פלילי

רשות ערעור איננה ניתנת כדבר שבשיגרה

1. כללי

תקנה 7 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש”ם-1980 קובעת כדלקמן:

“7. רשות ערעור וערעור (תיקון: התשנ”ז)
(א) בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט תוגש לבית-המשפט העליון תוך חמישה-עשר ימים מיום ההחלטה אם ניתנה בפני העותר, או מהיום שהומצאה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו.
(ב) הבקשה תוגש בכתב, במספר עותקים כאמור בתקנה 2(א) ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.
(ג) הוגשה הבקשה לבית-המשפט העליון, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
(ד) בית-המשפט העליון רשאי להחליט בערעור על-פי סיכומים בכתב גם בלא טענות שבעל-פה.”[197]

רשות לערער איננה ניתנת כדבר בשיגרה ומוגבלת היא למצבים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר בעל חשיבות כללית[198]. במקרה וקיים חשש לפגיעה בזכויות אדם, יטה בית-המשפט בנסיבות מסויימות ליתן רשות ערעור. כאשר בקשת רשות ערעור עוסקת בהיבטים פרטניים הנוגשים לאסיר-מבקש, לא תינתן רשות ערעור[199].

מעיון בפסיקת בתי-המשפט ניתן לראות כי בתי-המשפט נוטים לדחות בקשת רשות ערעור שמגיש האסיר. לעומת זאת, בקשת רשות ערעור שמגישה המדינה, מתקבלת לעיתים תכופות. מרבית השגותיה של המדינה הן על החלטות בית-המשפט המחוזי המתיר לאסיר לצאת לחופשה.

2. יציאה לחופשה

2.1 יציאה לחופשה – עבריין סמים

ב- רע”ב 798/07[200] קבע בית-המשפט כי ככל שהבקשה נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש, ולהחלטה לשלול ממנו את האפשרות לצאת לחופשות, הרי שאין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא.

2.2 יציאה לחופשה – טקס נישואין

ב- רע”ב 5346/06[201] קבע בית-המשפט כי “ככל שהדברים נוגעים לסוגיית החופשות, ובכלל זה החופשה לצורך עריכת טקס נישואין, אין הבקשה מעלה טעם ממין הטעמים שפורטו לעיל המצדיקים התערבות”.

2.3 יציאה לחופשה – חשש להימלטות

ב- רע”ב 1469/07[202] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופט ס’ ג’ובראן כי במקרה דנן “החלטת המשיבה נובעת מן החשש שהמבקש ינצל את חופשתו על-מנת להימלט, חשש אשר הינו מבוסס לאור עברו. בנסיבות אלו, אני סבור כי החלטת המשיבה הינה סבירה ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי”.

ב- רע”ב 3384/02[203] קבעה כב’ השופטת ד’ דורנר כי “יציאה לחופשה עשויה להועיל למבקש. אלא שעל המשיב הוטל לאזן בין שיקול זה לבין שיקולים אחרים, ובכלל זה החשש מפני הימלטות המבקש. כעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, באיזון זה אין עילה להתערבות”.

2.4 יציאה לחופשה – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 393/97[204] עסקינן באסיר בטחוני. השב”ס דחה את בקשתו לצאת לחופשה כדי לבקר את אביו החולה מחמת הסיבה של שיקולי בטחון המדינה ושלום השוטרים ואנשי הביטחון שילוו את המבקש. בית-המשפט קבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן, החלטת השב”ס סבירה.

2.5 יציאה לחופשה – אסיר עולם

ב- רע”ב 5318/99[205] בדחותו את בקשת רשות ערעור, קבע כב’ השופט א’ ברק כי “המבקש הורשע, כאמור, ברצח אשתו. ילדיו, ילדי אשתו המנוחה, מתגוררים בגוש דן. המבקש חילל את מצבת אשתו המנוחה. עקב נסיבות אלו מצאה הוועדה למניעת אלימות במשפחה להמליץ את המלצותיה באשר לחופשותיו של המבקש. בית-המשפט המחוזי בחן את שיקולי המשיבים ואת האיזון בו בחרו ולא מצא בהם פסול”[206].

2.6 יציאה לחופשה – התנהגות חמורה/שלילית

ב- רע”ב 2529/97[207] נדונה בקשת רשות ערעור מטעם המדינה. בקבלו את הבקשה קבע כב’ השופט א’ ברק כי “לא היה מקום להתערב בהחלטתו של נציב בתי הסוהר. שלילת חופשות מהמשיב מעוגנת היטב בכללים ובהנחיות. התנהגותו של המשיב היתה חמורה. היא פגעה במשמעת בבית הסוהר. בנסיבות אלה, ועל-פי הכללים המקובלים, לא היה מקום להעניק למשיב פרס בדמות חופשה שאינה מגיעה לו. החלטת הנציב היא במתחם הסבירות. בהיעדר חריגה ממנו, לא היה מקום להתערבות שיפוטית. אינה מקובלת עלינו עמדתו של בית-המשפט, כי התנהגותו הלא תקינה של המשיב צריכה להתבטא בענישה, ולא בשלילת חופשה. מתן חופשה לאסיר הוא אמצעי חשוב הנתון לשלטונות בתי הסוהר. בעזרתו הם יוצרים תמריצים חיוביים לאסירים להתנהג בבית הסוהר כראוי. הענקת חופשה מקום שזו אינה מגיעה פוגעת במשטר ובמשמעת בתוך הכלא”.

