צו מניעה קבוע בענייני זכויות יוצרים

1. מערכי השיעור שהוכנו עבור הנתבעת 1 מהווים “יצירה ספרותית” מקורית הזכאית להגנה של זכות יוצרים
ב- ת”א (ת”א) 1323/99 {פורום משכילון בע”מ נ’ משכילון בע”מ ואח’, תק-מח 2005(1), 2124 (2005)} דן בית-המשפט בבקשה לשורה של סעדים וצווי מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי לעשות שימוש מכל סוג, במערכי שיעור, בתוכנית לימוד ובשיטות הוראה של פורום משכילון שמעולם לא ביטלה את הסכם המייסדים.

פורום משכילון טענה, כי משכילון ושרעבי ביצעו קורסים בתחומים השמורים לפורום משכילון, תוך שימוש במערכי שיעור שחוברו על-ידי פורום יעוץ. מערכי שיעור אלה, לטענתה, הם יצירה ספרותית מוגנת כזכות יוצרים.

כמו-כן, טענה פורום משכילון כי משכילון פרסמה את הקורסים של פורום משכילון כאילו הם קורסים שלה. קידום הקורסים תחת השם “משכילון” פגע בפורום משכילון והיווה הפרה של התחייבויות כלפי פורום משכילון.

משכילון ושרעבי טענו כי פורום משכילון אינה זכאית לצו מניעה, מכוון שזו לא הציגה זכות ראויה להגנה. בנוסף לשרעבי ומשכילון זכות חופש העיסוק כאשר הצווים המבוקשים בלתי-מידתיים ופוגעים פגיעה רחבה בחופש עיסוקם ובתחרות חופשית.

בית-המשפט קבע כי יש להוציא צו מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, לעשות שימוש מכל סוג במערכי שיעור בתחום המחשבים שפותחו עבור פורום משכילון, ועליהם להשיב לתובעת תוך 14 יום את כל העותקים של מערכי שיעור אלו שבידם.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי יש להטיל צו מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי, להתחרות בפורום משכילון באמצעות עריכה וניהול של קורסים בתחומי היזמות והמחשבים, ולגבות כספים המגיעים לפורום משכילון בגין קורסים אלו, אלא אם הקורסים נערכו ונוהלו לטובת ובמסגרת פורום משכילון.

2. העתקת חוברות הדרכה והוראות הפעלה אותם יצרה התובעת
ב- ע”א 8374/13 {איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע”מ נ’ Geo Vision Inc. (חברה זרה), תק-על 2014(1), 15091 (2014)} דן בית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע אשר יאסור על המבקשים לעשות כל שימוש מסחרי או אחר בכרטיסים הנחזים להיראות כמוצרים מקוריים של Geo וכן להימנע מהעתקת התוכנות של Geo והמוצרים הנלווים אליהן.

המשיבה טענה כי המבקשים העתיקו את חוברות ההדרכה והוראות ההפעלה שיצרה Geo. כמו-כן, על גבי כל אחד מהכרטיסים הוטבע הסימן המסחרי הרשום Geo Vision, וזאת באופן מפר היוצר מצג מטעה בפני הלקוחות כי מדובר במוצר המקורי.

המבקשים טענו כי הכרטיסים נשוא התביעה נרכשו על ידן בסין, וכי לא מדובר במוצרים מזוייפים אלא במוצרים מתוצרת Geo אשר מיוצרים בסין תחת רישיון מאת Geo. עוד נטען כי מדובר במוצרים מיושנים מדור קודם, ומשכך הם נמכרים במחיר נמוך משמעותית מהמחיר בו נמכרים מוצרים חדשים של Geo.

המבקשים טענו בנוסף כי מדובר למעשה במוצרים המקורויים OEM (Original Equipment Manufacturer), אשר הינם מוצרים הנמכרים על-ידי יצרניהם על-מנת שהרוכש יוכל למתג אותם כרצונו או לא למתגם כלל, והם נמכרים על-ידי היצרנים במקביל למוצרי הדגל של היצרן המכונים מוצרי “פרימיום”, אשר הינם המוצרים החדשים והמשוכללים יותר, ואשר ממותגים במיתוג הרשמי של היצרן.

בית-המשפט קבע כי אין למעשה מחלוקת שהמבקשים הפרו את סימן המסחר של המשיבות {GeoVision} ואת זכויות היוצרים שלהן בתוכנות ההפעלה ובחוברות ההדרכה.

לא זו אף זאת, נקבע כי טענתם החלופית של המבקשים, לפיה אף אם המוצרים אינם מוצרי OEM מקוריים הרי שהמבקשים סברו בתום-לב שכך הוא הדבר, המעט שיכלו המבקשים לעשות הוא לברר באופן יסודי עם החברה הסינית האם היא ספקית מורשית של Geo והאם המוצרים שהיא רוכשת ממנה הם מוצרים מקוריים.
נקבע כי ככל שהמבקשים נמנעו מלעשות כן, אין להם להלין אלא על עצמם, וכי בהחלט ייתכן שידעו אל נכון שהם רוכשים מהחברה הסינית מוצרים מזוייפים.

3. זיוף רשיונות להפצת תוכנות, והעתקת סימן מסחרי
ב- ת”א (ת”א) 1476/96 {Microsoft Corporation נ’ אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע”מ ואח’, תק-מח 2005(3), 6204 (2005)} דן בית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע שימנע מהנתבעת להמשיך בהפצה ההעתקים של התוכנה, והשבת הרווחים שהופקו מעצם ההפצה.

התובעים טענו כי הנתבעים העתיקו והפיצו העתקים מפרים של תוכנות התובעת ביודעם שהם מפרים את זכות היוצרים בתוכנות שלה.

הנתבעים טענו כי שיווקו את התוכנות של התובעת על-פי רישיון שנרכש בתמורה מלאה ממפיצים מורשים של התובעת, והכחישו כי הרשיונות היו מזוייפים.

כמו-כן, נטען כי הרשיונות דומים מאוד לרשיונות המקוריים, אם יסתבר כי הרשיונות אכן היו מזוייפים, נטען כי הם נקנו על-ידי הנתבעים מחברת מ.צ.מ בתום-לב ובתנאי תקנת שוק, מבלי לדעת על הזיוף.

בית-המשפט קבע כי העובדה שהנתבעת שילמה עבור רישיון כשליש ממחירו הרגיל בשוק, מהווה אינדיקציה משמעותית לכך שהרשיונות היו מזוייפים, וכי הנתבעים ידעו זאת.

עוד נקבע כי הנתבעים פעלו בלא רישיון לשיווק התוכנות של התובעת ללקוחותיהם ומכאן שהם הפרו את זכויות היוצרים בתוכנות כאשר העתיקו אותן למחשבי הלקוחות בהסתמך על רשיונות חסרי כל תוקף.

4. הפרת זכות יוצרים בדגם של מיטה
ב- ת”א (חי’) 10466/97 {רהיטי קיבוץ שמרת נ’ א.ב. מילנו תעשיות בע”מ ואח’, תק-מח 97(3), 805 (1997)} דן בית-המשפט בתביעה לצו מניעה קבוע המורה על הנתבעות להימנע מייצור, הרכבה, שיווק, מכירה של מיטת התובעת מדגם “הדר”.

התובעת טענה כי היא הגתה, עיצבה, פיתחה ייצור, ייצרה ושיווקה את המיטה והריהוט הנלווה ובכך רכשה את זכויות היוצרים במיטה ובמוצרים הנלווים, והנתבעת העתיקה את שגם המיטה במדוייק ובכך הפרה את זכויות היוצרים שלה.

הנתבעת טענה כי שמרת אינה יכולה להינות מהגנת חוק זכויות יוצרים, הואיל והמיטה אותה היא מייצרת איננה “יצירה”, לחילופין היא כשרה להירשם כמדגם ועל-כן איננה כשירה להיות מושא לזכויות יוצרים.

בית-המשפט קבע כי ישנם שני תנאים אשר צריכים להתקיים על-מנת שהיצירה הפונקיונאלית תיזכה להגנת חוק זכות יוצרים – דרישת המקוריות ודרישת האומנותיות.

במקרה דנן, נקבע כי המיטה רחוקה מלעמוד בדרישת המקוריות ולפיכך איננה כשירה להגנת חוק זכות יוצרים וזאת אף אם יקבע כי העיצובים שלה הינם בגדר עיצוב אומנותי ולא פונקציונאלי.

5. העתקת חוות-דעת
ב- ת”א (חי’) 20499-03-10 {רו”ח זאב שלום נ’ בריטמן אלמגור זהר ושות’ רואי חשבון ואח’, תק-מח 2011(4), 1700 (2011)} דן בית-המשפט בטענה כי הנתבע העתיק חוות-דעת שהכין התובע עבור חברת דראל רם בע”מ, והציגה כחוות-דעת שהוכנה על ידו.
התובע טען כי העתקת חוות-הדעת, מהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני של התובע ועתר לסעדים שונים, ביניהם, צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בחוות-דעתו.

עוד נטען כי הנתבעים העתיקו, העתקה כמעט מלאה, את חוות-הדעת שלו, המהווה יצירה מקורית ספרותית, על-פי דרישת החוק, וזאת ללא קבלת רשות או היתר, ומבלי לציין את שמו של התובע כעורך חוות-הדעת.

הנתבעים טענו, כי התובע לא גילה כל עילת תביעה נגדם, שכן, חוות-דעת הנערכת לשם דיון משפטי איננה בגדר “יצירה ספרותית” כהגדרתה בחוק, ואין כל זכות יוצרים בחוות-הדעת, הראויה להגנה במסגרת החוק.

כמו-כן טענו כי כל חוות-דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג, צריכה להיערך על-פי התקנים החשבונאיים הקבועים, העוסקים בנושאי ליסינג, ויש לבחון את העובדות בהתאם לקריטריונים מוגדרים, הקבועים בתקנים בינלאומיים, ואך טבעי, כי יהא דמיון בין חוות-דעת, הנערכות בנושא סיווג עסקאות ליסינג.

לא זאת אף זו, נטען כי התובע לא הוכיח כי חוות-הדעת, היא אכן פרי יצירתו. התובע, שלא פירט כיצד ערך את חוות-הדעת, על אילו נתונים התבסס בעריכת חוות-הדעת, ואף לא הציג טיוטה ראשונית שנערכה על ידו, לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח זכות יוצרים בחוות-הדעת.

בית-המשפט קבע כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי חוות-הדעת, מלמד כי אכן היתה העתקה של חוות-דעת התובע, לחוות-הדעת של הנתבע. ניתן להבחין בנקל כי המדובר בהעתקה של ממש, וכי נעשו בה השינויים המחוייבים בלבד, בהתאם למקרה הספציפי.

ניכר כי מעתיק חוות-הדעת, עיין בחוות-הדעת הראשונה עיין היטב לפני העתקתה, וידע להשמיט ממנה מה שאינו שייך לחוות-הדעת השניה. כמו-כן נקבע כי חוות-הדעת של התובע הינה יצירה ספרותית מקורית, צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: דרישת היצירתיות ודרישת ההשקעה.

דרישת היצירתיות, הינה מינימאלית ביותר, ונקבע, כי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר במידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

6. יצירות קריוקי
ב- ת”א (ת”א) 1738-07 {שרים קריוקי בע”מ נ’ דיוה גרופ בע”מ ואח’, תק-מח 2012(1), 6907 (2012)} דן בית-המשפט בתביעה למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי או הקלטות אודיו ללא הרשאה בכתב מאת התובעת.

התובעת טענה, כי על גבי עטיפות התקליטים מופיעה הבהרה, שלפיה רכישתם אינה מקנה רישיון או הרשאה מפורשת או משתמעת בשירי הקריוקי, ובין היתר, היא אינה מקנה רישיון שימוש, החורג מעבר לשימוש פרטי, כגון השמעה או הקרנה פומביים.

עוד נטען, כי במהלך שנת 2006 התברר לה, הנתבעים מפרים את זכויות היוצרים והמבצעים שלה ביצירה המקורית, והם משמיעים או מתירים השמעה פומבית של יצירותיה במועדון ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה בזכויות הנטענות בשירי הקריוקי. כמו-כן נטען כי הנתבעים טעו לחשוב כי ניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר שהנתבעת 2 שילמה לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו הנתבעים כי אין צורך ברישיון נוסף.

