משפחה

1. צו האוסר על ביצוע עסקאות
ב-עמ”ש (נצרת) 33945-06-15 {ר’ ת’ ואח’ נ’ ד’ ת’ ואח’, תק-מח 2016(2), 7608 (2016)} קבע בית-המשפט:

“1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה (כב’ השופט ארנון קימלמן) אשר ניתן ביום 22.04.15 בתיק תמ”ש 3666-02-10, במסגרתו דחה בית-המשפט קמא את תביעת המערערים למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבה, האוסר עליה מלבצע פוזיציה, דיספוזיציה, עסקת מכר או רישום של המקרקעין.

2. רקע עובדתי ופסק-דינו של בית-המשפט קמא בתמצית
א. בכתב התביעה שהוגש בבית-המשפט קמא טענו המערערים כי במסגרת הסדרים שהותוו במקום מגוריהם במושבה, קיבלו זכות לרכישת המקרקעין באזור ההרחבה של המושבה, בכפוף לכך שאחד מילדיהם יוגדר כ”בן ממשיך” מטעמם וכן בכפוף להתחייבות המערערים לעבד באופן עצמאי את המקרקעין. ביום 11.01.89 קיבלו המערערים הודעה כי הינם זכאים להקצאה של המקרקעין מתוך אדמות ההרחבה של המושבה וכן להטבה כספית של כ- 40,000$ לצורך עיבוד המקרקעין.
לטענת המערערים, בשל מצבה הכלכלי ונסיבות חייה של בתם המשיבה היא הועדפה על פני אחיה ובשל כך העבירו אליה המערערים את מלוא התקציב אותו קיבלו מהמוסדות המיישבים, לאחר שהמשיבה התחייבה בפניהם לרכוש לעצמה דירת מגורים ובהמשך להחזיר להם את מלוא הסכום. על-מנת לממש את הזכאות בייחס למקרקעין חתמו הצדדים על תצהירים הדדיים לפיהם כל הזכויות הקנייניות במקרקעין הועברו מהמערערים למשיבה ללא כל תמורה. ביום 27.12.89 הגישו הצדדים בלשכת רישום המקרקעין בנצרת בקשה להעברת המקרקעין בלא מכירה מחזקת המערערים לחזקת המשיבה. בנוסף, חתמו הצדדים על גבי שטר מכר לפיו המקרקעין הועברו מהמערערים למשיבה ללא תמורה. ביום 25.08.93 אישרה וועדת האכלוס מטעם משרד השיכון והמינהל לבניה כפרית למשיבה תקציב סיוע כספי למגורים בשטח המושבה. לשם כך עברה המשיבה להתגורר במושבה לפרק זמן של שנתיים ובהמשך, מפאת מצבה הנפשי, התגוררה שוב בבית הוריה בין השנים 2001 עד 2005.

המערערים הוסיפו כי כתוצאה מהתחייבות המשיבה וקבלת כספי הסיוע לכיסה, תופעלו המקרקעין באמצעות הונם האישי, אולם בהמשך למדו כי המשיבה הפרה את התחייבותה העיקרית כלפיהם עת עשתה שימוש בכספי הסיוע לצרכים החורגים מההסכמות אליהן הגיעו. בשל המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, דרשו המערערים מהמשיבה לבטל את רישום המקרקעין על שמה וביום 16.09.01 חתמה המשיבה על מסמך ויתור, בו היא מאשרת כי המקרקעין אינם שייכים לה, נרשמו על שמה לצורך קבלת תקציב מהסוכנות ושייכים למעשה למערערים, אשר השקיעו מכספם את כל הוצאות המקרקעין. המשיבה הוסיפה והתחייבה כי תרשום את המקרקעין על-שם המערערים בכל עת שתידרש לכך (להלן: “מסמך הוויתור”).

לטענת המערערים התחוור להם בשנת 2010 כי חרף החתימה על מסמך הוויתור פעלה המשיבה מתוך רצון למכור את המקרקעין לידי צד ג’. על-כן פנו המערערים לבית-המשפט בבקשה לצו מניעה זמני לעיכוב המכירה של המקרקעין. בהמשך אף הגישו את כתב התביעה בבית-המשפט קמא, בו טענו כי מעולם לא התכוונו לתת למשיבה זכויות במקרקעין ומכל מקום הרי שמסמך הוויתור עליו חתמה המשיבה מלמד כי המדובר במתנה מותנית אשר בוטלה הלכה למעשה.

