צו מניעה קבוע בענייני מטרדים

1. צו מניעה ולצו עשה בעקבות טענה שעניינה בניה לא חוקית, אשר מסבה פגיעה בפרטיות, חסימת אוויר ושמש, ועלולה לפגוע באפשרות לקבל בעתיד היתר בניה
ב- ת”א (יר’) 3769/04 {אברהם סמט נ’ גבריאל רוזנברג ואח’, תק-של 2009(1), 3356 (2009)} נקבע:

“א. התביעה וההליכים שבעקבותיה
1. עניינו של פסק-דין זה בתביעה לצו מניעה ולצו עשה בעקבות טענה שעניינה בניה לא חוקית, אשר מסבה פגיעה בפרטיות, חסימת אוויר ושמש, ועלולה לפגוע באפשרות לקבל בעתיד היתר בניה.

2. בקשר לעניינים שיידונו בפסק-דין זה התקיימו הליכים מרובים, שעניינם צווי מניעה זמניים והליכים מכוח פקודת בזיון בית-המשפט בקשר לאותם צווים…

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז
16. לאחר שקילת טענות הצדדים שנותרו בתמונה, על רקע מכלול החומר שלפניי, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה כנגד הנתבעים שנותר להכריע בעניינם להתקבל בחלקה, באופן שצווי המניעה הזמניים שניתנו בקשר אליהם (כנ”ל, בסעיף 12) יהפכו לצווי מניעה קבועים.

17. אסביר להלן כיצד הגעתי אל התוצאה הנ”ל.
ג. מתן צווי מניעה במקרים של בניה ללא היתר כדין

18. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק התכנון והבניה”) קובע כדלקמן: “לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בתנאי ההיתר…”.

19. הפסיקה הכירה בתחולה של עוולת הפרת חובה חקוקה בגין עבירות על דיני תכנון ובניה בין שכנים. לעניין זה נקבע ב- ע”א 292/80 מדינה ואח’ נ’ כהן, פ”ד לז(2), 29 (להלן: “פרשת מדינה”), כי הוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה “הינה חיקוק אשר נועד, בין השאר, לטובתם והגנתם של בעלי המבנים, המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבניה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים” (שם, בעמ’ 41).

20. תנאי הסף לקבלת צו מניעה בתיקים דוגמת התיק דנן סוכמו ב- ע”א 759/76 פז נ’ נוימן, פ”ד לא(2), 169, 175-174 כדלקמן:

“מאז בג”צ 16/50 איגרא-רמא בע”מ נ’ עירית תל-אביב (איגרא-רמא בע”מ נ’ מועצת עיריית תל-אביב, בתור ועדה מקומית לבניין ערים, ואח’, פ”ד ה 229; פ”ע ו 92), ו- ע”א 140/53 אדמה נ’ לידיה לוי (אדמה חברה בינלאומית בישראל בע”מ נ’ לידיה לוי, ואח’, פ”ד ט 1666; פ”ע כ 445), השתרשה אצלנו ההלכה, במסגרת יחסי שכנים, שבהתקיים שלושה יסודות כדלקמן נוצרת עילת תביעה המזכה את התובע לבקש צו מניעה נגד יריבו, ואלה היסודות: 1. הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי; 2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחותו או בהנאה מרכושו; 3. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי-חוקי של הנתבע. לכך הוסיף השופט ברנזון, כי אם הסעד המבוקש הוא צו מניעה מספיק להוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי ושכתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזק או נפגע התובע או שהוא עלול להינזק או להיפגע.”

21. אדון להלן בתנאים אלה לפי סידרם. להלן ניווכח, כי התובע דנן עומד בתנאים הנ”ל, ולכן הוא זכאי לסעד שיינתן לו.

ד. לא היה היתר בניה כחוק, והנתבעים ידעו זאת
22. הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שהבניין נבנה ללא היתר ובניגוד לאמור בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה. כל שהנתבעים טוענים הוא כי הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שהבניין נבנה ללא היתר. ייתכן מאוד, כי שאלת ידיעתם של הנתבעים בהקשר זה כלל אינה רלבנטית, כל עוד נמשך מצב של בניה ללא היתר, אשר נתבעים אלה שותפים לו. מכל מקום, ככל שרלבנטית ידיעה, הרי שיש אינדיקציות לכך שהנתבעים ידעו ובוודאי שיכלו לדעת כי הבניין נבנה ללא היתר. לצורך זה אתייחס להלן לשאלת הידיעה…

ה. הנזקים שנגרמו לתובע
26. בטרם אפנה לדון בשאלת נזקיו של התובע, אקבע כי אין ממש בטענת דרסלר (בסעיפים 27.2 ו- 31-30 לסיכומים) כי התובע אינו מתגורר כלל בנכס ומשום כך הבניין אינו מפריע לו, או אינו מהווה מטרד. ראשית – תכליתו של חוק התכנון והבניה היא מניעת בניה ללא פיקוח וסדר. הכוונה היא שאדם שרוצה לבנות יגיש בקשה שתעבור את המבחן של מהנדסי הועדה לא רק מבחינת אחוזי הבניה, אלא גם מבחינת נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים, כדי למנוע נזק לציבור ולבניינים הסמוכים (ראו פרשת מדינה). התובע – שהמבנה שבבעלותו מצוי בסמוך מאוד לבניין הנתבעים – זכאי לדעת ולוודא כי בניין שמוקם ונבנה בטווח קרוב כדי מטרים בודדים לבניין שבבעלותו ייבנה לאחר שנבחנו שאלות בטיחות שונות שבהקמת ובניית הבניין הסמוך, כך שלא יגרם נזק לקניינו. הקמת הבניין ללא פיקוח וביקורת הנדסיים אשר מבוצעים, בין היתר, בבחינת מתן היתר בניה בוועדה המקומית – עלולה לגרום לנזקים בטיחותיים, הן מיידיים והן לטווח הארוך, ולפגיעה במבנה שבבעלותו. שנית – אין בעובדה שהתובע אינו מתגורר בבניין שבבעלותו כדי לגרוע מזכותו לטעון לנזק ולמטרד כתוצאה מהקמת הבניין. התובע זכאי להגן על הנאתו במקרקעין כבעלים, קרי: השפעה אפשרית על ערך המקרקעין, או על ביקוש הדירה בשכירות…

