1. סמכות המינוי והפיקוח על כונס הנכסים הקבועה בפרק ה’ לחוק ההוצאה לפועל, מוטלת על כתפיו של רשם ההוצאה לפועל. כל עוד לא ביטל רשם ההוצאה לפועל את המינוי או עיכב הליכי כינוס נכסים, רשאי המבקש לפעול לפי שיקול דעתו, כקבוע בכתב המינוי ועל פי הוראות רשם הוצאה לפועל

ב- בש”א (מחוזי חי’) 16445/04[29] נפסק מפי כב’ השופטת יעל וילנר:

“דיון

5. דין הבקשה להתקבל.

אעיר כי איני סבורה שלמשיב יש מעמד בבקשה הנדונה שכן כל זכות שהיתה לו לגבי הנכסים האמורים פקעה, עם הפיכתו של פסק הדין שניתן בעניינו לפיו נדחתה תביעתו, לחלוט.

6. המבקש מונה ביום 02.08.04 על ידי רשם ההוצל”פ, ככונס נכסים על חלק מנכסיו של החייב, ביניהם הנכסים נשוא בקשה זו. מינוי זה נעשה מכוח סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז – 1967, הקובע כדלקמן:

“53(א). רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב”.

7. על מטרת המינוי ניתן ללמוד הן מבקשת הזוכים למינוי כונס הנכסים מיום 26.7.04 והן מהחלטת המינוי כפי שניתנה על ידי כבוד רשם ההוצאה לפועל. ממסמכים אלה עולה כי תכלית המינוי הינה לשם מימוש נכסי המקרקעין של החייב והעברת כספי התמורה לצורך פרעון חובו לזוכים. יתרה מכך, מבקשת המינוי ניתן ללמוד בבירור כי הצורך במינוי הינו בין היתר, לשם הסדרת סוגיית הסרת העיקולים וההערות הרשומים על זכויותיו של החייב בחלקות המקרקעין, נשוא הבקשה.

8. באשר לטענת חוסר סמכותו של כונס הנכסים, לא מצאתי בה ממש. סמכות המינוי והפיקוח על כונס הנכסים הקבועה בפרק ה’ לחוק ההוצאה לפועל, מוטלת על כתפיו של רשם ההוצאה לפועל. כל עוד לא ביטל רשם ההוצאה לפועל את המינוי או עיכב את הליכי כינוס הנכסים, רשאי המבקש לפעול לפי שקול דעתו, כקבוע בכתב המינוי ועל פי הוראות רשם ההוצל”פ.

לפיכך, כל טענות באשר לתפקודו של כונס הנכסים, ו/או מהות החוב וקיומו, מקומן בפני רשם ההוצל”פ.

9. לשם ביצוע תפקידו, נכנס כונס הנכסים בנעלי החייב ורשאי הוא לנהל את הנכס ולנקוט בכל פעולה אשר תקדם את התכלית אשר לשמה מונה. סמכות זו קבועה בסעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל:

“54(א). כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב”.

10. לסעיף זה קיימת פרשנות ברורה, לפיה במקרה בו החייב מסרב לבצע פעולות הנחוצות לשם קידום מטרת מימוש הנכס, בא כונס הנכסים בנעליו ומבצע את אותן פעולות במקומו, ראה ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין – גינוסר, מהדורה חמישית, עמ’ 495:

” ופירוש הדבר הוא כי כונס הנכסים איננו זקוק ליפוי כוח מטעם החייב, והוא רשםי לבצע כל פעולה במקום החייב. תוקף הפעולות שמבצע כונס הנכסים, הוא כתוקף הפעולות שמבצע החייב בעצמו, וכך רשאי כונס הנכסים לחתו ם על כל מסמך, לתת אישור או לבצע כל תשלום, כשהחייב מסרב לעשות פעולות אלה בעצמו”.

11. במקרה דנן, ולאחר שנדחתה תביעתו של המשיב ובוטל הסכם המכר בינו לבין החייב, פקעו תוקפן של הערות האזהרה אשר נרשמו על חלקות 20 ו-21 בגוש 10795 לטובת המשיב וכן פקע תוקפו של צו העיקול הזמני שהוטל על חלקה מס’ 133/2 בגוש 10979 בשלמות במסגרת בש”א מס’ 11474/00 בת.א. 10894/97. מכאן כי על החייב, כבעלים הרשום של הנכס, היה לדאוג להסרת ההערות השונות לשם מימוש הנכסים. אם החייב נמנע מלעשות פעולה זו, נכנס כונס הנכסים בנעליו ועליו לבצע את הפעולות האמורות.

12. למבקש, ככונס הנכסים הממונה על הנכסים האמורים, קיימת לא רק הזכות אלא אף החובה לדאוג להסרת ההערות השונות מספרי לשכת רישום המקרקעין וזאת לשם הגשמת תכלית המינוי, מימוש הנכסים לשם סילוק חובו של החייב לזוכים. אם לא יעשה כן, יחטא לתפקידו ולא ימלא אותו נאמנה.

13. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על ביטול כל הערות האזהרה שהוטלו על חלקות 20 ו-21 בגוש 10795 לטובת מר נחמיאס רענן במסגרת הסכם המכר שבוטל בת.א. 10894/97 וכן על ביטולו של העיקול הרשום על חלקה 133/2 בגוש 10797 אשר הוטל במסגרת בש”א 11474/00″.

2. כדי לזכות בפיצויים בתביעה נגד כונס נכסים בטענה שהלה הפר חובותיו, אין די בהוכחת עצם העובדה שהכונס לא מילא חובה מחובותיו, אלא, נדרשת גם הוכחתו של “הנזק שגרם בכך”

ב- ע”א (מחוזי יר’) 2546/01[30] נפסק מפי כב’ השופט ד’ חשין:

“עיקרי טענות הצדדים, דיון והכרעה

אי קיום החוק בידי המשיבים:

11. המערערים טוענים כי המשיבים הפרו את החובות המוטלות על כונס נכסים כפי שנקבעו בסעיף 54(ג) לחוק, וכן בתקנות 86 ו- 87 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם – 1979 (להלן – התקנות). הוראות דין אלו מורות כי כונס הנכסים ימסור לרשם ההוצאה לפועל דו”חות מאומתים בתצהיר, במועדים שקבע לכך רשם ההוצאה לפועל, וכן עם סיום תפקידו. כן מורות הן כי כונס הנכסים יקפיד בעבודתו על ניהול פנקסים לרישום החשבונות הנוגעים לנכס שנתמנה לו, ועל קיום אסמכתאות לכל הוצאה והכנסה. לטענתם, אין בדו”חות שהגישו המשיבים בימים 5.11.91 (צ”ל 7.11.91) ו- 23.1.92 כדי לקיים את מצוות הסעיפים האלה. לדבריהם, המחדל האמור של המשיבים מנע מהם את היכולת להוכיח את נזקם; שכן המידע הבסיסי שאמור היה לשמש להוכחה כזו – פרטים באשר לגורלו של הסכום הנכבד שהופקד עבורם ביום 30.10.90 כתמורה על המשק (להלן – הפיקדון) – נמנע מהם. P

12. בתשובתם לטענות אלה טוענים המשיבים כי רשם ההוצאה לפועל לא הורתה להם להגיש דו”חות כלשהם. לטענתם, הדו”חות שהגיש המשיב בימים 7.11.91 ו- 23.1.92 הוגשו ביוזמתו וללא חובה חוקית כלשהי, ולפיכך לא חב כל חובה להגישם בליווי תצהיר מאמת. כן טוענים הם כי הן רשם הוצאה לפועל, אשר ביקרה את פעילותו של המשיב, והן עו”ד יהודה פלק, שייצג את המערערים באותה עת, קיבלו את הדו”חות ולא ביקשו כי יאומתו בתצהיר. עוד טוענים המשיבים, כי הם נמנעו מלהגיש דו”ח עם סיום תפקידם משום שרשם ההוצאה לפועל שיחררה אותם מתפקידם מבלי להורות להם להגיש דו”ח כאמור, כאשר הליך השחרור נעשה בניגוד לתקנה 90(ב) לתקנות, הקובעת כי בטרם ישחרר רשם הוצאה לפועל כונס נכסים מתפקידו עליו ליתן לו הזדמנות להשמיע את דברו בפניו. כן מציינים המשיבים כי ב”כ המערערים אף הוא לא ביקש מהם דו”ח מסכם בנסיבות שנוצרו. לחלופין טוענים המשיבים, כי גם אם יימצא כי הפרו חובה חקוקה, הרי שלא הוכח כל נזק. בנוסף טוענים המשיבים כי כל סכומי הכסף שהוצאו מתוך הפיקדון, בין בתקופת פעילותם ככונסי נכסים ובין לאחריה, הוצאו לפי החלטות של רשם ההוצאה לפועל. לפיכך, כך המשיבים, תיק ההוצאה לפועל, הפתוח בפני המערערים, הוא מקור המידע לבירור גורל הפיקדון שהופקד עבורם בקופת ההוצאה לפועל, ולא דו”חות המשיבים ככונסי נכסים, דו”חות המתייחסים רק לסכומים שהוצאו בתקופת הכינוס.

13. בהחלטתו, רשם ההוצאה לפועל לא התייחס ישירות לטענות המערערים, שלפיהן הפרו המשיבים את חובתם לפי סעיף 54(ג) לחוק ותקנות 86 ו- 87 לתקנות. תחת זאת מסתפק רשם הוצאה לפועל באמירה הכללית לפיה “אין די לטעון כי כתוצאה ממחדל הנתבעים בהנחה שהיה כזה נגרם נזק מבלי להוכיח את המעשה או המחדל ומבלי להוכיח את הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק” (שם, פסקה 7).

14. מקובלת עלי עמדת המערערים, לפיה הדו”חות שהגיש המשיב בימים 7.11.91 ו- 23.1.92 צריכים היו להיות מגובים בתצהיר מאמת. זאת, על אף שדו”חות אלו הוגשו במועדים שנבחרו על ידי המשיב, ומבלי שרשם ההוצאה לפועל קבע מועדים להגשתם. החובה המוטלת על כונס נכסים להגיש דו”חות לרשם ההוצאה לפועל היא חובה שנקבעה בהוראות הדין עצמו, כאשר לרשם ההוצאה לפועל נמסרה אך הסמכות לקבוע את המועדים להגשתם (ראו תקנה 86(א) לתקנות). כמו כן, החובה לצרף תצהיר מאמת לדו”חות של כונס הנכסים נקבעה אף היא בדין עצמו (תקנה 86(ב) לתקנות). המסקנה המתבקשת מהוראות דין אלה היא, כי דו”חות שמגיש כונס הנכסים לרשם הוצאה לפועל יאומתו בתצהיר, בין אם הם הוגשו במועד שנקבע לכך על ידי רשם ההוצאה לפועל ובין אם הוגשו במועד שנבחר על ידי כונס הנכסים עצמו. מכל מקום, הדין אינו מכיר באפשרות של הגשת דו”ח כונס נכסים מבלי שייתמך בתצהיר מאמת, וממילא הוא גם אינו מתיר הגשת דו”ח ללא תצהיר מאמת. הטעם לכך הוא ברור. מפאת רגישותו של תפקיד כונס הנכסים, שניתן לו הכח לעשות בנכסי החייב (“וידו בכל אלה כיד החייב”), מצא מתקין התקנות להורות כי דו”חותיו של כונס הנכסים יגובו בתצהיר מאמת. משנאמרו דברים אלה, ברי כי גם אין בידי לקבל את הסברם של המשיבים להימנעותם מלהגיש את הדו”ח שלהם לרשם ההוצאה לפועל עם סיום תפקידם. תקנה 86(א) לתקנות קובעת במפורש כי כונס נכסים חייב להגיש דו”ח על פעולותיו עם סיום תפקידו, ואין בהליך שחרור כזה או אחר בכדי לגרוע מחובה זו.

עם זאת, כדי לזכות בפיצויים בתביעה נגד כונס נכסים בטענה שהלה הפר חובותיו, אין די בהוכחת עצם העובדה שהוא לא מילא חובה מחובותיו, אלא נדרשת גם הוכחתו של “הנזק שגרם בכך” (סעיף 58(א) לחוק). הזוג כהן לא הראו ולא הוכיחו כי הימנעותם של המשיבים מלהגיש דו”ח עם סיום תפקידם, כמו גם הימנעותם מלצרף תצהיר מאמת לדו”חות שהגישו קודם לכן, הסבה להם נזק כלשהו. P

15. זאת ועוד אחרת: במטרה לברר עניין זה ברר היטב, הוריתי למשיב – בהסכמתו ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מטענה כלשהי של המשיבים (לרבות טענת שינוי חזית) – להגיש לי “רשימה מפורטת של כל ההכנסות וההוצאות שביצעו הכונסים בתקופת הכינוס, דהיינו מיום 22.7.91 ועד 27.1.92”. הוספתי כי “המשיב יצרף לרשימה צילום של כל קבלה, ככל שהיא נמצאת בתיק ההוצאה לפועל, ושל כל אסמכתא אחרת לעניין ההכנסות וההוצאות בתקופת הכינוס” (ראו החלטתי מיום 20.10.03 בעמוד 13 לפרוטוקול). כן קבעתי כי ב”כ המערערים יהא רשאי להשיב על הרשימה האמורה.

16. ברשימה שהגיש המשיב (להלן – הרשימה), פורטו 10 הוצאות שהוצאו מקופת ההוצאה לפועל. יצויין שלא נטען בפניי כי הרשימה האמורה חסרה. המערערים השיגו אך על חמש מתוך עשר ההוצאות האמורות (פריטים 6-10 לרשימה), כאשר שתיים מהן (פריטים 9 ו- 10 ברשימה) הן הוצאות שהוצאו לאחר שסיימו המשיבים את תפקידם ככונסי נכסים, ועל כן, אין הן מעניינו של ערעור זה. אתייחס אפוא לשלוש ההוצאות הנותרות (פריטים 6-8 לרשימה).

17. באשר לסכום של 1,500 ₪ ששולם לרואה חשבון עבור הפרדה חשבונאית שביצע בין החובות המשקיים לחובות הפרטיים של המערערים לאגודה (סעיף 8 ברשימה): סכום זה שולם לרואה החשבון ביום 22.12.91 מכספי הזוג נח (הזוכים). לבקשת המשיב, אישרה רשם ההוצאה לפועל, ביום 7.7.92, את הסכום האמור כחלק מהוצאות הכינוס של המערערים (ראו נספח י”ג לתיק המוצגים מטעם המערערים, סעיף 7ה). סבורני כי בעניין זה לא הייתה חריגה מהוראות צו הכינוס, משום שפנייתו של המשיב לרואה החשבון הייתה דרושה באופן סביר לביצוע התפקיד אשר הוטל עליו בסעיף ב’ לצו הכינוס, דהיינו “תשלום כל חובות החייבים לאגודת יחיעד מ- 16/12/86 ועד ליום פינוי המשק על ידם מתוך הכספים המופקדים בקופת בית המשפט בתיק זה”.