3. שלום הציבור

נקבע לא אחת, כי טענה הנוגעת לשלום הציבור נוכח מסוכנות הנשקפת מהאסיר הינה טענה בעלת חשיבות ועניין לציבור, שעשויה להצדיק לעיתים מתן רשות ערעור[208].

ב- רע”ב 990/01[209] בדחותו את בקשת רשות הערעור קבע כב’ השופט מ’ לוין כי:

“מדובר במבקשים המסווגים בקטיגוריה א’ ואינם יוצאים לחופשות. שניהם מצויים בהפרדה. הובא לפני בית-המשפט המחוזי חומר המלמד שהוצאתם של המבקשים מכותלי בית הסוהר עשויה להיות כרוכה בסכנות של ממש לא רק למבקשים עצמם אלא גם לצוות המלווה וכן לשלום הציבור ולבטחונו. אין כל יסוד לטענה שמדובר בנקמנות או בענישה נוספת. אין גם כל יסוד לטענה שזכותם של המבקשים להשתתף באירוע המשפחתי היא זכות יסוד, בין לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובין לפי דין אחר, וכי זכותם היא שהמשיב יגייס כוח אדם ניכר כדי לקדם את הסכנה הכרוכה ביציאתם, את כתלי בית הסוהר. בית-המשפט המחוזי קבע שהמשיב לא הפלה לרעה את המבקשים לעומת אסירים אחרים ואיני סבור שבעניין זה – כמו בעניינים אחרים – הם הצביעו על נסיבות המצדיקות לתת להם רשות לערער. אני גם סבור שלעניין החלטת המשיב אין מקום להבדיל בין שני המבקשים.”
ב- רע”ב 11159/07[210] נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו התקבלה עתירת המשיב-האסיר לצאת לחופשה, בכפוף לתיאומה ותיאום תנאיה עם המשטרה. בית-המשפט קיבל את בקשת רשות לערער תוך שהוא מורה כי התיק “יוחזר לוועדת האלמ”ב לבדיקה בהקדם של רצינותו ומהימנותו של הנתון החדש, באמצעות גורמי רשות ומקצוע כפי שתמצא לנכון. הוועדה תשוב ותשקול בעקבות זאת את המלצתה, בשוותה לנגד עיניה את מכלול הנתונים, לרבות עדכון שתקבל מגורמי המקצוע”.

4. הצגת חומר חסוי

ב- רע”ב 798/07[211] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה כי “טענותיו הכלליות של המבקש, המופנות כנגד ההליך של הצגת חומר חסוי בפני בית-משפט במעמד צד אחד, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור”.

5. התייחדות

ב- רע”ב 5951/07[212] בדחותו את בקשת רשות הערעור, קבע כב’ השופט ס’ ג’ובראן כי אפשרות לקיים מפגשי התייחדות של האסיר עם רעייתו איננה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות.

ב- רע”ב 5346/06[213] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת א’ חיות כי “ככל שהדבר נוגע לסוגיית ההתייחדות, אני מורה כי הבקשה תיקבע לדיון בפני הרכב שלושה, בשים-לב לשאלה האם המשקל המכריע אשר ניתן לחוות-דעת הוועדה במסגרת ההחלטה לדחות את בקשת ההתייחדות, עולה בקנה אחד עם הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר לעניין זה, וכן עם אופי העבירות בגינן מרצה המבקש את עונש המאסר”.

6. הכנסת מחשב ותקליטורים

ב- רע”ב 4035/07[214] קבע בית-המשפט כי הכנסת מחשב ותקליטורים לתא נוגעות לנסיבות פרטניות הקשורות לעניינו של האסיר ולכן אינן עוסקות בשאלה בעלת חשיבות עקרונית או משפטית.

7. פגם בהחלטת השב”ס

ב- רע”ב 9898/06[215] נדונה השאלה האם נפל פגם בהחלטת השב”ס לאמץ את המלצת הוועדה לגילוי עריות ולהימנע ממתן היתר ליציאת המבקש לחופשה. בית-המשפט דחה את בקשת רשות לערער מחמת היותה שאלה הנוגעת לעניינו הפרטני של המבקש ואין היא מעלה שאלה כללית הראויה לבירור בערכאה בגלגול נוסף.

