אימרה של קורבן אלימות – סעיף 10 לפקודת הראיות

1. מהותו של סעיף 10
סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“10. אימרת עד בעת ביצוע העבירה
עדות על אימרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאימרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אימרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;

(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;

(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות.”

ההנחות המונחות ביסודה של הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות {החל הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי}, הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר {שיכולה להינתן כולה בכתב או כולה בעל-פה ויכול שתהא מקצתה בעל-פה ומקצתה בכתב}, או מייד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר, לאור הנסיבות, אין מקום לחשוד שהוא כוזב {ע”פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 273 (1992)}.

על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות אימרתו של קורבן תהא קבילה כאשר האימרה נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לקורבן ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו. נעיר כי לעיתים גם הודעה “מאוחרת” תהא קבילה ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה לא התרחש כל אירוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת.

רוצה לומר כי בהתאם ללשון הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, אין צורך כי אמירתו של אותו אדם תיאמר בהכרח “בהזדמנות הראשונה” אלא היא יכולה להיאמר אף “בסמוך” למעשה האלימות {ראה גם ע”פ 5853/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

מתוך הפסיקה עולה כי סמיכות הזמנים תיבחן לפי נסיבות המקרה הפרטני {ע”פ 8641/12 סעד נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.13); ע”פ 1645/08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.09.09); ע”פ 7293/97 ז’אפר נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(5), 460, 469 (1998)}.

עוד נקבע כי, פעמים, סמיכות הזמנים הנדרשת על-מנת להיכנס לגדרי הסעיף לא תסתכם בסמיכות של דקות ספורות {ע”פ 3737/91 חיר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 273, 276 (1992)}.

יחד-עם-זאת, דרישת “סמיכות הזמנים” לא התאיינה, ושני המבחנים {“סמיכות הזמנים” ו”ההזדמנות הראשונה”} עודם מתבררים לאור הטעם העומד ביסוד החריג המצוי בסעיף 10 לפקודת הראיות, וכפי שכתב כב’ השופט י’ קדמי ב- ע”פ 5730/96 {גרציאני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.05.98)}:

“הטעם לקבילותן של האמרות שסעיף 10 הנ”ל מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קרבן של אלימות אומר דברים הנוגעים למעשה האלימות לו היה לקרבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על-כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת.

הטעם לקבילות האמרות בנסיבות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, איפוא, בקיומה של “זיקה מקשרת” בין מעשה האלימות לבין האימרה שאומר קרבנה של האלימות; כאשר זיקה זו מסלקת את החשש, שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו יכולה, על-פי טיבה, להתקיים, רק במקום שבו יש “סמיכות זמנים” בין האלימות לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת “השפעתה” של האלימות.”

ב- ע”פ 740/12 {מדינת ישראל נ’ דוד ברסקי, תק-על 2014(3), 3303 (2014)} קבע בית-המשפט:

“28. ומן הכלל אל הפרט – במקרה שבפנינו, לא דובר בסמיכות זמנים של דקות או שעות, בין אירוע האלימות לדברי המתלונן, אלא של ימים; על-כן לא ניתן לומר שהדברים נאמרו בהזדמנות הראשונה שהיתה למתלונן להלין על מעשה האלימות.

למעשה, דבריו של המתלונן נאמרו לספיר ולרועי כשלושה ימים לאחר התקרית. במהלך הימים הללו ניהל המתלונן שיחות רבות עם משפחתו, חבריו ואנשי משטרה (כפי שעולה מדו”ח האזנת הסתר). בנסיבות אלו, קשה לקבל את הטענה כי דבריו של המתלונן לספיר ולרועי נאמרו “תחת השפעה של האלימות” והם נכללים במסגרת החריג המצוי בסעיף 10 לפקודת הראיות.