18. באשר לשני הסכומים הנותרים (פריטים 6 ו- 7 לרשימה) – תשלומים לחברת “אסם הגליל” לסילוק חובם של המערערים עבור תערובת לתרנגולות שסיפקה למשק: מקובלת עלי טענת המערערים כי הם הוצאו תוך חריגה מצו הכינוס, שכן זה הסמיך את המשיבים לשלם את חובות הזוג כהן לאגודה – ולאגודה בלבד – כפי שנקבע בפסק הדין. אמנם, בתיק קיימת החלטה של רשם ההוצאה לפועל מיום 28.11.91 (נספח ב’ לרשימה) שמאשרת לכאורה את בקשת המשיב לתשלום הסכום של 1,942.94 ₪ (פריט 7 לרשימה), ואשר בה מאוזכרת גם בקשתו של המשיב ביחס לסכום של 3,834 ₪ (פריט 6 לרשימה). ברם, אומר אני “לכאורה”, משום שבהחלטה האמורה של רשם ההוצאה לפועל (שנרשמה בתחתית הבקשה) לא אמרה רשם ההוצאה לפועל כי היא מאשרת את הבקשה, אלא כתבה בזו הלשון: “לטיפול המוצל”פ המוסמך לחלק כספים לפי סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל תשכ”ז – 1967” (ראו גם סעיף 77 לחוק). עם זאת, יש להניח, כי לא הייתה מפנה את הבקשה לטיפול המוציא לפועל לולא אישרה את הבקשה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח האמור בסעיף 2 לאותה בקשה למתן הוראות לשחרור כספים (נספח ב’ לרשימה): “כב’ רשם ההוצל”פ הסמיכה את כונס הנכסים לשלם את חובות החייבים, בין השאר, מתוך הכספים המופקדים בקופת הוצל”פ להבטחת תשלומים המגיעים לחייבים מהזוכים” (ההדגשה שלי – ד’ ח’). על כן, ולאור העובדה שלמשיב לא הייתה יכולת (טכנית) להוציא כספים מן הפיקדון ללא אישור רשם ההוצאה לפועל, יהיה זה סביר מאוד לקבוע כי רשם ההוצאה לפועל אכן אישרה למשיב, לפי בקשתו, לשלם מתוך כספי הפיקדון את שני התשלומים ששילם ל”אסם הגליל” לסילוק חובם של החייבים. P

19. ואולם, אין באישור זה כדי להכשיר את שני התשלומים הללו. זאת, לא רק משום שהוא חורג מהוראות צו הכינוס, כטענת ב”כ המערערים, אלא גם, ואולי אף בעיקר, משום שהוא חורג מפסק הדין של השופט ביין שעל יסודו הוצא צו הכינוס. לפיכך, אין המשיב יכול להצדיק את התשלומים האלה על בסיס אישור זה, באשר זה ניתן כאמור תוך חריגה מסמכות, כאשר עצם בקשתו של המשיב לקבל אישור כזה – בין אם בכובעו ככונס נכסים ובין אם בכובעו כב”כ הזוכים – נעשתה אף היא בחריגה מהוראות צו הכינוס והוראות פסק הדין של השופט ביין גם יחד.

20לנוכח דברים אלה, מקום היה לחייב את המשיבים להשיב למערערים את הכספים שהוצאו מתוך כספי הפיקדון לצורך התשלומים לחברת “אסם הגליל” (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), וזאת, בהתעלם מהשאלה אם המערערים חבו סכומים אלו לחברה אם לאו. בעניין זה מקובלת עליי טענת ב”כ המערערים “יש חובות או אין חובות זה לא תפקידו של הכונס [להיכנס] לעניין ולפרוע חובות” (עמ’ 8 לפרוטוקול הערעור מיום 29.10.03; התוספת בסוגריים המרובעות שלי – ד’ ח’).

ואולם, נוכח העובדה שעניין זה לא הועלה בהליך קמא בפני רשם ההוצאה לפועל, ומהווה למעשה שינוי חזית בערכאת הערעור (כטענת המשיבים, שארחיב בה בהמשך), נמנע אני מלחייב את המשיבים להחזיר סכומים אלה למערערים.

קבלת החזקה במשק:

21. המערערים טוענים כי פינוי המשק בידי המשיב נעשה בניגוד לסעיף 38 לחוק, המורה כי רשם הוצאה לפועל רשאי להורות על פינוי החייב ובני משפחתו מבית מגוריהם, ובלבד שהוכח להנחת דעתו שיהיה להם מקום מגורים סביר או שהועמד לרשותם סידור חלוף. לטענת המערערים, הם הסבו את תשומת ליבם של המשיבים לכך שאין בידם פתרון דיור חלופי, אך הללו התעלמו מכך. עוד טוענים המערערים, כי המשיבים לא היו רשאים להסתייע בכוח משטרתי לצורך פינוי המשק, וכי השימוש המיותר שעשו המשיבים בכוח המשטרתי, כאשר רק ילדי המערערים שהו באותה עת במשק, גרם לפחד ולטראומה לילדיהם. בנוסף טוענים המערערים, כי במעמד הפינוי התנהגו המשיבים כלפיהם בהתנשאות ובזלזול, תוך הטחת איומים כי הם יגרמו לרושש אותם כליל מנכסיהם וכיו”ב. לבסוף טוענים המערערים, כי המשיבים, בניגוד לאמור בצו הכינוס, לא איפשרו להם לקחת עמם חפצים אישיים מהמשק, וביניהם, מיכל נפט, מערכת השקיה, עצי פרי, ברזלי זווית וגדרות, בשווי כולל של כ- 13,000 ₪. בהיגד אחד, פינוי המשק, אליבא דמערערים, נעשה תוך הפרת חובת המשיבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במסגרת תפקידם והפרת חובת הנאמנות שחבו כלפי הערכאה שמינתה אותם.

22. בתשובתם לטענות אלה, טוענים המשיבים, כי המערערים אינם מבחינים בין תפקיד כונס הנכסים, מכח מינוי של רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 53 לחוק, לבין תפקיד המוציא לפועל לעניין ביצוע הפינוי, מכח מינוי של המוציא לפועל לפי סעיף 5 לחוק. לטענתם, בביצוע הפינוי פעל המשיב מכח מינוי של המוציאה לפועל מיום 30.7.91 (נספח ז1 למוצגי המשיבים). לפיכך, כל פרשת הפינוי אין לה כל קשר לפעולתם של המשיבים ככונסי נכסים, וממילא, אין היא באה בגדר ערעור זה. כן טוענים המשיבים, כי לסעיף 38 לחוק אין תחולה בענייננו, שכן פינוי המשק נעשה בצו של רשם ההוצאה לפועל על פי פסק דין מפורש. עוד טוענים המשיבים, כי המערערים לא תמכו את טענותיהם העובדתיות בראיות ולא הוכיחו כי התנהגות המשיב, אף אם הייתה רשלנית, הסבה להם נזק. לבסוף טוענים הם, כי ב”כ המערערים באותה עת (עו”ד פלק) לא טען “בזמן אמת” דבר באשר לדו”ח הפינוי שהגיש המשיב. P

23. גם במחלוקת זו הכריע רשם ההוצאה לפועל לטובת המשיבים: “בכל הקשור להליך הפינוי, הרי שהוא בוצע במסגרת מינוי מיוחד של המוציאה לפועל ולא בתוקף צו מינוי כונס הנכסים. מכאן שאין תביעה שכזו יכולה לבוא בגדרו של סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל” (סעיף 7 להחלטה). רשם ההוצאה לפועל הוסיף בהחלטתו ש”ניתן לומר כי התובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס תביעתם או חלק ממנה” (שם).

24. לכאורה יש ממש בטענת המשיבים, לפיה במעמד פינוי המשק פעל המשיב בכובעו כמוציא לפועל על פי מינוי מיוחד של המוציאה לפועל, ולא בכובעו ככונס נכסים, ועל כן, לא היה מקום להגיש נגדו תביעה לפי סעיף 58 לחוק, בגין נזקים שנטען כי גרם בהתנהגותו במעמד הפינוי. עם זאת, אין צורך שאכריע בטענת המשיבים, משום שעובר אני להידרש לטענות המערערים לגופן. רשםית, באשר לטענת המערערים כי המשיב פעל בניגוד לסעיף 38 לחוק, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה סעיף זה לא חל על המקרה שלפנינו. סעיף 38 מצוי בפרק ג’ לחוק, העוסק, בעיקרם של דברים, בעיקול מקרקעין ומכירתם לצורך גביית החוב. פינוי המשק על ידי המשיב הייתה פעולת ביצוע בעין של פסק הדין, בהתאם לסעיף 64 לחוק ובגדרו של פרק ו’, הנושא את הכותרת “ביצוע בעין”. על פינוי מקרקעין כביצוע בעין של פסק דין לא חל אפוא סעיף 38 לחוק.

אשר לטענת המערערים לפיה המשיב לא איפשר להם ליטול חפצים אישיים מהמשק, הרי לא זו בלבד שבכתב תביעתם נמנעו המערערים מלנקוב בסכומי שוויים של החפצים האמורים, אלא שהם גם נמנעו מלהביא כל ראייה או חוות דעת מומחה לביסוס הסכומים שתבעו בסיכומיהם בהליך קמא, ולפיכך אינני רואה כיצד יכול היה רשם ההוצאה לפועל לקבוע ממצא בדבר שוויים, כך שגם בעניין זה דין ערעורם להידחות. מעבר לצריך אוסיף, כי לאור העובדה שרוב רובם של החפצים היו נטועים בקרקע – עצים, מיכל סולר להסקה, ברזלי זווית וגדרות – יש לראותם כמחוברים המהווים חלק בלתי נפרד מהקרקע (ראו סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969).

באשר לטענות המערערים לפיהם פינוי המשק בוצע תוך שימוש מופרז בכוח ותוך הפגנת יחס של התנשאות וזלזול מצד המשיב, הרי שלא מצאתי מקום לחלוק כאן על קביעתו של רשם ההוצאה לפועל לפיה “התובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס תביעתם או חלק ממנה”. משקבעתי כך, הרי שממילא אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה פעל המשיב במעמד פינוי המשק תוך הפרת חובותיו במעמד הפינוי.

הפרת חובת הנאמנות:

25. המערערים טוענים כי המשיבים הפרו את חובתם לפעול בנאמנות ובהגינות, לא רק במעמד הפינוי, כי אם בכל מהלך ביצוע תפקידם ככונסי המשק, וכי הם פעלו אך ורק למען קידום האינטרסים של לקוחותיהם (הזוג נח). המערערים הצביעו על מסמכים שונים בתיק בתמיכה לטענתם זו: רשםית, ציטטו אמירות שונות של המשיבים בכתובים, שמהם עולה, לטענתם, יחס של העדפה ללקוחותיהם על פני המערערים; שנית, הם הפנו לבקשה שהגישו המשיבים לרשם ההוצאה לפועל (ביום 24.12.91) להעביר ללקוחותיהם הפרשי הצמדה בגין תשלום המשכנתא שרבצה על המשק. לדידם של המערערים, עצם הגשת בקשה זו, שהוגשה בעת שהמערערים לא היו מיוצגים כלל ואשר סורבה על ידי רשם ההוצאה לפועל, מעידה על נטייתם של המשיבים לצד הזוג נח; שלישית, הצביעו המערערים על מסמכים שונים בתיק ההוצאה לפועל – לרבות הבקשה בעניין הפרשי ההצמדה – שהגישו המשיבים בתקופת תפקידם ככונסי נכסים ושעליהם חתמו כבאי כוחם של הזוג נח, ולא ככונסי נכסים, וזאת בניגוד לתקנה 89 לתקנות. P

26. המשיבים נמנעו מלהשיב לטענות אלו של המערערים. הם רק ציינו כי בקשת רשות הערעור שהגישו על החלטת רשם ההוצאה לפועל (שלא לזכות את הזוג נח בהפרשי ההצמדה כאמור) נתקבלה על ידי כבוד הנשיא זילר (בהסכמת ב”כ המדינה, ומבלי שנתקיים דיון בעניין), כך שבעניין זה, לטענתם, יש מעשה בית דין ואי אפשר לראותו כ”הפרת חובת נאמנות”.

27. לאור קביעתי דלעיל, בדבר החריגה מצו הכינוס ומפסק הדין בביצוע התשלומים לחברת “אסם הגליל”, אין בידי לקבוע כי טענת המערערים בעניין זה משוללת יסוד. עם זאת, המערערים לא הוכיחו שנגרם להם נזק עקב הפרת החובה הנטענת בהקשרים השונים שבהם הועלתה.

גביית יתר:

28. המערערים טוענים כי המשיבים שלשלו לכיסם הפרטי סכום של 16,960 ₪ מתוך כספי הפיקדון, וזאת שלא כדין וללא כל הצדקה. בתשובה לטענה חמורה זו, טוענים המשיבים כי המערערים הסתמכו בטענתם זו על הוראת תשלום שבוטלה, עקב טעות בגזברות ההוצאה לפועל אשר הוציאה הוראה לשלם את הסכום למשיבים במקום לבנק משכן. אכן, בתיק ההוצאה לפועל מופיעה הוראת התשלום האמורה (שמספרה 1697568) ועליה מופיעה באותיות גדולות המילה “מבוטל” (נספח י”ג למוצגי המשיבים). אשר על כן, אין לי אלא לדחות בשתי ידיי את טענות המערערים ולתמוה על כך שראו להעלות האשמה זו, הנראית, על פניה, מופרכת מעיקרה.

חריגות מצו הכינוס:

29. המערערים טוענים, כזכור, כי המשיבים ביצעו פעולות רבות אשר לא הוסמכו לבצעם בצו הכינוס, וביניהן: מינוי של רואה חשבון לבירור חובות המערערים לאגודה; תכתובות שניהל המשיב עם שלטונות המס לבירור חובות המערערים; נסיעות של המשיבים למושב שתולה; שיחות טלפוניות ותכתובות שניהלו המשיבים עם הנהלת החשבונות במושב; הכנת תביעת בוררות; פניות לרשם האגודות השיתופיות; ותכתובות מיותרות עם חברת “אסם הגליל” בדבר חובות המערערים אליהם. לטענת המערערים, פעולות אלו הסבו להם נזק. זאת, הן משום שמימונם – בין באופן ישיר ובין באמצעות תשלום שכר הטרחה שנפסק למשיבים – הושת עליהם שלא כדין, והן משום שפעולות אלה גררו את המערערים למשא ומתן ממושך עם שלטונות המס ולהליכים שונים הנוגעים לחובות המשק.

המשיבים טוענים, לעומתם, כי טענות אלו מהוות “שינוי חזית”, כי אין להן זכר בכתב התביעה בהליך קמא וכי מסיבה זאת בלבד יש לדחותן.

כפי שכבר נרמז לעיל, טענה זו של המשיבים מקובלת עלי. אמנם, בשלבים הסופיים של ההליך קמא ניסו המערערים להעלות חלק מהטענות שצוינו לעיל, אך רשם ההוצאה לפועל לא איפשר להם לעשות זאת, כעולה מהחלטה שנתן (ביום 16.2.99), בעקבות התנגדותו של המשיב להשיב על שאלה שהוצגה לו בעניינן במסגרת חקירתו הנגדית. הנה כך כתב רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו (עמ’ 5-6 לפרוטוקול): P

“בסעיף 10 בכתב התביעה שהגישו החייבים, נטען כי כונסי הנכסים חרגו מעבר לפעולות שאושרו להם על ידי רשם ההוצאה לפועל, [ב]סעיף זה לא פורט מהם אותם פעולות המיוחסות לכונסי הנכסים. אף בתצהירה בעדות רשםית ובמסגרת חקירתה הנגדית [של המערערת – ד’ ח’] לא הועלה הנושא כלל, ולפיכך בהיעדר פירוט בכתב התביעה, לגבי פעולות הכונס אין מקום להסתפק באמירות כלליות מבלי לפרטם בכתב התביעה על מנת שלכונסי הנכסים תינתן האפשרות להגיב במסגרת כתב ההגנה על כל טענה וטענה. בנסיבות אלה אינני מתיר את השאלה.”