בית-המשפט קבע כי זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

7. צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, בטענה כי אלה הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהשמיעו בפומבי יצירות – הקלטות קוליות, שמקורן ברשומות קול – תקליטים ו/או תקליטורים ו/או כל אמצעי תיעוד או הקלטה אחר, שלתובעת הזכות להרשות את השמעתם בפומבי בשטח מדינת ישראל
ב- ת”א (ב”ש) 10825-06-15 {הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ א.א. לייס (מותגים) ישראל בע”מ, תק-מח 2016(3), 7012 (2016)} קבע בית-המשפט:

“1. התובעת הגישה תביעה לפיצוי כספי וצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, בטענה כי אלה הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהשמיעו בפומבי יצירות – הקלטות קוליות, שמקורן ברשומות קול – תקליטים ו/או תקליטורים ו/או כל אמצעי תיעוד או הקלטה אחר (להלן: “מוסיקה מוקלטת”), שלתובעת הזכות להרשות את השמעתם בפומבי בשטח מדינת ישראל.

2. במועד שנקבע לשמיעת הראיות, ביום 19.06.16, הודו הנתבעים, באמצעות הנתבע 2, בזכויות התובעת ובהפרתן והדגישו כי כל טענותיהם מתמקדות בגובה הפיצוי לתשלום לתובעת. בכך, ויתרו על כל טענה אחרת שנטענה כלפיהם בדבר אחריותם להפרות הנטענות.
גם במסגרת כתב ההגנה הודו הנתבעים בהשמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת בחנויות שבבעלותם ושליטתם ובזכויות התובעת.
מהטעם האמור ויתרו הצדדים על שמיעת הראיות וטענו, במסגרת סיכומים בכתב, לעניין גובה הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובעת.

3. התובעת, בכתב תביעתה טענה ל- 6 הפרות מתועדות של זכויותיה ודרשה בגין כל הפרה את הסך המרבי הקבוע בסעיף 56 לחוק זכויות היוצרים, התשס”ח-2007 (להלן: “חוק זכויות היוצרים”) בסך 100,000 ש”ח לכל הפרה ואולם, לצורכי אגרה בחרה להעמיד את סכום התביעה על-סך 120,000 ש”ח כולל.

4. הנתבעים טענו כי יש לראותם כ”מפר תמים”, בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק זכויות היוצרים הקובע את הדברים הבאים: “הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה”.
טען הנתבע 2 כי החברה, הנתבעת 1 הוקמה על-ידי אביו שהינו תושב קנדה, והוא התבקש על-ידי אביו לנהל את החברה שהחזיקה חנויות למוצרי אופנה בבאר שבע.
לטענתו, בהיותו עולה חדש בארץ סבר בטעות, כי די בתשלום תמלוגים בגין זכויות יוצרים לארגון הבינלאומי CISAC והראיה לכך מבחינתו שגם ארגון אקו”ם, אשר פנה אליו בדרישה לתשלום עבור תמלוגים בגין השמעת מוסיקה, נ ג דרישתו לאחר שהוכיח בפניהם כי משלם הוא תמלוגים לארגון הבינלאומי בשם CISAC.
לטענתו, כאשר פנתה אליו התובעת בדרישת תשלום סבר, כי לא חלה עליו חובת תשלום ועל-כן לא הסדיר את התשלומים מולה. לטענתו, התובעת לא השכילה להסביר באופן מפורט על מהות התשלום ובהיותו עולה חדש המתקשה בשפה העברית לא הבין עד תום את דרישות התובעת.
עוד טענו הנתבעים טענות הנוגעות לעצם דרישות תשלום התמלוגים ושיעורם בהינתן גודל החנות, סיווג החנות וכדו’. כאשר, לטענתם, לגבי חלק מהחנויות אלה נסגרו זה מזמן.
בהינתן כל האמור טענו הנתבעים, כי לא ידעו שיש עליהם לקבל הרשאה מהתובעת, בהיותה גוף המייצג את מפיקי התקליטים, לטענתם לא הכירו את ארגון התובעת וסברו בתום-לב כי בהסדרת נושא התמלוגים להשמעת מוסיקה מול ארגון CISAC, מוגנים הם מפני דרישות ו/או תביעות בנושא מגופים אחרים.
בהינתן האמור טענו הנתבעים כי יש מקום לדחות התביעה לפיצוי כנגדם בהיותם מפר תמים ולכל היותר לחייבם בסכום שעומד ביחס ישיר להיקף המחדל שנפל לפתחם ובהינתן הנסיבות המיוחדות הנוגעות לנסיבות ההפרות דנן.

5. מנגד טענה התובעת, כי יש לדחות את טענות הנתבעים בכל הנוגע להיותם “מפר תמים”. לטענת התובעת, הנתבעים ידעו היטב אודות התובעת וזכויותיה והודו בהפרתן והיה עליהם להסדיר התמלוגים לתובעת מייד לאחר שפנתה אליהם התובעת.
התובעת חזרה וטענה כי משלוש בדיקות מדגמיות שונות שנעשו בחנויות של הנתבעת 1 תועדו הקלטות שלתובעת זכויות בהן, שהושמעו בפומבי בחנות.
בהינתן האמור עמדה על גובה הפיצוי במלואו.

6. יובהר כי אין המדובר בתביעה לתמלוגים עבור הרשאה להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת, אלא תביעה לפיצוי בגין הפרות זכויות יוצרים ועל-כן אינני נדרשת לטענות הבאות מפי הנתבעים בכל הנוגע להיקף תשלום התמלוגים הנדרש. על הנתבעים למצות זכותם בנדון באפיק דיוני אחר.
כמו-כן, אוסיף ואעיר כבר עתה כי בנסיבות העניין יש לראות במכלול האירועים כשלוש הפרות בלבד ולא כפי שטענה התובעת.
אומנם, לא ניתן לראות בנתבעים כמפרים תמימים, מכוח ההגנה הקיימת בסעיף 58 לחוק זכויות היוצרים מאחר, ולכאורה, הודה הנתבע 2 כי היה מודע לקיומה של הגנה למוסיקה המושמעת בעצם כך ששילם תמלוגים לארגון הבינלאומי CISAC.
יחד-עם-זאת, אינני מתעלמת מן הנסיבות העולות בתיק זה, עצם העובדה כי הנתבע דאג להסדיר את סוגיית זכויות היוצרים במוסיקה ובהיותו עולה חדש לא היה מודע לארגונים הנוספים המחזיקים בזכויות יוצרים והזכאים לתמלוגים, בין השאר כגון התובעת.
כך, גם ראיתי לנכון לתת את הדעת להיקף ההפרות הבודד שבוצע ורצונם של הנתבעים להסיר את המחדל כדי לעמוד בדרישות החוק.

7. בהינתן כל האמור לעיל, בהינתן הודאת הנתבעים בהפרות אשר בוצעו ראיתי לנכון לקבל התביעה באופן חלקי ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 30,000 ש”ח.

כמו-כן, מוצא בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשמיע מוסיקה של התובעת זכויות יוצרים בה…”

8. צו מניעה קבוע נגד הפצת החוברות
ב- ת”א (ב”ש) 54238-07-13 {דוד אברהם נ’ מכללת אתגר תקשורת בע”מ, תק-מח 2016(2), 37737 (2016)} נדונה תובענה לחיוב הנתבעים, מכללת אתגר תקשורת בע”מ ומנהלה מר יעקב נחמני, בתשלום פיצויים בטענה כי הפרו את זכויות היוצרים של התובע בסדרת חוברות לימוד {להלן: “החוברות”}, עוולו כלפיו בעוולת גניבת עין, גזל מוניטין תיאור כוזב והתערבות בלתי-הוגנת, מכוח חוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007 וחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 וכי עשו עושר ולא במשפט – בהתאם לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל”ט-1979.

בית-המשפט קבע כי הוכחו זכויות היוצרים של התובע בחוברות הנטענות. התובע הינו בעל זכות היוצרים בחוברות הן מכוח היותו הבעלים של עסק הידוע כ”מורן הוצאה לאור” {והדבר הוכח על דרך הצגת אישור עוסק מורשה}, המוציא לאור חוברות אלו ואחראי לעריכת החוברות הן מבחינה לשונית והן מבחינה גרפית וכל הכרוך בהבאתן של החוברות לדפוס.

במקרה דנן, גם בהינתן שהזכות המוסרית בתכנים של החוברות נותרת לעולם בידי מר בן מוחה, היוצר – כותב התכנים, אזי בהתאם להסכם שהוצג בפני, שנערך בין התובע לבין מר בן מוחה, הוכח כי מר בן מוחה העביר את זכות היוצרים הכלכלית לתובע.

התובע הרים הנטל בנדון בעצם הצגת ההסכם וככל שביקשו הנתבעים לערער אחר תוקפו של ההסכם בין מר מוחה לבין התובע ואחר מעמדו של התובע כבעל זכות יוצרים בחוברת, היה עליהם לזמן את מר בן מוחה לעדות ויש לדחות טענתם כי חובה זו רבצה לפתחו של התובע.

עוד נקבע, כי החוברת המפרה “מבוא לאיכות” הינה חוברת הכרוכה בכריכה של המכללה ועליה מתנוסס שמה של המכללה וסימנה המסחרי. יתר החוברות המועתקות אינן כרוכות ואין עליהם כל סימן מזהה הקושר אותן למכללה.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בוצעה העתקה של חוברות על-ידי המכללה.
הוכח שהנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובע בחוברות בכך שהעתיקו את חוברות הלימוד בהן לתובע קניין רוחני, ואף הוסיפו וביצעו הפרות עקיפות על דרך של שימוש מסחרי בחוברות, בניגוד להוראות סעיף 48 לחוק זכות יוצרים.

לאור כל האמור לעיל, ובהינתן הפרת זכויות יוצרים ב- 4 חוברות, הפרות אותן ראה בית-המשפט בנסיבות העניין כהפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, בית-המשפט ראה לנכון להעמיד את הפיצוי הכולל על-סך של 80,000 ש”ח בגין ההפרות האמורות.

כמו-כן, בית-המשפט הוציא צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל פעולה מפרה ביחס לזכויות התובע בחוברות.

9. צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לבצע כל פעולה שיש בה כדי להפר את זכויות התובעת ב – 7 שמלות כלה המעוצבות ומיוצרות על-ידי התובעת
ב- ת”א (ת”א) 15059-01-15 {ג’ולי וינוקורוב נ’ מרים-הודיה חיים חייק, תק-מח 2016(2), 38093 (2016)} נדונה תביעה במסגרתה נתבקש, בין היתר, בית-המשפט להוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לבצע כל פעולה שיש בה כדי להפר את זכויות התובעת ב- 7 שמלות כלה המעוצבות ומיוצרות על-ידי התובעת וב- 9 תמונות בהן מצולמות שמלות ג’ולי.

התובעת עוסקת בעיצוב שמלות כלה ושמלות ערב ייחודיות ובבעלותה בוטיק לשמלות כלה וערב. כחלק משיווק השמלות מפרסמת התובעת באתר האינטרנט שכתובתו www.julievino.comתמונות של השמלות אותן היא מעצבת בהן תמונות ג’ולי.

בסמוך לחודש ספטמבר 2014 גילתה התובעת כי הנתבעת מפרסמת את תמונות ג’ולי בחשבונות הפייסבוק שלה הפועלים תחת השמות: “הודיה בית היוצר”, “הודיה עיצובים “מבית היוצר”, “הודיה מבית היוצר”, “מירי הודיה חייק” ו”הודיה מירי אוחנה”.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות המקרה, נראה כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין פרסום תמונות ג’ולי בחשבון ה- FACEBOOK העסקי שלה, קודם לפניית התובעת.

ככל שמדובר בפרסום תמונות ג’ולי בחשבון ה- FACEBOOK של הנתבעת לאחר פניית התובעת, דהיינו לאחר חודש ספטמבר 2014, יש לראות בנתבעת כמי שהפרה את זכות היוצרים של התובעת, מבלי שעומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים.

התובעת טענה לנזק שנגרם לה מהפרת זכויותיה, אולם לא הציגה ראיות שיש בהן כדי ללמד על נזק ממשי שנגרם לה או על היקפו.