27. באשר לנזקיו של התובע נקבע בפסיקה, כי כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחות או בהנאה של בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד, גם אם פעולת הנתבע אינה עולה כדי מטרד: “מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על-פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה כי נגרמה לו אי-נוחות” (ר”ע 62/83 בעל טכסא נ’ גונן, פ”ד לא(1), 281). כמו-כן, נקבעה בפסיקה הבחנה בין היקף הנזק הנדרש בבקשה למתו צו מניעה כנגד מבנה שמוקם על-פי היתר לבין מבנה שמוקם שלא על-פי היתר כדין. כך נקבע, כי “הפסיקה יצרה איזון בין האינטרסים השונים: כאשר הבניה נעשית על-פי היתר כדין, יש צורך בפגיעה ממשית מאוד בבעל המקרקעין על-מנת לזכות בסעד של הריסה. כאשר הבניה נעשת שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה” (ת”א (מח’, יר’) 3029/01 נקש ואח’ נ’ בן יוסף, תק-מח 2001(2), 15288) (להלן: “פרשת נקש”); באותה רוח נפסק גם ב- ע”א (מח’ יר’) 5600/04 שילה ואח’ נ’ שטיינברג, תק-מח 2004(4), 8182 (להלן: “פרשת שילה”), הנשען על מספר פסקי-דין, כי “לעניין הפגיעה הנגרמת לניזוק קבעה הפסיקה, כי לצורך התקיימות יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה די באי-נוחות גרידא ובפגיעה ברווחה האישית ואין צורך להוכיח קיומו של נזק ממשי ומוחשי כפי שהדבר בעוולת המטרד”…

ו. הנזקים שנגרמו לתובע הם תוצאה של הבניה ללא היתר
31. האפשרות להשקיף אל תוך הדירות שבבניין שבבעלות התובע ממרחק קרוב ביותר והפגיעה בנוף הנשקף ממנו נגרמו כתוצאה מבנייתו של הבניין ללא היתר. אלמלא נבנה הבניין היה פרוס בפני התובע והשוכרים שבנכס מרווח פתוח לנוף הנשקף מהדירות בנכס ולא היה מתאפשר מצב בו ניתן להשקיף מקרוב אל תוכו ולפגוע בפרטיות של המתגוררים בו.

32. טענה כי פגיעה שכזו היתה נגרמת לתובע גם אם הבניה היתה מבוצעת על-פי היתר שניתן כדין לא תישמע. לענייננו, די שהתובע יראה פגיעה בפועל שנגרמה כתוצאה מהבניה הלא חוקית (ראה פרשת נקש בסעיף 7 לפסק-הדין).

33. הנתבעים – בין השייכים לקבוצת הרוכשים הראשונה דוגמת בני הזוג שאר, עוד בטרם החלו בהקמת הבניין, ובין שרכשו את דירותיהם מיד שניה, כאשר הבניין היה בשלבים מתקדמים של הקמתו – ידעו כי לא ניתן היתר לבניית הבניין כפי שנבנה, ולכן בנייתו מלכתחילה והמשך הבניה בוצעו בניגוד לאמור בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה. לא נדרש כי מי מהנתבעים יבנה את הבניין במו ידיו, די שאחרים ביצעו את עבודת הבניה בפועל ושהנתבעים ידעו כי היא מבוצעת ללא היתר.

34. לפיכך, הקמתו של הבניין ללא היתר, המשך בנייתו ואכלוסו על-ידי הנתבעים ללא היתר (ובהמשך גם בניגוד לצווי המניעה שניתנו) הם הגורמים הישירים והטבעיים לנזקיו של התובע.

ז. צווי מניעה קבועים והיקפם
35. לנוכח כל שנאמר עד כה יש הצדקה למתן צווי מניעה קבועים נגד הנתבעים שעניינם נותר להכרעה, בהמשך לצווי המניעה שכבר ניתנו נגד נתבעים אחרים. זאת הן לנוכח הנזקים לתובע, הן בשל כך שמבחינת מדיניות שיפוטית ראויה בדבר אכיפת חוקי התכנון והבניה, אין לאפשר לנתבעים בתיק דנן להנציח את ההפרות הנ”ל בהמשך של בניה כלשהי בבניין, ולהמשיך ולקבוע עובדות בשטח אשר יסכלו את אכיפתו של החוק.

36. לנוכח העובדה שלא כל דיירי הבניין ובעלי הזכויות בו צורפו לכתב התביעה המתוקן, ובכלל זה לא צורף יעקב דרסלר, בעלה של הנתבעת 9, שהוא בעלים במשותף יחד איתה, לא ניתן לתת צו מניעה גורף כבקשת התובע, אלא צו מוגבל, דוגמת צווי המניעה הזמניים שניתנו.