8. העברת אסיר לבית כלא אחר

ב- רע”ב 907/07[216] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה כי “מדובר בהחלטה מינהלית של הגורם המוסמך שעניינה העברת אסיר מכלא אחד לכלא אחר, בהסתמך על מידע מודיעיני רב בדבר מעורבותו בסחר בסמים. החלטה זו נוגעת לתחום מינהלי-ארגוני המצוי בלב-ליבה של סמכות הפעולה של הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר. החלטתו בעניין זה היא חלק מאחריותו הכוללת למנוע ביצוע עבירות במסגרת הכלא, ולהבטיח את שלום האסירים בכלא ואת שלום הציבור מחוצה לו. החלטה זו אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית המצדיקות התערבות”.

9. הכנסת חומר פורנוגרפי

ב- רע”ב 5493/06[217] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת ד’ ברלינר כי:

“4. העתירה השלישית עסקה בבקשתו של המבקש להכניס חומר פורנוגרפי לתוך כותלי בית הסוהר. העתירה נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, אשר סבר כי עמדת המשיב שלא לאשר הכנסת חומר מסוג זה לבית הסוהר היא סבירה וראויה. בבקשת הרשות לערער נטען, כי עמדת המשיב פוגעת בזכויותיו החוקתיות של המבקש. המשיב, בתגובתו, מתייחס לנושא בהרחבה, תוך ניתוח המצב המשפטי בארץ ובמדינות אחרות. נראה לי, כי הבקשה, ככל שהיא נוגעת לעניין, יש בה פן עקרוני שעל-כן מן הראוי שתישמע בפני הרכב. כאמור, ניתן היה לדחות את בקשת רשות הערעור כולה בשל כך שהיא כורכת יחדיו עניינים עובדתיים שונים ולהורות למבקש להגיש בקשה חדשה. אולם במקרה דנא, בשל העובדה כי המשיב הגיב כבר בהרחבה לגופו של עניין, יהיה בכך משום סירבול דיוני מיותר.”
לתשומת-ליבינו כי ב- רע”ב 4338/95[218] עסקינן בבקשת המבקש לאפשר לו להכניס “בובת מין” לתאו. בדחותה את הבקשה קבעה כב’ השופטת ד’ דורנר כי “שירות בית הסוהר מתנגד לכך מטעמים של הבטחת סדרי ביטחון ומשמעת כפי שפירטתי לעיל. כאמור, בית-המשפט המחוזי סבר כי שיקולים אלה סבירים הם, ואף לדעתי אין הם חורגים ממתחם הסבירות”.

10. שחרור על תנאי

ב- רע”ב 873/07[219] קבע בית-המשפט כי “החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים דנה בעניינו הפרטני של המבקש בהקשר לבקשתו להשתחרר על תנאי, ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת אופי כללי, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש. לאור זאת, אין עילה להתערב בהחלטת הנציב, ודין הבקשה להידחות”.

11. ריצוי מאסר על דרך של עבודות שירות

ב- רע”ב 5443/06[220] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופטת א’ חיות כי “האפשרות לריצוי מאסר על דרך של עבודות שירות היא פריבילגיה המוענקת לנאשם. היא מחייבת אותו לקבל על עצמו את האחריות הנלווית לכך ולבצע כיאות את המוטל עליו (ראו רע”ב 426/06 חווא נ’ שירות בתי הסוהר, תק על 2006(1) 3425 (2006)). המבקש לא עמד בדרישות אלה ובשל כך הוחלט על-ידי הרשות המוסמכת, לאחר שימוע שלישי שנערך לו ולנוכח פרק הזמן הרב שחלף מאז חדל באופן חד-צדדי לבצע את העבודות, כי אין מקום ליתן לו הזדמנות נוספת. ההחלטה שנתקבלה מנומקת וסבירה ובנסיבות אלו, צדק בית-משפט קמא משהחליט שלא להתערב בה”.

12. אחזקת אסיר בהפרדה

ב- רע”ב 10/06[221] נקבע כי החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין החזקת אסיר בהפרדה איננה סוגיה עקרונית או בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית[222].

ב- רע”ב 823/96[223] קבע כב’ השופט י’ זמיר כי “אכן, הצורך להגן על בטחון המדינה ועל יחסי החוץ שלה מוביל להפרדה של העותר מיתר האסירים ולצנזורה על מכתביו, והסדרים אלה פוגעים בעותר יום-יום זה זמן רב. זהו כורח המציאות שהמשפט נותן לו גושפנקא: באיזון בין אינטרס העותר לבין אינטרס המדינה, אינטרס המדינה גובר. אולם במידה שאפשר לשפר את תנאי המאסר של העותר, באופן שלא יפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ, יש נכונות לעשות זאת. וההחלטה בידו”.