על-כן, ובהתחשב בשיקולים המנויים בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, ובנסיבות העניין ובכלל זה העובדה שהזמנת שמלת כלה כרוכה במפגש בין הלקוחה והמעצבת/התופרת ואין חשש ממשי להטעיית הלקוחות או לפגיעה בתובעת, בית-המשפט ראה לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 4,000 ש”ח בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת בחלק מתמונות ג’ולי.

זאת ועוד. התובעת, לא הציגה בפני בית-המשפט ראיה לכך שהנתבעת תפרה או מכרה שמלת כלה הדומה לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי. למעשה את טענותיה בעניין זה סומכת התובעת על פרסומים של הנתבעת בחשבונות ה- FACEBOOK העסקי שלה ועל שיחה מוקלטת שניהלה גב’ עדי לימור שלמה {עובדת של התובעת} עם הנתבעת.

אלא שמעיון בפרסומי הנתבעת ובתמליל השיחה האמורה בית-המשפט לא מצא ראיה לכך שהנתבעת תפרה או מכרה שמלה הדומה לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי. מהתמליל עולה, שהנתבעת היתה מוכנה לתפור כל שמלה שתתבקש.
בהיעדר ראיות לסתור, איני רואה שלא לקבל את גרסתה של הנתבעת, לפיה לא תפרה דגמי שמלות הדומים לדגמי השמלות של התובעת.

משלא הוכח שהנתבעת מכרה שמלות הדומות לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי ואף לא הוכח שהנתבעת השתמשה בשרטוטים של התובעת לצורך תפירת שמלות כלה, ממילא לא הוכח שהתבעת ניצלה את השקעותיה של התובעת בעיצוב דגמי שמלות ג’ולי או את השרטוטים אשר על-פיהם תפרה התובעת את שמלות ג’ולי או את המוניטין הנטען על-ידי התובעת. על-כן, אין אלא לדחות את טענת התובעת כאילו התעשרה הנתבעת על חשבונה שלא כדין.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה תוך שהוא מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,000 ש”ח.

10. גופן – גרסאות “הדסה”
ב- ת”א (יר’) 3357/09 {חנה טל נ’ מסטרפונט בע”מ, תק-מח 2015(3), 12329 (2015)} נדונה תביעה ביחס לזכויות היוצרים בגופן הדסה. בית-המשפט בקבלו את התביעה ופסקו פיצויים קבע:

“א. התביעה וההליכים שהביאונו עד הלום
1. התביעה דנן עוסקת בזכויות בגופן הקרוי “הדסה”.

2. התובעת עותרת (בסעיפים 69-52 של כתב התביעה) לסעדים הבאים: לפסק-דין הצהרתי לפיו “כל זכויות היוצרים בגרסאות הדסה שייכות באופן בלעדי לתובעת”; לצו מניעה קבוע “האוסר על הנתבעים להעתיק ו/או לייצר ו/או להפיץ ו/או למכור ו/או לשווק בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם בכל טריטוריה (בין בתחומי מדינת ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, בכל דרך שהיא לרבות באמצעות האינטרנט, כל גרסא שהיא של פונט הדסה, לרבות גרסאות הדסה”, וכן “לעשות כל שימוש, מכל מין וסוג שהוא בכל מוצר, בכל פורמט שהוא המצוי בידה (צ”ל: בידם – ר.י.), הכולל את פונט הדסה, לרבות את גרסאות הדסה – ובכלל זה בקטלוג הפונטים מטעמה”; לצו עשה קבוע “המורה לנתבעים להסיר מכל אתרי האינטרנט שלהם ו/או של מי מטעמם ו/או הקשור אליהם, לרבות כל סוכן ו/או ספק ו/או מפיץ מטעמם, כל מוצר מפר – לרבות קטלוג הפונט מטעמם, הניתן להורדה מאתר האינטרנט של מסטרפונט, ולרבות כל עותק ו/או העתק מכל מוצר כאמור, ולרבות כל קישור (לינק) המוביל למוצר כאמור”; למתן חשבונות ולפיצויים בסכום שהועמד לצרכי אגרה על 4.5 מיליון ש”ח (ולטענת התובעת, בא במקום סכום של 14.7 מיליון ש”ח המגיע לה).
בסיכומיה התובעת אינה עותרת עוד לסעד של מתן חשבונות והיא מבקשת רק סעד הצהרתי, צווי מניעה ועשה קבועים ופיצויים (ראו פרק כ”ב של סיכומיה).

3. התובעת טוענת כי ירשה את הזכויות בגופן הנ”ל מאביה (להלן: “פרידלנדר”), שהיה היוצר והבעלים הבלעדי שלו. לטענתה, הנתבעים מפירים את זכויותיה, בעשותם בגופן שימושים מסחריים שונים ללא הסכמת התובעת או פרידלנדר.

4. בשלב מוקדם של ההליכים גובשה “הסכמה בדבר פיצול הדיון, תוך שיוגדר ושיובהר כי בשלב הראשון יידון כל מה שקשור לזכויות התובעת באות שבנדון. המשמעות היא שתידון לא רק הזכות הכלכלית אלא גם הזכות המוסרית, וכן יידונו אופי הזכויות אותן העביר סבה (צ”ל: אביה – ר.י.) של התובעת (ובכלל זה האם ההעברה כוללת גם את התוצר הדיגיטאלי דהיום או רק את התוצר שהיה רלבנטי אז) וכל הקשור לשאלת הזכויות של התובעת, וכפועל יוצא מכך – האם יש לה עילת תביעה נגד הנתבעים”. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (ב- 10.05.10).

5. לאחר שהוגשו ראיות, התקיימו דיוני הוכחות והוגשו סיכומים לגבי הנ”ל, ניתנה (ב-19.09.11) החלטה, אשר השורה התחתונה שלה היא “כי התובעת היא בעלת הזכויות באות, ובכלל זה בתוצר הדיגיטאלי. זאת בשל כך שזכויות אלה היו בבעלות אביה כשנפטר, ועברו אליה כיורשתו היחידה” (ראו סעיפים 15 ו- 33 של החלטה זו). במסגרת אותה החלטה גם נדחו טענות שונות של הנתבעים ונקבע כי הנתבעים לא יוכלו להיוושע מן הטענה שאות הדסה הפכה ל”נחלת הכלל” (סעיפים 29-25 של אותה החלטה).
בהחלטה האמורה נקבע (בסעיף 34) כי “שאלת ההוצאות בקשר להליכים שעד כה תישקל מאוחר יותר, לכשתתרחב הפרספקטיבה לגבי כל שיהיה נחוץ בקשר לכך”.

6. בהחלטה הנ”ל מפורטת השתלשלות העניינים עד נתינתה וכן מצוינים השיקולים והנימוקים שבבסיסה, והיא מהווה חלק בלתי-נפרד מפסק-דין זה.

7. על ההחלטה הנ”ל הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון (רע”א 7918/11). בקשה זו נמחקה ללא צו להוצאות, “תוך שמירת כל טענותיהם של המבקשים (הנתבעים – ר.י.) לשלב הערעור הסופי, אם וכאשר יוגש” (סעיפים 4-3 להחלטה מ- 25.12.11).

8. בקדם המשפט שהתקיים לאחר ההכרעה הנ”ל ועסק במה שנותר על הפרק נבחנו אפשרויות לפשרה כוללת. בסופו-של-דבר הוסכם כי המהלך הראשון יהיה “כי בכל הקשור לבדיקת מסמכים בנושא ההכנסות הרלבנטיות של הנתבעים (בארץ ובחו”ל) ימונה מומחה מטעם בית-המשפט שיהיה רו”ח חקירתי אשר תהיינה לו כל הסמכויות לקבל את כל המסמכים הרלבנטיים ולבחון בעקבותיהם כל שימצא לנכון” (פרוטוקול מ- 04.03.12). בהמשך לכך הוסכם כי המומחה יהיה רו”ח יהודה ברלב.

9. בחוות-דעת מ- 20.11.12 קובע המומחה הנ”ל כי הכנסות הנתבעת 1 ממכירת הגופן בשנים 2007-2006 (שלגביהן ביקשו הצדדים כי תיערך הבדיקה) הסתכמו בסכום נמוך של 12,920 ש”ח.

10. בעקבות חוות-הדעת הנ”ל הודיעה התובעת כי היא בוחרת “במסלול של פיצויים ללא הוכחת נזק” (סעיף 2 לתשובה שהוגשה ב- 12.12.12 ופרוטוקול מ-30.12.12).

11. בהמשך לכל השתלשלות העניינים שתוארה עד כה, נעשו נסיונות מרובים להביא את הצדדים לפשרה או לפחות לבחירת מסלול דיוני מקוצר לגבי מה שנותר על הפרק (ראו למשל ההחלטה מ- 02.05.13). הנסיונות לא צלחו ובסופו-של-דבר הושלמו הליכים מקדמיים והוגשו ראיות נוספות מטעם הצדדים.

12. לגבי השלב הנוכחי של ההליכים הוגשו ראיות כדלקמן:
מטעם התובעת – תצהיר שלה וחוות-דעת מומחה של אילן מולכו (שהוא בוגר “בצלאל” ועוסק בתחומי העיצוב והטיפוגרפיה).
מטעם הנתבעים – תצהירים של הנתבע 2 ושל הנתבעת 3 וחוות-דעת מומחה של ד”ר אתי יוסף תמרי (שהוא מרצה במחלקה להיסטוריה ותרבות של העם היהודי באוניברסיטה במינכן שבגרמניה, עוסק בתחום הטיפוגרפיה והתמחותו באות העברית ובספר העברי).

13. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הסתפקות בחקירת המומחים הנ”ל, תוך ויתור הדדי על חקירות של המצהירים ואפשרות להגיש מסמכים (ראו פרוטוקול
23.06.14, עמ’ 433 ואילך).

14. לאחר קיום החקירות הנ”ל הוגשו סיכומים במתכונת תלת-שלבית, שאיפשרה לכל צד להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות הצד שכנגד.

15. משנשלמה הגשת הסיכומים, הגיעה השעה להכריע במה שנותר על הפרק.
ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז

16. לאחר שקילת המכלול, הגעתי למסקנה כי יש ליתן סעדים כדלקמן:
א. ניתן פסק-דין הצהרתי לפיו כל זכויות היוצרים בגרסאות הדסה שייכות באופן בלעדי לתובעת.

ב. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להעתיק ו/או לייצר ו/או להפיץ ו/או למכור ו/או לשווק, בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם, בכל טריטוריה (בין בתחומי מדינת ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, בכל דרך שהיא לרבות באמצעות האינטרנט, כל גרסה שהיא של גופן הדסה, לרבות גרסאות הדסה, וכן לעשות כל שימוש, מכל מין וסוג שהוא בכל מוצר, בכל פורמט שהוא המצוי בידם הכולל את גופן הדסה, לרבות את גרסאות הדסה, ובכלל זה בקטלוג הגופנים מטעמה.

ג. ניתן צו עשה קבוע המורה לנתבעים להסיר מכל אתרי האינטרנט שלהם ו/או של מי מטעמם ו/או הקשור אליהם, לרבות כל סוכן ו/או ספק ו/או מפיץ מטעמם, כל מוצר מפר, לרבות קטלוג הגופן מטעמם, הניתן להורדה מאתר האינטרנט של הנתבעת 1, ולרבות כל עותק ו/או העתק מכל מוצר כאמור וכל קישור (לינק) המוביל למוצר כאמור.

ד. על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 810,000 ש”ח למועד פסק-דין זה.

17. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל.
ג. הבסיס לתוצאה – דחיית טענות מקדמיות

18. ככל שהנתבעים מנסים להיבנות מטענת התיישנות, הרי שאפשרות זו נדחתה במפורש במה שנאמר בסעיף 32 להחלטה מ- 19.09.11.

19. ככל שהנתבעים מנסים להדוף כליל חלקים מתביעת התובעת מכח טענות שעניינן ויתור, שיהוי או מניעות, ובכלל זה הטענה כי גופן הדסה הפך “נחלת הכלל”, הרי שהם לא יוכלו להביא לכך. זאת מכח האמור בסעיף 27 להחלטה הנ”ל ומכח הטענות שבסיכומי התשובה. לצד קביעה זו ייאמר, כי בסעיף 27 הנ”ל נאמר לגבי טענות אלה כי “לכל היותר עשויה להיות לטענות אלה השלכה על העניינים הכספיים שעל הפרק אך לא מעבר לכך”. עניין זה ייבחן בהמשך הדרך.