37. התובע לא צירף לכתב התביעה המתוקן את כל הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, שהוא בית משותף, ולכן לא ניתן להטיל על הנתבעים דנן, שהם מקצת הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, צו שמשמעותו פעולה או מחדל בקשר לרכוש המשותף. לכן לא ניתן להטיל צו, כבקשת התובע בסעיף 6.3 לכתב התביעה המתוקן, המורה לחסום את כל הכניסות והפתחים לבניין.

38. לאור האמור לעיל, אין להטיל צו מניעה קבוע שיחרוג בהיקפו מצווי המניעה הזמניים שהוטלו על הנתבעים שעניינם נותר להכרעה. אני סבור גם, שהפיכת צווי המניעה הזמניים לקבועים היא מידתית, שכן הצווים אינם מורים על-פינויים של נתבעים מהבניין, אלא הם מאפשרים להם להתגורר בו, בסייגים שמטרתם שמירה על הקיים.

ח. סוף דבר
39. בהמשך לכל שנקבע ושנאמר עד כה, התוצאה האופרטיבית של פסק-דין זה, לגבי הנתבעים שנותר להכריע בתביעה נגדם, תהיה כדלקמן:

39.1 לגבי הנתבעים 5-4, אברהם משה שאר ומלכה שאר – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליהם המשך כל בניה, למעט פעולות הדרושות לצורך אחזקה שוטפת של דירתם במצבה הנוכחי, תוך שנקבע, שהם רשאים להשכיר את הדירה, בתנאי שיחולו על השוכר כל המגבלות החלות עליהם.

39.2 לגבי הנתבע 6, יהודה וייל – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליו המשך כל בניה, למעט פעולות הנדרשות למגורים תקינים בדירתו.

39.3 לגבי הנתבעת 9, דבורה דרסלר – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליה המשך כל בניה, למעט פעולות הדרושות למגורים תקינים בדירתה…”

2. צווי מניעה בגין מטרדים שונים
ב- ע”א (חי’) 1083/00 {דוד דג נ’ שושנה פרנקל ז”ל עזבון, תק-מח 2001(4), 1906 (2001)} נקבע:

“1. לפני ערעור על פסק-דין מיום 26.12.99 שנתן בית-משפט השלום בחיפה (כב’ השופט א’ גנון) ב- ת”א 7388/94.

תביעת המערערות בבית-משפט קמא
2. המערער והמשיבות התגוררו בנחלות גובלות בכפר חסידים, במרחק של כ-20 מ’ זו מזאת. בין המשקים מפריד שביל עפר (להלן: “שביל הכפר”). עוד מצויה בין שני המשקים תעלת ניקוז (להלן: “תעלת הניקוז”). כפר חסידים הוא מושב חקלאי, המשלב בתחומיו חקלאות עם מגורים. המשיבות הן אם ובתה. המשיבה האם נפטרה במהלך ההליכים המשפטיים בבית-משפט קמא. מזה למעלה מ- 70 שנים מנהל המערער בנחלתו רפת ובה, לטענתו מזה כ- 15 שנים, כ- 320 ראשי בקר. המשיבות לא ניהלו בנחלתן, בתקופה הסמוכה להגשת תביעתן, משק של בעלי חיים ולא עסקו בחקלאות.
התביעה היתה לצווי מניעה בגין מטרדים שונים, שהמשיבות טענו שנגרמים להם כתוצאה מהרפת של המערער, המרוחקת מביתן רק כ- 20 מ’. כן תבעו המערערות פיצויים בסכום של כ- 50,000 ש”ח עקב הסבל והנזקים, לרבות ירידת ערכה הכלכלי של נחלתן של המשיבות, שנגרמו להן בעבר כתוצאה מהמטרדים, שמקורם, כאמור, ברפת על כל פעילותה הנלווית.

3. בקצירת האומר, המטרדים שהמשיבות טענו שנגרמים להן הם אלה:
המערער משתמש למעבר כלי רכב כבדים לצרכי המשק בשביל העפר שבין שתי הנחלות במהלך כל שעות היממה. עקב כך נגרם להן מטרד של רעש ואבק.
המערער מזרים את שפכי הרפת אל תעלת ניקוז, המצויה בין שתי הנחלות. נטען כי הריחות העולים מזרם השופכין מהווה מטרד קשה למשיבות.
רעשים העולים מהרפת והריחות הבאים ממנה, הם בלתי-נסבלים וגורמים גם הם למטרד קשה.
בשלב מאוחר, לאחר הגשת כתב התביעה, הוסיפו המשיבות וטענו, כי האורות החזקים ברפת נשארים דלוקים עד שעת לילה מאוחרת ומפריעים למנוחתן.

4. המשיבות דרשו להורות למערער להמנע מלהשתמש בדרך העפר למעבר כלי רכב כבדים או רכב מסחרי, הבאים לצורכי עסק הרפת של המשיב, להורות למערער לפנות את הבקר מרפתו ולאסור עליו להקים מבנים תעשיתיים נוספים במשק.