ב. המשיבה הגישה את כתב הגנתה, במסגרתו טענה כי המערערים ניצלו את מצבה הנפשי הבעייתי כך שאילצו אותה לחתום על מסמך הוויתור אותו ניסחו המערערים. לטענתה, בשעת החתימה על מסמך הוויתור היא היתה נתונה במצב נפשי קשה נוכח מחלת הסכיזופרניה ממנה היא סובלת ועל-כן לא היה באפשרותה להבין את משמעותו של המסמך. המשיבה אף צירפה לכתב הגנתה תצהיר של פרופ’ צבי זמישלני – מומחה בתחום הפסיכיאטריה – המלמד כי החל משנת 1996 החלה המשיבה להראות סימנים של פסיכוזה והחלה בטיפול תרופתי. המשיבה הוסיפה והעלתה טענות נוספות בדבר זכויותיה במקרקעין, לרבות הטענה לפיה הכספים אותם קיבלה עובר להעברת המקרקעין ניתנו לה כהלוואה ולא כסיוע כספי ואלו שימשו אותה לצורך הטיפולים הנפשיים אותם עברה.

ג. על-מנת לבחון את מצבה הנפשי ויכולותיה הקוגניטיביות של המשיבה בזמן החתימה על מסמך הוויתור, מינה בית-המשפט כמומחה רפואי מטעמו את פרופ’ אפרים בנטל ז”ל (להלן: “פרופ’ בנטל”). המערערים לא השלימו עם החלטה זו והגישו בר”ע, אשר נדחתה על-ידי כב’ הנשיא אברהם. ביום 01.07.13 הגיש פרופ’ בנטל חוות-דעת לפיה בפרק הזמן שבין אפריל 1999 ועד נובמבר 2001 היתה המשיבה נתונה במצב פסיכוטי פעיל ולא היתה מסוגלת להבין את טיבו של מסמך הוויתור עליו חתמה.

המערערים עמדו על זכותם לחקור את פרופ’ בנטל על חוות-דעתו, אלא שלמרבה הצער הוא נפטר טרם שעלה בידי ב”כ הצדדים לחקרו בבית-המשפט. על-כן מינה בית-המשפט קמא כמומחית חלופית מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטריה את ד”ר איזבלה גרינברג (להלן: “המומחית”).

ד. במסגרת הכרעתו, קבע בית-המשפט קמא כי סלע המחלוקת בתביעה הינו יכולתה הקוגניטיבית והנפשית של המשיבה להבין את משמעותו של מסמך הוויתור. הוסיף וקבע כי “תשתית עובדתית המלמדת על כך שאדם המעביר במתנה נכס מהותי בעודו בחיים אולם בעת עשיית המסמך או העברת המתנה סבל מחולשה שכלית יכול שתביא להצהרה על בטלות המסמך, כל עוד לא יוכח שאותו אדם לא הבין את המסמך במידת הבנה גבוהה”. (כך במקור ז. הווארי).
בית-המשפט קמא בחן את חוות-דעתה של המומחית, אשר קבעה בצורה חד-משמעית כי עובר לתקופה שבמהלכה חתמה המשיבה על מסמך הוויתור היא היתה נתונה במצב פסיכוטי וכי לא היו בידה היכולות הקוגניטיביות והנפשיות להבין את נפקות החתימה על מסמך הוויתור. בית-המשפט קמא הוסיף וציין כי חוות-הדעת התבססה על שורת מסמכים רפואיים אשר הוצגו בפני המומחית וצורפו לחוות-הדעת, תוך שהפנה לאותם מסמכים מהם עלה, בין השאר, כי לאחר אשפוז המשיבה בשנת 1999 בבית-החולים גהה היא לא קיבלה טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי עד ליום 04.11.01. בית-המשפט קמא הוסיף והתייחס לחקירתה הארוכה של המומחית על-ידי ב”כ המערערים וקבע כי עדותה היתה אמינה, מהימנה וללא סתירות. על-כן מצא בית-המשפט קמא לאמץ את מסקנותיה במלואן.
בית-המשפט קמא הוסיף ובחן את עדותו של המערער בדבר נסיבות העברת המקרקעין למשיבה בהסכם המתנה והחתמתה על מסמך הוויתור, וקבע כי עדותו לא עשתה עליו רושם אמין ומהימן.