13. הערכת שירותי הביטחון בדבר קשרים עם גורמי ימין קיצוניים

ב- רע”ב 515/00[224] בדחותה את בקשת רשות ערעור קבעה כב’ השופטת ד’ דורנר כי “על מסוכנותו של אסיר ניתן להסיק מאופי העבירות שעבר. כך הוא ודאי במקרה שלפנינו, בו ביצע המבקש, מטעמים אידיאולוגיים, פשעים חמורים, אשר חתרו תחת יסודות השלטון והמשטר במדינה. הדעת נותנת, שארבע שנות מאסר לא שינו את האידיאולוגיה הלאומנית, בה דוגל המבקש. יתרה מכך, בענייננו אף ניתנה הערכת שירותי הביטחון בדבר קשריו של העותר עם גורמי ימין קיצוניים בעת שהותו בכלא, קשרים אשר יש בהם כדי להצביע על העובדה, שהמבקש אכן לא שינה את דרכיו”.

14. הצבת מכונת צילום – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6002/02[225] עסקינן באסיר בטחוני. במקרה זה, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה את בקשתו של המבקש להשתמש בין היתר במכונת צילום לצורך לימודיו. כב’ השופט א’ ריבלין דחה את בקשת רשות לערער מחמת היעדר כוח אדם שכן הצבת מכונת צילום בבית הכלא תחייב הקצאת כוח אדם לצורך צילום החומר עבור האסירים ובדיקתו.

15. הכנסת “כיסא סטודנט” – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6002/02[226] עסקינן באסיר בטחוני. במקרה זה, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה את בקשתו של המבקש להכניס בין היתר “כסא סטודנט” לצורך לימודיו. כב’ השופט א’ ריבלין דחה את בקשת רשות לערער מחמת שהשב”ס נכון “לספק לאסירים המעוניינים בכך כיסא מפלסטיק ושולחן לצורך כתיבה ולימוד”.

יודגש כי סעיף ד1ה לפקודת הנציבות[227] קובע כי “שולחן או מדף לספרים וכסא, ניתן להכניס לתא האסיר ובהתאם לאפשרויות הפיזיות בתא המגורים”.

16. קבלת חגורה למכנסיים – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6002/02[228] עסקינן באסיר בטחוני. במקרה זה, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה את בקשתו של המבקש לקבל, בין היתר, חגורה למכנסיים. כב’ השופט א’ ריבלין דחה את בקשת רשות לערער מטעמים בטחוניים שכן, חגורת מכנסיים יכולה לשמש למעשי אלימות קשים כגון הכאה וחניקה.

17. לימוד במרכז חינוך – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6002/02[229] עסקינן באסיר בטחוני. במקרה זה, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה, בין היתר, את בקשתו של המבקש ללמוד במרכז החינוך. כב’ השופט א’ ריבלין דחה את בקשת רשות לערער מן הטעם שמרכז החינוך נמצא “מחוץ לבניין בית הכלא, ואינו מאובטח, ולפיכך, הגישה אליו לא מתאפשרת לאסירים – פליליים או בטחוניים – אשר רמת האבטחה הנדרשת לגביהם היא גבוהה”.

18. הקצאת חדר נפרד לצורכי לימודים – אסיר בטחוני

ב- רע”ב 6002/02[230] עסקינן באסיר בטחוני. במקרה זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה, בין היתר, את בקשתו של המבקש להקצות לו חדר נפרד לצורכי לימודיו. כב’ השופט א’ ריבלין דחה את בקשת רשות לערער מחמת מצוקת התאים החריפה שקיימת בבית הכלא.

19. טיפול שיניים

ב- רע”ב 113/02[231] קבע כב’ השופט א’ ברק כי “סירובו של שירות בתי הסוהר לאפשר את הטיפול בשיניו בידי טכנאי שיניים הינו כדין. נוהלי טיפול השיניים של שירות בתי הסוהר המבחינים בין טיפולים שונים בהם נושא השירות לבין טיפולים בהם אין הוא נושא נופלים למתחם הסבירות בניהול בתי הסוהר”.

ב- רע”ב 6576/97[232] קבע כב’ השופט א’ ברק כי “משקבע בית-המשפט המחוזי כי אין לחייב את המשיבה להרשות את טיפול השיניים ביום שישי ומשלא הראה המבקש חוסר סבירות שיש בו כדי להצדיק את התערבותנו בנוהל הנדון, אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי”.