טענות המערער בבית-משפט קמא
5. המערער הכחיש שהרפת והפעילות הכרוכה בה מהווים מטרד למשיבות: רק שתי משאיות עוברות ביום בשביל העפר הפנימי, שבתוך נחלתו. משאית נוספת מגיעה פעם בשבוע כדי לרוקן בורות ועוד משאית אחת מגיעה פעם בחודש כדי לדחוס אוכל יבש והיא מופעלת לצורך כך במשך כמחצית השעה בשעות היום.
נטען על-ידי המשיב, כי שביל העפר שבין שתי הנחלות הוא דרך ציבורית.
הוכחש, כי אי-פעם נשפכו שפכים לתעלת הניקוז.
עוד טען המערער, כי המשיבות השהו את תביעתן, וכי זו התיישנה, שכן הוא מנהל במקום את הרפת מזה כ-70 שנה, ומספר ראשי הבקר הוא מזה כ- 15 שנים כ- 320 ראשים. גם המשיבות ניהלו בזמנו רפת דומה, ולכן תביעתן לוקה ב”היעדר נקיון כפיים”.
עוד טען המערער, כי המשיבות הסכימו בזמנו למבנים הקיימים במשק של המערער.
לכן הן מנועות, עתה, מלבקש שיפסיק את הפעילות של ניהול הרפת בהם.

קביעותיו של בית-משפט קמא בפסק-דינו
6. בית-משפט קמא קבע, כי אומנם המשיבות חתמו על כך שאין הן מתנגדות למבנים הקיימים, אך אין בהסכמה זאת הסכמה ליצירת מפגעים. עוד קבע בית-משפט קמא, שעל-אף שהמשיבות השתהו בהגשת תביעתן, לא חלה התיישנות על התביעה. אקדים ואקבע, כי אני מוצאת את שתי הקביעות כנכונות, ואין מקום לשנותן.

7. עוד קבע בית-משפט קמא, כי מדובר ברפת גדולה מאוד, עם מכון חליבה, כאשר הרפת פעילה מאוד.

8. לגבי הדרך הציבורית המקבילה לתעלת הניקוז, קבע בית-משפט קמא, כי הוא מקבל את גירסת המערער, שהמשיבות הפריזו בטענתן שיש בדרך תנועה ערה של משאיות במשך כל שעות היממה, אולם בית-משפט קמא קבע, כי שימוש שעשה המערער בשביל העפר מהווה מטרד למשיבה:

“הרושם המתקבל הוא שאכן הנתבע עושה שימוש אינטנסיבי בדרך זו לצורך מעבר כלי רכב גדולים המגיעים לרפת לביצוע עבודות שונות. מדובר בשביל עפר לא סלול העובר ממש ליד בית מגורי התובעת. אין ספק שמעבר משאית בדרך זו למטרות האמורות, גורמת רעש והפרעה מסויימת, לא כל שכן שמכונות וטרקטורים מרעישים ומפריעים שעה שהם מבצעים פעילות מכנית לצורך הרפת” (עמ’ 7 לפסק-הדין).

9. לעניין המטרד של ריחות רעים העולים מהתעלה, אליה, לטענת המשיבות, שופך המערער מי שופכין של הרפת, ניתן בזמנו צו מניעה זמני בהסכמת המערער, האוסר עליו לשפוך את מי השופכין לתעלה. בית-משפט קמא נתן צו מניעה קבוע, האוסר על שפיכת כל חומר שהוא, לרבות נוזלים וזבל מהרפת, לתעלה.

10. לעניין הריחות הרעים שעולים מהרפת ולטענת המשיבות מהווים מטרד, בית-משפט קמא ביקר במקום והתרשם כי “לא כצעקתה”. במקום מתגוררות שלוש משפחות, עובדה שמראה כי הריחות אינם בלתי נסבלים, מה גם שהמשיבות ניהלו בזמנו רפת בנחלתן והן רגילות לריח העולה מרפת. בית-משפט קמא קבע, כי תלונות המשיבות בעניין זה הן מוגזמות ומופרזות.

11. לעניין הרעש העולה מכלי הרכב העובדים בתוך הנחלה של המערער ומהרעש הנלווה לפעילות הרפת, קבע בית-משפט קמא, כי הרעשים הם אופיינים לרפת:
געיית פרות ועגלים, רחש מאווררים, רעש מכונות החליבה. בית-משפט קבע כי אלה רעשים סבירים לרפת. מנגד, לגבי רעש כלי הרכב, סבר בית-משפט קמא, כי הרעש של המשאיות העוברות דרך שביל העפר בסמוך מאוד לביתה של המשיבה, מהווה מטרד.
בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי המערער הפך את שביל העפר לדרך הגישה הראשית לנחלתו, וזאת במטרה למנוע מהמשאיות לעבור ליד הבתים שבנחלה שלו. לכאן יש להוסיף את רעש הכלים האחרים המשמשים במשק כמו טרקטורים.
בית-המשפט אסר על המערער בצו מניעה קבוע את השימוש בשביל העפר בין השעות 14:00 ועד 16:00 וכן מהשעה 20:00 ועד השעה 06:00 למחרת היום.

12. לעניין התאורה ברפת, שהמשיבה טענה, כי היא מפריעה לה, קבע בית-משפט כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שהתאורה יוצרת מטרד ומפריעה למשיבה.

13. סיכם בית-משפט קמא את ממצאיו לעניין המטרדים, להן טענה המשיבה, וקבע את הפיצויים המגיעים לה כדלקמן:

“מכל האמור לעיל עולה כי התובעת סובלת ממטרד מצומצם למדי יחסית ל”צעקתה” מאידך, המטרדים שמצאתי נמשכים זמן רב ובנסיבות כאלה, ראוי לפסוק לה פיצוי גלובלי עבור ההפרעות ועוגמת הנפש לפחות בגין תקופות העבר” (עמ’ 28 לפסק-הדין).

14. בית-משפט קמא פסק למשיבה 10,000 ש”ח כפיצויי בגין עוגמת הנפש עבור העבר.
כן חייב בית-משפט קמא את המערער בהוצאות ושכ”ט עו”ד לטובת המשיבה בסכום של 7,000 ש”ח + מע”מ.

