1. כללי
תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“130א. הודעה על רצון לחקור מומחה שהגיש חוות-דעת (תיקון: התשס”ה(3))
ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות-דעת, יודיע על כך לבית-המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות-הדעת, לפי המאוחר.”
תקנה 130א לתקסד”א, שנכנסה לתוקף בשנת תשס”ה, קובעת שאם בעל דין מעוניין לחקור מומחה עליו להודיע על כך לבית-המשפט ולשאר בעלי הדין במאוחר מבין השניים: 30 יום לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או שבעה ימים לאחר קבלת חוות-דעתו.
ב- ת”א (מחוזי מר’) 4820-08-07 {יוסף תורכיה נ’ בנק הפועלים בע”מ, תק-מח 2010(2), 22179 (2010)} קבע כב’ השופט שאול מנהיים כי במקרה דנן שני המועדים הקבועים בתקנה 130א לתקסד”א חלפו.
במקרה דנן, שני הצדדים לא הודיעו דבר זה לזה או לבית-המשפט, פרט להתייחסות במסגרת בקשה שהגיש התובע לאחרונה לדחיית הדיון, שבה כתב שמומחי הצדדים לא יוכלו להתייצב לדיון.
לפיכך, אף אחד ממומחי הצדדים לא יעיד, אולם חוות-הדעת שהוגשו תהיינה חלק מחומר הראיות.
ב- תא”מ (שלום חי’) 19168-03-10 {קשר ליס א קאר (1988) בע”מ נ’ סימון ברהום, תק-של 2011(1), 46451, 46455 (2011)} קבע בית-המשפט כי באשר לאומדן הנזקים – הן בכתב ההגנה והן בתצהיר העדות הראשית שלו, הבהיר הנתבע כי הוא עומד על חקירת השמאי מטעם התובעת. גם אם בית-המשפט יתעלם מן האמור בעניין זה בכתב ההגנה, הרי שהנתבע הבהיר בתצהירו כי הוא מבקש לחקור את השמאי ונראה בנסיבות העניין כי יש בהודעה זו לענות על הוראות תקנה 130א לתקסד”א.
חרף זאת, לא טרחה התובעת לברר עם בא-כוח הנתבע עניין זה, היא לא זימנה לעדות את השמאי והוא לא התייצב לחקירה. לפיכך, לא תשמש חוות-הדעת מטעם התובעת ראיה בתיק זה ולא ניתן להסתמך עליה.
ב- ת”א (שלום יר’) 18430-08 {אריק פנחס נ’ עופר כהן, תק-של 2010(2), 82735 (2010)} קבע כב’ השופט עודד שחם כי הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראת תקנה 130א לתקסד”א, ולא מסרה לבית-המשפט הודעה על רצונה לחקור את המומחה מטעם התובע.
בנסיבות אלה, נקבע כי ניתן יהיה להיעתר לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ + מע”מ לכל אחד מהצדדים האחרים.
ב- תא”מ (שלום נת’) 6579-08 {חברת בטוח שירביט נ’ אמיר כץ, תק-של 2009(2), 23217 (2009)] קבעה כב’ השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ כי הנתבעת לא ביקשה לזמן השמאי לעדות ומשלא ביקשה זאת הנתבעת, עומדת קביעתו של השמאי בעינה בכל הקשור לשווי הרכב ובית-המשפט לא יוכל לקבוע כי יש לסטות מהקבוע שם.
ב- ת”א (שלום ת”א) 66833/07 {אלדן השכרת רכב 1965 בע”מ נ’ אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ב, תק-של 2009(2), 3109, 3112 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא הוכחש גובה הנזק, בצורה מפורשת, והנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי על חוות-דעתו שצורפה לכתב התביעה בהתאם לתקנה 130א לתקסד”א, כך שיש לקבל את חוות-הדעת של השמאי ואת חשבונית שכר-טרחת השמאי כראיה על הנזק שנגרם לרכב התובעת.