עוד אוסיף, כי במקרה דנן, גם אם היו דבריו של המתלונן באוזני ספיר ורועי נכללים בגדר החריג המצוי בסעיף 10 לפקודת הראיות, עדיין לא ברור שניתן היה לקבל את הודעותיהם. רועי וספיר הכחישו במשפט את הדברים שמסרו למשטרה, ומשכך, על-מנת להכשיר את ההודעות שמסרו נדרש לצרף לחריג שבסעיף 10 לפקודת הראיות גם את סעיף 10א לפקודת הראיות (בדבר אמרת עד מחוץ לבית-משפט). צירוף שני חריגים על-מנת להכשיר עדות שמיעה – איננו דבר מובן מאליו… יחד-עם-זאת, משקבעתי כי הראיות (הודעותיהם של ספיר ורועי) אינן צולחות את מבחני סעיף 10 לפקודת הראיות, שוב אין צורך איפוא להידרש לאפשרות לצרף את שני החריגים הנ”ל, על-מנת להכשירן.”

2. אימרה שנאמרה כתשובה
גם אימרה שנאמרה כתשובה לשאלה תהיה קבילה ובלבד שהשאלות הנשאלות לא תהיינה מדריכות {ראה גם א’ הרנון על הראיות, חלק שני, 170; ע”פ 176/61 אלפסי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז(1), 493, 496 (1952); י’ קדמי על הראיות, חלק א’, 536 ואילך}.

אין מניעה שהאדם, אשר שומע ורושם את האימרה מפי הקרבן, שואל וחוזר ושואל אותו כיצד הוא מרגיש ומה שלומו, עד שהוא מקבל ממנו את התשובה כי הוא איננו מקווה עוד לחיות {ע”פ 176/61 אלפסי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז(1), 493, 497 (1952)}.

אם האימרה ניתנה בתגובה לשאלה מדריכה, דבר זה יכול להפחית ממשקלה של האימרה {ראה למשל ע”פ 257/74 אמקייס נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(1), 566, 569 (1975)}.

3. מאבק על החיים איננו מכניס את אימרת הנפטר לתוך מסגרת המונח “גוסס”
בפרשת אמקייס {ע”פ 257/74 אמקייס נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(1), 566 (1975)}, המנוחה יצאה מחדרה באחד הלילות, כשגופה מלא כוויות, והיא צועקת “אני שרופה” תוך שהיא מבקשת משכנה “תצילי אותי, נשרפתי”. הכוויות היו חמורות, ובמשך ימים רבים נאבקה על חייה, אך היא נפטרה כעבור 20 יום לערך.

בדבריה הראשונים לאנשי המשטרה, אשר באו לחקור אותה כמה שעות לאחר המקרה, אמרה המנוחה שהציתה את עצמה, ואילו מאותו יום אחר הצהרים ועד ליומיים לפני פטירתה מסרה מספר אימרות, אשר לפיהן אמקייס הוא ששפך עליה נפט והצית אותה.

בית-המשפט המחוזי סבר שכל אימרותיה המפלילות היו קבילות, ובהתבססו בעיקר עליהן החליט, ברוב דעות, להרשיעו. אולם בית-המשפט העליון היה בדעה כי נוכח העדויות הרפואיות, ובשים-לב למשמעות הנכונה של המונח “גוסס”, המנוחה לא הייתה בחזקת גוססת, אלא בארבעת ימיה האחרונים ובאותם ימים מסרה רק אימרה אחת, שלא היה בה די כדי לבסס אשמה כה חמורה.

זאת ועוד. אדם יכול להיות נתון בסכנה חמורה ועדיין אין לראותו כ”גוסס”, כל עוד לא אפסה התקווה להצילו. התיבה העברית “גוסס” משקפת את המונח האנגלי dying, כלומר נוטה למות. זו הדעיכה הסופית של פתיל חייו של החולה; מצב שלאחר ייאוש אשר ממנו אין עוד חזרה. תהליך הדעיכה הוא בדרך-כלל קצר יחסית, אך הוא יכול להימשך גם מספר ימים, אם זה היה תהליך שנמשך ללא הפוגה עד למוות. אך אם חלו תנודות במצבו של החולה, וניעורה התקווה להצילו, בוודאי שלא נראה בו “גוסס” בלשון בני אדם {ע”פ 257/74 אמקייס נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(1), 566 (1975)}; וזו הייתה אחת הסיבות לקבלת ערעורו של אמקייס, ולזיכויו, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא אותו אשם ברצח חנה מחטבי.