אין זה סביר כי בית המשפט זה, בשבתו לדין כערכאת ערעור, יידרש לטענות שנדחו כאמור בידי רשם ההוצאה לפועל, בשל כך שלא הופיעו בכתב התביעה ולא הועלו גם בתצהיר עדותה של המערערת. לפיכך, דוחה אני את הטענות האמורות של המערערים, מבלי להידרש כאן לטענות המשיבים לגופם של דברים.

שיהוי

30. המשיבים טוענים כי בהגשת התביעה המקורית לרשם ההוצאה לפועל, חמש שנים לאחר סיום תפקידם ככונסי נכסים, כאשר המערערים “לא נקטו כל פעולה ביחס לפעולות כונס הנכסים בלשכת ההוצאה לפועל, לא חלקו על שום דו”ח לא טענו כל טענה, לא הגישו כל בקשה ולא הגיבו לכל בקשה שהגיש כונס הנכסים”, יש משום חוסר תום לב (שם, סעיף 5ד). המערערים טוענים מצידם כי הם לא היו מיוצגים במהלך עבודת המשיבים ככונסי המשק ובתקופה שלאחריה, ולכן לא היו מודעים לפעולות שונות שבוצעו, ולא יכלו למנוע מהמשיבים לבצע פעולות שפגעו בהם ב”זמן אמת”. המערערים אף טוענים כי העובדה שמשיבים לא הודיעו ישירות למערערים על בקשות שונות שהגישו לרשם ההוצאה לפועל, למרות שהם ידעו כי המערערים לא היו מיוצגים באותה עת, היא ביטוי נוסף להפרת חובת הנאמנות של המשיבים.

גם בעניין אחרון זה אין בידי לקבל את טענת המערערים, באשר לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעתו של רשם ההוצאה לפועל לפיה “עיון בתיק מעלה כי כמעט לאורך כל התנהלותו של התיק יוצגו התובעים על ידי עורך דין פלק” (שם, פסקה 7).

לאור תוצאות ערעור זה, ולאור הדברים שכתב רשם ההוצאה לפועל בסעיף 9 להחלטתו, גם לא ראיתי כל מקום להתערב בגובה שכר טרחת עורך הדין שפסק רשם ההוצאה לפועל לזכות המשיבים – 20,000 ₪ בצירוף מע”מ.

סוף דבר

31. לאור כל האמור לעיל, דוחה אני בזה את הערעור. חרף תוצאה זו, נמנע אני מלפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת המשיבים. זאת, לאור קביעתי לעיל בעניין החריגה מצו הכינוס ומפסק הדין של השופט ביין בביצוע התשלומים ל”אסם הגליל”, כמו גם לאור הערותיי לעיל בדבר אי צירוף תצהירים מאמתים לשני הדו”חות שהגיש המשיב, ככונס נכסים, ואי הגשת דו”ח כלשהו עם סיום תפקידם של המשיבים ככונסי נכסים”.

3. נסיבות מיוחדות שבהן ראוי למנות כונס נכסים

ב- בש”א (מחוזי ת”א) 4351/01, ת”א (תל-אביב-יפו) 1175/96[31] נפסק מפי כב’ השופט א’ סטרשנוב:

“מן הכלל אל הפרט

9. דעתי היא, כי המקרה שבפני הינו מן המקרים בהם נתקיימו נסיבות מיוחדות שבהן ראוי ליתן הסעד המבוקש ולמנות כונס נכסים על פי סעיף 388(א)(1).

אין חולק כי נכון להיום, הסכום אותו חב המשיב 1 על פי פסק הדין, עומד על למעלה מעשרה מיליון ש”ח. סבורני, כי היות סכום החוב גבוה במיוחד, מהווה הצדקה למינוי הכונס ונכלל בגדר השיקולים התומכים במינוי כונס הנכסים. זאת ועוד, המבקשים פנו ללשכת ההוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין, אך המשיב לא העביר לידם את סכומי החיוב החודשיים, ורק לאחר שהוצא צו מאסר כנגד החייב הודיע בא כוחו כי המשיב “עומד לשלם את הסכום שהוא 67,000 ש”ח ” (עמ’ 11 לפר’). יצויין, כי חלפו כבר למעלה משנתיים מיום מתן פסק הדין.

10. גם לאחר שמונה כונס נכסים על דירותיו של המשיב 1 בתל אביב, לא צלח בידי המבקשים לממשן, בין בשל אי שיתוף הפעולה שלו עם הכונס אשר פנה בדרישה לבאי כוחו אך ללא הועיל, ובין בשל הסיבה שששת הדירות ברח’ מלצ’ט הינן בבעלות משותפת שלו ושל אחיו.

כמו כן יצויין, כי המשיב 1 במסגרת הליכים שונים מבקש לייחס בעלויות בנכסים הרשומים על שמו, לאחרים. לטענתו, דירה בתל אביב הרשומה על שמו הינה בעצם של חברו וכן דירה בארה”ב הרשומה על שמו נטענת להיות של אשתו.

אין חולק כי נסיונות אלו יש בהם לדחות את הקץ ולהערים קשיים על ניהול ההליך במסגרת ההוצאה לפועל. נמצא, כי העתרות לבקשה תקל במידה ניכרת על ניהול ההליך לגביית חובו הגבוה של המשיב 1 ותסייע בידיהם של המבקשים להתגבר, סוף סוף, על התחמקויותיו של המשיב 1 מפרעון החוב, וזאת בחלוף שנתיים מיום מתן פסק הדין.

יצויין, כי ב”כ המבקשים הודיע בכתב תשובתו כי טרם צלח בידי המבקשים לגבות ולו את עלויות האגרה בגין התיק העיקרי בו ניתן פסק הדין ובגין הליכי ההוצאה לפועל.

11. התרשמותי הברורה היא, כי המשיב 1 עושה ככל אשר לאל ידו בכדי להתחמק ולפטור עצמו מתשלום החוב על פי פסק הדין הסופי שניתן כנגדו, וקיים חשש מהותי כי הוא מסתיר את היקף נכסיו אשר אינו ידוע למבקשים. לאמור, אין מדובר בחייב שאינו יכול או מסוגל לשלם את חובו, כי אם בחייב המסרב ומתחמק באופן שיטתי, שלא לומר עקרוני, מתשלום חובו.

בהחלטתו ציין רשם ההוצל”פ כדלקמן: “החייב לא רק שלא הציג מידע ומסמכים אלא הסתיר מידע חיוני להוכחת יכולתו הכלכלית וכושר ההחזר שלו. החייב לא טרח להצהיר על הדירה השייכת לטענתו, לחברו אף כי היא רשומה על שמו. כמו כן, החייב ניסה להסתיר את קשריו עם חברת אופל אף כי הסתבר שקשר כזה היה קיים”.

בעת חקירת המשיב 1 בלשכת ההוצאה לפועל טען כדלקמן:

“…החברה שאני קשור אלי נקראת לייק פארק…” (עמ’ 2 לפר’);

ומיד בהמשך:

“אם אתה אומר שאני הבעלים של לייק פארק אני בפירוש לא מקבל את זה הבעלים הוא חברה בשם אופל OPAL אני לא יודע מי הבעלים של אופל. אני רוצה לומר שלמשקיעים יש תנאי שאם בכלל יכנס כסף אז זה בתנאי שזהותם לא תיחשף. שמו של העו”ד סילבן דרייפוס. הוא נמצא בציריך” (עמ’ 4 לפר’).

והמשיב 1 ממשיך וטוען:

“לי אין שום אינטרסים בחברת אופל”

ומיד בהמשך העיד כי:

“הסיכום שיש לי עם עו”ד דרייפוס מחברת אופל הוא שברגע שהרשיונות יתקבלו נקבע את הנוסחה לגבי החלק שלי. אני בטוח שאקבל בין מיליון לשני מיליון דולר” .

מעדותו רוויית הסתירות והפירכות של המשיב 1 עולה כי קיים גם קיים קשר בינו לבין חברת אופל אחזקות ויש לו אינטרסים באופל אותם מנסה הוא להסתיר, אך ללא הועיל.

במסגרת נסיונותיו אלו אף ביקש המשיב 1 לשלוח את המשיב 2 לציריך על מנת שייטול מאת עו”ד דרייפוס מסמכים הנוגעים לחברת אופל ולקשריה עימו. אין ספק כי בקבלת מסמכים אלו לידי כונס הנכסים יהא כדי לשפוך אור על קשריו עם חברת אופל ובכך אף יקל עם המבקשים במימוש פסק הדין ובמיצוי זכותם כזוכים.

12. סבורני, כי זכות הקניין של המבקשים תיפגע אם לא יתאפשר בידם למצות ההליך בדרך של כינוס נכסי החייב, לאחר שכשלו כל נסיונותיהם לממש את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל, ולאחר שברור בעיני, כי המשיב 1 מתחמק ביודעין ובמכוון מתשלום החוב כפי שנקבע בפסק הדין.

גם אם צודק ב”כ המשיב 1 בטענתו כי השימוש בסמכות זו של מינוי כונס נכסים לנכסי החייב צריך להיעשות במשורה ובמקרים חריגים, סבורני כי זהו אמנם אחד המקרים המובהקים שבו מן הראוי לעשות שימוש בסמכות זו. אל לו לבית המשפט לתת ידו לנסיונות התחמקות והסתתרות מאחורי טענות כזב של חייב, שחוייב על פי פסק דין תקף וסופי של בית המשפט, והעושה כל שביכולתו על מנת להמנע מפירעון חובו. באיזון האינטרסים שבין זכות החייב להליך הוגן לבין השמירה על קניינו של הנושה שזכה בדין, מצאתי כי זכות הנושים במקרה דנן גוברת. שלילת הסעד השיורי הזה משמעו מבחינת המבקשים התמשכות ההליכים בהוצאה לפועל וגרירתם שלא לצורך.

13. המבקשים עתרו אף ליתן צו האוסר על המשיבים לבקש או לקבל לרשותם בכל דרך שהיא מסמכים המצויים ברשותו של עו”ד דרייפוס, לרבות מסמכים הקשורים לאופל אחזקות. ב”כ המשיב 2, הודיעה כאמור, כי הוא אינו מעורב בעניין כלל ועיקר ויכבד כל החלטה שתינתן בעניין. סבורני, כי יש מקום ליתן הסעד המבוקש על מנת למנוע העברת המסמכים אשר בודאי ישפכו אור על קשריו של המשיב 1 עם אופל.

סוף דבר

14. מהטעמים המפורטים לעיל, שעיקרם גובה סכום החוב העומד על למעלה מ-10 מיליון ש”ח והתופח יום יום; הקושי לגביית סכומים כה גבוהים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; התחמקויותיו הבלתי פוסקות של המשיב 1 ונסיונותיו להעלים מעיני המבקשים את נכסיו; וכן בשל אי הידיעה של המבקשים לגבי היקף נכסיו של החייב הנני מחליט להיעתר לבקשה ומורה על מינויו של עו”ד פנחס מרינסקי ככונס נכסים על כלל נכסי החייב, כמבוקש בסעיף 2 לבקשה.

אך ברור הוא, כי המינוי מוגבל לגביית החוב נשוא פסק הדין בלבד, ולא מעבר לכך.

ניתן בזאת צו האוסר על המשיבים לבקש או לקבל לרשותם מסמכים המצויים בשליטתו של עו”ד דרייפוס מציריך, לרבות המסמכים הקשורים לחברת אופל אחזקות.

הנני מורה למשיב 1 ליתן לכונס הנכסים כל מסמך שיידרש על מנת לאפשר לו לקבל לרשותו את המסמכים, כמפורט בסעיפים 1ו-3 לבקשה.

המשיב 1 ישלם למבקשים הוצאות בקשה זו ושכ”ט עו”ד בשיעור כולל של 25,000 ש”ח.

לגבי המשיב 2 שהסכים לבקשה – אין צו להוצאות”.

4. פסיקת שכר טירחת כונס נכסים, מצויה, תמיד, בתחום שיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי לפסוק את שכר טרחתו של כונס נכסים ודרכי תשלומו

ב- בר”ע (מחוזי ת”א) 2345/04[32] נפסק מפי כב’ השופטת י’ שטופמן:

“ו. המסגרת הדיונית

מקורה החוקי של סוגיית שכר טרחת הכונס, בסעיף 59 (א) לחוק ההוצל”פ, הקובע כי:

59. (א) שכרו של כונס נכסים

רשם ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שכרו של כונס נכסים ודרכי תשלומו; שכרו והוצאותיו של כונס הנכסים יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9.

(ב)….

לענין משכנתא על דירת מגורים, המשמשת למגורים של יחיד, קובע

סע’ 81ב1′ (ד) הסדר ספציפי לפיו:

(1) על אף הוראות סעיפים 10 ו- 59, שר המשפטים, בהתייעצות עם המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, יקבע הוראות לענין שכרו של עורך דין בהליכים לפי סעיף זה, ולענין שכרו של כונס נכסים שמונה לצורך ביצוע משכנתה כמשמעותה בסעיף זה, את דרכי חישובם ותשלומם, לרבות שיעור השכר מהתמורה שתתקבל בעד מכירת דירת המגורים;

(2) שכר טרחה של כונס נכסים שנקבע לפי הוראות פסקה (1) ישולם לכונס הנכסים בלבד, אלא אם כן בין כונס הנכסים לבין הזוכה מתקיימים יחסי עובד ומעביד;

(3) שכר טרחה של עורך דין וכן שכר טרחה והוצאות של כונס נכסים יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9.

תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס”ב-2002, אשר נתקנו מכח סע’ 81ב1′ (ד), מסדירות את אופן חישוב שכר טרחתו של עורך הדין המשמש ככונס הנכסים.

בענייננו, עסקינן במכירת נכס מקרקעין שאינו בא בגדר סעיף 81ה1(א) רישא לחוק, וממילא לא בגדרי התקנות הנ”ל.

משכך, הסדרתו של שכר טרחת עורך הדין המשמש ככונס במקרה זה, אכן מקורו בהוראות סע’ 59 (א) לחוק ההוצאה לפועל, כטענת המערער.

עיון בלשון החוק והפסיקה הרלוונטית, מבהירים כי פסיקת שכר טרחת הכונס מצויה, תמיד, בתחום שיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי לפסוק את שכר טרחתו של הכונס ודרכי תשלומו.

אכן, ככלל, מן הראוי כי שכר טרחתו של עורך הדין יקבע על ידי רשם ההוצל”פ בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה, אשר מאזנים, דרך קבע, בין שיקולים שונים, ומהווים מסגרת דיונית מנחה לפסיקת שכר הטרחה הראוי.

ברם, בענייננו, לא מצאתי להתערב בפסיקת שכר הטרחה, שנקבע על ידי רשם ההוצל”פ, אשר היקף ההליכים שבוצעו על ידי כונס הנכסים בתיק, גובה החוב וכן ערך הרכוש שמומש – עמדו לנגד עיניה, בבואה לפסוק את שכר טרחתו של הכונס, ואשר סברה, בהפעילה את שיקול דעתה, כי בנסיבות הענין שכר הטרחה הראוי הינו סכום של 100,000 ₪ בתוספת מע”מ בלבד.