ב- ת”א (שלום ת”א) 34752/08 {הראל – חברה לבטוח בע”מ נ’ שי רז, תק-של 2009(1), 26253, 26257 (2009)} קבע בית-המשפט כי הנתבעים לא חלקו על גובה הנזק, ולא ביקשו – על-פי הוראות תקנה 130א לתקסד”א, לחקור את השמאי מטעם התובעת על חוות-דעתו שעמדה בבסיס התשלום למבוטח, וגם לא ביקשה לחקור מי מטעם התובעת בדבר קיומה של פוליסה מחייבת או על עצם חבותה של התובעת לשלם את הסכום למבוטח. על-כן, יש לקבוע כי הסכום הנתבע הוכח.
ב- ת”א (שלום ת”א) 16718/07 {קווים תחבורה ציבורית בע”מ (ונתבע שכנגד) נ’ כהן חללה אברהם (התובע שכנגד) ואח’, תק-של 2008(1), 20546 (2008)} ציינה באת-כוח קווים כי אילו רצה חללה לחקור את השמאי, היה עליו להודיע על כך לפני הדיון, בהתאם לתקנה 130א לתקסד”א ומשלא עשה כן, לא היתה צריכה לזמן את השמאי.
כב’ השופטת מיכל ברק-נבו קיבלה הטענה הנ”ל כי היה על חללה להודיע על רצונו לחקור את שמאי התובעת בנפרד מההודעה שבכתב ההגנה, בצורה מפורשת, לפחות 30 יום לפני הדיון.
יחד-עם-זאת, מדובר בסכום נזק לא מבוטל, בעיקר עבור נתבע שהוא אדם פרטי {ולא חברת ביטוח}. לפיכך, לפנים משורת הדין, אם יוסיף חללה לעמוד על דרישתו לחקור את השמאי, נקבע כי בית-המשפט יתיר לו לעשות זאת, בכפוף לתשלום הוצאות לתובעת {קווים}. בנוסף יידרש חללה להפקיד בקופת בית-המשפט סכום כסף להבטחת שכר-טרחת השמאי.
2. חקירה נגדית של מומחים רפואיים ואחרים
האמור בסעיף 26 לפקודת הראיות, פורש על-ידי בתי-המשפט כך, שעל בית-המשפט להיעתר לבקשה לחקירת מומחה או רופא, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שלא לעשות כן.
כך הוא, למשל, כשברור, שאין בחקירה כל צורך לשם הכרעה במשפט.
על-פי הוראת סעיף 26 לפקודת הראיות, אין נשללת זכות החקירה של המומחה, רק משום שעומדת לבעל הדין דרך נוספת על-פי התקנות, והיא הפניית שאלות הבהרה למומחה. רשותו של בעל דין להזמין מומחה לחקירה אינה קשורה בהפניה קודמת של שאלות הבהרה אליו.
רשות כאמור עומדת כאופציה עצמאית לבעל הדין, ללא קשר להפניית שאלות הבהרה למומחה הרפואי. “שאלות הבהרה” כשמן כן הן: הן מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות-הדעת. כך, למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים, ללא שציין או פרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק – יש מקום לבקשו שיבהיר, על-סמך מה קבע את שקבע. ובדומה לזה קביעות שבחוות-הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על-ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה.
“חקירה” של המומחה, לעומת זאת, מיועדת לחקור גם, למשל, על מידת האובייקטיביות שלו או על קשריו עם מי מהצדדים. היא מיועדת גם להוכחת חוסר מיומנותו או מהימנותו וכן להצגת עובדות לפניו וחקירתו בעניינים אחרים, אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו. אם ברצון בעל דין לחקור את המומחה חקירה כזו, שאין בינה לבין הבהרה ולא כלום, מה טעם והיגיון שחקירה כזו תותנה בהפניה תחילה של שאלות הבהרה למומחה?
המגמה למנוע הזמנת מומחה לחקירה – אם אין צורך בכך – רצויה היא. אין טעם להזמין מומחים רפואיים לחקירה, ועל-ידי כך להכביד עליהם, לגזול מזמנם המיועד לטיפול בחוליהם ולהמאיס עליהם את נכונותם לשמש מומחים רפואיים – אלא אם באמת נחוץ הדבר.
כדי להגשים מגמה זו, רשאי בית-המשפט, לפני הזמנת המומחה לחקירה, לברר מה החקירה שמבקשים לחקור את המומחה, שמא באמת מיותרת היא. וגם זאת: אם מתברר שהזמנת המומחה וחקירתו היו שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין שהזמינו לחקירה בהוצאות הולמות, שיהיה בהן כדי לבטא את מורת-רוחו על ההזמנה המיותרת של המומחה לחקירה.
הטלת הוצאות, ובמקרים הולמים אף הוצאות מוגדלות, יכולה להוות גורם שידריך בעלי דין וסניגוריהם לשקול צעדיהם כהלכה, קודם הזמנת מומחה לחקירה {ע”א 107/88 רז נ’ לאף, פ”ד מד(1), 857 (1980)}.
תעודת מומחה, הינה ראיה לכאורה לאמור בה בכפוף לזכות לחקור את עורכיהן. התעודה, איננה הופכת מכנית לראיה מכרעת, בשל היעדר חקירה שכנגד עליה מצידו של היריב. משקלה הסופי נקבע על-ידי בית-המשפט, כעדותו של כל מומחה שהעיד בפני בית-המשפט בעל-פה.
המלומד י’ קדמי גורס בספרו {על הראיות חלק שני, 828}, כי הימנעות מחקירה נגדית של עושה התעודה “מחזקת” את כוחה הראייתי ואפשר שבית-המשפט יראה בכך אות וסימן “לאימוץ” תוכנה של התעודה על-ידי היריב. ברם, בית-המשפט לא יהיה כבול לתוכנה של התעודה, אפילו ימנע היריב מחקירה נגדית של העושה.
משנמצא בעל דין נמנע מלחקור את המומחה של הצד שכנגד, יש ובית-המשפט מקבל בשל כך את עדות המומחה ורואה בהימנעות זו גילוי-דעת של בעל הדין שהוא מאמץ לו את דברי המומחה {ראה גם ע”א 214/68 אהרון נ’ אדרי, פ”ד כב(2), 859 (1968)}.
יחד-עם-זאת, כאשר בעל דין נמנע מחקירה שכנגד של עושה תעודה שהגיש יריבו, אך הגיש תעודה נוגדת מטעמו – לא יהיה בהימנעותו כדי “לייחס משקל יתר לחוות-דעתו” של עושה אותה תעודה {ת”א (ת”א-יפו) 16944/04 י. שבי שיווק מזון בע”מ נ’ תורג’מן שלומי, תק-של 2005(1), 9518, 9523 (2005)}.
סעיף 26 לפקודת הראיות קובע כי בית-המשפט רשאי לצוות שמומחה או רופא ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך.
אם נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה.
זכות החקירה שכנגד, היא אחת הזכויות החשובות – אם לא הזכות החשובה ביותר – המוקנית לבעל דין לשם הגנה על האינטרסים שלו בדיון השיפוטי הנערך לגביו. חשיבותה של החקירה הנגדית לנגד עיני בית-המשפט היא, בין היתר, בכך שבית-המשפט יוכל להתרשם מהעד ותינתן אפשרות לחקור את העד על אתר בשאלות הנובעות מתשובותיו, שאז יכולה להיות חשיבות מכרעת להתרשמות, הן מהידע והן מהמהימנות של העד {רע”א 2065/94 מדינת ישראל נ’ שטרית, תק-על 94(2), 18383 (1994).
אך ברור הוא, על-כן, מה ראה המחוקק בסעיף 26 לפקודה לנקוט לשון קטגורית, כי “בית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות” על חקירתם {ע”א 654/83 מוסקוביץ נ’ אברבנאל, פ”ד לח(4), 131 (1984)}. זכות זו לחקירה היא מוחלטת ואין לבית-המשפט כל שיקול-דעת באשר למניעת החקירה. גם העמדת שאלות בכתב אינה יכולה לשמש תחליף לחקירה זו, אלא אם הדבר נעשה בהסכמת בעלי הדין {ע”א 228/81 יובל חברה לביטוח בע”מ נ’ פומס, פ”ד לה(4), 640 (1981)}.
הסייג היחיד, שנקבע בפסיקה לחובת בית-המשפט להיעתר לבקשת בעל דין לחקור בחקירה שכנגד, הוא, כשברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלוונטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו. לפיכך, בטרם יורה בית-המשפט על הזמנת המומחה לחקירה הנגדית, רשאי הוא לברר מהם נושאיה ומהו פשרה, כדי לבדוק אם היא אכן דרושה לעניין. אולם השימוש בסמכות להגביל או לאסור חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד {ע”א 654/83 מוסקוביץ נ’ אברבנאל, פ”ד לח(4), 131 (1984); בג”צ 1199/92 לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
אם הותר לבעל דין לחקור חקירה נגדית, אולם מתברר בסופו של דבר, כי החקירה הנגדית היתה שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין, שהזמין את המומחה לחקירה, בהוצאות הולמות {בג”צ 1199/92 לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
3. ויתור על חקירה נגדית
בעל דין רשאי לוותר על זכותו לחקירה נגדית. ויתור זה יכול שיהא מפורש ויכול שישתמע מדבריו ומהתנהגותו. יחד-עם-זאת, הימנעות בעל דין מלהביא מומחים משלו אין בה כדי להצביע על ויתור על חקירה שכנגד. כן אין ללמוד על כוונת ויתור מחוסר תגובה של בא-כוח בעל הדין על הצהרת בא-כוח בעל הדין שמטעמו העיד המומחה, כי פרט לעדות בעל הדין עצמו נסתיימה פרשת ראיותיו {ע”א 707/79 וינר את טיקו נ’ אמסלם, פ”ד לה(2), 209 (1980)}.
על המבקש לעשות שימוש בזכות החקירה הנגדית לדאוג, כי בקשתו לבית-המשפט, לכשתיענה, תהיה בת-ביצוע במועד הדיון. כלומר, עליו לגרום לכך, כי מי שהוא מבקש לחקרו יהיה נוכח אז בבית-המשפט.
פועל יוצא הוא, כי על המבקש לחקור להודיע מבעוד מועד לפני הדיון לבעל הדין שכנגד על רצונו לחקור את המצהיר או את נותן חוות-הדעת ולבקש את התייצבותו בשעת הדיון, שאם לא עשה כן, ייראה כמי שוויתר על החקירה. על אחת כמה וכמה אם הודיע מי שזכותו לחקור לצד שכנגד לפני הדיון, כי אין ברצונו לחקור את המומחה {ע”א 654/83 מוסקוביץ נ’ אברבנאל, פ”ד לח(4), 131 (1984)}.
יחד-עם-זאת, הכלל לפיו ניתן לייחס משקל לעובדה שצד במשפט אינו חוקר חקירה של שתי וערב עד שהובא על-ידי יריבו, אינו מחייב שופט להתעלם מעדים והוכחות אחרות שהובאו על-ידי אותו צד שנמנע מלחקור, רק מפני שהוא לא השתמש בזכותו לחקור {א’ יואל עדות מומחים (עבודת גמר, 1986), 58}.
יש להדגיש כי ייתכן שבעל דין נמנע מלחקור את המומחה מטעם יריבו מאחר שהמומחה בחוות-דעתו לא ביסס דבר רלוונטי נגדו ולפיכך כלל לא היה טעם לחוקרו, מה גם שבמהלך החקירה שכנגד עלול היה המומחה לתקן או להשלים את שהחסיר. יש גם לזכור שהימנעות מחקירה שכנגד יכולה להיות תוצאת הסכם בין הצדדים ובמקרה זה בוודאי שאין ליתן משקל-יתר להימנעות מחקירת המומחה {א’ יואל עדות מומחים (עבודת גמר, 1986), 58}.
הימנעותו של בא-כוח התובעים לחקור את המומחה של הנתבעים תהא גורם אשר הביא את השופט קמא לייחס משקל יתר לחוות-דעתו של מומחה התובעים, אשר העיד ונחקר. נקבע, כי לגישה זו אין צידוק. להפך – משקלה של חוות-דעת אינו יורד, ואולי אפילו עולה, אם בעל הדין שכנגד איננו מבקש לחקור את המומחה. עם זאת, ערכאת הערעור לא התערבה, מהטעם שגם אם יכול היה השופט להגיע למסקנה אחרת לאור הראיות שלפניו, אין די בכך להצדיק את התערבות ערכאת הערעור {ע”א 214/68 אהרון נ’ אדדי, פ”ד כב(2), 858 (1968)}.
4. חקירה נגדית של מומחה מטעם בית-המשפט
בתקנות סדר הדין לא נעשה כל ניסיון להגביל את זכות החקירה של מומחה מטעם בית-המשפט וזכות זו אף מעוגנת בחקיקה ראשית ולא ניתן להגבילה בחקיקת-משנה של תקנות סדר הדין האזרחי. שלילת זכות החקירה הנגדית תהפוך את המומחה לפוסק, דבר שעומד בסתירה מוחלטת לכוונת המחוקק ואינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והתקנות {ת”א (ב”ש) 529/81 מועלם נ’ אקר, פ”מ מד(ג), 217}. בעלי דין רשאים, איפוא, לחקור גם מומחה מטעם בית-משפט, וברגיל, ייעתר בית-המשפט לבקשת בעל דין לעשות כן.
כאשר מומחה מטעם בית-המשפט נחקר בעל-פה בבית-המשפט, על-ידי מי מהצדדים – החקירה מתנהלת לפי הכללים החלים על חקירה נגדית {בג”צ 1199/92 לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
מאחר שהוראות סעיף 26(א) לפקודת הראיות חלות גם על חוות-דעת של מומחה שמונה על-ידי בית-המשפט, הרי שיש לציין כי החקירה הנגדית על-פי סעיף זה אינה רק זכותו של בעל הדין, אלא חובתו של בית-המשפט. לבית-המשפט אין שיקול-דעת והוא חייב להיעתר לבקשה אשר כזו. אולם בפועל, מן הראוי להשתדל לצמצם ככל הניתן בחקירות נגדיות של מומחים שמונו על-ידי בית-המשפט, להפנות תחילה את בעלי הדין לשאלות הבהרה בכתב ולהיזקק לחקירה נגדית רק במקרים המצדיקים זאת {ת”א (ב”ש) 529/81 מועלם נ’ אקר, פ”מ מד(ג), 217}.
מכל מקום, הזכות היסודית לחקור בעינה עומדת, ואין בעצם הצגת שאלות ההבהרה משום מיצוי או ויתור על הזכות לחקירה נגדית. שאלות ההבהרה, כשמן כן הן, נועדו להבהיר את האמור בחוות-הדעת. ואילו החקירה הנגדית, מטרתה לסתור את המסקנות העולות מחוות-הדעת. ולא הרי אלה כהרי זו {רע”א 1017/01 אלבטרוניקס בע”מ נ’ בר, תק-על 2001(2), 1077 (2001)}.
בוודאי יש לזכות החקירה הנגדית הצדקה במקרים בהם בית-המשפט אמון על בדיקתם וקביעתם, וחקירה נגדית יכולה לשמש אמצעי יעיל יותר משאלות הבהרה בכתב כדי לברר על אלו עובדות הסתמך המומחה ומה מידת המשקל שנתן להם {ת”א (ב”ש) 529/81 מועלם נ’ אקר, פ”מ מד(ג), 217}.
5. חקירה נגדית של מומחה מוסכם
הזכות לחקירה נגדית תלויה בשאלה האם בתנאי המינוי התכוונו הצדדים לשלול את האפשרות של חקירת המומחה. בהיעדר תניה השוללת את החקירה, הרי שניתן לבצע חקירה נגדית כדי להעמיד במבחן את נכונות חוות-הדעת, או להביא עדות חיצונית כי חוות-הדעת ניתנה שלא בתום-לב או שהושגה באמצעים בלתי-כשרים. כן ניתן להתיר חקירה כדי להראות שהחוקר טעה טעות גסה {בר”ע (י-ם) 7/78 תמיר נ’ דיליאן, פ”מ לט(ב), 424}.
ב- ע”א 31/82 {כהן נ’ מזרחי, פ”ד לט(1), 160 (1985)} ויתרו הצדדים על חקירה, ואיפשרו רק שאלות הבהרה. נקבע, כי אין בבקשתה של המערערת לחקור את המומחה משום הסתלקות מבקשתה להציג שאלות הבהרה כי אם תגובה על ההתנגדות שהועלתה להצגתן בניגוד להסכם הקיים. משהחליטה הרשמת, כי ההסכם בדבר אי-חקירת המומחה בעינו עומד, שוב אין לחסום בפני המערערת את הצעד היחיד העומד לה על-פי ההסכם, והוא – להציג את שאלות ההבהרה.
6. על בית-המשפט להיעתר לבקשת צד להזמין מומחה לחקירה
ב- רע”א 2065/94 {מדינת ישראל נ’ שטרית, תק-על 94(2), 1838 (1994)} דחה בית-המשפט במסגרת תביעת נזיקין, את בקשת המבקשת לזמן מומחה רפואי, אשר הגיש חוות-דעת ונחקר בבית-המשפט, על-מנת שייחקר בחקירה נגדית. בישיבה קודמת נחקר המומחה על חוות-דעתו על-ידי באי-כוח הצדדים האחרים, אך לא על-ידי באת-כוח המבקשת, אשר לא הופיעה באותו יום לדיון שהתקיים בפני בית-המשפט.
כב’ השופט ת’ אור הורה על קבלת הערעור. כשמוגשת חוות-דעת של מומחה לבית-המשפט וצד מן הצדדים לדיון מבקש לחקרו על-פי חוות-דעתו, על בית-המשפט להיעתר לו, כאמור בסעיף 26(א) לפקודת הראיות. כשלצד יש עניין לחקור חקירה רלוונטית את המומחה, אשר חוות-דעתו הוגשה לבית-המשפט, על בית-המשפט לאפשר לו זאת.
אין צורך להרבות דברים על חשיבותה של חקירה נגדית ככלי שיש בו לסייע לבית-המשפט לגלות את האמת. חשיבותה של החקירה הנגדית לנגד עיני בית-המשפט היא, בין היתר, בכך שבית-המשפט יוכל להתרשם מהעד ותינתן אפשרות לחקור את העד בשאלות הנובעות מתשובותיו, שאז יכולה להיות חשיבות מכרעת להתרשמות, הן מהידע והן מהמהימנות של העד.
בענייננו, יגרם טורח למומחה אשר יהא עליו להתייצב לחקירה נוספת בבית-המשפט. לטורח זה תרמה באת-כוח המבקשת, כשלא התייצבה לדיון בעת שנחקר המומחה. עם זאת, לעדותו של המומחה יש חשיבות רבה לשאלת קיום האחריות מצד המבקשת לנזקיה של התובעת. לבאי-כוח הצדדים האחרים אין אינטרס דומה לזה של המבקשת, דהיינו שהתביעה נגדה תידחה, ואולי להיפך. בנסיבות אלה, גם אם נחקר המומחה בחקירה נגדית על-ידי בא-כוח המשיבות 2 ו- 3, חקירה זו אינה יכולה לבוא במקום חקירה על-ידי באת-כוח המבקשת. קיים, איפוא, חשש של ממש, שאם לא תאופשר חקירתו הנגדית של המומחה על-ידי באת-כוח המבקשת, יגרם עיוות-דין לעניינה של המבקשת.
מצער הדבר שהמומחה יאלץ להתייצב פעם נוספת בבית-המשפט ולהיחקר. אך אם צרכי קיומו של ההליך כהלכתו דורשים זאת, אין מנוס מכך. אך מובן הוא, שבמקרה כזה תהיה הצדקה שההוצאות הכרוכות בחקירה נוספת כזו, לרבות שכר-טרחת המומחה בגין התייצבותו הנוספת לחקירה, יוטל על המבקשת, ללא קשר לתוצאות המשפט, בשיעור כפי שיקבע בית-המשפט. הערעור מתקבל.
7. אין בשאלות ההבהרה שהוצגו למומחה, משום מיצוי או ויתור על זכות החקירה הנגדית
ב- רע”א 1017/01 {אלבטרוניקס בע”מ נ’ בר, תק-על 2001(2), 1077 (2001)} הוסכם במסגרת סכסוך בין בעלי מניות, כי המשיב ימכור את מניותיו על-יסוד שווי שייקבע על-פי חוות-דעת של רואה-חשבון, שימונה על-ידי בית-המשפט. שאלות אחרות השנויות במחלוקת בין הצדדים – כך נקבע בהסכם – יוכרעו על-ידי רואה-החשבון כבורר.
לאחר שנתקבלה חוות-דעת המומחה, הגישו המבקשים בקשה לפסילת חוות-הדעת. בית-המשפט קבע כי אין מקום לפסילת חוות-הדעת, אך קבע, כי הצדדים רשאים להפנות למומחה שאלות הבהרה, ולהשלים את סיכומיהם על-יסוד תשובותיו.
לאחר שהגישו הצדדים סיכומיהם, ביקשו המבקשים להורות על זימון המומחה לחקירה בבית-המשפט. בקשתם נדחתה מהטעם, שלצדדים ניתנה אפשרות להציג למומחה שאלות הבהרה, ואפשרות זו נוצלה על ידם באופן נרחב, תוך הצגת שאלות המתאימות לחקירה נגדית.
כב’ השופט א’ ריבלין הורה על קבלת הערעור. מן ההסכם עולה בבירור, כי חוות-הדעת הוגשה על-ידי רואה-החשבון כמומחה מטעם בית-המשפט. בעלי דין רשאים לחקור מומחה שהגיש חוות-דעת, וברגיל, ייעתר בית-המשפט לבקשת בעל דין לעשות כן. כך גם באשר למומחה מטעם בית-המשפט.
אין בשאלות ההבהרה שהוצגו למומחה, משום מיצוי או ויתור על הזכות החקירה הנגדית. שאלות ההבהרה, כשמן כן הן, נועדו להבהיר את האמור בחוות-הדעת. ואילו החקירה הנגדית, מטרתה לסתור את המסקנות העולות מחוות-הדעת. ולא הרי אלה כהרי זו.
ברי, איפוא, כי שאלות ההבהרה אינן יכולות לבוא תחת החקירה הנגדית. גם בהליכים הנוספים שהתנהלו – לרבות הבקשות לפסילת חוות-הדעת – אין כדי להצביע על ויתור או מיצוי של זכות החקירה הנגדית. הערעור מתקבל.
8. כיצד לנהוג בחקירת עד מומחה
על עד המומחה לדבר בשפה ברורה ופשוטה המובנת לכל, קרי, לבית-המשפט ולחוקר. במקרה והעד המומחה עובר לדבר בשפה המקצועית, על החוקר לעוצרו ולגרום לו, על-ידי שאלות, לדבר בשפה פשוטה ומובנת כאמור.
חשוב להסביר לעד המומחה, בטרם חקירתו, כי ימנע מסיפורים ודוגמאות שלא לעניין ויתמקד בתשובות קצרות וחד-משמעיות.
לעיתים תכופות, בתי-המשפט מתירים לעד המומחה לדבר ארוכות וללא הפרעה. מנהג זה פסול ויש להפסיקו. כאשר המומחה מעיד ארוכות וללא הפרעה, הוא עלול לסטות מהעיקר ולהציג בפני השופט עיסה שלמה שלא ברור מתוכה מה העיקר ומה הטפל בעדותו.
חשוב מאוד להדריך את המומחה כי יעיד על פרטים החשובים לתביעה בתמצית ויאריך קמעא בדברים העיקריים והחשובים {נעיר כי הדברים שנכתבו בפרק חקירה נגדית, ישימים גם בחקירתו הנגדית של העד המומחה}.
9. חוסר אפשרות חקירה נגדית עקב מותו של עד
במקרה ו”נבצר מן היריב לקיים חקירה שכנגד מסיבה אובייקטיבית, שאינה תלויה בהתנהגות העד או בהתנהגותו של בעל דין המעוניין בכך שהעד לא ייחקר נגדית – למשל: משום שלאחר מתן העדות בחקירה הראשית העד נפטר או שלא יכול היה להמתין ועזב את הארץ, או שרק לאחר שסיים מתן עדותו נתגלה חומר ראיה המחייב חקירה נגדית – העדות שנמסרה על-ידי העד בחקירה הראשית לא “תימחק” ומשקלה הראייתי ייקבע על-ידי בית-המשפט בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה. ויודגש: והכל בכפוף לכך שאכן מדובר בסיבה “אובייקטיבית” ושהעד או הצד המבקש לקבל את החקירה הראשית ללא חקירה שכנגד – אינם אחראים לאי-היכולת לקיים את החקירה שכנגד” {י’ קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שלישי (התשס”ג-2003), 1145}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