20. סגירת דלתות התאים בשעות הלילה – שיקולי ביטחון

ב- רע”ב 5672/97[233] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופט ת’ אור כי “ההחלטה על סגירת דלתות התאים בשעות הלילה מעוגנת בשיקולי ביטחון סבירים, בהתחשב בכך שבאגף “לש”מ” כלואים אסירים השפוטים לתקופות מאסר ארוכות ביותר, חלקם למאסר עולם שטרם נקצב, וחלקם אף מוגדרים כ”סיכון גבוה לבריחה”. מטעם זה, כפי שמובהר בתגובת המשיבה לבקשה, נהלי סגירת דלתות תאים באגף זה דומים לנהלים החלים ביתר האגפים בבתי הסוהר, המקבילים לאגף “לש”מ” בסיווגם לדרגת ביטחון מירבית. במובן זה יש להבחין בין האגף בו שוהה המבקש לבין בית סוהר “מעשיהו” אשר הינו בית סוהר שיקומי אשר האסירים אשר בו מסווגים אחרת מבחינה בטחונית; וכן לבין אסירי האגף התורני בבית סוהר “אוהלי קידר”, אשר האסירים המוחזקים בו שפוטים לתקופות מאסר קצרות – שני בתי כלא בהם לא סוגרים את דלתות התאים לשעות הלילה, והמבקש הזכירם כאסמכתא לבקשתו. עמדתה של המשיבה היא, אם כן, שמשיקולים הקשורים בשמירת הביטחון בכלא יש לנעול את דלתות התאים בהסתמך על הפקודות הקיימות לגבי סדר היום של האסירים. שיקולים אלה עמדו ביסוד החלטת בית-המשפט המחוזי, ואף אני סבור, שאין לשלול את סבירותם של שיקולים אלה. אם כרוך הדבר באי-נוחיות מסויימת לאסירים דוגמת המבקש, ובוויתור על חלק ממשאלותיהם, יש לזכור ולהזכיר שמדובר באסיר המרצה עונש מאסר לתקופה ארוכה. מטבע הדברים, עצם מאסרו, תוך שמירת אורח חיים ותנאי מאסר כמקובל בכלא, יש בהם, הגבלות ואיסורים. ככל שאלה נגרמים עקב עצם טיבו של המאסר או עקב שמירת דרישות הביטחון וכללי סדר המתחייבים מהמאסר, והדרישות והכללים – כמו בענייננו – אינם בלתי-סבירים, על המבקש להשלים עמם. סיכומם של דברים, אין, לדעתי, להתערב בהחלטת המשיבה ובהחלטת בית-המשפט המחוזי כשדחה את עתירת המבקש.”

21. בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון

בקשה להארכת מועד מוגשת במקרים כאשר מבוקש להאריך המועד להגשת בקשת רשות לערער ובשים-לב כי להגשת עתירת אסיר לא נקבע מועד ולכן אין כל צורך בהגשת בקשה להארכת מועד.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בהארכת מועדים, חלה על עתירת אסיר וקובעת כדלקמן:

“528. הארכת מועדים (488)
מועד או זמן שקבע בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול-דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.”

בקשה להארכת מועד ניתן להגיש בשלושה מקרים[234]. האחד, כאשר עסקינן במועד שנקבע בחיקוק. השני, כאשר עסקינן במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט. השלישי, כאשר עסקינן במועד מוסכם בין בעלי הדין. אנו נעסוק בפרק זה בבקשה להארכת מועד שנקבע בחיקוק.

לשון תקנה 528 לתקסד”א דן ב- 3 תנאים קומולטיביים המשלימים זה את זה לכך שבית-המשפט רשאי להפעיל את שיקול-דעתו להאריך מועד. ואלה הם: האחד, המועד נקבע בחוק או בתקנה. השני, קיומם של “טעמים מיוחדים” להארכת המועד. השלישי, חובת פירוט רישום טעמים מיוחדים אלה להארכת המועד בהחלטת בית-המשפט.

ככלל מן המבקש הארכת מועד נדרש להצביע על שקידה ראויה ועל מאמץ סביר לעמוד במועד שנקבע בחיקוק. רק אם יש פיו “טעם מיוחד” לכך שאף בשקידה ראויה לא ניתן להגישו במועד, תהיה זו הצדקה להיעתר לבקשתו להארכת מועד[235].

זאת ועוד. לאחרונה גבר המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה. כלומר, ציפייתו לסיום ההליכים כנקודת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של בעלי הדין, תוך הדגשת זכות הערעור כזכות חוקתית.

ככל שהאיחור בהגשת הערעור הוא רב כך גדל אינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה ומחייב טעמים בעלי משקל להארכת המועד, שלהם אופי של היעדר שליטה או תקלה בלתי-צפויה, ולהיפך[236].

יודגש כי די בכך שהמבקש גילה דעתו כי איננו משלים עם פסק-הדין ומעוניין להשיג עליו עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור, בכדי לקבוע כי זכותו של משיב שלא להיות מוטרד עוד מהליכים נוספים טרם התגבשה[237].

על המבקשת הארכת מועד שנקבע בחיקוק החובה לציין בבקשתו להארכת מועד את ה”טעם המיוחד”. דרישה זו הינה תנאי בל-יעבור להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט. משך האיחור אינו קובע לעניין זה, על-אף שבסמכותו של בית-המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה ובכך למעשה מתגבר על “מכשול” זה.

כאשר בעל דין לא הביא “טעם מיוחד”, בקשתו לא תיעתר. יודגש כי העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד, איננה מפחיתה מן הדרישה למתן “טעם מיוחד”[238]. יחד עם זאת, כאשר מידת האיחור היא מזערית ואין המשיב מצביע על פגיעה בציפיה או באינטרס ראוי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת הליך לבית-המשפט[239].