לא בכל מקרה שאדם חולה צועק מעצמת מכאוביו כי הוא הולך למות, יש להסיק מכך, כי אומנם אבדה לו כל תקווה לשוב לאיתנו {ע”פ 16/49 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ב(1), 561 (1949)}.

כאשר מייד לאחר המעשה משמיע הקורבן מילים כגון “אני אמות, אני אמות”, אפשר לעיתים לטעון כי זו רק “שיגרת אנשים נפגעי פתע”, כאשר המטרה היא להזעיק את השכנים שיגישו לו עזרה רפואית מהירה.

ואולם לא כך הוערך מצבה של הנפגעת בפרשת לוי שלעיל, שהוא אחד מפסקי-הדין המנחים בסוגיה זו. הנאשם הורשע בגרימת חבלה חמורה על-ידי שפיכת חומצה גפריתנית על אישה מתוך כוונה להשחית את גופה. מן הנוזל הזה היא קיבלה כוויות עמוקות בחלקים שונים של גופה, ובמשך שלושה-עשר ימים שהתה בשני בתי חולים וחזרה לביתה חבושה, כאובה ודוויה.

כאשר שוטר בא אז לביתה, כדי לגבות ממנה הודעה, הוא מצא אותה שוכבת במיטה, מתלוננת כל הזמן על כאבים חזקים ואומרת שהיא הולכת למות. בנסיבות אלה סבר בית-המשפט, הן המחוזי והן העליון, כי יהא זה בהחלט נכון להסכים להתרשמות השוטר, שהיא אכן האמינה כי היא הולכת למות.

מחשבותיו של הקורבן, במעמד מסירת האימרה, הן הקובעות את כשרותה או את פסלותה של אימרתו, ולא מעשיו ומחשבותיו לאחר-מכן. אין זה חשוב שלאחר מסירת האימרה ניעורה בו התקווה. השאלה האמיתית היא, אם בשעת האמירה הייתה לאומר אמונה מוחלטת, ללא כל תקווה, כי הוא נוטה למות.

משום כך, העובדה, שהנפגעת בפרשת לוי ביקשה, כעבור זמן, מרפא בבית החולים, והתכוננה לניתוח פלסטי, אינה משפיעה על קבילות האימרה שמסרה. ואולם, אם תוך כדי מסירת האימרה, או עובר לחתימה עליה, ביקש מוסר האימרה להדגיש שכרגע (“at present”) אין לו תקווה להחלים, אימרה כזאת לא תהיה קבילה, שהרי דבריו מוכיחים כי היה לו לפחות זיק של תקווה להבריא.

אין זה הכרחי שהשוטר, למשל, אשר רשם את האימרה, יציין כי זו הייתה הודעת שכיב מרע. גם עדות שנגבתה בדרך הרגילה, כעדות מפי בריא, עשויה להתקבל כאימרת גוסס, אם בעת המשפט מתברר, שהיא ניתנה בנסיבות המכשירות אותה למטרה זו, היינו שנתמלאו תנאי הקבילות. את הנסיבות האלה ניתן להוכיח בעדות שבעל-פה {ע”פ 16/49 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ב(1), 561 (1949)}.

נדגיש כי ניתן להיזקק לאימרת שכיב מרע, כאשר אין אפשרות להביא הנפגע לבית-המשפט, משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מהארץ. דינה של אימרת שכיב מרע ואימרת קורבן מעשה אלימות זהה, מבחינת משקלן כראיה, למרות שלאימרת קורבן מעשה אלימות, בניגוד לאימרת שכיב מרע, חסרה ההצדקה המוסרית מדוע ניתן להסתפק בה, בהיעדר חקירה נגדית, להרשעת הנאשם.

