הדעות פסול. לא-זו-אף-זו, הגם שהוכח בפני כי נעשתה פניה להסרת פרסום זה אלא שפרסום זה לא הוסר.

יחד-עם-זאת, בשים-לב למכלול השיקולים יהא נכון וראוי לפסוק לתובעת, פיצוי חלקי בסך של 30,000 ש”ח בגין עוולת לשון הרע ובגין הפגיעה בפרטיותה, אותו ישאו הנתבעים ביחד ולחוד.

27. פרסום תמונות בכתבה בעיתון הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (חי’) 17636-09-09 {ר’ ר’ נ’ מ’ ב’, תק-של 2016(1), 62908 (2016)} עסקינן בתביעתה של אישה נגד בן זוגה לשעבר ביחס לפרסום תמונות שלה בכתבה אשר פגעו בפרטיותה.

מדובר בתביעה כספית בסך של 2,500,000 ש”ח בעילות רבות ושונות, בראשן דרישה לפיצוי בגין מעשה אונס שנטען כי הנתבע ביצע בתובעת, וכן תקיפה, גזל, עשיית עושר, פגיעה בפרטיות ולשון הרע, כאשר במרכז הסכסוך שהוביל להליך זה עומדת מערכת יחסים זוגית מורכבת, בלשון המעטה, בין התובעת לנתבע. מערכת יחסים זו נמשכה מספר שנים, במהלכן ידעה ירידות ועליות חדות.

על קצה המזלג טענה התובעת שבמהלך השנים היא סבלה מהתעללות פיזית ונפשית מצד הנתבע, וכאמור כי אף נאנסה על ידו. לטענתה, משביקשה לסיים את הקשר יצא הנתבע למסע נקם והוציא את דיבתה במקומות שונים, נתן ראיונות מפורטים לעיתון “כלבו” בהם הוציא את דיבתן של התובעת ובתה. הנתבע לא הסתפק בפרסום בעיתון זה המופץ באזור מגורי הצדדים, אלא אף יזם שתי כתבות בעיתון המתפרסם באזור בו גרה התובעת ברומניה בהן תוארה כ”זונה רומניה” אשר גנבה ממנו ומעלה בכספו, וכי מעשי התקיפה וההתעללות של הנתבע כנגדה מקימים לה זכות לפיצוי כספי מכוח עוולות של לשון הרע, עוולת הרשלנות, עוולת הגזל וכן עשיית עושר ולא במשפט .

הנתבע מצידו טוען כי אין דבר בטענות התובעת וכי הכל עורבא פרח ומסע נקם כנגדו דווקא, על שלא עזב את אשתו לטובת התובעת, וכי הציר העיקרי של מערכת היחסים בינו ובין התובעת סבב סביב תאוות הבצע שלה ונסיונותיה הבלתי נלאים להוציא ממנו כספים ורכוש, וכי טענת התובעת בדבר אונס מהווה שיא של עלילה שפלה כלפיו בגין אירוע שלא היה ולא נברא, וכי התובעת לא הוכיחה ולו במקצת את טענותיה בדבר התעללות פיזית או נפשית, תקיפה או עבירות מין כלשהן.

בית-המשפט קבע, כי יש לקבל את תביעתה של התובעת באופן חלקי, וכי דין טענות התובעת, ברובן המכריע, להידחות, התובעת העלתה ערב רב של טענות, שלא הוכחו כלל. כך למשל, בנוגע לטענות בדבר התעללות פיזית ותקיפה.

התובעת לא הציגה ראיות “חיצוניות” שיש בהן כדי לתמוך בטענת האונס, וכי מנגד, עדותו של הנתבע בהקשר זה היתה משכנעת ומשכך, יש לקבל את עדות הנתבע בכל הנוגע לטענת האונס ולקבל רק את הטענות בדבר לשון הרע ופגיעה בפרטיות, באשר לחלק מן הפרסומים,ולפיכך יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי חלקי בסכום כולל של 100,000 ש”ח.

28. פרסום תמונות עירום ללא רשות גם בחלוף 30 שנה הינה פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (הר’) 21945-07-14 {פלוני נ’ אריאל סמל, תק-של 2016(1), 38439 (2016)} עסקינן בתביעה של אדם שתמונות עירום שלו פורסמו ללא הסכמתו בספר, באינטרנט ובמגזין.

עניינה של התביעה בתמונות שצולמו לפני כ- 30 שנה, ואשר חמש תמונות מהן פורסמו בספר שחיבר והוציא לאור נתבע 1, ושבאחת מהן צולם התובע בעירום מלא, ובשלוש מהן צולם בעירום חלקי בצורה מביכה ופרובוקטיבית: כמו-כן, פורסמו על-ידי נתבע 1 שתי תמונות בעירום חלקי במסגרת הרשת החברתית “פייסבוק”, וכן פורסמה גם בכתבה שפורסמה במגזין שמוציאה לאור נתבעת 2. נתבע 3 הוא עורכו הראשי של המגזין, המוציא לאור שלו והאחראי על תכניו, ונתבעת 4 הינה עורכת המגזין והאחראית על תכניו. נטען כי הפרסומים נעשו בניגוד לרצונו של התובע ומבלי שנתבקשה הסכמתו, ולכן פגעו פגיעה חמורה בפרטיותו, בעצם פרסומן, ופגעו גם בשמו הטוב .

לטענת התובע, התמונות צולמו על-ידי נתבע 1 במסגרת פרטית, מתוך הבנה ברורה כי הן לא יפורסמו. ברם, נתבע 1 פעל בניגוד למוסכם ופרסם את תמונותיו, תוך ציון שמו הקודם של התובע לצדן, בכוונת זדון לגרום לו למבוכה ולפגיעה קשה בפרטיותו, בשמו הטוב ובכבודו. ואכן, הפרסום גרם לו מבוכה רבה, ועורר גל רכילות ברשת האינטרנט, וכי פנייתו לנתבע 1 להסרת התמונה מהמרשתת לא נענתה. בדומה גם פנייה לנתבע 1 להשמדת כלל עותקי הספר, איסוף העותקים שהופצו, פרסום התנצלות ותשלום פיצוי, לא נענתה. גם פנייתו לנתבעים 4-2 בקשר לפרסום במגזין לא נענתה. לפיכך התובע הגיש את תביעתו, בעילה של פגיעה בפרטיותו ובעילה של לשון הרע, זאת נוכח שיוכו לקבוצת “אנשי הפינגווין” הידועה – כך נטען – באלימותה והרסנותה, וחבריה הינם בעלי סממנים של זנות, תועבה והפקרות מינית.

התובע טען, כי הינו בעל מכון פילאטיס שם ולכשיודע דבר הפרסום ללקוחותיו, יוביל הדבר לסיום הקריירה שלו, ואף יימנע ממנו להיקלט במקומות עבודה חדשים. התובע הוסיף כי במידה והתמונות ודבר פרסומן יגיעו לידיעת בני משפחתו הקרובה ובפרט להוריו, שהינם אנשים דתיים ושמרניים מאוד באופיים, הדבר ייפגע מאוד ברגשותיהם והם אף ינשלו אותו מהירושה. מדובר בנזק ממוני רב, אשר אך משיקולי אגרה הועמד על-סך של 500,000 ש”ח. לחילופין נטען, כי יש לפסוק לתובע למצער, סך של 100,000 ש”ח, כפיצוי ללא הוכחת נזק, בשל הפגיעה בשמו הטוב.

הנתבע 1 טען, כי צילם את התמונות נשוא התביעה. לדבריו, הוא צלם מקצועי אשר בעבר התפרנס בין היתר מיצירת אלבומי תדמית לדוגמנים (“בוק”), צילומים עבור כתבי עת ומדיות דיגיטליות שונות. במסגרת זו, פנה אליו התובע, אשר היה בעבר דוגמן עירום, וביקש ממנו להכין עבורו “בוק” ולסייע באמצעות קשריו לקידום קריירת הדוגמנות שלו והפצת תמונותיו. הוא נאות לכך, וסוכם כי התמורה תהא קבלת הבעלות בתמונות והזכות לעשות בהן ככל העולה על רוחו, וכי הן צולמו מתוך רצון ומתוך כוונה כי הן תפורסמנה, וכי באשר לנזק הנטען התובע לא הציג ולוּ בדל ראיה לנזקיו, ולטענתו, כי פרסום תמונותיו מלפני 30 שנה תוביל לפגיעה בפרנסתו כיום אין כל יסוד.

נתבעים 4-2 הצטרפו לטענות נתבע 1 כשראשית לכל הבהירו כי במגזין לא פורסמה תמונת עירום ויש לדחות את ניסיונו של התובע להתייחס לכלל הנתבעים כמקשה אחת. בהקשר זה הם ציינו כי הכתבה במגזין אך סיקרה את הספר באספקט של תרבות, חיי חברה, חיי לילה ואומנות ולא ביקשה כלל לכלול מאן דהו בקבוצה אחת עם אחרים. הטלת אחריות על עיתון הסוקר ספר באשר לתוכן הספר יש בה פגיעה אנושה בחופש העיתונות.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי ברי כי יש בפרסום התמונות כדי להשפיל ולבזות את התובע, וכי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומה של הסכמה לפרסום בחלוף כ- 30 שנה מצילום התמונות. עוד נקבע כי לא עומדות לנתבעים הגנות החוק, שכן הפגיעה חרגה מתחום הסבירות, וודאי בכל הנוגע לתמונת העירום המלא, ולכן לא הוכח תנאי תום-הלב הנדרש עבור ההגנות בשני החוקים.

29. יש להחיל דין מיוחד על עיתונאים באשר לדרכי הגעת מסמכים חושפי שחיתויות לידם (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת” פ (ת”א) 54376-12-14 {מדינת ישראל נ’ לורי שם טוב, תק-של 2016(1), 19332 (2016)} עסקינן בעיתונאית שפרסמה מכתבים אישיים שנגנבו באתר האינטרנט שלה.

מדובר במקרה של עיתונאית שהחזיקה וניהלה אתר אינטרנט, ושעל-פי הנטען פרסמה מכתבים אישיים שנגנבו ממנכ”ל משרד הרווחה באתר האינטרנט שלה ואיימה שתגרום לפיטוריו על רקע החלטה להוציא את ילדיה ממשמורתה, ולפיכך הוגש כנגדה כתב אישום המייחס לה עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, פגיעה בפרטיות, ועבירה של איומים, וזאת על רקע החלטת פקידת הסעד ועובדות המשרד להוציא את ילדיה ממשמורתה.

הנתבעת ניסתה להחזיר את המשמורת בחזרה לידיה, אך נכשלה, ומשכך גנבה מכתבים פרטיים שנשלחו בדואר והיו מיועדים למנכ”ל, ושאותם פרסמה בעצמה ובאמצעות אחר, באתר האינטרנט שלה, כאשר השימוש בתוכנם נעשה בלי רשות מאת הנכ”ל או מאת כותב המכתב, מתוך כוונה לגרום למנכ”ל לשנות את החלטת המשמורת, ואף איימה עליו בפגיעה שלא כדין, בשמו הטוב ובפרנסתו.

הנתבעת הודתה כי באתר שלה אכן פורסם חומר הקשור למנכ”ל, אולם הדבר נעשה על-ידי אחר, ולא על ידה, וכי היא עיתונאית, וכל מידע שמגיע אליה חוסה תחת חיסיון עיתונאי.

בית-משפט השלום קבע כי יש לזכות את הנאשמת מעבירת האיומים והחזקת נכס גנוב, אולם יש להרשיעה בפגיעה בפרטיות. זאת לאחר שנקבע כי מצטיירת תמונה של מעקב והתחקות בלתי-נסבלת אחר עובד ציבור ממניעים אישיים, תוך חדירה פלילית לפרטיותו אגב גניבת מכתבים אישיים שלו.

30. צילום אקט מיני והפצתו במרשתת הינו פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות
ב- ת”פ (כ”ס) 51283-09-14 {מדינת ישראל נ’ אור הדר, תק-של 2015(4), 52551 (2015)} עסקינן בנאשמים שצילמו קטינה עמה קיימו יחסי-מין והפיצו את הסרטונים בוואטסאפ ובאינטרנט.

מדובר במקרה של שני נאשמים שתיעדו אקטים מיניים שקיימו עם קטינה והפיצו את הסרטונים באמצעות תכנת ה- whatsapp ובאינטרנט, בין היתר בקרב תלמידי בית הספר שבו למדה המתלוננת. משנודע למתלוננת אודות הפצת הסרטונים, ניסתה לשלוח יד בנפשה.

המאשימה עתרה להרשיע את הנאשמים בעבירה אותה ביצעו. התובעת הדגישה את מודעותם של שני הנאשמים לכך שהמתלוננת צולמה ללא ידיעתה, וכן את הנזק הרב שנגרם למתלוננת עקב חשיפת הסרטונים לעיני בני כיתתה ובית ספרה, וכי מדובר בעבירות מכוערות שבוצעו בנסיבות מכוערות ביותר.

יתרה-מכך, מעשים מעין אלה הולכים ומתרבים בחברה הישראלית ועל בית-המשפט להעביר מסר בעניין זה לפיו אין להשיב את הגלגל לאחור שכן הפגיעה כבר התרחשה. התובעת הוסיפה כי בעוד שהנאשמים “המשיכו הלאה” המתלוננת נפגעה קשות ולא השתקמה.

הנאשמים טענו, כי יחסי המין עם המתלוננת היו בהסכמה מלאה וכי העובדה שהמתלוננת הסכימה ליחסי מין עם שניים מקהה את עוקצה של הפגיעה בפרטיותה כאשר צולמה בסתר על-ידי נאשם 1, וכי יש לתת את הדעת לכך שנאשם 1 לא העביר את הסרטון לצד ג’ אלא רק לנאשם 2, שבעצמו היה שותף לאקט המיני עם המתלוננת, וכי לא מדובר בפגיעה מתוכננת על-ידי הנאשמים.

בית-המשפט הרשיע את הנאשמים וקבע, כי צילום אדם בלא ידיעתו במהלך קיום אקט מיני הוא חדירה בוטה לתחום הפרט, גם כאשר המצלם שותף לאותו אקט. גם הפצת הסרטונים מהווה פגיעה חמורה אף יותר בפרטיות, וכי בין הסכמת המתלוננת לקיום יחסי המין עם הנאשמים ובין הסכמתה לצילומה ולהעברת סרטוניה האינטימיים ופרסומם ברבים אין ולא כלום.

לפיכך, סבר בית-המשפט כי התועלת החברתית שבהרשעת הנאשמים אינה עניין מבוטל והיא מוצדקת לא רק כפועל יוצא של הגשמת הערכים הכלליים העומדים ביסוד מערכת הצדק הפלילי אלא בשל הנסיבות בהן ביצעו הנאשמים את העבירה ונוכח הנזק הקשה שהסבו למתלוננת.

בנוסף, הרשעת הנאשמים תשרת את הצורך להנחיל לציבור הרחב נורמות יסוד וכללי עשה ואל תעשה בכל הקשור לפגיעה בפרטיות ברשתות החברתיות וברשת האינטרנט.

31. צילום חושפני כאשר האובייקט אינו מודע בזמן אמת למעשים, מהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת”פ (ת”א) 5183-11-12 {מדינת ישראל נ’ אפרים בן אברהם בן ארצי, תק-של 2016(2), 34888 (2016)} עסקינן בקצין צה”ל לשעבר שצילם נשים באקטים מיניים במשרדו ללא ידיעתן.

מדובר במקרה בו קצין צה”ל לשעבר שצילם נשים ללא ידיעתן מבצעות אקטים מיניים במשרדו, מחליפות בגדים בתאי מדידה בחנויות בגדים בקניון, וכן צילם נשים דרך חלון ביתן.

המאשימה הצביעה בטיעוניה על הערכים המוגנים שנפגעו ובהם פגיעה ביודעין בזכות יסוד של כל אחת מהנפגעות לפרטיות ולכבוד, שבאה לידי ביטוי בעיקר בזכותן לשמירת אורחותיהן והתנהלותן ברשות הפרט, וכי גם כאשר המתלוננות אינן מודעות בזמן אמת למעשים שביצע בהן הנאשם אין בכך, לעמדת המאשימה, כדי להקהות את אופיים המגונה של המעשים ואת חומרתם, כשכל אחת מהנפגעות, בעת שנחשפה למעשיו של הנאשם, הביעה את תחושת הפגיעה העמוקה וההשפלה נוכח החדירה לפרטיותן, וכי הנאשם, ניצל במעשיו את המתלוננות, הפך אותן בעל כורחן וללא הסכמתן למושא לסיפוק תאוותו המינית ופגע בזכותן לאוטונומיה על גופן, פרטיותן וצניעותן, וכי העובדה כי מעשיו נעדרים אלמנט פיזי, אין בה כשלעצמה כדי להפחית את חומרת העבירות ועוצמתן.

הנאשם טען, כי אף שמדובר בעבירות שיש בהן מן הכיעור, ואף נכון שאין לפגוע בזכותו של אדם על גופו, הפגיעה במתלוננות היתה קלה ולא אנושה – יותר חשש או עלבון – כשחלקן אף לא ידעו ואף אינן יודעות שהן נפגעות, וכשהנאשם רק החזיק בתמונות ולא פרסמן.

בית-משפט השלום הרשיע את הנאשם וקבע, כי גם בהנחה שהנאשם נוטל אחריות על מעשיו, מתחרט עליהם, עבר ועובר תהליך שיקומי, אין בכך ובנסיבותיו האישיות כדי להוביל למסקנה שמדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה ממתחם העונש ההולם, וכי מעשי הפגיעה בפרטיותן של הנשים, מהווים פגיעה בערך חברתי נעלה המוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי “כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו”, וכי צילומם של האקטים המיניים, תוך הפרה בוטה של פרטיותן ופגיעה בצנעת חייהן לשם צפייה בהם בעתיד – מעצימים את חומרת מעשי העבירות ויש בהם משום חומרה יתרה.

32. חשיפת זהותו של בלוגר אנונימי אינה מקימה הפרת של חובת הפרטיות פרטיות
ב- ת”א (ת”א) 151582/09 {שלמה מן נ’ אופירה אסייג, תק-של 2015(3), 87174 (2015)}עסקינן בתביעה בטענה לחשיפת פרטיו שלא כדין של בלוגר.

מדובר בתביעת נזיקין נגד שדרנית ספורט, אתר “ONE” ו”בזק בינלאומי”, בגין עוולות נטענות שנעשו תוך מציאת זהותו של עורך בעיתון מעריב שכתב בלוג אנונימי במסגרתו פרסם התובע ביקורת על תקשורת הספורט בישראל.

הנתבעת 1, היתה נושאת משרה בכירה אצל הנתבעת 2, ושימשה כמנהלת תוכן. הנתבעת 3 היתה ספק הקישוריות לרשת האינטרנט של התובע, וסיפקה לתובע כתובת IP, שהיא מספר הזיהוי של התובע ברשת האינטרנט ופרטיו של התובע הוחזקו על ידה.

בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסק התובע, עיתונאי במקצועו ועורך במדורי ספורט בהתמחותו, על-ידי העיתון “מעריב”, במשרה של עורך בדסק הספורט. בנוסף, ניהל התובע את הבלוג “עומדים בשער” ולא השתמש בשמו האמיתי. הבלוג שימש כאתר ביקורת עיתונות ותקשורת ספורט, והתובע עשה כן באנונימיות כדי שביקורתו תהיה חפה מאינטרסים ולא נגועה במשוא פנים וכן כדי שלא ייפגע מקור פרנסתו בעיתון “מעריב” שגם אותו ביקר התובע באנונימיות ובהתאם לתנאי השימוש באתר.

הנתבעות 1 ו- 2 פעלו בצורה נמרצת להסרת התוכן של התובע מאתר תפוז. הדבר נעשה בעקבות פרסומים בהם ביקר התובע את יושרתם העיתונאית של הנתבעות 1 ו- 2 וציין כי אלו פעלו בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה והדרך המקובלת. לאור כך, הוגשה כנגדו תביעה בבית-משפט השלום בעילה של לשון הרע בגין פרסומיו בבלוג, כאשר עם הגשת התביעה, נחשפה ביוזמת הנתבעות זהותו האנונימית של התובע בעיתונות בפרסומים שונים וכן בקהילת העיתונאים בישראל שאליה הוא השתייך.

התובע טען, כי ככל הידוע לו, פרטיו לא נמסרו מעולם לנתבעות 1 ו- 2 בהליך משפטי כנדרש, ואלה השיגו את פרטיו תוך פגיעה בפרטיותו, וכי כתוצאה מחשיפת זהותו של התובע בעצם הגשת התביעה נגדו והפרסום שנלווה לה ביוזמת הנתבעות, פוטר התובע מעבודתו כעורך במדור הספורט של העיתון “מעריב, וכי בעקבות פיטוריו נגרם לו נזק רב בכך שמשכורתו החודשית לרבות ההפרשות לפנסיה ותגמולים ולקרנות השתלמות נפגעו בצורה מהותית והוא הפך מובטל.

עוד נטען, כי הפעולות של הנתבעות לחשיפת פרטיו מהוות פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות, וכי זהותו, לרבות זהותו האנונימית, היא פרט מידע המוגן וחסוי. כמו-כן כתובת ה- IPשל התובע וזהות העומד מאחורי הכתובת היא מידע שעל הנתבעות ישנה חובת סודיות בדין לשמור עליה, וכי מעשיהן של הנתבעות הם התחקות ובילוש, כמו גם פרסום מידע שישנה חובה מפורשת על-פי חוק הגנת הפרטיות שלא לפרסמו, וכי רצונן לחשוף את פרטיו האישיים מהווים הפרת החובות שבחוק והסכמים בכתב או מכללא וחשיפת פרטיו נועדה לגרום לו נזק.

הנתבעות טענו, כי התובע הטיל בהן רפש בסדרת כתבות ברוטאלית באופן מכוון לצורך הצגת הנתבעות 1 ו- 2 בלעג ובוז כגופים ואנשים כושלים תוך פגיעה מכוונת במוניטין שלהם, בשמם הטוב, באמצעות שימוש בקללות, דברי נאצה הפצת מידע כוזב והסתה גלויה כאילו שמם הטוב של הנתבעות 1 ו- 2 הפקר, וכי כתב התביעה הוא ניסיון נואל של התובע ליצור הגנה כלשהי ולנסות להקטין את סכום הפיצוי שעתיד להיפסק נגדו על-ידי העלאת טענות שווא בתביעה זו. ההשתלחות חסרת הרסן של התובע בנתבעות 1 ו- 2 מהווה הפרה של הדין לרבות הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמם הטוב, ביצוע עוולות ניזקיות לפי פקודת הנזיקין והתעשרות שלא כדין, וכי האשמה לכך שהתובע פוטר מעבודתו ככתב ספורט בעיתון “מעריב” רובצת לפתחו של התובע בגין מעשי העוולה והעבריינות שביצע כלפי הנתבעות, וכי אין לתובע זכות להשפיל ולבזות את הנתבעות, לבצע כלפיהן עוולות ומעשים פליליים על-פי חוק איסור לשון הרע ולחמוק מאחריות במעטה של אנונימיות.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי זהותו של כותב בשם עט יכולה להיוודע ברבים הן מאנשים, גם אם בודדים שיודעים את זהותו, והן בדרכים חוקיות אחרות, וכי התובע לא העלה אלא השערות בעלמא, וכי לא העיד עדים רלוונטים שיכולים היו להצביע כיצד הגיעו למידע, וכי כל התביעה נגד הנתבעת 1 הוגשה רק בשל הטענה הסתמית כי היא מתרועעת עם עבריינים, ומכאן יש להניח שהיא השיגה את פרטי התובע. לפיכך, לא הוכיח התובע את טענותיו, ודין התביעה להידחות.

33. פרסום דבר הריון אישה בניגוד לרצונה הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת”פ (ראשל”צ) 42878-01-14 {מדינת ישראל נ’ ש.פ., תק-של 2015(3), 25466 (2015)} עסקינן מדובר בכתב אישום בגין פגיעה בפרטיות ובאיומים והטרדה.

מדובר במקרה בו המתלוננת, אלמנה – אישה חרדית – והנאשם, קיימו קשר זוגי. כאשר גילתה המתלוננת כי היא בהריון מהנאשם, פנתה אליו בבקשה לבל יספר על דבר היותה בהריון ממנו שכן היא אלמנה וחרדית, עובדה שאינה מקובלת בחברה זו. הנאשם, לא כיבד רצונה זה של המתלוננת ובאמצעות מסרונים סיפר לביתה של המתלוננת, כי אמה בהיריון, וזאת מבלי להזדהות שהוא שולח ההודעות. בהמשך, נהג הנאשם להשאיר פתקים מטרידים, על חלון רכבה של המתלוננת בניגוד לרצונה ואף איים עליה במטרה להפחידה או להקניטה בכך שאמר לה “שהקשר הזה לא ייפסק, והוא לא ייפסק בטוב”. עולה לפיכך שהנאשם הודה בעבירות של פרסום שיש בו פגיעה בפרטיות, הטרדה וכן איומים.

בית-המשפט קבע כי אף שכאמור אין במעשי הנאשם אלימות פיסית, אין להתעלם מחומרת מעשי הנאשם. לפיכך נגזר דינו למאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה שבה מרכיב של אלימות כלפי גוף אדם לרבות איומים ולרבות עבירה על חוק הגנת הפרטיות כמו גם עבירה של הטרדה.

34. פגיעה בפרטיות בשל מעקב אחר התובע וצילומו
ב- ת”א (ת”א) 25382-11-11 {אלמוני נ’ פלוני, תק-של 2015(2), 97584 (2015)} עסקינן בתביעה בגין פגיעה בפרטיות בשל מעקב אחר התובע וצילומו, וכן הוצאת לשון הרע בגין פרסום שני סרטונים עם כתוביות משפילות ב”יו טיוב”.

מדובר במקרה בו התובע היה בקשר רומנטי עם אישה במשך מספר שנים ואשר היתה נשואה לנתבע מס’ 1, ובעודה מנהלת נגדו הליך גירושין, שכר הבעל חוקרים פרטיים שעקבו אחרי התובע, שצילמו אותו כאשר הסיע את האישה ולילדיה, לבקשתה למקומות שונים. לימים הועלו לאתר “יו טיוב” 2 “דפים” ובהם 2 סרטונים ערוכים של המעקב אחרי התובע, הנושאים כתוביות בגנותו.

התובע טען כי הנתבעים ערכו והפיצו והעלו את הסרטונים ל”יו טיוב” וכי במעשים אלו פרסמו אודותיו לשון הרע והציגו אותו כמי שמטרתו לגנוב בעורמה נשים יהודיות ולהעביר אותן על דתן, ובשל כך יש להיזהר ממנו. וכן פגעו הנתבעים בפרטיותו, בכך שצילמו אותו גם במקומות שאינם ציבוריים כגון בבית-החולים, כאמור בחוק הגנת הפרטיות, וכי הסרטונים האמורים הגיעו למכריו של התובע שפנו אליו בתמיהות, וכי הושפל ברבים והיה צריך להוכיח כי לא היה בדברים אמת, וכי הקשר שלו עם האישה הוא קשר לגיטימי ואמיתי.

הנתבע טען, כי הוא לא פרסם דבר נגד התובע, לא התיר את הפרסום, לא ערך את הסרטונים ולא העלה אותם ל”יו טיוב”, וכי אחד מהדיסקים שקיבל מהחוקרים מסר לדוד של האישה באמצעות אמו של הנתבע, על-פי בקשתו של הדוד, שהיה מעוניין בהוכחות לכך שהאישה בגדה בנתבע.

עוד טען הנתבע, כי כל האמור בקטעי הווידיאו ובכתוביות אמת. התובע הוא ערבי, אשר נפגש עם אישה יהודייה נשואה ולשניים היה קשר רומנטי שבגינו התגרשו. המסקנה שאליה הגיע התובע ולפיה, הוא מוצג באור שלילי, הנה מסקנתו הסובייקטיבית. כל האמור בווידיאו אמת והפרסום אינו מהווה לשון הרע, וכי כל המופיע בווידיאו הוא הבעת דעה בלבד ביחס לתוצאה המסתברת מיחסים כאלה, וכי משהסרטונים נלקחו במקומות ציבוריים, אין בסיס לטענה לפיה היתה פגיעה בפרטיות.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הדברים שפורסמו יש בהם כדי לבזות או להשפיל את התובע או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז בשל יחסיו עם אישה נשואה, גם כינויו שוב ושוב בסרטונים “ערבי” לא נעשתה במקרה אלא על דרך העלבון באופן כללי, וספציפית לעניין היחסים של יהודים עם לא יהודים, וכי פרסום יחסיו עם האישה, יחסים שהדין רואה כחלק מחייו האינטימיים של אדם, שלגביהם הוא זכאי לפרטיות, גרמה לו נזק ניכר.

35. האם שימוש בשמו של אדם ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיותו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות? (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- תא”מ (יר’) 43159-08-13 {מיכאל הרץ נ’ האוניברסיטה הפתוחה, תק-של 2015(2), 84020 (2015)} עסקינן בתביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת בטענה לשימוש שלא כדין בשמו כמרצה.

מדובק במקרה בו התובע, הינו במאי סרטים ותכניות טלוויזיה, אשר לימד, בין השנים 2009-2006, קורס סמסטריאלי בבית ספר “חשיפה” של הנתבעת. בסוף בתחילת 2010 החליטה הנתבעת להפסיק את העסקתו, אך ביום פתיחת סמסטר ב’ הופיע התובע ברשימת המרצים בסגל הנתבעת המתפרסם באתר האינטרנט שלה. התובע טען, כי השימוש בשמו בעת שלא היה מועסק על-ידי הנתבעת נעשה לשם קידום עסקיה, תוך הפקת הנאה ורווח המהווה התעשרות שלא על-פי זכות שבדין ובניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, וכי השימוש בשמו ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיותו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבעת טענה כי התביעה קנטרנית והוגשה לאחר שנוכח התובע כי אינו זכאי לפיצויים מכוח דיני העבודה, וכי באתר האינטרנט שלה מפורסמים קורות החיים של כל המרצים המלמדים במוסדה. המרצים לא שויכו לקורס או מסלול מסויים ואף נרשם כי הנתבעת “שומרת לעצמה את הזכות לשינויים”, כך שלא ניתן לטעון כי מאן דהו נרשם ללימודים על-סמך מרצה זה או אחר, מקום שאין התחייבות מצד הנתבעת למרצה מסויים,וכי ההרשמה ללימודים נערכת בחודשים אפריל עד נובמבר כך שבעת ההרשמה, עדיין היה התובע חלק מסגל המרצים בפועל וזכאית היתה לציינו, וכי גם כעת, בסיום ההליך, אין טענה ולו בשפה רפה לכך שנגרם לו נזק כלשהו, וכי התובע הוא שהפיק הנאה מפרסום שמו כמרצה אצלה, וכי לו הסב לו הדבר נזק או עוגמת נפש עצומה חזקה שהיה פונה אליה בדחיפות ודורש את הסרת שמו לאלתר, וכי בכך שהסירה את שמו מיוזמתה יש כדי לראותה כמי שפעלה בתום-לב.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, ואף כי בראיות אין הוכחה שהנתבעת הפיקה רווח קונקרטי דווקא מהשימוש בשמו של התובע. לא הובא ולו סטודנט אחד שבחר להירשם לבית הספר בהסתמך על היות התובע מרצה במקום ונראה כי רשימת שמות המרצים הינה אינפורמטיבית, דקלרטיבית בלבד.

מאידך – אין זה ראוי כי הנתבעת תמשיך ותפרסם את שמו של התובע כאיש סגל כאשר היא עצמה הביאה לסיום ההתקשרות ביניהם ועוד בדרך בה בחרה לעשות זאת. אכן, כטענת הנתבעת, יש להיזהר מפני הטלת אחריות חריגה ובלתי מידתית וסביר כי הסרת השם תעשה סמוך ככל הניתן גם אם לא בו ביום. בענייננו נמצא כי אין מדובר בעיכוב בסדר גודל של חודשיים, ואין בנמצא הודעה מסודרת על סיום העסקה כאמור. משכך, יש לקבוע כי נגמרה לנתבעת טובת הנאה כלשהי, ולו דחוקה ביותר, מהותרת שמו של הנתבע ברשימת סגל מרציה באתר האינטרנט שלה, ויש מקום להורות על-פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

36. עיקרון פומביות הדיון גובר על זכות הפרטיות
ב- ת”פ (ראשל”צ) 13147-01-15 {א’ פ’ נ’ מדינת ישראל, תק-של 2015(2), 82228 (2015)} עסקינן בבקשה לאיסור פרסום פסק-דין.