הערעור – הצגת הנימוקים בערעור ודיון בהם
15. בערעורו ביקש המערער לבטל את פסק-הדין של בית-משפט קמא מכמה נימוקים.
אפתח באמירה כללית לגבי פסק-הדין של בית-משפט קמא: מצאתי אותו ברור, מנומק, קביעותיו נעשו לאחר ביקור במקום, נערך דיון בכל טענות הצדדים, מירב קביעותיו, כמו גם הטענות בערעור, הן בעניינים שבעובדה, המסתמכים על העדפת גירסה של צד על זאת של האחר. הלכה ידועה היא, שערכאת הערעור לא תתערב בדרך-כלל בקביעות עובדתיות של בית-משפט קמא… גם המסקנות, שהסיק בית-משפט קמא, מעוגנות ברקע העובדתי ואין מקום להתערב בהן…

22. לסיכום, דעתי היא שפסק-הדין של בית-משפט קמא הוא מנומק ומעוגן בראיות, שהובאו לפניו ושנתן בהן אמון, לעומת אחרות, מטעם המערער, שלא עברו את מבחן האמינות בבית-משפט קמא…”

3. זכויות שימוש בחצר המקיפה את הבית
ב- ת”א (ת”א) 23353/98 {אוחיון אליהו נ’ מנשה אברהם, תק-של 2001(3), 331 (2001)} נקבע:

“בפני שתי תובענות באיחוד דיון, שעניינן סכסוך אשר נתגלע בין משפחת אוחיון לבין משפחת מנשה, המתגוררות בשכנות זו לזו בבניין ברחוב הצנחנים 6 בבת-ים (להלן: “הבניין”), וזאת על רקע טענות בדבר זכויות השימוש ואופן השימוש אשר עושה כל אחת מהן בשטח החצר המקיפה את הבניין.

להלן העובדות הצריכות לעניין
הבניין הינו בית משותף בן שתי קומות ובו ארבע דירות כדלקמן: שתי דירות בקומת הקרקע ושתי דירות בקומה העליונה.
מר מנשה הינו בעל זכות חכירה בדירה בקומת הקרקע, ואילו משפחת אוחיון הינה בעלת זכות חכירה בדירה בקומה מעליה.
בשנת 1991 הרחיבה משפחת אוחיון את דירתה תוך בניית חדרים נוספים על גג הבניין (להלן: “הגג”). תוספת הבניה חרגה משטח הגג הקיים ויצאה אל חצר הבית המשותף וכפועל יוצא ממנה נוצרה, למעשה, תיקרה הנתמכת בעמודים בהמשך ובצמוד לדירת משפחת מנשה.
יצויין כי הרחבת הדירה על-ידי משפחת אוחיון נעשה על-פי היתר שקיבלה לכך מעיריית בת-ים (להלן: “העירייה”).
עוד יצויין, כי משפחת אוחיון קיבלה את הסכמת כלל דיירי הבניין לבניה על הגג כאמור, ובכלל זאת את הסכמתה של משפחת מנשה.
במהלך חודש פברואר שנת 1998 או בסמוך לכך החלה משפחת מנשה בבניית גדר (להלן: “הגדר”) התוחמת את חצר הבניין (להלן: “החצר”), בחלק הבניין בו מתגוררות משפחת מנשה ומשפחת אוחיון.
יצויין, כי בניית הגדר נעשתה על-פי היתר בניה אשר ניתן לכך מאת העירייה.
עוד יצויין, כי השכנים האחרים – משפחת בסון ומשפחת עמר, נתנו את הסכמתם לבניית הגדר כאמור ואילו משפחת אוחיון התנגדה לכך.
בסמוך לאחר שמשפחת מנשה החלה בבניית הגדר נתגלעה מחלוקת בינה לבין משפחת אוחיון באשר לזכויות השימוש הנתונות לכל אחת מהן בגג הבניין ובחצרו, אשר על-פי הוראות חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 מהווים – בהיעדר הסכמה אחרת בין דיירי הבניין – חלק בלתי-נפרד מן הרכוש המשותף.
ביום 09.02.98 הגישה משפחת אוחיון תביעה כנגד משפחת מנשה במסגרת ת”א 23353/98.

במסגרת תובענה זו התבקש בית-המשפט ליתן צו מניעה, שיורה למשפחת מנשה להימנע מלעשות כל עבודת בניה מכל סוג שהוא ברכוש המשותף של הבניין וכן להרוס את כל הבניה שהם בנו בו.
יצויין, כי בסיכומי משפחת אוחיון הרחיב בא כוחם את גדר המחלוקת ומנה סעדים אותם מתבקש בית-המשפט ליתן, אשר זכרם לא בא בכתב התביעה, והכוונה לפנוי חפצים וגרוטאות משטח החצר וכן סעד של סילוק יד של משפחת מנשה בכל הנוגע לגידור מתחם הרחבה אשר מתחת לעמודים התומכים את תוספת הבניה שביצעה משפחת אוחיון על הגג.
ואולם הרחבת חזית זו בשלב זה של סיכומים היא אסורה ולפיכך אין בכוונתי לדון אלא בסעדים אותם נתבקש בית-המשפט ליתן במסגרת כתב התביעה, קרי, צו מניעה וצו הריסה כפי שפורטו לעיל.