לאור כל האמור קבע בית-המשפט קמא כי המערערים, אשר ניסחו את מסמך הוויתור, היו מודעים למצבה הרפואי של המשיבה אולם בחרו להתעלם מכך טרם החתימה על מסמך הוויתור. בית-המשפט קמא בחן ודחה את כל טענות המערערים בדבר פגמים שנפלו בחוות-הדעת וקבע כי הוא מקבל את הסבריה של המומחית לפיהם ניתן להסיק בבירור מן המסמכים הרפואיים אשר הונפקו בתקופה הסמוכה לחתימה על מסמך הוויתור כי המשיבה היתה במצב פסיכוטי מתמשך, מבלי יכולת לקבל החלטות מושכלות. בית-המשפט קמא הוסיף כי המערערים לא השכילו להראות כי מתקיימים התנאים הנדירים שנקבעו בפסיקה, אשר מצדיקים פסילת חוות-הדעת של מומחה בית-המשפט. לאור כל האמור הגיע בית-המשפט קמא למסקנה כי מסמך הוויתור הינו בבחינת חוזה הבטל מעיקרו גם בפרספקטיבה של שנים רבות מיום כריתת המסמך.

בית-המשפט הוסיף ובחן את טענות המערערים לפיהן הסכם המתנה הינו חוזה למראית עין בלבד, כאשר המקרקעין נותרו בפועל בשליטתם בעוד המשיבה הפיקה רווח כספי מהסכם המתנה, אולם קבע כי דינה להידחות שכן “מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה”. הוסיף כי עצם העלאת הטענה על-ידי בעל דין אשר הודה כי ניסח את ההסכם מהווה הודאה מכללא לכך שניסח חוזה המטיב עמו וזאת בנוסף להיותו חוזה פסול ובלתי-מוסרי, אשר סותר את תקנת הציבור כאמור בהוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973 (להלן: “חוק החוזים”).
עוד דחה בית-המשפט קמא את טענות המערערים כאילו דינו של הסכם המתנה להתבטל מקום שהמשיבה לא עיבדה את המקרקעין, לא עמדה בתנאים שהוסכמו בין הצדדים ואף התנהגה כלפי המערערים באופן מחפיר. בית-המשפט קמא בחן את הגדרת המונח “בן ממשיך” בראי הפסיקה וקבע כי כיום יש צורך במחשבה מחודשת המותאמת למציאות בה רבים מבין תושבי המשקים כלל אינם מעבדים את האדמה. הוסיף והפנה לנטל המוטל על נותן המתנה להוכיח “התנהגות מחפירה” וכן ללקות הנפשית ממנה סובלת המשיבה. בהתאם לכל האמור קבע בית-המשפט קמא כי אין בהימנעותה של המשיבה לתפעל את האדמות שהוקנו לה בכדי לבטל את הסכם המתנה ואף הוסיף כי אין מקום שבית-המשפט ייתן ידו למהלך נפסד שעיקרו שימוש בכספי סיוע ממלכתיים לצרכים פרטיים תוך ספסרות במקרקעין ופיצול נחלות של אגודות שיתופיות.

בהתאם לדברים הורה בית-המשפט על דחיית התביעה תוך חיוב המערערים בהוצאות בסך של 35,000 ש”ח בצירוף מע”מ.
ה. המערערים, אשר לא השלימו עם פסק-דינו של בית-המשפט קמא, הגישו את ערעורם ביום 16.06.15.

ו. ביום 28.12.15 התקיים דיון בערעור בסיומו קיבלנו את בקשת ב”כ הצדדים להגיש השלמות טיעון קצרות. השלמות הטיעון הוגשו כדת וכדין וכעת נותר להכריע בערעור.

3. דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, כתב הערעור, עיקרי הטיעון וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות…
בענייננו, בחן בית-המשפט קמא באופן ייסודי את חוות-הדעת, כמו גם את עדותה של המומחית בבית-המשפט וקבע כי עדותה היתה אמינה ומהימנה, כאשר חרף חקירתה הארוכה לא נמצאו כל סתירות ופרכות בעדותה. אף אני בחנתי את חוות-הדעת, ועיינתי בפרוטוקול חקירתה בפני בית-משפט קמא, בהתאם לחיסרון הקיים אל מול בית-משפט קמא אשר יכול היה להתרשם מן המומחית באופן ישיר, ומעיון בה עולה תמונה של חוות-דעת מקצועית ומפורטת.