כאשר קורבן הפשע נישאל לדוגמה: “מה אירע”, הרי אין בכך משום חקירה ודרישה והשתדלות אשר ייתכן ויש בהן משום שלילת אופי הספונטניות {ע”פ 176/61 שמעון אלפסי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז(1), 495 (1952); ע”פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 273 (1992)}.

“אימרת שכיב מרע” אינה מתקיימת כאשר המתלונן מוסר הודעתו במשטרה. ב- ת”פ (שלום כ”ס) 40655-08-10 {מדינת ישראל נ’ נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989, 9993 (2012)} קבע בית-המשפט כי חלופת סעיף 10(3) לפקודת הראיות, איננה מתקיימת במקרה דנן, שכן, הודעות המתלונן במשטרה לא נמסרו בשעה שהיה גוסס או האמין שהוא גוסס.

4. מעמדן של האימרות לעומת יתר הראיות בתיק ומשקלן בהרשעה
מה הדין במקרים בהם המידע שיש בפני בית-המשפט באשר לנסיבות העבירה הוא אמין, אך דל? גם אם ייקבע כי האימרה קבילה ובעלת משקל ראייתי מספיק, האם ניתן להרשיע את הנאשם גם בלי שנדע את כלל הנסיבות, פרט לשם הדוקר? האם “אימרה מינימליסטית”, למשל, יכולה לשמש בסיס להרשעתו של אדם בעבירה כלשהי, ובעבירה החמורה מכל – רצח, בפרט?

לשם ליבון הבעיה יש לבחון את פסיקת בתי-המשפט בעניין אימרות של קרבן מעשה אלימות ונבדוק מה היו האימרות ששימשו לבדן או עם ראיות אחרות, בסיס להרשעת הנאשם:

ב- ע”פ 16/49 {יחיאל לוי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ב(1), 561 (1949)} מסרה המנוחה גירסה מפורטת באזני קצין משטרה אשר העלה אותה על הכתב. היא סיפרה את האופן בו שפך עליה המערער נוזל מסוכן שגרם לה כוויות חמורות ובסופו-של-דבר גם מוות.

ב- ע”פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יד(2), 1104 (1960)} הוכח כי שלושת רבעי שעה לאחר ששמע שתי יריות מצא את המנוח שוב ואז סיפר לו המנוח כי המערער ירה בו באקדח. המערער הורשע וערעורו נדחה.

ב- ע”פ 188/59 {ביטון נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יד(2), 844 (1960)} התברר כי המנוחה מסרה אימרה ספונטנית כשהייתה עדיין אחוזה באש, בסמוך למעשה ואמרה בה כי המערער שילח בה אש. הערעור נדחה.

ב- ע”פ 176/61 {אלפסי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז(1), 495 (1952)} מסרה המנוחה שתי הודעות: האחת, בהיותה באמבולנס היא נשאלה על-ידי העד “מה אירע” ובתשובה מסרה את שמו של המערער כמי שהצית אותה. השניה, הודעת שכיב מרע שמסרה המנוחה לעד פרנקו ונרשמו על-ידיו מאוחר יותר. ההרשעה אושרה בבית-המשפט העליון.

ב- ע”פ 306/66 {סרויה נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כ(4), 589 (1966)} המנוחה נכוותה בזמן שעסקה במילוי פתיליות במזנון ונפטרה אחרי ארבע שעות. שמונה עדים שמעו מפיה שהמערער גרם לכך שהאש תאחז בגופה. הם דיברו איתה בזמנים שונים החל מיד כשפרצה אחוזת להבות מן המטבח בדרך למד”א, בנסיעה לחיפה ובבית החולים. היא הייתה בהכרה בזמן שדיברה במשך 4 שעות. הערעור על ההרשעה נדחה.

ב- ע”פ 399/72 {מנחם ואקרישבסקי נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם)} נדון מקרה בו אחת מאימרות שכיב מרע הייתה נענוע המנוח בראשו בתשובה לשאלה האם המערערים ירו בו. אימרה זו ואחרות התקבלו כראיה לחיזוק להודאות המערערים.

