1. אין להחליף את המדינה בפקידיה
ב- המ’ 342/75 {חביבה הכטר אח’ נ’ משה אריה קורץ ואח’, פ”ד ל(1), 277 (1975)} קבע-בית המשפט:
“אם ניתן להשיג צו מניעה, שלפי החוק אינו ניתן נגד המדינה, נגד עושי דברה של המדינה הפועלים מכוחה. המדובר הוא במטרד כמשמעותו בפקודת הנזיקין, אשר לטענת המבקשים נגרם להם על-ידי ניהול אחד המוסדות של משרד הסעד; ומאחר והמבקשים אינם יכולים לקבל צו מניעה נגד משרד הסעד, מנסים הם לקבל צו מניעה כזה נגד מנהלו הכללי של המשרד ונגד מנהל המוסד ההוא באופן אישי. מן הטעמים שבוארו באר היטב בנימוקי החלטתו של בית- משפט השלום, נראה גם לי שאין בין המבקשים לבין פקידי משרד הסעד כל יריבות לעניין זה, ושאין המבקשים רשאים לעקוף את הוראות החוק האוסר מתן צו מניעה נגד המדינה, על-ידי החלפת המדינה בפקידיה כנתבעים לתביעתם.”
2. מנהל מקרקעי ישראל – רשות הפיתוח
רשות הפיתוח הינה תאגיד ציבורי, ועל-כן אין היא נכנסת בגדר הוראות החוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין), התשי”ח-1958.
ב- ע”א 141/75 {מדינת ישראל ואח’ נ’ יעקב לוי, פ”ד ל(2), 508 (1976)} קבע בית-המשפט:
“לבסוף נטען שצו מניעה אשר יינתן נגד רשות הפיתוח לא יהיה יעיל, מפני שלמעשה פועלים במקרקעין הנדונים עובדי המינהל שהינו אורגן של המדינה ואין לכפותו בדרך צו מניעה. אין זו אלא חזרה על הטענות האחרות באיצטלה שונה, ועל-כן התשובה היא אחת: המינהל פועל כאן כמורשה של רשות הפיתוח, ומאחר שרשות הפיתוח אינה נהנית מן החסינות שבסעיף 5 של חוק המדינה כבעל דין, ממילא גם המינהל ועובדיו אינם נהנים ממנה, שעה שהמינהל פועל “להלכה וכלפי חוץ” כמורשה של רשות הפיתוח.
על יסוד האמור יש, לדעתי, לדחות את הערעור.”
3. היעדר סמכות בית-המשפט ליתן צווי אכיפה נגד המדינה – תרופת האזרח – סעד הצהרתי
ב- ע”א 226/80 {ד”ר א’ כאהן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3), 463 (1981)} קבע בית-המשפט:
“בטענותיהם לפנינו משמיעים באי-כוחם המלומדים של המערערים השגות וביקורת על מסקנותיו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, תוך שהם פורשים מחדש את יריעת המחלוקת במלוא היקפה גם לפנינו.
אני מוכן להניח, כי בעת שהמערערים הצטרפו למפעל הבניה דנן, סברו בכנות, כי שכונה זו תיבנה בצפיפות דלילה ובבניה נמוכה, התואמים את תכנית המיתאר דאז. מכאן עמידתם העיקשת על זכותם לתבוע מאת המדינה, שהבניה באותו אתר תהיה על-פי ציפיותיהם, וכי אם אין המדינה נעתרת לתביעתם, ראוי לאכוף עליה ביצועו של החוזה בעין. לעניין זה עומד למערערים למכשול הדין, כפי שנקבע בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי”ח-1958, לפיו אין בית-משפט מוסמך ליתן צווי אכיפה וצווי מניעה כנגד המדינה, אפילו בהליך שהוא בתחום המשפט הפרטי.
נשמעה לא מעט ביקורת כנגד מצב משפטי זה (ג’ שלו, “האם חייבת המדינה לכבד את התחייבויותיה החוזיות” הפרקליט לג (תש”ם-מ”א) 215) שאפשר שראוי לבטל זכות יתר זו, שהוענקה למדינה בעניין, שהוא, כאמור, בתחום המשפט הפרטי, וביחסים מסחריים רגילים כמו שבין אדם לחברו. אולם, כל עוד זהו הדין, פתוחה לפני האזרח, הרואה את עצמו נפגע ומקופח בזכויותיו, דרך העתירה אל בית-המשפט לבקש פסק-דין, שיצהיר על זכויותיו קבל עם ועדה, וכלפי המדינה כבעל דין שלו. ההנחה היא, שהמדינה תכבד הצהרות שיצאו מאת בית-המשפט, וכך, בדרך עקיפין, ייאכף החוזה וימומשו הזכויות. מטעם זה הכיר בית – משפט זה גם בסעד של צו הצהרתי זמני, המאפשר לאזרח להשיג, למעשה, את התוצאה, שבמקרה אחר היתה מושגת על דרך צו מניעה זמני (ע”א 144/79). נראה לי איפוא, שאמנם ראוי לשקול העמדת האזרח והממשל על אותו מישור בנושאים אלה, ולא יהא צורך עוד לחפש דרכי עקיפין להשגת מטרה ברורה וצודקת.
אין פסול איפוא בדרך, שנקטו המערערים במקרה דנן, בהגישם את התביעה על דרך המרצת פתיחה, כשעתירתם היא כמצוטט לעיל.
המגמה הכללית היא להשתמש בכוח הזה של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה, המוצגת לפני בית-המשפט, אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה, כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע. פסק-דין הצהרתי הוא תרופה מקובלת ליישוב סכסוכים. במיוחד ניתן להפיג באמצעותו ספקות בדבר זכויות וחובות לחוזה, ובין השאר ניתן להצהיר, אם על-פי פירושו הנכון של חוזה זכאי התובע לזכויות, שהוא טוען להן…
מסיבה זו אין לקבל את אחד מנימוקיו של בית-משפט קמא בדחותו את העתירה, דהיינו, שהמערערים אינם זכאים להצהרה המבוקשת, משום שהם לא הוכיחו פגיעה ממשית בזכויותיהם עקב שינוי תכנית המיתאר. המערערים טוענים, כי הבניה על-פי תכנית, המאפשרת הקמת בניינים גבוהים בצפיפות כפולה ומכופלת, פוגעת ברווחתם ובאיכות מגוריהם באתר לכשייבנה. ועוד הם טוענים, כי הוקנתה להם זכות ממשית השנויה במחלוקת, וראוי שיוצהר, מה היקפה ומה תוקפה של זכות זו.
גם אם מבחינת סדר הדין ולעניין הסעד המבוקש נקטו המערערים הליך ראוי, התואם את הדין, עדיין אין ללמוד מכך, כדבר מובן מאליו, שעל בית-המשפט להיענות לתביעה ולהעניק סעד כמבוקש גם במקרה זה. כך, למשל, לא יהא בית-המשפט נוטה ליתן סעד הצהרתי, אם יש בידו של תובע הסעד לתבוע סעד מהותי אחר כדבר שבזכות. אולם, כאשר לא נתונה בידי אדם זכות אחרת שכזו, משום שנסיבות מיוחדות מונעות מימושה, יהא צורך להכיר בזכותו של התובע על-ידי פסק-דין הצהרתי… כפי שכבר הוסבר לעיל, בענייננו אפשר שתצמח תועלת למערערים מסעד כמבוקש, אם אמנם צודקים הם לגופו של עניין, ונבצר מהם לממש את זכותם בעתירה לאכיפת חוזה, כמבואר לעיל…”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