(לסוגית האבחנה בין הפעלת שיקול הדעת אל מול קביעת עקרונות, ראו: ע”א 530/88זיוה פרידמןנ’ יגאל ארנון, פד”י מג (4) 479, 484)

זאת ועוד, הלכה היא כי ענין פסיקת שכר טרחת עורך הדין בערכאה קמא אינו ענין לביקורתה של ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.

(וראו בענין, לדוגמא: ע”א 621/83בנק לאומי לישראל בע”מנ’ א’ פינצ’וק כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית, פד”י מא (2) 660, 666; ע”א 797/89 ועד רוכשי הדירות במגדלי המלכים טבריה נ’ בנימין קרייתי מפרק קלרין דירות בע”מ, פד”י מה (4) 710, 717; ע”א 5049/91קופת חולים של ההסתדרות הכלליתנ’ יעקב רחמן, פד”י מט (2) 369, 381).

מטעם זה ומהטעמים דלעיל, לא מצאתי לנכון להתערב בפסיקת הערכאה הרשםונה.

ז. סוף דבר

דין הערעור להדחות”.

[29] בש”א (מחוזי חי’) 16445/04 עו”ד וולר פנחס – כונס הנכסים נ’ נחמיאס רענן, תק-מח 2005(3), 3108 (2005).
[30] ע”א (מחוזי יר’) 2546/01 מרים כהן נ’ יהונתן צבי, עו”ד, תק-מח 2004(3), 133 , 136 (2004).
[31] בש”א (מחוזי ת”א) 4351/01ת”א (תל-אביב-יפו) 1175/96 נ’ גבריאל ורשבסקי, תק-מח 2001(3), 1017 , 1019 (2001).
[32] בר”ע (מחוזי ת”א) 2345/04 קלימי קוחייק מורד נ’ יצחקי דוד, תק-מח 2005(3), 3743 , 3744 (2005).

מקור המאמר – abc-israel.it

1. כללי

כונס נכסים מתמנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל כאשר דיני ההוצאה לפועל אינם מספקים מענה יעיל לביצוע פסק-הדין, משום כך, במקרים מסויימים כגון במימוש מקרקעין, סמכויותיו של הכונס נרחבות יותר מדיני ההוצאה לפועל ובאפשרותו לפעול גם שלא על-פי חוק ההוצאה לפועל.

אולם, על-אף האמור, מחוייב כונס הנכסים, לשמור על זכויות החייב, המוקנות לו בסעיפי החוק, כך לדוגמה אין באפשרותו לעקל מיטלטלין שעל-פי חוק אינם ניתנים לעיקול וכן נכסים שאינם ניתנים לעיקול, המחוקק קבע סף מקסימלי של סוג הנכסים וערך אותם הנכסים שאינם ניתנים לעיקול בשל היותם הכרחיים לפרנסת החייב וקיומו ובמובן זה, קבע נקודת איזון הקובעת איזה שווי של נכסים אשר ראוי שישארו בידי החייב לשם המשך עיסוקו ופרנסתו תוך שמירה על כבודו וקיומו הבסיסי (סעיף 22 ו- 50 לחוק ההוצאה לפועל).

כך עליו לעמוד בתנאי ההגנה על בית מגורים והגנת חקלאי חייב (סעיף 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל).

עקרונות אכיפת החיובים בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל, מבקשים לשמר לחייב מינימום של אמצעים הנדרשים לפרנסתו. כך, למשל, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות כי תשאר קרקע חקלאית בידי החייב כנדרש למחייתו שלו ושל בני משפחתו, כן פטורים מעיקול בהוצאה לפועל מיטלטלין שונים, שבלעדיהם לא יכול החייב לקיים את מקצועו ומשלח ידו.

רעיון זה אף מקדם תפיסה רחבה של רווחה חברתית, המדגישה את חשיבות היותו של האדם גורם יצרני גם בעיתות משבר[15].

2. נכסים שאינם ניתנים לעיקול
בין הנכסים שאינם ניתנים לעיקול, שאינם מפורטים בסעיפי חוק ההוצאה לפועל, אך הוכרו בפסיקה נמנים גם הנכסים האישיים, כך לדוגמה קובע כב’ השופט ש’ לוין[16] בדיון שנערך בעניין עיקול מכסת חלב שהינה אישית בשל הרישיון הנצרך להפקתה, כי:

“גישה דומה קיימת במשפט המקובל לעניין הגדרת הנכסים המוקנים לנאמן בהליך של פשיטת-רגל והמשמשים לפרעון חובותיו לנושיו.
בעניין Haig v. Aitken 3 All E.R.(2000), 80, 87 סרב בית-המשפט לערעורים באנגליה להעמיד למכירה תכתובת אישית של איש ציבור שפשט את הרגל, שהיתה ברשותו, למרות שמכירה היתה עשויה להביא לנושים ממון רב. בית-המשפט ציין בפסק-דינו שהדין הוא שגם אם מדובר בנכסים של החייב שהם בעלי ערך כלכלי יכול ולעניין פשיטת רגל הם לא יכללו בין נכסי החייב אם נודעת להם משמעות אישית מיוחדת לחייב. אפשר לגזור גישה זו הנובעת מערך כבוד האדם, המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד). אכן, בבית-משפט זה כבר נקבע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין זכויות הנושה לבין זכויות החייב ולפרש את החקיקה בנושא העיקול לאור חוק היסוד: בש”א 4459/94 עורך-דין עמנואל סלמונוב נ’ שרבני ואח’, פ”ד מט(3) 479.”
יש לציין כי באותה הפסיקה[17], מעיר ומסייג כב’ הנשיא א’ ברק לעניין נכסים אישיים כי:

“הוצאת נכס מסויים מתחולת דיני ההוצאה לפועל תיעשה באותם המקרים בהם עיקול הנכס ומימוש יהוו פגיעה בבסיס ההגנה על כבוד האדם של החייב וחירותו. אשר-על-כן נדרש להראות כי לנכס האמור ערך רגשי או אישי כה גבוה, עד כדי ראיית שמירתו בידי החייב כחלק ממימושו העצמי וכבודו כאדם (ראו למשל: Leva, 96 B.R. 723 (W.D.Tx. 1989 In Re).”
דוגמה לנכס, שבו מעורבים יסודות כלכליים ואישיים, שאפשרות עיקולו ומימושו על-ידי כונס נכסים הממונה מטעם ההוצאה לפועל, נדון בגלגולים שונים כפי שנראה להלן:

ב- ע”א 3553/00[18] קיבלה כב’ השופטת ד’ בייניש בקשה לסעד זמני בערעור שישאיר בתוקפו את צו המניעה הזמני שניתן בבית-המשפט המחוזי, אשר אסר על ביצוע שינוי במעמדה של מכסת החלב של המבקשים ועיכב את מימוש העיקול שהוטל על המכסה עד למתן הכרעה סופית בערעור שהוגש לבית-משפט זה.

המבקשים הינם חקלאים המתפרנסים למחייתם מרפת פרות, בה הם מייצרים חלב פרות על-פי מכסת חלב שהוקצה להם על-ידי ה”מינהל” שהוסמך לכך על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים התשי”ח-1957 (צו בדבר ייצור חלב).

נגד המבקש ניתן במעמד צד אחד, פסק-דין לטובת המשיבה, ובו חוייב המבקש לשלם למשיבה סך של 98,569 ש”ח שהוא חוב עבור הספקת מספוא לפרות. משלא שילם המבקש את חובו, נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל.

המשיבה ביקשה לעקל את מכסת ייצור החלב של המבקש ורשם ההוצאה לפועל נענה לבקשה והורה על העיקול המבוקש.

במסגרת תיק לאיחוד תיקים שהתנהל נגד המבקש ביקשה המשיבה כי ימונה למבקש כונס נכסים למכסת החלב, וכי כונס הנכסים יחתום בשם המבקש על הסכמתו ל”ניוד המכסה”, קרי, למכירתה, וגם בקשתה זו נענתה, על-אף שרשם ההוצאה לפועל בהחלטתו לא התייחס לסמכות המפורשת שנתבקשה – לחתום בשם המערער על הסכמה לניוד המכסה.

המבקש, מצידו, ביקש כי הליך הכינוס על המכסה יבוטל, אך רשם ההוצאה לפועל דחה את בקשתו. הוסכם כי הליכי כינוס הנכסים נגד המבקש יעוכבו ב-40 יום ואם בסיומם לא יינתן צו לעיכוב הליכים, ההליכים יימשכו, ולמבקש לא תהיה כל טענה לגבי הליך הכינוס.

בקשת המבקש לביטול פסק-דינו של בית-המשפט נדחתה, על-כן הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו החוב חל על המבקש על-כן מחצית מכסת החלב לשנת 1998 שייכת למבקשת, עקב נישואיהם, ולכן לא ניתן למוכרה, לפדותה או לממשה לשם כיסוי חובותיו של המבקש.

כן הגישו המבקשים בקשה למתן פסק-דין הצהרתי נוסף, שיצהיר כי מכסת החלב אינה ניתנת לעיקול או למימוש בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת משום שמכסת החלב הינה רישיון אישי, שאינו ניתן לעיקול.

בית-המשפט המחוזי דן בשתי התובענות במאוחד ודחה את שתיהן, בטענה כי הגשת התביעה לבית-המשפט כמוה כניסיון תקיפה עקיפה של החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל, ואין לאפשרה. גם לגופו של עניין קבע השופט כי דין התובענה להידחות, שכן אין מניעה להטיל עיקול, או לממש את מכסת החלב בהליכי הוצאה לפועל וכי השיתוף חל גם על חובות בני הזוג.

על כך הוגש ערעור, כאשר בקשה זו, כאמור, הינה לסעד זמני עד להכרעה בערעור שהתקבלה משום שהנזק שייגרם למבקשים באם ימומש העיקול שהוטל על מכסת החלב שלהם יהיה נזק חמור ביותר ואף בלתי-הפיך.

בערעור עצמו[19] נחלקו הדעות, והוחלט ברוב דעות, לקבל חלקית את הערעור ולקבוע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה, וזאת בכפוף לרישום הערה על דבר העיקול בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכוח צו החלב.

כב’ השופט ש’ לוין קבע לעניין השיתוף בחובות כי בני הזוג פעלו כיחידה אחת ועל-כן החוב נופל על שניהם. לעניין השאלות האם ניתן למנות על מכסת חלב כונס נכסים, והאם רשאי כונס הנכסים להקדים ולממש את המכסה, אף כשהמערערים אינם מעוניינים בכך, קבע כי מכסת החלב היא אכן נכס הניתן לעיקול אולם כונס הנכסים שמונה לו לא יוכל להסכים לניוד המכסה ללא הסכמת החייב עצמו, לדבריו:

“כדי להשיב על שאלות אלה יש להגדיר מה טיבה המשפטי של מכסת החלב ומתברר שהמדובר בזכות מעורבת הכוללת יסודות קנייניים ואישיים גם יחד.
ברשם וברשםונה חייבים אנו להתייחס לשאלה מהי המשמעות המשפטית של עיקול מכסת חלב. אלמלא תחם צו החלב את זכותו של “בעל” המכסה לייצר חלב לפי מכסה, לא יכול היה להיות ספק בדבר ש”זכותו” של כל אדם היא לייצר חלב כראות עיניו (כפי שזכותו לעסוק בכל עיסוק כפי שיעלה מלפניו). זכותו היא זכות יסוד הבאה בגדרו של סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק הקובע כי ‘כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד’… כזאת אין “זכות” זו יכולה להיחשב כנכס ולפיכך אין היא ניתנת לעיקול.
הדין יכול להגביל את ה”זכות” האמורה כגון על-ידי התניית השימוש בה בהיתר או – כמו בצו החלב – על-ידי הגבלת היקף השימוש ב”זכות” במכסה. ההתנייה או ההגבלה האמורים אינם, כשהם לעצמם, ניתנים לעיקול כשם שה”זכות” המוגבלת או המכסה, כשהם לעצמם, אינם ניתנים לעיקול והוא הדין ב”חופש” או ב”חירות” הפעולה שנותרו בידי מושא ההיתר או המכסה. מה שיכול ויהיה ניתן לעיקול – בנסיבות מסויימות ובהיבטים מסויימים – הוא הכוח לנייד את נשוא ההיתר או המכסה שמכוח פרשנות ראויה של הדין הוקנו לו מרכיבים נכסיים.
כשנדבר להלן על עיקול המכסה – כוונתנו תהיה איפוא להיבט זה של ה”זכות”.
מבחינות מסויימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר “נכס”, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, והשווה: תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. אמרנו את הדברים בנימה של היסוס משום שיתכן ואין מדובר אלא ב”צפיה” שאינה ניתנת לעיקול, אלא-אם-כן עילתה כבר נתגבשה: בר”ע 232/75 אטבה נ’ רצבי, פ”ד ל(1) 477; רע”א 134/88 חסיד לוי נ’ כקשור, פ”ד מב(4) 198; רע”א 1821/98 ניקו בדים נ’ בנק דיסקונט, פ”ד נד(1) 773. השאלה מתי הופכת צפיה לנכס שאפשר לממשו אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה; אף האבחנה עצמה בין צפיה לנכס מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבדיקה חוזרת.
אין ספק בדבר שמכסת החלב הינה בעלת שווי כלכלי. בעליה עשויים להפיק ממנה תועלת כלכלית, באמצעות פרישה מיצור חלב וקבלת “דמי ניוד” מהמנהל. אכן הזכות עבירה לפי היתר בכתב מהמנהל ולפי הנוהל שפרסם והוא – אם בעלי המכסה יצהירו שהם פורשים מעבודתם ביצור החלב וב”מילוי תנאי המנהל”. השאלה היא אם הגבלת העבירות כאמור שוללת ממכסת החלב את אופיה כזכות כלכלית? הגעתי למסקנה שהתשובה לשאלה זו היא – לאו. מתן צו עיקול על מכסת החלב הוא בעל משמעות כלכלית שכן המערערים (או המערער) יהיו כפופים בעטיו לקבלת הסכמת המשיבה ל”ניוד המכסה”, והסכמה זו – כך יש לשער – לא תינתן אלא אם המשיבה תקבל את חלקה בדמי הניוד. תוצאה זו תואמת את תכלית העיקול שיש לאפשר לנושה להיפרע מחיובו, והזכות נשוא העיקול נראית לי כמוגדרת דייה ומשמעותה עולה על צפיה גרידא. מכאן שהעיקול כדין הוטל וכונס הנכסים נתמנה כדין כדי לסייע – בעת המתאימה במימושו.
כאמור, לא הסתפקה המשיבה בבקשה למתן צו העיקול אלא בקשה גם לממש את הצו באופן מיידי על-ידי שתינתן לכונס הנכסים סמכות ‘לחתום בשמו של המערער על ניוד מכסת החלב’. רשם ההוצאה לפועל אמנם מינה כונס נכסים אך קבע שסמכויותיו תהיינה ‘כמפורט בחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 ובתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979′. הוא לא נתן סמכות ספציפית לכונס הנכסים לחתום בשם המערער על הסכמה לניוד מכסת החלב. איני בטוח שמכוח סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, רשאי היה רשם ההוצאה לפועל להסמיך כונס נכסים שנתמנה על ידו לבצע פעולות בשמו של החייב, אף אם אינן קשורות באופן ישיר לנכס שעליו הוא נתמנה; אך יהיה הדבר אשר יהיה: אין זה מן הראוי שהסמכה זו תינתן.
סוגיה זו מביאה אותנו לדון בהיבטים האישיים הכרוכים במכסת החלב.
בצד היסודות הכלכליים גרידא הכרוכים במכסת החלב כרוכים עמה גם יסודות אישיים. המכסה היא למעשה רישיון לייצר חלב, שניתן לאדם מאת המדינה (ראה גם הגדרת “מכסת חלב” בסעיף 1 לצו החלב). בלעדי הרישיון אין רשות לאדם לייצר חלב ואם יילקח מבעל הרישיון רשיונו ישללו ממנו מקור פרנסתו ועבודתו. עבודתו של אדם מהווה, לעיתים קרובות חלק מזהותו העצמית. רוב האנשים עובדים חלק נכבד מעתותיהם. אצל רבים מהם מתפתחים הרגלי חיים הקשורים בעבודתם וזהות אישית וחברתית הנובעת ממנה. רבים מהם גאים בעבודתם ומפתחים כלפיה יחס רגשי – קיים איפוא היבט אישי משמעותי לזכות במכסת החלב שהיא חלק מחירותו של בעל המכסה לעסוק במקצועו, כפי שכבר פורט לעיל. היבט זה יהיה גלוי לעין אם תינתן לכונס הנכסים הסמכות לחתום במקום המערער על בקשה לניוד המכסה. ניצול סמכות כזו יכול ויהיה בעל תוצאות מרחיקות לכת לגבי המערערים שידרשו לפרוש מיצור חלב ופרנסתם תישלל מהם.
דומה הדבר למתן סמכות לכונס הנכסים לחתום על מכתב התפטרות בשם החייב כדי לשים את ידו על פיצויי הפיטורין המגיעים לו…
רואים אנו שמכסת החלב במשמעות אותה כבר פירטנו היא זכות מעורבת. היא כוללת יסודות כלכליים-רכושיים הניתנים לעיקול; היא כוללת גם יסודות אישיים מובהקים שאינם ניתנים לעיקול. כיצד עלינו לנהוג בזכות מעורבת כזו? לדעתי תלוי הדבר בנסיבות. במקרים שבהם אין אפשרות להבחין בין היסודות הכלכליים-הרכושיים לבין היסודות האישיים, ייתכן שההחלטה תיפול, לפי הנסיבות, על יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות כדי לבחון מה הם מרכיביה הדומיננטיים. לעומת זאת מקום שהיסודות הכלכליים-הרכושיים של הזכות והיסודות האישיים ניתנים להפרדה, ינקטו הליכי האכיפה אך כנגד היסודות מהסוג הרשםון. לדעתי זהו הדין במקרה שלפנינו.
הייתי מקבל חלקית את הערעור וקובע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה. עיקול כזה יכול ויירשם בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכוח צו החלב. אם כך ייעשה יכול ורשם ההוצאה לפועל יוכל לשקול אם יש עוד טעם קיום מינויו של כונס נכסים.”
כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה הצטרפה לתוצאתו של כב’ השופט ש’ לוין, אולם באופן אחר, לדידה, בשל אופיה המיוחד של מכסת החלב לא ניתן לעקל אותה ככזו, אלא יש לראות את נשוא העיקול בתקבולים העתידים שיתקבלו אם וכאשר יחליטו המערערים לנייד את מכסת החלב. והוסיפה כי:

“ראוי כי רשם ההוצאה לפועל ישקול אם אין לבטל את מינויו של כונס הנכסים שכן כל עוד לא יופקו התקבולים בפועל – ואין לדעת אם ומתי הדבר יתרחש – נראה כי המשך מינויו הינו חסר תוכן ממשי.”
כב’ הנשיא א’ ברק לעומת זאת לא סבר כדעת שאר ההרכב, לדידו:

“חבריי, המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטת א’ פרוקצ’יה – יצאו מנקודת מוצא משותפת הכוללת הנחת יסוד עיקרית ולפיה אובדן מכסת החלב של המערערים בעת הזו תגרע מהם מינימום של קיום אנושי בכבוד ופרנסה בסיסית. אולם לדבריו:
‘לא אוכל להצטרף למסקנותיהם של חבריי. הטעם לכך הינו כי לשיטתי, הנחת היסוד העומדת ביסוד עמדותיהם לא הוכחה בנסיבות המקרה ואשר-על-כן, לו דעתי היתה נשמעת היינו מחזירים את הדיון לערכאה הדיונית על-מנת שתקבע ממצאים שבעובדה בשאלה זו ורק לאחריה יקבע הדין על פיהם.’
כאמור, הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של כב’ הנשיא, לקבל חלקית את הערעור ולקבוע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה, וזאת בכפוף לרישום הערה על דבר העיקול בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכוח צו החלב. כן נקבע כי:

“לאור התוצאה אליה הגענו, ישקול רשם ההוצאה לפועל אם לבטל את מינוי כונס הנכסים, שנראה, לכאורה מיותר.”
אם היתה בקביעה זו מעין פתח מילוט לחייבים בעלי נכסים המצריכים רישיון ו/או בעלי מאפיינים אישיים בנוסף לאלו הכלכליים, הרי שקביעתו של כב’ השופט מ’ חשין בדיון הנוסף 3368/03[20] בעניין מכסות החלב, סתם את הגולל על פתח זה. לדבריו:

“לו הייתי סובר – כדרכה של העותרת – כי תחומיה של ההלכה שנפסקה כה רחבים עד שיש בהם כדי להשפיע על כל דיני ההוצאה לפועל ועל כל הנכסים והזכויות באשר הם, כי אז אפשר הייתי מעניק דיון נוסף בהלכה שנפסקה. אלא שלא זו ההלכה שנפסקה. פסק-הדין עוסק במיכסת חלב, ובה בלבד. למיכסה זו תכונות מיוחדות הנובעות מדברי החקיקה המסדירים אותה ומאופיו של המקצוע, ותכונות אלו, וכמותן עניינם האישי של המשיבים, הם המצויים ביסוד פסק-הדין. עמד על כך המישנה לנשיא (בדימ’) באומרו כי האיזון הראוי ייעשה לפי נסיבות המקרה ועל יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות. עמד על-כך גם הנשיא, שביקש להשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי. אכן, פסק-הדין וההלכה שנקבעה בו עניינם בחוק מיוחד ובנסיבות מיוחדות, ואין להרחיב את ההלכה שנקבעה באופן גורף ומעשה-מוכני לכל אותן דוגמאות שהציבה העותרת בעתירתה.”

3. הגנת דירת מגורים
דוגמה להגנת דירת המגורים ניתן למצוא בקביעת בית-המשפט, שבכל הנוגע לדירת מגורים, שהיא ברוב המקרים המקור לחובות החייב בהוצאה לפועל, מצופה מכונס הנכסים לפעול בזהירות יתרה.

כך למשל ב- רע”א 2501/01[21] בוטלה החלטת רשם ההוצאה לפועל לאשר מכירת דירה משום שכונס הנכסים לא הציג בפניו תמונה שלמה של שווי הדירה.

במקרה הנדון, משיב 1 מונה ככונס נכסים על זכויות המבקשים בדירה, בשל חוב המבקשים למשיב 1.

משנכשלו הנסיונות להסדיר את פירעון החוב, נמסרה לכונס הנכסים הערכה של שמאי מקרקעין, לפיה ערך הדירה במימוש מהיר הינו 85,000$, המייצגים שווי שוק של 95,000$.

הוגשו שתי הצעות למכירת הדירה, בעקבות מודעה בעיתון, ולאחר ניהול התמחרות בין המציעים, הועלתה אחת ההצעות לסכום של 79,000$. במכתב נתבקשה התייחסותם של המבקשים להצעה, בטרם הפניה לרשם ההוצאה לפועל.

המבקשים השיבו לכונס כי הם מעוניינים לקבל מסמכים שונים, וכי בכוונתם לשלוח שמאי מטעמם לדירה.

כונס הנכסים הגיש לרשם ההוצאה לפועל דו”ח כינוס נכסים ובקשה לאישור מכירת דירה למשיבה 2, ורשם ההוצאה לפועל אישר את המכירה בסך 79,000$.

לאחר קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל, ניתנה הערכת השמאי מטעם המבקשים לדירה, על פיה שווי הדירה הינו 115,000$, ובמימוש מהיר – 103,500$, על-כן הגישו בקשה לביטול צו המכר בגין הטעיית רשם ההוצאה לפועל.

בקשתם נדחתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, בנימוק שהמכר אושר ונחתם צו פורמלי המופנה לרשם המקרקעין, ועל כך הוגשה בקשה לערער.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי למרות שראוי היה שהכונס יפרוש את כל תמונת המצב בפני רשם ההוצאה לפועל, לא נפל פגם בהליך המכירה, ולכן לא תבוטל, במיוחד משום שלא הוצע כל רוכש מצד המבקשים והקונה, רכשה את הדירה בתום-לב וכבר קיבלה בה את החזקה.

כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

לטענת המבקשים, העובדה שכונס הנכסים לא גילה גילוי נאות לרשם ההוצאה לפועל, כי שמאי מטעמם ביקר במקרקעין מהווה פגם מהותי בהליך המכר, משום שלא התאפשר למבקשים להשתתף בהתמחרות ולהכין שומה מטעמם, מבעוד מועד.

לטענת המשיב 1, הוא הכונס, המבקשים לא הציעו מעולם קונה חלופי, המוכן להציע מחיר גבוה יותר תמורת הדירה. ואילו הרוכשת, המשיבה 2, טוענת כי רכשה את הדירה בתום-לב והשקיעה בשיפוץ הדירה, ואם עסקת המכר תבוטל היא מבקשת השבה ופיצוי.

כב’ השופט א’ ריבלין דן בבקשה כערעור, וקיבל את ערעור המבקשים. לדבריו:

“מכירת מקרקעין בהוצאה לפועל, במיוחד מקום בו מדובר בדירתו של החייב, מן הראוי לה שתיעשה בזהירות ובקפדנות. חובה מיוחדת מוטלת, בעניין זה, על כונס הנכסים. עליו לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים.”
במקרה הנדון לא הודע לרשם ההוצאה לפועל כי השמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס, ועל-כן החלטת רשם ההוצאה לפועל חסרה, כי לא ניתנה למבקשים אפשרות מעשית להתייחס להצעת המשיבה 2.

“אם מצא כונס הנכסים כי יש מקום לפנות לרשם ההוצאה לפועל עוד בטרם ניתנה חוות-הדעת מטעם שמאי המבקשים, הרי היה עליו להבהיר כי שמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס וצפוי ליתן חוות-דעת מטעמו. משהדבר לא נעשה, יש לומר, בנסיבות העניין, כי נפל בהליך פגם מהותי, המצדיק את ביטולו של אישור המכירה שניתן. עוד הבאתי בחשבון החלטתי את העובדה, כי המשיבה 2 אינה מתגוררת בנכס.”
4. אחריות החייב מול כונס הנכסים
למול חובת הכונס כלפי זכויות החייב קיימת כאמור חובה הדדית מצד החייב ומצד צד ג’ כפי שקובעים סעיפים 56-57 לחוק ההוצאה לפועל:

“56. אחריותו של החייב כלפי כונס הנכסים
(א) החייב לא יעשה דבר שיש בו להפריע לכונס הנכסים במילוי תפקידיו, ימלא אחרי הוראותיו של כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס שכונס הנכסים נתמנה לו, ויעשה למטרות המנויות בסעיף 54 כל דבר שלדעת כונס הנכסים מן הצורך הוא או מן התועלת שייעשה בידי החייב עצמו.
(ב) החייב ימסור לכונס הנכסים לפי דרישתו כל מסמך וידיעה שיש להם קשר לנכס האמור.
57. זכויות צד שלישי
טען צד שלישי שיש לו זכות בעלות או זכות אחרת בנכס שנתמנה לו כונס נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות לכונס הנכסים בדבר מילוי תפקידו לגבי אותו נכס בשים-לב לאותה זכות, ורשאי הוא להשהות פעולות בנכס כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית-המשפט לעניין זכותו; רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את ההשהייה במתן ערובה להנחת-דעתו.”
דוגמה ליישום סעיף זה הוא הבקשה הנדונה ב- רע”א 7783/00[22], היא הבקשה לבטל את הליכי כינוס הנכסים והליכי הוצל”פ אחרים הקשורים במימוש זכויות המשיבים 1 ו-2, החייבים במשקם.

המשק נשוא המחלוקת נמסר לחזקתם של החייבים כברי-רשות מכוח “חוזה משולש” שצדדים לו הם המינהל כבעלים על המקרקעין, הסוכנות היהודית כחוכרת המקרקעין והאגודה השיתופית משמר איילון כמחזיקה במקרקעין במעמד של בת-רשות.

החייבים צברו חובות בשיעור של כ- 70,000 ש”ח כלפי הבנק ועל-כן מונה כונס נכסים מטעם הבנק על המשק במטרה לגבות את החוב במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

הסוכנות היהודית הגישה בקשה לביטול העיקול וכינוס הנכסים במשק בטענה כי זכויות הקניין במשק מצויות בידי הסוכנות בעוד החייבים הינם ברי-רשות בלבד, ואין בידיהם זכויות קניין בנכס שניתן לעקלן, ובוודאי כך מקום שהסוכנות לא נתנה הסכמתה לכך, כבעלת הזכויות בנכס.

נציג הבנק הציע כי הליכי הכינוס יימשכו בכפוף לכך שהצעדים הננקטים לעניין מכירת המשק כולו או בחלקו יובאו לידיעת הסוכנות היהודית ויקבלו את אישורה כתנאי מוקדם למימוש כל עסקה וכל מי שיחפוץ ברכישה כאמור יצטרך להצטייד בהסכמת הסוכנות לעסקה.

הסוכנות הסכימה לתנאים האמורים ועל יסוד הסכמה דיונית זו מחקה את בקשתה לבטל את העיקול וכינוס הנכסים על המשק.

חרף הסכמה דיונית זו, שלח בא-כוח הבנק הודעה לסוכנות כי במסגרת הליכי כינוס הנכסים המשק נמכר לתושב אחר במשמר אילון, באומרו כי אם הוא לא יתקבל על-ידי הסוכנות, החוזה יהא בטל ומבוטל.

הסוכנות הודיעה כי היא מתנגדת למכירה אך חרף התנגדותה חתם נציג הבנק על זיכרון-דברים עם הקונה, שמכוחו אמור המשק לעבור לנכדו הקטין.

נציג הבנק אף פנה לרשם ההוצל”פ בבקשה לאשר את המכר לקטין, בכפוף לאישור בית-המשפט המחוזי לעסקה עם קטין. בבקשה לרשם הוצל”פ לא צויין דבר ביחס לתנאי שהוסכם בין הכונס לסוכנות לפיו העסקה טעונה אישור הסוכנות היהודית ורשם הוצל”פ אישר את המכר בכפוף לאישור בית-המשפט המחוזי.

לאחר שהנכד הפך בגיר, חתם עמו נציג הבנק על הסכם מכר ביחס למשק וזאת בלא שצורף בו תנאי כלשהו בדבר הצורך בקבלת הסכמת הסוכנות לעסקה, הסכם זה הובא גם הוא לאישור רשם ההוצל”פ ושוב בלא שהובא קודם לכן לאישור הסוכנות. ביום 28.10.93 אישר רשם ההוצל”פ את המכירה. בעקבות זאת, נציג הבנק העביר את החזקה במשק ליהודה כהן וחילק את התמורה שקיבל מהמכירה בין הנושים השונים. רק ביום 8.11.93 פנה נציג הבנק לסוכנות לבקש את אישורה למכירה. בתגובה, הודיעה הסוכנות על התנגדותה למכר.