ד. הבסיס לתוצאה – הפרת הזכויות
20. בסעיף 5 של סיכומיה מביאה התובעת שורת ביסוסים לכך שהנתבעים לא הכחישו כי עשו שימוש בגופן “הדסה” וכי הם אף מודים כי עשו בו שימוש, יצרו דיגיטציה שלו ושיווקו אותו למשתמשים סופיים ולחברות מסחריות.

21. הנתבעים לא סתרו בסיכומיהם טענות אלה של התובעת. הם התמקדו בטענות שלפיהן לא הפרו את הזכויות המוסריות (ראו סעיפים 87 ואילך של סיכומיהם).

22. התמונה בכללותה מצביעה על כך שהנתבעים הפרו גם זכויות מוסריות. זאת בשני אופנים. האחד עניינו בכך שהפרו את הזכות לייחוס היצירה ליוצר. התובעת הצליחה להוכיח כי הנתבעים לא הזכירו את שמו של פרידלנדר כיוצר הגופן באופן ראוי ובולט, אשר מייחס את יצירת הגופן לפרידלנדר באופן חד-משמעי ובכך הפרו את זכותו לייחוס היצירה על שמו. השני עניינו בהפרת הזכות לשלמות היצירה. יצירת הדיגיטציה על-ידי הנתבע 2 ויצירת גרסאות חדשות כתוצאה מכך הפרה את זכויותיו של פרידלנדר לשלמות יצירתו. פועלם של הנתבעים לבצע שינויים בגופנים נוספים, אשר התבססו על הגופן המקורי ופותחו לאחר הדיגיטציה, מבלי לקבל לכך את אישורו של היוצר מהווה הפרה נוספת של הזכויות המוסריות.

ה. הבסיס לתוצאה – פסק-דין הצהרתי וצווי מניעה ועשה
23. הסעד ההצהרתי עולה מאליו, מכוח מה שנקבע בהחלטה מ- 19.09.11 (ובהתאם למה שצוטט לעיל, בסעיף 5 של פסק-דין זה).

24. במה שנוגע לצו המניעה – הנתבעים בסיכומיהם (בסעיפים 86-83) מסכימים כי ככל שהקביעה הנ”ל קיימת, הרי שיש מקום לסעד זה. די בכך כדי שיינתן צו מניעה (כפי שניתן להיווכח, אין זה הסעד היחיד שיש ליתן (כטענת הנתבעים) אלא רק אחד מן הסעדים).

25. בכל הקשור לצו העשה – הנתבעים אינם מעלים בסיכומיהם טענות ספציפיות שיש בהן לשלול סעד כזה בהינתן הקביעה העקרונית האמורה. מכל מקום, בהינתן הקביעה האמורה והסעד ההצהרתי שבעקבותיה וצו המניעה הנ”ל, יש מקום גם לצו העשה…”

11. צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך בהפצת המדריך
ב- ת”א (ראשל”צ) 5327/01 {גד הפקות בע”מ ואח’ נ’ הוצאת עיתון הארץ בע”מ ואח’, תק-של 2002(3), 17950 (2002)} קבע בית-המשפט:

“1. בתובענה שבפני התבקשתי לחייב את הנתבעות בתשלום סך 200,000 ש”ח בקשר עם העתקת רשימות שביצעו הנתבעות ממדריך טלפונים ארצי ללימודים על – תיכוניים מחודש 11/00 בהוצאת התובעים (להלן: “הלימודפון”), ופרסומן במדריך אקדמי ללימודים על -תיכוניים מטעם הנתבעות (להלן: “המדריך”).
כן התבקשתי להוציא צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך בהפצת המדריך.

2. עובדות המקרה
מאז שנת 1996, מפרסמים התובעים את הלימודפון המכיל רשימות של מוסדות חינוך ומוסדות אקדמיים בהתאם לסיווג למקצועות השונים לפי סדר אלפביתי.
בחודש 11/00 פרסמה הנתבעת 1 את המדריך המכיל אף הוא, בין היתר, רשימות של מוסדות חינוך ומוסדות אקדמיים בהתאם לסיווג ללימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה, תוך מיון לפי סדר אלפביתי בתוך כל אחד מהסיווגים האמורים.
ביום 20.8.01 הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבעות לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת”א 89306/01), אשר הועברה לבית-משפט השלום לראשון לציון והיא נשוא התיק שבפני.

3. טענות הצדדים
3.1 טענות התובעים
3.1.1 הלימודפון מהווה יצירת לקט המוגנת מכוח דיני זכויות יוצרים, בדומה למדריך “דפי זהב” ואף מכונה “דפי זהב של הסטודנטים”. הרשימות הנפרדות של המוסדות החינוך והמוסדות האקדמיים אותן מכיל המדריך מוגנות מכוח דיני זכויות יוצרים כיצירת לקט או כיצירת אוסף.
3.1.2 הנתבעות מצביעים על העתקה של שלוש רשימות מהלימודפון המהוות חלקים וקטעים מהותיים ממנו, ובכלל זה אף על העתקת טעויות הגהה וטעויות דפוס שנפלו בלימודפון.
3.1.3 התובעים הגנו על הלימודפון בכיתוב “כל הזכויות שמורות”, כמקובל בהגנה על זכויות יוצרים בארץ, בהיעדר מרשם על-פי הדין.
3.1.4 הנתבעים הפרו את הזכות המוסרית שלהם ביצירה, התעשרו שלא במשפט ופגעו במוניטין התובעים.

3.2 טענות הנתבעות
3.2.1 הגנת זכויות יוצרים ניתנת לעריכת ולאיסוף החומר בלבד, אם יש בהן יצירתיות, ואינה חלה על תוכן הלימודפון כיצירת לקט.
3.2.2 השוואת התובעים את הלימודפון למדריך “דפי זהב” מהווה שימוש שלא כדין והפרת זכויות מדריך “דפי זהב”.
3.2.3 לא היתה העתקה שכן ניכר שוני במידות המדריך והלימודפון, בעיצוב, בפורמט ובאזורי החיוג. זאת ועוד, המדריך מציין ברובו רק מספרי טלפון ומורכב מכתבות ומתוכן עניינים לפי סוג הלימודים, בעוד הלימודפון מציין גם מספרי פקסימיליה ומורכב מתוכן עניינים בסידור אלפביתי.
3.2.4 הנתבעים לא ידעו ולא היה להם יסוד נאמן לחשוד כי קיימת זכות יוצרים בלימודפון. יתרה מזאת, הכיתוב “כל הזכויות שמורות” אינו מקנה לתובעים מעמד או זכויות שלא היו בידם עובר לציון הכיתוב האמור, ואינו מהווה תחליף לרישום המצאה במרשם כדין.
3.2.5 תוכן הלימודפון אינו מוגן בזכויות יוצרים ולא היתה כל פגיעה בזכות מוסרית מהטעם שאין בלימודפון כל ייחוד, מקוריות או יצירתיות, תוכנו ידוע לכל וקיימים בשוק מדריכים מסווגים רבים הבאים ליתן מידע בנושא לימודים אקדמיים.
3.2.6 מוניטין התובעים לא נפגע, שכן הנתבעים מכחישים קיומו של מוניטין ללימודפון.
3.2.7 לא היה עושר ולא במשפט מהטעם שהמדריך חולק חינם לקוראי עיתון “הארץ” בהוצאת הנתבעת 1 כמוסף מיוחד שלא למטרות רווח.

4. בכתב התביעה נטען כי התובענה נסובה סביב שש רשימות אשר הועתקו, כטענת התובעים מהלימודפון על-ידי הנתבעות. הסתבר כי למעשה המדובר בשלוש רשימות בלבד מתוך פרק אחד של הלימודפון, הוא הפרק העוסק במכללות, ולפיכך הדיון לגוף הלימודפון והמדריך וכן הדיון בסעדים יתמקד בעיקר ברשימות אלו, נשוא המחלוקת כאל “פרק המכללות”.

5. לאחר קדם משפט בו נשמעו דברי הצדדים, הושג הסדר דיוני לפיו לא יוגשו ראיות בתיק, כל אחד מהצדדים יגיש סיכום טענות ובית-המשפט ייתן פסק-דין.

6. היעדר יריבות
6.1 הנתבעות העלו טענה מקדמית לפיה לתובע 2 (להלן: “התובע”) אין כל יריבות כלפי הנתבעות על-פי חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: “החוק”) משום שלא נטל חלק בעריכתו או ביצירתו של הלימודפון. היריבות עומדת, אם בכלל, רק לתובעת 1 (להלן: “התובעת”).

התובעים טוענים בתגובה כי התובע הינו בעל העסק והתובעת שהינה עוסק מורשה נושאת את תעודת הזהות של התובע…
נטען כי התובע הינו בעליה ומנהלה בפועל של התובעת (סעיף 11 לכתב התביעה), אך טענה זו לא הוכחה ואף לא נטען כי התובע הוא זה שאסף וערך את היצירה. זאת ועוד, התובע אף העיד כי מלאכת האיסוף והעריכה נעשתה על-ידי התובעת ועובדיה “האנשים שלנו עושים את כל העבודה מתוך עבודת שטח” (עמ’ 2 לפרוטוקול, שורות 5-3).
לאור ממצאים אלה אכן לתובע אין מעמד בתביעה והבקשה המקדמית לגביו מתקבלת.

6.2 טענה מיקדמית נוספת הינה כי אין לתובעים עילה כלפי הנתבעת 2. עיון במדריך מראה כי בעמ’ 6 נקוב שמה של הנתבעת 2 כעורכת המדריך לצד תוכן העניינים
ולצד המבוא, כאשר הנתבעת 2 לא הביעה כל הסתייגות באשר לפרסום. לכן לא נסתרה החזקה לפיה הדברים אשר פורסמו במדריך ולרבות ההעתקה הנטענת מהלימודפון, כפי שתתואר להלן, הינם על דעתה של העורכת, הנתבעת 2…
זאת ועוד, ב- ע”א 2790/93 Eisenman נ’ קימרון, פ”ד נד(3), 817 נדונה, בין היתר, אחריות מפרסם ואחריות המערער, עורך אשר העתיק את הטקסט המפוענח של המגילות הגנוזות לספר מבלי לציין את שם המפענח, המשיב, שלו נתונות זכויות היוצרים. באותו המקרה היה שמו של המערער נקוב בשער הספר וכן מהמבוא עלה כי העורכים היו מודעים לכך שהפרסום נעשה תוך הפרת זכויות היוצרים של המשיב. בית-המשפט העליון קבע כי משהסכימו העורכים כי שמם יקרא על הספר כעורכיו, ללא הסתייגות מתוכנו, ניתן לראות בכך הסכמה מכללא של הפרת זכות היוצרים וכי ציון שם עורך על שער הספר מקים חזקה, הניתנת לסתירה בראיות, כי שכל הדברים שפורסמו בספר הם על דעת העורך.
לפיכך הטענה המקדמית באשר היעדר עילה כלפי הנתבעת 2 נדחית.