טענות התובעים (משפחת אוחיון)
לטענת משפחת אוחיון, החצר מהווה חלק מן הרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין ולפיכך, בהיעדר הסכמה מצד כלל דייריו, ובכללם משפחת אוחיון, מהווה בניית הגדר פגיעה בזכויותיהם הקנייניות.
משפחת אוחיון מוסיפה וטוענת, כי כתוצאה מבניית הגדר הם לא יוכלו להיכנס עם מכוניתם לחצר הבניין, בה נהגו לחנות במשך שנים רבות, וכן תימנע מהם גישה לבלוני הגז, לביוב ולצנרת המים של דירתם, המצויים כולם בחצר.

טענות הנתבעים (משפחת מנשה)
1. לטענת הנתבעים – משפחת מנשה, הדיירים בבניין הסכימו ביניהם בהתנהגות של שנים רבות לחלק את השימוש בחלק מן הרכוש המשותף, באופן שבעלי זכות החכירה בקומת הקרקע בבניין יעשו שימוש בחצר, ובעלי זכות החכירה בקומה השניה בבניין יעשו שימוש בגגו.

2. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי בינם לבין משפחת אוחיון יש הסכם בעל-פה, לפיו להם, למשפחת מנשה תוקנה זכות לשימוש ייחודי בחצר ואילו למשפחת אוחיון תוקנה זכות לשימוש ייחודי בגג.
לטענת משפחת מנשה, בהסתמך על ההסכם הנ”ל הם הסכימו לכך שמשפחת אוחיון תרחיב את דירתה, ובלבד שישאירו פתח לעליית הגג על-מנת שניתן יהיה להתקין בו דוד שמש וקולטים.
משעשתה משפחת אוחיון שימוש בלעדי בגג כאמור לעיל, הם מנועים מלחזור בהם ממתן ההסכמה לכך שהם, משפחת מנשה, יעשו שימוש ייחודי בחצר.

3. לטענת משפחת מנשה, חלוקת שימוש כזו אשר סיכמו עליה עם משפחת אוחיון נעשית גם על-ידי השכנים האחרים בבניין, והיא מקובלת בכל אזור מגוריהם.

4. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת בכתב הגנתה, כי משפחת אוחיון מושתקת מלטעון כי בניית הגדר פוגעת בזכויותיה הקנייניות אף מן הטעם, שבניית הגדר נעשתה על-פי אישורים כדין ולאחר שהתנגדותם בעניין נדונה ונדחתה הן על-ידי הוועדה המקומית והן על-ידי ועדת ערר.
בנסיבות אלה, טוענת משפחת מנשה, כי תביעת משפחת אוחיון משוללת תום-לב, נעדרת ניקיון כפיים ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

5. משפחת מנשה מכחישה את טענת משפחת אוחיון לפיה הגדר תביא לחסימת גישתה של משפחת אוחיון למתקנים חיוניים הממוקמים ברכוש המשותף.
אשר לטענת משפחת אוחיון כי בניית הגדר תמנע ממנה לחנות את רכבם בחצר, משיבה משפחת מנשה, כי החצר אינה מיועדת לשמש כחניה, שכן יש בשימוש זה כדי לפגוע בשימושם של יתר דיירי הבניין בכלל ובשימושה של משפחת מנשה בפרט.

6. לטענת משפחת מנשה, גידור החצר הינה לטובת כלל דיירי הבניין וקיומה יימנע כניסה של פולשים אליו.

7. לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה לגבי גובה התשלום שהיא נדרשת לשלם למשפחת אוחיון עבור עמודים שבנו במסגרת הרחבת דירתם ואשר משפחת מנשה תעשה בהם שימוש במידה ותרחיב את דירתה.
לטענת משפחת מנשה, משפחת אוחיון מבקשת להטיל עליה לחץ בלתי-הוגן באמצעות התביעה דנן, במטרה לגרום לה להיכנע לדרישות התשלום מצידה, וכי יש בכך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

במקביל להגשת התביעה, עתרה משפחת אוחיון לקבלת צו מניעה זמני במסגרת המ’ 114749/98, שתוכנו זהה לסעד הקבוע אשר נתבקש בית-המשפט ליתן במסגרת התביעה העיקרית כמפורט לעיל, וכך גם הנימוקים לו (להלן: “צו המניעה”).
בדיון מיום 25.02.98 בבקשה לצו המניעה נתן כב’ השופט אזר תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר תוכנה כדלקמן:

1. מוסכם בין הצדדים, כי לעת עתה יישאר המצב כפי שהיה בעת הגשת התובענה, קרי, גדר בנויה חלקית, ובהתאם לכך צו המניעה יחול על השלמת הבניה של חלק הגדר שטרם נבנה. כשתדרוש משפחת מנשה את המשך הבניה של הגדר תגיש בקשה מתאימה ויתקיים דיון בעניין.

2. אין בהסכמה הנ”ל כדי לפגוע ברשות משפחת מנשה להרחיב את דירתה, ככל שזו קיימת בהתאם להיתר בניה כדין.
בהחלטה מיום 02.07.98 אשר ניתנה במסגרת בקשת משפחת מנשה להתיר להם את השלמת בניית הגדר לנוכח השינוי שחל, לטענתם, במצב הקיים מאז ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 25.02.98 כמפורט לעיל, קבע כב’ השופט אזר, כי צו המניעה יעמוד בתוקפו עד לבירור התובענה העיקרית, וזאת משום שלא שוכנע כי קיימת סיבה מספקת לשינוי ההחלטה הקודמת.
ביום 08.11.99 הגישה משפחת מנשה תביעה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת”א 101182/99.