מהותו של הטעם המיוחד בעטיו ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד אינו חד-משמעי והינו פועל יוצא של נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יחד עם זאת, אין ספק שבבחינת הלכות בתי-המשפט נודעו הכרעות שקיבעו סוגי מקרים בהם, בכל מקרה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד מטעם מיוחד בעל אופי מיוחד שכזה.

שאלה עיקרית בבחינת קיומו של טעם מיוחד למתן אורכה היא, האם האורכה עלולה לפגוע בציפיותיו של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד עוד, כלומר, עמידה בעיקרון הוודאות הניתנת לבעלי הדין, אל מול השאלה האם לבעל הדין היתה יכולת אובייקטיבית להגיש את ההתנגדות במועד. היכולת האובייקטיבית נמדדת על-פי הטעם המיוחד אותו יש להציג.

טעם מיוחד אינו מונח המוגדר בחוק, ורשימה של טעמים מיוחדים איננה מופיעה בתקנות סדר הדין האזרחי לדוגמה. הפסיקה והספרות מצביעים על מגמה אחת וברורה, “טעם מיוחד” הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואין לו שליטה על כך[240].

פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שאיננו “טעם מיוחד” לאיחור כגון: גרימת נזק רב לבעל הדין, פסק-הדין נוגד את תקנת הציבור, פניה להליך בלתי-מתאים, שיקול-דעת מוטעה של עורך-דין לא לנקוט בהליך, מצוקה כלכלית[241].

כמו-כן, פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שייחשב כ”טעם מיוחד” לאיחור כגון: הליך התלוי ועומד בערכאה אחרת[242], שינוי ההלכה ובהתקיים שנית תנאים מצטברים[243], טעות של בעל דין שנגרמה מטעות של בית-המשפט[244].

ביסוד הבקשה להארכת מועד עומד התצהיר המניח את היסוד הבסיסי להסברת ה”טעם המיוחד”. תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב, לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בתצהירו חייב המבקש להביא את כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. אין לערוך תצהיר על-ידי איזכור מסמך אחר והפניה אליו כגון: “כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות” שכן, תצהיר שכזה הוא פסול ולא יתקבל[245].

להלן מובאות מספר דוגמאות נוספות.

היעדר ייצוג איננו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד[246] אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. אולם סתימת הגולל על מבקש במצב דברים כזה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, לדוגמה, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו[247].

עומס עבודה במשרד הוא כשלעצמו איננו מקים טעם מיוחד להארכת מועד[248].

משא-ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור איננו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד[249]. כפועל יוצא מעיקרון זה נקבע גם, כי בעל דין חייב לכלכל צעדיו על-פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד[250]. אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין, וגרמו לו לאחר את המועד[251].

שביתה או עיצומים לא יהוו טעם מיוחד כאשר צד לא טרח לברר את מועדי השביתה שניתן היה לבררם[252].

הגשת בקשה לאורכה בתוך התקופה לנקיטת הליך, כשלה מתווספת אפשרות כי הליך מקביל שננקט עשוי לייתר את ההליך הערעורי נשוא בקשת האורכה, עשויה להוות טעם מיוחד למתן אורכה[253].

בשג”צ 5407/08[254] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת בר”ע. במקרה דנן, נדחו עתירותיו של המבקש העוסקות באופן חישוב תקופת מאסרו וכן כי נמנעת ממנו יציאה לחופשות.

בבקשה להארכת מועד טען המבקש כי לא התקיים בפני בית-המשפט קמא דיון בעתירה בעל-פה בשל אי-הבנה בין הצדדים, וכי עותק מן ההחלטה נמסר לבא-כוח המבקש רק ביום 21.5.2008. המבקש טען כי בשל טעות בחישוב התקופה הקבועה בחוק לבקש רשות ערעור, הבקשה נשלחה במסגרת 30 יום.

מנגד, המשיבים מתנגדים לבקשה בטענה כי הבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור איננה מגלה עילה, ואף הבקשה לרשות ערעור גופה איננה מגלה עילה.

כב’ הרשמת גאולה לוין קבעה כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של 10 ימים. למרות זאת, בקבלה את הבקשה קובעת כב’ הרשמת כי בשל האיחור הקצר, דומה כי המדובר בטעם ממשי המניח את הדעת.

ב- בשג”צ 3291/08[255] עסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסיקת הוצאות. בית-משפט קמא דחה את העתירה לפיה נתבקש כי בית-המשפט יקבע כי המשיבים ביזו את החלטת בית-המשפט. כמו-כן, דחה בית-משפט קמא את עתירת האסיר לפיצויים.

המבקש טען כי הסיבה לאיחורו בהגשת ההליך נובעת מכך שבאותה עת טרם הושלמו מלאכות הצילום וההדפסה שנדרשו לצורך הגשתו, כמו בשל היותו אסיר בלתי-מיוצג.

מנגד, המשיבים מתנגדים לבקשה נוכח נסיונו הרב של המבקש בהגשת הליכים מסוג זה, היה הוא מודע למועד החוקי להגשת בקשתו.