מדובר במקרה בו המבקש הודה והורשע, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של תקיפת אשתו והיזק לרכוש במזיד. בהמשך פנה המבקש בבקשה להורות על אי פרסום פסק-הדין בעניינו באתרי האינטרנט, וטען כי הוא עובד עם ציבור גדול, ופרסום זה עלול להזיק לו ולאשתו, ולהסב לו נזק בלתי-הפיך.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי בשל עקרון פומביות הדיון והעובדה כי לא הוכח שלמבקש עלול להיגרם נזק חמור מפרסום זה, יש לדחות את הבקשה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי עיקרון פומביות הדיון אינו עקרון מוחלט, מנגד עומדת הזכות לפרטיות, המעוגנת גם בהוראות חוק הגנת הפרטיות, ובהתנגשות בין שני זכויות אלו, קבע בית-המשפט העליון זכות בכורה לפומביות הדיון. בית-משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין. רק אם מגיע בית-המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום.

עוד נקבע, כי המבקש לא פירט בבקשתו באיזו עבודה הוא עובד, מה תפקידו, עם איזה ציבור לקוחות הוא בא במגע, מה היקף הציבור או כל נתון נוסף, למעט אמירה כללית, וכי אף אם תתקבל טענתו של המבקש כי פרסום שמו יביא לפגיעה בזכותו לפרטיות, אין מדובר בפגיעה חמורה, אשר יש בכוחה לגבור על עקרון פומביות הדיון, וכי המבקש הינו בעל הרשעות קודמות, ואשר פסקי-דין קודמים שניתנו בעניינו של המבקש חשופים לעין כל, ללא כל השמטה של שמו של המבקש או של פרטים מזהים אחרים, משכך, לא ברור מדוע דווקא פרסום של פסק-דין זה עלול לגרום לנזק בלתי-הפיך, כנטען בבקשה.

37. חוק הגנת הפרטיות מתייחס לפגיעה בפרטיותו של אדם ולא של חברה פרטית
ב- ת”א (ת”א) 52315-12-11 {הרעיון הקבוע בע”מ נ’ אלכס בודקוב/שולח הודעת צד ג’, תק-של 2015(2), 69390 (2015)} עסקינן בהפרת זכויות יוצרים ופגיעה בפרטיות.

מדובר במקרה בו התובעת הינה מנהלת סטודיו לקעקועים ואשר העסיקה את המקעקע הנתבע 1 אשר בנסגרת תפקידו צילם את הקעקועים שביצע בתקופת עבודתו אצלה, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של התובעת. בנוסף, העתיק הנתבע את הצילומים גם לדיסק און קי שברשותו. משעבר לעבוד אצל המתחרה, הנתבעת 2, מסר לה את מתקן הדיסק און קי שברשותו. הצילומים הועלו לאתר האינטרנט של הנתבעת אשר ציינה את שמו של הנתבע – המקעקע ואת מספר הטלפון שלה, לצורך הפנית המעוניינים אליה. התובעת, שגילתה זאת באקראי, כשנתיים לאחר מכן, פנתה אל הנתבעת אשר הסירה את הצילומים מהאתר.בתביעה זו דורשת התובעת פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה.

הנתבע טען, בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד כלפי התובעת, כי הוא בעל הזכות המוסרית בצילומים, שכן הוא זה שצילמם,וכי עשתה התובעת שימוש ביצירותיו לצרכיה המסחריים, ומנעה ממנו את המוניטין שהינו זכאי ליהנות ממנו.

הנתבע-והתובעת שכנגד, וענה כי מנהלי הנתבעת בלשו אחריה, התנכלו לעובדיה וניסו להניא אותם מעבודתם בחברה המתחרה, הגישו כנגדה תלונות שווא וכל זאת בכוונה להעתיק את סודותיה המסחריים, לפגוע בפרנסתה ולהתחרות בה תחרות בלתי-הוגנת, וכי התקינה מצלמות אבטחה החודרות לתחומה הפרטי וכי במעשים אלה הפרה הנתבעת שכנגד את חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, עותרים התובעים שכנגד לחייב את הנתבעת שכנגד בפיצוי בגין חדירה לפרטיות, ובנוסף טענה כי במעשה הצילום של הקעקועים, הפרה הנתבעת שכנגד את זכויות היוצרים שיש לה בקעקועיה.

בית-המשפט קבע כי דין תביעות הצדדים לזכויות יוצרים להתקבל, ואילו תביעת הנגד של הנתבעת – נדחית, שכן התובעת שכנגד היא זו שפתחה את בית עסקה בסמוך לבית העסק של התובעת ומאז הינה מתלוננת על מאבקה של האחרונה כנגד התחרות שנכפתה עליה. התובעת שכנגד מתארת את התנהלות הנתבעת שכנגד כ”הטרדה” וכ”מאבק לתחרות מסחרית לגיטימית” אולם בפועל פני הדברים הפוכים, וכי טענת הנתבעת, כחברה פרטית, אינה יכולה להתבסס על העילה של “פגיעה בפרטיות” לנוכח העובדה שחוק הגנת הפרטיות מתיחס לפגיעה בפרטיותו של אדם, וכי כל אלו, ויתר נימוקי הנתבעת שכנגד, אין בהם ממש ודינם להידחות.

38. טענתהנתבעים כי המידע המבוקש איננו רלוונטי וכי הוא מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות – דחיית הטענה
ב- ת”א (נצ’) 682-10-12 {פאתנה דחלה נ’ ג’אבר מדיה בע”מ, תק-של 2015(2), 16487 (2015)} עסקינן בבקשה למתן צווים ספציפיים לגילוי והמצאת מסמכים ונתונים.

מדובר במקרה של תביעת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים שהגישה התובעת, צלמת במקצועה, כנגד אתר האינטרנט ובעליו, בגין פרסום תמונות שצולמו על ידה מבלי שניתן לכך אישורה ומבלי שניתן לה קרדיט באתר כמי שצילמה את התמונות. בבקשה דנן מבקשת התובעת צו אשר יורה לנתבעים לגלות לה את תקופת הפרסום באתר של כל אחד מהצילומים נשוא התביעה, וכן מבקשת התובעת צו שיורה לנתבעים לגלות את מספר הכניסות לאתר בתקופת הפרסום הנ”ל. לטענתה, הנתבעים השיבו בעניין זה תשובות מתחמקות ונמנעו מלספק נתונים ברורים כפי שנדרשו.

הנתבעים התנגדו לבקשה, וכי המידע איננו רלוונטי וכי הוא מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות וכי הם נתנו מענה מספק לבקשותיה של התובעת בהליכי הגילוי, לרבות מסמך פנימי המעיד על מספרי הכניסות לאתר.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי אין לקבל את הטענה כי דרישותיה של התובעת מולאו. הנתבעים אכן ציינו נתונים בדבר מספר הכניסות לאתר במסגרת תצהיר התשובות לשאלון, אך זאת רק במועדים מסויימים, שלא ברור מה היחס ביניהם לבין המועדים בהם פורסמו התמונות, כאשר הנתבעים נמנעו מלהשיב לשאלה מהי התקופה הכוללת בה פורסמו התמונות, וכי הנתבעים לא טענו כי הנתונים המבוקשים, וכן המסמכים המגבים אותם אינם קיימים או אינם ברשותם או בשליטתם, וכי עולה כי מדובר בנתונים שהגישה אליהם היא באמצעות סיסמא שבידי ובשליטת הנתבעים. לפיכך, הנתבעים יעבירו לתובעת תצהיר תשובות משלים, בו יפרטו את התקופה בה פורסמו הצילומים נשוא התביעה באתר. כן יפרטו בתצהיר האמור את מספר הכניסות לאתר במהלך תקופת הפרסום הנ”ל.

39. אדם שהורשע בביצוע מעשה אינוס מזוויעים, אינו יכול לטעון שפרסום הדבר בכתבה פגעה בשמו הטוב ובפרטיותו
ב- ת”א (ת”א) 39092-12-13 {בני סלע נ’ ידיעות אחרונות, תק-של 2015(2), 17755 (2015)} עסקינן בתביעת לשון הרע שהגיש האנס הסדרתי כנגד ידיעות אחרונות בגין פגיעה בשמו הטוב.

מדובר בתביעה שהגיש התובע שהינו אסיר אשר נשפט לשנות מאסר רבות בגין ביצוע מעשי אונס. לתשלום פיצויים כספיים בעקבות פרסום כתבה עיתונאית במוסף “7 ימים” של העיתון ידיעות אחרונות אשר לטענת התובע פגעה בפרטיותו ובשמו הטוב.. התביעה הוגשה נגד 3 נתבעים: העיתון ידיעות אחרונות, הכתבת ועורכת הדין אשר ייצגה את התובע באותה עת.

התובע טען כי בכתבה שהוכתרה כ”גרסת האנס הסדרתי”, צויין כי מדובר בכתבה בלעדית, וכי בכתבה הוכנסו אמרות שכביכול נאמרו על ידו בריאיון ישיר עם הכתבת, וכי מדובר בפנטזיות של הכתבת, כי לא שוחח עמה ולא התראיין אצלה, וכי מעשיהם של העיתון ושל הכתבת נעשו תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות הקובע שפגיעה בפרטיות היא שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו לשם רווח.

עוד טען התובע, כי נתבעת 3 פברקו תשובות שנחזו להיות שלו כשכל מטרתם לקדם את משרד עורכי-הדין שלהם. לדבריו, לאחר התעמקות בכתבה, גילה פרטים שונים אותם הוא גילה רק לנתבעת 3, בעת שהציגה עצמה כמי שנשלחה מטעם אמו לצורך ייצוגו בתביעה אזרחית על הפגיעה בזכויותיו כאדם. לטענתו, היא ביצעה כלפיו תרמית כשאספה עליו פרטים אותם מסרה לכתבת ולעיתון. הפעולות של הנתבעת 3 מהוות עבירה אתית בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, הפרת חובה חקוקה על-פי פקודת הנזיקין, הפרת חוזה והפרת חיסיון עורך-דין לקוח.

לסיכום, טען התובע, כי על בית-המשפט לקבוע שהנתבעים אחראים לפגיעה בפרטיותו בפרסום כתבה שנחזית להיות ראיון אתו, להפרת הוראה חקוקה וגרימת עוולה לתובע, לגרימת סבל, עוגמת נפש, אי-נוחות, תסכול, מירמור, פגיעה באמונו, פגיעה באמון ציבור הקוראים בכללותו ויש לחייבם לפרסם כתבת התנצלות בהתאם לגודל הכתבה במקור, וכי עומדת לו הזכות לפיצוי כספי.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 ו- 2 טענו אלה, כי מדובר בתביעה אבסורדית שיש בה משום עזות מצח וגסות רוח. מדובר בתובע המכונה “האנס הסדרתי”, שנגזרו עליו 35 שנות מאסר, וכי אין מקום לקבל את הטענה שהכתבה פגעה בשמו הטוב של התובע לאחר שזה הורשע בביצוע מעשה אינוס מזוויעים, מעשים מגונים, מעשי סדום ותקיפה בגינם נגזרו עליו שנות מאסר ארוכות נגזרו עליו 4 שנות מאסר נוספות.

זאת ועוד, הנתבעים 1 ו- 2 טענו כי בפרסום האמור אין כלל לשון הרע אלא ההיפך. הריאיון הציג בפני הקוראים את גרסתו של התובע ונתן ביטוי לטענותיו כלפי גורמי שרות בתי הסוהר, וכי התובע מסר תשובות לשאלות ונתן את הסכמתו לביצוע הריאיון, וכי אף עילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות התיישנה שכן חוק זה קובע תקופת התיישנות בת שנתיים וכי נזק ופגיעה ככל שנגרמו לתובע הם תוצאה ממעשי האונס המחרידים שביצע אשר בגינם נגזרו עליו 35 שנות מאסר.

בכתב הגנתה העלתה גם הנתבעת 3 טענות דומות לאלה של הנתבעים 1 ו- 2, וכי אין מקום לתביעה אשר הוגשה על-ידי עבריין שהורשע במעשי אינוס רבים. וכי שמו השלילי של התובע נוצר בגין מעשיו הנתעבים והשפלים. שם זה הולך לפניו וידוע לכל, ואף הודגש בפסק-הדין, וכי שמו הרע של התובע כל כך קיצוני, מובהק ויוצא דופן לרעה, באופן המצדיק דחייתה על-הסף של כל תביעה מצידו לפי חוק איסור לשון הרע.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להידחות על-הסף, וכי מעשיו הנוראים והתייחסות בתי-המשפט אליהם לא הותירו לתובע שמץ של שם טוב וכי גם השיהוי העצום שנפל בהגשת התביעה והעובדה כי הכתבה כלל אינו פגעה בו מובילים למסקנה כי התובע ניצל לרעה ובאופן ציני את ההליכים המשפטיים באופן המצדיק שימוש בצעד החריג של דחיית תביעה על-הסף.

40. שימוש שנעשה בשמו של אדם ללא רשותו והפקת רווח שלא כדין מכך יחייב את המשתמש בתשלום פיצוי כספי
ב- תא”מ (חי’) 35208-05-13 {חגי סמולניק נ’ מפעלי האומן אדן – בכר (1990) בע”מ, תק-של 2015(1), 112018 (2015)} עסקינן בתביעה כספית בגין טענות להפרת חוק הגנת הפרטיות והפרת חוק עוולות מסחריות.

מדובר בתובע שהינו הנדסאי בניין בהכשרתו, ואשר עבד כמהנדס ביצוע אצל הנתבעת שמנהלת מפעל לייצור קונסטרוקציות פלדה. הנתבעת בעלת אתר אינטרנט בו קיים דף המוגדר “צור קשר” ובו רשימת מנהלי הנתבעת ומהנדסים מטעמה לרבות מספרי טלפון ניידים ליצירת קשר. אין מחלוקת כי שמו של התובע התנוסס על דף זה אף לאחר שסיים עבודתו את הנתבעת. התובע פנה לנתבעת מספר פעמים, על-מנת שתסיר את שמו מרשימת בעלי התפקיד באתר, אך ללא הועיל.

התובע טען כי הינו בעל מוניטין מקצועי עשיר וכי הנתבעת הפיקה רווח לא כדין מהמשך פרסום שמו באתר מטעמה.

הנתבעת טענה כי ניסתה להסיר את שמו של התובע מהאתר, אלא שמפאת ניתוק קשר עם מפעיל האתר, לא עלה הדבר בידה. עם-זאת, מראה הנתבעת כי פנתה לחברת סלקום בבקשה להפסקת שימוש קו הטלפון שהופיע לצד שמו של התובע באתר. לעמדתה, קהל לקוחותיה והספקים מולם עבדה ידע היטב על הפסקת ההתקשרות בינה לבין התובע ולכן לא נגרם כל נזק בפרסום שבוצע.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי לאחר בחינת טענות הצדדים ואת מסכת הראיות שהציגו הצדדים, וכי יש להורות לנתבעת לפצות את התובע בסכום כספי, וזאת לאור השימוש שנעשה בשמו ללא רשותו והפקת רווח שלא כדין מכך.

41. פרסום פרטים הנוגעים לצנעת הפרט אינן “עניין ציבורי”, ולפיכך אינם חוסים תחת הגנת “אמת בפרסום”
ב- ת”א (ראשל”צ) 15177-07-11 {א’ ד’ נ’ פ’ י’, תק-של 2015(1), 70572 (2015)} עסקינן בתביעה בגין לשון הרע כנגד אישה שפרסמה מודעות ובהן לשון הרע.

מדובר בתובעת שניהלה מערכת יחסים עם בעלה של הנתבעת, וכאשר גילתה הנתבעת את דבר מערכת היחסים בין בעלה לבין התובעת, החלה לפעול כלפיה ולבצע מעשים שיש בהם הטרדה ופגיעה בפרטיותה, בכך ששלחה אליה הודעות דואר אלקטרוני שבמסגרתן נקטה כלפיה בלשון איום וכן בקללות, ואף החליטה לפנות למעסיקה של התובעת. לטענתה, כתוצאה מכך, נאלצה לעזוב את מקום ובהמשך אף פוטרה ממקום עבודתה. הנתבעת אף התקשרה לאמה של התובעת, והכפישה את שמה, ואף הוציאה דיבתה בפני כולי עלמא בכך שתלתה מודעות בגנותה ברחוב מגוריה הוריה.

הנתבעת טענה כי התובעת עצמה שמחה לספר לכל מי שרק היה מעונין כי היא מנהלת רומן עם בעלה של הנתבעת, וכי התכתבויות דוא”ל אינן לשון הרע, וכי הנתבעת מכחישת את עצם תליית המודעות, וטוענת כי אין בפרסומים הנטענים משום לשון הרע על התובעת, לא במישרין ולא בעקיפין, ואף גם אם יש בפרסומים הנטענים והמוכחשים לשון הרע, עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. הפרסומים הם אמת וכי היה עניין ציבורי בפרסומם. הפרסומים, ככל שנעשו, נעשו בתום-לב ולטובת האנשים שאליהם הופנו.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי פרסום המודעות בהן הוצגה התובעת כ”הורסת משפחות” וכו’ משום לשון הרע, וכי אף אם המודעות עצמן הן ביטוי סובייקיבי של התובעת לסערת רגשות מצידה עם גילוי מעשה הבגידה, עצם מעשה התכנון, הכנת המודעות, ניסוחם והדבקתם לטעמי מלמדים כי לא מדובר בענייננו ב”עידנא דריתחא”. כמו-כן, מהתנהגותה של הנתבעת ניתן ללמוד כי בפרסומה ביקשה לקבוע עובדות ולהעליב את הנתבעת, ומשכך- יש מקום להתייחס לדברים שהתפרסמו במודעה, כדברים הנוגעים לצנעת הפרט ולמערכת היחסים הזוגית שבין התובעת, בעלה של הנתבעת, ולמערכת היחסים שבין התובעת לנתבעת על רקע זה. על-כן לא הוכח אף היסוד בדבר “עניין ציבורי”, ולפיכך יש לדחות את הטענה בדבר הגנת “אמת בפרסום”.

42. פרסום תכנים משמיצים באינטרנט במסגרת בלוג המהווים לשון הרע
ב- ת”א (ת”א) 27120/08 {חברת סיטינט בע”מ נ’ שלמה מן, תק-של 2015(1), 72354 (2015)} עסקינן בתביעה בגין לשון הרע בפרסומים שנעשו על-ידי הנתבעים במסגרת יומן רשת.

מדובר במקרה בו התובעת מס’ 1 היא הבעלים והמפעילה של אתר האינטרנט בשם “ONE” שעניינו ספורט, ואשר התובעת מס’ 2, מועסקת אצלה בתפקיד מנהלת תוכן, עורכת ומרכזת של תכנים המתפרסמים באתר ONE. הבלוג שבמסגרתו פורסמו דברי לשון הרע הנטענים, נערך תחילה על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 כאשר הנתבע 2, הוא חובב ספורט, עיתונאי ספורט, וצרכן של תקשורת ספורט. הנתבע 2 שימש, בין היתר, בתפקידי עריכה במדורי ספורט של רבים מאמצעי תקשורת הספורט הכתובה והאלקטרונית בישראל. הנתבע 3, הוא איש תקשורת בעל רקע מקצועי עשיר בתחומי הכתיבה העיתונאית.הנתבעים 2 ו- 3 פרסמו את הבלוג שעסק בביקורת על עיתונות הספורט הכתובה והאלקטרונית, בעילום שם.

התובעות טענו, כי שלושת הנתבעים שיתפו פעולה ופעלו בצוותא חדא במשך כל התקופה בה נעשו פרסומים בבלוג, על-מנת להציג את התובעות כגופים כושלים, במטרה לפגוע במוניטין שלהן, בשמן הטוב וביחסי העבודה שלהן מול גורמים שונים. לטענתן נעשו הפרסומים תוך השתלחות חסרת רסן, שימוש בדברי נאצה, הפצת מידע כוזב והסתה, במטרה לפגוע במעמדן של התובעות בעולם התקשורת. התובעות טענו כי הנתבעים עשו שימוש לרעה בפרסום באינטרנט, והקימו עיתון מחתרתי וירטואלי, ככסות לביצוע עוולות, כאילו האינטרנט הינו “המערב הפרוע” בו אין דין ואין דיין, תוך ניצול פרגוד האלמוניות באינטרנט במטרה להשתלח בתובעות מבלי לשאת באחריות כלשהי.

הנתבע 1 טען, כי דין התביעה להידחות בשל היותה קנטרנית וטורדנית וכן מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות, וכי פרטיו נחשפו על-ידי התובעות בהליך לא חוקי, תוך פגיעה בפרטיות ועבירה על חוק הגנת הפרטיות, וכי נטל על עצמו תפקיד של מבקר עיתונות ואמצעי תקשורת, וכי עשה כן באנונימיות כדי שביקורתו תהיה חפה מאינטרסים ולא תהיה נגועה במשוא פנים. לטענתו, הפעילו התובעות אמצעים לא חוקיים וחשפו את כתובת ה- IP האינטרנטית הייחודית שלו ולפי כתובת זו – את פרטי זהותו. הנתבע טוען כי התובעות וגורמים נוספים אשר ייתבעו בתביעה נפרדת, הסבו לו נזק בכך שחשפו אותו לתביעה זו, הביאו לפיטוריו מעבודתו ופגעו בשמו הטוב ובמשלח ידו, וכי התובעות פגעו בחירות הביטוי וכי מאופי תפקידן ופעילותן, הלכה למעשה, התובעות מהוות “איש ציבור”, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, המצדיק את התעניינות הציבור במעשיהן.

הנתבעים 3-2 טענו, כי הם פרסמו ביקורת לגיטימית על כלי תקשורת העוסקים בתחום הספורט, וכי בתקופה בה הם כתבו את הבלוג, לא פנתה אליהם מי מהתובעות בטרוניה כלשהי, וכי בפרסומים נשוא התובענה, אין משום הוצאת לשון הרע. כן לטענתם, עומדת להם הגנת אמת הפרסום והגנת תום-הלב, ולחילופין, הם זכאים להקלות שבסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, וכי עומדת להם הגנה של שימוש הוגן ביצירה לשם ביקורת סקירה או דיווח עיתונאי.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הפרסומים של הנתבעים שהינם בבחינת ציון עובדות, שאין בהן אמת, ואשר יש בהן כדי להשפיל ולפגוע בתובעות. לא רק שאמירות אלה היו משפילות ופוגעניות באופיין, אלא שהן באו כדי לפגוע בתובעות בעיסוקן, ככותבים עורכים ומגישי חומרים עיתונאיים בתחום הספורט, לפגוע באמינותן, ביושרן וביושרתן. בכך היה משום הוספת פגיעה על פגיעה. פרסומים אלה אינם מוגנים, והתובעות זכאיות בגינם לפיצוי, וכי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה היה על התובעות להשתמש במנגנון התגוביות כדי להילחם בפרסומים המכפישים. אין מדובר בתיקון עובדה מסויימת אלא בהשתלחות כללית בתובעות, ולא היה כל ערך לכתיבת תגובית על רקע הפרסומים באתר, אלא ההיפך, דבר זה היה רק מלבה ביתר שאת את אש הפרסום.

43. האם התקשרויות תכופות הינן בגדר “הטרדה אחרת” בהקשר של החוק להגנת הפרטיות?
ב- ת”פ (פ”ת) 50073-03-14 {מדינת ישראל נ’ א’ ל’, תק-של 2015(1), 69185 (2015)} עסקינן בנאשם שהטריד אישה בהתקשרויות תכופות.

מדובר במקרה בו נגד הנאשם הוגש כתב אישום בן ארבעה אישומים, המייחס לו ביצוע עבירות איומים, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, עבירות של פגיעה בפרטיות, ועבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, בכך, שהנאשם התקשר אל המתלוננת פעמים רבות ממספר חסוי, ומשענתה המתלוננת לשיחתו אמר לה הנאשם כי ברצונו לחזור להיות עמה בקשר רומנטי, זאת לאחר שהמתלוננת ביקשה מהנאשם להפסיק להתקשר אליה והבהירה כי אינה מעוניינת בקשר עמו.

בית-המשפט פסק כי אין ספק שהמעשים האמורים מהווים הטרדה, כמשמעותה המקובלת של מילה זו: “בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול, והתעסקות בנושא ההטרדה”. במילים אחרות, ההטרדה פוגעת בשלוות נפשו של המוטרד, וכי אין ספק כי השיחות המרובות והתכופות גרמו למתלוננת לאי-נוחות, דאגה, והתעסקות בנושא, ולמרות הפצרותיה של המתלוננת לא חדל להתקשר אליה. משכך – הפר הנאשם את פרטיות המתלוננת.

44. אמירות הכוללות רמיזות מיניות בעלות אופי פוגעני יש לראות בהן פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (ראשל”צ) 30733-12-13 {הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע”מ נ’ רותם זריני, תק-של 2015(1), 57972 (2015)} עסקינן בבקשה למחיקת תביעה על-הסף.

מדובר במקרה בו המשיבים הינם בעל ואישה אשר פנו למבקשת, חברה המפעילה רשת חנויות לממכר מוצרים לבית, וביקשו הימנה לערוך את צילומי קדם החתונה, או חלקם, באחד מסניפי הרשת המופעלים על ידה. המבקשת הסכימה לבקשה זו, ואכן המשיבים ערכו מספר תמונות בסניף המבקשת, כאשר במקביל לצילום המשיבים על-ידי צלם מטעמם, צולמו הם על-ידי אחד מעובדי המבקשת.

בחלוף זמן לאחר אירוע החתונה, ערכה המבקשת כתבת שיווק אשר שודרה בערוץ הטלוויזיה “בית פלוס”, כתבה שמהותה ראיון עם אחד מהעובדים הבכירים של המבקשת, מר רוני מרדכי, אודות מרכזיותו של המטבח בעיצוב הבית. במהלך החלק הרלבנטי של הראיון, הוצגו מספר תמונות של המשיבים שצולמו באזור המטבח, אותן התמונות שצולמו ביום החתונה על-ידי צלם המבקשת.

המשיבים שלחו מכתב התראה, ובהמשך הוגשה התביעה, שבמסגרתה התביעה, טענו המשיבים כי המבקשת הפרה את הוראות חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות.

המבקשת הגישה בקשה זו, לסילוק התביעה על-הסף, לאור טענת התיישנות ביחס לעילת הגנת הפרטיות, שכן התביעה הוגשה לאחר תקופה העולה על שנתיים, שהיא תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגנת הפרטיות. מעבר לכך, לטענת המבקשת, יש מקום לדחות התביעה מחמת שיהוי, שכן הצדדים התכתבו, תקופה ארוכה והתביעה הוגשה בחלוף תקופה ארוכה לאחר מכן.

עוד טענה המבקשת כי התביעה נעדרת עילה. המבקשת מסכימה כי לצורך הכרעה בסוגייה זו ייצא בית-המשפט מנקודת מוצא לפיה כל טענות התביעה יוכחו. לגרסתה, עובדות כתב התביעה לא יכולות להקנות לתובעים כל סעד, ועל-כן מן הדין כי בית-המשפט יורה על מחיקת התביעה כבר בשלב המקדמי של ההליך.

המשיבים טענו, כי אמירותיו של נציג המשיבה מהווים פרסום פרטיים אישיים שקריים בנוגע למערכת היחסים הזוגית שלהם שכן בכתבה הובאו אמירות הכוללות רמיזות מיניות בעלות אופי פוגעני. זאת ועוד, נסיבות האירוע מקימות למשיבים עילת תביעה בגין הפרת חוזה, שכן בין הצדדים נחתם חוזה בעל-פה שלא לעשות שימוש מסחרי בתמונת המשיבים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק להידחות, וכי במקרה דידן, המשיבים מציינים כי הדברים עולים כדי פגיעה בשמם הטוב והשפלתם, ומייחסים את הדברים שנאמרו בראיון, כלפיהם ישירות, וכי אין לקבל בשלב המקדמי של ההליך, את טענת המשיבים כי בדברים שנאמרו אין כל רמיזה מינית, ואף אם היה בהם לשון הרע אין לייחסם למשיבים, כפי שכל צופה סביר לא היה עושה כן.
לפיכך, בשלב זה, ומשאמור בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה לפיה העובדות יוכחו, אין לסתום את הגולל על התביעה ועל הטענה כי הדברים שנאמרו פגעו במשיבים, וכי ראוי לברר את העובדות, את התוכן האובייקטיבי של הדברים שיכולים לעלות כדי פגיעה בשמם של המשיבים, בין בנפרד בין ביחד, ולהביאם ללעג בפני אחרים, והאם נאמרו הדברים על המשיבים או בגדר הבעת דעה כוללת.

45. האם ניתן לקבל טענה כי פרסום כתבה נעשה בניגוד לרצון בשעה שהטוען לכך לא ביקש להסירה לאלתר?
ב- ת”א (ת”א) 14049-07-11 {אורי לונטר נ’ דורון נירטברגר, תק-של 2015(1), 51828 (2015) עסקינן בעתירה לביטול הסכמי ההתקשרות והייצוג בין הצדדים.

מדובר במקרה בו התובע עתר לבית-המשפט בבקשה שיצהיר, שכל הסכמי ההתקשרות והייצוג, בינו ו/או בין חברות בבעלותו לבין הנתבע בטלים ומבוטלים, ולחייב את התובע לשלם לו פיצוי כספי.

התובע ביקש להגיש תביעה נגד בנקים, ולצורך כך הוא נפגש עם עורכי-דין רבים העוסקים בתחום, בינהם משרדו של הנתבע,שהציג בפניו מצג לגבי כישוריו המקצועיים ובין היתר, כמומחה בתחום הבנקים. בהסתמך על מצג זה, נחתם בין הצדדים הסכם ייצוג ושכ”ט. לדאבונו לא נעשה דבר בעניין, והתובע נאלץ לכתוב את כתבי הטענות בעצמו ובדיעבד הודה הנתבע שהוא סובל מסוג של דיסלקציה. בהמשך, גילה התובע שהנתבע פרסם את שמו ופרטיו האישיים באתרי אינטרנט, כולל אתר של התובע לקידום מכירות. למרות פניותיו של התובע לנתבע, להפסיק את הפרסום, פרטיו המשיכו להופיע בכל רחבי האינטרנט.

לטענת התובע, לנתבע אין כישורים משפטיים מתאימים לנהל את המטלות אותם הטיל התובע על הנתבע, ולפיכך, ביקש לסיים את ההתקשרות עימו, ושלח אליו הודעת ביטול ההסכם, אך הנתבע ניסה לאיים עליו. לטענת התובע, פעל הנתבע בהטעיה במצגי שווא, עבר על חוק הגנת הפרטיות, ולכן עתר התובע לחייב את הנתבע בסכום התביעה, ופיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק הגנת הפרטיות.

הנתבע טען, כי התובע הינו תובע סדרתי, שכדי להתחמק מתשלום לעורכי-דין עימם התקשר, מגיש נגדם תביעות סרק, וכי מעולם לא הציג מצג שווא לתובע, אלא את האמת בלבד, הנתבע הוא זה שפעל ברמייה כדי להתחמק מתשלום החוב והוא זה שפרסם את התביעה ברבים, התובע ידע את הותק והרקע הבנקאי של הנתבע ואף ידע שעד לפגישתם, הוא לא טיפל בתביעות בסדר גודל כזה ואשר אין לו ניסיון בתביעות כספיות מכל סוג שהוא. התיק שהתובע ביקש ממנו לטפל בו משפטית, התאים לו לאור ניסיונו הכלכלי והבנקאי ולגרסתו הוא עשה עבודה מצוינת, וכי הוא מעולם לא קיבל מהתובע טיוטת כתב תביעה, אלא רק את המסכת העובדתית, טרם שנחתם שכר הטרחה במטרה לדעת את היקף העבודה לקביעת שכר הטרחה.