7. זכות יוצרים בלימודפון
בבוא בית-המשפט לבחון האם לתובעת זכויות בלימודפון החוסות תחת כנפי החוק, שומה עליו לבדוק ראשונה האם הלימודפון הינו יצירה אם לאו. לטענת התובעים, הלימודפון מהווה יצירת לקט, ומכאן, לטענתם, צומחת לדידו הגנת זכויות היוצרים.
ההלכה קובעת כי ביצירת לקט הגנת זכויות היוצרים תחול על אופן הבחירה, הסידור וההצגה של החומר אך לא על החומר עצמו ובלבד שניכרים השקעת מאמץ ויצירתיות בבחירה ובסיווג החומר…
דא עקא, שהיצירתיות הנדרשת בתחום זכויות היוצרים אינה רבה ומדריך מסווג עדיין עשוי לעמוד בדרישת היצירתיות האמורה וראה: ת”א (ת”א) 635/97, המ’ 6898/97 חברת אינדקס פרסומים בע”מ נ’ בידור ואירוע חברה לפרסום (1996) בע”מ, דינים מחוזי כו(7), 391.
עם-זאת, נפסק לא אחת כי מידת המאמץ, הכשרון וההשקעה של המחבר הדרושים לשם ההכרה בזכויות יוצרים הינה מידה צנועה ביותר וראה: ע”א 23/81 הרשקו נ’ אורבוך, פ”ד מב(3), 757; ע”א 513/89 אינטרלגו בע”מ, 164.
לטענת התובעים, הנתונים נאספו מתוך עבודת שטח, כאשר הפרסום הוא של מספרי טלפון של מחלקות במוסדות הלימוד (עמ’ 2 לפרוטוקול, שורות 8-4). מעיון בלימודפון עולה כי אכן הוא מכיל גם רשימת מספרי טלפון פנימיים של מחלקות בתוך מוסדות הלימוד וזאת בשעה שמדריך “דפי זהב”, לדוגמא, כולל במקרים רבים מספר טלפון של מרכזיה בלבד. לפיכך, יקשה לראות במידע כנחלת הכלל, ומכל מקום, אין ספק כי אנשי הלימודפון נאלצו לאתר בכוחות עצמם את הפרטים האמורים.
לפיכך, גם אם תתקבל טענת הנתבעים כי מספרי טלפון ושמות מוסדות הם נחלת הכלל, עדיין נדרשים כשרון, עמל ומיומנות לשם השגת מספרי הטלפון הפנימיים במחלקות ובפקולטות השונות, כנטען על-ידי התובעים, וכן לעריכתם, לסיווגם ולמיקומם על-פי חלוקה למחלקות בתוך המוסדות האקדמיים.
בהקשר זה קבע כב’ השופט לנדוי (כתוארו דאז) ב- ע”א 136/71 מ”י נ’ אחימן, פ”ד כו(2), 259, 261 כדלקמן:

“אין נפקא מינה ש’החומר הגלמי’ להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל… השאלה אם יש בלוחות המשיב יצירה מקורית מפאת המחשבה, העמל או המיומנות שהושקעו בהם, צריכה להיחתך על-פי עיון בעבודת המחבר בשלמותה.”

קביעה זו אושרה לאחרונה על-ידי כב’ השופט טירקל ב- ע”א 2790/93 האמור.
אין בידי לקבל טענה את טענת הנתבעים לפיה הלימודפון נעדר מקוריות בשל היותו דומה למדריכים רבים מסוגו וכי תוכן העניינים של הלימודפון, כמו גם הערכים המסודרים בו, מופיעים לפי סדר אלפביתי נעדר מקוריות. הנתבעים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכחת טענתם זו, לא הציגו בפני כל מדריך דומה למדריכים האמורים ואף לא נקבו בשמות מדריכים דומים הקיימים בשוק.
זאת ועוד, בבחינת מקוריות לא נדרש בית-המשפט להשוואה בין הלימודפון כיצירה מוגמרת לבין יצירות אחרות, אלא על ההתמקדות להיעשות בשלב גיבוש היצירה. קרי, התרומה המקורית נבחנת לאור המקור של הלימודפון וניכר כי המקור הינו היוצר עצמו ולא יצירות אחרות או יוצרים אחרים, כי היוצר השקיע משאבים הן ביצירה והן בתהליך היצירה ולרבות היצירתיות הניכרת בליקוט החומר ובמיונו לפי תחומים ותת – תחומים בלימודים האקדמיים, כי ניתן להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר וכי קיימת הבחנה בין הלימודפון כיצירה מאבני הבניין שלו וראה: ע”א 513/89 האמור בעמ’ 170…
סבורני כי חלה יצירתיות בבחירה ובסיווג החומר וכי חלה הגנת זכויות יוצרים על הלימודפון כיצירת לקט. לפיכך, שומה על בית-המשפט לבדוק האם הפרו הנתבעות את זכות היוצרים של הלימודפון.

8. הלימודפון לעומת המדריך
הלימודפון הינה חוברת שגודלה 23 X 16 ס”מ המכילה כ- 100 עמודים, ובה פירוט של מקצועות לימודים רבים ביותר הממוינים לפי סדר אלפביתי של שם המקצוע כאשר בצידו מצוינות רשימות המוסדות בהם ניתן ללמוד את המקצוע.
המדריך הינה חוברת שגודלה 30 X 20 ס”מ וחזותה שונה לחלוטין מהלימודפון. המדריך מכיל כ- 116 עמודים, בתחילתו מספר כתבות ומאמרים ובהמשך המידע בדבר מקצועות הלימוד המחולק אך ורק לפי סוג הלימוד, היינו, לימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה.
ניכרים הבדלים רבים נוספים בין שתי החוברות:

8.1 הלימודפון כולל פרקים נרחבים וכן פירוט מקצועות לימוד רבים, כמו גם תתי – תחומי לימוד שאינם מופיעים כלל וכלל במדריך האקדמי כגון: צורפות, שמאות, אדריכלות נוף ורוקחות וזאת לפי סדר אלפביתי.
8.2 במדריך האקדמי החלוקה אינה לפי מקצועות לימוד אלא לפי סוג ההכשרה:
לימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה.
8.3 בגוף הלימודפון נמסרים פרטי המוסד הרלוונטי באופן רחב יותר, כדוגמת כתובתו המלאה ומספרי הטלפון והפקסימיליה, בעוד במדריך האקדמי נכתב לעיתים רק שם המוסד, העיר בה הוא שוכן ומספר הטלפון.
8.4 הלימודפון אף כולל סיווג משנה שאינו מופיע במדריך. כך למשל, בלימודי מקצוע ההנדסה קיימת בלימודפון חלוקה של הנדסת מכונות, הנדסת בניין והנדסת תעשיה וניהול, בעוד שבמדריך האקדמי אין חלוקה ומיון כגון דא והוא מציין את הערך “הנדסה” ותו לאו.
8.5 הלימודפון אינו מציין כלל האם מקצוע ספציפי נלמד בלימודי תואר ראשון, שני, שלישי או בלימודי תעודה – חלוקה שהיא עיקרו של המדריך.
מממצאים אלה עולה המסקנה כי המדובר בשני מסמכים השונים במהותם זה מזה, דבר המשפיע בעליל גם על העתקה הנטענת של עורכי המדריך מהלימודפון. זאת ועוד, אין בלימודפון כל פירוט אם המקצוע הספציפי נלמד במסגרת תואר ראשון או אחר – פירוט המופיע במדריך האקדמי – ומכאן, המסקנה היא שעורכי המדריך השיגו מידע זה שלא דרך הלימודפון. לפיכך, יש לכאורה בסיס לטענת הנתבעים כי הפרטים לגבי המוסד הרלוונטי בו נלמד המקצוע לא הועתקו מהלימודפון.
סופו-של-דבר, מסקנתי הינה כי ניכר שנתבעות ביצעו עבודת סיווג עצמאית והשקיעו מחשבה ויצירתיות עצמאית במדריך, כאשר חלקו הראשון של המדריך מכיל כתבות בנושא אקדמיה וחברה וחלקו השני, בו הועתק פרק המכללות, ערוך כאינדקס מסלולי לימוד בחלוקה פנימית ללימודי תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי ולימודי תעודה. המדריך אינו מפרט את כל המוסדות בהם ניתן ללמוד, מציע מגוון תחומים מצומצם יותר מאשר הלימודפון ולהבדיל מהלימודפון, אינו מרחיב אודות התחומים ותתי – התחומים.
הלימודפון הינו אינדקס מסלולי לימוד ללא כל חלוקה פנימית ללימודי תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי ולימודי תעודה…

9. הפרת זכויות היוצרים בלימודפון
בחנתי את טענות הצדדים באשר לביצוע ההעתקה הנטענת וסבורני כי אכן ההעתקה בוצעה, אך היא מוגבלת אך ורק לשלוש רשימות מתוך פרק המכללות אשר מופיעות בעמ’ 64-59 ללימודפון ובעמודים 113-109 למדריך (להלן: “שלוש הרשימות”). רשימה ראשונה הינה רשימת מכינות במכללות אקדמיות, רשימה שניה הינה רשימת מכללות אקדמיות ורשימה שלישית הינה מכללות טכנולוגיות.
מסקנתי זו נתמכת, בין היתר, בממצאים הבאים:

9.1 בעמ’ 109 במדריך האקדמי הועתקו הערכים כסדרם בלימודפון, ולרבות סדר עריכה אלפביתי שגוי בלימודפון לפי שהערך “המסלול האקדמי של המכללה למינהל” הופיע לפני הערך “המכללה לחינוך ע”ש דוד ילין”.
9.2 בדומה, בעמ’ 111 למדריך האקדמי מופיעה המילה “אזורית” פעם עם האות י’ ופעם בלעדיה, באותו סדר וסיווג בו הופיעה בלימודפון. יתרה מזאת, אם האיות לא היה דומה לאיות בלימודפון, הרי שלפי סדר אלפביתי, היה על “המכללה האיזורית מעלה אדומים” להופיע במדריך לאחר “המכללה האזורית עמק הירדן” אך לא בסדר זה מופיעות מיכללות אלה במדריך.
9.3 כך גם בעמ’ 112 שם הופיעו הערכים בסדר זהה לאלה שבלימודפון כולל הטעות האלפביתית שבשימת הערך “עלמא – מכללה עברית” לאחר הערך “מכללת רעננה” וכך גם באשר לערך “מכללת רעננה” אשר הושם לפני הערך “מכללת הגלילי המערבי”.
מהשגיאות הזהות האמורות באופן הסיווג והעריכה של הלימודפון והמדריך עולה כי שלוש הרשימות בפרק העוסק במכללות בלימודפון הועתקו אל המדריך. לכן העתקת הרשימות האמורות בפרק המכללות, כעולה מבחינת הלימודפון אל מול המדריך מהווה הפרת זכויות יוצרים.

10. האם ההעתקה חוסה תחת כנפי ההגנה
10.1 ההלכה בישראל קובעת כי יצירת לקט ראויה להגנה למרות שהעובדות, קרי, השמות, הם נחלת הכלל…
מהאמור דלעיל בדבר מציאת השגיאות הזהות בין הלימודפון והמדריך הוכח כי סיווג הלימודפון כיצירת לקט הועתק, אך לצורך הפרת זכויות יוצרים לא די בהעתקת הנתונים בלבד בעריכה חדשה אלא בעריכה כמעט זהה ובהעתקת הנתונים גם יחד.
10.2 יתר על הדרוש אוסיף כי הנתונים העדכניים בכל אחד ממדריכי הלימודפון לאורך השנים, אפילו משקלם מבחינה כמותית אינו גדול, הם הסיבה להוצאתה של חוברת חדשה ומעודכנת מעת לעת ולביקוש לחוברות אלה. מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו במסגרת הלימודפון וכן משקלו הסגולי של מידע זה מלמדים, כי כל חוברת מהווה יצירה נפרדת, ומכאן גם לימודפון 2000 בו עסקינן מהווה יצירה נפרדת.
10.3 שלוש הרשימות בפרק המכללות מהלימודפון הועתקו למדריך באופן זהה דבר מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים.
10.4 שיקולים של מדיניות משפטית ראויה תומכים בגישה כי כל לימודפון מהווה עבודה הראויה להגנה משפטית נפרדת וזאת בכדי למנוע מצב בו תמשך ההעתקה מהלימודפון ללא עלויות נוספות למעתיק וללא חשש מפני תביעה. מצב משפטי כזה עלול לפגוע במוטיבציה של יוצרי הלימודפון ושל יוצרים אחרים לטרוח בעדכון החוברת או לעשות כן בתדירות ראויה, שכן הדבר לא ישתלם להם. באופן זה ידוכא כוח היצירה בתחום זה, והנפגע יהיה הציבור ולא רק לימודפון…
10.5 לפי התרשמותי מהיצירות בכללותן, ניכר כי הנתבעים העתיקו מהלימודפון חלק ממשי ומהותי בפרק המכללות.

11. הנזקים והסעדים
11.1 פיצוי ללא הוכחת נזק
לטענת התובעים, הנתבעות חבות בפיצוי נומינאלי בגין הפרת זכויות היוצרים בהעתקת שש רשימות מהלימודפון בסך 120,000 ש”ח לפי 20,000 ש”ח לכל רשימה ללא הוכחת נזק. בסיכומיהם נטען כי ההפרה אירעה בשלוש רשימות, וכאמור, קבעתי לעיל כי אכן בוצעה העתקה בשלוש רשימות בלבד בפרק המכללות. התובעים עותרים בסיכומים לחייב הנתבעות בסך כולל של 60,000 ש”ח לפי 20,000 ש”ח לרשימה ללא הוכחת נזק.

11.2 סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים, 1924 הדן בפיצויים ללא הוכחת נזק קובע כדלקמן:

“לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים.”