במקור הוגשה התובענה בפני המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ובה נתבקש סעד של סילוק יד משפחת אוחיון (התובעים) מהרכוש המשותף וכן מניעתה מלחנות את מכוניותיה בתחום חצר הבית, וזאת מן הנימוקים הבאים:

1. לטענת משפחת מנשה, לא הותירה משפחת אוחיון מקום על גג הבית לצורך התקנת דוד שמש וקולטים על-ידי משפחת מנשה, וזאת בניגוד להתחייבות שנטלו על עצמה משפחת אוחיון במסגרת התכנית שהגישה לעירייה לצורך קבלת היתר לבניה שבנתה על הגג.
ואולם, ביום 27.10.99 הגיעו הצדדים לידי פשרה, שקיבלה תוקף של החלטה על-ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ולפיה משפחת אוחיון מתחייבת לאפשר למשפחת מנשה להתקין דוד שמש על גג הרעפים של החדר על הגג.
דוד השמש הותקן, בסופו-של-דבר בשנת 2001, ובנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בטענה זו.

2. מטרד ליחיד
לטענת משפחת מנשה, חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה מטרד בלתי נסבל, באשר מר אוחיון יורד בכל בוקר בשעה 05:30, מתניע את מכוניתו החונה במרחק מטרים ספורים מחלון חדר השינה של משפחת מנשה ומותיר אותה מונעת במשך חצי שעה ורק אז נוסע. בזמן זה משמיע מנוע המכונית רעש, ועשן חריף נפלט מאגזוזה לתוך חדר השינה של משפחת מנשה.
לטענת משפחת מנשה, ניסיונותיה להעיר למר אוחיון, שיחנה את המכונית מחוץ לחצר הבניין, כפי שעושים יתר הדיירים, עלו בתוהו.
משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי כשבועיים לפני מועד הגשת התובענה החלה אף בתם של בני הזוג אוחיון להחנות את רכבה בחצר הבניין, בסמוך לדירת משפחת מנשה, עת היא חוזרת בשעות הלילה המאוחרות ותוך שמכוניתה גורמת לרעש ופולטת עשן בלתי-נסבלים.
לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי בעקבות כניסת מכוניות משפחת אוחיון לחצר הבניין, הפך שביל הולכי הרגל המוביל לבית למעבר של מכוניות לבתים הסמוכים, והדבר פוגע בצורה קשה ברווחת מגוריהם בדירתם, העולה אף כדי שימוש בלתי-סביר ברכוש המשותף.
בפי משפחת מנשה טענות נוספות כלפי משפחת אוחיון באשר להחניית מכוניתם בחצר כדלקמן:

א. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין הינה בניגוד לתקן החנייה של העירייה החל על המקום, הקובע כי השביל בצמוד אליו מחנה משפחת אוחיון את מכוניתה מיועד לשמש הולכי רגל.
ייאמר מייד, כי טענות באשר לחוקיות חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין צריך שתובאנה בפני הגורם אשר הדיון בהן הינו מתחום סמכותו, קרי, עיריית בת-ים. בנסיבות אלה, טענה זו לא תידון על-ידי לגופו של עניין.

ב. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה הפרת ההסכם שבין הצדדים לעניין חלוקת השימוש ברכוש המשותף (אשר הורחב על אודותיו במסגרת פירוט טענות ההגנה ב- ת”א 23353/98) וכן הסגת גבול.
ואולם, משמשפחת מנשה טענה טענה זו אך ורק במסגרת כתב התביעה, ולא שבה להעלותה לכל אורך ניהול התובענה בפני ו/או בסיכומיה, אני רואה בה טענה שנזנחה ולפיכך אינני מוצאת להתייחס אליה לגופו של עניין.
תשובת הנתבעים, משפחת אוחיון, לטענת המטרד ליחיד:

1. טענה מקדמית, לפיה יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב’ מנשה וזאת משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר התובע 1, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות.

2. לטענתם, מכוניתם אינה מפריעה לאיש, איננה מהווה מטרד והם נוהגים להחנותה בחצר הבניין מזה שנים רבות.
עוד מציינת משפחת אוחיון, כי למשפחת מנשה מכונית אשר איננה בשימוש, החונה בסמוך לדירתה בין העמודים התומכים בתוספת הבניה של משפחת אוחיון, ולטענת משפחת אוחיון גרוטאת מכונית זו, היא המהווה מטרד.

3. משפחת אוחיון טוענת, כי ישנה חשיבות רבה לכך שתחנה את מכוניתה בחצר ולא במקום אחר, וזאת משום שהנתבעת 2, גב’ אוחיון, היא אישה חולנית.

4. משפחת אוחיון מכחישים את טענת משפחת מנשה, כי בתם מחנה את רכבה בחצר הבניין…
האם יש בבניית הגדר על-ידי משפחת מנשה כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות של משפחת אוחיון ברכוש המשותף?
לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפני, ההיתר מיום 20.01.98 שנתנה עיריית בת-ים לבניית הגדר, תמונות הבניין וסביבתו, הגעתי לכלל מסקנה, כי התשובה לשאלה לעיל הינה שלילית, ולפיכך דין התובענה למתן צו הריסה וצו מניעה לבניית הגדר להידחות…
במקרה דנן, הגדר אינה אלא מחיצה הבנויה בגבולות החצר ומקיפה אותה באופן היוצר הפרדה והבדלה בין חצר הבניין לבין הרחוב.
אין בבניית הגדר כדי סיפוח שטח מן הרכוש המשותף לדירת משפחת מנשה ואין בנייתה עולה כדי עשיית שימוש ייחודי בחלק מן הרכוש המשותף, המונע שימוש דומה מיתר דיירי הבניין.
יתרה-מכך, מסעיף 10 לתצהיר גב’ מנשה מיום 16.01.00 (אשר לא נסתר) וכן מהיתר הבניה אשר ניתן ביום 20.01.91 על-ידי עיריית בת-ים לבניית הגדר עולה, כי חצר הבית היתה מגודרת בעבר.
בנסיבות אלה אני סבורה, כי הקמת הגדר עונה על הגדרת השימוש הסביר כפי שנקבע בהלכת וינטרס לעיל ולפיכך אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים היו להקים את הגדר אף ללא הסכמת התובעים, משפחת אוחיון, לכך.