המערערים כאמור ניסו לקעקע את חוות-הדעת תוך שטענו כי המומחית כלל לא בחנה את המשיבה באופן בלתי אמצעי. אלא שבטענה זו אין ממש מקום בו חוות-הדעת ביקשה לבחון את כשירותה של המשיבה עת חתמה על מסמך הוויתור עוד בשנת 2001 – כ- 13 שנים טרם כתיבת חוות-הדעת. מטבע הדברים בשעה שעל מומחה לבחון מה היה מצבו הנפשי של אדם לפני שנים רבות, ובעיקר עת עסקינן במחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המשיבה, הרי שאך טבעי הוא שמשקל מהותי ועיקרי יינתן למסמכים רפואיים מהתקופה הרלוונטית. ואכן, בחינה של חוות-הדעת מלמדת כי היא מבוססת על תיעוד רפואי נרחב בעניינה של המשיבה, כולל מסמכים רפואיים רבים מתיקה האישי אשר מלמדים על מצבה הנפשי של המשיבה בתקופת הזמן בה חתמה על מסמך הוויתור והטיפול הרפואי בו היתה נתונה…
המערערים הוסיפו והעלו כאמור טענות שונות כנגד האמון שנתן בית-המשפט קמא במומחית ובגרסת המשיבה, בנוסף טענו בהרחבה כי על בית-המשפט קמא היה לבחון באופן מקיף יותר את הקשר הסיבתי שבין מצבה הנפשי של המשיבה ובין התחייבותה המשפטית.

אלא שבטענות אלו לא מצאתי ממש. בסופו-של-יום הוגשה כאמור בפני בית-המשפט חוות-דעת ברורה וחד-משמעית אשר קבעה כי בעת שחתמה על מסמך הוויתור לא היתה למשיבה יכולת קוגניטיבית ונפשית להבין את משמעות החתימה והשלכותיה על עתידה. בפני המערערים, אשר התנגדו לעצם מינוי מומחה מטעם בית-המשפט ואף הגישו בר”ע שנדחתה בעניין, פתוחה היתה הדרך להביא ראיות ועדויות מטעמם, אשר יתמכו בטענתם לפיה למשיבה היתה היכולת להבין את משמעות חתימתה על מסמך הוויתור, אלא שהם נמנעו מלעשות כן ואין להם להלין אלא על עצמם.
לעניין זה חשוב ביותר לציין כי בהליך שהתנהל בבית-המשפט קמא העידו המערער, המשיבה והמומחית בלבד. בכל הנוגע לגרסת המערער קבע בית-המשפט קמא כי עדותו לא השאירה רושם אמין ומהימן, לאחר שנמנע והתחמק מלענות על שאלות פשוטות אותן נשאל, לקה בשכחה, לעיתים סלקטיבית ואף טען כי כל התנהגותה של המשיבה הינה בגדר התחזות. ניתן אם-כן לראות כי המסקנה המשפטית אליה הגיע בית-המשפט קמא לא התבססה אך ורק על חוות-דעת המומחית אלא אף על ממצאיו העובדתיים, ככל שאלו מתייחסים לשאלת מהימנות העדים שנשמעו בפניו.
כידוע, כלל הוא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין…

בענייננו, לא מצא בית-המשפט קמא לתת אמון בגרסת העד היחיד שהעיד מטעם המערערים ומנגד מצא להסתמך על גרסת המשיבה וכן לתת אמון בעדותה של המומחית, אשר נחקרה באופן מקיף על חוות-דעתה. המדובר בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי בית-המשפט על-פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.

סוף דבר, המערערים לא השכילו להראות כי נפלה כל שגגה בפסק-דינו של בית-המשפט קמא עת הסתמך על חוות-הדעת וקבע כי למשיבה לא היתה כשרות קוגניטיבית ונפשית להבין את משמעתו של מסמך הוויתור עליו חתמה…”

מקור המאמר – abc-israel.it