התובעת הרימה את הנטל לעניין פגיעה בזכויותיה, אך לא הוכח בפני שיעור הנזק שנגרם לה ולא הובאו לפני כל נתונים אובייקטיביים המאפשרים לחשב את הנזק על-פי מידת הסתברות כלשהי, ומכאן שזכאית התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק כקבוע בסעיף 3א…
11.3 אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין כל אחת משלושת הקטעים בפרק המכללות, מהטעם שמדובר בפרק אחד ומידת ההטרוגניות שבין שלושת הקטעים לגביהם הם טוענים להפרות אינה כה רבה ומהותית עד שאין הצדקה לראות בכל פעולה מפירה משום הפרה עצמאית לעניין סעיף 3א לפקודה.
לאור האמור דלעיל זכאית התובעת לפיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 12,500 ש”ח כערכם להיום.

12. הפרת הזכות המוסרית, פגיעה במוניטין ועוגמת נפש
… לטענת התובעת, הנתבעים פגעו בזכותה המוסרית וזאת מהטעם שלתובעת עומדת זכות מוסרית ביצירתה, הלימודפון, בגדר זכות רוחנית – להבדיל מזכות חומרית או גשמית, ובהקשר זה ראה: כב’ השופט חיים כהן ב- ע”א 528/73 אטינגר נ’ אלמגור, פ”ד כט 118, ועומדת לה זכות פוזיטיבית כי בכל עותק יוטבע שמה כיוצרת בהיקף ובמידה המקובלים. כן לא אזכרו הנתבעות את הלימודפון ממנו הועתקו הקטעים לתוך המדריך .

בבוא בית-המשפט לדון בפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית שומה עליו לבחון האם פסיקתו פיצויים בעבור נזקים ממוניים אינה מונעת מתן פיצוי כזה. ב- ע”א 2790/93 האמור, בעמ’ 846-845 ניתן הסבר להלכה האמורה:

“פסיקת פיצויים בעבור נזקים ממוניים שנגרמו בשל הפרת זכות יוצרים, לפי סעיף 3א לפקודה, אינה מונעת פסיקת פיצויים בעבור פגיעה בזכות המוסרית, ובלבד שלא ייווצר מצב של כפל פיצוי בגין נזק זהה.”

כאמור, נפסקו פיצויים לפי סעיף 3א בעבור נזקם הממוני של התובעים אשר שיעורו לא הוכח, אך אין בכך חפיפה לפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם להם בגין הפגיעה בזכות המוסרית.
פירושו של מוניטין הינו שהציבור מקשר את המוצר – הלימודפון – עם מקור מסויים, אף אם אינו מזהה אותו בשמו…
לכאורה, נראה שהציבור מזהה את המוצר הקרוי “לימודפון” עם התובעת. ייתכן ששם התובעת אינו ידוע ביותר, אך סוגיית המוניטין חשובה לעילת גניבת עין יותר מאשר לעניין זכויות היוצרים.
לעניין עוגמת הנפש, יש להתחשב הן בשיקול הפיצוי והן בהתנהגות המפרסם וראה: ע”א 2790/93 האמור.
לפיכך, סבורני כי התובעת זכאית בגין ראש נזק זה לסך 5,000 ש”ח כערכם להיום.

13. עשיית עושר ולא במשפט
לטענת התובעת, חבות הנתבעות בהשבת כל הרווחים וההכנסות שהפיקו הנתבעות מהלימודפון בסך 20,000 ש”ח וזאת כאמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט-1979.
המדריך צורף, ללא תשלום, לעיתון “הארץ” שהוא עיתון יומי. מכאן, טוענים הנתבעים כי היה זה שימוש שלא למטרת רווח…
בכתב התביעה ביקשו התובעים כי יוצא צו למתן חשבונות נאותים כנגד הנתבעות על-מנת לאמוד את היקף הרווחים שהפיקו הנתבעות, כנטען על-ידי התובעים, שלא על-פי זכות מוכרת בדין.
התובעים טענו בסיכומיהם כי עיתון הארץ נמכר בעיקר למנויים, בהסתמכם על הפרסום של העיתון באינטרנט (אסמכתא 25 לסיכומי התובעים) במחיר העומד על כ- 5 ש”ח לגיליון יומי. לפיכך, לטענתם, המדריך חולק כהטבה למנויי הנתבעת 1 במטרה להעלות את קרנו של העיתון בפני ציבור מנוייו, ולפיכך ביקשו להעמיד את ערך ההטבה על 1 ש”ח לכל מנוי, לכל הפחות.
אין בפני כל ממצאים התומכים בטענה זו ואין כל ראיות לפיהן היה בהפרת הזכות משום רווח לנתבעים וכי נמכרו יותר גיליונות של עיתון “הארץ” ביום פרסום המדריך.
עם-זאת, ניתן להניח כי חלק מקוראי “הארץ” לא רכשו את הלימודפון, מאחר שהמדריך שסופק להם היווה מוצר חלופי.
בנוסף, הנתבעת הפיקה גם רווח מהפרסומות הרבות הכלולות במדריך, שייתכן ונמנעו מהתובעת.
מוצא אני לנכון לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת בעניין זה סך גלובלי של 5,000 ש”ח כערכם להיום.

14. צו מניעה קבוע
התובעים עתרו למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך להפר את זכויותיהן בכל דרך, במישרין או בעקיפין. כאמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את זכות התובעת בכך שהעתיקו את שלוש הרשימות כאמור בסעיף 9 לעיל תוך פגיעה בתובעת, כאשר השתכנעתי כי לתובעת זכויות יוצרים בהן. לפיכך זכאית התובעת למנוע מהנתבעות את ההעתקה והפרסום האמורים.
ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעות לפרסם במישרין ו/או בעקיפין את שלוש הרשימות במלואן ו/או בחלקן במתכונת בה הן מופיעות בלימודפון.
למותר לציין כי אין להעתיק ולפרסם אף כל חלק אחר של הלימודפון במתכונת בו הוא מופיע לפי שכאמור קבעתי כי לתובעת זכויות יוצרים בו.

15. סוף דבר
15.1 הנתבעים ישלמו לתובעת סך 17,500 ש”ח כאשר סכום זה צמוד מהיום ועד יום התשלום בפועל.
15.2 נאסר על הנתבעים לפרסם את שלוש הרשימות בפרק המכללות במדריך כמוגדר לעיל במתכונת בה הן מופיעות בלימודפון…”

12. צו מניעה כנגד המשיבות אשר יאסור עליהן לייצר, להפיץ, למכור ולשווק את כרטיס ה- SML-10C , לרבות כל מוצר הנגזר ממנו
ב- ה”פ (ת”א) 224/98 {מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ ואח’,תק-מח 2005(2), 6235 (2005)} קבע בית-המשפט:

“זוהי תובענה למתן צו המצהיר כי למבקשת זכות-יוצרים במוצר שסימונו C10-160, שהינו כרטיס אלקטרוני המשמש למערכות אלחוטיות לקריאת מדי מים מרחוק, וכי המוצר SML-10C, המיוצר ומשווק על-ידי המשיבות, מהווה העתקה של המוצר C10-160, תוך הפרת זכות-יוצרים. בנוסף, מבוקש צו מניעה כנגד המשיבות אשר יאסור עליהן לייצר, להפיץ, למכור ולשווק את כרטיס ה- SML-10C , לרבות כל מוצר הנגזר ממנו.

רקע
1. המבקשת, מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ (להלן: “מתן”), הינה חברה פרטית לפיתוח וייצור מוצרי תקשורת אלחוטית.

2. המשיבה 1, מילטל תקשורת בע”מ (להלן: “מילטל”), אף היא חברה פרטית, העוסקת בפיתוח ושיווק מוצרים הנדרשים למערכות של קריאת מדי מים מרחוק, אשר פרוסות בתחומי רשויות מקומיות שונות.

3. המשיבות 2 ו- 3 מחזיקות במניות של מילטל. משיבות אלה נמחקו מן התובענה בהסכמה, בכפוף להתחייבותן לנהוג בהתאם לכל צו ופסק-דין שיינתן בתובענה (ראו: החלטתי ב- בש”א 112393/98 בעמ’ 21-20 לפרוטוקול הדיון מיום 02.02.99).

4. בסוף שנת 1994 נוצר קשר עסקי בין מתן למילטל, שמטרתו היתה לשלב במערכות מילטל, אשר היו מבוססות עד לאותה עת על תקשורת קווית, תקשורת אלחוט שייצרה מתן. בין השנים 1996-1994 ניהלו הצדדים משא-ומתן ליצירת התקשרות חוזית שבמסגרתו החליפו ביניהם מספר טיוטות, אך אף לא אחת מהן הבשילה לכלל הסכם. עם-זאת, במהלך התקופה הנ”ל, הזמינה מילטל ממתן ומתן סיפקה לה כמויות שונות של מערכות (כ- 5,000 לערך), בהן הורכבו יחידות משדר ויחידות מקלט לקריאה אלחוטית של מדי מים.

5. בחודש ינואר 1998, על-פי האמור בתובענה, נודע למר אמנון דוכובנה-נוה, מנהל במתן, כי מילטל מייצרת ומשווקת מערכת מדידת מים אלחוטית שסימונה SML-10C. לטענת מתן, יחידת ה- SML-10C מהווה העתקה של יחידת ה-C10-160, שהיא יצירה מקורית של מתן המוגנת על-פי פקודת זכות-יוצרים (להלן: “הפקודה”) וחוק זכות-יוצרים, 1911 (להלן: “החוק”), ועל-פי הטיוטות להסכם שהועברו בין הצדדים. על-כן, היא עותרת לצו הצהרתי ולצו מניעה קבוע, כמפורט לעיל.

6. מנגד, טוענת מילטל כי היתה שותפה להליך פיתוחו של המוצר C10-160 וכי טיוטות ההסכם מלמדות על כך שהיא בעלת זכות היוצרים בו. מכל מקום, מוסיפה מילטל וטוענת, כי המוצר של מתן לא עמד בדרישותיה (בתקן האירופי, למשל), ולכן פנתה בסוף שנת 1996 למומחה בתחום, מר שלמה איזקוביץ, לצורך פיתוח מוצר חדש. תהליך הפיתוח ארך כשנה והושקעו בו למעלה מ- 100,000 ש”ח. יחידת ה- SML-10 הינה, אם-כן, לטענת מילטל, יצירה מקורית, השונה באופן מהותי מיחידת ה- C10-160 שמייצרת מתן. הדמיון ביניהן נובע מהגדרת צרכים שהכתיבה מילטל ומכך שמדובר בטכנולוגיה ובחלקים המצויים בשימוש על-ידי חברות רבות בארץ ובעולם.

7. בד-בבד עם הגשת התובענה, הגישה מתן בקשה לצו מניעה זמני כנגד המשך ייצור, שיווק, הפצה ומכירה של כרטיס ה- SML-10 או כל מוצר הנגזר ממנו (המרצה 2651/98). כב’ השופט י’ זפט החליט לדחות הבקשה על-יסוד החומר הכתוב שהונח לפניו ומבלי שנדרש לחקירת המצהירים והמומחים (ראו: החלטה בעמ’ 2 לפרוטוקול הדיון מיום 17.03.98). על החלטה זו ביקשה מתן רשות לערער בבית-המשפט העליון. ביום 30.08.98 קיבל בית-המשפט העליון את הערעור והחזיר את התיק לבית-משפט זה על-מנת שיתיר את חקירת המצהירים והמומחים, ישמע את סיכומי בעלי הדין וייתן החלטה חדשה (ראו: רע”א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ ואח’, פ”ד נג(3), 26). הדיון בתיק הועבר אלי. ביום 01.12.99 נעתרתי לבקשה לצו מניעה זמני, תוך שקבעתי כי הצדדים אינם יכולים להיבנות מהוראותיהן של הטיוטות השונות להסכם שהוחלפו ביניהם. עוד קבעתי כי למתן יש זכות יוצרים במובנה בחוק לגבי המעגל החשמלי והתוכנה של כרטיס ה- C10-160. על יסוד הודאתו של מנכ”ל מילטל, מר ארז שרעבי, כי מילטל ייצרה כמות קטנה של יחידות ממוצר של מתן למטרת “גיבוי”, קבעתי כי הוכחה, לכאורה, גרסת מתן, לפיה העתיקה מילטל את המעגל החשמלי והתוכנה שייצרה, ללא הרשאה ותוך הפרת זכות-יוצרים. לפיכך, נתתי צו האוסר על מילטל לייצר ולשווק מוצרים הכוללים את הכרטיס המכונה SML-10 או כרטיס המכיל חיקוי, עד אשר יקבע אחרת.