ב- ע”פ 571/86 {עמרם אדרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(4), 329 (1989)} נקבע כי עד שאבדה לו הכרתו הספיק המנוח לקרוא: “ראיית, ראיית, עמרם, עמרם”. הרשעת המערער אושרה.

בחלק מהפרשות שנסקרו לעיל אימרותיו של המנוח היו בעלות כמות “תוכנית” לא רבה, בדומה למשקל התוכן של אימרת מנוח העונה לשאלה “מי פגע בך?”.

מסתבר כי לא נמצא פסק-דין בו הורשע אדם ברצח, ואפילו בעבירה קלה יותר, אך ורק על-סמך הודעה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.

הדברים נכונים גם ביחס ל- ע”פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יד(2), 1104 (1960)}. באותה פרשה שמע העד שתי יריות כשלושת רבעי שעה לפני שמצא את המנוח מוטל פצוע, ובנוסף האליבי שמסר המערער הופרך. דבריו המפלילים של המנוח הכילו יותר פרטים אודות הרצח, והוא עוד הספיק, בטרם מת מפצעיו, למסור לחוקר המשטרה הודעה שכיב מרע בכתב שהכילה גם פרטים אודות המניע לרצח, אם כי ההודעה האחרונה לא שמשה ראיה מכרעת במשפט.

ראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות אינה טעונה תוספת ראייתית כלל {ע”פ 691/92 יוסי אהרון ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 96(2), 55 (1996)}; ראה גם ע”פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(3), 406 (1993), שם נקבע ההיפך}.

למרות שפורמאלית אין צורך בראיית חיזוק לאימרה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות, מאחר ועד כה טרם הורשע אדם בעבירה אך ורק על-סמך אימרה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, מן הראוי שבית-המשפט יתור אחר איזו שהיא ראיית חיזוק. באשר למשקלה של הראיה הנוספת, הוא יהיה תלוי במשקלה הסגולי של אימרת קרבן האלימות {ע”פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(3), 406 (1993)}.

סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתנה את קבילות האימרה בכך שלא ניתן להביא לעדות את נותנה. המחוקק יוצא מתוך הנחה, כי מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו וזאת, בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודת הראיות {ע”פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2), 534 (2002); א’ הרנון דיני ראיות, חלק שני (התשמ”ה), 169}.

דברי מנוחה, בדבר אלימותו המתמשכת של הנאשם כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים, שנאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה – קבילים הם. דברים אלה, נמנים עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה ולכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2) לפקודת הראיות ומהווים חלק מן האירוע. דברים אלה נכונים בפרט כאשר הנאשם ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה {ע”פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(2), 534 (2002)}.

תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי לאחר שקודם לכן מסר קורבן המעשה פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון – תיחשב להזדמנות ראשונה להתלונן {ראה גם ע”פ 3737/91 חיר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 273 (1992); ע”פ (ת”א-יפו) 70046/99 גלית אלון נ’ מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 1947 (1999); ע”פ 436/80 עמוסי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(2), 566 (1981); ת”פ (חי’) 170/01 מדינת ישראל נ’ סולימאן בן טאקי מחאג’נה, תק-מח 2004(3), 652 (2004)}.

הודעתו של המתלונן, בה הפליל את הנאשם, ושנגבתה בבית המתלונן למחרת היום וכ- 4 שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים – לא תיחשב כהזדמנות ראשונה. ב- ת”פ (שלום כ”ס) 40655-08-10 מדינת ישראל נ’ נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989, 9993 (2012)} קבע בית-המשפט כי הודעות המתלונן במשטרה לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, ואף לא בהזדמנות הראשונה שהייתה לו להתלונן על מעשה זה.