לאור האמור לעיל, הגיש הנתבע, תביעה שכנגד נגד התובע ונגד החברה שבבעלותו ובה הוא טען, כי הנתבע שכנגד ביקש ממנו לייצגו בתביעה נגד הבנקים ולצורך כך, העביר לו שני קלסרים של תביעת הבנק ולמעלה מ- 2,000 עמודי פרוטוקול. על כל המסמכים עבר דהתובע שכנגד ומיינם לפי נושאים, והחל לכתוב את כתב התביעה בבית-המשפט המחוזי. מספר ימים לאחר הגשת כתב התביעה העביר הנתבע שכנגד לתובע, כתבה מהאינטרנט לגבי התביעה ואת פרטיו במטרה להפיצה כדי לזרז השגת פשרה. אך לאחר פרסומה,החל הנתבע שכנגד לבוא בטענות כנגד התובע שכנגד, בטענה שהפרסום היה ללא אישורו.

זאת ועוד, הנתבע שכנגד חתם על הסכם שכר טרחה וייפוי הכוח גם בשם החברה כמורשה חתימה בחברה. ההסכם נחתם רק עם התובע שכנגד ונאמר מפורשות שרק הוא יטפל בתיק. מרבית תשלום שכ”ט היה אמור להתבצע לאחר הגשת כתב התביעה לבית-המשפט וככל שלנתבע כנגד היו טענות לגבי אופן הכנת התביעה היה עליו להפסיק את הטיפול מיידית. לפיכך, עתר התובע שכנגד לשלם לו את שכר טרחתו על-פי ההסכם, ופיצוי בגין לשון הרע.

הנתבע שכנגד השיב בקצרה, כי המפורט בכתב התביעה שכנגד אינו אמת, וכי ייצוגו בתיקים נשוא הסכם שכר הטרחה הופסק בשלבים הראשונים של הטפול, בגין הטעייה מכוונת ומצגי שווא והפרות חובות חקוקות ועקב רשלנות, הפרת חובת נאמנות ועבירה על חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, היה רשאי להפסיק את ההתקשרות בכל עת והודעת הביטול ניתנה כדין.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה העיקרית להידחות, ואילו התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, וכי התובע לא הוכיח את תביעתו, וכי טענתו כי פרסום הכתבה היה בניגוד לרצונו, אינו מתיישב עם פני הדברים, שאלמלא כן, היה פונה אל הנתבע, וטוען נגד הפרסום ומבקש להסירו לאלתר, וכי טענת התובע כי הפסיק את הייצוג של הנתבע טרם שהסתיימו ההליכים המשפטיים בתביעת הבנקים, עקב רשלנות הנתבע, אין לה תימוכין. בית-המשפט לא מצא כי התרשל ולא משך הליכים בצורה לא סבירה, ומשכך- יש לקבוע לו שכר טרחה ראוי.

46. מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו
ב- ת”א (יר’) 17312-11-11 {פלונית נ’ יהודה ג’פרי גיא, תק-של 2015(1), 40126 (2015)} עסקינן בבקשת התובעת להשמיט את שמה ופרטיה המזהים מהתיק. מדובר במקרה בו המבקשת הינה תובעת בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף .

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי במסגרת בירור בקשה זו, על בית-המשפט לערוך איזון בין עיקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות, כאשר המבחן שנקבע הוא שמקום שבו הפגיעה בזכות לפרטיות היא חמורה ייסוג עיקרון פרטיות הדיון בפני הזכות, וכי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המשיב עקב חשיפת שמו ופרטיו ברבים, היא חמורה. כידוע, מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו על-פי חוק הגנת הפרטיות, וכי גם בענייננו לא הונחה כל תשתית ראייתית בדבר חשש לפגיעה בשלום הציבור עקב מגבלותיה של התובעת כתוצאה מפגיעתה בתאונה. התובעת הינה אדם פרטי מן היישוב שאין עניין של הציבור בפרסום ענייניה האישיים ברבים, וממלא אין חשש לפגיעה באינטרס חשוב של הציבור עקב אי פרסום פרטיה האישיים של התובעת.

47. שימוש שלא כדין בתמונת אומן באתר האינטרנט של חברת הפקות שייצגה בעבר את האומן
ב- ת”א (ת”א) 27236-09-14 {מאור אדרי נ’ ג’רני הפקות בע”מ, תק-של 2016(1), 89719 (2016)} עסקינן בתביעה שהגיש זמר נגד חברת הפקות שייצגה אותו בעבר, בטענה לשימוש שלא כדין בתמונתו באתר האינטרנט שלה.

מדובר בתובע, שהינו זמר מפורסם שהגיש את התביעה דנן על נגד הנתבעת, בגין הפרת זכות יוצרים, פגיעה בפרטיות ועשיית עושר ולא במשפט. נשוא התביעה היא התמונה שצולמה עבור התובע ועל חשבונו ושהופיעה באלבום הבכורה של התובע. התובע טוען שהנתבעים הפרו זכויות יוצרים בפרסום התמונה, בשימוש בשמו, בפגיעה בפרטיותו, בתיאור כוזב, שקר מפגיע ובעשיית עושר של הנתבעים על חשבונו, וזאת לתועלתם האישית ולהפקת עושר וטובות הנאה על ידם תוך הפרת זכויותיו. התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם בגין הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות, עשיית עושר ולא במשפט, ועגמת נפש.
הנתבעים טענו, כי התובע באמצעות מנהלו האישי אישרו להם לעשות שימוש בשם התובע ובתמונותיו. היה זה אינטרס של התובע ששמו ותמונתו יפורסמו באתר הנתבעים והוא לא דרש לשם כך תשלום ספציפי, וכי התובע לא עשה דבר להקטנת הנזק, כאשר לא פנה אל התובעים להסרת שמו ותמונתו למרות שהוא זה שהעביר להם את התמונה ונתן להם רשות להשתמש בה, וכי עם קבלת פסק-הדין הם הסירו את שם התובע ותמונתו מהאתר של הנתבעת.

בית-משפט קבע, כין דין התביעה להידחות, וכי הנתבעים עשו בתמונה שימוש כדין וכי היה עליהם לחדול מכך רק עם מתן פסק-דין בתביעה שהגישה החברה נגד הזמר בה נקבע כי ההסכם בין הצדדים אינו אכיף. משלא הוכח שימוש בתמונה לאחר מועד זה, נדחתה התביעה והתובע חוייב בתשלום הוצאות.

48. צילום חצר בית פרטי יש בכך משום “בילוש או התחקות” האסור על-פי חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”א (ראשל”צ) 40245-01-12 {יוסף חונה נ’ דוד אלקריאף, תק-של 2015(1), 23826 (2015)} עסקינן בתביעות הדדיות בין שכנים בעילה של פגיעה בפרטיות.

מדובר בתביעות הדדיות בין שכנים בעילה של פגיעה בפרטיות, כאשר בתביעה העיקרית נטען כי הנתבע צילם את התובעים בחצרם הפרטית והשמיע גידופים והערות גנאי, ואילו בתביעה שכנגד נטען לצילום הנתבע דרך קבע על-ידי מצלמת אבטחה המופנית למרפסת ביתו.

בית-משפט פסק כי דין התביעות הדדיות להתקבל באופן חלקי, וכי בין המשפחות ניטש סכסוך ממושך וכי שני הצדדים נוהגים לצלם זה את זה. כך, הוכח צילום הנתבע במצלמות אבטחה כשהוא במרפסת ביתו באופן שיש בו פגיעה נמשכת בפרטיות ועל-כן יפוצה בסכום כספי, כן הוצא צו נגד התובעים האוסר עליהם לצלם את הנתבע ברשות היחיד. מנגד, התקבלה גם התביעה העיקרית והנתבע חוייב לפצות את התובעים בסכום כספי, בגין הצילומים והוצא נגדו צו, אולם נדחתה הטענה לקללות וגידופים מצד הנתבע.

49. מפרסם אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו רק מאחר ועשה שימוש בשירותיו של צד שלישי לצורך ביצוע הפרסום
ב- תא”מ (ת”א) 42392-07-13 {עדי מעוז נ’ דיגיטל אימפקט החזקות בע”מ, תק-של 2015(1), 9215 (2015)} עסקינן בתביעה בגין משלוח דברי פרסומת לתובע.

מדובר בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבעות, בגין משלוח דברי פרסומת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ”ב-1982.

הנתבעות יחדיו שלחו אל התובע 30 דברי פרסומת, כאשר בחלק מהן ניתן היה לאתר את הגורם ששלח אותן. חלק מהנתבעות הגיעו להסדר פשרה עם התובע מחוץ לכתלי בית-המשפט ופסק-דין זה מתייחס לנתבעות 1, 2, 3, 6, 8, 11 ו-12.3. מאחר ולא היתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר למשלוח דברי פרסומת, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, השאלה שתעמוד להכרעה הינה גובה הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע, לאחר שהצדדים יגישו את סיכומיהם בעניין.

בהתאם לסעיף 29 א(ב) לחוק הגנת הפרטיות, קבע המחוקק את הזכות לפיצוי סטטוטורי של עד 50,000 ש”ח בגין פגיעה בפרטיות בלא הוכחת נזק.

לטענת התובע, יש במקרה דידן לפסוק פיצוי סטטוטורי מלא, ואין מקום לטענות הנתבעות בדבר סחטנות או חוסר תום-לב או הקטנת נזק ואשם תורם.

הנתבעות טענו, כי בר בעת הפניה הראשונה של התובע למי מהנתבעות, הנתבעות הסירו את התובע מכל רשימות התפוצה שלהן וחדלו באופן מידי לשלוח לו דברי פרסומת, וכי לבקשת התובע, הציעו לו הנתבעות פיצוי, אך התובע לא ידע שובע ודרש את הגדלת הפיצוי תוך שהוא מתנהל בסחטנות, וכי התביעה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום-לב, תוך שהתובע טומן ברשת האינטרנט 5 כתובות דואר אלקטרוני, אוגר את ההודעות בדבר פרסומת כמוצא שלל רב ונמנע במכוון מלהסיר עצמו מרשימת התפוצה, באמצעות לחיצה על קישור “הסר מרשימות התפוצה”,וכי התובע נמנע מלפנות אל הנתבעות בטרם הגשת התביעה, ובכך יש משום חוסר תום-לב, שיש בה כדי לגרום להפחתת הפיצוי.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לעקרונות שהותוו על-ידי בית-המשפט העליון, בהתחשב באופי הפרסומים, בכמותם, ובכך שהנתבעות נטלו אחריות על משלוח הפרסומים, וכי בנסיבות העניין אין מפרסם יכול לרחוץ בנקיון כפיו, רק מאחר ועשה שימוש בשירותיו של צד שלישי לצורך ביצוע הפרסום. על מפרסם להוכיח מה עשה, באופן פוזיטיבי, וכיצד נזהר מלשלוח דברי פרסום המהווים “דואר זבל” לנמענים. לפיכך, יש לפסוק לתובע פיצוי עבור כל דבר פרסומת שנשלח על-ידי מי מהנתבעות.

50. פרסום תמונות דוגמנות ללא הסכמת באתרים בעלי רמיזות מיניות הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (חי’) 1696-02-11 {אילת משה נ’ סוכנות, תק-של 2014(4), 58029 (2014)} עסקינןבתביעה כספית של צעירה שתמונות הדוגמנות שלה פורסמו ללא הסכמתה באתרים בעלי רמיזות מיניות.

מדובר במקרה שהתובעת הינה דוגמנית צעירה שהוזמנה לסוכנות הנתבעת לצורך צילומי הבוק, ואשר במהלך צילומים אלה הצטלמה התובעת בתלבושות שונות אשר הביאה עימה מביתה, לרבות בבגדי ים.

כשנה לאחר שהצטלמה נודע לתובעת כי צילומיה מפורסמים באתרי אינטרנט {השייכים לנתבעת 2}, במסגרת שירות תוכן בתשלום שנקרא “חברה וירטואלית”, כאשר לתמונותיה הוצמד שם כינוי “רונה” עם הכיתוב “רוצה לראות עוד ממני?”, כאשר האתרים מציעים משלוח מסרונים מהדמות הוירטואלית, בנוסחים שונים הכוללים גילויי חיבה, וחלקם אף כוללים רמיזות מיניות.

בהמשך פורסמו תמונות התובעת באתר הנחזה להיות פורנוגראפי. לאחר פניית ב”כ התובעת לסוכנות ולבעלי הנתבעת 2, תמונות התובעת הוסרו. לפיכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעות לפצותה בגין השימוש אשר נעשה בצילומיה באתרי אינטרנט שונים, מבלי שניתנה לכך הסכמתה ותוך פגיעה בפרטיותה.

הנתבעת 2 טענה כי קיבלה אישור מפורש להשתמש בתמונות שימוש מסחרי מלא, במסגרת הסכם השימוש בתמונות אשר נחתם צד ג’, כאשר זה האחרון הצהיר כי אין כל מניעה להשתמש בתמונות שימוש מסחרי וכי בידיו כל הזכויות על הצילומים. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת 2 כי עומדת לה הגנת תום-הלב לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות – שכן לא ידעה ולא היה עליה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות, וכי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 2 מפעילה אתרים בעלי אופי/תוכן מיני ולא הוכיחה כי נתבעת 2 הפיצה את תמונותיה באתרים בעלי אופי כזה. לטענת הנתבעת 2 היא לא שלטה בפרסום שבוצע על-ידי המפרסמים החיצוניים ומשכך אין היא הכתובת המתאימה.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי סוכנות הדוגמנות הפרה את החוזה עימה והתרשלה כלפיה משאיפשרה שימוש מסחרי בתמונותיה ללא הגבלה, וכי גם חברת התוכן שרכשה את השימוש בתמונות פגעה בפרטיותה שעה שהעבירה באנרים פרסומיים שנשאו את תמונותיה למפרסמים חיצוניים ללא שליטה על האתרים בהם יועלו, וכי פרסום תצלומיה של התובעת באתרי האינטרנט עלול לגרום לתובעת ביזוי או השפלה. תצלומי התובעת פורסמו בקונטקסט אשר יש בו כדי להפכה למושא ללעג והשפלה, עת הוצמד כינוי לתצלומיה החושפניים וציבור הגולשים הוזמן ליצור עימה קשר וירטואלי ולקבל הודעות אשר מחלקן משתמעות רמיזות מיניות.

51. פרסום דברים כנגד אדם בדף פרופיל של חבר אחר מהווים לשון הרע
ב- ת”א (הרצ’) 31549-05-11 {מתן עוזיאל נ’ עודד ליבהבר, תק-של 2014(3), 96169 (2014)} עסקינן בתביעה לשיפוי התובע בגין נזקים הנובעים מהוצאת דיבה.

מדובר במקרה בו טען התובע, כי הנתבע הפר את פרטיותו עת פרסם מידע אודות צנעת חייו והתנהגותו ברשות היחיד, שהינו הן מידע המוגן על-פי סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות והן בהיותו פרסום אודות תלונה מינית תאורטית שהינו חסוי, וזאת בשל פרסום שפרסם נגדו באתר בו ייחס לו התנהגות בלתי-ראויה כלפי תיירת שהתארחה בביתו אשר כללה רמיזות מיניות בלתי פוסקות בגינן נאלצה לכאורה “להמלט מביתו” באישון לילה.

הנתבע טען, כי הפרסום המבוצע בדף הפרופיל של חבר באתר, מלבד היותו אמיתי, הוא לגיטימי לחלוטין באשר הוא מהווה כלי חשוב המשמש את חברי הקהילה אליה השתייך התובע. בנסיבות אלו לטענתו, עת הצטרף התובע כחבר באתר, הוא נתן הסכמתו מכללא לביקורת אשר תפורסם באתר. זאת ועוד, הביקורת פורסמה רק בעקבות ביקורת שקרית ופוגענית אשר פורסמה על-ידי התובע כנגד התיירת. זאת אף זאת, לטענת הנתבע, הפרסום בוצע בדף הפרופיל האישי של התיירת ולא בדף הפרופיל של התובע ומשכך חשיפתה הוגבלה רק למי שנכנס לדף הפרופיל של התיירת.

בית-המשפט קבע כי דין תביעת לשון הרע להתקבל, וכי אמירותיו של הנתבע בכל הנוגע לכך שהיה עד לדברים מ”כלי ראשון” וייחוס רמיזות מיניות בלתי פוסקות לתובע אשר הובילו להימלטות של התיירת מביתו לא התבררו כאמת, ומשכך, הנתבע לא חוסה, בכל הנוגע אליהן תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, וכי לא עומדות לנתבע הגנות החוק בדבר אמת בפרסום והבעת דעה, וכי הדברים היוו לשון הרע כנגד התובע.

52. פרסום פרטיה של אישה בניגוד לרצונה באתרי היכרויות ובאתר אירוטי הינה פגיעה מהותית וקשה בפרטיותה
ב- ת”פ (פ”ת) 47244-01-11 {מדינת ישראל נ’ נאור עבודי, תק-של 2015(2), 40688 (2015)} עסקינן בנאשם אשר הטריד אישה ופרסם את פרטיה באתרי היכרויות ואירוטיקה.

מדובר במקרה בו נגזר דינו של נאשם שהורשע בחמש עבירות של פגיעה בפרטיות ובעבירה של איומים. העבירות בוצעו כלפי מתלוננת אשר לפני זמן רב עבדה באותו מקום בו הועסק הנאשם. לאחר שעבודתו במקום הופסקה, הטריד הנאשם את המתלוננת בדרכים שונות: הוא שלח מכתבים לביתה, הוא שלח פרחים לביתה, במצורף לפתק המביע אהבה, וכן פרסם את פרטיה באתרי היכרויות ואתר אירוטי, דבר שהביא לפניות רבות מאת גברים אליה. כן התחקה אחריה הנאשם והגיע לאזור מגוריה ומגורי הוריה ומשפגש באמה של המתלוננת אשר שאלה אותו לפשר מעשיו מסר לה הודעה עבור המתלוננת שהיה בה אף מסר של איום.

בית-המשפט קבע, כי במעשים אלו של הנאשם ישנה פגיעה בערכים המוגנים על האדם, ואשר באה לידי ביטוי בפגיעה בפרטיותה של המתלוננת, בחופש הבחירה שלה, באוטונומיה שלה וכן בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב, וכי הפגיעה בערכים אלה היא מהותית ומשמעותית.

53. פניה לרשויות מחשש לאיום מוחשי אינם לשון הרע ולא פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (פ”ת) 9277-02-12 {מיכאל שיין נ’ רוית גור, תק-של 2014(3), 48486 (2014)} עסקינן בתביעה לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות ולשון הרע במסגרת סכסוך שכנים.

בית-משפט דחה תביעה של דיירים בבית פרטי לחייב את שכנתם המתגוררת בבית הצמוד בפיצויים על פגיעה בפרטיותם ופרסום לשון הרע. זאת, לאחר שפנתה לרשויות שונות בעניינם. נקבע, כי הפניות נעשו נוכח איום שחשה השכנה מצידם של התובעים ומתוך תכלית כי הרשויות יתמודדו עם איום זה. לפיכך, נקבע כי השכנה לא הפרה בכך כל סטנדרט סביר.

54. פרטיותם של עורכי-הדין אינה שונה מפרטיותם של אזרחים מן השורה ואין הם חסינים יותר מאחרים מפרסום שמם כבעלי דין
ב- תא”מ (כ”ס) 38356-09-12 {א’ א’ נ’ מדינת ישראל, תק-של 2014(2), 71061 (2014)} עסקינן בבקשה לאיסור פרסום שם התובע.

מדובר במקרה שבו התובע הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה ונגד קצין משטרה בית-המשפט קיבל את בקשתם המשותפת של הצדדים והורה על “חיסיון” התיק. עוד הורה בית-המשפט באותה החלטה כי אופן פרסום פסק-הדין יידון כאשר הדבר יהיה רלוונטי. יהיה רלוונטי. בפתח פסק-הדין נקבע כי הגם שההליך התנהל בדלתיים סגורות ניתן לפרסם את פסק-הדין. התובע הגיש בקשה לאסור את פרסום שמו ובית-המשפט אסר את פרסום שמו של התובע עד להכרעה בבקשה.

התובע טען, כי בפסק-הדין נפלו מספר טעויות באופן הצגת העובדות העומדות ביסוד התביעה, וכי משום שטענת המתלוננת כי פרסם תמונות עירום שלה היא תלונה כי ביצע עבירה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998, ובשל פרטי מידע אלה המדינה היא שביקשה תחילה לקיים את ההליך בדלתיים סגורות, וכי האמור בפסק-הדין מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו של התובע, קל וחומר משום שהתובע הוא עורך-דין, וכי חשיפת תיקים סגורים במשטרה אסורה לפי חוק הגנת הפרטיות, וכי פרסום שמו אינו הכרחי משום שלדבריו כל טענותיו המהותיות התקבלו.

הנתבעת התנגדה לבקשה מהטעם כי לא מתקיימות במקרה זה העילות שבחוק בתי-המשפט, והתובע לא עמד בנטל להוכיח כי עניינו נופל באותם מקרים חריגים המצדיקים סטיה מעקרון פומביות הדיון, וכי לא מתקיימת במקרה דנן פגיעה חמורה בפרטיות התובע, וכי לא ברור מדוע סובר התובע כי עובדת היותו עורך-דין מצדיקה פגיעה יתרה בעקרון פומביות הדיון, וכי פסק-הדין כולל גם התייחסות להתנהלותו של התובע מול הרשויות וכן להתנהלותו כבעל דין ולאופן ניהול ההליך על ידו – באופן שמקים הצדקה מיוחדת לפרסום שמו.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי אין עסקינן בפסק-הדין כל התייחסות למצב רפואי או לפרטים אינטימיים מחיי התובע. פרטיותו של התובע מפרסום פסק-הדין בהליך אותו הוא יזם, לא נפגעה באופן החמור המצדיק הסגת עקרון פומביות הדיון, וכי עובדה כי התובע משמש כעורך-דין אינה משנה ממסקנה זו. פרטיותם של עורכי-הדין אינה שונה מפרטיותם של אזרחים מן השורה ואין הם חסינים יותר מאחרים מפרסום שמם כבעלי דין – כל עוד לא הציגו הבחנה קונקרטית שתצדיק לנהוג בהם בדרך שונה במקרה כזה או אחר. התובע לא השכיל להראות בבקשתו מדוע עצם עיסוקו מקנה לו במקרה זה זכות יתר לפרטיות.

עוד נקבע, כי בפסק-הדין נמתחה ביקורת על התובע בשני אופנים: בנוגע לכך שלא הקטין את נזקו וכן ביחס לאופן בו ניהל את ההליך. לביקורת זו נלוו תוצאות: הפיצוי שנפסק לתובע הופחת. במצב דברים זה יש לקבל את טענת המדינה כי גובר העניין הציבורי דווקא בפרסום שם התובע. הנה-כי-כן, מעבר לטעמים הרגילים העומדים בבסיס עקרון פומביות הדיון, קיימת הצדקה מיוחדת במקרה דנן לחשוף את שם התובע.

55. תובע המבסס טענותיו על עילת לשון הרע נדרש להשיב לכל השאלות הרלבנטיות לצורך בירור טענות ההגנה
ב- ת”א (ת”א) 8038-12-13 {אייל גולן ביטון נ’ עומרי חיון, תק-של 2014(2), 63907 (2014)} עסקינן בבקשה למתן צו לגילוי מסמכים.

מדובר בשני בקשות שהגישו התובע והנתבע. בקשה ראשונה שהגיש התובע, למתן צו המורה לנתבע להעביר לידיו את כל המסמכים המפורטים בתצהיר גילוי המסמכים. התובע טען כי חלק מהמסמכים שאוזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבע לא הועברו לעיונו של התובע למרות פניותיו בעניין. נטען כי תדפיסים מעמודי אינטרנט שונים, קובץ וידאו ותמלול של קובץ זה לא הועברו לידי התובע. כמו-כן, נתבקש להורות לנתבע לגלות מסמכי חקירתו במשטרה בעניין הפרת צו איסור הפרסום ו/או שיבוש הליכי חקירה נשוא התובענה, וכי אלו נמצאים ברשותו וכי למרות זאת לא גילה אותם.

בתגובה לבקשה טען הנתבע כי מסר לתובע את כל המסמכים הרלוונטיים הנמצאים בידיו במסגרת כתב התביעה. בתשובה לתגובה טען התובע כי הנתבע לא פרט בתצהיר ערוך כדין מהם אותם “תדפיסים מעמודי אינטרנט שונים”, ומה הם המועדים של דפים אלו, אלא הסתפק בטענות כלליות. כמו-כן, חזר התובע על טענתו כי קובץ הוידאו של שידורי ערוץ 1 ו/או תמלולו לא הומצאו, אף על-פי שבמסגרת כתב ההגנה צויין כי הקובץ האמור צורף.

בית-המשפט קבע, כי מאחר והנתבע לא פרט מה הם אותם “תדפיסים מעמודי אינטרנט שונים” הנמצאים ברשותו ובשליטתו, עליו להגיש תצהיר גילוי מסמכים משלים בו יפורטו התדפיסים. כמו-כן יצרף הנתבע עותק התדפיסים וימסרנו לתובע, וכי על הנתבע למסור לידי התובע את קובץ הוידאו של שידור בערוץ 1 ותמלול קובץ זה.

הבקשה שניה היא בקשה שהוגשה על-ידי הנתבע, ליתן צו מענה על שאלון וצו לעיון במסמכים. הנתבע טען כי התובע מסרב להעביר לרשותו מסמכים הנמצאים בחזקתו שהנם רלוונטיים לצורך ניהול ההליך, וכן מסרב לענות על חלק מהשאלות המפורטות בשאלון הנתבע. בהתנהלותו זו, טען הנתבע, גורם התובע להימשכות ההליכים, תוך בזבוז זמנם של בית-המשפט והנתבע, בבירור סוגיות שניתן היה לבררן בשלב זה.

בית-המשפט קבע, כי מאחר והתובע בחר לבסס את תובענתו על עילות שונות היונקות את כוחן ממספר דברי חקיקה, כך מחוק איסור לשון הרע ומשהרחיב התובע את גדר המחלוקת המשפטית לעילות שונות, אשר בבסיס כל אחת מהן עומדים ראציונלים מגוונים, שבחלקם חופפים ובחלקם אינם חופפים, פתח הוא צוהר שמידותיו רחבות באופן פרופורציונלי לטענות הגנה מכוח השדות המשפטיים האמורים, ולפיכך, השאלות רלוונטיות לתביעה ונוגעות באופן ישיר לטענות שנטענו על-ידי התובע בנוגע ללשון הרע, משכך על התובע להשיב לשאלות תוך פירוט כל הנדרש, וכי התובע חשף הוא את עצמו לשאלות מסוג זה, ובין היתר לאור ההגנות שנטענו על-ידי הנתבע, כמו אמת דברתי. משכך, נדרש התובע להשיב על השאלות.

עוד קבע בית-המשפט, כי נתקבלה עתירת הנתבע ליתן צו המורה לתובע להעביר לידיו את המסמכים הנזכרים בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו ושלא צורפו לכתבי טענותיו, לצורך עיון. לפיכך, על התובע להעביר את המסמכים שאוזכרו בתצהיר גילוי המסמכים, לידי הנתבע, למעט מסמכים החוסים תחת חסיון. כן נדרש התובע להשיב על השאלון.

56. עשיית שימוש בשם אדם, בכינויו בתמונתו או בקולו לשם רווח במסגרת מחזה מהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 22018-04-10 {יאיר חזה נ’ בצלאל אלוני, תק-של 2014(2), 58885 (2014)} עסקינן בתביעה בגין ספר ומחזה בו מתואר התובע כדמות שלילית.

בית-משפט קיבל תביעה שהגיש אחיה של הזמרת המנוחה עופרה חזה ז”ל ופסק לו פיצוי כספי בשל ספר ומחזה אותם כתב אמרגנה לשעבר בצלאל אלוני, בהם תואר האח כדמות שלילית. נקבע, כי פרסום הספר, מכירת הזכויות במחזה והעלאתו נעשו לצורך מסחרי ורווח כלכלי העולה כדי פגיעה בפרטיות האח, וכי נגרמה לו עוגמת נפש רבה שלוותה בדיכאון, גם אם זה לא עלה כדי נכות קלינית. במרבית סכום הפיצוי ישאו אלוני והוצאת הספרים, ואילו ביתר ישא בנוסף אליהם גם תיאטרון חיפה, בו הועלה המחזה.

57. בתביעה בגין לשון הרע מתקיימת החובה לחשוף את תוכן הדברים אך לא את זהות מוציא הדיבה
ב- ת”א (יר’) 18098-09-11 {אור גבאי נ’ קיבוץ נחשון, תק-של 2014(2), 23139 (2014)} עסקינן בתביעה לפיצוי בשל לשון הרע ואפליה .

מדובר בתסיעה לפיצוי שהגיש התובע בשל לשון הרע ואפליה בהם נקטו הנתבעים כלפיו, כאשר סירבו להשכיר לו דירה בקיבוץ. עילות התביעה הן: לשון הרע, הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב, עילה חוזית – הפרת חוזה שכירות, עילה בגין פגיעה בזכויות יסוד של התובע, הפליה אסורה, וכן עילה נזיקית של הפרת חובות חקוקות. התובע עתר כי יינתן צו עשה שיחייב את הנתבעים ו/או מי מהם למסור לתובע את פרטיהם של אותם צדדים שלישיים אשר הוציאו דיבתו רעה ודברו דברי לשון הרע עליו, וכן סעדים כספיים.

בית-המשפט קבע, כי על הנתבעים להשיב באופן מלא ומפורט לכל השאלות המפורטות בבקשותיו של התובע לשאלונים ולמתן פרטים נוספים טובים יותר, שכן לתשובות המפורטות יש השלכה ישירה על השאלות שבמחלוקת.

הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים על ההחלטה והעלו טענת חיסיון, והדיון הוחזר לבית-משפט זה על-מנת לדון לגופה בשאלת החיסיון שהעלו הנתבעים לגבי שמה של חברת הקיבוץ, וזאת להבדיל מסוגיית המידע שנמסר על ידה, אשר לגביו לא נטען חיסיון ובית-המשפט לא נתן הוראה לדון גם בסוגיה זו.

הנתבעים טענו, כי זהותה של חברת הקיבוץ אינה רלבנטית כלל לתביעה שבנדון ו/או לשאלות השנויות במחלוקת, שכן לגבי עילת התביעה, הפצת לשון הרע על-ידי הנתבעים, אין זה רלבנטי אם נאמרו דברים לנתבעים על-ידי אדם זה או אחר, וכי אין המדובר בגילוי מידע שנוגע לעילת התביעה אלא בגילוי מידע שנועד להקים עילת תביעה חדשה כנגד צד שלישי, ואין על הנתבעים “לעשות את עבודתו” של התובע ולייצר עבורו עילת תביעה נוספת כנגד נתבע נוסף, חברת הקיבוץ, וכי אי גילוי זהותה של חברת הקיבוץ לא יפגע בעקרונות היסוד של דיון הוגן וחקר האמת, ומאידך – גילוי זהותה של חברת הקיבוץ יפגע אנושות בזכות היסוד שלה לפרטיות ולצנעת חייה, וכי לאור האמור בכתב התביעה, בו מבקש התובע סעד סופי של צו עשה שיחייב את הנתבעים למסור לתובע את פרטיהם של אותם צדדים שלישיים שהוציאו דיבתו של התובע רעה ודיברו לשון הרע עליו – אין מקום ליתן לתובע, במסגרת ההליכים המקדמיים, את הסעד הסופי המבוקש על ידו בכתב התביעה.