8. עם זכייתה בצו מניעה זמני, הגישה מתן תביעה אזרחית, ובה עתרה, בנוסף לכל הסעדים שביקשה בתובענה, לסעד של מתן חשבונות, לסעד כספי בסכום שהוערך בכ- 2,500,000 ש”ח ולפיצוי עונשי (ת”א 3140/99). כמו-כן, הגישה מתן בקשה להורות על איחוד הדיון בתובענה ובתביעה האזרחית, בקשה שנדחתה על-ידי כבוד הנשיא א’ גורן (ראו החלטה מיום 13.03.00 בבש”א 5329/00). בעקבות זאת, הגישה מתן בקשה להעביר את הדיון בתובענה לפסים של תביעה רגילה, לאפשר את תיקונה באופן שתכלול את כל הסעדים שנתבקשו בתביעה האזרחית הנ”ל ולמחוק את התביעה האזרחית, או לחילופין, ליתן לה היתר לפיצול סעדים או להצהיר כי איננה נזקקת להיתר כזה (בש”א 10672/00). בהחלטתי מיום 26.07.00 דחיתי את הבקשה להעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה מנימוקים שפורטו, אך התרתי פיצול סעדים וכן קבעתי כי הדיון בתביעה האזרחית ייערך לאחר שיינתן פסק-דין בתובענה.

9. כשלושה חודשים לאחר שניתן צו המניעה הזמני, ביקשה מילטל להורות על ביטולו של הצו או להגבילו לגרסה A של כרטיס ה- SML-10 (אשר ממנה בלבד יצרה מילטל העתקים, לדברי שרעבי), וכן להורות למתן להפקיד ערבות בנקאית וערבות אישית לשם הבטחת נזקי מילטל למקרה שיפקע הצו בשל דחיית התובענה או מכל סיבה אחרת (בש”א 4768/00). עוד ביום 16.05.00 דחיתי את הבקשה לביטול הצו ולחלופין לשינויו, מהטעם “שלא מצאתי שינוי נסיבות שיצדיק את ביטול צו המניעה הזמני ולא את הנימוקים למתן הצו”, יחד-עם-זאת, ביום 17.12.00, קבעתי כי מתן תפקיד ערבות בנקאית בסך של 250,000 ש”ח להבטחת נזקי מילטל מצו המניעה. משלא הופקדה הערבות עד ליום 11.01.01, ונוכח הודעת מתן כי אין ברצונה לשלם את הערבות, ביודעה כי הימנעותה מלעשות כן תביא לפקיעת הצו, נעתרתי לבקשת מילטל והוריתי על ביטול צו המניעה הזמני (ראו: החלטה ב- בש”א 2893/01, בעמ’ 80 לפרוטוקול הדיון מיום 26.02.01).

דיון
הבעלות על זכות היוצרים בכרטיס מתן והיקפה
10. סעיף 1(2) לחוק קובע כי “‘זכות יוצרים’ פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה…”, וסעיף 2(1) לאותו חוק קובע כי “רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה על-ידי אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים…”. סעיף 35(1) לחוק מגדיר “העתקה מפירה” מהי: “כשהמדובר הוא בהעתקה של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים, פירושה כל העתקה, לרבות כל חיקוי מתעה, שנעשו או שהובאו מחו”ל בניגוד להוראות חוק זה”.

11. כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות-יוצרים בגין העתקה, נפסק כי על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. עוד נפסק, כי דמיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה. השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם הקביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן. כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא ניכר, יש בכך כדי להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר העתקה אל הנתבע…

12. ודוק: זכות היוצרים, כידוע, אינה חלה על הרעיון העומד מאחורי היצירה, כי אם על אופן ביטויו של הרעיון… אי-לכך, יש להבחין בין העתקת רעיון לבין העתקת יישומו, שכן רק האחרונה הינה העתקה מפירה על-פי החוק. עמד על כך כב’ השופט ש’ לוין בעניין הרשקו:

“אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון. בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או “רעיון” הם פיתוח של המצאה או “רעיון” קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל”רעיון” או ל”יישום” קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף- על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך.”
(שם בעמ’ 759)

13. בענייננו, פירושו של דבר שזכות היוצרים אינה חלה על עצם הרעיון של שימוש בתקשורת אלחוטית במערכות לקריאת מדי מים מרחוק, אלא אך ורק על יישומו, קרי – הכרטיס האלקטרוני, הכולל מעגל חשמלי ותוכנה.

14. האם העתיקה מילטל את אופן יישומו של הרעיון הגלום בכרטיס ה- C10-160 שמייצרת מתן? לכך אפנה עתה, אך קודם לכן, יש להתייחס לטענה שהעלתה מילטל, לפיה הבעלות על זכות היוצרים בכרטיס ה- C10-160 היא שלה.

15. טענה זו דינה להידחות. במסגרת החלטתי בהליך הזמני קבעתי, כאמור, כי הכרטיס האלקטרוני C10-160 מהווה יצירה מוגנת על-פי החוק, וכי מתן היא בעלת זכות היוצרים בו. בכך נפלה טענת מילטל לבעלות על זכות היוצרים במוצר הנ”ל, אשר נשענה על הוראות הטיוטות השונות שהחליפו הצדדים למטרת גיבוש הסכם ועל הסייג הקבוע בסעיף 5(1)(א) לחוק. לפי סעיף זה, “יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה”, אולם “אם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על-ידי אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים”. כפי שציינתי באותה החלטה, לא נחתם הסכם מחייב בין מתן למילטל, ואף לדברי מילטל עצמה, הצדדים היו חלוקים באשר לזכויות בחלקיו השונים של המוצר. אשר להוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, אין בה כדי לסייע בידי מילטל, בהיותה מוגבלת ליצירות אמנותיות בלבד…

טענת ההעתקה
א. עדויות המומחים
16. טענת ההעתקה של כרטיס ה- C10-160 המונחת ביסוד התובענה נתמכת בשלוש חוות-דעת מקצועיות שהגישה מתן: חוות-דעתו של מר אמנון דוכובנה-נוה, מנהל במתן שהינו מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו ובעיסוקו; חוות-דעת מאת מר חיים דמבסקי, מהנדס אלקטרוניקה המועסק על-ידי חברת פימא פיתוח ויצור מערכות אלקטרוניות בע”מ; וחוות-דעת מאת מר אליאס לוי, יועץ לנושא תוכנה ומהנדס בכיר בחברת תדיראן.

17. דוכובנה-נוה מוצא בחוות-דעתו זהות בין יחידת ה- C10-160 ויחידת ה- SML-10C על-פי שישה פרמטרים.

ראשית, הוא קובע כי דיאגרמת המלבנים, שמתארת את המבנה של כל אחת מן היחידות, היא זהה.
כמו-כן, לדעתו יש זהות בעקרונות הפעולה של שתי היחידות. שתיהן כוללות בקר ומשדר, ומחוברות לפלטים. הבקר סורק את חיבורי הפלטים (המכונים כניסות), ועם גילוי מצב חריג חדש בכניסות, כגון פתיחת יחידה, ניתוק, או קצר פלט וכדומה, הוא מייצר מברק לשידור. אם מתגלה שינוי נורמלי בכניסות, כאשר סך הגידול במונים ביחס למצבם בזמן השידור האחרון הוא מעל למספר נתון, או כאשר חלף זמן מעל למוגדר מאז השידור האחרון, העניין מטופל על-ידי מנגנון המניה של הכניסה הרלוונטית, הפועל על יסוד העיקרון של מדידת המתח בכניסה. בתום בדיקת הכניסות, היחידה בודקת קיום תנאי שידור רגילים ומבצעת את השידור. הבקר מבצע תהליך של אפנון המידע ומפעיל את המתח למשדר לצורך שידור המברק.
מהשוואת הסכמה החשמלית של היחידות, קובע דוכובנה-נוה כי נעשו שלושה שינויים ביחידה SML-10. השינוי הראשון מתבטא בהוספת מערך Jumper’s המורכב מנגדים שסימונם R71, R73, R74, R75, R76, R77, R77*. לדעת דוכובנה-נוה, מדובר בשינוי לא מהותי המיועד לנטרל בחומרה כניסות שאינן בשימוש. שינוי שני מתבטא בהוספת Low Pass Filter, מסנן הממוקם ביציאת מגבר ההספק (בסמוך לחיבור האנטנה) שתפקידו אך לשפר את דיכוי ההרמוניות (הפרעות בשידור). השינוי השלישי הוא הוספת רכיב אקטיבי Q51 במסנן החוג (Loop), אשר מגדיל את תחום הנעילה. דוכובנה-נוה טוען כי מסנן דומה הורכב בגרסה B של יחידת ה- C10-160 אך הוצא מן הגרסה האחרונה כיוון שנמצא כי ניתן לממש את המסנן ולהגדיל את תחום הנעילה ללא הרכיב האקטיבי, שמייקר את עלות הייצור של היחידה.

מהשוואת המבנה הפיזי של שתי היחידות, מבחין דוכובנה-נוה בזהות במספר נקודות: בחלוקה, בשילוב ובסידור הרכיבים; בחלוקה בין אזור ספרתי לדיגיטלי; ובמשטח האדמה באזור ה- RF (מעגל הרדיו). דוכובנה-נוה מציין עוד כי ביחידה שייצרה מילטל נעשה שימוש ברכיבים קטנים יותר מאשר ביחידה שייצרה מתן, אולם לגישתו אין זה שינוי מהותי אלא פועל יוצא של עריכה חדשה יותר.
בנוסף, מצביע דוכובנה-נוה על מספר נקודות “ייחודיות” בכרטיס ה- SML-10 שיש בהן, לדידו, כדי להעיד על כך שמדובר בהעתקה, ובכללן: הרכבת נגדים (R22, R28) לחלוקת מתח מאותו דגם המורכב ביחידת ה- C10-160; בחירת אותם ערכים עבור נגדי ההגנה המחוברים בטור לכניסות; זהות במקומות בהם קיים שחרור תרמי במעגל החשמלי; הפעלת המשדר על-ידי מיתוג על-אף שאין בכך צורך ממשי; ממתוח כפול (משני פינים של המשדר) לפלטים במקום ממתוח מפין יחיד; זהות בסטיות מתקנים טוניים.

לבסוף, טוען דוכובנה-נוה כי התוכנה להפעלת יחידת ה- SML-10 צרובה במצב מוגן ולכן ניתן רק לבצע השוואה פונקציונלית של הפרמטרים הבאים: זמן דגימת הפלטים, נקודות בדיקה בכניסות לפלטים, אורך ה- Preamble בשידור, מסגרת ומבנה של מברק השידור ואורכו, תדרי הטונים ולוגיקת יציאה לשידור. דוכובנה-נוה קובע כי בכל הפרמטרים הללו שבדק יש זהות מוחלטת בין שתי היחידות והוא מדגיש כי רוטינות התזמונים זהות וכי הפינים של פורט B של הבקר הם בעלי תפקוד זהה בין היחידות, למרות שאין כל הכרח הנדסי שכך יהיה.

18. הצגתי באריכות וביתר פירוט את חוות-דעתו של דוכובנה-נוה, מאחר ששתי חוות-הדעת האחרות אשר צירפה מתן לתובענה הן לקוניות ונסמכות במידה רבה על חוות-דעת זו…

19. חיים דמבסקי משווה בחוות-דעתו בין שתי היחידות מבחינת המבנה הפיזי, דיאגרמת מלבנים והסכמה החשמלית, וקובע כי “אין ספק כי יחידת מילטל SML-10 הינה העתקה של יחידת מתן C10-160 והיחידות הקודמות לה”. דמבסקי מאתר שלושה שינויים, אשר לטענתו אינם מהותיים: הוספת ה- Jumper’s לנטרול הכניסות; שינוי בדרגת המוצא של המשדר ושימוש ברכיבים קטנים יותר ביחידת ה- SML-10. אשר לנקודות הייחודיות שהעלה דוכובנה-נוה בחוות-דעתו, אומר דמבסקי:

“לבד מידיעתי הברורה כי מדובר בהעתקה, הנני רואה להדגיש כי כנגד שלושת השינויים/תוספות שהוזכרו לעייל (כך במקור, צ”ב), מורות הנקודות הייחודיות, הזהות בשני המעגלים, שכוללות גם שגיאות הנדסיות שהועתקו ללא שיקול-דעת הנדסי, כי לא ניתן היה להגיע לתוצאה המצויה ביחידת מילטל אילמלא היתה בפננו העתקה.”