כב’ הרשם יגאל מרזל דחה את הבקשה להארכת מועד. כב’ הרשם סבר כי למבקש אין סיכויי ערעור טובים לנוכח העובדה כי רשות ערעור על פסקי-דין בנוגע לעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית.

ב- בשג”צ 3576/08[256] עסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. ההליך נסוב על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירת אסיר, בה התבקש חישוב מניין התקופה לריצוי עונשו של המבקש לפי הלוח העברי ולא לפי הלוח הגארגוריאני.

המבקש, שהינו אסיר, טען כי הוא מבקש ללמוד את ההחלטה ולברר את העניין לעומקו, על-פי ספרות משפטית רלבנטית שאיננה נמצאת תחת ידו באופן נגיש. זאת ועוד. המבקש הוסיף וטען כי בתקופה הקרובה עתידה ועדת השחרורים לדון בבקשתו לשחרור מוקדם, כך שייתכן מאוד שההליך כולו יתייתר.

מנגד, המשיבים מתנגדים לבקשה, בטענה כי הבקשה אינה מבססת טעם מיוחד וכי סיכויו של ההליך אפסיים.

כב’ הרשמת גאולה לוין קבעה כי המבקש “לא הצביע על טעם ממשי, שעשוי להקים “טעם מיוחד” להארכת המועד. אמנם, כאשר מדובר באסיר שאינו מיוצג, אשר נזקק לארכה לשם הכנת ההליך ופניה לבית-המשפט, עשוי לקום “טעם מיוחד” כנדרש. אך במקרה זה מתבקשת ארכה בת חודשיים מעבר למועד הקבוע בדין. המבקש אינו מבהיר מדוע הוא זקוק לארכה כה ממושכת. מעיון בהחלטת בית-המשפט קמא לא שוכנעתי כי מדובר בנושא סבוך ומורכב בצורה יוצאת דופן, שיש בה כדי להצדיק עיכוב כה ממושך בהגשת ההליך”.