התובע טען, כי הכלל הוא חובת גילוי מלאה, וניסיונם של הנתבעים ליצור חיסיון על שמה של חברת הקיבוץ, אם בכלל קיימת כזו, הוא ניסיון לטעון לחיסיון שאינו קבוע בחוק, וכי הנתבעים לא טרחו להסביר כיצד גוברת טענתם להיותה של זכות לפרטיות זכות יסוד על זכות היסוד של התובע לשמירה על כבודו וקניינו ושמו הטוב, וכי אין אינטרס ציבורי כלשהו בהגנה על שמה של אותה חברת קיבוץ כפי שיש אינטרס כזה בהגנה על כותבי תגוביות באינטרנט כפי שנקבע בפסיקה, וכי כל מטרתם של הנתבעים איננה שמירה על חופש הביטוי האנונימי, אלא הגנה על אותה חברת קיבוץ בלבד.

בית-המשפט קבע, כי בקשת התובע לגילוי שמה של חברת הקיבוץ – נדחית. מאידך – בקשת התובע לגילוי תוכן האמירה של חברת הקיבוץ – מתקבלת. וזאת מן הטעם כי במקרה דנן, עילת התביעה העיקרית, עליה דורש התובע פיצוי של, היא לשון הרע, הוצאת דיבה, ופגיעה בשמו הטוב, וכי לשם הוכחת עילה זו, אין ספק שעל התובע לדעת מהן “השמועות המטרידות” עליו, אשר נמסרו לוועדת ההשכרות על-ידי הנתבעת 2, ואשר בעטיין לא הושכרה לתובע דירה בקיבוץ.

אין רלבנטיות לשאלה מי מסר לנתבעת 2 את המידע, ולכן זהותה של חברת הקיבוץ אינה רלבנטית במקרה זה, וכי יש טעם בטענת הנתבעים, כי גילוי שמה של חברת הקיבוץ, כבר בשלב ההליכים המקדמיים, יהווה הכרעה בסעד הסופי האמור, עוד לפני שנדונה התביעה לגופה.

58. הכפשת אדם במסגרת בלוגר אנונימי באינטרנט הינה לשון הרע
ב- ת”א (ראשל”צ) 4854/07 {חיים בלומנפלד ואח’ נ’ שמעון חובוד, תק-של 2014(2), 21966 (2014)} עסקינן בתביעת לשון הרע נגד בלוגר שניהל יומן רשת אנונימי.

מדובר בתביעתם של שלושה בכירים בועד המקומי של ישוב נגד חבר ועד אחר, שפרסם נגדם פרסומים משמיצים ומכפישים ביומן רשת אנונימי. התובעים טענו כי במעשה זה הפר הנתבע את זכותם לשם טוב ואת פרטיותם ומכאן התביעה.

הנתבע טען, כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות. כך, הפרסומים חוסים תחת הגנת “אמת דיברתי”, “הגנות תום-הלב” ואין בהם אלא ביקורת ציבורית ביחס לנבחרי ציבור.

בית-משפט קבע, כי דין התביעה להתקבל, וכי יש להורות על חשיפת זהותו של הגולש שפרסם את הדברים, ועל-סמך ראיות אחרות ניתן לקבוע כי הנתבע הוא אכן העומד מאחורי הפרסומים, והטיל עליו חיוב לפצות את התובעים בפיצוי כספי בגין רשומות בהן ייחס להם עבירות פליליות. מנגד, נקבע כי הפרסומים האחרים חוסים תחת חריג הבעת הדעה.

59. חוק הגנת הפרטיות נועד למנוע פגיעה ברגשותיו של אדם ולא פגיעה כלכלית
ב- ת”א (קר’) 16982-09-12 {סיגלית עמרם נ’ ריקונספט – צימר באהבה בע”מ, תק-של 2014(1), 111891 (2014)} עסקינן בתביעה בגין זכויות יוצרים.

מדובר במקרה בו התובעת עוסקת במתן שירותי עיסוי ללקוחות במהלך שהותם בחופשה בצימרים, ואשר התקשרה עם הנתבעת 1 שהינה חברה העוסקת בפרסום באינטרנט, בהסכם למתן שירותי פרסום כאמור. בהסכם, התחייבה הנתבעת לפרסם את עסקה של התובעת במספר אתרי אינטרנט העוסקים בפרסום צימרים. הנתבעים 3-2 עוסקים אף הם, באמצעות עסק משותף, במתן שירותי עיסוי. ואשר פנו אל התובעת לייעוץ והתובעת המליצה להם לעשות כמוה, ולהעניק שירותי עיסוי בצימרים, ואף הפנתה אותם אל הנתבעת 1 עליה המליצה לצורך מתן שירותי פרסום. בהמשך נדהמה התובעת לגלות כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין בדף הפרסום שלה באינטרנט.

לטענת התובעת, הנתבעת פרסמה את עסקם המתחרה של הנתבעים 3-2, תוך שימוש בטקסט שהיא עצמה כתבה, תוך ציון שמות הטיפולים ותיאורם, שהם פרי יצירתה. כמו-כן, עשו הנתבעים שימוש בשמות הצימרים שעימם עבדה, שהם לקוחותיה, כל זאת ללא ידיעתה, וכי הפרסום נעשה בניגוד לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 ותוך פגיעה בפרטיותה. לטענתה, גרם לה הפרסום המטעה לאובדן לקוחות ורווחים.

הנתבעת טענה, כי התכנים שנכתבו בדף הפרסום של התובעת לא היו פרי יצירתה, אלא נכתבו על-ידי עובדת הנתבעת, וכי ממילא אין המדובר בתוכן המקים זכות יוצרים. בנוסף נטען, כי דף הפרסום אליו הפנתה התובעת, הינו דף ארכיוני, שאין למשתמש באתר כל דרך להגיע אליו, ולפיכך לא נגרם לתובעת כל נזק.
הנתבעים 2 ו- 3, טענו, כי לא בקשו מהנתבעת להשתמש בתוכן שמקורו בתובעת, וכאשר גילו בדרך מקרה, כי ספר האורחים של התובעת מופיע בדף הפרסום שלהם, כחודשיים לאחר תחילת הפרסום, פנו מיד אל הנתבעת 1 וביקשו להסירו.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי במקרה הנדון יש לפסוק פיצוי בגין הנזק, על-פי אומדן, כאשר המרכיב העיקרי בקביעת גובה הפיצוי, הינה עגמת הנפש שנגרמה לתובעת בנוסף לתיאור הכוזב. הנתבעת 1 היא שביצעה את העוולה בפועל, אולם הנתבעים 2-3 שידעו על ההפרה, לא עשו דבר על-מנת למנוע אותה משך זמן רב, ורק להם היתה יכולת להפיק רווח מהפרסום המטעה. משכך, מידת אחריותם של הנתבעים שווה.

אין לראות בהתנהלות הנתבעים כדי פגיעה בפרטיות, וכי שמה של התובעת לא פורסם במלואו, וממילא לא על השימוש המסחרי בשמה מלינה היא, אלא על ההטעיה ומניעת ההכנסה, וכי ההלכה שנקבעה, לפיה חוק הגנת הפרטיות נועד למנוע פגיעה ברגשותיו של אדם ולא פגיעה כלכלית, יפה גם לענייננו.

60. פרסום תמונת קטינה ללא הסכמת האם הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (יר’) 1919/10 {ט’ כ’ נ’ ויצ”ו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, תק-של 2013(4), 98561 (2013)} עסקינן בתביעה כספית בעילה של פגיעה בפרטיות בגין פרסום תמונתה של התובעת שהינה קטינה מבלי רשות האם.

מדובר במקרה בו עתרה התובעת-קטינה לסעד כספי ולצו מניעה קבוע בעילה של פגיעה בפרטיות והתעשרות שלא כדין בגין פרסום תמונתה של התובעת בחוברת שהופצה על-ידי הנתבעת, מבלי שניתנה הרשאה כדין לפרסום על-ידי אמה של התובעת, האפוטרופוס על התובעת. התובעת טענה לזכותה לפיצוי כספי בעילה של הפרת חוק הגנת הפרטיות וכן בעילה של התעשרות שלא כדין בשל רווחיה של הנתבעת מהפרסום.

הנתבעת טענה, כי לא הופרה הזכות לפרטיות הואיל והתמונה צולמה במעון שאינו רשות היחיד כאמור בסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, וכי היא לא התעשרה בגין הפרסום מה גם שהחוברת לא נמכרה כלל כי אם הופצה ללא תמורה, וכי הסב חתם על כתב ההסכמה, הרי שהסכמתו היא הסכמה מכללא של האם.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, וכי משעסקינן בזכות חוקתית להגנה על הפרטיות, ובפרט כאשר מושא הפרסום הוא קטינה אשר לאם הזכות לקבל החלטות בעניינה לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולפי המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בחוק הגנת הפרטיות, בדבר החובה להבטיח קבלת הסכמה מדעת לפרסום, היה על הנתבעת להקפיד לקבל את הסכמת האם ואין בהחתמת הסב על-ידי צוות המעון על כתב ההסכמה, משום קיום הוראת חוק הגנת הפרטיות, לקבל את הסכמה כדין לפרסום. לפיכך, יש לקבוע, כי לא ניתנה הסכמה כדין לנתבעת לפרסם את תמונתה של התובעת.

על התובעת הנטל להוכיח כי הנתבעת התעשרה מהפרסום בהפקת רווח מהפרסום שנעשה ללא הרשאה שלה כדין. התובעת, לא הוכיחה כי הנתבעת התעשרה בגין הפרסום בין אם בכסף ובין בשיפור תדמיתה עקב כך.

61. תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה בגין פרסום תמונה בעילת לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות הוא כי ניתן לזהותה
ב- ת”א (יר’) 2037-12-10 {GOOGLE INCנ’ גבריאל אטיין, תק-של 2013(4), 95437 (2013)} עסקינן בבקשה לסילוק התביעה על-הסף.

מדובר במקרה בו התובע טען כי תמונה שלו פורסמה באתר כל שהוא אשר הנתבעת מספקת לו את תשתית שירותי האינטרנט. לטענת התובע, פירסום התמונה מהווה פגיעה בפרטיותו ומהווה לשון הרע. כמו-כן טוען התובע כי על-פי עיקרי דתו אסור לו להצטלם ולפיכך פירסום התמונה פגע גם בעיקרים אלה. בנוסף טוען התובע כי הוא ומשפחתו נירדפים על-ידי גורמים שונים, ופירסום התמונה חשפה את מקומם באופן שהעמיד אותם בסכנת חיים.

הנתבעת הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על-הסף, וכי לא ניתן לזהות את התובע בתמונה שפורסמה ולפיכך אין כל בסיס לתביעה .הנתבעת צירפה לבקשה לסילוק על-הסף דיסק וכן צילום מסך בהם ניתן לראות את התמונה המקורית אשר התפרסמה ואשר היא הבסיס לתביעה דנן, וכי תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה של התובעת בעילת לשון הרע ולפחות בחלק העילות הנסמכות על חוק הגנת הפרטיות הוא כי ניתן לזהותה בתמונותיה שנתפרסמו בעיתון.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות, וכי עיון בתמונה מעלה כי יש בסיס לטענת הנתבעת כי תוי פניו של התובע אינם מופיעים בתמונה ולפיכך לא ניתן לזהותו, וכי לא ניתן להבין מחומר הראיות של התובע כיצד יכולים אותם גורמים עלומים לזהותו מתוך תמונה שאין בא אלא דמות חסרת פנים וחסרת מאפיינים,וכי התמונה צולמה מתוך תחום הרבים בעת שהתובע עמד על מרפסת והיה חשוף לתחום הרבים.

עוד נקבע, כי אף טענת התובע כי דתו אוסרת עליו להצטלם, אין לה כל תימוכין בחומר הראיות של התובע. התובע אומנם טוען זאת בתצהירו אולם הוא אינו מציין מהי אותה דת ומה עיקריה. מדובר בטענה בעלמה, ללא כל תימוכין וראיות שיכולות לבססה. לפיכך, התביעה עצמה כמו גם חומר הראיות שהוגש בה על-ידי התובע, אינו מגלה כל עילת תביעה לתקופה שבה פורסמה התמונה ועד לשלב בו ביקש התובע להסירה.

62. חקירת חוקרים פרטיים במסגרת תביעה לנזקי גוף אינה עולה כדי פגיעה בפרטיות
ב- ת”א 9149-06-09 {פלונית נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2013(4), 77114 (2013)} עסקינן בתביעה לפיצוי בשל פגיעה בפרטיות.

מדובר במקרה של תביעה בגין נזקי גוף, כשאר אחד מראשי הנזק הנטענים על-ידי התובעת הינו תביעה לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות עקב שליחת חוקרים פרטיים מטעם הנתבעת, שלטענת התובעת עקבו אחריה והטרידו אותה ואת בני משפחתה, עד שפנתה להוצאת צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת.

בית-המשפט קבע, כי העלאת הטענה העובדתית באופן לאקוני אין די בכדי לעמוד בהוכחת יסודות העילה לגופה, וכי לא ברור לאיזו חלופה מבין חלופות סע’ 2 של חוק הגנת הפרטיות טענה התובעת, וכאשר מי שחב בפירוט אינו מפרט עובדתית מה שנצרך, לא ניתן להתייחס לטענתו, ואף לא קמה חובת הנתבעת להזים את מה שלא פורט ולא נטען,למשל על דרך הפניה להגנה מתאימה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות.

63. העתקת חומר חסוי ממחשב על-ידי עובד ללא רשות ותוך ניצול גישה שניתנה לו לצורך עבודתו הינה פגיעה קשה בפרטיות
ב- ת”פ 24441-05-12 {מדינת ישראל נ’ שלום ביליק, תק-של 2013(4), 60008 (2013)} עסקינן בבקשות לעיון בחומר חקירה.

מדובר במקרה בו הנאשמים הואשמו בביצוע עבירות רבות של פגיעה בפרטיות, לפי חוק הגנת הפרטיות, ונאשם 1 הואשם גם בביצוע עבירות של הפרת סודיות והחזקת מאגר מידע שלא כדין, ובביצוע עבירות לפי חוק העונשין – הוצאת מסמך ממשמורת על-ידי עובד ציבור ומסירתו לאחר, וזאת כאשר הוא עבד במשרד הרווחה באגף מערכות מידע, בתפקיד מתכנת מחשבים. במסגרת תפקידו היה נאשם 1 בעל גישה למאגרי המידע ששימשו את משרד הרווחה באופן שוטף. משרד הרווחה קיבל, בהתאם להרשאה על-פי דין, נגזרת ממרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. מרשם האוכלוסין כולל עשרות נתונים על אודות כלל אזרחי מדינת ישראל ומנוהל על-ידי משרד הפנים, בתפעול של מומחי מחשבים של חברת (HP).

נאשם 1 העתיק במהלך עבודתו במשרד הרווחה את נגזרת מרשם האוכלוסין ממחשבי משרד הרווחה, ללא רשות ותוך ניצול הגישה שניתנה לו לצורך עבודתו.

הנאשמים ביקשו להעביר לידיהם את כל המידע הקיים אצל HPבאשר להעלאת מרשם האוכלוסין לרשת האינטרנט קודם למועד שבו מיוחסת להם העבירה, וזאת כדי להראות שחלק רלוונטי ומהותי ממרשם האוכלוסין היה זמין לכולי עלמא באינטרנט, עוד לפני המועד הראשון שנטען כלפי הנאשמים ולכן אין זה נכון לייחס להם את גרימת הנזק העצום, לו טוענת המאשימה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי מדובר בחומר שאינו מצוי בידי המאשימה. הבקשה מתבססת על השערה שקיים חומר שכזה, הנשענת על כתבה עתונאית, וכי היקף העבודה שתדרש לשם הפקת המידע הוא רב ביותר. בהתחשב מצד אחד באי הידיעה אם קיים חומר כזה, ומצד שני בעלויות מתן המידע, אם קיים, ובהתחשב גם בהשפעה שעשויה להיות למידע כזה על הגנת הנאשמים, השפעה שאינה דרמטית, ומשכך, אין להטיל על המאשימה להפיק את המידע.

64. תוכנת מעקב אחרי העובדים התחומה לשעות העבודה ולצורך לגיטימי של העסק אינה מהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (הר’) 28812-05-11 {אליהו ביידר נ’ אופטיקה הלפרין בע”מ ואח’, 2013(4), 29142 (2013)} עסקינן בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין פגיעה בפרטיות.

מדובר במקרה בו התובע הינו רואה חשבון במקצועו אשר הועסק כסמנכ”ל כספים אצל הנתבעת 1 במשך כשנה ומחצה, עת סיים את עבודתו עקב פיטוריו.
הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הנחשבת לאחת מרשתות האופטיקה הגדולות בארץ. הנתבע 2 משמש כסמנכ”ל תפעול ומשאבי אנוש של החברה, יד ימינו של מנכ”ל החברה – נתבע 3 ובעל השפעה רבה ביותר על ניהול החברה. הנתבע 3 משמש כמנכ”ל החברה ואחד מבעלי מניותיה.

התובע טען, כי במהלך תקופת עבודתו, התברר לו כי קיים אחריו מעקב באמצעות המכשיר הנייד וזאת מבלי שחתם על מסמך במסגרתו הסכים להפעיל תוכנת מעקב באמצעות הטלפון הנייד שלו ואף לא הביע הסכמה כלשהי, בשום שלב עד לסיום העסקתו בחברה. לפיכך, עתר התובע לפיצוי מלא הקבוע בדין כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה שנעשתה בזדון, בנוסף לפיצוי עונשי ומרתיע נוכח החומרה הרבה שיש לייחס למעשי הנתבעים וקלות הדעת בה גרמו לפגיעה בל תתואר בכבודו ובצנעת חייו של התובע.

לטענת הנתבעים, התובע ידע גם ידע אודות התקנת אותה מערכת מעקב והסכים להפעלתה של אותה מערכת גם ביחס אליו משום ששימש כסמנכ”ל כספים, במסגרת עיסוקו היה אחראי על כל ההתחשבנות הכספית והחשבונאית עם חברת התקשורת, שנגעה גם לחיוב החברה בגין הפעלתה של אותה תוכנת מעקב, וכי מטרתה של מערכת המעקב הינה לייעל ולשפר תהליכים בחברה, אשר במסגרתה מנהלת 140 סניפים ברחבי הארץ, כאשר המערכת שולחת הודעה למרכז הבקרה באותו אזור שבו נרשם ביקור של אחד ממנהלי החברה, במטרה לאפשר לחברה להפנות מנהל הנוסע ברכבו לסניף מסויים לסניף קרוב אחר, במסגרת ייעול אותם ביקורים של מנהלי החברה בסניפים השונים.

השאלה שעמדה להכרעה הינה, האם חרף היעדר ידיעה וממילא הסכמה מדעת מראש, קיימת פגיעה בפרטיות התובע כעובד ואם-כן, האם עומדות לנתבעים ההגנות המצויות בחוק הגנת הפרטיות ?

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי במקרה דידן, עסקינן במעקב נקודתי מתוחם בזמן והיקף, לצורך השגת מטרה לגיטימית של המעסיק, מבלי שהיה במעקב זה כדי לפגוע בפרטיות התובע באופן שאינו מידתי והפגיעה הינה “נסבלת” לצורך מטרה לגיטימית, וכי הפגיעה בפרטיות הינה מינורית ודי בידיעתו של התובע בדיעבד על-מנת לרפא את הפגם, ללא כל צורך בהסכמה מדעת לא מפורשת ולא מכללא, שכן הסכמה כזו נדרשת רק שעה שהאוטונומיה של העובד נפגעה, וכי התובע לא טרח לפרט איזו אוטונומיה נפגעה בהפעלת המערכת על-ידי המעסיק שעה שזו מופעלת לצורך לגיטימי של המעסיק, בשעות העבודה בלבד, שעה שהמידע אינו בעל תוכן והפגיעה, איננה מעבר לנדרש, וכי הפגיעה בפרטיות התובע איננה מקימה עילת תביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות ואיננה מזכה את התובע בקבלת פיצוי מכוח החוק.

65. פרסום מצב רפואי של אדם אינו מהווה עניין ציבורי ואינו חוסה תחת הגנת “הבעת דעה” ו”אמת בפרסום”
ב- ת”א (ת”א) 38204-09-11 {פלונית נ’ שרה ברנשטיין, תק-של תא (ת”א) 38204-09-11(4), 18520 (2013)} עסקינן בתביעה בגין טענה להוצאת דיבה.

מדובר בתביעה שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע. התובעת שהינה אישה נכה הגישה תביעה נגד שכנתה, בעקבות פרסומים מכפישים שפרסמה השכנה ברשת הפייסבוק ושל עמותה בה חברות השתיים, אשר ייחסו לתובעת בין היתר אלימות מילולית, התחזות לנכה, ניצול וסחטנות של הביטוח הלאומי. לטענת התובעת, פרסומי הנתבעת מהווים פגיעה בפרטיותה, במובנו של חוק הגנת הפרטיות.

מנגד, טענה הנתבעת כי דבריה אינם מהווים דברי לשון הרע או פגיעה בפרטיות של התובעת, ולא נועדו לפגוע בתובעת או בבני משפחתה. לטענתה, מדובר בדברי ביקורת אישית של הנתבעת על-פיהם התובעת אינה מתאמצת לשקם עצמה על-פי הנחיית רופאיה, וכי עומדת לה הגנת “אמת בפרסום” על-פי החוק.

בית-המשפט קבע, כי הדברים אכן עלו לכדי לשון הרע, וכי בענייננו, לא הוכח כי תוכן הפרסום מהווה אמת, במיוחד באשר לפרטי המעשה בהתייחס למוסד לביטוח לאומי, ואף באם היה ממש בטענותיה של הנתבעת בדבר הדברים המיוחסים לתובעת, עדיין לא מתקיים היסוד השני של הגנת אמת בפרסום – קיומו של עניין ציבורי, וכי אופי הסכסוך בין הצדדים הינו פרטי – אישי, ואין המדובר בהתרחשות ברשות הציבור, וכי אין כל עניין ציבורי במצבה הרפואי של התובעת. ענייניה הפרטיים של התובעת, נכותה והקשיים אותם חוותה אינם מהווים עניין ציבורי ואין בידיעתם כל תועלת ציבורית, וכי לא עומדות לנתבעת הגנות החוק בדבר “הבעת דעה” ו”אמת בפרסום”.

66. התנהגות תובע בחוסר תום-לב אינה מצדיקה שלילה מוחלטת של פיצוי, דבר אשר יהווה “פרס” לנתבעת אך היא מצדיקה את הפחתת הפיצוי
ב- תא”מ (ת”א) 2524-08-12 {דורון תמיר נ’ ישר – אובוז נכסים ואחזקות בע”מ, תק-של 2013(4), 14469 (2013)} עסקינן בתביעה בגין שליחת דברי פרסומת.

מדובר במקרה בו בית-המשפט פסק פיצוי מופחת לעורך-דין שקיבל למעלה מ-70 דברי פרסומת בדואר האלקטרוני. נקבע, כי החברה השולחת אכן שלחה לכתובת המתחם של התובע “דברי פרסומת” בניגוד לחוק, אולם התנהלותו לקתה בחוסר תום-לב מאחר שזה פעל להגדלת דואר הזבל שקיבל באמצעות ניהול כמות גדולה ובלתי-מוסברת של תיבות דואר תחת שם מתחם בבעלותו, ללא הסבר סביר.

67. פרסום בירורים משמעתיים יש בהם כדי לפגוע במשלח ידו ובמקצועו של אדם ומשכך יש בהם משום לשון הרע
ב- ת”א (יר’) 3586-09 {חזי צוריאל נ’ ידיעות אחרונות בע”מ ואח’, תק-של 2013(3), 39949 (2013)} עסקינן בתביעת לשון הרע בגין פרסום במקומון.

בית-משפט קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגיש פרמדיק אחראי במד”א כנגד פרסום במקומון בו נטען כנגד מינויו לתפקיד. נקבע, כי הגם שהטענות בעיתון עונות על הגדרת לשון הרע, קמה ביחס למרביתן הגנת “אמת בפרסום” נוכח אמיתותן והעניין הציבורי הקיים נוכח המינוי האמור. לפיכך, נקבע פיצוי בסך נמוך בגין אמירה לה לא עומדת ההגנה.

68. פרסום אמרה בפורום מצומצם המתייחסת ישירות ליושרו של אדם בכל הקשור לעיסוקו והעלולה לפגוע בפרנסתו מהווה לשון הרע
ב- ת”א (חי’) 17067-07 {אהוד שחר נ’ רן גבריאל, תק-של 2013(3), 11552 (2013)} עסקינן בתביעה לתשלום חוב בגין תיקון רכב וכן בעילת לשון הרע.

מדובר במקרה בו התובע הינו בעלים של מוסך שלטענתו מתמחה בתיקון רכבים מסוג מסויים, וכי הנתבע כתב על התובע, באתר אינטרנט המיועד לחובבי הרכב האמור, כי התובע אינו מתנהג ביושר ומומלץ לפנות למוסך אחר. התביעה הוגשה נגד הנתבע גם בגין חוב כספי שהתובע טוען כי הנתבע חב לו בשל טיפול ברכבו, וכן בטענה כי מדובר בפרסום מכפיש ומשפיל המוציא את דיבתו רעה ופוגע בפרטיותו.

מאידך טען הנתבע, כי חלה כאן הגנת הבעת דעה בפורום מצומצם של חובבי רכב.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הנתבע לא פעל בתום-לב אלא פעל בכוונת מכוון לפגוע בתובע. הנתבע אף הסתתר מאחרויי האנונימיות, וכי יש לקחת בחשבון את העובדה כי לשון הרע נעשה בפורום מצומצם של חובבי רכב מסויים ולכן פוטנציאל הפגיעה הוא משמעותי, וכי האמרה מתייחסת ישירות ליושרתו של הנתבע בכל הקשור לעיסוקו – תיקון ושיפוץ רכבים מסוג מסויים, וכי האמרה נאמרה בהקשר להמלצה על מוסכים המתעסקים בטיפול ברכבים מסוג זה, וכי סביר הוא שקהל היעד יקח אותה ברצינות יותר מאמרות אחרות שנאמרות בעלמא, וכי הפרסום מגלם האשמה שהיא חמורה העלולה לפגוע בעיסוקו ופרנסתו של הנתבע ועל-כן יש להכיר בה במקרה כזה כמהווה לשון הרע.

69. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד הינם פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (עפ’) 5197-06-08 {שמואל בר תור ואח’ נ’ דב הירש, תק-של 2013(2), 82667 (2013)} עסקינן בתביעה לקבלת פיצויים בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות בעקבות פרסום באינטרנט

מדובר בתביעה המוגשת על-ידי בני משפחה אחת כנגד הנתבע שהינו עו”ד במקצועו, ואשר הפרסום נשוא התביעה הופיע, על-פי הנטען, באתר אינטרנט.
לטענת התובעים, הנתבע היה המפעיל ו/או העורך ו/או בעל השליטה באתר האינטרנט אשר בו התפרסמו בו כתבות המוציאות דיבתם רעה של התובעים ופוגעות בפרטיותם, וכי מדובר בשטף דברי תועבה מבישים ומביכים, כדוגמת, עבריינים, פסיכופטים, חולי נפש, שרצים, נכים וחיות אחרות”, המיוחסים לכלל התובעים, ובפרט לתובע מס’ 4 הלוקה בשיתוק מוחין.

מנגד טען הנתבע, כי התובעים לא ציינו בכתב התביעה, בתצהיריהם, בעדויות ובסיכומי טענותיהם, מה היא כתובתו של האתר, וכי הוכח שהתכנים נשוא התביעה כלל לא פורסמו באתר הנ”ל, הואיל ומועד עלייתו של האתר לאוויר ותחילת פעילותו וכן מועד הסרתו מן האינטרנט וסגירתו היו מאוחרים למועדי הפרסומים הנטענים. עוד נטען, כי חלק מהפעילויות המפורטות ברשימת הפעילויות באתר בוצעו על-ידי משתמש אחר שזו היא סיסמת הבחירות של המפלגה בה פעלו התובעים. נתון זה מחזק, לשיטת הנתבע, את החשד למעורבותם של התובעים בהפעלת האתר כדי לייצר לעצמם עילת תביעה כנגד הנתבע.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי עסקינן בסדרת כתבות אשר התייחסה לבני משפחה שהיו מעורים בחיים הפוליטיים בזירה המוניציפאלית. דברי לשון הרע היו בוטים במיוחד משלא הוכחה אמיתותם ואף לא הוכח, כי הם תרמו לשיח הציבורי מאומה. הפרסום זלג, במכוון לחייהם הפרטיים של התובעים, במיוחד, כאשר השימוש שנעשה במצבו הבריאותי של התובע 4, היה בכדי לשמש כאמצעי לחץ על התובע 1 ויתר בני המשפחה ולפגוע בסיכויים של מי מהם להתקדם בבחירות, ניסיון שהינו לכל הדעות פסול. לפיכך, מעשי פרסום אלו מקימים עוולת לשון הרע, וכן פגיעה בפרטיות.

70. זכות העיון למי שאינו בעל דין נדחית מפני זכות הפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 12940-03-12 {אלון טובים נ’ אברהם קייקוב ואח’, תק-של 2013(2), 56154 (2013)} עסקינן בבקשת צד זר לתיק, לעיון וצילום התיק.

מדובר במקרה בו פנה המבקש לבית-המשפט בבקשה לצלם את החומר בתיק זה בו הוא אינו צד להליך וזאת לטובת הליך אחר, המתנהל בבית-משפט בינו לבין המשיב, וזאת כדי להוכיח את הסתירות המהותיות, כהגדרתו, בגרסת המשיב 1, במסגרת התביעה האחרת.

המשיב 1, הכחיש את טענותיו של המבקש כפי שפורטו בבקשה, לדבריו, אין למבקש כל עניין ממשי בתיק וכל מטרתו היא נסיון למסע דייג במטרה לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי המבקש השיג את מסמכי התביעה כאן, שלא כדין ועושה בהם שימוש לצורך פגיעה באחד הצדדים, וכי אין בתיק כאן כל קשר להליכים שמנהל המבקש בתיק האחר שמתנהל בין הצדדים, וכי במסגרת התיק כאן, נחתם בין הצדדים הסכם גישור חסוי, וכי יש חשש כי המבקש יגרום להפרת סודיותו של הסכם הפשרה ויחתור תחת הסכמתם של הצדדים.

המשיב 2 טען גם הוא לדחיית הבקשה, בכלל ובפרט היות ומדובר בתביעה שעוסקת ביחסי עו”ד לקוח. יחסים הנהנים מחיסיון מכוח הדין. משיב 2, טען כי בהעברת מסמכי התיק לידי המבקש, קיימת סכנה ברורה ומידית כהגדרתו כי יופר חיסיון עו”ד לקוח שקיים בין הצדדים, וכי מכיוון שהמבקש זר להליך יש למנוע ממנו את החשיפה למסמכים החסויים גם מכח חוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי נקודת המוצא היא, כי ככלל יש לאפשר עיון בתיקי בית-המשפט, גם למי שאיננו בעל דין, זכות שנגזרת מעקרון פומביות הדיון שבבסיס זכות העיון, וכי בחינת בקשת העיון תוך איזון בין אינטרס המבקש וזכותו לעיון בתיק בית-המשפט מחד, מול זכות המשיבים לפרטיות מאידך, מעלה, כי מדובר בבקשה שבבסיסה, לטענת המבקש יש לו זכות עיון בתיק מהטעם כי מצא סתירה בין גרסת המשיב 1 בכתב הטענות במסגרת התביעה כאן, לבין טענותיו בכתב הטענות בתיק האחר שנדון בפני בית-המשפט. יחד-עם-זאת מכיוון שזכות העיון הנה זכות יחסית ולא מוחלטת הנתונה לשיקול-דעת בית-המשפט, וכי קיומה של זכות עיון איננה מקימה, אפריורי, את אישור העיון ואיננה מהווה נימוק שגובר על זכות הצדדים, בפרט כאשר במסגרת ההליך נחתם הסכם גישור עם סעיף סודיות, אזי דורש האיזון, את דחיית הבקשה.

71. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום או שימוש בתכנו בלי רשות מאת הנמען או הכותב הינו מעשה המהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת”א (הרצ’) 23138-05-10 {צבי אבישר נ’ יורי גנקין, תק-של 2013(1), 71446 (2013)} עסקינן בתביעה כספית בגין חדירה לפרטיות באמצעות עבירות מחשב.

מדובר בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין חדירה לפרטיותו של התובע באמצעות עבירות מחשב ולכל הפחות בשלושה מקרים של פגיעה בפרטיותו, במסגרתם נודע לתובע כי הנתבע חדר בזדון למחשבו האישי ועשה שימוש בפרטי המידע לצרכיו השונים.

לטענת התובע, שהינו מנהלה ובעליה של חברה המתמחה במתן ייעוץ בתחום התוכן האינטרנטי לנבחרי ציבור וכן מייסד ובעליו של אתר אינטרנט, כאשר הנתבע שימש באותה עת כפעיל מתנדב בתנועת קדימה ובמסגרת פעילות זו פרסם מעת לעת מאמרי דעה אישיים, כתבות וחיבורים באתר האינטרנט ועמד בקשר קרוב עם התובע במשך תקופה של שנתיים לערך. התובע ראה בנתבע כבן טיפוחיו ונתן בו אמון רב שעה שקידם אותו לתפקיד עורך משנה ונתן לו הרשאה רחבה לעריכת תכנים באתר האינטרנט. באחד הימים, הבחין התובע בעת שעבר על הודעות דואר המייל, כי נערכה תכתובת הנחזית להיות תכתובת שיצאה מהדואר של התובע אל תיבת הדואר של הנתבע, לפיה מצודד התובע לכאורה בעמדת הנתבע במחלוקת שנתגלעה בין הנתבע לבין מקורבו של התובע .במעשה זה חדר הנתבע לחשבון הדוא”ל של התובע בניסיון לפטור את הנתבע מאחריות משפטית לדבר עבירה המיוחס לו.בשל מעשיו אלו, הגיש התובע תלונה במשטרת ישראל שבעקבותיה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע שם הואשם הנתבע בעבירה על-פי סעיף 5 לחוק המחשבים, וכן בעבירה על סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות. לטענת התובע, הנתבע חדר לתוך עולמו האישי של באופן שיטתי במשך תקופה תוך כוונה לעשות שימוש במידע ככלי לניגוח התובע מתוך יצר נקמה אישי.

לטענת הנתבע, הוא תרם רבות למפלגה ולעיתון מבלי לקבל כל טובת הנאה וממילא שכר עבור עמלו הרב ובשל פיצול התנועה למחנות נוצרה יריבות בין הצדדים והתובע ניצל את מעמדו כדי לפגוע בנתבע ובין היתר הוגשה התלונה במשטרה, וכי הקבצים שנמצאו בחשבון של הנתבע אליהם נחשף אינם אלא חלק מעבודתו עם התובע ברשותו ובידיעתו של התובע שמסר לנתבע הרשאה ואת הסיסמא לצורך כך, וכי הקבצים לא הופצו לשום גורם אלא נותרו במחשבו של הנתבע.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי אין ספק כי בנסיבות המקרה דנן, הפגיעה ברגשות התובע ובפרטיותו הינה חמורה, הן לנוכח מערכת היחסים בין הצדדים עובר למעשים המיוחסים לנתבע, אשר התבססה על יחסים קולגיאליים ואמון הדדי והן בשל הסיבה שמדובר במספר רב של קבצים אשר הכילו מידע מקצועי, אקדמי ואישי בכך יש כדי להעצים את הפגיעה ברגשות התובע ובתחושת הביטחון שלו, וכי הנתבע היה מודע לפגיעה החמורה בפרטיות התובע, הוא נכנס לתיבת הדוא”ל של התובע על-מנת להגן על האינטרסים שלו, היות וידע כי מתוקף תפקידו של התובע נשלח אליו מידע רב ורגיש.

72. התקשרויות תכופות הן בגדר “הטרדה אחרת” על-פי חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”פ (ת”א) 49449-01-11 {מדינת ישראל ואח’ נ’ חנן אלקלעי ואח’, תק-של 2013(1), 63211 (2013)} עסקינן בנאשם שהטריד ופגע בפרטיות אישה על-ידי שיחות טלפון ומשלוח דואר וכן באמצעות טוקבקים באינטרנט.

מדובר במקרה בו הנאשם הטריד ופגע בפרטיות של דוגמנית וזאת על רקע היותה דמות מוכרת באמצעי התקשורת מבלי שהכיר אותה אישית. הנאשם הטריד את המתלוננת ופגע בפרטיותה בנסיבות שונות, החל במשלוח דברי דואר שונים, אימיילים, טוקבקים באתר האינטרנט של המתלוננת, התקשרויות תכופות וכלה במסרונים בעלי אופי רומנטי לטלפון הנייד שלה.

בית-המשפט קבע כי על-סמך הודאת הנאשם ברובן המכריע של עובדות כתב האישום הנתמכת בראיות חיצוניות אובייקטיביות רבות, הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, וכי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מהווה רשימה לא סגורה של מקרים הנחשבים לפוגעים בפרטיות ומהווים עבירה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק זה, וכי השאלה האם כבמקרה דידן, התקשרויות תכופות הן בגדר “הטרדה אחרת” על-פי חוק הגנת הפרטיות, נפסקה זה מכבר, וכי אין ספק שהמעשים האמורים מהווים הטרדה, כמשמעותה המקובלת של מילה זו: “בלשון פשוטה”, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול, והתעסקות בנושא ההטרדה. במילים אחרות, ההטרדה פוגעת בשלוות נפשו של המוטרד.

73. גניבת חומרי מחשב על-ידי התחזות ברשת האינטרנט הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת”פ (ת”א) 20379-05-11 {מדינת ישראל נ’ אילן ספקטור ואח’, תק-של 2013(1), 18253 (2013)} עסקינן בנאשם שגנב חומרי מחשב באמצעות תוכנה.

מדובר במקרה בו הנאשם עמד בקשר קבוע, ברשת האינטרנט, עם נאשם 2 בפרשה זו. בהמשך לכך, יצר הנאשם קשר עם קטין, באמצעות האינטרנט, וביקש ממנו לתכנת עבורו דף “פישינג”, שהינה טכניקה לגניבת חומרי מחשב, שלא נועדו לפרסום, על-ידי התחזות ברשת האינטרנט. בסופו-של-דבר, באמצעות דף ה”פישינג” שקיבל הנאשם מהקטין, הפעיל הנאשם את מזימת ה”פישינג”, שהכילה כ- 150 קורבנות. בהמשך העביר לנאשם 2 בפרשה זו, תכנים שהושגו מאותה חדירה שלא כדין לחומרי מחשב, ואלו הופצו על-ידי נאשם 2.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם ניצל עד תום כישורים ויכולות בתחומי המחשב, ופגע בפרטיותם של קורבנותיו, ואין מדובר בפגיעה חד-פעמית, אלא בפגיעה בעשרות קורבנות. מדובר גם בעבירות שבוצעו בצורה מתוחכמת ובדרך שיטתית, והנזק הניכר שנגרם מביצוע העבירות לאותם קורבנות שבהם פגע הנאשם, וכי במקרה שבפנינו, עקרון ההלימה, יש בו כדי להצדיק הטלת עונש משמעותי ומרתיע על הנאשם, הכל כשמדובר בהתנהגות נטולת רסן, כאשר הנאשם חוזר ופוגע בעשרות משתמשים באינטרנט וחושף, באמצעות אחרים, תכנים סודיים שעלולים להסב נזקים משמעותיים לנפגעים הללו.

עוד נקבע, כי הערך החברתי המוגן, שנפגע כתוצאה ממעשי הנאשם, משתרע על פני תחומים רבים, ולעניין זה יש לציין את הפגיעה בפרטיותם של אנשים רבים בציבור, העושים שימוש קבוע ורגיל במחשבים, כאשר כניסה למחשבים אלו על-ידי מי שאינו מורשה לכך, חושפת את תכניהם האישיים והסודיים ופוגעת קשות בפרטיותם. לפיכך, הנאשם מורשע בסעיפי אישום רבים, לרבות בעבירה של פגיעה בפרטיות, על-פי סעיף 2(5), 2(9), 2(10) ביחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.

74. איסור פרסום שמו של אדם על-ידי אחרים ברשתות האינטרנט למטרות פרסום מסחרי
ב- ת”א (ת”א) 48511-07 {ד”ר דב קליין נ’ פרופורציה פי.אם.סי. בע”מ ואח’, תק-של 2011(3), 59974 (2011)} עסקינן שעניינה תביעה על-פי חוק עוולות מסחריות, על-פי חוק הגנת הפרטיות.

מדובר במקרה בו טען התובע המשמש במקצועו כמנתח בתחום הכירורגיה הפלסטית והינו בעל-שם ומוניטין בעיסוקו, כי הנתבעות מפנות לקוחות המקישים באינטרנט את שמו לאתר האינטרנט של הנתבעות שהינן מתחרות בו.

הנתבעות הכחישו את הדבר וטענו כי שיטת הפרסום של גוגל הינה שיטה לגיטימית ונפוצה, על-פיה עם חיפוש במנוע גוגל מוצגות לצד תוצאות החיפוש גם תוצאות פרסומיות.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי לאחר עיון בראיות הצדדים ובסיכומיהם ניתן לקבוע כי צודק התובע בדרישתו כי שמו הפרטי או צירופי שמו לא יופיעו בגדר פרסום מסחרי המהווה קישור ממומן, בלא ידיעתו והסכמתו, וכי שמו של אדם אינו מילה או מושג גנרי ואף אינו סימן מסחר, ועל-כן אין להשתמש בו כמושא לקישורי פרסום ממומנים המופיעים, בדרך-כלל, בסמוך לשם המפרסם המצוי בשטח עיסקי או כלכלי דומה לשלו, בלא הסכמתו, ומשכך זכאי התובע לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיותו.

75. פרסום תמונות חושפניות שהכתוביות והכותרות הינן בעלות משמעות מינית זולה ובוטה הינה פגיעה קשה בפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 162477-09 {אליזבת פארן נ’ חן מסיקה ואח’, תק-של 2011(2), 107440 (2011)} עסקינן בתביעה בגין הפצת סרטונים בעלי אורנייטציה מינית במסגרת משחק ריאליטי בסלולר.

מדובר במקרה בו התובעת אשר בחרה לעסוק בדוגמנות, התקשרה לשם כך עם נתבע 1 המנהל סוכנות לדוגמנות, לייצגה ולמצוא עבורה עבודות בתחום. לצורכי ההתקשרות ביניהם, הכינה התובעת מספר צילומי הכרות, המכונים “בוק הדוגמנית”, כאשר התובעת מצולמת ב”בוק” בבגד ים ביקיני, בתצוגות שונות.
התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 2 לצורך הפקת סרטוני וידאו כמשחק “ריאליטי”, שם תצולמנה הדוגמניות בבגדי ים חושפניים, שיופץ בסלולר.

לדאבונה של התובעת נודע לה כי הסרטונים שלה ושל חברותיה פורסמו ברשת האינטרנט כסרטונים “בעלי אוריינטציה מינית גסה”,וכי היא מוצגת לבושה ביקיני בזוית צילום המדגישה את מחשופה, כשהכתוביות והכותרות הינן בעלות משמעות מינית זולה ובוטה, וכך אף התגובות {טוקבקים} שכללו גסויות וכינויי גנאי. לדבריה, היא נפגעה קשות מפרסומים אלו, במיוחד כאישה נשואה, והיא חששה מאוד מתגובות משפחתה וכל מכריה לפרסום, וכי הכיתוביות באתר היו פוגעניות, תוך הצגת התובעת כאישה זולה המחפשת “גבר לבילוי”. לפיכך, נגרם לתובעת נזק ממשי ופגיעה בפרטיותה ושהנתבעים חייבים לפצותה בגין נזק זה.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי יש להגן על הנפגע מלשון הרע או מפגיעה בפרטיותו, ממש כבפגיעה בגופו או בכיסו. פרסומה של התובעת כאישה קלת דעת, המחפשת ריגושים בדייטים עם זרים, תוך רמזים עבים להתנהגות מינית חופשית, במיוחד כשהיא אישה נשואה, והנתבעים ידעו על כך, תוך הפיכתה לחפץ המוצע לצופים, להנאתם, הינה ביזוי והשפלה של ממש.

76. המבקשת ביקשה למנוע פרסומים, אותם ביצעה המבקשת בנוכחות סוהרים של שירות בתי הסוהר וכחלק מהתנהלותה ביחס לרשויות השירות, אין מדובר בחשיפתם של פרטים אישיים אודות העותרת או פרטים אשר יש בהם משום פגיעה בצנעת הפרט שלה – הבקשה נדחתה (סעיף 9 לחוק חופש המידע, סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- רע”ב 8827/05 {טלי פחימה נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2006(2), 230 (2006)} נדונה בקשת רשות ערעור, על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, בה דחה בית-המשפט את עתירתה של המבקשת, כי יורה למשיבים להימנע ממסירת ומפרסום מידע אישי אודותיה בכלי התקשורת ולחקור ולנקוט צעדים משמעתיים כנגד האחראים למסירת מידע אודותיה בעבר מטעם המשיבים.

בעת הגשת העתירה היתה המבקשת עצורה עד תום ההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגדה. המבקשת עצורה היתה בבית-הכלא נווה תרצה והוגדרה כעצורה ביטחונית. קודם שהוגש נגדה כתב אישום, היתה המבקשת עצורה במעצר מנהלי בבית הכלא. יש לציין, כי מאז הגשת בקשת רשות הערעור, הורשעה המבקשת בדין על-ידי בית-המשפט המחוזי, על-פי הודאתה ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר בפועל ושמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי.

בית-המשפט המחוזי דחה את עתירתה של המבקשת, כי יורה למשיבים להימנע מהמשך פרסום ידיעות אודותיה וכי יורה להם לנקוט צעדים משמעתיים כנגד האחראים לפרסומים המתוארים. בית-המשפט קבע, כי מעשיה של המבקשת נשוא הפרסומים לא נעשו ברשות היחיד, אלא בנוכחותם של סוהרים ועל-כן אין הפרסומים מהווים פגיעה בפרטיות. עם-זאת, ציין בית-המשפט, כי ראוי היה לו שירות בתי הסוהר היה נמנע משימוש בביטויים בוטים כנגד המבקשת במסגרת הפרסומים.

מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טענה המבקשת, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי מסירת הידיעות אודותיה נעשתה בסמכות. לטענת המבקשת, הפרסומים נעשו כדי להשמיצה ולהענישה. המבקשת טענה, כי בשל היותה נתונה למשמורתם של המשיבים, יש להטיל עליהם מגבלות רחבות בכל הנוגע לאפשרות פגיעה בפרטיותה ועל-כן יש לפרש בעניינה את המונח “ברשות היחיד” בצורה מרחיבה.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי הפרסומים נשוא הבקשה דנן הנם פרסומים אודות מעשים אותם ביצעה המבקשת בנוכחות סוהרים של שירות בתי הסוהר וכחלק מהתנהלותה ביחס לרשויות השירות. בנסיבות אלה, אין מדובר בחשיפתם של פרטים אישיים אודות העותרת או פרטים אשר יש בהם משום פגיעה בצנעת הפרט שלה. כן, אין מדובר בפרסום אודות מעשיה של המבקשת בעודה ברשות היחיד.

הלכה היא, כי אין בשלילת חירותו של אדם, כחלק מההליך הפלילי, כדי לפגוע בזכויותיו החוקתיות האחרות, זולת אם הפגיעה בזכויות אלה מתחייבת מעצם שלילת החירות. כחלק מזכויות אלו, אשר אין לפגוע בהן בשם שלילת חירותו של העציר, הינה הזכות לפרטיות, המעוגנת בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כחלק מהגנה על זכות זו, אוסר סעיף 9(3) לחוק חופש המידע, על רשות ציבורית, למסור מידע אודות הפרט, אשר יש בו משום פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות.

בתורו, מונה סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, מהי פגיעה בפרטיות, ובית-המשפט לא מצא, כי הפרסומים אודות המבקשת נמנים על הפגיעות המנויות בסעיף זה.

כאמור, אין בפרסומים, כשלעצמם, משום פרסום פרטים אודות ענייניה האישיים של המבקשת, אודות עניין הנוגע לצנעת חייה האישיים או אודות התנהגותה ברשות היחיד. חרף סגנונם הבוטה, אשר ראוי היה להימנע ממנו, תוכנם של הפרסומים נוגע כל כולו להתנהגותה של המבקשת כלפי הסוהרים וכחלק מהתנהלותה כלפי שירות בתי הסוהר.

בשל נסיבות מעצרה של המבקשת ונסיבותיהן של העבירות שיוחסו לה, עורר עניינה של המבקשת עניין ציבורי רב. כחלק מכך, קיים היה עניין ציבורי בידיעות אודות המבקשת, בכל הנוגע לעבירות שיוחסו לה ובנוגע למעצרה. לאור זאת, סביר היה מצד רשויות שירות בתי הסוהר להיענות לעניין הציבורי ולספק מידע אודות המבקשת, אשר אין בו משום חשיפת מידע אישי אודותיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט לא ראה מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה מדובר בפרסומים, שאין בהם משום פגיעה אסורה בזכותה של המבקשת לפרטיות.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

77. תנאי מעצר בית לאור מסוכנות העוררים ופגיעתם בפרטיות הקורבנות – הערר התקבל בחלקו
ב- בש”פ 1439/06 {אסף זלוטובסקי ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2715 (2006)} נדונו שני עררים, הנוגעים להחלטת בית-המשפט המחוזי, בה נדחתה בחלקה בקשתם של העוררים להורות על ביטול תנאי מעצר הבית שהוטלו עליהם ועל ביטול ההגבלה בדבר ניתוקם מאמצעי מיחשוב.

בית-המשפט קבע, כי אין להורות על ביטולם הגורף של תנאי מעצר הבית ושל המגבלות שהוטלו על העוררים לעניין השימוש באמצעי מחשוב, כפי שביקשו. המעשים המיוחסים לעוררים מעשים קשים וחמורים הם. אין המדובר במעידה חד-פעמית אלא בעבירות אשר בוצעו לכאורה לאורך תקופה ממושכת יחסית ובאמצעים טכנולוגיים מתוחכמים המקשים על איתור המעשים ועל איתור המבצעים.

ניתן להניח, כי לולא היו המעשים המיוחסים לעוררים מתגלים על-ידי המשטרה, היו הם ממשיכים לבצעם באין מפריע. מעשים אלה כוונו כלפי מספר רב של קורבנות וגרמו נזקים כלכליים כבדים.

כמו-כן נגרם נזק שאין לו שיעור לביטחון העסקי והאישי של הקורבנות. פגיעה זו שבה עסקינן רותמת את הקידמה האנושית ואת חידושי הטכנולוגיה בתחום המיחשוב לשירות הפשע ומולידה סוג חדש ומסוכן של עבריינות שאין להקל בו ראש. עבריינות זו אינה כרוכה אומנם בפגיעה פיסית-מוחשית המותירה סימנים בגופו של הנפגע והיא מתבצעת מרחוק ובלחיצת כפתור, אך פגיעתה רעה עד מאוד והיא נוגעת ברבדים שונים ובהם, כאמור, ביטחונו האישי ופרטיותו של הקורבן וכן קניינו, עסקיו וסודותיו המסחריים.

על-כן, מי שכמו העוררים מעורב לכאורה באופן ממשי בפרשה כה חמורה של חדירה שיטתית למחשביהם של גורמים עסקיים תמורת בצע כסף ולאורך זמן, נשקפת ממנו מסוכנות לחברה גם אם עברו נקי מהרשעות פליליות וגם אם עד להסתבכותו בפרשה זו ניהל אורח חיים נורמטיבי.

לאור כל האמור לעיל, הערר התקבל באופן חלקי במובן זה שהדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע את התנאים המפורטים ליציאתם של העוררים לעבודה.

78. התובעות פירשו את המכתב מהבנק כפוגע בפרטיותן – התביעה נדחתה
ב- ת”א (ת”א) 5974-07-11 {שרה קרפיול ואח’ נ’ בנק מזרחי בע”מ, תק-של 2012(2), 79757 (2012)} התובעות טענו, כי מנבל סניף הבנק הפר את פרטיות התובעות, ופרסם אימרות קשות, זדוניות ופוגעות כנגדן.

התובעת ציטטו ממכתבו של מר קרסו, אשר נשלח לבאי-כוח בני המשפחה, בו טען, כי התובעות אינן מוכנות לשתף פעולה. לכן לשם חלוקת הירושה, ייאלצו בני המשפחה לפנות לקבלת החלטה מפורשת מבית-המשפט.

מכתב זה, טוענות התובעות, הוצג במסגרת התביעות שניהלו בני המשפחה כנגדן, והוא הבסיס לתביעתן דנן, בעילת לשון הרע.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע, כי התובעות לא הוכיחו גרימת נזק כלשהו על-ידי הנתבע, אשר כל פעולותיו תאמו את ההחלטות השיפוטיות אשר נתקבלו במסגרת סכסוך הירושה בו היו מצויות התובעות ובני משפחתן.

79. פגיעה בפרטיות – כתבה באתר אינטרנט ופירסום תמונתו של המבקש, מוהל שעבד ללא רישיון בתוקף – הבקשה נדחתה
ב- ת”א 40803-08-11 {רחמים חיים נ’ קובי דוד, תק-של 2012(2), 89089 (2012)} נדונו טענות התובע, לפיהן כתבה שפרסמו הנתבעים פגעה בכבודו, בשמו הטוב, במוניטין שצבר משך שנים ובפרנסתו.

התובע הגיש, שתי בקשות: האחת, לפיצול סעדים והשניה להסרת הכתבה שפורסמה.

כאמור, עסקינן בתביעה אשר עילתה הנטענת, היא לשון הרע פרי עטו של הנתבע 1, שפורסמה כנגד התובע באתר האינטרנט של הנתבעת 3 בעריכת הנתבע 2.

בהתאם לאמור בתביעה, התובע הינו מוהל במקצועו. את לימודיו בתחום זה החל בשנת 1974 באמצעות למידת הלכות מילה ביחד עם אביו. התובע למד אצל הרב יוסף הלפרין במשך כשנתיים וקיבל תעודת מוהל. בשנת 1974 חתמו הרב עובדיה יוסף, הרב שלום משאש והרב מרדכי אליהו על תעודת התובע כמוהל מוסמך לאחר שנוכחו, כי הוא בקיא בהלכה.

את עבודתו כמוהל החל בשנת 1976. לטענת התובע, עבודת המוהל והכשרתו אינה מוסדרת בחקיקה. נושא הפיקוח על המוהלים מוסדר באמצעות מנגנון רישוי וולונטרי המופעל כשירות לציבור על-ידי ועדה בין משרדית של משרד הבריאות והרבנות הראשית בישראל.

מנגנון זה קובע, מי מוהל המורשה על-ידי הרבנות הראשית לאחר שעבר תהליך הסמכה. המוהלים המורשים כפופים לפיקוחה של הוועדה ואולם אין חובה לקבל הכרה על-ידי הוועדה בכדי לעסוק במילה כדין.

בשנת 1980 פנה התובע לקבלת תעודת הסמכה מהרבנות וזאת לדרישת בית-חולים העמק שם ביקש לעבוד. בשנת 1984 קיבל רישיון ממשרד הבריאות והחל עובד כמוהל בבית-החולים העמק.

הרישיון שמעניקה הוועדה תקף ל- 5 שנים ומחודש על-ידה לאחר בדיקה רפואית. התובע חידש את רישיונו עד שנת 2006. מאז אותה שנה לא חודש הרישיון, בשל מחלוקת מקצועית בינו לבין הרבנות, בשל שימוש שעשה התובע במכשיר רפואי שההלכה אוסרת שימוש בו.
המשיבים פירסמו כתבה שכותרתה “תושב עפולה התחזה למוהל – התינוק דימם ואושפז”. לטענת התובע כתבה זו כוללת אמירות חמורות הנסמכות ביודעין על עובדות לא נכונות במסגרתה הוצגה לקוראים תמונה מעוותת ומסולפת של המציאות וזאת במטרה לפגוע בו.

התובע טען, כי רישיונו לא נשלל כאמור בכתבה, אלא אך לא חודש, וזאת מן הטעמים דלעיל. כמו-כן, לאור העובדה, כי עבודת המוהל והכשרתו אינה מוסדרת בחקיקה וכי הפיקוח מוסדר באמצעות מנגנון רישוי וולונטרי, הרי שלא היה מקום להציגו בכותרת הכתבה כמתחזה.

עוד טען המבקש, כי מדובר בכתבה משמיצה, היוצרת רושם מוטעה עובדתית ומשפטית, פרסומה, פגע בכבודו האישי והמקצועי בפרנסתו בשמו הטוב ובמוניטין שצבר במשך 35 שנה ומקים לו עילת תביעה כנגד המשיבים בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.

עוד טען המבקש, כי השימוש שעשו המשיבים בזהותו ובתמונתו ללא הסכמתו עולה כדי פגיעה בפרטיותו לפי חוק הגנת הפרטיות.

בכתב ההגנה, טענו המשיבים, כי המבקש הציג את עצמו כמוהל מוסמך ומשתמש במספר רישיון של משרד הבריאות חרף העובדה שרישיונו אינו בתוקף מאז שנת 2006. ברור שמשעה שקיים גוף האמון על הפיקוח על המוהלים וקיים תהליך הסמכה והתובע אינו מוסמך, הרי שהצגתו ככזה מהווה הטעייה חמורה של הציבור לחשוב שהוא אוחז בתעודת הסמכה שאין לו.

עוד טענו המשיבים, כי הכתבה חוסה תחת כנפי חופש הביטוי והעיתונות ואינה מקימה חבות או אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע. מדובר בסוגיה חשובה הנוגעת לנושאים הלכתיים ורפואיים, הגובלת בדיני נפשות ואך ראוי לעורר דיון ציבורי בעניין, תוך הבאת דיווח אודות המקרה ותגובות הגורמים הרלוונטים. המדובר בכתבה מאוזנת והוגנת ותגובתו של המבקש הובאה בהרחבה במסגרתה.

לחילופין טענו המשיבים, כי עומדות להם הגנות האמת בפרסום ותום-הלב ולחילופין, יש לייחס למבקש אשם בתורם בשיעור של 100%.

בית-המשפט קבע, כי הדעת נותנת שכתבה הכוללת טענה, לפיה תינוק אשר נימול בידי המבקש סבל מדימום אשר בעטיו נזקק לאשפוז, תסב נזק למבקש ולתדמיתו. יחד-עם-זאת, ולכל הפחות לשלב זה, כאשר בצד אחד של המשוואה עומדת למבקש זכותו לשם טוב ומנגד עומד חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לקבלת מידע, ניתן להניח, כי ההסכמה שהושגה מאזנת בין השניים.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא לקבל את הבקשה להורות למשיבים להסיר את הכתבה המתוקנת.

יחד-עם-זאת, בהקשת שמו של המבקש בגוגל מתקבלים קישורים לאתר המשיבה 3, שם נזכרת המילה “מתחזה” ביחס אליו. נוכח האמור וברוח ההסכמות שהושגו, קבע בית-המשפט, כי על המשיבים האחריות להסיר כל איזכור כזה וזאת יעשו בתוך 7 ימים.

לאור כל האמור לעיל, דחה בית-המשפט את הבקשה לפיצול סעדים ולהסרת הכתבה.

80. פגיעה בפרטיות – קובלנה פרטית בשל העלאת הודעות מוקלטות לאתר אינטרנט ללא רשות – הנאשם זוכה (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, סעיף 34 לחוק העונשין)
ב- ק”פ (בית-שמש) 11-10 {פלוני נ’ אלמוני, תק-של 2012(1), 29644 (2012) נדונה קובלנה פרטית שהגיש הקובל נגד הנאשם. הנאשם הואשם בעבירות על סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל סעיפים 2(8), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות.

הנאשם נשוי לגרושתו של הקובל. במועדים שונים בשנת 2008 השאיר הקובל מספר הודעות קוליות בתא הקולי של הטלפון הנייד של הנאשם. הנאשם פרסם את ההודעות באתר אינטרנט בשם האונדבייט. זאת, ללא נטילת רשות מהקובל, בצירוף דברי גנאי על הקובל ועל אשתו הנוכחית.

על-פי האמור בקובלנה, הנאשם פתח חשבון באתר האינטרנט ובו פרסם שמונה הודעות של הקובל, שלשבע מהן הוסיף הערות ודברי גנאי. הערות אלו, הן הפרסומים המהווים לטענת הקובל עבירה.

על-פי העובדות הנטענות, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת, מופיעות באתר כ- 1,350 כניסות לפרסום. בנוסף, הפניה לפרסום מופיעה גם, כאשר נערך חיפוש באתר גוגל שנושא את שמו של הקובל, והפרסום בגוגל ישאר גם אם ההודעות יורדו מאתר האונדבייט או שהאתר יפסיק לפעול. עובדות אלו מהוות, לטענת הקובל, פגיעה בצנעת הפרט שלו ושל אשתו, וכן פגיעה בפרטיותם. הקובל ציין, כי הוא עצמו השאיר את ההודעות בתא הקולי של הנאשם, בהנחה שהן לא תפורסמנה ברבים. פרסום ההודעות עם ההשמצות נעשה, לטענת הקובל, בכוונה לפגוע בו, ומהווה עבירה של לשון הרע.

אמנם אין מדובר באיומים, בעלבונות בוטים וקשרים, אך אין ספק שההודעות נועדו להטריד, להרגיז ולגרום עגמת נפש לנאשם. ואכן, הנאשם הגיש לבית-המשפט, בקשה למניעת הטרדה מאיימת בגין אותן הודעות.

בית-המשפט דחה את טענות הנאשם, לפיהן אין מדובר בלשון הרע, מדובר בהבעת דעה בלבד או שהדברים נעשו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם. ההערות שהושמעו אינן בגדר הבעת דעה אלא דברים שנועדו להביע זלזול, להשפיל ולבזות. הדרך בה נקט הנאשם איננה הדרך להגן על עניין אישי כשר שלו. הנאשם עצמו פנה לבית-המשפט בבקשה למנוע מהקובל להטרידו טלפונית, ובמידת הצורך היה עליו להמשיך ולנקוט באמצעים חוקיים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף כל האמור, במקרה זה, הפגיעה בקובל היתה מזערית, אם בכלל, ועל רקע כלל הנסיבות, הצטברותם של שיקולים שונים ומערכת היחסים בין שני הצדדים, עומדת לנאשם ההגנה של זוטי דברים.

לשמיעת ההקלטות משמעות רבה לגבי הערכת הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהפרסום: קשה להעלות על הדעת אפשרות שאדם שאינו מעורה בסכסוך בין הצדדים, או שיש לו עניין אישי כלשהו, יאזין להקלטות ויסיק מהן מסקנה כלשהי. הקטעים הנשמעים בדיסק הם טקסטים קוליים, חלקם ארוכים למדי. ללא רקע מוקדם לא ניתן להבין מיהו הדובר ומה ההקשר בו נאמרו הדברים. ההבדלים בין ההודעות לבין ההערות המשולבות אינם ברורים, כך שההערות מקשות על הבנת הנאמר בהודעות עצמן. מדובר בהודעות טרחניות. ניתן להניח, שאדם שאין לו מעורבות בסכסוך בין השניים לא יהיה מעוניין להאזין לדברים, ואם יאזין, ספק אם ימצא בהם תוכן של ממש, לזכותו או לחובתו של צד זה או אחר.

הנאשם הודיע בדיון שהתקיים, שהוא מסכים להסיר את הפרסום, והסיר אותו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן להתעלם גם ממעשיו של הקובל נגד הנאשם. הקובל התקשר אל הנאשם פעם אחר פעם והשאיר לו הודעות שיש בהן כדי להטריד, לבזות ולהשפיל אותו. אמנם קיים הבדל מהותי בין ההודעות שהושמעו בתא הפרטי של הנאשם לבין העלאתן של ההודעות וההערות לאינטרנט ופרסומן באופן ההופך אותן לנגישות לכלל הציבור. אולם במכלול כל הנסיבות, יש לייחס משקל גם למעשיו של הקובל.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מעשיו של הנאשם אכן מהווים עבירה. אולם בנסיבות הספציפיות של מקרה זה המעשים הם בגדר זוטי דברים כהגדרתם בסעיף 34יז לחוק העונשין.

הנסיבות הרלוונטיות הן אלה: הקובל לא פירט די הצורך את כל הפרסומים, כולל את חלקו שלו וההודעות שהשאיר לנאשם, כך שהתמונה העובדתית אינה שלמה. הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום באתר שאינו מן המקובלים והנפוצים, שנעשה למשך זמן מוגבל והוסר על-ידי הנאשם, ומספר האנשים שנחשפו אליו אינו גדול. הפרסומים כשלעצמם אינם כאלה המעוררים עניין, והפרסום לא גרם לקובל נזק של ממש. הקובל עצמו נהג בנאשם באופן מטריד ומבזה, אם כי, הוא לא פרסם את הדברים ברבים.

לפיכך, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

81. פגיעה בפרטיות – פרסום תמונה ללא רשות – התביעה התקבלה
ב- ת”א (כפ”ס) 14638-03-11 {יוליה מסטי נ’ ספוטניק ספרים בע”מ, תק-של 2012(1), 10100 (2012)} נדונה תביעה כספית, בגין פגיעה בפרטיות, פגיעה במוניטין, קניין רוחני ועשיית עושר שלא במשפט.

התובעת היא זמרת אופרה במקצועה. הנתבעת היא חברה המוציאה לאור קטלוגים בהם מוצעים למכירה מוצרים שונים. נושא התביעה היא תמונה של התובעת.

לפי עדות התובעת היא זכתה בפרס, בתחרות של אתר אינטרנט, והפרס היה סט צילומים וטבעת יהלום המופיעה בתמונה. התמונה צולמה בשנת 2009 על-ידי צלם מקצועי.

בחודש דצמבר 2010, הנתבעת הוציאה קטלוג לקידום מכירות מוצרים. באותו קטלוג פורסמה התמונה המקורית, לצורך הצגת טבעת המוצעת למכירה.

התמונה המקורית שונתה, כך שהטבעת בתמונה המקורית הוחלפה בטבעת המוצעת למכירה. הנתבעת לא קיבלה את הסכמת התובעת לשימוש בתמונה המקורית או לשינוי בה. בתצהירה, התובעת העידה, כי התמונה היא בבעלותה והיא עושה בה שימוש במסגרת עבודתה.

התובעת ציינה, כי היא זמרת אופרה, העוסקת אך ורק במקצוע זה. עוד ציינה, כי היא אינה עוסקת בפרסומות למוצרי צריכה, וכי עיסוק אחרון זה, אינו מתאים לעיסוקה כזמרת אופרה ואינו הולם אותו. התובעת ציינה, כי הדברים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן במוצר “זול” יחסית, ועוד יותר כאשר הפרסום היה במסגרת קטלוג מוצרים להזמנה טלפונית, כפי המקרה דנן.

התובעת ציינה, כי בפרסום התמונה ללא רשותה היה משום פגיעה בפרטיותה. עוד טענה, כי פרסום התמורה היווה הפרת זכויות יוצרים שלה בתמונה.

בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 12,000 ש”ח.

82. דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות מאפשרת לבית-המשפט לבחור שלא להפעיל את הסמכות המוקנית לו, אם השתכנע כי קיים פורום אחר, זר ו”טבעי” יותר להכרעה בסכסוך
ב- ת”צ (מחוזי-מרכז) 46065-09-14 {אוהד יחיאל בן חמו נ’ Facebook Inc, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.16)} נדונה בקשה לסילוק על-הסף או לעיכוב הליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש, בהתאם לתניית שיפוט בהסכם שבין הצדדים.

המבקש טען כי ההסכם שעליו מבוססת בקשת הסילוק חל רק בין המשתמשים בישראל לבין פייסבוק אירלנד. אין תניית שיפוט בין חברי הקבוצה לבין פייסבוק ארה”ב.

המבקש הוסיף על האמור, כי מכיוון שעילות התביעה נגד פייסבוק ארה”ב הן עילות בנזיקין, תתברר התביעה בישראל לפי דין מקום בצוע העוולה. אין הגיון בפיצול התובענה, שחלקה {נגד פייסבוק ארה”ב} ידון בישראל, ואילו החלק האחר {נגד פייסבוק אירלנד} ידון בקליפורניה.

ביחסים עם פייסבוק אירלנד, תניית השיפוט חלה רק ביחס לעילות התביעה החוזיות, ואילו העילות בנזיקין צריכות להתברר בישראל. דיני הגנת הפרטיות בישראל דורשים מתן הסכמה מדעת לקביעת מקום שיפוט זר, ולוויתור על הגנות מהותיות שהדין בישראל מעניק לציבור המשתמשים. הסכמה כזו לא ניתנה.

לבסוף טען המבקש כי מירב הזיקות בתובענה הן לישראל, ובית-המשפט הישראלי הוא המוסמך לדון בה. כך גם הדין שיש להחיל על התובענה, שהוא הדין הישראלי.

המשיבה {פייסבוק} הדגישה כי אין מניעה מצד בית-המשפט בקליפורניה לדון בתובענה ייצוגית של משתמשים ישראליים. להוכחת טענתה צירפה לתשובה חוות-דעת של מומחה לדין האמריקני, פרופ’ Robert H. Klonoff.

בית-המשפט המחוזי פסק כי סעיף 16.1 בהסכם ההצטרפות קובע כי הדין החל על ההסכם הוא דין קליפורניה וסמכות השיפוט לדון בהסכם היא לבית-המשפט המוסמך בקליפורניה. התניה מפורשת וברורה, ועל-כן יש לקבל את טענת פייסבוק כי מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית.

יחד-עם-זאת, לא נסתרה חזקת הקיפוח שבעצם תניית השיפוט וברירת הדין. בשים-לב לכל תנאי החוזה, התניה גם מעניקה יתרון בלתי-סביר לספק.

דוקטרינת הפורום הבלתי נאות מאפשרת לבית-המשפט לבחור שלא להפעיל את הסמכות המוקנית לו, אם השתכנע כי קיים פורום אחר, זר ו”טבעי” יותר להכרעה בסכסוך.

בית-המשפט המחוזי הבהיר כי לצורך החלת הדוקטרינה, יש להידרש לשלושה מבחנים: מבחן “מירב הזיקות”; מבחן הציפיות הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות; ומבחן השיקולים הציבוריים.

הפורום הנאות לדון בתובענה הוא בישראל. אכן, קיימות זיקות גם לפורום הזר. ואולם קיימות זיקות משמעותיות אחרות לפורום הישראלי: פייסבוק מפעילה ממשק בשפה העברית הפונה לקהל הישראלי; לפייסבוק מיליוני משתמשים ישראליים; מסמכי האתר שאותם נדרשים המשתמשים לאשר מתורגמים גם לשפה העברית; פייסבוק מאפשרת פרסום בעברית; עילות התביעה מתייחסות למשתמשים הישראלים של פייסבוק; ההודעות הפרטיות נשלחו על-ידי משתמשים מישראל; הדין שיחול על התובענה הוא הדין הישראלי.

אשר-על-כן, בית-המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק בקשת האישור על-הסף או לעיכוב הליכים.

83. סוגיית הטוקבקים כפגיעה בפרטיות ולשון הרע
ב- ע”א (מחוזי-מרכז) 43198-10-14 {פרופסור ד”ר אילן שדה נ’ צבי גלברד, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.15)} המערער טען כי בניגוד לעמדת בית-משפטקמא, גידופים ותיאור אדם כבעל תכונות שאינן מחמיאות הוכרו בפסיקה כלשון הרע או “שקר מפגיע” {ת”א (ב”ש) 45/87 שלמה קליין נ’ גיל רונן, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.92)}.

המערער טען כי עצם הפרסום של ביטויים וכינויים כגון: “מטורף, סהרורי, חולה נפש, מופרע, פסאודו-אינטלקטואל, אכול שנאה עצמית הכותב הדוקטור שייך לכנופיה של פסאודו-אינטלקטואלים שקרנים זדוניים, שעושים “עליהום” על הציונות…” – מהווה פגיעה בפרטיות שאחריות אזרחית בצידה.

בדיון בנושא השואה, אין מקום לפגיעה בפרטיות הכותב. בגין פגיעה בפרטיות בעיתון, יש אחריות למביא הידיעה ולנושאי תפקיד בעיתון.

המשיב 1 טען כי הערעור מהווה הרחבת חזית אסורה בטענות שלא נטענו בפני בית-משפטקמא – עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוק הגנת הפרטיות, דיני חוזים, דיני זכויות יוצרים.

המשיב 1 הוסיף על האמור כי טענת המערער כי הדברים שביצע גלברד הם “מעשי דיבה חמורים בעלי גוון לאומי קיצוני” לא נטענו בבית-משפט קמא והדברים לא צוינו בפסק-הדין.

המשיבים 2 ו- 3 טענו כי התייחסות המערער בערעור לתקנון האתיקה העיתונאית מהווה הרחבת חזית פסולה. כך גם טענות נוספות בנוגע לפגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים, הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור בעיקרו – להידחות, ולהתקבל – באופן חלקי אך ורק לעניין גובה הפיצוי שחוייב המשיב 1.

בית-המשפט סבר, כי במקרה דנן, בעת קביעת הפיצוי יש לתת את הדעת גם לעובדה שהתבטאויותיו של גלברד נעשו במסגרת תגוביות {“טוקבקים”} לכתבה שפרסם המערער באינטרנט.

בעידן המודרני, חופש הביטוי קיבל הגנה רחבה יותר כשמדובר בחופש ביטוי באינטרנט, כפי שקרה בעניין הנדון.

רשת האינטרנט משמשת במה להתבטאויות חופשיות וספונטניות, על-כן, חופש הביטוי המותר הינו מעבר לגבולות המוכרים משכבר הימים.

בכך, מאפשרת רשת האינטרנט התפתחות שיח מפוזר לכל הגולשים, אשר יכולים להתבטא באופן עצמאי ולממש את זכותם לחופש הביטוי.

ההנחה המקובלת היא כי הטוקבקים נתפסים כדעות בעלמא ולא כמקורות מידע מהימנים, והנחה זו עשויה להשפיע על המעמד המשפטי של הנאמר בהם ואפשר שגם על חופש הביטוי – הנרחב יותר – שיינתן להם {גולדשמיט, מקומם של ה”טוקבקים” בשיח הציבורי בישראל (הכנסת, מחלקת מידע ומחקר, 2006)}.

בית-המשפט מצא כי במקרה דנן, לאור העובדה שמדובר בתגוביות באינטרנט, שנכתבו כתגובה למאמרו החריג של המערער, צדק בית-המשפט קמא כשסבר שאין לפסוק לטובת המערער פיצוי סטטוטורי בשיעור המקסימלי אלא בשיעור המינימליסטי.

יחד-עם-זאת, לאור האמור לעיל ולאור אופיין של האמירות של גלברד שהוכרו כלשון הרע בבית-משפטקמא ובהיעדר התנצלות מצידו, סבר בית-המשפט דלערעור כי הסכום שנפסק בבית-משפטקמא נמוך בנסיבות המקרה.

84. יש לבחון בפרסום את המשמעות שקורא או שומע סביר מייחס למילים נשוא התביעה
ב- ע”א (ת”א) 41311-11-14 {עודד ליבהבר נ’ מתן עוזיאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.15)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום {ת”א (הרצ’) 31549-05-11 מתן עוזיאל נ’ עודד ליבהבר, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.14)} ולפיו התקבלה תביעת המשיב שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ”ה – 1965 {להלן: “חוק איסור לשון הרע”} והמערער {להלן: “עודד”} חוייב לשלם למשיב {להלן: “מתן”} פיצוי בסך 30,000 ש”ח וכן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין וזאת לאחר שהמשיב הגיש נגד המערער תביעה על-סך 100,000 ש”ח מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קמא התחשב בכך שהפרסום הוסר מהאתר בחלוף 7 ימים. היקף הפרסום היה יחסית מצומצם כיוון שהתפרסם בדף של סלמה כתגובה לביקורת של מתן על סלמה ולא בדף של מתן עצמו והעמיד הפיצוי על-סך 30,000 ש”ח. כמו-כן נפסקו הוצאות משפט בסך 2,600 ש”ח וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש”ח.

המערער טען בערעור על בית-המשפט קמא כי לא היה מקום לחייבו לשלם למשיב כל סכום שהוא. המערער טען כי התבטאויותיו בפרסום לא היוו לשון הרע כאשר בוחנים אותן בהקשר של כלל ההתכתבות אשר פורטה. המערער טען כי הפרסום נעשה במדור ביקורת שהוא המקום הטבעי להבעת דעה ובית-משפטטעה כאשר קבע, כי הפרסום אינו מהווה הבעת דעה.

המשיב טען בתגובה לטענות המערער כי דין טענות הערעור להידחות. המשיב נסמך על פסק-דינו בית-משפטקמא. הדגיש, כי עסקינן בפרסום אשר התברר כי אינו אמת. אין מדובר בהבעת דעה אלא בעובדות שנטענו והתבררו כלא נכונות.

בית-המשפט הבהיר כי משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על-ידי הנפגע אלא השופט היושב בדין צריך לבחון מה המשמעות, שקורא או שומע סביר מייחס למילים נשוא התביעה {ע”א 740/86 תומרקין נ’ העצני, פ”ד מג(2), 334, 337 – 338; ע”א 1104/00 דוד אפל נ’ איילה חסון, פ”ד נו(2), 607}.

בית-המשפט העיר כי הפיצוי שהתבקש הוא פיצוי סטטוטורי על-פי סעיף 7א’ לחוק איסור לשון הרע. בית-משפט לא פסק את הפיצוי המקסימלי אלא התחשב בכך שבחלוף 7 ימים הוסר הפרסום מהאתר, היקף החשיפה לפרסום היה מצומצם ואין מדובר בפרסום בדף של מתן עצמו. נפסק פיצוי בסך של 30,000 ש”ח.

כאשר בית-משפט שוקל את שיעור הפיצוי, הוא בוחן בין היתר את חומרת הפגיעה שארעה, תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב ופרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי תקשורת מחמיר את הפגיעה ומצדיק הגדלת פיצוי {רע”א 10520/03 איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.06)}.

85. מטרד הפצת “דבר פרסומת” מפר את חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”צ (ת”א) 10440-07-12 {טל רבי נ’ גרופר קניות חברתיות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.15)} הונחה הטענה בבסיס הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כי המשיבה הפרה את סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ”ב-1982 {להלן: “חוק התקשורת”}, אשר אוסר הפצת “דבר פרסומת” אלא בתנאים הקבועים בחוק.

המבקש, אשר רשם את כתובת הדואר האלקטרוני שלו באתר כדי לקבל הודעות על עסקאות, טען כי לא נרשמה בכותרתן המילה “פרסומת” אף כי לשיטתו הן עונות להגדרה, ושכאשר גמר אומר להסיר את כתובתו מרשימת התפוצה לא היתה לו דרך פשוטה וברורה לעשות זאת.

לדבריו, הודעות המשיכו להגיע לתיבת הדואר שלו הגם שקיבל אישור לכאורה כי הכתובת הוסרה, ואף סגירת החשבון לא הועילה.

על כך הוסיף המבקש כי היה על המשיבה לציין כתובת תקפה במרשתת, מלבד כתובת דוא”ל, למשלוח הודעה על סירוב לקבל את ההודעות, וכי פניות אשר שיגר לכתובת שממנה נשלחו ההודעות אליו נותרו ללא מענה.

כל זה היה, לתפיסת המבקש, בבחינת מטרד אשר גרם טרחה והסב פגיעה חמורה בחופש הבחירה, בזכויות הפרט ובזכות לפרטיות של החברים בקבוצה – שעל-כן טען גם כי המשיבה הפרה את חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

בעבור כל הפרה של סעיף 30א לחוק התקשורת תבע פיצוי בסך 1,000 ש”ח, בהעריכו את הפן הלא-ממוני של הנזק בכ- 15 מיליון ש”ח ואת סך-כל הנזק בסכום של 65 מיליון, שלהשקפתו היה נמוך מהסכום הריאלי.

המשיבה הבחינה בין שירות ההודעות’, אשר אינו מחייב פתיחת חשבון באתר ושבראות עיניה הבקשה לאישור סבה עליו, ובין שירות העסקאות שלגישתה הוא נפרד.

באשר לשירות הראשון היא הבהירה כי מנוהלת אצלה יותר מרשימת תפוצה אחת, וזאת כדי שהמנויים יקבלו רק הודעות הנוגעות להם, והודיעה כי מערכת ניהול ההודעות שלה שופרה כך שניתן לראות לאילו רשימות המנוי רשום וגם להסיר את הכתובת מכולן.

המשיבה ביקשה לקבל שכך או כך הסרת הכתובת אינה מסובכת, וכל מנוי יכול לבחור אם להקיש על הקישורית המתאימה בתחתית ההודעה, להיכנס לחשבונו האישי, לפנות לשירות הלקוחות שלה {בדוא”ל, בטלפון או בדואר} או ליצור קשר עם שירות הלקוחות ולבקש שחשבונו ייסגר.

השבה לכתובת שממנה הגיעו ההודעות אינה אחת האפשרויות לפי שלא אדם שולח אותן, אלא מחשב.

במענה לטענה כי אינה חושפת את פרטיה הפנתה המשיבה לקישוריות לשירות הלקוחות שלה {בעמוד הבית של האתר} ולעמוד ובו פרטים על אודותיה {שם ובהודעות היומיות}.

בניסיון להראות שאין לאשר את התובענה הייצוגית הדגישה המשיבה כי הדין אינו מתיר פסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק, וגרסה כי המבקש לא הצביע על נזק שנגרם לחברים בקבוצה ולא הסביר כיצד חישב את שווי הנזק שאינו ממוני.

בכל הנוגע לעבר הסכימו הצדדים כי נוכח העובדה שבלתי אפשרי לאתר את חברי הקבוצה, ומאחר שעגמת נפש ופגיעה באוטונומיה ובפרטיות הם נזקים שלא קל ליתן להם ביטוי כספי מדויק, תפצה המשיבה את מנוייה בהטבה בסך 10 ש”ח לכל רכישת מוצר באתר וכן תשלם סך 100,000 ש”ח לארגון,לתת – סיוע הומניטרי ישראלי.

בית-המשפט קבע כי פסק-דין זה ייחשב מעשה-בית-דין בסעד שנתבקש בבקשה לאישור ובעילות התביעה של הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת ושל הפרת חוק הגנת הפרטיות.

86. בהיעדר פרסום פוגע ובהיעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען להתרשלות אין הצדק מתן פיצויים בשל פגיעה בשם הטוב והפרטיות
ב- ת”א (חי’) 40287-06-12 {חמד סעד נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.02.15)} התובעים טענו שלתובע 1 נגרמה פגיעה לשמו הטוב ולפרטיותו, כתוצאה מעצם מעצרו וסימונו כגורם “עברייני” ו”בעייתי” בעיני הבריות, מה עוד שדבר מעצרו פורסם ברבים וזכה להדים, לרבות באמצעי התקשורת הרבים.

התובעים הפנו לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 {להלן: “חוק איסור לשון הרע”}, הקובע פיצויים של 50,000 ש”ח ללא הוכחת נזקים, ופיצויים בסך 100,000 ש”ח בלא הוכחת נזק, כאשר הוכח שהפגיעה נעשתה מתוך כוונה; כן הפנו לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, הקובע פיצויים בהיקף ובאופן זהה לזה אשר בחוק איסור לשון הרע.

התובעים טענו על האמור, כי נגרם להם נזק כתוצאה מהפגיעה בשמם הטוב ובפרטיותם, שנעשתה ללא בסיס, ללא יסוד ובתהודה ציבורית רחבת היקף, ואת נזקיהם בראש נזק זה יש להעמיד על-סך של 400,000 ש”ח.

הנתבעת טענה כי נקיטת הליכים פליליים נגד התובע 1, גם אם בסופם חזרה בה המדינה מכתב האישום, לא מצדיקה מתן פיצויים בשל פגיעה בשם הטוב והפרטיות.

בית-המשפט קבע כי הנזק שלו טען התובע 1 בראש נזק זה, נגרם לו לטענתו כתוצאה מעצם מעצרו ודבר פרסום המעצר, שלא הוכח שפורסם על-ידי הנתבעת.

בית-המשפט קבע כי בהיעדר פירסום פוגע מטעם הנתבעת, ובהיעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען על-ידי התובע 1 להתרשלות במעשי הנתבעת, יש לדחות את התביעה.

87. פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו לעניין פרסומת
ב- ת”צ (מחוזי-מרכז) 1862-11-12 {יוסף טויסטר נ’ Google Inc, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.14)} המבקש בתיק הנדון סבר כי שירות ה- Remarketing של גוגל מבוסס על שיטת שיווק פגומה וכי שירות זה מביא לפגיעה בפרטיותו של הגולש, מאחר שהוא גורם לכך שהוא “נרדף” על-ידי פרסומות המשקפות את היסטוריית הגלישה שלו.

פרשנות באי כוח המשיבות ביקשה לצמצם את לשון חוק התקשורת, וזאת באמצעות קריאת תנאי נוסף לתוך ההגדרה שקבע המחוקק.

לשיטתם על-מנת שמשלוח דבר פרסומת יהיה “הודעה אלקטרונית” עליה להיות מועברת לרשות היחיד של המשתמש {בלשונם, “המתחם האלקטרוני הפרטי”}, ואין להחילן ביחס לפרסומות המוצגות ברשות הרבים.

בית-המשפט מצא כי זוהי הצעה יצירתית מאד, הסובלת משלושה חסרונות בולטים:

א. לא ניתן למצוא לה עיגון לשוני בהגדרה שקבע המחוקק למונח “הודעה אלקטרונית”.

ב. היא מעוררת שאלה עקרונית מרתקת, שטרם נבחנה בפסיקה – האם יש להעתיק את האבחנה המשפטית בין “רשות הרבים” ל”רשות היחיד”, הרלוואנטית לעניינים מסויימים בעולם הממשי, למשל, סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות.

ג. ספק אם ההבחנה האמורה, גם אם תיושם בעולם הווירטואלי, רלוואנטית כאשר מדובר בהסדר שעניינו דואר זבל.

בית-המשפט מצא כי ההסדר בעניין דואר זבל היה למנוע “פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו”, וניתן לטעון כי כל דבר פרסומת המופיע על מסך המחשב או צג הטלפון הנייד מטריד את המשתמש.

תכלית חוק התקשורת לא היתה להגן על משתמשי האינטרנט מפני כל דבר פרסומת, אלא רק לחסוך מהם את הטרדה הכרוכה בטיפול בדבר פרסומת הנשלח באחת מארבע הדרכים הקבועות בסעיף 30ב לחוק התקשורת.

הגדרת “הודעה אלקטרונית” מלמדת כי היא כוללת ארבעה רכיבים: (א) “מסר בזק מקודד”; (ב) “המועבר ברשת האינטרנט”; (ג) “אל נמען או קבוצה של נמענים”; (ד) וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת”.

אשר-על-כן, בית-המשפט לא סבר כי לעמדה המשפטית שהציג המבקש, לפיה שרות ה- Remarketing של גוגל מהווה הפרה של הוראות הדין בעניין דואר זבל יש סיכוי של ממש להתקבל.

88. החריגים לחובת מסירת המידע – מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, אלא אם-כן הגילוי מותר על-פי דין
דב- עמ”ש”מ (יר’) 29553-12-12 {פלונית נ’ משרד ראש הממשלה/נציבות שירות המדינה, מח 2014(1), 28620 (2014)} נדון ערעור שנסוב סביב בקשה אחת: מחיקת שמה של המערערת מפסק-דין בו המערערת הורשעה בעבירות משמעת, בבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, ונידונה לעונשים משמעתיים.

המערערת טענה כי היא זכאית לחסות תחת הגנת הפרטיות.

המערערת ציינה כי הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיף 7(א) שבו: “כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו”.

עוד טענה המערערת, כי לאור חשיבותה הרבה של הזכות לפרטיות, במסגרת הגנת זכויות יסוד, ובהן פרטיותם ושמם הטוב של בעלי דין, המחוקק עמד על הצורך לאסור פרסומים, ועל-כן, קבע חריגים לעקרון פומביות הדיון, בחוק בתי-המשפט.

בית-המשפט קבע כי יש למחוק את גזר הדין בעניינה של המערערת, מאתר האינטרנט של המשיבה, או – לכל הפחות – להסיר את פרטיה האישיים ממנו.

בית-המשפט הוסיף כי סעיף 9 לחוק המידע, מציין את החריגים לחובת מסירת המידע, תוך ציון בסעיף 9(3) כי מידע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות אין חובה למוסרו, וזו לשון החוק שם:

“מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, אלא אם-כן הגילוי מותר על-פי דין”.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט פסק כי ככל שמדובר בפרסום שמות, ככלל, בפסקי-דין הרי שראוי יהיה, שלא לפרסם את שמות המורשעים בהליך הפלילי והמשמעתי, לאחר תום הדיון המשפטי, ולא כל שכן שלא לפרסם את שמות היוצאים זכאים בדינם, בין זיכוי מלא ובין זיכוי מחמת הספק.

89. עקרון הפומביות ייסוג מפני הזכות לפרטיות רק מקום בו קיים חשש לפגיעה חמורה בפרטיות או לשם הגנה על בטחונו של בעל דין
ב- ת”א (נצ’) 12182-05-12 {המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע”מ נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.13)} התובע, שנפגע בתאונת דרכים, ביקש לאסור את פרסום שמו ופרטיו המזהים בהליך.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק כי פרסום החלטות בית-המשפט ושמותיהם של הנוטלים חלק בהליך המשפטי הם חלק מעקרון פומביות הדיון.

ככלל, אין פוגעים בעקרון זה אלא על-יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת בית-משפט, והפגיעה תיעשה במשורה ועל דרך הצמצום.

בעקרון, תינתן הבכורה לעקרון פומביות הדיון.

הגם שבתיקי נזיקין קיימת תפיסה כי אין מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות, לאחרונה נראה כי בכל האמור לחשיפת מידע רפואי והפגיעה בזכות לפרטיות מסתמן לאחרונה בפסיקה שינוי מגמה.

ב- רע”א 482/13 {אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ מירה רפאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.13)}, קבע כב’ השופט זילברטל, כי מידע רפואי מצוי בליבת הזכות לפרטיות וגילויו ללא הסכמת בעל המידע מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו:

“ראשית, נראה כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המשיב עקב חשיפת שמו ופרטיו ברבים, היא חמורה. כידוע, מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981).
מידע שכזה מצוי בליבת הזכות לפרטיות, וגילויו ללא הסכמת בעל המידע, מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו.
בהקשר זה לא למותר לציין, כי הפגיעה החמורה בפרטיות העלולה להיגרם עקב פרסום זהותו של בעל דין מועצמת נוכח הנגישות הגבוהה (ההולכת ומתעצמת) לתוכנן של החלטות שיפוטיות (של כלל ערכאות השיפוט), בין במאגרי המידע המשפטיים השונים, בין במאגרי המידע הכלליים ובין במנועי החיפוש רבי העוצמה הנגישים לכול ברשת האינטרנט.
סבורני כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המשיב היא חמורה, מעצם העובדה שמדובר במידע בדבר מצבו הרפואי. מידע זה חוסה, ככלל, תחת כנפי הסודיות הרפואית, בה מחוייבים מוסדות רפואיים וגורמי רפואה אחרים על-פי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, ולפיכך אין הוא אמור לצאת מידי הגורמים הרפואיים האמורים.
לעניין זה אין בדין אבחנה בין מידע רפואי העוסק בעניינים שמטבעם קשורים באופן עמוק לצנעת הפרט (כגון מצב נפשי או עניינים הנוגעים לחיי המין) לבין כל מידע רפואי אחר.”

ואולם, בכל מקרה קונקרטי בהתאם לנסיבותיו, רשאי בית-המשפט להגיע למסקנה שונה כאשר האינטרס שבפומביות הדיון יגבר על הזכות לפרטיות.

במקרה זה, אין עוצמת הפגיעה באיסור פרסום שמו של המבקש דומה לפגיעה באיסור על פרסומו של ההליך כולו ולכן הותר איסור הפרסום. עם-זאת, ייתכן כי במהלך ההליך או בסיומו יחול שינוי נסיבות שישנה את האיזון שיצדיק את פרסום שמו של המבקש.

90. העובדה כי אי-אפשר לעשות שימושים פרסומיים, אינה מעקרת את זכות היוצרים ביצירה כפוף לדיני הגנת הפרטיות
ב- ת”א (נצ’) 26485-09-11 {קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ’ צוק מנרה בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.12)} נדונה תובענה לפיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים, נזקים מסחריים, עשיית עושר ולא משפט ועוגמת נפש, בשל הפרה נטענת של זכויות יוצרים, נשוא תצלום אשר צולם על-ידי תובע 2.

התובעים טענו כי הנתבעת לא קיבלה את הזכויות בתמונה לאור הסכמי הדדיות עסקיים בין הצדדים, שכן הזכויות בתמונה נתונות לגב’ אלימי אשר רכשה אותה ומסרה אותה לידי הנתבעת.

התובעים הצביעו על הפרת זכויות בהיקף נרחב – בשלטי חוצות, מנשרים, אתרי אינטרנט וכיוצא בזה, כאשר כפי הנטען, אף בימים אלו ממש לא חדלה הנתבעת מההפרה והיא עדיין עושה שימוש מסחרי בתמונה.

הנתבעת טענה כי לא הוכח כי הזכויות בתמונה נתונות לז’יבוב ומשכך אין באפשרותו להעביר זכויות אלה לאחר. בנוסף, טענה הנתבעת, כי גם אם היו לז’יבוב הזכויות בתמונה, במועד הקובע, לא הועברו הזכויות כדין.

לגרסת הנתבעת, הגב’ אלימי לא הזמינה את צילום התמונה עובר לשייט, אלא שפרשנות סעיף 35(ב) לחוק זכויות יוצרים מובילה למסקנה כי באתרים מעין אלה, בהם מצולמים אנשים במהלך טיול אינטימי ומשפחתי ניתן לפרש את אלמנט ההזמנה גם כהזמנה בדיעבד, לנוכח מטרת הסעיף – ההגנה על פרטיות המצולם. כך או כך, הצלם עצמו לא יכול לבצע שימוש מסחרי בתמונה בשל פרטיות המצולמים ובהתאם לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט הבהיר כי שמירת זכות היוצרים בתצלום פרטי או משפחתי מקורה בטעמי פרטיות. למזמין יש עניין כי היוצר לא יפיץ תמונו ברבים באופן העלול לפגוע בפרטיותו (ראה לשון הצעת החוק:

“במקרים אלה, קיים אינטרס נוסף של המזמין, אשר יש להניח כי הצדדים התכוונו לכבדו, והוא הזכות לפרטיות.”
(דברי ההסבר לסעיף 35(ב) להצעת חוק זכויות יוצרים, התשס”ה-2005, ה”ח הממשלה תשס”ה מס’ 196 עמ’ 1131)

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון אין מדובר בהזמנה כנגד תמורה {או הזמנה בכלל}, אלא ברכישת עותק מאת היוצר.

עוד קבע בית-המשפט כי מדובר ברוכש תמונה שהוא אדם פרטי ולא מזמין עסקי. העובדה כי הצלם אינו יכול לעשות במקרה מעין זה שימושים פרסומיים, אינה מעקרת את זכות היוצרים שלו ביצירתו כפוף לדיני הגנת הפרטיות.
אשר-על-כן, לא ניתן לראות בתצלום המשפחתי כזה הנוצר לפי הזמנה, משכך, לא ניתן לייחס את זכות היוצרים בתמונה לגב’ אלימי.

91. עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות
ב- רע”א 3776/12 {מיכאל האפרתי נ’ אמנון ז’קונט, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.07.12)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

בבית-משפט השלום התקבלה תביעת המשיב נגד המבקש ורעייתו בגין נזקים שנגרמו למשיב כתוצאה מחדירה למחשבו הפרטי על-ידי תוכנה פולשנית שפיתח המבקש.

