1. הדין
סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“29א. פיצוי בלא הוכחת נזק (תיקון התשס”ז)
(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 5, רשאי בית-המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף-קטן זה הוא כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) (1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.
(2) במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק.
(ג) לא יקבל אדם פיצוי בלא הוכחת נזק לפי סעיף זה, בשל אותה פגיעה בפרטיות, יותר מפעם אחת.
(ד) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב- 16 בכל חודש, בהתאם לשיעור השינוי במדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה:
“מדד” – מדד המהירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
“המדד החדש” – מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
“המדד הבסיסי” – מדד חודש מאי 2007.”
2. התערבות בית-משפט של ערעור בפסיקת הפיצוי
ב- ע”א (ת”א) 4438-01-14 {ח’ ח’ ח’ נ’ ד’ ג’, תק-מח 2015(1), 29445 (2015)} קבע בית-המשפט:
“תהייה נוספת שאין לה מענה בפסק-דינו של בית-משפט קמא כרוכה בגובה הפיצוי בגין הפגיעה בפרטיות. בית-משפט קמא קבע באופן נחרץ כי המסרונים ששלחה המערערת למשיב “מהווים התרסה רבתי וכן הטרדה ופגיעה בפרטיותו של התובע”, וכי העובדה שהנתבעת סיפרה לבני משפחתו של התובע כי יש לאחרון בן מחוץ לנישואין “מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו”. אף-על-פי-כן מצא בית-משפט קמא לנכון לפסוק למשיב פיצוי בסך 35,000 ש”ח בהסתמך על הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות שאיננו מצריך הוכחת נזק. בית-משפט קמא לא הסביר מדוע עשה כן, בשים-לב לעדויות הלא-מעטות שהובאו בפניו על עוגמת הנפש שנגרמה למשיב ועל הפגיעה שנגרמה למערכת היחסים שבינו לבין אשתו. בית-משפט קמא אף לא הסביר, אף שקבע שמדובר “בפגיעה חמורה” מדוע מצא לנכון להפחית את סכום הפיצוי לסך של 35,000 ש”ח בלבד בשל “מחדל התובע”, ומדוע לא נקט בהכפלת הפיצוי לאור טענת המשיב להתקיימותה של דרישת ה”כוונה לפגוע” שבסעיף 29א(ב)(2) לחוק הגנת הפרטיות.
מכל המקובץ עולה כי התוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא, ללא דיון מקדים והכרעה בשאלות שפורטו לעיל – תלויה על בלימה.
13. ההכרעה במחלוקת שבין בעלי הדין אינה מתמקדת רק בד’ אמות הסכסוך הצר שביניהם, ולהכרעה בשאלות שהוצפו לעיל, שלא בכדי הרחבנו את הדיבור עליהן, יש השלכות רוחב בסוגיות לא מעטות, שבחלקן טרם הוכרעו על-ידי בית-המשפט העליון. מטבע הדברים מן הראוי שסוגיות אלו תוכרענה בדרך המלך, קרי: בשלב הראשון על-ידי הערכאה הדיונית לאחר חקירה, דרישה וליבון, ורק בשלב השני על-ידי ערכאת הערעור, מה גם שלצורך מקצת מההכרעות נדרשת תשתית עובדתית, מלאכה האמורה להיעשות על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי. זאת ועוד, הכרעה המתקבלת לראשונה בערכאת הערעור עלולה לפגוע בזכותו הדיונית של בעל הדין שלא זכה, משתקיפת פסק-הדין תוכל להיעשות על ידו רק במסגרת בקשת רשות ערעור, להבדיל מערעור בזכות לערכאה שניה (ראו לעניין זה ע”א 5623/90 כמאל עבד אחטיף נ’ אבו נאיף נג’ם).
14. אמליץ, איפוא, לחבריי לבטל באופן חלקי את פסק-דינו של בית-משפט קמא, תוך הותרת הממצאים העובדתיים המתייחסים לביצוע עוולת התרמית והפגיעה בפרטיות, על כנם, ולהחזיר את התיק לבית-משפט קמא על-מנת שייתן דעתו לכל הסוגיות שפורטו לעיל, בהתאם לציוני הדרך אותם פירטנו, ויכריע בהן, עת במידת הצורך ולפי שיקול-דעתו יהא רשאי לקיים בירור ראייתי נוסף, אף לבקש מבעלי הדין השלמת טיעונים, שלאחריהם יוציא מלפניו פסק-דין חדש.”
ב- רת”ק (חי’) 4871-12-12 {שלומי גמבש נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בעמ, תק-מח 2013(1), 7667 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו לתביעות קטנות מיום 25.11.12 ב- ת”ק 51549-07-12.
בפסק-הדין קיבל בית-המשפט קמא את תביעתו של המבקש נגד המשיבה, בחלקה, וחייב את המשיבה לשלם לו פיצוי בסכום של 1,000 ש”ח וכן הוצאות משפט בסכום של 300 ש”ח. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט כי:
“עיינתי בבקשה ובנימוקיה והחלטתי לדחות אותה.
המבקש הוא מנוי של המשיבה ותביעתו בבית-משפט קמא נסבה על כך שהוא ביקש מן המשיבה להעתיק את קו הטלפון שלו מקריית שמונה לקריית חיים. מדובר בקו טלפון חסוי ומשמעות הדבר כי מספר הטלפון אינו מתפרסם במדריכי מידע שמפרסמת המשיבה וכן מספר הטלפון אינו ניתן לזיהוי כאשר המבקש מתקשר באמצעותו. המבקש טען בתביעתו כי במהלך העתקת קו הטלפון, הפרה המשיבה את המוסכם בינו לבינה, ונודע לו באקראי כי בניגוד להתחייבותה של המשיבה, מספר הטלפון גלוי, נמסר לכל דורש במדריכי המידע והוא ניתן לזיהוי עת המבקש מתקשר באמצעותו. על רקע זה תבע המבקש סכום של 32,000 ש”ח לפי הפירוט הבא: בגין פרסום בפרהסיה של מספר הטלפון סכום של 10,000 ש”ח; בגין פרסום בפרהסיה של כתובת המגורים של המבקש סכום של 10,000 ש”ח; בגין חשיפת מספר הטלפון בעת התקשרותו לאחרים סכום של 10,000 ש”ח; ובגין נזק לא ממוני (עגמת נפש) סכום של 2,000 ש”ח.
בית-המשפט קמא קיבל את התביעה בחלקה ופסק לתובע פיצוי בסכום של 1,000 ש”ח. הוא נדרש לטענת המבקש שסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, המסמיך את בית-המשפט לפסוק פיצוי בשל פגיעה בפרטיות, אף מבלי הוכחת נזק, וזאת עד סכום של 50,000 ש”ח. הוא נימק זאת בכך שמחד גיסא קדם לאירוע שעליו נסבה התביעה אירוע דומה קודם ומאידך גיסא שהפרסום שנעשה אינו של פרטים הפוגעים בכבודו ורגשותיו או בצנעת הפרט שלו, וכי למבקש לא נגרם נזק ממון, כי הפרסום לא נעשה בכוונה לפגוע וכי המשיבה דאגה לתקן את התקלה מיד כאשר פנה אליה המבקש.
המבקש טוען שבית-המשפט קמא התעלם מטענותיו שאמת-המידה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות צריכה להיגזר מן ההוראה המקבילה בחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (“חוק איסור לשון הרע”). עוד הוא טוען כי נפלה טעות בהנמקתו של בית-המשפט קמא כאשר הוא סבר שהיעדר כוונה מצידה של המשיבה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון, שכן בטענתו פסיקת פיצויים לפי סעיף 29א אינה מצריכה להיזקק לכוונת המפרסם וככל שמוכחת כוונה כזו ניתן לפסוק כפל פיצוי לפי סעיף 29א(ב)(2). עוד הוא טוען שבית-המשפט קמא התעלם מכך שמדובר למעשה בשלושה פרסומים שונים ומהיקף וגודל תפוצת הפרסום.
בית-משפט לתביעות קטנות אינו ככל הערכאות. ייעודו ותכלית קיומו של בית-המשפט לתביעות קטנות מקבלים ביטוי בסעיף 62 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 (“החוק”) הקובע הוראות מקלות הן בנושא ראיות והן בנושא סדרי דין, והכול על-מנת להביא להכרעה מהירה, יעילה וצודקת של העניין… זאת ועוד, על-מנת לקיים את התכלית שלשמה הוקם, הוגבלה זכותם של הצדדים לייצוג על-ידי עורכי-דין והדבר טעון רשות של בית-המשפט “מטעמים שיירשמו” (סעיף 63 לחוק)…
השאלה המתעוררת היא, אם-כן, מהם השיקולים המצדיקים מתן רשות לערער על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות. בעניין זה נאמר כי:
“העתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית-המשפט לתביעות קטנות מחייב, איפוא, לקבוע אמות-מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו.” (ראו: בר”ע (מחוזי יר’) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראליים בע”מ נ’ מאיר (טרם פורסם, 03.04.08))
עוד נאמר כי מתן רשות ערעור על פסקי-דין של בית-משפט לתביעות קטנות יעשה בריסון ובאיפוק…
על רקע שיקולים אלה נראה לי שראוי לדחות את בקשתו של המבקש. זאת מפני שעל-אף כל היריעה הרחבה של טענותיו לא שוכנעתי שהתקיימו נסיבות שהן בבחינת עוול זועק המצדיק התערבות בפסק-דינו של בית-המשפט קמא שכן על-פי האופן שבו כימת המבקש את תביעתו, בית-המשפט קמא פסק לו מחצית מן הסכום שאותו תבע כנזק לא ממוני (עגמת נפש). אשר לשאר מרכיבי תביעתו, יש לזכור כי הסמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק אין משמעה שבית-המשפט חייב לעשות כן ולא מצאתי בנימוקי פסק-הדין עילה להתערב בו.
תכלית ההוראות המאפשרות פסיקת פיצויים ולא הוכחת נזק, דוגמת ההוראה שבסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע והוראות דומות בדברי חקיקה אחרים היא מתן פיצוי בשל נזק שיש קושי בהוכחתו כמו גם בהרתעת הפוגעים בכוח בזכויות (ראו, בהשאלה, ע”א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב ואח’ נ’ המועצה להסדר הימורים בספורט ואח’, פ”ד נט(1), 873 (2005) בעמ’ 903) ונראה לי לכן שהבירור העובדתי והמשפטי הדרוש על-מנת לקבוע את התקיימות הנסיבות המצדיקות פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מתאים יותר לבית-משפט שלום אשר הדיון בו כפוף לסדרי דין ולדיני ראיות ואין הגבלה על אפשרות ייצוג הצדדים בהליך שבפניו.
המבקש, המעיד על עצמו שהוא עורך-דין, יכל לבחור להגיש את תביעתו בבית-משפט שלום אשר יכול היה להיטיב ולבחון את מכלול הנסיבות שביסוד תביעתו של המבקש ואת היקף הפיצוי, ללא הוכחת נזק, שהוא ראוי לו. אם העדיף המבקש את בית-המשפט לתביעות קטנות כערכאה מתאימה לתביעתו כי אז ניתן לומר שבצד היתרונות הדיוניים והראיתיים הנלווים להליך זה הוא קיבל על עצמו את המגבלות הנובעות ממנו, היינו ההגבלה על זכות הערעור ומדיניות אי-ההתערבות של ערכאות הערעור.
הבקשה נדחית.”
ב- רת”ק (חי’) 31776-11-12 {תומר שפר נ’ ליאור מרום, תק-מח 2012(4), 21511 (2012)} קבע בית-המשפט:
“קבוצת טענות אחרת של המבקש מתייחסת לתביעתו שכנגד, שאותה הוא ביסס על הפרת זכותו לפרטיות מכוחו של חוק הגנת הפרטיות. גם לכך אתייחס בקיצור ואציין, כי הילוכה של טענת המבקש הוא זה: המשיב, שתבע מן המבקש את שכרו, צירף לתביעה מסמכים שחלה לגביהם חובת הסודיות בסעיף 19(א) לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, ובעשותו כן, הוא הפר את זכותו של המבקש לפי חוק הגנת הפרטיות. לפי סעיף 4 של חוק הגנת הפרטיות, פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), וסעיף 29(א)(ב)(1) של חוק הגנת הפרטיות קובע שבית-המשפט רשאי, בשל פגיעה בפרטיות, “לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש”ח, בלא הוכחת נזק”. על יסוד כך טוען המבקש, כי בית-המשפט קמא חרג מסמכותו כאשר התעלם מהוראות חוק אלה, ודחה את תביעתו הנגדית של המבקש.
לא מצאתי יסוד מספיק גם לטענה זו. בית-המשפט קמא לא התעלם מטענותיו אלה של המבקש, אלא שהוא התרשם שאלה הועלו אך כמשקל נגד לתביעתו של המשיב, ומכל מקום מסקנתו היתה – ובכך איני מוצא מקום להתערב – שהמשיב נהג כראוי כאשר צרף את התכתובת בינו לבין המבקש כתמיכה לתביעתו. מסקנה זו יכולה לכאורה להקים למשיב הגנה מכוח סעיף 18(2)(ג) של חוק הגנת הפרטיות (פגיעה הדרושה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע), וייתכן, אף מבלי לקבוע עמדה בעניין זה, שהיה מקום לדחות את תביעת המבקש על יסוד סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות המורה כי “לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש”. על כל פנים, יש לזכור כי הסמכות לפסוק פיצויים בשל פגיעה בפרטיות ללא הוכחת נזק איננה מחייבת את בית-המשפט לעשות כן, ולא מצאתי בטענות המבקש עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא בעניין זה.
הבקשה נדחית. לא בלי היסוס נמנעתי מלעשות שימוש בסמכות הנתונה לי לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ולהטיל על המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה שכן, כפי שציינתי לעיל, נראה לי שאין כל יחס בין העניין ששימש נושא לפסק-הדין ובין רוחב יריעת טענותיו של המבקש בבקשה הנוכחית.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