20. אליאס לוי נתבקש לבדוק את זהות התוכנה בשתי היחידות. בהיעדר התוכנה המקורית של יחידת ה- SML-10, התייחס לוי לזהות התפקודית והגיע למסקנה כי קיימת זהות תפקודית מוחלטת בין שתי היחידות כמו גם זהות בבקרים, המעידה על העתקת התוכנה. וכך הוא מסביר את מסקנתו:

“לדעתי ולנסיוני לא סביר ששני תכניתנים אשר עבדו בצורה בלתי תלויה יגיעו לזהות תפקודית מוחלטת של התוכנה כולל פונקציות שאורך הזמן שלהן אינו קריטי ונתון למעשה להחלטה שרירותית של המתכנת; כגון משך דגימת הפלטים, אורך preamble במברק השידור, לוגיקה וקריטריוני יציאה לשידור. זהות זו מעידה על שיכפול לוגיקת הפעולה של היחידה.”

בחוות-דעת נוספת, מיום 20.02.02, מתייחס לוי לנקודות דמיון נוספות בין שתי היחידות שאינן קשורות בהכרח לתוכנה. בחוות-דעת זו לוי טוען כי בחירת אותו דגם של בקר, חיבור רגלי הבקר באופן זהה וזהות הסטיות מתקן התדרים מעידים כולם על העתקה הן של החומרה והן של התוכנה. עוד קובע לוי בחוות-הדעת כי גירסה C של כרטיס ה- SML-10 היא פיתוח של גירסה A, שהיא העתקה מלאה של כרטיס ה- 10-160 המיוצר על-ידי מתן.

21. מילטל, מצידה, כופרת, כאמור, בטענת ההעתקה והיא סומכת ידה בעניין זה על חוות-דעתו של ד”ר דן רפאלי, דוקטור להנדסת אלקטרוניקה, המועסק כמדען ראשי בחברת יתרן תקשורת בע”מ וכמרצה באוניברסיטת תל-אביב. מומחה נוסף בו נעזרה מילטל, פרופ’ אדוארד אוסוסקין, נפטר בטרם הספיק להיחקר בהליך העיקרי על חוות-דעתו. במצב דברים זה, הסכימה מילטל בהגינותה למשוך את חוות-הדעת של אדוארד אסוסקין ז”ל, ולהסתפק בחקירתו במסגרת ההליך הזמני (ראו הודעה בעמ’ 184 לפרוטוקול הדיון מיום 31.05.04).

22. מניתוח דיאגרמת הבלוקים, מוצא רפאלי כי המבנה בשני הכרטיסים האלקטרוניים של היחידות הוא מבנה קלאסי שאין בו חידוש כלשהו. אדרבא, מבנה זה לטענתו יבחר על-ידי כל מתכנת המתמצא במעגלים מסוג זה. הרכיב המרכזי במעגל, רכיב מוטורולה מסוג 13176MC, מותאם להשגת המטרה וחיבורו למעגל הוא סטנדרטי ומבוסס על המלצות היצרן. גם השימוש בבקר מסוג PIC מקובל מאוד ביישומים מסוג זה ודרך חיבורו סטנדרטית. הזהות באזור הבקר בשני הכרטיסים ניכרת גם בשרטוטים של המעגל החשמלי, וניכר כי השוני הוא רב באזור ה- RF.

רפאלי מבחין בארבעה מודולים משמעותיים בכרטיס ה- SML-10C אשר אינם קיימים בכרטיס ה- C10-160: פילטר מוצא, המגביר את עוצמת מגבר הספק השידור לרמה הגבוהה פי 3 מזו שבכרטיס C10-160; פיקוד חיצוני למשדר, המאפשר להפעיל את המשדר דרך מקלט חיצוני; סליל לבחירת תדר, המקנה לכרטיס SML-10C אפליקציה רחבה יותר; מערך נגדים, שהוספתו מאפשרת חיבור הכרטיס לפלטים אוניברסליים מדגמים שונים המצויים בשוק. הבדלים מהותיים נוספים הקיימים בתכנון האלקטרוני של כרטיס מילטל הם בסוג הטרנזיסטור שבמגבר ההספק, בחיבורי הרגליים של המשדר ובהזנת המתח של יציאת השידור. עוד מוצא רפאלי כי מסנן החוג בכרטיס ה- SML-10C מותאם למעגל לפי סוג אפנון FSK, בעוד כרטיס ה- C10-160 נבנה בשיטה המתאימה יותר לאפנון מסוג ASK. תכנון זה תורם לשיפור ביצועים בלינאריות בין מתח לתדר וברגישות המקלט. כמו-כן, כיוון התדר שונה בין שני הכרטיסים. ב- SML-10C נכלל קבל נוסף בטור למתנד וכיול התדר בו מתבצע על-ידי קבל בחיבור המאפשר דיוק טוב יותר מזה המצוי ב- C10-160. מעגל אפנון התדר ב- SML-10C הינו בצימוד DC עם מסנן בעל שני קטבים, ואילו ב- C10-160 אפנון התדר הינו בצימוד AC עם מסנן בעל קוטב אחד. רפאלי מזכיר גם את השוני בגודל הרכיבים. בכרטיס ה- SML-10C נעשה שימוש ברכיבים קטנים יותר כך שנכנסים בו 95 רכיבים לעומת 64 רכיבים בכרטיס ה- C10-160. הגודל הקטן של הרכיבים משפר את הביצועים בתדרים גבוהים. רפאלי קובע כי הסטיות בתדרים של התקן אכן זהות בשני הכרטיסים, אולם שני הכרטיסים מממשים פרוטוקול סטנדרטי. הסטיות נעשו להערכתו מסיבות של קלות מימוש התוכנה, ואין בכך משום המצאה או פרוטוקול חדש.

המבנה הפיזי של כרטיס אלקטרוני, לפי רפאלי, הוא פועל יוצא של המארז בו מותקן הכרטיס, ובמקרה הנדון, שני הכרטיסים מותאמים למארז של מילטל. מכאן הדמיון בגודל הכרטיסים, החלוקה לאזורים בכרטיסים, מיקום הכניסות והיציאות ומיקום האנטנה, כמו גם במיקום הבקר ורכיב המוטורולה. עם-זאת, מציין רפאלי כי הכרטיסים בעלי עובי שונה – כרטיס ה- SML-10C עוביו 0.8 מ”מ, בעוד כרטיס ה- C10-160 עוביו 1.6 מ”מ, ושוני זה מציב את כרטיס ה- SML-10C ברמה ביצועית גבוהה יותר של המשדר. משטח האדמה בכרטיס ה- SML-10C מלא יותר ובעל כ- 20 חורי מעבר לעומת כ- 4 חורים בכרטיס ה- C10-160, מה שמקנה לו ביצועים טובים יותר (פחות הפרעות רדיו). הכרטיסים ערוכים בצורה שונה עקב השוני בגודל ובמספר הרכיבים וכן בהרצת הקווים, וגם באזורים אשר נראים זהים מבחינה תכנונית ניתן להבחין ברכיבים בעלי ערך שונה. הכרטיסים נבדלים גם בנקודות הבדיקה (Test Points).
בהתייחס לתוכנה בשני הכרטיסים, מציין רפאלי כי התוכנה המצויה ברכיב הבקר מוגנת, אולם, לדידו, שתי תוכנות בעלות קוד שונה יכולות להגיע לתפקודיות זהה.

לסיכום, קובע רפאלי:

“הבחנתי בהבדלים תכנוניים והנדסיים רבים בין כרטיס מילטל לכרטיס מתן. במקרים רבים תכנונו של כרטיס מילטל נכון יותר וביצועיו טובים יותר. כל המידע הדרוש לתכנון הכרטיס באזור ה- RF נמצא בדפי הנתונים של יצרן הרכיבים ובספרות המקצועית. ואכן, המעגלים בכרטיס מילטל נראים כיותר מתאימים להצעות התכנון של הרכיב על-ידי היצרן מאשר למעגלים בכרטיס מתן. ככלל, מכיוון שהתוכנה הצרובה במצב protect, אין אפשרות לקרוא את קוד התוכנה ולעמוד על אופן כתיבתה. התוכנה בכרטיס מילטל שונה בהכרח מהתוכנה בכרטיס מתן, זאת לאור העובדה כי לא היה בידי מילטל אפשרות כלשהי לקבל את קוד התוכנה של מתן. שני הכרטיסים שנבחנו על-ידי בחוות-דעת זו ממשים (צ”ל מממשים, צ”ב) פרוטוקול תקשורת זהה. ואולם, פרוטוקולים אלו מתאימים לתקן מקובל עד כדי שינוי קל בפרמטרים. התכנון הפיזי והעריכה של המעגל החשמלי של מילטל שונה בצורה מהותית מזו הקיימת במעגל של מתן. מכל האמור לעיל ניתן להסיק, שכרטיס מילטל שונה מכרטיס מתן ומשלב פונקציות ותכונות המשפרות את ביצועי הכרטיס ואינו העתקה של כרטיס מתן.” (ראו: עמ’ 6 לחוות-הדעת).

23. בשלב חקירתם של העדים המומחים מטעם מתן, התברר כי חרף הדמיון החיצוני והפונקציונלי בין שני הכרטיסים, יש הבדלים מהותיים ביניהם הן במעגל החשמלי והן בתוכנה, שעל קיומם וחשיבותם לא נתנו דעתם. אדון להלן באותם הבדלים על-פי סדר הדברים.

ב. המעגל חשמלי
24. מוסכם על הכל, כי כרטיס ה- SML-10C עבר תהליך של מזעור, הוא דק מכרטיס ה- C10-160 ורכיביו קטנים יותר. דוכובנה-נוה ציין, כזכור, בעמ’ 3 לחוות-דעתו, כי השימוש ברכיבים קטנים הוא “פועל יוצא של עריכה חדשה יותר”. מחקירתו של דמבסקי, הסתבר כי מזעור הרכיבים והכרטיס בכללותו הוא כשלעצמו משפר את ביצועי הרדיו של הכרטיס, וכתוצאה ממנו נתאפשר למילטל לכלול בו רכיבים ופונקציות, שהינם ייחודיים לכרטיס ה- SML-10C ומשפרים אף הם את ביצועיו…

25. כרטיס ה- SML-10C כולל, למשל, מערך נגדים (ה- Jumper’s), שמאפשרלחבר את הכרטיס לפלטים אוניברסליים במדי מים המיוצרים על-ידי יצרנים שונים שאין בהם מערך כזה. בלעדיו, הסכים דמבסקי בעת חקירתו, לא ניתן לחבר פלטים אלה למערכת, אלא באמצעות מערך נגדים חיצוני…

26. משטח האדמה בכרטיס ה- SML-10C כולל מספר רב יותר של חורים לעומת כרטיס ה- C10-160, מה שמפחית את ההפרעות בשידור…

27. בכרטיס ה- SML-10C יש תוספת של מעגל שמאפשר להפעיל את המשדר דרך בקר חיצוני…

39. בסופו-של-יום, מתן לא השכילה להוכיח באמצעות המומחים בהם הסתייעה כי מילטל העתיקה את כרטיס ה- C10-160. דמבסקי ולוי העידו על עצמם, כל אחד בתורו, כי אינם מומחים בתחום מערכות לקריאת מדי מים… עוד יצויין כי שניהם מכירים את מר דוכובנה-נוה היכרות מקצועית מוקדמת, וחברת פימא בה עובד דמבסקי הינה לקוחה של מתן… שניהם הסתמכו בחוות-דעתם על נתונים וסכמות חשמליות שסיפק להם דוכובנה-נוה, אשר התבררו כלא מבוססים או לא מדוייקים.

40. לכך יש כמובן להוסיף את הימנעותה של מתן מלהפקיד את הערבות על-מנת שצו המניעה הזמני יישאר בתוקף, התנהגות שיש בה כדי להעיד על חוסר תום-לב מצדה ועל היעדר פגיעה של ממש מפקיעת הצו.

סוף דבר

41. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה…”

מקור המאמר – abc-israel.it