רשם ההוצל”פ החליט לבטל את הליכי כינוס הנכסים והליכים אחרים הקשורים במשק מן הטעם העיקרי כי זכותם של החייבים לגבי המשק הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה לאחרים ולא ניתן לעקלה ולממשה.

על החלטה זו פנה הבנק בבקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בדחותו את הבקשה קבע בית-משפט קמא כי בידי החייבים זכות אישית למשק שעבירותה מותנית באישור מרשם ובכתב מהסוכנות. משכונס הנכסים בא בנעלי החייבים היה עליו לקבל את הסכמת הסוכנות מרשם ובכתב לכל פעולה של העברת הנכס. נציג הבנק היה מודע לצורך בהסכמת הסוכנות ולא היה מוסמך לבצע את העסקה בלא אישור זה, ביודעו כי הסוכנות מתנגדת, ומתח ביקורת על כך שבלא אישור כנדרש, מסר את החזקה בנכס לאחר ואף חילק את התמורה בין הנושים. בית-המשפט קבע כי הכונס פעל תוך הפרת חובתו העיקרית לקבל את הסכמת הסוכנות מרשם לעסקה, ויש לאמץ את החלטת רשם ההוצאה לפועל לבטל את הליכי הכינוס לעניין המשק הנדון.

בבקשת רשות הערעור טוען הבנק שלכל היותר, היה מקום להסיק כי העסקה לא נכנסה לתוקף כל עוד לא ניתנה הסכמת הסוכנות, אך אין בכך כדי לגרור ביטול הליכי הכינוס.

החייבים מתנגדים לבקשה מטעמים הקשורים לעצם החובות המיוחסים להם והיקפם של חובות אלה וטוענים כי צד ג’, רוכש המשק עבור נכדו, היה יו”ר ועד מושב איילון ומנוע מלהשתתף במכרז, ומכל מקום היה מודע לחובה לקבל את הסכמת הסוכנות לעסקה.

הסוכנות גם היא מתנגדת לבקשה ומדגישה את דרך פעולתו של נציג הבנק כעומדת בניגוד מוחלט להתחייבותו המפורשת, פרי הצעתו הוא לקבל את הסכמת הסוכנות מרשם לכל עסקה, ואת הפרת התחייבות זו, המגעת כדי חוסר תום-לב והעדר נקיון כפיים.

כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה דחתה את הבקשה בקובעה כי היא אינה מעלה שאלה המצדיקה דיון בערכאה שלישית.

בעניין כוחו המשפטי של החייב – וכונס הנכסים בנעליו – להעביר את זכויותיו במשק לצד שלישי בלא הסכמת הסוכנות היהודית, בהינתן תנאים ומגבלות המוטלים על המתיישב במשק, קבעה כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה כי:

“כאשר בעל קרקע מחכיר את הקרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים באשר לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעבירה לאחר בניגוד לאותם תנאים. המגבלה בעבירות הזכות הופכת להיות חלק מהותי מהזכות שהוקנתה עצמה (ע”א 633/82 לוקוב נ’ מגדל, פ”ד מג(1) 397, 404; ע”א 390/85 דרומי נ’ אסיאס, פ”ד מא(3) 726, 730; ע”א 3836/93 ברמלי נ’ ברמלי, פ”ד נ(3) 868, 871)… הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות סטיה מההלכות שנקבעו לאורך שנים, הפוסלות תוקפן של העברות זכויות במשק חקלאי שנעשו בניגוד להסכם המשולש ובניגוד להתחייבויות שהמתיישבים לקחו על עצמם, בלא קבלת הסכמת הגורמים המיישבים כנדרש… מכלול נסיבות אלה מאששות את מסקנת שתי הערכאות הקודמות כי הליכי הכינוס שבוצעו בדרך בה בוצעו לא הועילו להעביר את הזכויות במשק לצד השלישי, ויש, על-כן, לבטלם.”
קביעה זו מחדדת את אחריותו של הכונס, לפעול על-פי חוזים שעליהם התחייב החייב, ולהיכנס לנעליו של החייב בעת מימוש נכסיו.

5. אחריות כונס הנכסים
סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל קובע כדלקמן:

“58. אחריותו של כונס נכסים
(א) כונס נכסים אשר ללא הצדק סביר לא מילא חובה מחובותיו לפי פרק זה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בפיצוי הנזק שגרם בכך, ורשאי הוא להורות על חילוט הערובה שנתן כונס הנכסים, כולה או מקצתה, לשם סילוק המגיע ממנו.
(ב) בדיון לפי סעיף זה ינהג רשם ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולעניין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק-דין של בית-משפט שלום.”

במסגרת אחריותו של כונס הנכסים, עליו לבצע את תפקידו בנאמנות.

כך למשל קבע כב’ השופט י’ טירקל ב- רע”א 5609/03[23] כי גם אם בפני כונס הנכסים שתי חוות-דעת שמאיות, על-אף שהרשםונה בזמן מביניהם גבוהה יותר, הרי, שעליו להשתמש בחוות-הדעת המעודכנת.

“כונס הנכסים היטיב, איפוא, לעשות כאשר השתמש בחוות-דעת מעודכנת. לעניין זה נפסק כי:
‘הדרך הראויה לכונס נכסים לילך בה היא לדאוג לקבלת שמאות מעודכנת של נכס העומד למכירה במסגרת הכינוס… המטרה בקבלת שמאות מעודכנת היא להאיר את עיני בית-המשפט וכן את עיני כונס הנכסים, כדי שיוכלו לחתור להשגת המחיר המתאים והראוי ביותר בנסיבות המקרה” (דברי השופט ד’ לוין ב- רע”א 2077/92, 2183 אדלסון נ’ רייף, פ”ד מז(3) 485, 500).”
יש לציין כי בין התרופות לאי-מילוי תפקידו של הכונס באופן הראוי, קיימת גם האפשרות של רשם ההוצאה לפועל לבטל את החלטתו לעניין מכירת הנככס, על-אף שהחלטתו היתה סופית.

כך למשל נקבע ב- רע”א 5080/97[24] כי לרשם ההוצאה לפועל הסמכות לבטל החלטתו הסופית לרשם המקרקעין לרשום את הנכס על-שם הקונה.

במקרה הנדון ניתן פסק-דין כנגד המבקש, המחייבו לשלם סכום כסף. המבקש לא שילם את החוב הפסוק, ונפתח כנגדו תיק בהוצאה לפועל. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התקיימו הליכי מכירת נכס מקרקעין של המבקש באמצעות כונס נכסים, הוא המשיב 1. בסופו של דבר נחתם הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין הקונה, משיב 2, ששילם את מלוא תמורת המכירה. רשם ההוצאה לפועל הורה לרשם המקרקעין לרשום את זכויות המבקש במקרקעין על-שם הקונה.

רק כ- 9 שנים לאחר מכן הועבר הנכס על-שם הקונה.

בטרם נעשתה העברה זו פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את אישור המכירה, תוך שטען, בין היתר, כי בניגוד לנדרש על-פי הוראות חוק ההוצאה לפועל והתקנות שהוצאו לפיו, הוא לא קיבל הודעות על המכירה לשלביה. כן טען המבקש כי היו העברות כספים ישירות מהמשיבים מס’ 3, הזוג מורגנשטרן, למשיב מס’ 1, העברות המעלות חשד לקנוניה בין המשיבים, במסגרתה קיבל הכונס מהמשיבים מס’ 3 סכומי כסף ללא ידיעתו של רשם ההוצאה לפועל, סכומים אשר לא שימשו לכיסוי חובו של החייב. המבקש תמך את בקשתו מרשם ההוצאה לפועל בתצהיר.

הכונס מסר אף הוא תצהיר לרשם ההוצאה לפועל, לפיו המבקש ידע על העיקול ועל המכירה, שכן הוא הופיע בשעתו במשרדו ואיים עליו כי אם תבוצע המכירה – יהרגנו.

הכונס טען שהוא לא היה חייב למסור הודעות למבקש, כיוון שמונה על-פי פרק ו’ לחוק ההוצאה לפועל רשם ההוצאה לפועל דחה טענה זו וקבע כי לא ניתנו למבקש הודעות כנדרש, אך למרות זאת דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת ביטול המכירה, בנימוק כי מתן האישור הסופי של רשם ההוצאה לפועל מונע את ביטולה.

בית-המשפט אישר החלטה זו, ובעקבות פסק-דינו העבירו המשיבים מס’ 3 את הנכס על שמם.

על כך הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.

כב’ השופט ש’ לוין קיבל את הערעור וקבע:

“שתי הערכאות שקדמו לנו יצאו מתוך הנחה שמתן אישור סופי לרשם המקרקעין על-פי הוראת תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 מהווה נקודת אל -חזור שלאחריה רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לבטל את חוזה המכר. תיזה זו אינה מקובלת עלינו. קנוניה בין הקונה לבין הכונס, או ידיעה של הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר עובר לקבלת האישור לרשם המקרקעין, כל אחת מהן בנפרד וודאי ששתיהן יחדו, מהוות עילה לרשם ההוצאה לפועל לבטל את אישור המכירה שנתן. בכך אנו מצטרפים לדעתה של השופטת בן-עתו, שפסקה בעניין אחד, שניתנת עקרונית, לרשם ההוצאה לפועל סמכות לבטל את החלטתו (ראה ע”א (ת”א) 390/72 נזים נ’ רובין, פ”מ התשל”ד(א) 163, פסקאות 7-8). יש לבחון איפוא במקרה שבפנינו אם נתקיים אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להפעיל סמכות זו בקשר להחלטה על מתן אישור סופי לרשם המקרקעין. אמנם, לאחר אישור סופי של רשם ההוצאה לפועל על מכירה לקונה, אין רשם ההוצאה לפועל רשאי עוד לבטל את הכרזתו על הקונה ולפתוח את הליך המכירה מחדש, בשל העובדה שנמצא מציע אחר המרבה במחיר הנכס (וראה ע”א 555/71 אמסטרדמר נ ‘ מוסקוביץ ואח’, פ”ד כו(1) 793, וכן ע”א 569/71 סודאי נ’ עודה, פ”ד כו(2) 281), אך הלכה זו אינה מתייחסת למצב בו קיימת עילת ביטול בשל פגם מהותי בהליך המכירה (וראה רע”א 583/88 פרוקומרץ ואח’ נ’ שטנדר ואח’, פ”ד מב(4) 281), וממילא אין היא מתייחסת לנסיבות הדומות לאלו שנטענות בפנינו…
רשם ההוצאה לפועל לא קיים דיון שבעקבותיו לובנו הטענות העובדתיות הסותרות שהעלו הצדדים בתצהיריהם. לאור המסקנה אליה הגענו, אין מנוס מהחזרת הדיון בעניין אל רשם ההוצאה לפועל, על-מנת שיכריע במחלוקות העובדתיות הללו. במסגרת החלטתו, יתן רשם ההוצאה לפועל את דעתו גם לנסיבות שבעטיין התעורר המבקש להגיש את בקשת הביטול זמן רב לאחר מתן האישור, ובמידה ויחליט לבטל את המכירה, יתן דעתו גם להשפעת הביטול על יתרת חובו של המבקש.”

6. חובות כלליות
בנוסף לאחריותו זו של כונס הנכסים, מצויות בתקנות ההוצאה לפועל חובות נוספות שעל הכונס למלא ביניהם:

“86. דינים וחשבונות
(א) כונס הנכסים יגיש דין וחשבון על פעולותיו במועדים שנקבעו לכך על-ידי רשם ההוצאה לפועל וכן עם סיום תפקידו.
(ב) דינים וחשבונות של כונס הנכסים יהיו במספר העתקים מספיק ללשכה ולצדדים, ויאומתו בתצהיר.
87. אסמכתאות
כונס הנכסים ינהל פנקסים לרישום כל החשבונות הנוגעים לנכס שנתמנה לו, והוא יקפיד על קיום אסמכתה לכל הוצאה והכנסה חוץ מסכומים קטנים שלפי הנוהג אין להם קבלות.
88. חשבון נפרד
כונס נכסים שקיבל כספים לזכות הנכס שנתמנה לו, יעבירם לחשבון נפרד כל עוד לא העבירם למוציא לפועל; היה כונס הנכסים עורך-דין ולו חשבון פקדונות בבנק, יכול הוא להחזיק את הכספים באותו חשבון, אם לא הורה רשם ההוצאה לפועל הוראה אחרת.
89. ציון תפקיד
בכל מסמך, הליך או פעולה של כונס הנכסים מכוח תפקידו, יצויין שהוא פועל ככונס נכסים.”

[15] ע”א 3553/00 יששכר אלוני נ’ זנד טל מכוני תערובת בע”מ, תק-על 2003(1) 609.
[16] ע”א 3553/00, שם.
[17] ע”א 3553/00, שם.
[18] ע”א 3553/00 יששכר אלוני נ’ זנד טל מכוני תערובת בע”מ, פ”ד נז(3) 577.
[19] ע”א 3553/00 יששכר אלוני נ’ זנד טל מכוני תערובת בע”מ, תק-על 2003(1) 609.
[20] דנ”א 3368/03 זנדטל מכוני תערובת בע”מ נ’ יששכר אלוני, תק-על 2003(2) 3487.
[21] רע”א 2501/01 צביקה גולדמן ואח’ נ’ בנק ירושלים בע”מ, תק-על 2001(3) 1552.
[22] רע”א 7783/00 בנק הפועלים בע”מ נ’ יאיר כהן ו-3 אח’, תק-על 2001(4) 135.
[23] רע”א 5609/03 אד מרי השקעות בע”מ ואח’ נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות ואח’, פ”ד נח(3) 97.
[24] רע”א 5080/97 אברהם כהן נ’ עורך-דין דוד רום בתפקידו ככונס, פ”ד נב(2) 332.

מקור המאמר – abc-israel.it

תקנה 83 לתקנות ההוצאה לפועל, עניינה נכס שנתמנה לו יותר מכונס נכסים אחד. במקרה כזה, קובעת התקנה את החובה החלה על הכונס ואת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל:

“(א) הוברר לכונס הנכסים כי לגבי הנכס שנתמנה לו, כבר נתמנה לפניו כונס נכסים אחר, שעדיין ממלא את תפקידו, יודיע על כך לרשם ההוצאה לפועל ויבקש הוראות.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל את צו מינוי כונס הנכסים שנתן או לתת כל הוראה אחרת, כפי שנסיבות העניין מחייבות, ולשם כך הוא רשאי לדרוש הגשת כל מסמך ולהזמין לפניו כל אדם הנוגע לעניין, לרבות כונס הנכסים האחר או מי שלפי בקשתו נתמנה כונס הנכסים האחר.
55. שמירת הוראות
אין במינוי של כונס נכסים כדי לפגוע בזכויות החייב לפי סעיפים 22, 38, 39 ו- 50 או לפי כל דין אחר.”

מקור המאמר – abc-israel.it

1. כללי

סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי:

“(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לתת הוראות לפי סעיף זה אם מיזמתו ואם לפי בקשת הזוכה או החייב, או לפי בקשת כונס הנכסים.
(ג) כונס הנכסים ינהל פנקסים וימסור דינים וחשבונות לרשם ההוצאה לפועל או למי שיורה עליו רשם ההוצאה לפועל.
(ד) כונס הנכסים ימסור למוציא לפועל כל הכנסה שהגיעה לידו מניהול הנכס, ממכירתו או ממימושו, במועד ובצורה שנדרש למסרה בכתב המינוי או בהוראה מיוחדת.”