ההזדמנות הראשונה שעמדה למתלונן להתלונן על מעשה האלימות הייתה, ככל הנראה, לפני שוטר שהגיע לאירוע {הודעת המתלונן מיום 17.8.10 שעה 1:16, עמ’ 3 שורה 23}.

לאחר-מכן טופל המתלונן לפי גירסתו במרכז הרפואי “אלרחמה” במשך כשעה, ואמר שם לגירסתו שנפל ממשאית. גם בבית החולים “מאיר”, אליו הגיע המתלונן ביום האירוע בשעה 21:02. אמר המתלונן לרופאים שפציעותיו נגרמו בשל כך שנפל ממשאית {דו”ח חדר המיון בבית חולים “מאיר” מיום 16.8.10 שעה 9:02}, וברור כי המאשימה אינה מבקשת להסתמך דווקא על אימרה זו במשפטו של הנאשם.

הודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה, בה הפליל את הנאשם, נגבתה בבית המתלונן בשעה 1:16 למחרת היום, כארבע שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים. במצבים מעין אלה קבעה הפסיקה שלא מדובר באימרה שנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לקורבן העבירה להתאונן על המעשה {ראה גם ע”פ 436/80 עמוסי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(2), 566, 571 (1981)}.

ב- ע”פ 4443/95 {פלח נ’ מדינת ישראל, תק-על 96(3), 242 (1996)} קבע בית-המשפט כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה ליתן אמון בעדותו של אבי הקורבן ולקבל מפיו את “אימרתו” של הקורבן כאימרת קרבן של אלימות לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות בדבר זהות האדם שירה בו.

העובדה כי האימרה נמסרה במהלך ההתאוששות שלאחר הניתוח, אינה מוציאה אותה מכלל אימרה שנמסרה ב”הזדמנות הראשונה להתאונן”, אך טבעי הוא שבשלב ראשון ימקד פצוע ירי את מעייניו בטיפול הרפואי, ורק לאחר שיקבלו יתן דעתו למסירת מידע שיביא לאיתורו ולהענשתו של תוקפו.

אומנם, לכאורה נראית עדותו של אבי הקורבן כעדות כבושה שערכה מועט. ברם בנסיבות העניין אפשר לקבל שהאב לא מיהר לחשוף את תוכן האימרה והמתין לראות אם לא יהיה בחשיפתה כדי לסכן את בנו.

נחזור ונדגיש כי הרציונל העומד מאחורי קבלת עדות של קורבן אלימות אשר נמצא בסכנת חיים הוא שאדם זה נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, ולכן דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר {ע”פ 691/92 אהרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(3), 675 (1996)}.

ב- ת”פ (חי’) 443/00 {מדינת ישראל נ’ יפים בן פייבל ליסר, תק-מח 2004(1), 6845 (2004)} סבר בית-המשפט כי אימרה שנגבתה עשרה ימים לאחר האירוע אינה עונה לתנאי ההזדמנות הראשונה, זאת כאשר רופאים, אחיות ובעיקר הבעל והבת נמצאים על יד הנפגעת יום אחר יום וודאי ששוחחו על האירוע עם הנפגעת ו/או באוזניה.

ד”ר האני מולא, רופא אשר ניתח את הנפגעת, העיד בבית-המשפט כי ניסה לקבל אינפורמציה אודות האירוע מאת בני המשפחה, ובית-המשפט סבר כי כך עשו גם רופאים אחרים וייתכן כי אף ניסו לדובב את הנפגעת, שיחות אלו יש בהם כדי להשפיע על דעתה של הנפגעת.

ניתן לקבל הודעה של הולך רגל שנפטר ושנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לו לאחר התאונה. ב- רע”פ 6117/11 {ג’סאן חלבי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 3498, 3499 (2011)} קבע בית-משפט קמא כי עסיקנן בהודעה שנגבתה מהולך הרגל ביום 15.12.08, קרי, שלושה שבועות בערך מיום האירוע. אכן ההודעה לא נגבתה בשעת התאונה או מייד לאחריה. יחד-עם-זאת, ראוי להדגיש כי הולך הרגל הובל מיד לאחר התאונה לבית החולים ובילה בבתי חולים עד שפגש לראשונה בשוטר שגבה אימרתו ולא מתקיימים במקרה דנן החששות למסירת דברים מתוכננים המעוררים חשש לאי-אמירת האמת.