החדרת התוכנה בוצעה על-ידי רעיית המבקש ועל רקע סכסוך משפחתי קשה בין בני הזוג לבין המשיב ומשפחתו {בני הזוג גם הורשעו בפלילים בגין מעשיהם}.

בית-משפט השלום חייב את רעיית המבקש {להלן: “רות”} בפיצוי המשיב בסכום של 400,000 ש”ח, והמבקש חוייב לפצות את המשיב ביחד עמה במחצית מהסכום. במרכז בקשת רשות הערעור עמדה סוגיית דחיית הערעור בכל הנוגע לקביעת אחריות המבקש לנזקים שנגרמו למשיב.

כתב האישום החזיק עמודים רבים ומספר רב של סעיפי אישום, ובהם, עבירות מחשב, עבירות מרמה, עבירות שעניינן האזנות סתר, עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות, ועוד.

בית-משפטהשלום קבע, כי התוכנה פותחה לכאורה למטרות לגיטימיות וחוקיות, וכי המבקש ייעד את התוכנה לשימושם של זרועות וגופי ביטחון ואכיפת חוק, אלא שבפועל, ולפני שהתוכנה נמסרה לגופים הללו, פעלו בני הזוג האפרתי לשווקה למספר משרדי חקירות פרטיים, אשר עשו בה שימוש לצורך ריגול תעשייתי במספר חברות גדולות בארץ.

עוד נקבע על-ידי בית-משפטהשלום, כי רות החדירה את התוכנה למחשבו של המשיב, על רקע סכסוך משפחתי קשה בין בני הזוג האפרתי לבין המשיב ומשפחתו, וכי לאחר החדרת התוכנה למחשבו של המשיב ביצעה רות שורת עוולות הנוגעות לפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע כלפי המשיב.

בית-המשפט קבע כי המבקש יצר תוכנת מחשב פולשנית שיועדה לשימוש של זרועות הביטחון. רעייתו החדירה אותה למחשבו של המשיב וביצעה פעולות נוספות אשר גרמו למשיב נזקים. בנסיבות העניין, היה על המבקש לצפות את האפשרות שרעייתו תבקש לעשות שימוש כאמור.

משלא נקט אמצעי זהירות כדי למנוע את הסיכונים העלולים להיווצר משימוש שכזה, התרשל. במישור היקף אחריותו לנזקים שנגרמו למשיב, אין כל קושי לקבוע שהמבקש יכול היה לצפות את הנזקים בגינם חוייב.

92. פגיעה בפרטיות בפרשיית מין
ב- תפ”ח (ת”א) 5110-03-10 {מדינת ישראל נ’ א.ר., פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.11)} נדונה פרשה מזעזעת עם רמת מוסריות נמוכה מעבר לפליליות שהתגלתה.

במקרה הנדון היה מדובר במערכת יחסים מעוותת בין הנאשם 1 שהינו המרכזי בפרשה, לבין מתלוננת, קורבן שהיתה מאוהבת בו ופיתחה תלות עצומה בו, אשר הפך להיות הכול בשבילה וכדברי הפסיכיאטרים קיבלה את חבריו כעסקת חבילה.

המאשימה ציינה כי מדובר בקבוצה המונה 14 נערים שרובם כבר עבר את גיל 18, המכונים ילדים טובים כיוון שאינם בעלי עבר פלילי, שאף אחד מהם לא הוזעק להפסיק את המעשים שנעשו במתלוננת, לאף אחד לא נדלקה נורה אדומה, אף אחד לא חשב שצריך להעיר לנאשם 1 או לא לשתף פעולה בחגיגת המין הקולקטיבית הזאת, אלא נראה להם דבר טבעי לשכב או לגעת בבחורה שלא הכירו מעולם.

הנאשם 13, הואשם באישום אחד בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה – עבירה לפי סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977, ופגיעה בפרטיות – עבירה לפי סעיפים 2(3) ו- (5) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

בית-המשפט קבע כי אשם זה נמצא במדרג האחרון של חומרת המעשים, המונה קבוצה גדולה של נאשמים שחלקם, יחסית, מתון יותר מיתר מדרגי הנאשמים.

זה הואשם באישום אחד, שעניינו בעילה אסורה בהסכמה ופגיעה בפרטיות, והודה במסגרת הסדר הטיעון במיוחס לו. שירות המבחן הגיש בעניינו שלושה תסקירים מפורטים, ממצים ועדכניים, בהם תוארו מורכבותו המשפחתית והנתק מאימו.

המאשימה פירטה כי זה הנאשם היחיד אשר בעניינו הסכימה להחליף את העבירות החמורות בבעילה אסורה בהסכמה, וכן עבירה נוספת של פגיעה בפרטיות ובהגינותה אמרה כי העבירות הללו הן של בית-משפט השלום וזאת מכמה סיבות וביניהם חברות ארוכת שנים בין הנאשם למתלוננת ומשברים שעברו הצדדים יחדיו.

עם-זאת וחרף כך זה באירוע המיוחס לו נתבקש על-ידי המתלוננת לחדול ממעשיו ולמרות זאת ומשנאשם 1 הורה לו להמשיך, המשיך והתעלם מדברי המתלוננת וכי המעשה שלו בצוותא עם נאשם 1 תוך שימוש בשקית ניילון מעידה על החומרה של המעשים.

בית-המשפט העיר כי מדובר היה בנער בן 16 בעת ביצוע המעשים, אשר הביע אמפתיה לקורבן וחרטה. כן הנאשם הביע בושה עקב מעשיו, וחרטתו.

בית-המשפט לא מצא לנכון להתעלם מחומרת המעשים בהם הודה הנאשם 13 למרות הנסיבות המקלות, וביצועם חרף תלונותיה אודות כאבים והקשבה להוראותיו של נאשם 1 והעדפתם על פני דבריה של המתלוננת.

בית-המשפט קבע, לאחר ששקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים לגבי נאשם זה, לרבות מיקומו ביחס לנאשמים אחרים במדרג חומרת העבירות ומספרן, והמלצות גורמי המקצוע, כי יש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

צו פיקוח לתקופה של 18 חודשים; חיוב הנאשם לבצע פעילות התנדבותית בקהילה, של”צ בהיקף של 200 שעות, לפי תכנית שירות המבחן; 12 חודשי מאסר, אך הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו על אחת העבירות בהן הורשע; קנס כספי בסך 3,000 ש”ח או 6 חודשי מאסר תחתיוהקנס ישולם עד ליום 01.11.11; הנאשם חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 8,000 ש”ח.

93. תביעה לעניין תוכן אשר הועתק ופורסם בניגוד לחוק הגנת חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 31777-07-12 {סלמן דוד כהן נ’ ישראל יוסף אזולאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.03.15)} נדונה תביעת לשון הרע בגין פרסומים אשר הציגו את התובעים, העוסקים במיסטיקה וקבלה, באור שלילי. הפרסומים הופיעו באתרי האינטרנט של הנתבעים, העוסקים אף הם בתחומים אלה.

התובעים טענו כי הנתבעים פירסמו את תמונתו של התובע, את כתובתו הפרטית ותוכן מאתר האינטרנט שלו.
התובעים הוסיפו כי מדובר בתוכן אשר הועתק ופורסם ללא רשותו, בניגוד לחוק זכות יוצרים, 1911, ובניגוד לחוק הגנת חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981, ובשל כך אף הוגשה התביעה לבית-משפט זה.

בית-המשפט דחה תביעת לשון הרע בגין פרסומים נגד התובעים, העוסקים במיסטיקה וקבלה, שפורסמו על-ידי הנתבעים, העוסקים באותם תחומים.

בית-המשפט פסק כי אף שמדובר בלשון הרע, קיימת הגנת אמת הפרסום, בשל העניין הציבורי שבאזהרת ציבור מתעניינים בתחום מפני מפזרי הבטחות, שלא עמדו במבחן המציאות.

94. הופעתם של “קישורים ממומנים” על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו
ב- ת”א (ת”א) 1147-09 {ד”ר רוני מוסקונה נ’ פרופורציה פי. אם.סי בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.12)} התובע הלין על השימוש במילים “רוני מוסקונה” – ללא הסכמתו – כמילות חיפוש/מפתח, המפנות לאתרים נוספים העוסקים בתחום בו הוא עוסק. התובע טען כי יש בכך פגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט לא סבר שפרטיותו של התובע נפגעה או הופרה בשימוש שנעשה במילות החיפוש/המפתח “רוני מוסקונה” כהכוונה ללוח מודעות בו מופעים אתרים נוספים.

בית-המשפט קבע כי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות לא נועד למקרה הנדון.

בית-המשפט ציין את דברי כב’ השופט ריבלין {כתוארו אז} ב- ע”א 8483/02 אליני אל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד, פ”ד נח(4), 314}:

“אין זו הפגיעה ברגשותיו אותה הוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש – קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כך הוסבר הצורך בחקיקת חוק אשר יגן על הזכות לפרטיות במדינת ישראל.”

בית-המשפט סבר כי הופעתם של “קישורים ממומנים” על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע ד”ר רוני מוסקונה, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו. פרסומי הנתבעות מופיע בשמן:”פרופורציה – רפואה אסתטית” ו”כללית אסתטיקה”.

בצד שמאל של לוח המודעות תחת הכותרת “קישורים ממומנים”, בו מצויים גם פרסומים נוספים. כבר נאמר, כי “קישורים ממומנים” אלו, מופרדים ומובחנים מאתר התוכן הפרטי של ד”ר רוני מוסקונה, כמו גם מאתרי התוכן האחרים שאינם שייכים לו.

95. שמירת נתונים אישיים של מנויי אתר כהפרה של חוק הגנת הפרטיות
ב- ת”א (ת”א) 1437-09 {סהר פלד עו”ד נ’ אול יו ניד בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.12)} בבקשה לאישור התובענה כייצוגית טען המבקש כי במשלוח ההודעה הנזכרת לעיל, הפרה המשיבה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982 {להלן: “חוק התקשורת”} מבלי שניתנה למשיבה הסכמתו למשלוח הודעות פרסומת.

המבקש טען כי לא יכול להיות כי ההודעה הנ”ל מהווה “הודעת פרסומת”.

עוד טען המבקש כי הוא בחן האם, במסגרת פעילותה, הפרה המשיבה את חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} בשמירה של נתונים אישיים של מנויי האתר.

המשיבה טענה כי המבקש נרשם לאתר ביודעו היטב כי האתר מעניק שירותיו באמצעות משלוח הודעות דואר אלקטרוני. המבקש ביקש לקבל הודעות אלו.

המשיבה טענה כי המבקש בחר שלא להסיר עצמו מרשימת התפוצה של דיוורי המשיבה, על-אף שקיבל הזדמנות לעשות כן, ולא הביע כל מחאה על דיוורים שנשלחו לו עובר לכניסתו לתוקף של התיקון לחוק התקשורת.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא פירט את התשתית העובדתית והמשפטית העומדת בבסיס ההליכים שנקט, והמקימה לו עילת תביעה אישית כנגד המשיבה.

בית-המשפט קבע כי המבקש לא טען לנזק כלשהו, ודי בכך כדי לדחות התביעה על-הסף. ההלכה היא כי בתביעה ייצוגית על התובע להראות קיומו של נזק אמיתי וממשי כבר בשלב של הגשת הבקשה.

עוד מצא בית-המשפט, כי המבקש יצא מתוך הנחה שלאור הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק התקשורת, הוא איננו נזקק להוכיח את נזקו, ולא היא. המבקש גם כלל בתביעה טענות “על תנאי” בנוגע להפרת חוק הגנת הפרטיות, גם כאן ללא כל פירוט.

בית-המשפט קבע כי בנוגע לנושא של הפרת חוק הגנת הפרטיות – המשיבות הודו בתגובתן כי שמרו את קורות החיים של המבקש, מבלי שניתנה הסכמתו לכך, והדבר מהווה ראיה ברורה להפרת חוק זה.

המבקש לא יכול היה לברר סוגיה זו טרם הגשת התביעה, שכן הדרך היחידה לעשות כן היתה באמצעות חדירה בלתי-חוקית לשרתי המשיבה.

המבקש לא חזר בסיכומיו על הטענה בדבר פגיעה בפרטיות, אותה ביקש “לבדוק” בבקשת האישור, וממילא לא הונחה כל תשתית לטענה זו.

עוד ציין בית-המשפט לעניין הפרטיות, כי מעשי המשיבה, נשוא הליך זה, הינם בדיוק המעשים שחוק התקשורת נועד למנוע.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי:

“תופעת ה- spam מעוררת בעיות במישורים שונים, ובהן… חדירה למחשבים בלא היתר… פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו, פגיעה בהתפתחותו של המסחר האלקטרוני ופגיעה בעסקים בשל אבדן זמן והשקעת משאבים. תופעה זו מעמיסה עלויות מיותרות על הציבור…”
{ה”ח 182 תשס”ה, עמ’ 886}

96. פגיעה בפרטיות עשויה להתממש גם בלא חדירה לצנעת הפרט או כניסה לרשות היחיד
ב- ת”א (ת”א) 1558/06 {המכללה האקדמית תל-אביב-יפו נ’ יוסף מקיטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.07)} התובעים טענו שלנתבעים אין זכות לקיים פעילות מחאה קולנית ומטרידה מול בתיהם הפרטיים של התובעים וכי התקיימה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; עולות: פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבעים לא חלקו על כך שבהתנהגותם היתה מידה מסויימת של פגיעה בפרטיות. אולם הדגישו שהפגיעה היתה מזערית שכן לא היתה חדירה לצנעת הפרט, לא היתה חדירה לרשות היחיד ולא היה מעקב מתמיד.

בהפרעה הקלה שנגרמה לא היתה “פגיעה של ממש” לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, ומכל מקום פגיעה בפרטיות מסוג זה מוגנת בהיותה בת “עניין ציבורי המצדיק אותה” לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קיבל את טענות התובעים וקבע כי פגיעה בפרטיות עשויה להתממש גם בלא חדירה לצנעת הפרט, או כניסה לרשות היחיד או השמעת רעש שמידתו עולה על המידה המרבית המותרת לפי התקנות. גם גריעה מופרזת משלוות החיים במעון פרטי {בג”צ 2080/05 עמותת בצדק מרכז אמריקאי ישראלי לקידום נ’ המפקח הכללי של המשטרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.07)} ומניעת האפשרות מאדם לבודד עצמו בביתו מלחצים המופעלים עליו בהקשר לתפקידיו, עולות כדי פגיעה בפרטיות וזכות להנאה מרבית מן הקניין הפרטי {בג”צ 2481/03 דיין נ’ ניצב יהודה וילק, פ”ד מח(2), 456, 469-468; בג”צ 6658/93 עם כלביא נ’ מפקד משטרת יר’, פ”ד מח(4), 793, 796}.

עוד הוסיף בית-המשפט כי המסקנה האמורה היא תלוית מידה, כלומר, אסיפת מחאה חד-פעמית בת משך זמן מוגבל שלא נכרכה בפעולות יוצאות דופן בחומרתן עשויה להיחשב כ”דבר של מה בכך” לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, אך בית-המשפט לא מצא צורך להתוות במקרה הנדון את קווי הגבול שבין פעולת מחאה שהיא, מבחינת הפגיעה בפרטיות “דבר של מה בכך” לבין פגיעה בת ממש, וזאת מפני שברור היה לבית-המשפט שהנתבעים “חצו את הגבול.

אילו הסתפקו הנתבעים במשמרת מחאה אחת או במשמרות מחאה בודדות, שקטות ומוגבלות בזמן, אפשר היה לראות את הפגיעה בפרטיות הנגרמת מכך כפגיעה מוצדקת לפי סעיפים 19-18 לחוק הגנת הפרטיות.

אולם לא כך נהגו הנתבעים. הם קיימו משמרות מחאה מרובות שכללו השמעת קריאות בוטות, חריפות ומשפילות כנגד התובעים; הם פעלו באורח “רועש” {גם אם מידת הדציבלים של הרעש לא חרגה מן המותר}, בזמנים שונים ומשונים שהכבידו מאוד על שגרת חייהם של התובעים ובני ביתם.
אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי פעולות הנתבעים גיבשו בעיקרון, עילת תביעה בגין עוולות אזרחיות מכוח חוק הגנת הפרטיות ומכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

97. שיקולי הגנת הפרטיות אל מול זכות הציבור לדעת
ב- ב”ש (ת”א) 93200/06 {חברת החדשות הישראלית בע”מ נ’ עופר גלזר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.06) (להלן: “עניין גלזר”} נדונה בקשה להתיר פרסום תיעוד חזותי של חקירה, על-פי סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס”ב-2002.

המבקשות טענו שלציבור עניין בפרסום הקלטת. המשיב הוא אדם בוגר אשר ההליכים בעניינו הסתיימו בשתי ערכאות והוא נמצא אשם. המבקשות טענו כי אין חשש שפרסום קלטת העימות ישפיע על המשפט.

גם אם תתקבל בקשת רשות הערעור שמתעתד המשיב להגיש לבית-המשפט העליון בעניינו הרי משקלו של גורם זה לטובת איסור הפרסום פוחת כאשר מדובר בערכאת ערעור.

המבקשות הוסיפו על האמור וטענו כי כאשר מדובר בערעור שני שאינו בזכות אלא ברשות, מדובר באישיות ציבורית בעניינה זכות הציבור לדעת אודותיו ועל ענייניו, גוברת על שיקולי הגנת הפרטיות.

קלטת העימות הוגשה לבית-משפטהשלום כראיה, ואף שימשה יסוד לקביעות שתי הערכאות. בפרסום הקלטת יש משום הוספה של “מימד חזותי וקולי” לדברים שכבר הובאו לידיעת הציבור.

המשיב טען כי בפרסום הקלטת יש משום פגיעה חמורה בפרטיותו ובפרטיותם של צדדים שלישיים.

בית-המשפט ציין כי ב- ע”א 439/88 {רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה, פ”ד מח(3), 808 (1994)} שעניינו חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, נקבע כי:

“משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה “עניין ציבורי”, המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום “עניין לציבור”, שיש בו לעיתים אך כדי “לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים…”

פרסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו {ז’ סגל, “הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת” עיוני משפט ט (תשמ”ג-מ”ד) 175, 196)}.

בעניין גלזר בית-המשפט קבע כי המבקשות לא הצליחו להצביע על עניין ציבורי או על החשיבות הציבורית של הפרסום על “זכות הציבור לדעת”, דוגמת הפרשות שהובאו לעיל.

בית-המשפט קבע כי המשיב הינו אמנם דמות מוכרת בציבור, אך אינו ממלא תפקיד ציבורי או נבחר ציבור, החייב חובת אמון מיוחדת לציבור. מדובר באיש פרטי אשר קשרי משפחתו הביאוהו לעין המצלמה.

בית-המשפט לא מצא בטיעוני המבקשות איזו “תועלת לציבור” תבוא מפרסום קלטת העימות בין המשיב והמתלוננת. בפרסום אין כדי לתרום לגיבוש סדר היום הציבורי.

בית-המשפט סבר כי פרסום הקלטת בעניין גלזר לא יתרום דבר מלבד סיפוק יצר סקרנות ומציצנות כלפי משפחתו של המשיב.

98. ענישה פלילית לעניין פגיעה בפרטיות
ב- ת”פ (ת”א) 40061/06 {מדינת ישראל נ’ רות בת תומס האפרתי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.06)} הורשעו שני נאשמים בעשרות עבירות מתחומי העבריינות השונים, בהן, עבירות מחשב, עבירות מירמה, עבירות שעניינן האזנת סתר, שימוש שלא כדין בהאזנת סתר והתקנת מכשיר למטרת האזנת סתר; וכן, עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות, ניהול מאגר מידע בלתי מורשה, ועוד.

העבירות בהן הורשעה הנאשמת 1, על-פי הודייתה, ואשר בביצוען סייע לה הנאשם 2, על-פי הודייתו, נעו במעגלים שונים של העשייה הפלילית.

בפועל, נחלקו העבירות נשוא כתב האישום לארבע קבוצות, הן, עבירות על חוק המחשבים; עבירות על חוק העונשין; עבירות על חוק האזנות סתר, ועבירות על חוק הגנת הפרטיות.

במעגל הראשון, של כתב האישום נשוא הדיון דנא, ניצבות עבירות המחשב, מהן נגזרות כל העבירות האחרות הנילוות אל אלה; בהן, עבירות המירמה, עבירות האזנת הסתר, הפגיעה בפרטיות ועוד.
בית-המשפט קבע כי דובר במעשי עבירה קשים, שבוצעו על-ידי שני הנאשמים, כל אחד לפי חלקו, תוך בניית מערכת מתוחכמת של עשייה פלילית, שנכרכה בהתנהלות מירמתית, וברמיסת כל ערך של כבוד לזולת, ולפרטיותו.

הנזק שנגרם לקרבנותיהם של הנאשמים, שהיו טרף למעלליהם, לא ניתן להערכה במונחים של כסף, הגם שהפיצוי הכספי עליו הוסכם, איננו בר ביטול.

הפגיעה שפגעו, איפוא, הנאשמים דנן בקרבנותיהם, היא, לא רק פגיעה בהם ובפרטיותם, אלא, גם פגיעה חובקת זרועות עולם, המופנית כלפי הציבור בכללותו, בהציבה למולו איום מתמיד של פריצה לכל הסודות והמידע האצורים במחשביו, שמחסומיהם הוסרו.

בית-המשפט סבר כי מצב הדברים המתואר, מחייב, מטבע הדברים, נקיטה בכל האמצעים, לצורך מיגורה של התופעה, כולל, ענישה משמעותית ומרתיעה על מבצעיה.

בית-המשפט ציין כי בנסיבות אלה, אילולא הסדר הטיעון שקשרו הנאשמים עם התביעה, היו צפוים הם לעונשים כבדים מאד, אשר אמורים היו לעמוד על שנות מאסר ארוכות.

בית-המשפט הטיל על הנאשמים עונשי מאסר בפועל וקנסות לפיצויי קורבנותיהם.

99. קיימת עילה מכוח איסור לשון הרע אך לא מכוח חוק הגנת הפרטיות
ב- ע”א (יר’) 6437/99 {חגי סיטון נ’ רשות השידור, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.01)} נדונה הסוגיה – האם מודעות פרסומת שהודבקו על-גבי אוטובוסים של המשיבה 4, לקראת שידורה של סדרת טלוויזיה הנושאת את השם “סיטון”, בהן נאמר: “עורך-דין סיטון מברך את פרקליטי או. ג’יי. סימפסון”, הקימו למערער עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה1965- וחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}.

בית-המשפט מצא כי למערער עומדת כנגד המשיבים עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, אך לא מצא הכרח להמשיך ולבחון האם קיימת לו עילה חלופית מכוח חוק הגנת הפרטיות. כל-שכן, כאשר טיעוניו התמקדו בעיקר בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע.
בית-המשפט קבע כי כמו החלטתו של בית-המשפט קמא, לא התגבשה בנושא הנדון עילה מכוח הפגיעה בפרטיות.

100. חשיפת תיעודי שיחות של ראש הממשלה
ב- עת”מ (יר’) 28606-09-15 {רביב דרוקר נ’ הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, תק-מח 2016(3), 8487 (2016)} בדחותו את העתירה קבע בית-המשפט:

“דיון והכרעה
13. ראשית ייאמר כי לא ראיתי מקום לשנות מהמסקנות שבפסק-הדין הראשון בכל הנוגע לפרטיותו של ראש הממשלה שבשקלול הכולל העניין הציבורי שבגילוי המידע אודותיו גובר על הטעם שבדחיית הבקשה לקבלת המידע. אדרש איפוא לטיעוני הצדדים רק בכל הנוגע לפרטיותם של המתנגדים.
השאלה הראשונה הדורשת בירור הינה האם לאור עמדת המתנגדים, לפיה אין למסור את המידע המבוקש בשל פגיעה בפרטיותם, אכן מדובר ב”ענייניו הפרטיים” של אדם, הנכללים בגדרי החריג הקבוע בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. כאמור, וכפי שגם עמדתי על כך בהרחבה בפסק-הדין הראשון, קיים קושי להגדיר באופן ממצה את הזכות לפרטיות ואת היקפה. גם הביטוי “ענייניו הפרטיים” של אדם בחוק הגנת הפרטיות נושא אופי עמום והוא פורש באופן רחב…

14. מכל מקום, השאלה אם מדובר ב”ענייניו הפרטיים” של אדם נגזרת במידה רבה גם מנסיבות הדברים והקשרם, והיא גם עשויה לחול באופן שונה במעגלים חברתיים שונים… השאלה האם מדובר באדם “פרטי”, באיש ציבור או באיש ציבור הנושא משרה בכירה הינה שאלה רלוונטית לדיון. אדם הנוטל עליו תפקיד ציבורי חושף עצמו מעצם פעילותו הציבורית במידה רבה לעין הציבור… אם-כן, מבלי להידרש לטענת העותרים בדבר היות עיתון “ישראל היום” גוף “דו-מהותי”, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי פרטיותם של אנשים פרטיים, כמו גם אישי ציבור ואנשי תקשורת, ראויה להיבחן בקנה מידה שונה מזה שייבחן עניינו ה”פרטי” של ראש הממשלה. בענייננו איפוא, ונוכח טענות המתנגדים, שוכנעתי כי המידע בדבר מועדי השיחות שהתקיימו בין המתנגדים לבין ראש הממשלה נכלל בגדר “ענייניו הפרטיים” של אדם. עם-זאת, בכך לא תם הדיון.

15. כאמור העותרים טענו עוד, כי אין לשעות לטענת המתנגדים לפגיעה בפרטיותם, שעה שאלו מסרו בעצמם (בכתב ההתנגדות) מידע רב ומפורט אודות קשרי החברות השוררים בינם לבין ראש הממשלה, תכני השיחות, תדירות המפגשים וכיוצא בזה. אלא שטענה זו לא ניתן לקבלה. גם אם נחשף מידע מסויים מיוזמתם ומרצונם של המתנגדים אודות קשריהם עם ראש הממשלה, אין בכך כדי לפגוע בזכותם להתנגד למסירת מידע אחר אשר עשוי לחדור את מעטה פרטיותם (ראו למשל: עע”מ 1386/07 עיריית חדרה נ’ שנרום בע”מ, על-ידי מנהלה עמנואל דוידי (פורסם באתר האינטרנט נבו, 16.07.12)). אך גם בכך לא תם הדיון.

16. לפי הוראות סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, גם אם נמצא שמדובר במידע אשר לפי סעיף 9 לחוק אין למסרו, עדיין נתונה לבית-המשפט הסמכות כאמור להורות על מסירת המידע, אם מצא כי העניין הציבורי במסירת המידע גובר על הטעמים שלא לגלותו. כאמור, מצאתי כי מועדי השיחות הטלפוניות שהתקיימו בין המתנגדים לבין ראש הממשלה הינו בגדר מידע אשר עשוי להביא לפגיעה בפרטיות המתנגדים, כך שעדיין נותרה השאלה אם להתיר את הפגיעה האמורה כנגזרת מן האיזון הכולל בינה לבין האינטרסים והזכויות המתחרים. ואומנם, אף כי במצבים המתאימים, יתכן כפי שנקבע בפסק-הדין הראשון אודות ראש הממשלה לבדו, כי יש בחשיפת מידע שעניינו פרטים אישיים כדי להביא לפרסום מידע אודות אנשים פרטיים, נוכח קיומו של אינטרס ציבורי משמעותי (ראו למשל: עע”מ 398/07 בעניין התנועה לחופש המידע, שם), לא מצאתי כי בנסיבות מקרה זה, העניין הציבורי העומד בבסיס הבקשה לקבלת המידע גובר על פני זכותם לפרטיות של המתנגדים. תדירות שיחותיו של אדם עם חבריו נכלל במסגרת מעגל פרטיותו של אדם מן השורה המנהל קשרים חברתיים פרטיים כחלק ממסגרת חייו האישיים והפרטיים.
לפיכך, ראוי להגן על פרטיותם של אנשים פרטיים המקיימים שיחות עם רעיהם שאינם מעוניינים כי יחשפו מספר הפעמים שהם שוחחו או ניסו לשוחח עמם. בשים-לב איפוא להבדל הניכר בין מעמדם הפרטי או הציבורי או המעין ציבורי של המתנגדים לבין זה של ראש הממשלה שפרטיותו כאמור נבחנה בנפרד, אין מקום לחשוף את המידע המבוקש.”

101. התקנת מצלמות ועילת תביעת פיצויי פיטורין
ב- סע”ש (ת”א) 63384-12-12 {סרסור נהאיה נ’ עומר סולטאן, תק-עב 2016(3), 4699 (2016)} נדונה השאלה האם התקנת מצלמות במקום העבודה על-ידי המעסיקה מקנה לעובדת את הזכות להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים. בית-הדין קבע:

“20. על-פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 חל איסור לצלם אדם כשהוא נמצא ברשות היחיד (סעיף 2 לחוק). פסיקת בתי-הדין דנו בסוגיה אם התקנת מצלמות במקום העבודה פוגעת בפרטיותו של העובד. בתי-הדין אבחנו סוגיה זו בשאלה אם התקנת המצלמות נעשתה בידיעת העובד ובהסכמתו אם לאו ונפסק כי אם הדבר נעשה ללא הסכמה וידיעת העובד הרי שעסקינן בפגיעה בפרטיות. עם-זאת, נקבע כי התקנת מצלמות על-מנת למנוע ביצוע עבירות פליליות מצד הלקוחות או מצדם של העובדים היא לגיטימית שכן היא באה להגן על אינטרס לגיטימי של המעסיק. עוד נפסק כי חלה חובת תום-לב מוגברת מצד המעסיק בהחלטתו להתקין מצלמות ועל הצילום להיעשות רק בהצדקה (ראו לעניין זה ד”מ 2734/00 אוסנת אייזנר נ’ ריצ’מונד מפעלי סריגה בע”מ, פד”ע לט נא וכן ס”ע 41111-02-12 אירנה בלקירסקי נ’ אופטיקה הלפרין בע”מ ניתן ביום 02.07.13 – פורסם במאגרים האלקטרוניים).

21. לטענת הנתבע, הוא חשד כי עובדים מחתימים כרטיסי נוכחות בעבור חבריהם לעבודה ולכן ביקש להתקין מצלמות. הנתבע לא ביקש להסתיר עובדה זו. בנסיבות העניין, לנתבעת קמה הזכות להתקין מצלמות ולתובעת 3 לא קמה הזכות לקבל פיצויי פיטורים עקב התפטרותה ועליה ליתן חלף הודעה מוקדמת לנתבעת. הננו נותנים אמון בדברי הנתבע כי התקשר לביתה של התובעת 3 אך בנה ענה שהמספר שגוי. מסקנתנו היא שהתובעת 3 התפטרה מעבודתה עליה ליתן לנתבעת חלף הודעה מוקדמת.”

102. הפרת חובת סודיות בנקאית ופגיעה בפרטיות
ב- ת”א (חי’) 3640-12-11 {ריאד עפארה נ’ בנק הפועלים בע”מ,תק-של 2016(2), 87894 (2016)} נדונה תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים לתובעים, בסך של 100,000 ש”ח, עקב הפרת חובות המוטלות על מוסד בנקאי ופגיעה בפרטיות התובעים. בית-המשפט דחה את התביעה וקבע:

“דיון והכרעה
23. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירי העדים על כלל נספחיהם, בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואפרט…

34. לאור מה שנקבע לעיל, כי התובע קיבל לידו מיניקי אישי כבר משנת 2008, ומסיבה כלשהיא העביר את המיניקי והסיסמה לצד ג’, אין לו במה לחייב את הנתבעים בהפרת חובת הסודיות והפרטיות המוטלת מכוח חוק הגנת הפרטיות וחוק הבנקאות. חובתו של התובע בלבד לשמור על המיניקי האישי ולא להעבירו לידי אחר. גם העובדה שהתובע בחר לא לתבוע את צד ג’, חרף ידיעתו כי הוא זה שביצע את העברת הכספים, אומרת דרשני.

35. משנדחתה התביעה, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק ובהודעה כנגד צד ג’.”

103. סכסוך שכנים – התקנת מצלמות על קירות הבית
ב- ת”א (חד’) 8576-10-12 {אברהם כהן נ’ אבי מקמל, תק-של 2016(2), 84960 (2016)} נדונה תביעה שהורתה ולידתה בסכסוך שכנים. בגדרה של התביעה פיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיות. בית-המשפט דחה התביעה לעניין הפגיעה בפרטיות בקובעו:

“4. טענות לפגיעה בפרטיות
א. טענה מרכזית בכתב התביעה המתוקן היתה כי הנתבעים התקינו שתי מצלמות שפוגעות בפרטיותו של התובע, האחת על הקיר הצפוני של ביתם והשניה על הקיר המזרחי – באופן שכרוך בתיעוד התובע ובאי-ביתו ברשות היחיד ומכונן עוולה של פגיעה בפרטיות… לאחר שבכתב הגנתם השיבו הנתבעים על טענות התובע ביחס לשלוש מצלמות… הרחיב התובע בתצהירו את טיעונו לשלוש המצלמות – אף-על-פי שבכתב התביעה ביקש כי ינתן צו רק להסרת שתיים מהן, ולא קיבל רשות לתקן את כתב התביעה פעם נוספת…

ב. את טענתו לפגיעה בפרטיותו באמצעות המצלמות ביסס התובע על הצגת תצלומים של המצלמות כפי שהותקנו על גבי הקיר החיצוני בבית הנתבעים. אין בתצלומים אלה כדי להניח תשתית מינימלית לגרסת התובע כי המצלמות מתעדות אותו ואת באי-ביתו ברשות היחיד; התצלומים מציגים מצלמות על גבי הקיר, הא ותו לא. כשעומת התובע עם התצלומים שמהם ביקש לדלות פגיעה בפרטיותו, טען באורח סתמי ודל כי הם מציגים פגיעה בפרטיות – מבלי שפירט והדגים זאת… פגיעה בפרטיות אינה מוכחת בהבל פה; בראיות התובע לא היה כדי להרים את הנטל ולהראות כי הוא או מי מבני ביתו תועד ברשות היחיד.

ג. קביעה זו אך חוזקה בעדויות הצדדים. התובע אישר כי המצלמה שעל הקיר הצפוני מכוונת לעבר שביל הכניסה שמצוי כולו בחלקת הרכוש המשותף, והדברים יפים גם ביחס למצלמה שהותקנה על הקיר המזרחי של בית הנתבעים… עוד אישר התובע כי תצלומים שהציגו הנתבעים מלמדים שהמצלמות שעליהן יצא קצפו מתעדות את חצר הנתבעים ושביל הגישה שבחלקת הרכוש המשותף… אשר למצלמה השלישית, כבר נאמר לעיל שהיא לא נזכרה בכתב התביעה. לטענת התובע היא כוונה לעבר חצרו, אלא שלבד מטענה סתמית זו לא הובאה כל ראיה לתמיכתה… חזקה על התובע כי אם היתה בנמצא מצלמה שהתקינו הנתבעים ושכוונה אל תוך שטח חלקתו, זאת בשונה משתי המצלמות שעליהן הלין בכתב התביעה ושתיעדו אף לשיטתו את חלקת הרכוש המשותף, היה מציין זאת בכתב-התביעה המתוקן ברחל ביתך הקטנה. הימנעותו מכך אומרת דרשני ותואמת את רישומה הלא מהימן של עדותו.

התובע לא הציג חוות-דעת מומחה שבדק את המצלמות, בחן את טווח הצילום שלהן ובא לידי מסקנה כי הן מכסות שטח זולת זה שנמצא בחלקת הנתבעים ובחלקת הרכוש המשותף, קל וחומר שטח בשימוש יחודי של התובע שנכלל בחלקה 2. זהו חסר מהותי שנזקף לחובת התובע ודן לשבט את גורל תביעתו בחלק זה שלה. מעבר לכך, התובע לא השכיל להתמודד עם טענת הנתבעים כי הצגת תצלומים של המצלמות עצמן איננה מלמדת דבר וחצי דבר על-אודות טווח הצילום שלהן או המקום שאותו הן מתעדות; התובע גם לא חלק על כך שבעת שהוא תיעד את המצלמות, זמן קצר לאחר התקנתן, הן לא היו מחוברות ולא פעלו…

ד. חלקת הרכוש המשותף, כשמה כן היא – רכוש משותף שזכויות השימוש בו הוקנו לשותפים בחלקה. עצם שימושו של התובע בחלקה 3 למעבר לביתו וממנו אינו משנה מכך, והוא הדין בקיומה של גישה לבית הנתבעים גם מחזיתו הגובלת ברחוב, זאת בשונה מבית התובע שנבנה בעורף החלקה והגישה אליו היא באמצעות חלקת הרכוש המשותף. התובע הדגיש בתצהירו: “מטעמים השמורים עמו, מר שליין עמד על כך שברצונו להיות שותף בחלקה כולה ובשביל הכניסה”… מצב זה, שקדם לרכישת זכויותיו של התובע בחלקה ולא שונה מני אז ועד היום, מחייב את התובע לכל דבר ועניין. על בסיס מציאות זו – עובדתית, תכנונית ומשפטית – רכש התובע זכויות בחלקה; מבוקשו לשנות סדרי עולם ולנכס לעצמו את חלקת הרכוש המשותף לא יסכון…

ה. מאחר שלנתבעים ולתובע זכויות שוות בחלקת הרכוש המשותף, אין שטח זה של החלקה עשוי להיחשב ‘רשות היחיד’ של התובע ביחס לנתבעים. נובע מכך שהנתבעים רשאים להפנות מצלמות אבטחה לשטח זה, שעל זכותם בו אין עוררין. תצלום שנעשה בשטח המשותף לתובע ולנתבעים אינו מכונן עוולה על-פי חוק הגנת הפרטיות ואינו “צילום אדם כשהוא ברשות היחיד” כמשמעו בסעיף 2(3) לחוק זה. יפים דברים שאמר על כך כב’ השופט סולברג:
חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות. צילום חזית ביתו של אדם אינו נמנה עליהם. הרשימה כוללת צילום אדם כשהוא ברשות היחיד (סעיף 2(3)), פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו או לבזותו (סעיף 2(4)), פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד (סעיף 2(11)) ועוד. באף אחד מאלה, גם אם ננקוט בדרך של פרשנות נדיבה ומרחיבה, לא ניתן לכלול איסור על-פירסום תצלום חזית ביתו של אדם; ולא בכדי. ביתו של אדם – פנימה – הריהו מבצרו. חזיתו הפונה כלפי חוץ, חשופה מטבע ברייתה כלפי כולי עלמא. רשאי כל אדם מזדמן להתבשם מיופיו החיצוני של בית. בצילום חזית הבית מרשות הרבים, אין משום פגיעה בפרטיות.
(ת”א (מח’ יר’) 7236-05 לוין נ’ רביד, פסקה 13 (2006); להלן: “עניין לוין”).
עוד נקבע בעניין לוין כי הוראתו של סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משמעה כי את הזכות לפרטיות יש לפרש מתוך גישה עניינית ולא טכנית, במבט רחב ובנדיבות, אך זאת ביחס לאותם מעשים שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות ככאלה שטומנים בחובם פגיעה בפרטיות, ולא ניתן להוסיף עליהם מכוח הוראתו של חוק היסוד (שם, בפסקה 15).

ו. בעדותו הצביע הנתבע על טעם מבורר להתקנת המצלמות, שדבר אין בינו לבין התנכלות לתובע או ניסיון להתחקות אחר מעשיו. הנתבע מסר כי המצלמות מכוונות כולן לכניסות לבית הנתבעים… הנתבע ביאר כי המצלמות הותקנו כשנתיים לאחר תאריך כניסתם של הנתבעים לביתם, בשים-לב לפריצה שארעה בדירתם בשנת 2009 ולפריצות נוספות בשכונה ומתוך רצון לשמור על בטחון המשפחה; הדבר נעשה רק בחלוף זמן בשל חסרון כיס. עוד מסר הנתבע כי באותה תקופה פעל אתר בניה מול בית הנתבעים וזרים עברו בשביל המשותף, באופן שתמך אף הוא בצורך בהתקנת מצלמות אבטחה… עדות הנתבע, בעניין זה ובעניינים נוספים שעליהם נשאל, היתה כנה וגלויה, נמסרה באורח ישיר ולא מתחכם, ומצאתי שיש ליתן בה אמון מלא. יש לקבוע איפוא כי המצלמות הותקנו על-ידי הנתבעים בתום-לב מתוך מטרה להגן על אינטרס אישי כשר שלהם, כמשמעו בסעיף 18(2)(ג) בחוק הגנת הפרטיות, ודבר אין בינן לבין בילוש או התחקות אחר התובע אשר עלולים להטרידו – באופן שעשוי להיחשב פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1) בחוק זה.

ז. לסיכום חלק זה: לא עלה בידי התובע להראות כיצד יש במצלמות שהתקינו הנתבעים על קירות ביתם כדי להפר את פרטיותו או לפגוע בה באופן שיכונן מעשה עוולה על-פי חוק הגנת הפרטיות; אשר-על-כן נדחית תביעתו ליתן צו שיורה על הסרת המצלמות.”

104. חשיפת חשבונות לקוחות-סודיות-הלבנת הון
ב- פר”ק (ב”ש) 8407-01-16 {אם.אל.סי השקעות בע”מ ואח’ נ’ שירותי בורסה והשקעות בישראל אי. בי. אי בע”מ ואח’, תק-מח 2016(2), 22283 (2016)} נדונה בקשה להורות לחברת שירותי בורסה והשקעות בישראל – אי.בי.אי בע”מ להמציא לידי המנהל המיוחד דפי חשבון של הלקוחות אשר הובאו למגדל שוקי הון בע”מ בתיווכו של מר מוטי כהן, כמו גם העתק תכתובות בין מר בנימיני מטעם חברת מגדל למחלקת הלבנת ההון של מגדל ביחס לחשדות לפעולות חריגות באותם חשבונות, תוך מחיקת הפרטים המזהים שבהם. בית-המשפט קיבל את הבקשה בקובעו:

“בענייננו, קיים אינטרס מובהק, כדי להצדיק את החשיפה, והוא הרצון לחשוף את אופן התנהלות החברות בפירוק, אשר הביא ככל הנראה לאובדן סכומי עתק של המשקיעים בחברות. אין לקבל את עמדת המשיבה, לפיה יש להורות על המצאת המסמכים רק במקרים בהם קיימת ודאות באשר למעורבות החברות, שכן המסמכים המבוקשים נוגעים לחשבונות בהם ברי כי קיימת מעורבות מסויימת של החברות בכל הנוגע לעצם פתיחתם; דרישה של רף ודאות גבוה מדי לצורך גילוי המידע יש בה כדי לעקר מתוכן את סמכותו של המפרק הזמני והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הסמכויות הרחבות אשר הוקנו לו בפקודת החברות.
עם-זאת, אין להתעלם מחששה של המשיבה, כי חשיפת הדיווחים שהועברו למחלקת הלבנת הון עלולה לפגוע במתן דיווחים אלה בעתיד, בשל החשש כי סודיותם של אותם דיווחים לא תשמר. יחד-עם-זאת, בהשחרת הפרטים המזהים יש כדי להפחית מחשש זה.”

105. הטרדה טלפונית – פיצוי
ב- ת”ק (נת’) 36122-12-15 {יבגניה מרקובסקי נ’ פלאפון תקשורת בע”מ, תק-של 2016(2), 94151 (2016)} נדונה תביעה קטנה, על-סך 15,000 ש”ח, לפיצוי בגין 15 שיחות טלפוניות שקיבלה התובעת מהנתבעת, ומהוות לשיטתה הטרדה שלא כדין.

בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע כי בנסיבות המקרה דנן, התובעת הצליחה להוכיח כי הנתבעת, או מי מטעמה, פנו אליה, בתקופת זמן קצרה יחסית, פניות טלפוניות רבות. התובעת הציגה צילומים של צג המכשיר הנייד שלה, בו מצויין מספר הטלפון של הנתבעת. בנוסף לכך, צירפה לכתב התביעה עשר הקלטות שיחה המעידות על שיחות אלו. תדירות השיחות ופרקי הזמן הקצרים בין שיחה לשיחה, לעיתים אף יותר משיחה אחת ביום, מעידים על הטרדה של ממש. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי התובעת אכן הוטרדה על-ידי הנתבעת וקיימת לה עילה בהתאם לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט פסק לטובת התובעת בגין הטרדה ועוגמת הנפש סך של 4,500 ש”ח, בתוספת 300 ש”ח בגין הוצאות משפט.

106. ביצוע עבירות של אלימות ופגיעה בפרטיות – הרשעה
ב- ת”פ (רמ’) 48112-05-14 {משטרת ישראל תביעות – שלוחת רמלה נ’ א’ ט’, תק-של 2016(2), 87866 (2016)} הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות איומים, פגיעה בפרטיות, ותקיפה, שבוצעו כולן כלפי מי שהיתה חברתו, ונפרדה ממנו כחודשיים קודם לאירועים, לאחר קשר של כ- 10 שנים.

בית-המשפט הרשיע את הנאשם, בין היתר בעבירות על חוק הגנת הפרטיות. עוד נקבע, כי אישה האומרת “לא”, והגבר ממשיך להגיע לביתה ולמקום עבודתה, מתחקה אחר מעשיה, מתקשר אליה, ומעביר אליה ואל קרוביה הודעות במטרה כי תשוב אליו, המעשה הוא בגדר של הטרדתה, וההתחקות המטרידה עולה כדי פגיעה בפרטיותה. לפיכך, במעשי הנאשם בכל אחד מן האירועים, גיבשו עבירה של פגיעה בפרטיות.

107. העתקת חומר מתוך עיון במייל – פגיעה בפרטיות – חומר ראיות פסול
ב- רע”א 2552/16 {יהודה זינגר נ’ חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע”מ, תק-על 2016(2), 5955 (2016)} נדונה שאלת מעמד תכתובת דואר אלקטרוני כראיה. בית-המשפט קבע:

“חוק הגנת הפרטיות
39. נצייר לפנינו את הדוגמא הבאה: אדם מתארח בבית חברו, ובמהלך האירוח מבקש להיכנס מן המחשב הביתי לתיבת הדוא”ל הפרטית שלו. לאחר שעזב האורח את הבית, ניגש המארח למחשב ומוצא את תיבת הדוא”ל פתוחה, ובה הודעה פתוחה שממנה הוא למד כי האורח הונה אותו במסגרת עסק כלשהו. האם רשאי המארח להעתיק את ההודעה לצורך הגשתה כראיה בבית-המשפט?

40. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, החלופה הרלבנטית בחוק הגנת הפרטיות לבחינת מצב זה היא זו הקבועה בסעיף 2(5) לחוק, שעיקרה “העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב”. בית-המשפט המחוזי קבע שאין מדובר כלל בפגיעה בפרטיות, משום שיש לראות את התנהלותו של האורח כמתן רשות מכללא להעתקת תוכן המכתב. דעתי שונה.

41. בית-המשפט המחוזי דימה את המצב האמור למצב שבו אדם שוכר נכס מחברו, ולפני שהוא עוזב את הנכס הוא מותיר אחריו מיטלטלין שונים; במצב זה אין לראות את הבעלים של הנכס כמעין פורץ, או כי לא עמדה לו הזכות לפעול בתוך הנכס לאחר עזיבת השוכר. דימוי אחר שבו השתמש בית-המשפט הוא למצב שבו היה האורח מותיר אחריו אותן הודעות כשהן מודפסות, על גבי השולחן הפיזי בבית המארח; לפי עמדת בית-המשפט המחוזי, אין ניתן לומר שאדם כזה התכוון כי ההודעות תהיינה חסויות.

42. לעמדתי, אין הנדון דומה לראיה; לא דומה שולחן עבודה וירטואלי לשולחן עבודה פיזי. אדם המשאיר בנכס שהושכר לו יומן אישי, כלום רשאי בעל הנכס לעיין ביומן זה? האם די בעצם השארתו של היומן כדי ללמד על הסכמה לעיין בו? התשובה לכך היא בשלילה. הנחת המוצא היא שכאשר בחומרים אשר ברור כי הם חומרים פרטיים עסקינן, חזקה כי השארתם ברשות אחר נעשתה בשוגג, ואינה מלמדת כלל ועיקר על הסכמה. אין חולק, כי בימינו שלנו מכיל המרחב הוירטואלי הפרטי – תיבת הדוא”ל, חשבון הפייסבוק ודומיהם – מידע פרטי ורגיש מאין כמותו. משכך ברור שהשארתם פתוחים על מסך המחשב של הזולת אינה מלמדת על התרת העיון בהם, אלא על אפשרות של שִכחה. עמד על כך היטב בית-הדין האזורי לעבודה, אשר עסק במצב דומה, שבו השאירה עובדת את עמוד הפייסבוק שלה פתוח על גבי המחשב:

“לאור האמור, אנו קובעים כממצא עובדתי שמריה השאירה את עמוד הפייסבוק
שלה פתוח על המחשב של העסק שהיה בשימושה (…) ובאופן הזה, ורק באופן הזה, נחשף דמיטרי, והנתבעים באמצעותו, לאותה התכתבות פוגענית (…) האם יש בכך כדי להצדיק את התנהלות הנתבעים? לדעתנו, לא. כל המשתמש במחשבים בימינו אנו יודע, שאין זה נדיר כלל וכלל שאדם מגיע אל מחשב במקום העבודה שהשתמש בו קודמו, עובד אחר או המעסיק עצמו, ומגלה שהמשתמש הקודם ‘לא התנתק’ (didn’t logged out) מתוכנת המייל, הפייסבוק או כל תוכנה או מאגר קבצים אישי שלו, ועל-כן הוא יכול ללא כל קושי לעיין במיילים, בפייסבוק או במידע אחר ש’שייך’ למשתמש הקודם. מה אמור לעשות מי שנמצא בסיטואציה שכזו? לדעתנו, חובתו של המשתמש החדש ‘לסגור’ מיד את התוכנה שהשאיר חברו שהשתמש קודם לו במחשב, ולא לעיין במידע אליו נחשף. ודאי שאין הוא רשאי, כפי שנעשה כאן, להדפיס את המידע האישי אליו נחשף, או להעתיקו בדרך אחרת.”
(ס”ע (ת”א) 29090-05-12 גורליק נ’ אנבינדר, פסקה 24 (21.04.14) (להלן: “עניין גורליק”)).

43. אמנם, בית-המשפט המחוזי נמנע מלקבוע מסמרות בעניין כוונתו של גדעון באשר להשארת תיבת הדוא”ל שלו פתוחה. בית-המשפט המחוזי ציין כי “סוגיה זו של כוונת הנתבע 1 (גדעון – נ’ ס’), ראוי כי תבחן אף היא, עם סיום ההליך, ועל בסיס כלל הראיות אשר יוצגו בפני, חלף קביעת מסמרות עובדתיות כבר בשלב זה” (פסקה

43 להחלטה), ומסקנתו היא כי “יש להותיר את שאלת הפרשנות או ייחוס המשמעות לאופן הותרת המידע על-ידי הנתבע 1 בחצרי התובעת, לרבות שאלת קיומה של ‘רשות’ לשימוש באותו מידע, לעניין החלת הוראות חוק הגנת הפרטיות, לסיום ההליך והשלמת הבירור העובדתי” (פסקה 46); אולם, בכל הכבוד, האפשרות לפיה הותרת תיבת הדוא”ל פתוחה על מחשב החברה נעשתה באופן מודע ותוך הזמנת כל דכפין לעיין בה, היא אפשרות שקשה להעלותה על הדעת, ומסופקני כיצד ראיות כלשהן עשויות לבסס מסקנה מעין זו, בהתחשב בנסיבות שנטענו על-ידי החברה. בעניין זה אני חלוק אף על הערת בית-המשפט המחוזי, לפיה יש להבחין בין העניין שלפנינו ובין מצב שבו נמצאו התכתובות בפח האשפה. לפי בית-המשפט המחוזי, הודעות שנמצאו בפח האשפה, חזקתן שאין העובד מעוניין כי יעיינו בהן ועל-כן השליכן, מה שאין כן באשר למי שמותיר את הודעותיו חשופות על גבי רכושו של אחר. לעמדתי, אין ספק כי מי שהותיר את תיבת הדוא”ל שלו פתוחה על גבי מחשב של אחר לא נתן בכך הסכמה לעיין בהודעותיו. הוא הדין, כעמדת בית-הדין בעניין גורליק, למי שהשאיר את חשבון הפייסבוק (או רשת חברתית אחרת) פתוח על גבי מחשב של הזולת. חזקה היא, שאין בכך כדי להעניק רשות לעיין בו, קל וחומר שאין בכך כדי לתת רשות להעתיק את הדברים, כתנאי שבסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות. בשולי הדברים אעיר, כי טענת החברה לפיה לתיבת הדוא”ל היו מאפיינים עסקיים משום שגדעון העביר אליה הודעות דוא”ל מתיבתו העסקית, אינה מקובלת עלי כלל. אין בכך שהועברו לתיבה הודעות כאלו ואחרות בכדי לשנות את אופיה מתיבת דוא”ל פרטית-חיצונית, על כל המשתמע מכך. כמו-כן אוסיף, כי אינני רואה נפקות של ממש לשאלה מי הגיש את בקשת פסילת הראיות – גדעון או יהודה – שכן גדעון העלה את הסוגיה כבר בכתב ההגנה שלו, אמנם בתמצית, והוא מצטרף לכל האמור בבקשה; מעבר לכך אעיר כי ספק בעיני אם יש בכלל נפקות לשאלה מיהו הנפגע מן הפגיעה בפרטיות לעניין תחולתו של סעיף 32 לחוק, לאור לשונו, אך אשאיר נקודה עקרונית זו בצריך עיון.

44. העולה מן הדברים, שגם לפי גרסתה העובדתית של החברה הושגו הראיות תוך פגיעה בפרטיות, לפי החלופה שבסעיף 2(5) לחוק. עתה עלינו לדון בשאלה אם ראיות אלו אינן קבילות, בהתאם לחלופות השונות שבסעיף 32 לחוק, הקובע כך:

“חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית-משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית-המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר,
או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה.”

הראיות תהיינה קבילות, אם-כן, אם לחברה עומדת אחת ההגנות שבחוק או שבית-המשפט יתן היתר לכך מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו טוענת החברה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ג), שכן הפגיעה נעשתה בתום-לב, ולשם הגנה על עניין אישי כשר של החברה. בית-המשפט המחוזי לא דן לעומקה בטענה זו, בעקבות קביעתו כי לעת הזו לא ניתן לשלול את העמדה שכלל אין כאן פגיעה בפרטיות. משום שעמדתי שונה בעניין זה, אפנה לבחינתה של שאלה זו.

45. שאלת אופן המעקב והעיון של מעסיק בדוא”ל של עובדיו, במסגרת משפט העבודה, נדונה בהרחבה בעניין איסקוב. בית-הדין הארצי לעבודה ערך הבחנה בין תיבת דוא”ל שסופקה לעובד במסגרת העבודה, ובין תיבת דוא”ל אישית-פרטית שלו. בכל הנוגע לתיבה העסקית, נקבע כי למעסיק יש אפשרות מסויימת, מצומצמת, לנטר ולעקוב אחרי הודעות המצויות בה, וזאת במסגרת איזון בין האינטרס של המעסיק והזכות לפרטיות של העובד, ובכפוף לעקרונות של שקיפות ומידתיות. לעומת-זאת, המעסיק כלל אינו רשאי לערוך ניטור או מעקב אחרי תיבת הדוא”ל החיצונית-פרטית של העובד:

“נוכח בעלותו הבלעדית של העובד בתיבה החיצונית-פרטית, אסור למעסיק לקיים מעקב של נתוני תקשורת או תוכן על השימוש שעושה העובד בתיבה הפרטית, ואסור לו לחדור לתיבה הפרטית ולתוכן תכתובת האי-מייל של העובד במסגרתה. ככל שהמעסיק סבור כי התקיימו התנאים המצדיקים פעולות כאלה ושכמותן, עליו לפנות לבית-הדין האזורי לעבודה בבקשה לסעד הולם מסוג צו אנטון פילר, לחיפוש ולתפישה בתיבה הפרטית של העובד, בהתאמה הנדרשת לעניין. ככלל, ונוכח הפוגענות הטמונה בסעד מעין זה, יינתן הצו במקרים הנדירים ויוצאי הדופן בלבד ובהתקיים התנאים הנדרשים לכך בדין.”
(עניין איסקוב, פסקה 54(ט))

לאור זאת, נקבע כי כאשר מעסיק עקב וחדר לתיבת הדוא”ל של עובד, הראיות שהושגו מכך אינן קבילות בהליך משפטי. עוד צויין, כי גם מסמכים שהופקו על-ידי המעסיק באמצעות השרת שבבעלות המעסיק במקום העבודה, ללא חדירה בפועל לתיבת האי-מייל הפרטית, אינם קבילים כראיה; ואין לתפוס חומרים מעין אלו אלא באמצעות צו שיפוטי מסוג אנטון פילר (שם, פסקאות 82-81). בעקבות הלכה זו, נקבע על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה כי אין לראות בתפיסה מעין זו משום הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, משום שהיה עליו לפנות ולבקש צו שיפוטי לשם כך (תע”א (ת”א) 2723/09 ג’ובני נ’ שיא סיורים (1986) בע”מ (בפירוק)‏, פסקה 13 (20.03.13)).

46. לפי עמדת המבקשים, העולה מהלכת איסקוב הוא שבאופן קטגורי, לא תוכל החברה להיבנות מן ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק בנדון דידן. אולם אין הנדון שבעניין איסקוב דומה לגמרי לענייננו, וזאת מחמת שני נימוקים. ראשית, עניין איסקוב מתייחס למישור היחסים שבין עובד ומעביד; בענייננו, גדעון אמנם היה עובד של החברה, אולם במועד חשיפת הודעות הדוא”ל כבר לא היה מדובר בעובד של החברה. שנית, ובעיקר, עניינה של הלכת איסקוב הוא במעקב יזום שעורך מעביד כלפי עובדיו, ואילו בענייננו-שלנו מדובר – לפי גרסת החברה, שמפיה אנו חיים כעת, בחשיפה מקרית להודעות הדוא”ל. במצב זה של חשיפה מקרית להודעת דוא”ל, לא מן הנמנע כי די בעצם החשיפה על-מנת לבסס את הצורך בהגנה על עניין אישי כשר של הנחשף, ללא צורך בבקשה לצו שיפוטי, ומי שנחשף אליהן יהיה רשאי בשל כך להעתיקן ולהשתמש בהן כראיה. לדידי, תלוי הדבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו, בין היתר בהתאם למידת הפגיעה שאליה נחשף בתום-לב הנפגע ולמידת הדחיפות שיש בהגנתו על ענייניו. למשל, אם נחשף אדם להודעה שיש בה כדי לעורר חשד מעורפל כלשהו לפגיעה בעניין אישי כשר שלו, אין די בכך כדי לבסס את ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק; עליו לפנות לקבלת צו שיפוטי מתאים לתפיסת הראיה. אולם, כאשר נחשף אדם באופן מקרי להודעת דוא”ל שממנה עולה בבירור כי הנמען גזל ממנו סכום כסף, למשל, הרי שבמצב כזה אין הצדקה לדרוש מאותו אדם לפנות לשם קבלת צו שיפוטי; הוא רשאי להגן על האינטרס הלגיטימי שלו באמצעות הגשת אותה הודעה כראיה.

47. ודוק: כל אשר אמרתי מתייחס לחשיפה מקרית ופאסיבית להודעת דוא”ל, כפי שאירע כאן, לגרסתה של החברה. אינני קובע מסמרות בנוגע לשאלה אם רשאי מי שנחשף להודעה כאמור, ליזום חיפוש וחיטוט בתיבת הדוא”ל מבלי לבקש צו שיפוטי הולם; על פני הדברים, ולאור הרציונלים שבבסיס הלכת איסקוב, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אלא שאיני נדרש להכריע בכך בשלב זה. באם יוכח, במסגרת הבירור העובדתי שייעשה בהמשך, כי זה היה מצב הדברים בעניין שלפנינו, הרי שבית-המשפט המחוזי יצטרך לתת על כך את דעתו.

48. ומן הכלל אל הפרט. האם בעניין שלפנינו – ובהנחה שהחשיפה להודעות הדוא”ל היתה מקרית ופאסיבית – קמה לחברה ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק, לפיה היא פעלה כדי להגן על עניין אישי כשר שלה? הדבר תלוי בהיקף המידע שאליו נחשפה החברה באופן מקרי ובתוכנו, ומשלא הוגש לעיוני החומר בשלמותו אינני יכול להכריע בכך. בית-המשפט המחוזי, שלפניו מתנהל התיק והוא מכיר את המכלול באופן ישיר, הוא זה אשר עליו ליתן את ההכרעה בשאלה זו. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי אף אם יתברר בהמשך הדרך שהשגת הודעות הדוא”ל בוצעה תוך פגיעה בפרטיות, הרי שאין די בנתונים שלפניו כדי להכריע בשאלה אם עומדת לחברה ההגנה (ראו פסקאות 52-50 להחלטה). משקבעתי כי לא ניתן לשלול באופן קטגורי, על-סמך הלכת איסקוב, את תחולתה של ההגנה, הרי שאיני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, אשר כאמור מטבע הדברים בערכאה הדיונית, הריהו מכיר את התיק, את הצדדים הפועלים בו, על רקע המכלול, לפני ולפנים.

49. הוא הדין בנוגע להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי להתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית-המשפט המחוזי התייחס לאיזון שיש לערוך במסגרת זו בין האינטרסים של הפוגע ושל הנפגע, אך לא הגיע להכרעה בדבר הזה, משסבר כאמור כי לא הוכח שהחומר הושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע כי עריכת איזון כאמור תלויה בבירור עובדתי אשר יערך בהמשך הדרך; גם בעניין זה סבורני כי הצדק עמו. יתכן כי בהמשך יתבררו נתונים ועובדות נוספות אשר ישפיעו על השאלה אם מוצדק כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו ויתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו. על-כן אינני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין.

50. סיכומו-של-דבר, בכל הנוגע לפסילת הראיות מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות:

(א) הראיות שהושגו, אף לפי גרסתה העובדתית של החברה, הושגו תוך פגיעה
בפרטיות, לפי חלופה 2(5) לחוק הגנת הפרטיות;

(ב) ראיות שהושגו באמצעות חדירה מכוונת לחשבון דוא”ל של הזולת (או באמצעות עיון מכוון בהודעות שנשארו על שרת מחשב וכדומה) – אינן קבילות כראיה בהליך אזרחי, בהתאם לקבוע בהלכת איסקוב;

(ג) לעומת-זאת, אדם שנחשף באופן מקרי ופאסיבי להודעת דוא”ל של הזולת, יתכן שהשימוש בה יחסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות. הדבר תלוי בכל מקרה לגופו; בית-המשפט המחוזי יכריע בשאלה אם ההגנה עומדת לחברה אם לאו, בהמשך המשפט, לאחר שיערך בירור עובדתי שיש בו כדי להשפיע על ההכרעה בעניין;

(ד) ככל שיסבור בית-המשפט המחוזי שההגנה אינה חלה, יכריע בשאלה אם הוא מפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ומקבל את הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו, אם לאו;

(ה) כל האמור לעיל מבוסס על התשתית העובדתית שהציגה החברה; ככל שיתברר אחרת בהמשך המשפט, יהיה מקום לבחון מחדש את שאלת קבילות הראיות…

53. לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת בהתאם לאמור בפסקה 50; משכך, יקבע בית-המשפט המחוזי מועד חדש להגשת כתב הגנה, ויכריע ביתר העניינים הטעונים הוכחה בהמשך המשפט, לאחר שיערך בירור עובדתי אשר די יהיה בו, לעמדת בית-המשפט, בכדי להכריע בסוגיות הללו.”

מקור המאמר – abc-israel.it