2. הגישה המרחיבה
על הייחוד שבמינוי כונס נכסים על-פי חוק ההוצאה לפועל ניתן ללמוד מ- ע”א 213/89[5] הקובע כי כונס שמונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל אינו כפוף להוראות תקנות הוצאה לפועל בנוגע למכירת מקרקעין.

במקרה הנדון, ניתן פסק-דין כספי כנגד המערערות לטובת המשיבה בגדרו אישר בית-המשפט המחוזי עיקול זמני על שני קוטג’ים של המערערות.

רשם ההוצאה לפועל מינה את המשיב מס’ 2 כונס נכסים לביצוע מכירת הקוטג’ים. לאחר שזה הוציא שומות מקרקעין ופרסם הודעות מכירה ואיפשר הגשת הצעות מכירה אישרו רשםי ההוצאה לפועל מכירת אחד מהקוטג’ים למשיבים מס’ 3, 4 ואת האחר למשיבים מס’ 5 ו-6.

המערערות עתרו שלא לאשר את הליכי המכירה ולחלופין לבטלם, אך בקשתן נדחתה, ולאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור, ניתן אישור לדון בשתי שאלות והן:

“האם חלים על הליכי מכירת מקרקעין על-ידי כונס נכסים שנתמנה לפי חוק ההוצאה לפועל ההליכים בדבר עיקול מקרקעין ומכירתם המנויים בפרק ד’ לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 ואם כן מה דינם של ההליכים שננקטו במקרה שלפנינו בנסיבות העניין.”
כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור וקבע:

“הליכי מכירת מקרקעין בלשכת ההוצאה לפועל מפורטים בפרק ג’ לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 (להלן: החוק) והם כוללים צו לעיקול המקרקעין ולפי סעיף 36 לחוק אם ‘עברו שלושים יום מיום רישום העיקול והחייב לא שילם את החוב הפסוק, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשתו של הזוכה, לצוות על מכירתם של המעוקלים’…
מינוי כונס נכסים לפי החוק נעשה בגדרו של פרק ה’ לחוק, ולפי סעיף 53(א) שבו הוסמך רשם ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב. לפי סעיף 54(א) לחוק יקח כונס הנכסים ‘לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב’. החוק אינו יוצר זיקת גומלין בין הוראות פרק ה’ להוראות פרק ג’ לחוק, וזיקת גומלין כזו גם אינה נזכרת בפרק ו’ לתקנות, הנושא כותרת “כינוס נכסים”…
שאלה אחרת – שאינה מתעוררת בערעור שלפנינו – היא אם מלכתחילה היה מקום למינוי כונס נכסים לביצוע המכירה או דילמא היה דינה של המכירה להתבצע בדרך הרגילה באמצעות דרכי המכירה המנויות בפסקה ד’. בספרו של השופט ש’ רוזנפלד ז”ל, דיני ההוצאה לפועל (מהדורה שניה) 52 הובעה הסברה, שלכאורה היא מקובלת עלינו, שרשם ההוצאה לפועל ממנה כונס נכסים כאשר קיים קושי לבצע הליכי מכירה בדרך הרגילה; אך יהא הדבר כאשר יהא אך ברור הוא, שכאשר כבר נתמנה כונס הנכסים לפי פרק ו’ אין הליכי המכירה כפופים אלא להוראות רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי להיות מונחה, בשינויים או ללא שינויים, על-ידי הוראת פרק ד’ לתקנות, אף שאינו מחוייב על פיהם.”
אמנם ב- ע”א 584/81[6] קבע כב’ השופט ש’ לוין כי זיקת גומלין בין מינוי מכוח חוק ההוצאה לפועל והכפיפות לתקנות ההוצאה לפועל נוצרת מכוח האמור בתקנה 91 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 שלשונה:

“על-אף האמור בתקנות אלו בדבר מכירתם או מימושם של נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות בכל שלב של המכירה או המימוש כי הם יבוצעו על-ידי כונס הנכסים, אם ראה לעשות כן.”

אך הוא חזר בו וקבע כי משמעותה של תקנה 91 היא אך זו שלצורך קיום הליכי מכירה לפי פרק ד’ רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות “בכל שלב של המכירה או המימוש כי הם יבוצעו על-ידי כונס נכסים”; אין משמעותה שהוראות פרק ו’ לתקנות גופו כפופות להוראות פרק ד’.

נראה כי על-פי התקנה, מינוי הכונס, אינו צריך להיות בהחלטת המוציא לפועל מרשם, וכי אף באמצע הליך המתנהל בהוצאה לפועל, למכירת נכסים, ניתן למנות כונס נכסים.

3. הגישה המצמצמת
לעומת גישה זו המקנה לכונס, לדעתי בצדק, יותר חופש פעולה במילוי תפקידו. רע”א 4114/98[7] מבטא גישה מאופקת יותר לסמכויות הכונס, המגבילה אותן למטרת מינויו בלבד ולעניינים המפורשים בשטר משכנתה שלצורך מימושו מונה הכונס.

במקרה הנדון, המשיבים משכנו לטובת המבקש 1 שלוש דירות כבטוחה להחזרת חוב של עסקם למבקש 1. המשיבים לא עמדו בתשלום החוב ונפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתה ולצורך כך מונה המבקש 2 ככונס נכסים לדירותיהם.

הכונס ביקש למכור את דירותיהם של המשיבים בפטור ממס שבח מקרקעין ולשם כך פנה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראה לחייב את המשיבים לחתום על בקשה לפטור ממס שבח, ולחלופין להסמיך אותו (את הכונס) לחתום על בקשה כזו בשמם. כל זאת, בהסתמכו על מסמכים שונים לפיהם עולה, לטענתו, כי המשיבים התחייבו בפני המבקש 1 שדירתם תימכר פטורה ממס שבח מקרקעין.

רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה מהנימוק, שההתחייבות הנטענת למכור את הדירות פטורות ממס שבח מקרקעין אינה כלולה בשטר המשכנתה, ואילו הוא – רשם ההוצאה לפועל – מוסמך לפעול אך ורק כמוציא לפועל של שטר המשכנתה. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור מאותם הנימוקים. ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.

המבקשים טוענים כי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל הינה סמכות רחבה, המשתרעת על כל העניינים הנוגעים למכירת הדירה, ובכלל זה גם על מכירת הדירה בפטור ממס שבח, וכי סמכות זו אינה מוגבלת אך רק לעניינים המוזכרים במפורש בשטר המשכנתה. המבקשים מסתמכים בכך על לשונו של סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל.

כב’ השופטת ד’ דורנר דחתה את בקשת המבקשים וקבעה כי:

“שטר המשכנתה כמוהו כפסק-דין שרשם ההוצאה לפועל ממונה אך על ביצועו, מכוח סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל. אין זה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לקבוע זכויות או חובות שאינם כלולים בשטח המשכנתה, וסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל אינו מקנה לו סמכות כזו. סעיף זה מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לבצע פעולות שונות בשם החייב לצורך מכירת הדירה, אך זאת, אך ורק לשם ביצוע שטר המשכנתה, ולא מעבר לכך. אם ישנן למבקשים טענות להתחייבות של המשיבים כלפיהם, שאינה כלולה בשטר המשכנתה, כגון ההתחייבות הנטענת למכור את הדירה בפטור ממס שבח מקרקעין, עליהם לפנות בתביעה רגילה לבית-משפט ולהוכיח בה את זכויותיהם. אשר-על-כן הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.”
גם ע”א 160/86[8] הינו דוגמה לכך שכונס הנכסים מטעם ההוצאה לפועל בכל זאת כפוף לכללי ההוצאה לפועל, בו נקבע כי אין למנות כונס בהוצאה לפועל למכירת דירת מגורים, אלא על-פי כללי ההוצאה לפועל.

במקרה הנדון, המערער הרג את אשתו, אם ילדיו המשיבים ומרצה כעת בשל אותו מעשה עונש מאסר לתקופה של עשר שנים. עד היום נמצאים שניים מן הילדים בידי סבם, אביה של האם שהלכה לעולמה.

הילדים מקבלים מזונות זמניים, היות שלמערער דירה שמכספי מכירתה ניתן לגבות את תשלום המזונות. לשם כך נקבע כי יש להמשיך בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל למינוי כונס נכסים לצורך מכירת דירת המערער. ועל כך מוגש ערעור זה.

כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור בנוגע לתשלום המזונות הזמניים וקבע כי אלה ישולמו כסדרם, אולם לגבי הליך מכירת המגורים קבע כב’ השופט ש’ לוין כי:

“לפי סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למכור נכס מקרקעין של חייב שעוקל, המשמש לו בית מגורים, אלא אם הוכח תחילה להנחת-דעתו שיהיה לחייב מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותו סידור חלוף; הדברים הם קל וחומר כאשר טרם עוקל נכס של החייב, והמדובר אך במימוש חיובים שבמזונות זמניים.”
יצויין כי מקרה זה, אף הוא פרי עטו של כב’ השופט ש’ לוין, ונדון טרם החלטתו המאוחרת יותר שניתנה ב- ע”א 213/89[9], משום כך, קרוב לוודאי כי פסיקה זו מייצגת את הגישה הקודמת שבה החזיק כב’ השופט ש’ לוין ואותה ביטל בקביעתו המאוחרת.

במקרה אחר, קבע בית-המשפט כי תעוכב מכירת המקרקעין שמכר הכונס, עקב אי-עמידת הכונס בתקנות ההוצאה לפועל ובהיותם של פגמים רבים בהליך המכירה.

ב- רע”א 667/01[10] המשיבה 1, היא הזוכה, פתחה בלשכת ההוצאה לפועל בהליכי ביצוע פסק-דין שניתן נגד החייב, המנוח עבד אל רחמן דרביה.

רשם ההוצאה לפועל מינה את בא-כוחה של הזוכה להיות כונס נכסים על זכויות החייב במגרשים באיזור התעשיה “ארז” שברצועת עזה. כונס הנכסים הציע את הנכס למכירה לציבור, ערך התמחרות בין המציעים והגיש “דו”ח מס’ 1 של כונס הנכסים ובקשה למתן הוראות” שבו ביקש כי רשם ההוצאה לפועל יאשר את מכירת הנכס לקונה, משיב 2.

רשם ההוצאה לפועל העביר את הבקשה לתגובת החייב ומשלא התקבלה תגובתו, אישר את המכירה.

כשבועיים לאחר מכן הגיש החייב “בקשה דחופה לביטול אישור המכירה”, אך בקשתו נדחתה. וגם בקשתו לעיכוב ההליכים בבית-המשפט המחוזי, נדחתה.

בבקשה זו המבקשים, שהם עזבונו של המנוח ויורשיו, ביקשו לערער על ההחלטה.

כב’ השופט י’ טירקל קיבל את הבקשה והורה על עיכוב ההליכים בקובעו כי:

“כבר נפסק כי:
‘העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פסק-דין הכפוף לערעור היא מניעת שינוי במצב הקיים כאשר קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו … אם קיים חשש כזה די בדרך-כלל בסיכוי כלשהוא למערער, ולו גם הקלוש, לזכות בערעורו.
כנגד זאת יש לשקול את תוצאות העיכוב, אם יינתן, על הזוכה בערעור ואם העיכוב לא יגרום לו נזק בל ניתן לתיקון בכך שיסכל את פרי זכייתו בתביעה באם הערעור ידחה ופסק-הדין ישאר על כנו.’ (ב”ש 839/86 נאות מרינה בת ים בע”מ נ’ הבנק הבינלאומי הרשםון, פ”ד מ(4) 126)
בשל החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב הקיים לקדמותו נוטים בתי-המשפט, בדרך-כלל, לעכב את ביצוען של החלטות שעניינן מכירת מקרקעין, כאשר מוגש ערעור עליהן. (ראו, בין היתר, בש”א 3158/91 שמואל פלאטו שרון ואח’ נ’ קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ”ד מה(5) 499; ב”ש 839/86 הנ”ל; ד”ר י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 859)
המבקשים טוענים כי בהליכי המכירה היו פגמים רבים: לא הומצא לחייב דין וחשבון של שמאי המקרקעין… שומת המקרקעין שהוגשה אינה נכונה והיא נמוכה מערכו של הנכס; כונס הנכסים לא קיים את החלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה היה עליו ‘להודיע לחייב(י-ם) על ההצעה הגבוהה ביותר ולאפשר לו (להם) להשתתף בתחרות’; לא נערכה מכירה פומבית… המחיר שאושר היה נמוך בשיעור משמעותי משומת המקרקעין. כאמור, השיבו המשיבים על הבקשה, אולם בתשובתם… לא ניתנה תשובה לחלק מטענות המבקשים. יתר-על-כן, החייב ביקש לעכב את ההליכים עוד בטרם נערכו הליכי המכירה על-מנת שהנכס יימכר לקונה אחר שהציע מחיר גבוה יותר – פי שניים מהמחיר שהציע הקונה – אולם רשם ההוצאה לפועל לא החליט בבקשתו.
אכן, בתי-המשפט נוקטים מידת זהירות בבואם לבטל אישור מכירת מקרקעין (ראו רע”א 2404/01 דוד וקנין ואח’ נ’ רון בראון ואח’, פ”ד נו(1) 913), אולם הפגמים שנמנו לעיל צריכים בדיקה ובירור ותוצאתם עלולה להיות בטול האישור שניתן. ברור כי במצב דברים זה עלול המשך הליכי המכירה לגרום נזק גדול ובלתי-הפיך למבקשים. מאידך גיסא, ניתן להבטיח על-ידי ערובה הולמת כי הקונה יזכה בפיצוי עבור העיכוב בהעברת הזכויות בנכס לידיו, אם ידחה ערעורם של המשיבים.
לפיכך אני מורה לעכב את הליכי מכירת הנכס המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל.., כנגד המצאת ערובה נאותה כפי שיורה בית-המשפט המחוזי.”

4. סמכות הכונס למכירת מקרקעין בהליך הוצאה לפועל
עוד לעניין מכירת המקרקעין על-ידי כונס נכסים בהליך הוצאה לפועל, נדון רע”א 5609/03[11]:

במקרה הנדון, המשיב מס’ 1, הבנק, נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המבקשים למימוש משכנתה שנרשמה לטובתו על זכויותיהם בנכס מקרקעין בצפת – המחולק למגרשים לבניה ולמגרשים למלונאות – בגין חוב של 17 מיליון ש”ח.

רשם ההוצאה לפועל מינה כונס נכסים לצורך הליכי המימוש. לבקשתו נערכה חוות-דעת של שמאי רשםון, שאחר-כך עודכנה על-ידי שמאי נוסף. חוות-הדעת השניה היתה נמוכה מחוות-הדעת הרשםונה.

כונס הנכסים, באישור רשם ההוצאה לפועל, ניסה לשווק את המגרשים באמצעות מתווכים ומשקיעים, אולם נסיונות אלה לא עלו יפה. כעבור ארבעה חודשים, פרסם כונס הנכסים בעיתונות היומית הזמנה להציע הצעות לרכישת המגרשים לבניה ולמלונאות יחד עם מגרשים נוספים, ונערכה במשרדו התמחרות בין המציעים. בשל מיעוט המציעים, החליט הכונס למכור את המגרשים לקונים, בסכום נמוך במקצת מחוות-הדעת השניה תמורת התחייבות הקונה לשאת בתשלומי היטלי ההשבחה והיטלי הפיתוח.