ב- רע”פ 6117/11 {ג’סאן חלבי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי טענותיו של המבקש בנוגע לתנאיו של סעיף 10(1) לפקודת הראיות עוסקת באופן יישום ההלכות המפרשות סעיף זה וכידוע, טענות מסוג זה של יישום הלכה אינן עולות כדי טענות בעלות חשיבות משפטית המצדיקות דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

ב- תפ”ח (ב”ש) 3767-03-15 {מדינת ישראל נ’ מיכאל פרץ, תק-מח 2016(1), 43266 (2016)} נקבע:

“טענה נוספת בפי הנאשם בעניין זה, לפיה לא ניתן להסתמך על הזכ”דים מחקירת העד בשב”כ שכן אין המדובר באמרת חוץ של עד בהתאם לסעיף 10(א) לפקודת הראיות בשים-לב לכך שאין המדובר באמרה בכתב של הנחקר, אלא בזכ”ד בכתב של החוקר בו הוא רושם את תמצית הדברים בלבד ולכן אינו עולה כדי אמרה בכתב.

טענה זו יש לדחות. שכן זכ”ד המתעד את חקירת עד על-ידי חוקר השב”כ ממלא את דרישות החוק בדבר אמרת חוץ של עד בכתב, יתרה מכך, בתי-המשפט קבלו לא אחת, זכ”דים שנערכו על-ידי המשטרה או גופים נוספים המתעדים אמרת חוץ של עד, ואין כל הבדל בעניין זה בין זכ”ד מחקירת השב”כ לבין זכ”דים שונים הנערכים כעניין של יום ביומו, על-ידי רשויות החקירה השונות, המתעדים אמרות של עדים אשר לא נאמרו במסגרת חקירה מסודרת או מוקלטת…

ברי כי ביחס למשקלו של אותו זכ”ד והשאלה עד כמה הוא משקף במדויק את הנאמר על-ידי העד, על בית-המשפט להכריע, בהכרעת הדין, באופן פרטני לנסיבות אותו עניין, בשים לב לראיות שיובאו בפניו.

נוכח האמור, יש לדחות את טענת הנאשם, כי לא הוכח לכאורה על-פי הראיות כי אוסמה מכר לחמאס, קל וחומר כאשר בשלב זה נדרשות ראיות ראשוניות בלבד כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.”

ב- ת”פ (יר’) 57220-05-15 {מדינת ישראל נ’ חמזה עבאסי, תק-מח 2016(1), 39354 (2016)} קבע בית-המשפט:

“צודקת המאשימה בטענתה כי לצורך הוכחת מתן האמרה, די בכך שהעד עצמו אישר בעדותו בבית-המשפט כי האמרה ניתנה על ידו (ראו למשל קדמי, עמוד 373). בנדון דנן, העדים מאשרים שמסרו הודעות במשטרה ואמרו את הדברים…

92. לאור האמור, לא היה כל צורך להבאת גובי הודעות העדים לשם הוכחת אמרותיהם. אוסיף כי העובדה שבא-כוח הנאשם שתק בדיון כאשר ההודעות הוגשו לפי סעיף 10א, מבלי שדרש להביא לעדות את גובי ההודעות ולא קבל על הוכחת האמרות עד לשלב הסיכומים אינה יכולה להתקבל.

93. שיוחי, אבו סארה, קאק ועאשור היו עדים במשפט, כך שאף התנאי השני להגשת אמרותיהם מתקיים. אשר לתנאי השלישי, כפי שאפרט להלן, התרשמתי כי עדות כל אחד מהם הייתה שונה באופן מהותי מן האמרה בכתב, כאשר הם הכחישו בבית-המשפט את נכונות האמרות.”

מקור המאמר – abc-israel.it