2. התובעים לא הוכיחו את טענתם, כי קיומה של הגדר ימנע בעדם עשיית שימוש במתקנים החיוניים השייכים להם ומצויים בחצר הבניין:
לאחר שהתובעים הוכיחו כי הינם בעלי זכות חכירה לדורות בדירתם שבבניין, ומשקבעתי כי חצר הבניין הינה חלק בלתי-נפרד מן הרכוש המשותף, על-מנת שבית-המשפט ישקול אם להיעתר לבקשת משפחת אוחיון ליתן צו מניעה, על משפחת אוחיון להוכיח כי זכותם הקניינית נפגעה כתוצאה מבנית הגדר ועלולה גם להיפגע בעתיד.
ואולם, טענת משפחת אוחיון – כי בקיום הגדר יש כדי לפגוע ביכולת הגישה שלה למתקנים חיוניים כגון בלוני גז וצנרת המים, המצויים בשטח החצר – לא הוכחה בפניי.
עדותו של מר אוחיון בעניין זה לא נתמכה בכל ראיה חיצונית, ויתרה-מכך, לא מצאתי שיש בה מענה לשאלה באיזה אופן מפריעה הגדר לשימושה של משפחת אוחיון במתקנים החיוניים.
תשובותיו של מר אוחיון לשאלות שהפנה כלפיו ב”כ הנתבעים בעניין זה מעורפלות, מלאות בסתירות פנימיות ולוקות בחוסר עקביות, עד כי נוצר אצלי הרושם שמא מר אוחיון בעצמו איננו משוכנע כיצד – אם בכלל – מפריעה הגדר לשימושו במתקנים החיוניים…

אשר על כל האמור לעיל אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבניה אשר ניתן להם על-ידי העיריה…

1. טענתם המקדמית של משפחת אוחיון, אשר נתבעת בתובענה זו היא, כי יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב’ מנשה, (אשר תיקרא להלן: “התובעת”), משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר בעלה, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות – נדחית.

גם בתביעה אשר נידונה במסגרת ת”א 23353/98 וגם בתובענה דנן, מדובר במחלוקת אשר נתגלעה בין אותם צדדים וששורשה זהה והוא נוגע לשימוש שעושים הצדדים, שתי משפחות שכנות, ברכוש המשותף שבבניין.
הואיל ומשפחת אוחיון עצמם ראו בגב’ מנשה צד למחלוקת אשר נדונה במסגרת התביעה שהגישו ב- ת”א 23353/98, אזי אינני סבורה, כי בנסיבות אלה יש לתת נפקות לעובדה כי זכות החכירה בדירה בה מתגוררת משפחת מנשה רשומה על שמו של, מר מנשה בלבד.

בנוסף, משמדובר, כאמור, בטענה שהיא מקדמית, ומשהתובענה התבררה בפניי מבלי שהגב’ מנשה נמחקה ממנה, אינני מוצאת למחוק אותה מהתובענה בשלב זה של הדיון…

מן האמור לעיל עולה, כי לטענת משפחת מנשה, כתוצאה מהחניית רכבם של משפחת אוחיון בשטח חצר הבניין, נגרמים להם מטרדי רעש וזיהום אוויר…
לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר הונח בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים בתובענה דנן, משפחת מנשה, לא הרימו את נטל ההוכחה אשר הוטל על כתפיהם להוכחת קיומם של מטרדי רעש וזיהום אוויר…

לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבוע, כי התנעת הרכב על-ידי מר אוחיון איננה בבחינת מטרד ליחיד…

סוף דבר
1. התובענה אשר הוגשה על-ידי משפחת אוחיון כנגד משפחת מנשה במסגרת ת”א 23353/98 נדחית.

בהתאם לכך מבוטל בזאת צו המניעה הזמני אשר ניתן כנגד משפחת מנשה במסגרת המ’ 114749/98, ואני קובעת בזאת כי משפחת מנשה רשאית להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבניה אשר קיבלה לכך מאת עיריית בת-ים.

2. התובענה אשר הוגשה על-ידי משפחת מנשה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת”א 101182/99 בעילת מטרד ליחיד נדחית אף היא.
לפיכך, אין מניעה – ככל שהדבר נוגע לדיני המטרדים – כי משפחת אוחיון תחנה את המכונית שברשותה בחצר הבניין.
יצויין, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע דבר וחצי דבר באשר לחוקיות החניה בשטח חצר הבניין, באשר שאלה זו צריכה להתברר בהליך מתאים בפני ערכאה מתאימה.

3. לאחר בדיקת מכלול הנסיבות כפי שעולה מכתבי הטענות, המסמכים ושאר הראיות ובכלל זה בהליכי הביניים, ולאור התוצאה אליה הגעתי בכל אחת מן התובענות אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.”

מקור המאמר – abc-israel.it