המבקשים ביקשו לשמור על זכותם לפדות את המגרשים לבניה ולמלונאות, אולם משעברו 8 ימים מאז ההתמחרות בלא שיפדו אותם, עתר כונס הנכסים לרשם ההוצאה לפועל בחיפה בבקשה לאשר את המכירה לקונים. רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשת כונס הנכסים ואישר את המכירה בכפוף להוראות לפיהן הרשה למבקשים להגיש הצעה לקניית המגרשים שתהיה גבוהה מההצעות הקיימות ב-10% מהסכום המוצע על-ידי הקונים הקיימים.

המבקשים לא ביקשו לפדות את המגרשים לבניה או את המגרש למלונאות, וכן לא פנה מציע מטעמם אל כונס הנכסים לפי הוראות רשם ההוצאה לפועל. לפיכך אישר רשם ההוצאה לפועל את המכירה לקונים.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על ההחלטה, בקשתם נדחתה אך ביצוע המכירה עוכב בעוד שבוע על-מנת להגיש בקשת רשות ערעור, שאכן הוגשה.

בבקשתם, טוענים המבקשים, כי המגרשים לבניה והמגרש למלונאות נמכרו ב”מחירים כה נמוכים”, ולפיכך יש לבטל את אישורי המכירה.

עוד טוענים הם, כי כונס הנכסים פעל בחיפזון וכי היה עליו “לנסות ולפרסם את הנכס פעם נוספת, אין להסתפק בפרסום אחד כשהן גורל המכירה והן גורל החייבים תלוי על בלימה. זוהי עבודה רשלנית ופוגענית מאין כמוה ומשחקת בחיי אדם ובעתידו”. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי כונס הנכסים צריך היה למכור את כל המגרשים הממושכנים “בבת אחת”, שכן מכירתם בחלקים “מסבה נזק בל יתואר לחלקות האחרות”. לטענת המבקשים, “נכון להיום, ישנם שני קונים המתעניינים ברכישת כל המקרקעין בבת אחת”, והם מבקשים כי בית-המשפט ימנה שמאי מטעמו “אשר יערוך חוות-דעת אמיתית המשקפת את שוויים הריאלי של המקרקעין”.

כב’ השופט י’ טירקל דחה את הבקשה וקבע כי:

“מכירת מקרקעין בהוצאה לפועל … מן הראוי לה שתיעשה בזהירות ובקפדנות. חובה מיוחדת מוטלת, בעניין זה, על כונס הנכסים. עליו לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים” (דברי השופט א’ ריבלין ב- רע”א 2501/01 גולדמן נ’ בנק ירושלים בע”מ, תק-על 2001(3) 1552).
לפיכך, פגמים מהותיים שנפלו בהליך המכירה הם עילה לביטול אישור מכירה שניתן לפי תקנה 68(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 (ראו והשוו: ע”א 555/71 אמסטרדמר נ’ מוסקוביץ, פ”ד כו(1) 793; רע”א 583/88 פרוקומרץ נ’ שטנדר, פ”ד מב(4) 281; רע”א 5080/97 כהן נ’ רום, פ”ד נב(2) 332; רע”א 8646/01 אסקבל תיירות בע”מ נ’ בנק דיסקונט לישראל, תק-על 2002(1); רע”א 667/01 עזבון אל רחמן דרביה ז”ל נ’ היפר מטל בע”מ, פ”ד נו(2) 5; רע”א 3315/03 מיסיוק נ’ עקיבא, תק-על 2003(3) 3354).
אולם, לא אלה פני הדברים כאן… נחה דעתי כי מחיר המכירה של המגרשים לבניה ולמלונאות, כפי שאושר על-ידי רשם ההוצאה לפועל, היה המחיר הראוי ושיקף את ערך השוק האמיתי. מותר, דומני, גם להניח, כי הבנק היה ממצה כל אפשרות לממש את המגרשים במחיר הגבוה ביותר האפשרי באופן מעשי, כדי שהמבקשים יפרעו לו את מלוא חובם (ראו: רע”א 2052/00 חברת אחוזת ברוך זיזה בע”מ נ’ שחם, תק-על 2000(2) 1191).
כך מכר כונס הנכסים את המגרשים לבניה ולמלונאות לקונים שהציעו את ההצעות הגבוהות ביותר בהתמחרות, ורק אחרי שנסיונותיו לשווקם באמצעות מתווכים ומשקיעים במשך כארבעה חודשים, לא עלו יפה. יצויין, כי המבקשים ניסו גם הם לשווק את המגרשים במשך 15 חודשים, אולם ללא הצלחה…
רשם ההוצאה לפועל גם קבע כי:
‘זה נכון שבהליכי כינוס יש להקפיד הקפדה יתרה על תקינות ההליכים וצודקים החייבים (המבקשים -י’ ט’) בבקשתם שיש לדאוג לכך שיושג תכלית הכינוס שהיא הגשת מחיר מירבי, אך אין זאת אומרת לאפשר לחייבים להשהות ולעכב את הליכי הכינוס עד אין סוף בתואנות שונות ומשונות המתבססות על קיומם של מציעים פוטנציאלים אשר לא ראיתי ולא הוכח בפני קיומם הוודאי, ואת עצם השתתפותם הוודאית להליכי התמחרות עתידית.’
אף-על-פי-כן, לא נעל הדלת בפני המבקשים והרשה להם להביא הצעות של רוכשים מטעמם, אולם לא עלה בידיהם להביא אפילו הצעה אחת, וגם בפני בית-המשפט המחוזי לא הוכח קיומם של מציעים פוטנציאלים. לפיכך, פג כל חשש שיכול היה להתעורר בדבר פגם בהליכי המכירה. לעניין זה יפים הדברים הבאים:
‘אין מקום לבטל הליכי מכירה כאשר ברור, מתוך הנתונים העובדתיים, כי שיקולו העיקרי של רשם ההוצאה לפועל התמקד בקבלת מחיר מקסימלי עבור הנכס לטובת החייבים, בעוד שהם הפריחו סכומים תלושים מן המציאות, בלא שקם אפילו רוכש פוטנציאלי אחד שהציע סכומים בסדר גודל שנטען על ידם’ (ד’ בר-אופיר, הוצאה לפועל- הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2001) 404ב)… הבקשה להרשות ערעור נדחית.”

5. סמכות הכונס “כיד החייב”
כאמור, הכונס מקבל את הנכס לידיו, וידו “כיד החייב”, בעניין הגדרת החוק את כניסת הכונס לנעלי החייב, דן כב’ השופט ש’ לוין ב- רע”א 7037/00[12], שעליו היה להכריע האם כונסי נכסים המתמנים על מימוש דירת מגורים, והחייבים עדיין גרים בדירה, צריכים לשאת בתשלום עלות הארנונה, כחלק מהוצאות הכינוס?

במקרה הנדון, המשיבים הם כונסי נכסים שנתמנו על-פי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, לבקשת הבנקים. המינוי נעשה לשם מימוש דירה, שהיתה בבעלות יצחק ואסתר פנסו (להלן: החייבים) ומושכנה לטובת הבנקים, לאחר שהחייבים לא עמדו בהחזר החוב.

המבקשת היא עיריית רשםון לציון, שהחייבים חבו לה סך של -.40,000 ש”ח בגין ארנונה, מים והוצאות משפט, מכוח פסק-דין שניתן כנגדם.

הכונסים נתמנו כשנתיים לפני שהחייבים פונו מהדירה, והחזקה בדירה הועברה לכונסים.

הדירה נמכרה והחזקה בה נמסרה לקונה, אך בשל חובם של החייבים לעיריה, סירבה העיריה לתת לכונסים תעודה על העדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה.

לפיכך פנו הכונסים לרשם ההוצאה לפועל על-מנת שתורה על מתן התעודה האמורה.

רשם ההוצאה לפועל קבעה כי אין לעיריה זכות למנוע את העברת הבעלות אם אין לזכותה עדיפות מהותית על פני חובות אחרים.

לצורך קביעת הזכויות המהותיות, הבחינה רשם ההוצאה לפועל בין שלוש תקופות שונות לגבי חובות הארנונה והמים.

התקופה הרשםונה היא התקופה שעד למינוי הכונסים. רשם ההוצאה לפועל קבעה כי באשר לחובות ארנונה ומים שנוצרו בתקופה זו גוברת זכות הבנקים, כנושים מובטחים, על זכותה של העיריה, שהיא נושה רגיל.

התקופה השניה היא התקופה שמיום מינוי הכונסים, ועד יום פינוי החייבים מהדירה. בתקופה זו הארנונה היא חלק מהוצאות הכינוס, שכן מדובר בהוצאה בגין הנכס, שהוקנה לכונסים בתקופת הכינוס. הארנונה היא הוצאה שחייב בה על-פי הדין המחזיק בנכס, ולאחר מינוי הכונסים יש לראותם כמחזיקים, על-אף שבתקופה זו התגוררו בדירה החייבים. לפיכך, נהנית העיריה ביחס לארנונה מדין קדימה לעומת הבנקים. לעומת זאת, חוב המים בתקופה זו, אינו חוב הכרוך במימוש הנכס. לפיכך העיריה אינה נהנית מדין קדימה באשר לחוב זה.

התקופה השלישית היא מיום פינוי החייבים מהדירה ואילך. באשר לתקופה זו, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי החובות הם בגדר הוצאות כינוס, ולפיכך לעיריה דין קדימה ביחס אליהם על פני זכויות הבנקים.

העיריה ערערה על החלטת רשם ההוצאה לפועל לפני בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי דן, רשםית, במשמעותה של הכרזת שר האוצר מיום 16.3.00 (לאחר מתן החלטתה של רשם ההוצאה לפועל) על ארנונה כעל מס שפקודת המיסים (גביה) חלה עליו. על-פי סעיף 11(א)(1) לפקודת המיסים (גביה) “מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שיעבוד רשםון על אותם מקרקעין”. אולם כיוון שההכרזה תקפה מיום פרסומה בלבד, היא אינה רלבנטית למקרה זה.

שנית, קבע בית-המשפט כי לגבי התקופה השניה – חוב הארנונה אינו נכלל בהוצאות הכינוס, זאת משום שלא מדובר בהוצאה הדרושה לכינוס ולצרכיו. הארנונה חלה על המחזיקים באותה העת, הם החייבים.

העיריה הגישה בקשת רשות לערער על פסק-הדין, שהתקבלה בקשר לשאלה האם החייבים הם שחבים בחוב הארנונה במשך התקופה השניה כיוון שהם המחזיקים בנכס או שמא הכונסים.

העיריה טענה כי יש לראות בכונסים בעלים ומחזיקים של הדירה מיום מינויים, לטענתה, גם על-פי סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, הקובע את סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים ביחס לנכס נשוא הכינוס, מבסס את חזקתו של הכונס בנכס זה.

בענייננו, בתקופה השניה, החייבים התגוררו בדירה והשתמשו בה, ועל-ידי כך הפעילו ביחס אליה שליטה באופן רגיל. מכאן שהם החזיקו בה למעשה.

פרשנות הפסיקה נובעת מהגיונה של ההגדרה מן הטעם הבא: מטרת חיובו של “המחזיק למעשה” בארנונה היא ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין זהות משלם הארנונה לבין זהות הנהנה משירותי העיריה, המהווים תמורה עקיפה לארנונה. כאשר אדם המתגורר בדירה, הוא הנהנה העיקרי מהשירותים שמעניקה העיריה לתושביה כתמורה עקיפה לארנונה; בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו – למשל כונס נכסים) הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה.

החייב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לפיכך נדחה הערעור.

פסיקה זו אומצה בבית-משפט העליון גם במקרים נוספים[13] ביניהם מקרה שבו מונה כונס נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב ולמימוש המשכנתה. החזקה בדירה עברה לידי הכונס ונחתם חוזה מכר בגין הדירה והחזקה עברה לרוכשים. באותה עת רבצו על הדירה חובות בגין ארנונה ואגרות מים וביוב לעיריית רשםון לציון, ובין העיריה לבין כונס הנכסים נתגלעה מחלוקת באשר לסדר הקדימות שבין חובות הארנונה לבין החובות שהובטחו באמצעות המשכנתה. העיריה בקשה לכרוך את הענקת התעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה, על-פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש), בתשלום חוב הארנונה והאגרות.

רשם ההוצאה לפועל, ובית-המשפט המחוזי, דחו את טענת העיריה כי חל דין זכות קדימה על חובות הארנונה.

על החלטת בית-המשפט הוגשו שני ערעורים, רע”א 3437/01 בה החייבים הם המשיבים והעיריה היא המבקשת, ו- רע”א 6945/01[14] בה החייבים והכונס הם המבקשים.

כב’ השופט א’ ריבלין דחה את ערעור העיריה וקבע:

“הסוגיות והשאלות שמתעוררות בענייננו נידונו והוכרעו לאחרונה בפסק-הדין שניתן בבית-משפט זה … ב- רע”א 7037/00 עיריית רשםון לציון נ’ עו”ד וינבוים ואח’, פ”ד נו(4) 856 … כי סעיף 324 לפקודת העיריות הוא אך אמצעי אדמיניסטרטיבי לגביה, ואין הוא שייך למישור הזכויות המהותיות (וראו ההפניה שם ל- ע”א 633/91 מנהל מס רכוש תל-אביב נ’ שמש ואח’, פ”ד מח(1) 841, 850). ב- רע”א 7037/00, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה הזה, נקבע כי זכותם המהותית של הנושים המובטחים קודמת לזכותה המהותית של העיריה. הוא הדין בענייננו”.
אשר לבקשת החייבים, ב- רע”א 6945/01 דין הערעור להתקבל.

“כבר נפסק, ב- רע”א 7037/00, כי בנסיבות בהן מונה כונס נכסים, אולם החייבים עדיין יושבים בדירה, אזי, בתקופה זאת, יש לראות את החייבים שישבו בפועל בדירה, ולא בכונס הנכסים, כמחזיקים לעניין חבות בארנונה.”

[5] ע”א 213/89 מקור הנפקות וזכויות בע”מ נ’ משה”ב משכנות, פ”ד מה(3) 91.
[6] ע”א 584/81 כונס הנכסים הרשמי נ’ עורך-דין קלמן קרני ואח’, פ”ד לו(3) 747.
[7] רע”א 4114/98 בנק הפועלים בע”מ נ’ משה לויאן, תק-על 98(3) 1525, 1526.
[8] ע”א 160/86 דן מליחי נ’ שריקי ימין ואח’, תק-על 88(3) 556.
[9] ע”א 213/89 מקור הנפקות וזכויות בע”מ נ’ משה”ב משכנות, פ”ד מה(3) 91.
[10] רע”א 667/01 עזבון אל רחמן דרביה ז”ל נ’ היפר מטל בע”מ, פ”ד נו(2) 5, 8-9.
[11] רע”א 5609/03 אד מרי השקעות בע”מ ואח’ נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות ואח’, פ”ד נח(3) 97.
[12] רע”א 7037/00 עיריית רשםון לציון נ’ עורך-דין ישראל וינבוים, פ”ד נו(4) 856.
[13] ביניהם לדוגמה גם בר”ע (ת”א-יפו) 1192/05 בנק דיסקונט למשכנתאות בע”מ נ’ עיריית רשםון לציון, תק-מח 2005(4) 2988.
[14] רע”א 3437/01, רע”א 6945/01 עיריית רשםון לציון נ’ יהודה גרינהויז, תק-על 2002(2) 420.

מקור המאמר – abc-israel.it