[197] להרחבה אודות תקנה זו ראו בפרק 3 העוסק בסדרי הדין בהגשת עתירת אסיר.
[198] רע”ב 7/86 וייל נ’ מדינת ישראל, תק-על 86(2) 1134 (1986); רע”ב 9837/03 גרסיה נ’ ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו, פ”ד נח(2) 326, 330 (2004).
[199] רע”ב 7251/08 אליהו שומיל נ’ ועדת שחרורים מיוחדת, תק-על 2008(3) 3634 (2008).
[200] רע”ב 798/07 מקסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1436
(2008).
[201] רע”ב 5346/06 ר’ ב’ ח’ נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2007(1) 3922 (2007).
[202] רע”ב 1469/07 עלי חאג’ נ’ משטרת ישראל, תק-על 2007(1) 2779 (2007).
[203] רע”ב 3384/02 בן-שחר שטיינבוים נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(2) 376 (2002).
[204] רע”ב 393/97 סמיר צאלח טהה סרסאוי נ’ מדינת ישראל, תק-על 97(1) 434
(1997).
[205] רע”ב 5318/99 קוסטיקה יצחק נ’ הוועדה למניעת אלימות, תק-על 99(3) 1395
(1999).
[206] ראה גם עע”א (ת”א-יפו) 1527/02 ג’אבר אוסמה נ’ שב”ס, תק-מח 2002(2) 2030 (2002) שם נדחתה עתירתו של אסיר עולם לצאת לחופשה מחמת מידע מודיעיני לפיו העותר עוסק בפעילות פלילית בתוך כותלי בית הכלא.
[207] רע”ב 2529/97 מדינת ישראל נ’ אוזן אבנר, תק-על 97(2) 456 (1997).
[208] רע”ב 3045/08 מדינת ישראל נ’ שרון פריניאן ואח’, תק-על 2008(2) 2450
(2008); רע”ב 11159/07 מדינת ישראל נ’ י’ א’, תק-על 2008(1) 865 (2008).
[209] רע”ב 990/01 חגי ויגאל עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2001(1) 331 (2001).
[210] רע”ב 11159/07 מדינת ישראל נ’ י’ א’, תק-על 2008(1) 865 (2008).
[211] רע”ב 798/07 מקסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1436
(2008).
[212] רע”ב 5951/07 חנן יאדגרוב נ’ מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 4188
(2007).
[213] רע”ב 5346/06 ר’ ב’ ח’ נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2007(1) 3922 (2007).
[214] רע”ב 4035/07 יעקב שיוביץ נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(4) 3468 (2007).
[215] רע”ב 9898/06 מ’ ז’ נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(4) 2195 (2007).
[216] רע”ב 907/07 סלמאן חביש נ’ מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 471 (2007).
[217] רע”ב 5493/06 עמנואל פלד נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(1) 4880
(2007).
[218] רע”ב 4338/95 אמיר חזן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד מט(5) 274 (1996).
[219] רע”ב 873/07 מוחמד נג’ידאת נ’ נציב שירות בתי הסוהר – בית מעצר קישון, תק-על 2007(1) 2483 (2007).
[220] רע”ב 5443/06 סמיר אבו סייף נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 4691
(2006).
[221] רע”ב 10/06 דוד אטיאס נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(2) 2079
(2006).
[222] ראה גם רע”ב 10/06 דוד אטיאס נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(2) 2079
(2006).
[223] רע”ב 823/96 מרדכי ואנונו נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 97(2) 444 (1997).
[224] רע”ב 515/00 חגי עמיר נ’ שירות בתי-הסוהר, תק-על 2000(1) 292
(2000).
[225] רע”ב 6002/02 סמיר סאלח סרסאוי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(4) 870 (2002).
[226] רע”ב 6002/02 סמיר סאלח סרסאוי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(4) 870 (2002).
[227] “תאי אסירים ושטחים ציבוריים בבתי הסוהר, ריהוט, צביעה וקישוט, פרק 03 – בתי סוהר, מס’ פקודה 03.15.00, בתוקף מתאריך 1.5.01. נלקח מאתר האינטרנט של שירות בתי הסוהר.
[228] רע”ב 6002/02 סמיר סאלח סרסאוי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(4) 870 (2002).
[229] רע”ב 6002/02 סמיר סאלח סרסאוי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(4) 870 (2002).
[230] רע”ב 6002/02 סמיר סאלח סרסאוי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2002(4) 870 (2002).
[231] רע”ב 113/02 אסחק קרול נ’ מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 596 (2002).
[232] רע”ב 6576/97 איתן קהלני נ’ מדינת ישראל, תק-על 97(4) 509 (1997).
[233] רע”ב 5672/97 יורם שקולניק נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 97(3) 342
(1997).
[234] להרחבה בנושא הארכת מועדים ראו בספרה של עורך-דין מאיה לדרמן הארכת מועדים במשפט האזרחי והפלילי (תוספת 3, יוני 2007, אוצר המשפט הוצאה לאור בע”מ).
[235] בש”א (נצ’) 2838/04 מייק נ’ אגודה שיתופית בית קירור אלשרק, תק-מח 2004
(4) 1141 (2004).
[236] ע”א 6842/00 משה ידידיה נ’ סול ואח’, פ”ד נה(2) 904 (2001).
[237] בש”א (י-ם) 5912/04 אבו לבן מוחמד ואח’ נ’ עיריית ירושלים, תק-מח 2004(2) 6642 (2004)
[238] בש”א (ת”א-יפו) 180471/04 נורטל נטוורקס ישראל בע”מ נ’ מדינת ישראל, תק-של 2004(4) 6623 (2004).
[239] בש”א 1207/04 רפאל פריג’ נ’ “כל הזמן” ואח’, תק-על 2004(1) 2605
(2004).
[240] בש”א 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ(3) 159 (1986).
[241] ת”א (ת”א-יפו) 50052/04 אמיתי גבריאל נ’ דביר רחל ואח’, תק-של 2004(4) 4601 (2004).
[242] ע”א 7044/93 אסתר גורה נ’ מורדכי גורה, תק-על 94(4) 218 (1994).
[243] בש”א 1069/86 הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ יהודה שטרית, פ”ד מא(1) 533 (1987).
[244] בש”א 17/86 אלפחיא אגודה שיתופית למים נ’ גורג’ שוקייר, פ”ד מ(1) 18
(1986).
[245] ע”א 166/90 אזולאי נ’ א”ב מפעלי תיירות אילת בע”מ, פ”ד מו(5) 344 (1992).
[246] בש”א 7716/97 ויינשטיין נ’ ליברמן, דינים עליון נג 579 (1998).
[247] בש”א 7596/04 נינה בורלשקוב נ’ עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור, תק-על 2004(4) 61 (2004).
[248] בש”א 8298/04 יעקב חיננזון נ’ הדסה קסטן ואח’, תק-על 2004(3) 2692 (2004).
[249] ב”ש 587/86 בשארה נ’ אבו עטה, פ”ד מ(4) 9 (1986).
[250] ב”ש 1216/85 מדינת ישראל נ’ עצמון, פ”ד מ(2) 325 (1986).
[251] ב”ש 230/86 עצמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ(2) 353 (1986).
[252] בש”א 5683/03 הנגלי ואח’ נ’ שמואל ואח’, תק-על 2003(2) 3849 (2003).
[253] בש”א 7464/95 רשות ניירות ערך נ’ ישקר, דינים עליון מא 644 (1995).
[254] בשג”צ 5407/08 אחסאן אבו זלאם נ’ שירות בתי הסוהר ואח’, תק-על 2008(3) 1280 (2008).
[255] בשג”צ 3291/08 משה כהן נ’ מפקד בית הסוהר צלמון – שב”ס ואח’, תק-על 2008(2) 5010 (2008).
[256] בשג”צ 3576/08 יעקב שיוביץ נ’ מדינת ישראל ואח’, תק-על 2008(2) 3160 (2008).

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *