הסוגיה בדבר הערכת הפיצוי בגין נזק בלתי-ממוני עלתה על מדוכת הדיון בשורה ארוכה של פסקי-דין בהם ניתן ביטוי לעובדה, כי רכישת דירת מגורים בתנאי מדינת ישראל הינה כמצוי ביותר מימוש של ציפיות ותכניות להפיק ממנה הנאה ורווחה {ת”א (שלום ת”א) 37934-08 יונה רחמים רונן נ’ שיכון ופיתוח לישראל בע”מ, תק-של 2011(1), 58409, 58413 (2011)}.
דירתו של אדם אינה רק נכס כספי, אלא היא מרכז חייו ומרכז חיי בני משפחתו. זהו נכס שאדם רגיל משקיע בו חלק משמעותי מהונו ומאונו מתוך מגמה לאפשר ניהול חיים תקינים ומהנים לו ולבני משפחתו. מידת הסבל ואי-הנוחות הנגרמים למשפחה עקב ליקויים הנה לכן משמעותית מאוד {ת”א (שלום חי’) 8276-04 עמירם בראלי נ’ אפריקה ישראל להשקעות בע”מ, תק-של 2010(3), 53166, 53240 (2010)}.
מטרתו של הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה.
בקביעת שיעור הפיצויים בגין עוגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים {ע”א 5602/03 סגל ואח’ נ’ שיכון ופיתוח לישראל בע”מ, תק-על 2005 (1), 2774 (2005)}.
לא אחת עלות תיקונו של ליקוי מסויים אינה משקפת בהכרח את עוגמת הנפש הנגרמת בשל ליקוי זה ולא קיים בהכרח מתאם בין עלות תיקון הנזק לבין עוגמת הנפש הנגרמת בעטיו של ליקוי זה. יחד-עם-זאת, אף-על-פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עוגמת הנפש נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות {ראה גם ת”א (מחוזי חי’) 213-08 דיירי הבית ברחוב רמב”ן 23 נ’ שיכון עובדים בע”מ, תק-מח 2010(4), 15276, 15282 (2010)}.
פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש מקורה בצדק מתקן. על המפר או המזיק לפצות את הנפגע בגין נזקיו הממוניים והלא ממוניים { אריאל פורת “שיקולי צדק בין הצדדים לחוזה ושיקולים של הכוונת התנהגויות בדיני החוזים של ישראל” עיוני משפט כב 647, 683}.
הפיצוי יפסק בתנאי שהוא עומד במבחני הציפיות והסיבתיות. פסיקת הפיצוי תלויה באומד דעתו של בית-המשפט ועליו לזכור שאין הפיצוי בא להעניש את המפר או המזיק, אלא מטרתו השבת המצב לקדמותו. בראש נזק זה ניתן לפסוק פיצוי בשל הליקויים בבתים ובשל האיחור במסירה {ראה למשל: ע”א 348/79 גולדמן נ’ מיכאלי, פ”ד לה(4), 31 (1981); ע”א 675/86 שמייסר נ’ הודסמן, פ”ד מד(1), 138 (1989); ע”א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע”מ נ’ נחמיאס, פ”ד מו(2), 60 (1992); ע”א 4445/90 עמיגור (ניהול נכסים) בע”מ נ’ מיוסט, דינים עליון לד 611; ת”א (יר’) 1042/97 אברמוביץ אבנר ואח’ נ’ סולל בונה בע”מ ואח’, תק-מח 2005(2), 278 (2005)}.
על התובע לעשות כמיטב יכולתו להקטנת הנזק שנגרם לו, והוא לא יוכל לזכות בפיצוי על כל סכום הנובע מהזנחתו לנקוט באמצעים סבירים הנדרשים ממנו לצורך כך {ראה ע”א 592/66 “הקודחים” נתניה בע”מ נ’ נסים ביטון ואח’, פ”ד כא(1), 281 (1967); ע”א 252/86 גולדפרב נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה(4), 45 (1991); תא”מ (שלום חי’) 17778-11-09 מארון פרחאת נ’ יוסף סלאח, תק-של 2011(1), 102124 (2011)}.
נעיר כי זכות זו לפיצויים עומדת גם לדייר שבינתיים הספיק למכור את דירתו {ע”א 472/95 זכריה זלוצין נ’ דיור לעולה בע”מ, פ”ד נ(2), 858 (1996)}. יש צדק בדברים לפיהם עילת התביעה התגבשה כאשר נמסרה לדייר הדירה הפגומה. אין זה מתקבל על הדעת כי קונה ששילם במיטב כספו את מלוא מחירו של מוצר פגום, לא יהא זכאי לפיצוי רק מפני שבינתיים המוצר כבר אינו ברשותו, כגון שמכר אותו והגם שניתן להניח שהפגמים בדירה נתנה אותותיה במחיר שנתקבל בעדה {ת”א (שלום יר’) 2236-05 יצחק ברנשטיין נ’ אחים עזרא גבריאל בניין ופיתוח, תק-של 2011(1), 141271 (2011)}.
ב- ע”א 11254/02 {בן אבו חברה לבניין ולפיתוח בע”מ נ’ דני סלמן, תק-על 2004(1), 296 (2004)} קבע כב’ השופט א’ מצא כי “אך לגוף העניין לא מצאתי יסוד לקבל את טענת המערערת, כי לעניין עצם חיובה בתשלום פיצוי ולעניין גובה הפיצוי שבו חוייבה, היה על בית-המשפט להבחין בין עניינם של אלה מבין המשיבים אשר מכרו את בתיהם לבין עניינם של יתר המשיבים”.
לאחר שכב’ השופט א’ מצא מפנה לפסק-הדין בפרשת דיור לעולה הוא מוסיף וקובע כי “דין זה יפה גם להכרעה בשאלת זכאותם לפיצויים של המשיבים 2-1 ו- 4-3, אשר בעוד תובענתם נגד המערערת מתבררת והולכת הקדימו ומכרו את בתיהם לאחרים. עילתם לקבלת פיצוי בגין אי-ההתאמה שבה לקו בתיהם התגבשה ביום שבו מסרה להם המערערת את הבתים; ומכירת בתיהם לא גרעה את זכותם לקבל פיצוי מלא על אשר רכשו והיו זכאים לקבל, אך בפועל לא קיבלו. המערערת כזכור טענה, כי במכירת בתיהם קיבלו משיבים אלה את מלוא מחירם הראוי, משמע כי אי-ההתאמה לא הורידה את ערך הבתים, אינני סבור כי טענה זו יכולה להועיל למערערת. כלשעצמי אינני סבור כי מתקיים קשר של התניה בין מכירתו או אי-מכירתו של נכס לבין זכותו של הרוכש לקבל פיצוי מלא בגין אי-ההתאמה שבה לקה הנכס במועד מסירתו לידיו. הלא גם אלה מבין המשיבים המוסיפים להחזיק בבתים עשויים, ביום מן הימים, למכור את בתיהם מבלי להשתמש בכספי הפיצויים שנפסקו לזכותם לתיקון אי-ההתאמה; ועל שום-מה ייגרע חלקם של אלה שהקדימו למכור לעומת אלה שעל זכותם למכור בעתיד (אף מבלי לבצע את התיקונים) אין מי שיחלוק? ברם, גם לגופה, הטענה שאי-ההתאמה לא הורידה את ערך הבתים איננה משכנעת. לא זו בלבד שמחיריהם של נכסי מקרקעין יכולים להיות מושפעים מגורמים שונים ומשונים, אלא שהדעת גם נותנת כי המחיר ששולם למשיבים תמורת הבתים הלם את מצב הבתים כמות שהיו, ולא מן הנמנע שאלמלא אי-ההתאמה בה לקו הבתים עשויה היתה מכירתם להניב למשיבים תמורה גבוהה יותר”.
לא אחת, נקבע כי תיקון ליקוי מסויים אינו משקף את עוגמת הנפש אשר נגרמה בשל אותו ליקוי ולא קיים בהכרח מתאם לעניין זה. אלא שגם בעת הפעלת שיקול-הדעת לעניין פסיקת פיצוי שכזה, יש לעמוד במתחם של סבירות.
כך לדוגמה, ב- ת”א (שלום חי’) 2553-07 {אודל קריניץ נ’ נתבעת/מודיעה לצד שלישי, תק-של 2010(3), 33877, 33887 (2010)} קבע כב’ השופט יואב פרידמן כי במקרה דנן עולה בבירור מהעובדות ומהנתונים שהובאו, כי במשך שנים סבלו התובעים מהליקויים בדירות, חרף פניות ובקשות רבות שהפנו לנתבעת לתיקונם, בלא שאלו נפתרו.
התובעים השקיעו את מיטב כספם ברכישת דירה חדשה, אך נאלצו להתמודד עם רטיבויות חוזרות הן בקירות החיצוניים, והן בפנים הדירה, אשר פגמו בהנאה מהדירה, וזאת מבלי לציין את הצורך בפניות חוזרות לנתבעת, ומפח הנפש שנגרם לאחר כל תיקון משנתגלה כי הלה לא פתר את הבעיה.
בדיקת קרייניץ כאמור קיימת עדיין רטיבות בחדר הכביסה. לאור זאת, ראה בית-המשפט לנכון לפסוק סכום של 5,500 ₪ למשפחת עוז, ו- 7,000 ₪ למשפחת קרייניץ {למרות שלאחרונה אין צורך בדיור חלוף}.
חוק החוזים (תרופות) מעניק, בצד תרופות אכיפת החוזה וביטולו, את סעד הפיצויים, לנפגע מהפרת חוזה. סעדי האכיפה והביטול שוללים זה את זה, וברור כי אדם אינו יכול לפנות לבית-המשפט ולבקש כי יורה על אכיפת חוזה, ובה בעת לדרוש את ביטולו.
יחד-עם-זאת, סעד הפיצויים הוא סעד הנוסף על שני סעדים אלו. כך יכול אדם לבקש אכיפה או ביטול של החוזה, ובמקביל לדרוש פיצויים על הנזק שגרמה ההפרה.
ישנם כמה סוגי פיצויים, בהם מכיר חוק החוזים (תרופות), והם: פיצויי הסתמכות, המהווים פיצויים בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה, אותם מעניק סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), ומטרתם להעמיד את הנפגע בדיוק באותו המצב בו היה לו היה החוזה מקויים. המדובר בתשלום בגין נזקים שנגרמו לתובע אותם בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפרת החוזה.
כן קיימים, פיצויים בעד נזק שאינו ממון, הכוללים עוגמת נפש, אותם מעניק סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות).
וכן, פיצויים מוסכמים, שהם פיצויים בסכום שעליו הסכימו הצדדים מראש, אותם מעניק סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות).
סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) מאפשר, בנסיבות בהן נגרם נזק שאינו נזק של ממון, פסיקת פיצויים בעדו לנפגע.
עוד בטרם הוחק חוק החוזים (תרופות) נפסק ב- ע”א 495/66 {מני נ’ כהן, פ”ד כא(1), 113 (1966)} כי “מי ששוכר משרד בקומה ד’ של בית עם מעלית, חוסר המעלית גורם לו סבל ואי-נוחות” אשר “אינם ניתנים לתרגום מדוייק בכסף, והם עניין שבאומדנה”.
מכאן למדים, כי עוד בטרם חקיקת סעיף 13 הנ”ל, פסקו בתי-המשפט פיצויים עבור פגיעה ברגשות, בתביעות בשל הפרת הבטחת נישואין, שניתן לראותן כפיצויים עבור עוגמת נפש, בגדר נזק בלתי-ממוני, שגרמה הפרת ההתחייבות לקשרי נישואין.
גם לאחר שנת 1970, שנת החקת חוק החוזים (תרופות), הוסיפו בתי-המשפט לפסוק ברוח זו.
יש להדגיש, כי גם לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) מוטל על הנפגע הנטל להוכיח את נזקו, גם אם הוא בלתי-ממוני, בדומה לכללים הנהוגים באשר לתביעות המוגשות מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), העוסק בנזק ממוני, שם חלים מבחני הסיבתיות והציפיות וכן החובה להקטנת הנזק. מבחנים אלו יחולו בהתאמה גם על תביעה המוגשת לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות).
בנסיבות בהן יצליח הנפגע להוכיח את נזקו הבלתי-ממוני, יטה בית-המשפט לפסוק לו פיצויים בהתאם.
פיצויים בשל נזק שאינו ממון, כמו פיצויים בשל נזק ממון, אפשר שיתלוו לתרופה אחרת מבין אלה הקבועות בחוק החוזים (תרופות), ואפשר שיבואו במקומן, לפי האמור בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות).
למשל, כאשר הנפגע זוכה בתרופת האכיפה, ניתן לפסוק לו בנוסף, פיצויים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב ההפרה. הוא הדין, שעה שזוכה הנפגע בתרופת הביטול, ניתן לפסוק לו גם פיצויים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל האכזבה שנגרמה לו עקב הפרת החוזה.
ישנם שני ראשי נזק עיקריים בגינם נפסקים פיצויים מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), והם: חוסר נוחות, עוגמת נפש, כאב וסבל וכל מה שלא ניתן לכמת בכסף.
נשאלת השאלה, מהי אמת-המידה לפיה פוסקים בתי-המשפט נזק בלתי-ממוני?
לבתי-המשפט אין אמת-מידה אובייקטיבית לפיה יכולים הם לאמוד את עוגמת נפש ולפסוק פיצויים לפיה.
סעיף 13 נוקט לשון “רשאי”. בית-המשפט אינו חייב לפסוק פיצויים בגין נזק בלתי-ממוני, גם אם ברור כי החוזה הופר וכי לנפגע נגרמו אי-אלו נזקים.
גם אם אין מחלוקת כי היתה הפרה וגם אם נגרם נזק ממוני ולא ממוני, בית-המשפט יכול לפסוק פיצויים בגין הנזק הלא ממוני, ורשאי הוא שלא לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה.
כעניין של מדיניות משפטית, בתי-המשפט נמנעים מלפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, לאישיות משפטית שאיננה בשר ודם, דוגמת חברה בע”מ.
גם תביעה בגין פגיעה בשמה הטוב של חברה, אינה מזכה בפיצויי מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) ועל הטוען זאת, להסתמך על סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), ולהוכיח שנגרם לחברה נזק ממוני, ובמידה ויתברר כי אכן כך, והפיצוי ייתן במסגרתו.
סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), בדומה לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) הסמוך לו, דורש מהנפגע לעמוד במבחני הסיבתיות והציפיות.
דוגמה לכך ניתן לראות ב- ע”א 348/79 {חנה גולדמן נ’ יצחק מיכאלי ואח’, פ”ד לה(4), 31 (1981)}. שם דובר על הסכם בין קבלן לבין קונים. הקבלן התחייב שבתאריך מסויים ימסור את הדירה לידי הקונים ואולם, בפועל הדירה נמסרה באיחור של שנה.
בתגובה, הקונים פלשו לדירה, חרף התנגדות הקבלן, עוד לפני שחוברו המים והחשמל, וכך שהו בדירה ללא חשמל ומים, מספר חודשים.
הקונים תבעו מהקבלן, בין השאר, פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, אשר התבטאה במגורים בדירה ללא חשמל ומים.
כב’ השופט א’ ברק קבע לעניין הנזק הבלתי-ממוני, שאומנם מתקיים הקשר הסיבתי בין עוגמת הנפש להפרה, אך מבחן הציפות אינו מתקיים כאן. זאת כיוון שבעת כריתת החוזה הקבלן לא היה יכול וצריך לצפות שהקונים יחליטו לגור ללא חשמל ומים.
לעומת זאת, הקבלן אכן היה צריך לצפות שתגרם לקונים עוגמת נפש בשל האיחור במסירת הדירה, לכן בשל עצם האיחור שגרם לעוגמת נפש פוצו הקונים, אך את הפיצוי בגין עוגמת הנפש לא קיבלו {וכדבריו: “מתקשר חוזי סביר היה צופה כי איחור במסירתה של דירת מגורים יגרום סבל נפשי ועוגמת נפש לקונה המאוכזב… אדם סביר לא צריך היה לצפות לכך, שהקונים יפרו את החוק ויעשו דין לעצמם, וייכנסו לדירה בלא היתר הבעלים”}.
נדגיש כי במידה והנפגע לא הצליח להוכיח את נזקו זה, בית-המשפט לא יפסוק לו פיצויים בראש נזק זה. עצם הפרת החוזה אינה מספיקה לשם פסיקת פיצויים לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) ובשים-לב כי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) לא נועד להעניש את המפר על עצם הפרתו את החוזה {ע”א 348/79 חנה גולדמן נ’ יצחק מיכאלי ואח’, פ”ד לה(4), 31 (1981)}.
ב- ת”א (שלום עפ’) 2383-09-07 {עוזי ברלד נ’ א.ש. הרוש בניה קלה בע”מ, תק-של 2011(1), 131760 (2011)} קבע כב’ השופט יוסף בן-חמו כי לאור עלות תיקון הליקויים ולאחר התרשמות לפיה הליקויים שנמצאו בדירה אינם כאלה הגורמים להפרעות לניהול תקין של חיי היומיום של התובעים, יש לפסוק לתובעים בגין עוגמת הנפש ואובדן הנאה מהנכס שנגרמו להם סך של 5,000 ₪.
ב- ת”א (מחוזי יר’) 2155-08 {מרק קולברון נ’ יצחק רוזנבלו, תק-מח 2010(4), 3540, 3566 (2010)} עסקינן בתובענה, בין השאר, לפיצוי בגין נזק בלתי-ממוני. כב’ השופט יוסף שפירא קבע כי אין בפני בית-המשפט נתונים מהם ניתן לגזור את הפיצוי המתאים, והדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט אשר ישקול את מכלול נסיבות העניין. בהתחשב בהתנהלות שני הצדדים עד להגשת התביעה, מעשי ומחדלי הנתבעים, פסק בית-המשפט לתובעים סך של 15,000 ₪ בראש נזק זה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
